פס"ד בתביעות רכושיות ומזונות ילדים ואישה ותביעות בנוגע לשלוש דירות בבעלותה, בבעלות בן הזוג ובבעלות אחיו ובת זוגו

 

1. מונחות לפניי ארבע תביעות בין התובעת לבין בעלה לשעבר, אחיו ואשתו, כדלקמן:

 

• תלה"מ 33849-03-18: תביעה רכושית שהגישה התובעת ביום 3.18 כנגד בעלה לשעבר - הנתבע, בה עתרה למתן פסקי דין הצהרתיים לפיהם דירת הפנטהאוז בה מתגוררים הצדדים ברח' --- אשר רשומה ע"ש אחיו של הנתבע (להלן: "הדירה הרשומה ע"ש אחיו של הנתבע") שייכת לצדדים בחלקים שווים ביניהם ולהורות על פירוק השיתוף בדירה זו; להצהיר כי הדירה ברח' ~~~ אשר רשומה ע"ש הנתבע בלבד (להלן: "הדירה הרשומה ע"ש הנתבע") תישאר על שמו ובבעלותו, ואילו הדירה ברח' .... אשר רשומה ע"ש התובעת בלבד (להלן: "הדירה הרשומה ע"ש התובעת") תישאר על שמה ובבעלותה; בנוסף, עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין הדירות הנ"ל ממועד עזיבתה את הבית ביום 1.1.18 ואילך וכן לתת כל סעד אחר להבטחת זכויותיה הרכושיות (להלן: "התביעה הרכושית הראשונה").

 

• תלה"מ 33862-03-18 תביעה למשמורת וחלוקת זמני הסדרי שהות שהגישה התובעת ביום 3.18 כנגד הנתבע בנוגע לשלוש בנותיהם של הצדדים. יצוין, כי ביום 14.1.2019 ניתן פסק דין חלקי בתביעה זו (להלן: "התביעה לחלוקת זמני שהות"). 

 

• תלה"מ 33879-03-18: תביעה שהגישה התובעת ביום 15.3.187 כנגד הנתבע בנוגע למזונות שלוש בנותיהם של הצדדים וכן למזונות אישה (להלן: "התביעה למזונות").

 

• תלה"מ 43681-11-18: תביעה רכושית נוספת שהגישה התובעת ביום 19.11.18 כנגד הנתבע, אחיו ואשתו (הנתבעים 2-3) למתן סעדים נוספים ו/או אחרים כדלקמן: מתן פסקי דין הצהרתיים לפיהם הדירה הרשומה על שם אחיו של הנתבע (הנתבע 2) והדירה הרשומה על שם הנתבע בלבד הינן בבעלות משותפת של הצדדים; להורות על פירוק השיתוף בדירות הנ"ל ולחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין הדירות ממועד עזיבת התובעת את הבית ביום 1.1.18 ועד למועד קבלת חלקה בדירות; להורות כי הרכב מסוג ג'יפ לקסוס XXX (להלן: "ג'יפ הלקסוס") אשר רשום ע"ש אשתו של האח (הנתבעת 3) הוא רכוש משותף והתובעת זכאית לקבל מחצית שוויו. בנוסף, להצהיר כי רכב מסוג שברולט YYY שייך לצדדים בחלקים שווים וכי הרכב מסוג מאזדה מ.ר. ZZZ אשר רשום ע"ש התובעת אינו מהווה חלק ממסת הנכסים המשותפים (להלן: "התביעה הרכושית המאוחרת").

 

2. נפנה לבחינת תביעות אלו במאוחד ולהלן.

 

הרקע העובדתי והדיוני:

3. התובעת והנתבע (להלן גם "האם" ו"האב" בהתאמה ושניהם ביחד "הצדדים") אשר הינם בני העדה הגיאורגית הכירו באמצעות שידוך של בני משפחתם והתארסו עת התובעת היתה כבת 18 שנים בלבד.

 

4. ביום 19.1.2004 נישאו זל"ז כדמו"י וביום 9.7.2018 התגרשו זמ"ז.

 

5. מנישואי הצדדים נולדו להם שלוש בנות משותפות: מ' כבת 17 שנים, נ' כבת 15 שנים ומ' כבת 7 שנים.

 

6. כאמור, הנתבע 2 הינו אחיו של הנתבע וגיסה של התובעת (להלן: "הנתבע 2"; "אחיו של הנתבע") ועל שמו רשומה דירת הפנטהאוז בה התגוררו הצדדים סמוך למועד הפירוד ביניהם אשר מצויה בליבת המחלוקת בין הצדדים; הנתבעת 3 הינה אשתו של הנתבע 2 וגיסתה של התובעת (להלן: "הנתבעת 3"; "אשת אחיו של הנתבע") ועל שמה רשום ג'יפ לקסוס אשר אף הוא מצוי במחלוקת בין הצדדים.  

 

7. יצוין, כי אחיו של הבעל, הנתבע 2, הינו איש עסקים עצמאי מזה שנים רבות ובעל מספר עסקים משנת 2018 בארץ ולפני כן בחו"ל ולטענתו משתכר בכבוד לפרנסת משפחתו (ס' 4 לתצהירו).

 

8. לאחר נישואיהם של הצדדים, עברו הצדדים להתגורר בדירה הרשומה ע"ש הנתבע ביחד עם אמו של הנתבע גב' ת' ט' (להלן: "אמו של הנתבע") וביחד עם הנתבעים 2-3 כאשר אמו של הנתבע סייעה לתובעת בגידול הבנות.

 

9. יצוין, כי דירה זו נרכשה לפני נישואי הצדדים כאשר מועד הרכישה כמו גם זכויות הבעלות בדירה זו שנויים במחלוקת בין הצדדים, ועל כך בהמשך.

 

10. בשלב מסוים, אמו של הנתבע עברה להתגורר לתקופה קצרה עם אחיו של הנתבע לצורך סיוע בגידול הבנים שנולדו לו ולנתבעת 3, כאשר באותה תקופה היא נהגה להגיע לבית הצדדים לסירוגין לצורך סיוע בטיפול בבנותיהם של הצדדים.

 

11. במהלך חיי הנישואין התובעת לא עבדה והנתבע היה המפרנס היחידי.

 

12. לטענת התובעת, היא רצתה ללמוד והובטח לה ע"י משפחתה ומשפחתו של הנתבע כי יתאפשר לה ללמוד, אולם מאחר ונאלצה לטפל בבנות ובבית, בהשגחה צמודה של אם הנתבע, כמעט ולא נכחה בשיעורים וסיימה את התואר בשבע שנים במקום בשלוש שנים.

 

13. יצוין, כי התובעת מתארת את אורחות חייה עם הנתבע כמי שאסר עליה לצאת לעבוד, מידר אותה מכלל העניינים הכספיים כאשר בגין כל יציאה מהבית ובגין כל רכישה היא היתה צריכה לקבל את אישורו ו/או אישורה של אמו, לרבות יציאות לבדיקות רפואיות שנעשו בליווי אמו.

 

14. עוד לטענת התובעת, החיים עם הנתבע לוו באלימות מילולית, אלימות פיזית קשה הכוללת מכות והטחתה ברצפה תוך קללות, אלימות כלכלית ונפשית. התובעת מתארת כי נוהלה ע"י הנתבע ואמו של הנתבע שהיו האחראים הבלעדיים על הכספים בבית. לתובעת לא היה חשבון בנק משלה ו/או לצדדים לא היה חשבון בנק משותף. כן, לדברי התובעת, הנתבע גם בודד אותה מחברים ובני משפחה ובכל מפגש משפחתי אסר עליה לדבר ולהביע את דעתה.

 

15. מנגד, הנתבע הכחיש את טענות האלימות מכל וכל וכן את ההתנהלות המתוארת ע"י התובעת, למעט העובדה כי אמו התגוררה עמם וסייעה לתובעת בטיפול בבית ובבנות.

 

16. לטענת התובעת, לאורך השנים הנתבע ואחיו מנהלים יחד עסקים שונים בארץ ובחו"ל (בעיקר ברוסיה ואוקראינה) ובכלל כך עסקי הימורים בחו"ל.

 

17. בשנת 2009 עברו הצדדים ביחד שתי בנותיהם, אמו של הנתבע, אחיו ומשפחתו להתגורר בחו"ל בסיביר בדירה אחת, וזאת עקב הצעה עסקית שהוצעה לנתבע ולאחיו להיכנס לשותפות במפעל לחומרי בניה. לטענת התובעת, לאחר שהעסק הנ"ל לא צלח פתחו השניים עסקי הימורים (מכונות בינגו) אשר הצליח ובעקבותיו פתחו הנתבע ואחיו עסקים נוספים בחו"ל.

 

18. בשנת 2012 חזרו הצדדים לארץ ושבו להתגורר בדירה שהיתה רשומה ע"ש הנתבע.

 

19. ביום 13.3.11 נרכשה דירה ברחוב .... אשר נרשמה ע"ש התובעת בלבד. לטענת התובעת, בעת החתימה על הסכמי הרכישה הנתבע שהה בחו"ל ולכן התובעת חתמה עליהם והדירה נרשמה על שמה.

 

20. יצוין, כי דירה זו נרכשה בסכום של 2,100,000 ₪ ללא משכנתא, ואילו כיום הינה מושכרת ודמי השכירות המתקבלים בגינה עומדים על סך של כ-6,000 ₪ לחודש. לטענת הנתבע, דירה זו מומנה באמצעות הלוואת המשכנתא שנטלה מאחיו הנתבע 2 בסך 500,000 $, אותה מכחישה התובעת, ועל כך בהמשך.

 

21. יצוין, כי במשך תקופה ארוכה דמי השכירות בגין דירה זו הועברו לחשבון הבנק של אמו של הנתבע (ר' נספח ב' לכתב ההגנה בתביעה הרכושית הראשונה), וזאת עד שניתנה החלטתי מיום 26.6.18 לחלוקת דמי השכירות בחלקים שווים בין הצדדים, כמפורט להלן.

 

22. לטענת התובעת, בחודש מאי 2013 נסעו הנתבע ואחיו שוב לחו"ל למונטנגרו ופתחו שם עסק להימורים ובחודש יוני 2013 הצטרפו אליהם גם התובעת ושתי הבנות, אשתו של האח וילדיהם וכן אמו של הנתבע אשר התגוררו כולם בדירה אחת, אך העסק לא הצליח ולאחר מספר חודשים חזרו הצדדים לארץ.

 

23. עם חזרתם לארץ שבו הצדדים להתגורר בדירה שהיתה רשומה ע"ש הנתבע.

 

24. לטענת התובעת, בחודש מאי 2017 החליטה לעסוק בייבוא צעצועים על מנת שתוכל להיות עצמאית כדי שיהיה לה כסף משלה ולצורך כך נטלה הלוואה מהבנק. מאחר והתובעת לא יכלה לצאת מהבית ללא רשות ולא יכלה לנוע בחופשיות ולהשקיע בעסק, נאלצה לאחר כחודשיים למכור את הצעצועים בהפסד ניכר כאשר את מרבית כספי ההלוואה שילם אביה של התובעת ואף נותרה יתרת חוב בסכום של כ – 11,000 ₪.

 

25. ביום 24.3.14 נרכשה דירת הפנטהאוז ברח' --- אשר נרשמה ע"ש אחיו של הנתבע. בחודש יוני 2015 עברו הצדדים להתגורר בדירה זו עם בנותיהם ועם אמו של הנתבע. יצוין, כי גם חלוקת הזכויות בדירה זו מהווה מוקד למחלוקת בין הצדדים, ועל כך בהמשך.

 

26. יצוין, כי ממועד מעבר הצדדים ואמו של הנתבע להתגורר בדירה ע"ש אחיו של הנתבע, הדירה שרשומה ע"ש הנתבע הושכרה ודמי השכירות המתקבלים בגינה עומדים על סך של כ-5,500 ₪ לחודש.

 

27. ביום 1.1.2018 עזבה התובעת בחטף את דירת הפנטהאוז בה התגוררו הצדדים ביחד עם שלוש בנותיהם של הצדדים. לטענת התובעת היא נאלצה לעזוב לאור החרפת מקרי האלימות ובפרט אלימות שקדמה ליום עזיבה כשלטענתה היא נמלטה מהבית וברחה לבית הוריה ב---.

 

28. יצוין, כי הנתבע נותר לגור בדירת הפנטהאוז ביחד עם אמו, בה הם מתגוררים יחד עד היום.

 

29. ביום 3.1.18 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה ב--- אשר לטענתה נעתרה.

 

30. לאחר הליכי יישוב סכסוך שלא צלחו, הגישה התובעת ביום 15.3.18 את תביעותיה לביהמ"ש זה; ביום 19.11.18 הגישה את התביעה הרכושית הנוספת כנגד הנתבע, אחיו של הנתבע ואשתו כמפורט לעיל.

 

31. ביום 26.6.18 התקיימה ישיבת קד"מ מאוחדת במכלול התביעות במסגרת נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות כוללות, אולם ללא הצלחה. במסגרת הדיון הועלתה הצעת ביהמ"ש אשר קיבלה את הסכמת הצדדים בסוגיית המזונות הזמניים כמפורט להלן:

 

"1.      החל ממועד הבקשה לי"ס (ינואר 2018) ישלם האב לידי האם עבור המזונות הזמניים השוטפים של הקטינות סך של 1350 ₪ לכל אחת.

2. מובהר, כי כעת האם מתגוררת עם הקטינות בדירת הוריה.
3. בנוסף, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוכיות החריגות של הקטינות ובכלל כך הוצאות תחילת שנה וזאת בקיזוז המענק המגיע לאם מאת המל"ל, ככל שמגיע, וכן מחצית עלות גן ו/או צהרון לקטינה מ' – הכל כנגד הצגת קבלות.
4. כמו כן, יישא האב במחצית חוג אחד לכל ילדה ובסה"כ בעלות כוללת (חלקו של האב) עד 400 ₪ לחודש עבור שלושת הבנות – והכל כנגד הצגת קבלות.
5. כמו כן, יישא האב במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי בו מבוטחות הקטינות. באמירה הוצאות רפואיות חריגות נכללות גם הוצאות לטיפול אורתודנטי ו/או טיפול שיניים ו/או משקפיים ו/או טיפולים פסיכולוגיים וכיו"ב – והכל כנגד הצגת קבלות.

           ...

6. קצבת ילדים המשתלמת מאת המל"ל תשולם לידי אם הקטינות.
7. כמו כן, החל מחודש יוני 2018 ואילך יעביר האב לידי האם מחצית מדמי השכירות שמתקבלים בגין הדירה ברח' ---, קרי, 3000 ₪ מידי חודש בחודשו. סכום זה יועבר על ידי האב. ככל שהשיקים מאת השוכרים נמסרים לחזקתו, במידת האפשר, יבקש האב מהשוכרים ליתן שני שיקים נפרדים עבור דמי השכירות, קרי 3000 ₪ כל אחד.
8. מובהר, כי כל צד שומר על טענותיו בנוגע לתשלום דמי השכירות ושאר הטענות הרכושיות בקשר לדירה ברח' --- עד התקופה שממועד הגשת התביעה ועד להחלטתי זו".

 

32. ביום 9.7.2018 התגרשו הצדדים זמ"ז בג"פ בביה"ד הרבני.

 

33. במסגרת התביעה למשמורת, הוגש תסקיר מהמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית --- מיום 2.12.18 בעניין חלוקת זמני השהות של האב עם הקטינות. במסגרת התסקיר הומלץ על חלוקת זמני שהות של הקטינות עם האב פעם בשבועיים ביום שלישי בין השעות 16:00 עד 20:00 וכן כל סוף שבוע שני מיום שישי בשעה 16:00 ועד למוצ"ש בשעה 19:00 עת יחזירן האב לבית האם ב---. כן במסגרת התסקיר ניתנו המלצות למתן טיפול רגשי לכל בני המשפחה לרבות במרכז למניעת אלימות במשפחה.

 

34. ביום 1.3.18 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים בעניין זמני השהות עם הקטינות אשר הרחיבו את זמני השהות שהומלצו, כך שהאב ישהה עם הקטינות בימים א' ו – ג' בשעה 16:00 ויחזירן בשעה 19:30 וכן בכל שבת שניה מיום שישי בשעה 13:00 ועד ליום שבת בשעה 17:00.

 

35. ביום 14.1.19 ניתן פסק דין חלקי בנוגע לסוגיית המשמורת וחלוקת זמני שהות, במסגרתו נקבעה המשמורת על הקטינות בידי האם. כן, נקבעו זמני שהות באופן שהאב ישהה עם הקטינות אחת לשבועיים ביום שלישי כולל לינה ואחת לשבועיים ביום שלישי בין השעות 16:00 עד 20:00 וכן כל סוף שבוע שני ביום שישי משעה 16:00 ועד להחזרתן לבית הורי האם ב--- בשעה 19:00 במוצ"ש. בנוסף, נקבעו הסדרים בחגים ובחופשות. יצוין, כי לאור כך שדווח בתסקיר מיום 2.12.18 כי האב אינו מקיים את זמני השהות באמצע השבוע כסדרם, ניתנה הזדמנות נוספת לאב לקיים מפגשים אלו ונתבקש עדכון נוסף בקשר לכך במסגרת תסקיר משלים.

 

36. דא-עקא, האב לא עמד בזמני השהות הנ"ל ובהתאם לתסקיר המשלים שהוגש ביום 19.6.19 עלה כי האב לרוב אינו לוקח את הבנות בימי שלישי ללינה בשל אילוצי מקום עבודתו הכרוכים בנסיעות רבות לחו"ל. כן, דווח כי בסופי השבוע זמני השהות עקביים יותר, אך גם במסגרתם מתבצעים שינויים. עוד עלה מהתסקיר כי הבת מירה החלה טיפול רגשי במסגרת המרכז למניעת אלימות במשפחה, בהתאם להמלצות התסקיר ומשתפת פעולה בטיפול.

 

37. התקיימו שני דיוני הוכחות: ביום 19.11.2020 העידו התובעת והוריה ל' ומ' צ' (להלן: "אביה ואמה של התובעת" בהתאמה). ביום 8.1.2021 העידו הנתבע, אמו של הנתבע והנתבעים 2-3.

 

38. לאחר הגשת כלל סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין במאוחד.

 

מתווה דיוני:

 

39. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות, יש להידרש להכרעה במחלוקות עפ"י המתווה שלהלן;

 

40. תחילה, יש לדון בתביעות הרכושיות לפסקי דין הצהרתיים, לאיזון משאבים ולפירוק השיתוף בנכסים המשותפים כאשר במסגרת הכרעה בתביעות אלו, יש להידרש לרכיבי הרכוש הבאים:

 

• סוגיית הבעלות בדירה שרשומה ע"ש הנתבע אשר נרכשה לפני או בסמוך לנישואי הצדדים;
• סוגיית הבעלות בדירה שנרכשה במהלך הנישואין ונרשמה ע"ש התובעת בלבד;
• סוגיית הבעלות בדירת הפנטהאוז אשר רשומה ע"ש הנתבע 2 בה התגוררו הצדדים בסמוך לפני עזיבת התובעת את הדירה והפירוד ביניהם;
• בהתאם להכרעות הנ"ל, יש ליתן הוראות לפירוק השיתוף בדירות ובחינת סוגיית תשלום דמי השימוש בגין הדירות ממועד עזיבת התובעת את הבית 1.1.18 ואילך;
• עתירת התובעת לקבלת מחצית הזכויות בחשבון הבנק בבנק לאומי ע"ש אמו של הנתבע אליו צורף הנתבע;
• סוגיית הבעלות בג'יפ הלקסוס הרשום ע"ש הנתבעת 3 וכן איזון זכויות בשאר הרכבים.

 

41. יצוין, כי בתצהיר עדותה הראשית עתרה התובעת גם לקבלת זכויות בסופר מרקט ב--- אשר מצוי בבעלות הנתבע 2 ובו עובד הנתבע, אולם בסיכומיה זנחה טענה זו.

 

42. לאחר הכרעה במכלול העתירות הרכושיות, נותר לדון בתביעת לחלוקת זמני השהות של הקטינות עם האב וכן בתביעת מזונות הקטינות. יצוין, כי בסיכומיה זנחה התובעת את עתירתה למזונות אישה, ולכן אין להידרש לה.

 

43. נפנה אפוא לבחינת סוגיות אלו, אחת לאחת.

 

 

התביעות הרכושיות לאיזון משאבים, סעדים הצהרתיים ופירוק שיתוף:

 

44. הצדדים נישאו ביום 19.1.2014 ומשכך חל עליהם משטר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

 

45. כן, לנוכח עזיבתה של התובעת את הדירה בה התגוררו הצדדים ברח' --- ביום 1.1.18 ובהעדר כל טענה ו/או ראיה נוגדת מטעם מי מהצדדים על הפסקת השיתוף הכלכלי במועד זה - אני קובעת כי מועד הקרע לאיזון המשאבים בין הצדדים הוא יום עזיבתה של התובעת את הבית, קרי יום 1.1.18.

 

46. סעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כדלקמן:

הזכות לאיזון בפקיעת הנשואין תשס"ט-2008

"5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה  פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט–

      (1)  נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

תש"ן-1990

      (2)  גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

      (3)  נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

      (ב)  בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו".

 

47. כאמור, על פי סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון כלל הנכסים שיש לבני זוג בעת פקיעת הנישואין הינם נכסים משותפים, למעט נכסים "חיצוניים", כגון נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין ו/או שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. עם זאת, הנחת מוצא זו אינה בבחינת "סוף פסוק" ובמקרים מסוימים אין מניעה להכללת נכסים חיצוניים בנכסים ברי האיזון. על הטוען לשיתוף בנכס החיצוני, מוטל הנטל לשכנע כי מערך העובדות אכן מצביע על כוונה ליצור שיתוף בין בני זוג בנכס החיצוני הנדון ועליו להוכיח "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף של בן הזוג האחר בנכס הספציפי.

 

48. לאורך השנים וכמפורט בפסיקה רבה, בית המשפט נוטה להקל ברמת הנטל כאשר עסקינן בדירת מגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ר' רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פורסם במאגרים, 13.8.95).

 

49. בבע"מ 1398/11 ‏‏ אלמונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים, ביום 26.12.12) שהינו פסק דין מתווה הדרך בסוגיית כוונת השיתוף הספציפי בדירת מגורים אשר נרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ושימשה למגורי הצדדים במהלך שנות נישואיהם נאמרו דבריו של כב' הש' א. רובינשטיין כדלקמן:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים ... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (שם, בעמ' 671-672).

 

50. במהלך השנים הצביעה הפסיקה על מספר אינדיקציות שיכולות להוות "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך קיומו של אותו שיתוף ספציפי בדירת מגורים, ובכלל כך: משך תקופת הנישואין ומשך התקופה בה התגוררו הצדדים בדירה המשותפת, אווירת השיתוף הכלכלי במהלך הקשר, השקעה של הבן זוג הלא רשום בנכס, השתתפות במשכנתא, השתתפות בשיפוץ הנכס ומערכת היחסים הכלכלית ששררה בין הצדדים, שיקולי הגינות הכרוכים בהתנהגות הצדדים ביחס לנכס, מצגים נמשכים מצד הבעלים הרשום המעידים על שיתוף שמתבטאים בגילויים חיצוניים ועוד (ראו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פורסם במאגרים ביום 26.12.12).

 

51. כך, בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 14.3.07) פורטו הדברים מפיו של כב' השופט א. רובינשטיין כדלקמן:

 

"..."גבולות הגזרה" אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה".

 

52. וכן, בפסק דין שניתן בעת האחרונה בבע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 5.2.17) הובהרה שוב ייחודיות ההכרעה בסכסוכים בין בני זוג ובפרט בקשר לדירת מגורים בה התגוררו הצדדים וילדיהם כדלקמן:

 

"...סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית –כלכלית אלא בהקשר על 'הקהילתיות המשפחתית' – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא 'הבית המשפחתי', וכמות שנזדמן לי לציין בערב ההשקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י"א באלול תשע"ו (14.9.16), 'נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי ... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק, בגדרי הדין".

  

53. על יסוד האמור, נדרש לבחינת הזכויות בדירה הרשומה ע"ש הנתבע בלבד.

 

 

הדירה הרשומה ע"ש הנתבע:

 

54. לטענת התובעת, דירה זו נרכשה לקראת נישואי הצדדים כאשר בטרם נישואיהם פנה הנתבע להוריה של התובעת, שהיתה אז כבת 18 שנים ואמר להם כי בכוונתו לרכוש דירה. התובעת העדיפה להתגורר ליד הוריה ב--- ואילו הנתבע העדיף למצוא דירה ב... בקרבת מקום עבודתו. לטענת התובעת, לאחר מספר ימים הנתבע הראה לה כי חתם על חוזה עם קבלן לרכישת דירה חדשה ב ~~~, היא הדירה נשוא ענייננו. לטענת התובעת, הדירה נרכשה כחודש לפני חתונת הצדדים כדירת מגורי המשפחה ולכן הצדדים נכנסו לגור בה מיד לאחר אירוסיהם וכחודש לפני חתונתם.

 

55. לטענת התובעת, לצורך רכישת הדירה נטל הנתבע ביום 14.1.2014 (5 ימים בלבד בטרם נישואי הצדדים) משכנתא בסך של 611,613 ₪ מבנק הפועלים וביום 17.2.2004 (כחודש ימים לאחר נישואיהם) נטל הנתבע משכנתא נוספת בסך של 54,240 ₪. המשכנתא אמנם נרשמה על שם הנתבע ואמו, אולם לטענת התובעת כספי המשכנתא שולמו מהקופה המשותפת של הצדדים (ס' 36 לתצהירה). יצוין, כי יתרת המשכנתא בסמוך למועד הקרע (31.12.17) עמדה ע"ס 91,756 ₪ (נספח 5 לתצהיר התובעת).

 

56. לאור האמור, עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית לקבל מחצית מהזכויות בדירה וכן לפירוק השיתוף בדירה שכן לטענתה מדובר בדירת המגורים בה התגוררו הצדדים לאורך רוב שנות נישואיהם והמשכנתא שולמה ממקורותיהם המשותפים. בנוסף, עתרה התובעת לקבלת מחצית מכספי השכירות שהתקבלו בגין הדירה ממועד עזיבתה את הבית ביום 1.1.18 ועד למועד פירוק השיתוף בדירה בפועל.

 

57. מנגד, טען הנתבע כי דירה זו נרכשה עוד ביום 19.3.2002, טרם היכרותו את התובעת וטרם נישואי הצדדים תמורת הסך של 245,000 $ כאשר מסירת החזקה נקבעה ליום 12.12.2003. יצוין, כי הנתבע צירף לתצהירו חלק מחוזה הרכישה (נספח 7) המכיל 2 עמודים בלבד כאשר בעמוד הראשון אשר נחזה להיות העמוד הראשון של חוזה המכר, התאריך בראש המסמך ריק וסכום העסקה ומועד מסירת החזקה רשומים בכתב יד. הדף שני שצורף הוא נספח כלשהו שמפרט את תאריכי התשלומים ללא סכומים עם חתימת הנתבע בלבד.

 

58. כן, הנתבע מודה כי נטל משכנתא בסך של 677,000 ₪ כאשר לטענתו אמו נרשמה כלווה נוספת במשכנתא בשל כך שהכנסותיו במועד נטילת המשכנתא היו נמוכות ולכן הבנק התנה את קבלת המשכנתא בצירופה של אמו כלווה נוספת. כן, לדברי הנתבע בתחילה שילם את המשכנתא החודשית מחשבונו בבנק הפועלים, אולם לאור סגירת חשבון הבנק הועברה הוראת הקבע לחשבונה של אמו והיא זו שנושאת במשכנתא מאז ועד היום מתוך חשבונה הפרטי. לדברי הנתבע, אין לתובעת כל זכויות בדירה זו והוא מעולם לא הבטיח לתובעת שיתוף בדירה זו.

 

59. עוד לטענת הנתבע, עד לחודש ספטמבר 2020 הדירה הושכרה תמורת סך של 5,700 ₪ (כאשר בדיון ביום 26.8.18 הצהיר כי דמי השכירות המתקבלים הינם בסך 5,500 ₪ לחודש; ר' גם נספח א' לתביעה הרכושית הראשונה) כאשר השוכרים משלמים ישירות לאמו של הנתבע אשר נושאת הן בתשלומי המשכנתא והן בהוצאות הדירה ע"ש הנתבע 2 בה התגוררו הצדדים עד לפירוד ביניהם. עוד לטענת הנתבע, כיום הדירה עומדת ריקה ואינה מניבה הכנסות מאחר ולדבריו התובעת מסרבת להשכירה לשנתיים רצופות. מנגד טענה התובעת כי היא מוכנה להשכיר את הדירה לתקופה קצרה כדי שתהיה לה את האופציה למכור את הדירה לאחר מתן פסק הדין.

 

דיון והכרעה:

 

60. עסקינן בדירה אשר נרכשה לפני נישואי הצדדים (לטענת הנתבע כשנתיים לפני נישואי הצדדים ואילו לטענת התובעת בסמוך ממש לנישואיהם) ואשר רשומה במלואה ע"ש הנתבע בלבד.

 

61. כבר בפתח הדברים אציין כי התובעת כמי שמוטל עליה נטל ההוכחה בהתאם לסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון לא הציגה את חוזה הרכישה המלא של הדירה הגם שיכלה לעתור בצו לקבלת המסמכים הרלבנטיים מלשכת רישום המקרקעין לרבות חוזה העסקה המקורי במלואו. מנגד, גם הנתבע צירף מסמכים חלקיים בלבד, קרי שני עמודים בלבד מחוזה הרכישה כאשר מהעמוד הראשון עולה כי מדובר בדירה שנרכשה מקבלן וטרם הושלמה בנייתה וכי מועד מסירת החזקה בדירה היה אמור להיות ביום 12.12.03.

 

62. על כן, הגם שהנתבע יכול היה לצרף מסמכים ברורים יותר ובאותה מידה גם התובעת, כמי שמוטל עליה נטל הראיה, יש להידרש למסמכים שהונחו לפני ולקבוע ממצאים בסוגיה זו. בהקשר זה אציין כי אמו של הנתבע העידה כי הדירה נרכשה בתחילת שנת 2003 (ר' סעיף 5 לתצהירה) ואף זאת בניגוד לטענת הנתבע לעיל.

 

63. כך או כך, לנוכח המסמכים החלקיים שהונחו לפני ובשים לב לכך שמועד מסירת החזקה בדירה זו נקבע ליום 12.12.2003 ובסופו של יום הצדדים אכן נכנסו להתגורר בדירה זו כחודש לאחר מועד זה, בינואר 2004 וזאת לאחר נישואיהם ומאחר שמדובר בדירה שנרכשה "על הנייר", כך שנדרש פרק זמן לא מבוטל לצורך השלמת בנייתה, סבירה בעיני גרסת הנתבע כי הדירה נרכשה בשנת 2002 או בתחילת שנת 2003, קרי לפני היכרות הצדדים ואף שולמה חלק מהתמורה בגינה ממקורותיו הנפרדים של הנתבע עד למועד הנישואין.

 

64. ואולם, במקרה דנן, חרף העובדה כי מדובר בדירה שנרכשה לפני הנישואין ולאחר בחינת מכלול הטענות והראיות, שוכנעתי כי התובעת הצליחה להרים את נטל להוכיח כי קיימת לה זכות לשיתוף בדירה זו בשיעור גובה מחצית המשכנתא שניטלה בגין הדירה במהלך תקופת הנישואין, והכל כמפורט להלן;

 

65. ראשית, אציין כי מצאתי לקבל את גרסת התובעת לפיה על אף שהדירה נרשמה ע"ש הנתבע בלבד, כוונת הנתבע היתה שדירה זו תהא דירת המגורים של הצדדים וכי הצדדים יחיו בה את חייהם המשותפים ובהתאם לכך הוצגה דירה זו בפני התובעת והוריה כדירת המגורים של הצדדים לקראת חתונתם. בהקשר זה אציין כי גרסת התובעת לפיה לקראת נישואיהם של הצדדים הנתבע הראה לתובעת כי רכש דירה וכי בכוונתם לעבור להתגורר בדירה זו, כפי שאכן נעשה בפועל, לא נסתרה חרף העובדה כי הדירה נרכשה כשנה או שנתיים לפני מועד כניסת הצדדים להתגורר בה שכן הדירה נרכשה "על הנייר" ועבר פרק זמן לא מבוטל עד שבנייתה הושלמה. כן, לא נסתר המצג שהוצג בפני משפחתה של התובעת, לפיו הנתבע דאג לדירת מגורים לצדדים ולדברי אביה של התובעת "זה מה שאמרו לי ומה שעדכנו אותי" (עמ' 87 לפרוט', ש' 6). בנסיבות אלו, שוכנעתי כי מדובר בדירה אשר יועדה למגורים המשותפים של הצדדים וילדיהם. 

 

66. שנית, בין הצדדים התקיים משטר של שיתוף בנכסים ובכספים במהלך תקופת הנישואין כאשר לאורך כל שנות נישואי הצדדים התובעת לא עבדה ואילו הנתבע היה המפרנס היחידי של המשפחה, כך שלתובעת לא היו מקורות הכנסה משלה וכל מימון ופרנסת המשפחה ובכלל כך הוצאות הבית והמשפחה היה מוטל על הנתבע בלבד. במצב דברים זה, הכנסות ו/או כספים ששילם הנתבע בגין המשכנתא על הדירה במהלך תקופת הנישואין הינם כספים שניטלו מתוך הקופה המשותפת ושייכים לשני הצדדים כאחד גם אם שולמו מחשבון בנק ע"ש הנתבע שכן לצדדים לא היה חשבון בנק משותף.

 

67. שלישית, אין חולק כי הצדדים התגוררו בדירה זו רוב שנות נישואיהם, קרי ממועד נישואיהם בחודש ינואר 2004 ועד שנת 2009 עת עברו לסיביר ומשנת 2012 כשחזרו לארץ ועד לשנת 2015, עת עברו להתגורר בפנטהאוז ע"ש אחיו של הנתבע. קרי, הצדדים התגוררו בדירה זו במשך 11 שנים עם הפסקות במהלכן עברו להתגורר בחו"ל. כמו כן, בכל פעם שהצדדים חזרו לארץ הם שבו להתגורר בדירה זו. יש בכך כדי ללמד כי מדובר בדירת המגורים העיקרית והיציבה של הצדדים ובנותיהם לאורך השנים.

 

68. רביעית, במישור היחסים בין הצדדים התרשמתי מדפוס ההתנהלות של הנתבע לפיו הרישום בנכסי המקרקעין אינו משקף בהכרח את הבעלות האמיתית בנכסים שכן כמפורט להלן הדירה ברח' ... אשר נרכשה בתקופת הנישואין ונרשמה במלואה ע"ש התובעת, אינה שייכת באופן בלעדי לתובעת, אלא מחציתה שייכת לנתבע, ויש בנתון זה כדי לחזק את המסקנה כי חרף הרישום ע"ש הנתבע בלבד, יש לתובעת זכויות בעלות בחלק מסוים בדירה.

 

69. חמישית ועיקר, התובעת צירפה מסמכים אודות נטילת המשכנתאות מבנק הפועלים (נספח 5 לתצהירה). ממסמכים אלו עולה כי 5 ימים בלבד לפני מועד הנישואין, ביום 14.1.04, ניטלה הלוואת משכנתא בגין הדירה ע"ס 611,361 ₪ וכי כחודש ימים בלבד לאחר הנישואין, ביום 17.2.04, ניטלה הלוואת משכנתא נוספת בגין הדירה ע"ס 54,240 ₪, ובסה"כ נטלה משכנתא בסך 677,000 ₪. כן עולה כי הלוואות המשכנתא נרשמו ע"ש הנתבע כאשר אמו של הנתבע נרשמה כלווה נוספת. יצוין, כי במסמך זו לא נרשמו פרטים מזהים של הנכס בגינו ניטלו הלוואות המשכנתא, אולם שני הצדדים אינם מכחישים את העובדות הנ"ל.

 

70. לעניין זה אציין כי גרסת התובע ואמו לפיה לאור כך שהכנסותיו של הנתבע במועד נטילת המשכנתא היו נמוכות ולכן הבנק התנה את קבלת המשכנתא בצירופה של אם הנתבע כלווה נוספת לא עשתה עלי רושם אמין ומכל מקום אינה סותרת את מסקנתי כי תשלומי המשכנתא שולמו מהקופה המשותפת. כפי שיפורט גם בהמשך, שוכנעתי כי הכנסתו המוצהרת של הנתבע אינה משקפת את הכנסתו האמיתית וזאת בהתחשב בנסיעותיו הרבות לחו"ל ובשים לב לכך שרכש שתי דירות האחת עם משכנתא נמוכה בסכום חודשי של כ – 800 ₪ והשנייה ללא כל תשלום משכנתא. בנוסף, טענת הנתבע (ואחיו) לפיה מתגורר בדירת פנטהאוז הרשומה ע"ש אחיו ומקבל דמי שכירות משתי דירות, מבלי שהוא משלם דמי שכירות בגין דירה זו כאשר הוא טוען כי לכאורה קיים לו חוב לאחיו בגין הלוואות שנטל על הדירה שרשומה ע"ש התובעת ובגין אי תשלום דמי שכירות, אינה סבירה בעיני ואני מעדיפה את גרסתה של התובעת לפיה הנתבע לא התנהל בקלפים גלויים ולא גילה את מלוא הכנסותיו ובאופן דומה הרושם שמתקבל הוא שכך פעל גם בעת נטילת המשכנתא על הדירה שרשומה על שמו.

 

71. מעבר לכך, טענת הנתבע כי תחילה נשא בהחזרי המשכנתא החודשיים מחשבון בנק שהיה רשום על שמו בבנק הפועלים ולאחר סגירת החשבון, הועברה הוראת הקבע לחשבון הבנק של אמו אשר מאז ועד היום משלמת את המשכנתא מחשבונה הפרטי בבנק לאומי (ס' 54 לתצהירו) – לא הוכחה. הנתבע לא המציא אסמכתא אשר מעידה כי אכן אמו היא זו שנושאת בתשלומי המשכנתא מחשבונה. נהפוך הוא, בהתאם למסמכים שצירפה התובעת עולה כי תשלומי המשכנתא המשיכו להשתלם מחשבון הבנק של הנתבע בבנק הפועלים לפחות עד שנת 2019 (ר' לוח סילוקין נספח 5 לתצהיר). בנוסף, ממסמכים אלו עולה כי התשלום החודשי בגין המשכנתא עמד על סך של כ-800 ₪ לחודש בלבד ולא נסתר ע"י הנתבע. בנסיבות אלו, הנתבע לא הוכיח כי אמו החלה לשלם את תשלומי המשכנתא מחשבון הבנק ע"ש שמה, אלא להיפך – מהמסמכים שצורפו עולה כי התשלומים המשיכו להשתלם מחשבון הבנק של הנתבע בבנק הפועלים לפחות עד שנת 2019 כפי שהיה לאורך כל השנים.

 

72. עם זאת, גם את נקבל את טענת הנתבע לפיה אמו של הנתבע שילמה בתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא מחשבונה שוכנעתי כי בנסיבות דנן הנתבע הוא שנשא בפועל בתשלומים אלו ממקורות משותפים, ואפרט;

 

73. הנתבע טען כי כנגד תשלומי המשכנתא החודשיים ששולמו מחשבונה של אמו וכן כנגד תשלום הוצאות נוספות של המשפחה והבנות הועברו אל אמו דמי השכירות בגין הדירה שרשומה ע"ש התובעת ולאחר מכן, דמי השכירות בגין הדירה שרשומה ע"ש הנתבע (ר' גם נספחים א' וב' לתביעה הרכושית הראשונה). בנסיבות אלו, בשים לב לכך שתשלום המשכנתא החודשי עמד ע"ס של 800 ₪ לחודש בלבד ואילו הנתבע הודה כי העביר לאמו בפועל את מלוא דמי שכירות בסך כ-6,000 ₪ לחודש בגין הדירה שרשומה ע"ש התובעת ובסך של כ – 5,500 ₪ בגין הדירה הרשומה על שמו של הנתבע, שהינם סכומים גבוהים פי כמה וכמה מתשלומי המשכנתא החודשיים, יש בכך כדי ללמד על התנהלות "סיבובית" בה דמי השכירות בגין פירות הנכסים המשותפים מועברים לאמו של הנתבע והיא זו אשר משלמת לכאורה את תשלומי המשכנתא החודשיים.

 

74. סיכומם של דברים, הגם שאמו של הנתבע נרשמה יחד עם הנתבע כלווה נוספת במשכנתאות, שוכנעתי כי תשלומי המשכנתא החודשיים שולמו ממקורותיהם המשותפים של הצדדים באמצעות הכנסותיו של הנתבע הן בשים לב למסמכים שהוגשו לפיהם המשכנתא המשיכה להשתלם מחשבונו של הנתבע בבנק הפועלים לפחות עד שנת 2019 והן באמצעות של התנהלות "סיבובית" באופן שכספי השכירות הועברו לאמו של הנתבע ושימשו באמצעותה לתשלומי המשכנתא החודשיים. בנסיבות אלו, מצאתי כי תשלומי המשכנתא נגרעו ממסת הכספים המשותפים של הצדדים ויש בכך בצירוף כל האמור לעיל כדי להקים 'דבר מה נוסף' הנדרש לצורך הוכחת השיתוף בבעלות מסוימת של התובעת בדירת המגורים הרשומה ע"ש הנתבע בלבד.  

 

75. שישית, כאשר נשאלה התובעת מדוע היא לא נרשמה במשכנתא יחד עמו השיבה כך: "הייתי ילדה בת 18, לא התעניינתי במשכנתא, התחתנתי עם בעלי, מישהו שהתאהבתי בו וידעתי שזהו, שיש לנו דירה. הוא הראה לי את הדירה, אמרתי לו בסוף הסכמתי למרות שרציתי ב---, הסכמתי הבנתי את ההיגיון שלו שזה קרוב לעבודה שלו ב,,," (עמ' 18 לפרוט' ש' 1-6); ועדות זו עשתה עלי רושם אמין. עדות זו מתחדדת לנוכח העובדה עליה אין כל מחלוקת כי הנתבע היה המפרנס היחיד במהלך הנישואין ואילו התובעת אשר התחתנה בגיל צעיר מאד לא עבדה כל תקופת הנישואין ואף לא היה לה חשבון בנק נפרד משלה וכל ההתנהלות הכספית בעניינם של הצדדים בוצעה באמצעות חשבונות הבנק ע"ש הנתבע ו/או חשבונות הבנק ע"ש אמו של הנתבע.

 

76. ואשר לשיעור השיתופיות בדירה - כאמור בנסיבות דנן, מצאתי לנכון להעמיד את חלקה של התובעת בדירה הרשומה ע"ש הנתבע בגובה של מחצית המשכנתא שניטלה בתקופת הנישואין כמפורט להלן.

 

77. בעמ"ש (מרכז) 57806-07-20 פלונית נ' פלוני (פורסם ביום 23.5.2021) שדן בערעור על פס"ד שדחה את תביעת המערערת למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית הזכויות בדירה שנרשמה בשלמות ע"ש המשיב עוד קודם למועד נישואי הצדדים - נקבע כך:

 

"ודוק, האפשרות "לזכות" בן זוג מזכויות בן הזוג האחר בנכס שהיה בבעלותו לפני הנישואין אינה מחייבת בהכרח חלוקה של מחצה על מחצה, וניתן להגיע למסקנה כי בן הזוג "רכש" זכויות בנכס בשיעור שהוא פחות ממחצית, והכל בהתאם לנסיבות".

 

ובהמשך:

 

"אנו ערים כמובן לכך שההלוואה שולמה מידי חודש מחשבונו של המשיב, אלא שתשלום ממשאביו של המשיב, מפחית בהכרח את הכנסת אותם משאבים לקופת התא המשפחתי, שכן הוכח שמחשבון זה נעשו הוצאות משק הבית המשותפות לצדדים, וע"כ יש לראות  במערערת כמי שנטלה חלק, גם אם עקיף, בהחזרי המשכנתא, שנמשכו פרק זמן של כשנתיים עד למועד הקרע.

 

מכיון שהיקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ואין הוא מחוייב להכריע כי חלוקת הנכס תעשה מחצה על מחצה, אנו סבורים כי בנסיבות הנדון ובכללן השתתפותה הכספית (העקיפה) של המערערת בדירה (החזרי המשכנתא במהלך חיי הנישואים, כמובהר לעיל), העובדה כי התגוררה עם בתם של הצדדים בדירה כשש שנים לאחר מועד הקרע, ובהתחשב בשווי הגלום בכך, הרי שיש בדבר להצדיק קביעה לפיה זכותה בדירה מגעת כדי 15% משוויה".

 

78. בענייננו, בהתאם לנספח 7 שצירף הנתבע לתצהירו הכולל את העמוד הראשון לטענתו של הסכם הרכישה של הדירה עולה כי במועד רכישת הדירה אשר היתה כאמור כשנה או שנתיים לפני נישואי הצדדים שילם הנתבע על חשבון הדירה סך של 100,000$ כאשר יתרת התשלום עמדה ע"ס של 145,000$. יצוין, כי אומנם מסמך זה חסר תאריך וכן פרטי התשלום ותאריך המסירה נכתבו בו בכתב יד, אולם אף אחד מהצדדים לא הביא מסמך אחר אשר סותר את האמור במסמך זה ועל כן הנני רואה לנכון לקבל את האמור במסמך זה כמשקף את פרטי העסקה של רכישת הדירה לרבות מחיר התמורה בה נרכשה.

 

79. בנסיבות אלו, לאור כך שהדירה נרכשה בסכום של 245,000 $ והמשכנתאות ניטלו בינואר 2004 ע"ס 677,000 ₪, ניתן לערוך אומדן של ערך המשכנתא מסך כל סכום הדירה. בהתאם לנתוני בנק ישראל, שער הדולר בינואר 2004 עמד על 4.4 ₪ ומכאן ש 677,0000₪ מהווים סך של 153,863 $ (677,000 חלקי 4.4 ₪) שהינו ערך המשכנתא שניטלה בתקופת הנישואין. סך של 153,863 $ מתוך סכום כולל של 245,000$ מהווה 62% מערך הדירה דאז. יצוין, כי יתרת סילוק המשכנתא סמוך למועד הקרע (31.12.17) עומדת ע"ס 91,756 ₪ (נספח 5 לתצהיר התובעת) ואולם לאחר מועד הקרע המשכנתא שולמה מדמי השכירות בגין הדירה (פירות הנכס) וכך גם תמשיך להשתלם עד לפירוק השיתוף בדירה ובהתאם לחלקיהם היחסיים בדירה.

 

80. אשר על כן, לנוכח האמור הנני רואה לנכון לקבוע כי לתובעת יש זכות בעלות בדירה הרשומה ע"ש הנתבע בשיעור של מחצית מ- 62%, קרי 31% מהזכויות בדירה. בהתאם לכך, אני מורה על פירוק השיתוף בדירה זו בהתאם לחלקם היחסי של הצדדים בדירה ובהתאם להוראות שתינתנה בסיפת פסק הדין.

 

הדירה הרשומה ע"ש התובעת:

 

81. דירה זו נרכשה בשנת 2011 במהלך נישואי הצדדים בסכום של כ – 2,100,000 ש"ח ונרשמה בשלמותה ע"ש התובעת. יצוין, כי דירה זו הושכרה מיום קבלת המפתח לדירה ודמי השכירות הועברו לאמו של הנתבע ו/או לנתבע. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 26.6.18 טען הנתבע כי הדירה אמנם רשומה ע"ש התובעת אולם שייכת לשני הצדדים וכי דמי השכירות המתקבלים ממנה עומדים כיום ע"ס 6,000 ₪ בחודש. בהתאם להחלטתי מיום 26.6.18 הוריתי כי החל מחודש יוני 2018 ואילך יעביר הנתבע לידי התובעת מחצית מדמי השכירות בגין דירה זו, קרי סך של 3,000 ₪ בחודש.

 

82. לטענת הנתבע, בעת רכישת הדירה, הנתבע עבד בחו"ל ולכן נתן לתובעת ייפוי כח נוטריוני שתטפל בנושא רכישת הרכישה והדירה אכן נרשמה ע"ש התובעת אולם בפועל שייכת לשניהם. לטענת הנתבע, רכישת הדירה היתה הזדמנות פז, אולם מאחר ולא היה בידי הנתבע את רוב הכסף, אחיו (הנתבע 2) הלווה לו סך של 500,000 $ באמצעות העברות כספים מחו"ל ישירות לחשבון עו"ד ס' שטיפל בעסקה. לטענת הנתבע, התכנון היה כי לאחר שמחיר הדירה יעלה, הדירה תימכר, סכום ההלוואה יוחזר לאחיו והיתרה תושקע בדירה אחרת. עוד לטענת הנתבע, הדירה נרשמה ע"ש התובעת מטעמי נוחות בלבד מאחר והיתה קיימת כבר דירה שרשומה על שמו וכי הצדדים שילמו מס בעבור רכישתה.

 

83. יצוין, כי אחיו של הנתבע העיד כי הוא העביר לנתבע כספים ישירות לחברת הבניה לצורך רכישת דירה זו בשנת 2012 כאשר עולה מעדותו כי גם הוא רכש בעצמו דירה נוספת מאותה חברת בנייה (עמ' 128 לפרוט' ש' 7-21).

 

84. מנגד, טענה התובעת כי בניגוד לגרסת הנתבע לפיה אחיו הלווה לו כספים לצורך רכישת הדירה, בפועל הנתבע הוא שמימן את כל רכישת הדירה ולא היתה כל עסקת הלוואה בין הנתבע לאחיו.

 

85. יצוין כי במסגרת התביעה הרכושית הראשונה, עתרה התובעת להצהיר כי דירה זו הרשומה על שמה תישאר בבעלותה המלאה ואילו הדירה הרשומה ע"ש הנתבע תישאר בבעלותו המלאה. עם זאת, הנתבע התנגד לעתירה זו וטען כי הינו הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה זו ועתר להורות על פירוק השיתוף בדירה זו תוך חלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים.

 

דיון והכרעה:

 

86. אין חולק, כי דירה זו נרכשה בשנת 2011 עת הצדדים היו נשואים כשש שנים. כן אין חולק כי הדירה נרכשה באמצעות ייפוי כוח נוטריוני שניתן לתובעת ע"י הנתבע שכן באותה עת הנתבע שהה בחו"ל.

 

87. מאחר שדירה זו נרכשה במהלך הנישואין והגם שהתובעת עצמה הודתה כי הדירה נרכשה ממקורותיו הכספיים של הנתבע, אזי רישום הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת אינו משקף את הבעלות האמיתית בדירה. בנסיבות אלו, מאחר שבני הזוג חיו בשיתוף כלכלי עת היו נשואים, אזי חל שיתוף על דירה זו ואני קובעת כי דירה זו שייכת לצדדים בחלקים שווים.

 

88. אשר למחלוקת בין הצדדים בנוגע למקורות המימון של דירה זו, כאשר מחד טוען הנתבע כי אחיו הוא שמימן את רכישת הדירה באמצעות הלוואה שנתן לנתבע בסך 500,000 $, ומאידך טוענת התובעת כי הדירה נרכשה מכספים השייכים לנתבע בלבד, ייאמר כי לא מצאתי לקבל את הטענה לפיה הדירה שולמה באמצעות נטילת הלוואה מאחיו של הנתבע מהטעמים הבאים: ראשית הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את טענותיו בנוגע למתן הלוואה כאמור. שנית, יש לציין כי אחיו של הנתבע לא הגיש כל תביעה כנגד מי מהצדדים להשבת כספי ההלוואה, כך שאין לקבל טענותיו בעניין זה. שלישית, הנתבע טען בסיכומיו כי הדירה נרכשה גם מחסכונות שצבר מעבודתו בחו"ל, ויש בכך כדי לפגום בטענתו אודות קבלת הלוואה ע"י אחיו ובפרט שאחיו רכש דירה באותו פרוייקט ומכל מקום היה עליו לפרט כדבעי את טענותיו בעניין זה וזאת לא עשה.

 

89. אשר על כן, אני קובעת, כי הדירה ברח' .... שייכת בחלקים שווים לשני הצדדים ואני מורה על פירוק השיתוף בדירה זו, כמפורט בסיפת פסק הדין.

 

 

 

הדירה הרשומה ע"ש אחיו של הנתבע:

 

90. דירה זו הינה דירת הפנטהאוז הרשומה בשלמותה ע"ש הנתבע 2, אחיו של הנתבע. הצדדים התגוררו בדירה זו מחודש יוני 2015 ובמשך כשנתיים וחצי עד ליום 1.1.18 עת עזבה התובעת את דירת המגורים ועברה להתגורר בבית הוריה ב---. יצוין, כי לאורך כל התקופה התגוררה עמם אמו של הנתבע.

 

91. לטענת התובעת, דירה זו נרכשה ע"י הצדדים בשנת 2014 בסכום של 3,400,000 ש"ח אולם נרשמה בפועל ע"ש הנתבע 2 על מנת לחסוך בתשלום מיסים שכן על שמם כבר היו רשומות שתי דירות. על כן, נרשמה הדירה ע"ש הנתבע 2 ובהתאם לכך נערך חוזה המכר על שמו. לדברי התובעת, במשך כל השנים פעל הנתבע להסתרת רכוש מרשויות המיסים באמצעות רישום נכסים על שם אחרים ושימוש בכספים לא מדווחים. גם אם הכספים הועברו מחשבונו של הנתבע 2 לידי החברה שביצעה את העסקה, אזי לטענת התובעת מדובר בכספים של הנתבע בלבד שהועברו לנתבע 2 ואז הועברו לידי החברה. לגרסת התובעת הדירה נרכשה בהיותה בהריון שלישי, מתוך מחשבה כי העובר ממין זכר וכפי המקובל בעדה הגרוזינית ובמשפחתם, לאחר שהבן יינשא בעתיד הוא יתגורר ביחד עם הצדדים בדירתם. לטענת התובעת, הנתבע סיפר לה בהתרגשות על הדירה שנרכשה כדירה חדשה מקבלן.

 

92. התובעת ביקשה לבסס טענותיה כי הדירה שייכת לצדדים בהסתמך על האינדיקציות הבאות:

 

• העובדה כי הצדדים התגוררו בדירה במשך שנתיים וחצי ללא תשלום שכר דירה לנתבע 2.

 

• הצדדים עיצבו את הדירה בעצמם החל מבחירת הריצוף, המטבח, אביזרי סניטריה ועוד.

 

• פרוטוקול מסירת הדירה בה נרשם כי מסירת הדירה נעשתה לנתבע עצמו.

 

• הצדדים ערכו חנוכת בית למשפחה, דבר המעיד לטענת התובעת כי הדירה שייכת לצדדים. לראייה התובעת צירפה סרטון של חנוכת בית.

 

• תמלולי שיחה בין חוקר פרטי לבין מתווך הדירה וכן של שיחה בין אמו של הנתבע לבתם של הצדדים, אשר יפורטו בהמשך.

 

93. מנגד, הנתבע טען כי הדירה שייכת במלואה לאחיו והוא ששילם על רכישת הדירה במלואה. עוד לטענת הנתבע, המעבר של הצדדים לדירה זו נעשה לבקשת אמו של הנתבע, לאחר לידת בתם השלישית כאשר הדירה הקודמת בה התגוררו הצדדים היתה קטנה מלהכיל את כל המשפחה וכאשר הצדדים היו צריכים מקום נוסף למגורי אמו על מנת שתעזור להם עם הטיפול בתינוקת שעתידה להיוולד. כן לטענת הנתבע, באמצעות השכרת הדירה הרשומה ע"ש הנתבע ומעבר למגורים בדירת הפנטהאוז, התווספה להם הכנסה בגין דמי השכירות מהדירה הרשומה ע"ש הנתבע ובכך יכלו לשפר את מצבם הכלכלי שבאותה העת לא היה טוב.   

 

94. הנתבע 2 תומך בגרסת אחיו -הנתבע. לטענת הנתבע 2, הוא הבעלים היחיד של הדירה ולצורך רכישתה הוציא כספים שהרוויח מעבודה קשה. כך, ביום 24.3.14 חתם על הסכם מול חברת ס' בע"מ לצורך רכישת הדירה בסכום של 3,400,000 ₪. לדבריו, לאור העובדה כי את מרבית עסקיו ניהל בחו"ל ובעיקר ברוסיה, העביר את התשלום לחב' ס' באמצעות מסלקה בינלאומית (SWIFT) באופן הבא: סך של 250,000 יורו ביום 26.3.2014 וסך נוסף של 460,000 יורו ביום 27.3.2014. לראיה הציג הנתבע 2 חוזה מכר לפיו הוא הרוכש של דירה זו בסכום של 3,400,000 ₪ ואכן חוזה המכר רשום על שמו בלבד.  כן צירף לוח תשלומים לחוזה המכר וכן את מפרט הדירה. כן צירף הנתבע 2 מספר ניירות של העברות חוץ בנקאיות. בנוסף, צירף הנתבע 2 חשבונית/קבלה מחב' ס' המיועדת לנתבע 2 בגין דירה באזור ח – 184 אולם הקבלות אינן מציינות את כתובת הנכס ומספר הדירה.

 

95. לטענת הנתבע 2, למרות שהוא שרכש את הדירה, אמו פנתה אליו וביקשה ממנו לאפשר לה ולצדדים להתגורר בדירה עקב הצפיפות בדירה בה התגוררו הצדדים. אמו שיתפה אותו כי מצבם הכלכלי של הצדדים לא טוב וביקשה ממנו כי במקום שישכיר את הדירה לאדם זר הוא יאפשר לצדדים לעבור להתגורר בדירה זו לתקופה קצרה שבה יוכלו "להתאזן כלכלית" ובכפוף לתשלום דמי שכירות בתקופת מגוריהם. הנתבע 2 הסכים לכך שכן מדובר בדירה שהוא רכש לצרכי השקעה, אך בפועל הצדדים לא שילמו לו דמי שכירות מאחר והנתבע אמר לו שהם נקלעו לקשיים כלכליים. לדבריו עד היום לא שולמו לו דמי השכירות ולא הוחזרה לו ההלוואה בגין הדירה הרשומה ע"ש התובעת.

 

דיון והכרעה:

 

96. נקודת המוצא לדיוננו היא כי דירה זו רשומה על שם הנתבע 2 שהינו צד שלישי שאינו קשור ליחסים בין הצדדים בלשכת רישום המקרקעין ואשר עומדת לטובתו חזקת הרישום המקרקעין כאמור בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין לפיו: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו". על כן, לצורך סתירת חזקת הרישום בלשכת רישום המקרקעין נדרשות ראיות משמעותיות וכבדות משקל, כאשר הנטל לסתור אותה מוטל על הטוען לאי נכונות הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ובענייננו - על התובעת.

 

97. אומר כבר עתה, כי לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפני ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענתה כי הדירה הרשומה ע"ש הנתבע 2 שייכת לצדדים. להלן אפרט הנימוקים ביסוד מסקנתי זו.

 

98. ראשית, התובעת צירפה לתצהירה את הסכם המכר וכן תשלומים ו/או העברות של כספים שביצע הנתבע 2 אשר מעידים כי הדירה נרכשה ע"י הנתבע 2 בלבד (נספחים 10-11 לתצהירה). אמנם, התובעת העידה כי מדובר בכספים שהנתבע העביר לנתבע 2 על מנת להעביר לחברת ס' בע"מ ממנה נרכשה הדירה; אולם, לא די בעצם העלאת טענות אלו בלבד. היה על התובעת להתכבד ולהוכיח את טענתה כי מי שהעביר את הכספים בפועל לידי הנתבע 2 היה הנתבע עצמו. אמנם, בהתאם להחלטתי מיום 2.11.20 היה על הנתבע 2 להציג את מסמכי חשבון הבנק מהם העביר את הכספים לרכישת הדירה. עם זאת, הנתבע 2 טען כי מדובר בחשבון בנק במוסקבה שנסגר לפני שנים רבות וכי משנת 2014 הוא בעצמו מתגורר דרך קבע בארץ, ולכן הנתבע 2 נתן הסכמה כי יינתן כל צו ע"י ביהמ"ש המתיר לתובעת לפנות לכל גורם שהוא לצורך קבלת המסמכים הנדרשים. בנסיבות אלו, לנוכח טענת התובעת כי מקור הכספים הוא של הנתבע, היה על התובעת להוכיח את טענתה כי מדובר בכספים אשר הנתבע העביר לאחיו וזאת יכלה התובעת לעשות באמצעות צווים שיינתנו כנגד הנתבע ו/או מכוח ההיתר שנתן הנתבע 2 לתובעת לפנות לכל גורם נדרש בחו"ל לצורך קבלת המסמכים. אולם, התובעת לא עשתה כן.

 

99. בפועל, כל שמונח בפני ביהמ"ש בקשר למקורות המימון של הדירה הוא עדותה של התובעת כדלקמן:

 

"ש:                  האם נלקח מימון לגבי הדירה ברחוב ..?

ת:                    סליחה?

ש:                    איך היה אופן התשלומים לגבי הדירה ברחוב .., את זוכרת?

ת:                    הרוב היו העברות.

ש:                    זוכרת אבל איך הן היו ההעברות, הסכומים, זוכרת את הפרטים האלה? חוץ מזה שאני צירפתי אותם. את זוכרת?

 

ת:                    שוב, כל הדברים שקשורים לבנקים, לחשבונות, להעברות, אין לי זיכרון ספציפי של סכומים, תאריכים, מספרי חשבון. זה דברים שאפשר לראות ברשויות, אין לי משהו מזיכרון מלפני 5 שנים על סכומים מדויקים, מתי מה כמה ואיך. אני יודעת שגם כשזה הועבר כביכול דרך החשבון של ד', זה היה כסף שי' העביר לו" (עמ' 73 לפרוט', ש' 7-17).

 

100. בנסיבות אלו, מאחר שהתובעת התבססה על מוצא פיה בלבד הפועל היוצא הוא שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי המימון של דירה זו נעשה ממקורותיו של הנתבע ו/או מכספים שהעביר הנתבע לאחיו כטענתה. התובעת גם לא עתרה לקבלת צווים נוספים ו/או מינוי מומחה חוקר לצורך הוכחת גרסתה אודות התנהלות כספית זו; ועל כן, מצאתי כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה בעניין זה.

 

101. שנית, טענת התובעת לפיה הצדדים ערכו שיפוצים בדירה בהתאם לבחירתם -לא הוכחה. התובעת לא הציגה כל אסמכתא על שיפוצים שבוצעו ולא הוכיחה כי היא או הנתבע הוציאו כספים מכיסם לצורך שיפוץ הדירה. כל שהעידה התובעת בעניין זה הוא כי השיפוצים בדירה בוצעו בעיקר במזומן (עמ' 73 לפרוט' ש' 7- 29), אולם אין בכך כדי לפטור את התובעת מהוכחת גרסה זו.

 

102. מנגד, הנתבע 2 צירף במסגרת סיכומיו מסמכים המעידים על תשלומים בגין שינויים ותוספות בדירה אשר בוצעו על ידו. חרף ההוראה שלא לצרף נספחים נוספים לסיכומים, בנסיבות דנן ניתנה לתובעת זכות להגשת סיכומי תשובה ולהתייחס למסמכים אלו. אולם, התובעת לא עשתה כן ויש במסמכים אלו כדי להעיד כי גם התשלומים בגין שינויים ו/או תוספות בדירה בוצעו ושולמו ע"י הנתבע 2 בלבד.

 

103. שלישית, גרסאות הנתבע 2 ואמו לכך שהיוזמה למעבר הצדדים להתגורר בדירה הרשומה ע"ש הנתבע 2 היתה של אמו של הנתבע כאמור לעיל - לא נסתרה. אין חולק כי אמו של הנתבע התגוררה בדירה הרשומה ע"ש הנתבע 2 ממועד כניסתם של הצדדים לדירה ועד היום וכי בפועל גם שילמה חלק מחשבונות הבית (ר' עדות התובעת בעמ' 73, ש' 22). בנסיבות אלו, לא ניתן לסתור את הגרסה לפיה מעבר הצדדים להתגורר בדירה הרשומה ע"ש הנתבע נעשה בתיווך ו/או לבקשת אמו של הנתבע ולא נרכשה לצורך מגוריו עתידיים של הבן שעתיד להיוולד לצדדים כטענת התובעת.

 

104. רביעית, אומנם בפרוטוקול מסירת הדירה נרשם כי מסירת הדירה נעשתה לנתבע עצמו (נספח 12 לתצהיר התובעת) אולם אין די בכך כדי להוכיח בעלות על הדירה, שכן מסירת הדירה יכולה להיעשות גם למי שהוא מטעם בעלי הדירה ולאו דווקא לבעל הדירה עצמו ומכל מקום לא מצאתי כי יש בכך כדי לסתור את המסמכים הרבים שצורפו גם מטעם התובעת לרבות חוזה המכירה וכלל מסמכי העברות הכספים ו/או התשלומים שבוצעו ע"י הנתבע 2 בלבד.

 

105. חמישית, באופן דומה לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה חנוכת הבית שערכו הצדדים עם הכניסה לדירה מוכיחה כי הצדדים הם בעלי הדירה, ואפרט: ראשית, אין בעריכת אירוע של חנוכת בית כשלעצמו בכדי להעיד על בעלות בדירה ובפרט כשבאותה עת עברה להתגורר בנכס גם אמו של התובע וכאשר בחנוכת הבית נכחו גם בני המשפחה המורחבת של הצדדים. שנית, עיון בתמליל ההקלטה (תורגם מגאורגית לעברית) מלמד כי בעת חנוכת הבית נכחו הנתבע וכן הנתבע 2, כאשר הרב מברך באופן כללי כי יקנו בתים נוספים ודווקא הנתבע 2 הוא זה שאומר אמן, כך שלא הוכח כלל למי מופנית ברכה זו. שלישית, אין בדברי ברכה אלו של הרב כל הוכחה בדבר הבעלות בדירה או הוכחת זיקה כלשהי לבעלות בדירה. עסקינן בברכת רב לילדים נוספים, רכישת בתים ובריאות כאשר הרושם שמתקבל הוא שמדובר בברכה לכניסה לבית חדש וכיוצא באלו מנהגים עדתיים ואין כל אמירה בדברי הרב שממנה ניתן להסיק כי הבית שייך לנתבע דווקא. רביעית, הרב לא זומן לעדות בביהמ"ש על מנת להוכיח את גרסת התובעת וספק רב אם יש לו ידיעה בדבר הבעלות האמיתית בדירה.

 

106. שישית, התובעת טענה כי ראיה נוספת לכך שהדירה שייכת לצדדים הינה בכך שחוקר מטעמה פנה למתווך וניסה לברר פרטים בנוגע לדירה זו שהוצגה למכירה. לדבריה מהשיחה עם המתווך עולה כי הנתבע הוא הבעלים של דירה זו. התובעת הציגה שיחה שנערכה בין חוקר הנחזה להיות כמי שמעונין לרכוש את הדירה לבין המתווך של דירה זו. ראשית אציין כי המתווך לא זומן להעיד בנושא זה ועל כן אין לתת משקל לדבריו בשיחה זו. שנית, המתווך לא ידע פרטים מהותיים אודות הדירה (חשב שרק אמו של הנתבע 2 מתגוררת בדירה וכו') ואף חזר מספר פעמים על כך שאינו יכול לתת לחוקר אינפורמציה עד שייפגש עמו. שלישית, מהרושם הכללי של השיחה עולה כי כל מטרתה של השיחה לקבוע פגישה עם הקונה הפוטנציאלי ולא לתת מידע מדויק בדבר הבעלות המשפטית בדירה כאשר ספק רב אם מידע כאמור אכן קיים בידי המתווך. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בשיחה זו כדי להעיד על זיקה כלשהי בקשר לבעלות על הדירה או בכדי לסתור את חזקת הרישום בלשכת רישום מקרקעין.

 

107. שביעית, התובעת הציגה שיחה שנערכה בין אמו של הנתבע לבין בתה של התובעת (נכדתה של אם הנתבע) בה אמרה אם הנתבע לנכדותיה כי כל שלוש הדירות מיועדות להן ואם התובעת תעזוב את הבית, הנכדות לא יקבלו את הדירות שקנו עבורן בעת חתונתן והן יפסידו את כל הבתים. כן מדגישה ואומרת אם הנתבע בהמשך כי הבתים לא נקנו עבור התובעת אלא עבור בנותיה. יצוין, כי שיחה זו לא הוגשה בהתאם לכללי הראיות, לא תורגמה במלואה ולא נערך לה תמלול כדין. כמו כן, התובעת שזרה קטעים מהשיחה (שלטענתה במקור ארכה שעה וחצי) בסעיף 53 לתצהירה וזאת לטענתה על מנת לחסוך בעלויות תרגום ותמלול ועל מנת שלא להלאות את ביהמ"ש בשיחה הארוכה. בנסיבות אלו, לא מצאתי לתת לה כל משקל.

 

108. מעבר לכך, אף אם היה בידי לקבל שיחה זו, לא היה בה בכדי להוכיח בעלות על דירות שאינן רשומות ע"ש התובעת. התובעת עצמה טענה כי אמו של הנתבע נהגה להלך אימים על הבנות בכדי שהתובעת תחזור לנתבע וזו אחת הסיבות שבתה ביצעה את ההקלטה, משמע להראות את ההסתה של אם הנתבע כלפי בנותיהם של הצדדים. הפועל היוצא של האמור הוא שניתן לראות במילים שאמרה אם הנתבע כי הבנות לא יקבלו את הדירות שנקנו עבורן סוג של הפעלת לחץ על התובעת באמצעות בנותיה על מנת שתחזור לנתבע ולא יותר מכך. לאור האמור, איני רואה לנכון לקבל שיחה זו כראיה להוכחת בעלות כלשהי על אחת מהדירות.

 

109. בהקשר למגורי הצדדים בדירה אציין כי טענת התובעת לפיה לא שילמו דמי שכירות בגין הדירה לא נסתרה ואף נתמכה בעדותו של הנתבע 2 כאשר יש בהתנהלות זו כדי לעורר תמיהות רבות אשר פוגמות במהימנותם של הנתבע ואחיו. עם זאת, בשים לב למורכבות היחסים המשפחתיים בין הנתבע, אחיו ואמו וכן המעורבות הכספית בין הנתבע לבין אמו אשר באה לידי ביטוי גם במסגרת תשלומי המשכנתא כמפורט לעיל, לא ניתן לראות בהתנהלות תמוהה זו כעומדת בפני עצמה ולא מצאתי כי יש בה כדי להטות את הכף אל מול ההוכחות הנחרצות שהוגשו בקשר למימון רכישת הדירה ע"י הנתבע 2 ובהעדר כל ראיה ממשית לסתור מטעם התובעת.

 

110. סיכומם של דברים, התובעת לא הצליחה להוכיח כי חרף האסמכתאות שהוגשו ובכלל כך חוזה רכישת הדירה, תשלומים שהעביר הנתבע 2 לצורך רכישת הדירה וכן תשלומים שביצע הנתבע 2 בגין שינויים ותוספות וכלה ברישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין על שמו, אזי מדובר בדירה אשר נרכשה ע"י הנתבע ו/או בכספים שהועברו ע"י הנתבע לאחיו כדי שיעבירם לידי החברה המוכרת. כן, אין להתעלם מכך שהצדדים התגוררו בדירה במשך שנתיים וחצי בלבד ביחד עם אמו של הנתבע והגם שמגורים ללא תשלום דמי שכירות מעוררים תמיהות, לא מצאתי כי יש בהם או בשאר הראיות הנסיבתיות שצירפה התובעת (אשר חלקן אף לא הוגשו כדין) כדי לסתור את חזקת הרישום.

 

111. אשר על כן, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות כלשהן בדירה ברח' --- ועל כן עתירתה בנוגע לדירה זו – נדחית.

 

טענת התובעת לזכויות בחשבון הבנק של אמו של הנתבע:

 

112. לטענת התובעת, היא זכאית למחצית מהכספים בחשבון הבנק של אמו של הנתבע בבנק לאומי (מ.ח. ---) שנפתח ביום 14.10.14 ונסגר ביום 8.1.18 (7 ימים לאחר שעזבה את הדירה בה התגוררו הצדדים). לטענת התובעת, נכון ליום 31.12.2017 עמדה יתרת החשבון ע"ס של 587,759 ₪, ולכן היא זכאית לקבלת מחצית הסכום, קרי 293,879 ₪.

 

113. מנגד, טוען הנתבע כי מדובר בחשבון פרטי של אמו שנפתח לצרכי ניהול עסק הרכבים שהיה בבעלותה. לדבריו, אמו של הנתבע צירפה את הנתבע לחשבון בנק זה תחילה כמיופה כוח ובהמשך כשותף בחשבון וזאת על מנת שיסייע לה בניהול עסק הרכבים ולאחר סגירת עסק הרכבים כחצי שנה לפני פרידת הצדדים שילמה אמו של הנתבע את כלל החשבונות שנותרו ואת היתרה העבירה בחזרה לחשבונה הפרטי. בהקשר זה השיבה התובעת כי למרות רישום עסק הרכבים ע"ש אמו של הנתבע, בפועל עסק זה היה שייך לנתבע ואחיו ואילו אם הנתבע כלל לא נכחה בעסק ולא ניהלה אותו וכי הנתבע ו/או אמו הוציאו את הכספים מחשבון הבנק על מנת להעלים אותם מהתובעת.

 

114. אמו של הנתבע העידה בהקשר לחשבון זה כי מדובר בכספים שהביאה עמה מגרוזיה שם מכרה נכסים שהיו בבעלותה ואלו הופקדו בחשבונה הפרטי. עם חזרתה לארץ בשנת 2014 ביקשה להתפרנס ולכן הקימה עסק למכוניות משומשות ולצורך כך פתחה חשבון עסקי אליו העבירה את הכספים. בשנת 2015 צירפה את הנתבע לחשבון הבנק על מנת שיסייע לה בניהול העסק וביצוע התשלומים מהעסק. לאחר שהוצא צו סגירה לעסק, כחצי שנה לפני הפירוד בין הצדדים, היא שילמה את כל החשבונות והחזירה את הכספים לחשבונה הפרטי. כאשר נשאלה על סמיכות הזמנים בין סגירת חשבון הבנק לבין הפירוד בין הצדדים השיבה כי אינה זוכרת ואולי מדובר בצירוף מקרים (עמ' 106, ש' 1-11). לטענתה, כספים אלו שייכים לה בלבד ואין לנתבע ו/או לתובעת כל חלק בהם.

 

115. לאחר בחינת ושקילת טענות הצדדים והראיות שבפני, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל להוכיח כי הינה זכאית לקבלת מחצית מהכספים המופקדים בחשבונה של אם הנתבע, ואפרט טעמיי:

 

116. ראשית, התובעת עתרה לקבל מחצית מהכספים המצויים בחשבון בנק שנפתח ונרשם ע"ש אמו של הנתבע שהינה צד ג' להליך בין הצדדים. התובעת לא עתרה לצירופה של האם כבעלת דין בהליך ודי בכך כדי לדחות את עתירתה לקבלת מחצית מכלל הכספים בחשבון נכון ליום 31.12.17. לא ניתן לשלול מאדם זכויות כספיות בחשבון בנק שרשום על שמו מבלי לצרפו להליך ומבלי שניתנה לו האפשרות להתגונן כדין.

 

117. שנית, הנתבע צירף מסמכים מהם עולה כי מדובר בחשבון עסקי אשר נפתח בשנת 2014, קרי 10 שנים לאחר נישואי הצדדים וכי צירופו של הנתבע לחשבון של האם היה ביום 16.2.15. כן, ממסמכי החשבון עלה כי אכן מדובר חשבון בנק עסקי שנפתח לצורך ניהול עסק מכירת הרכבים שהיה רשום בבעלותה של אמו. אמנם, גרסתם של הנתבע ואמו לכך שהנתבע ואחיו היו שכירים בלבד בעסק והשתכרו סכומי מינימום לא היתה אמינה בעיני, ועל כך יפורט גם בהמשך. עם זאת, לא מצאתי כי התובעת הצליחה להוכיח כי מדובר בכספים אשר שייכים מלואם לנתבע ואף לא בחלקם, ואסביר;

 

118. לנוכח העובדה כי מדובר בחשבון בנק שנפתח בשנת 2014 ואילו הנתבע צורף אליו רק ביום 16.2.15, היה על התובעת להוכיח את מקור הכספים בחשבון הבנק באמצעות הצגת דפי החשבון ממועד פתיחתו ועד סגירתו, וזאת לא נעשה.

 

119. אשר למקור הכספים בחשבון כל שיש לפנינו הוא עדותה של אמו של הנתבע לפיה מדובר בכספים שהביאה עמה מגרוזיה כתוצאה מנכסים שמכרה שם וכך עולים הדברים מעדותה:

 

"ש:                 הבנתי. אוקי. אבל במהלך השנים, הייתה יתרה בחשבון העסק.

ת:                   כן, נכון.

ש:                  שנעה, נעה בין 800,000 שקל, מיליון שקל,

ת:                   לא הבנתי. יתרה, כן, היה. (רוסית)

ש:                  כלומר, זה סימן שהעסק הרוויח  טוב.

ת:                   לא, עסק לא, אתה לא הבנת. פתחנו עסק 1,100,000 היה.

ש:                  אז תסבירי לי, מאיפה המיליון שקל?

ת:                   מחשבון שלי.

ש:                  מאיפה הרווחת מיליון שקל?

ת:                   מה זה מאיפה? היה לי נכס, הרבה נכס בגרוזיה. שהגעתי לפה, שמה מכרתי דירות, היה בית קפה, היה הרבה דברים, היינו בא עם הכסף פה, ואני הפקדתי זה הכסף בבנק. גם הבאתי מסמך.

ש:                  אז למה הפקדת כל כך הרבה כסף לעסק?

ת:                   מה זה למה הפקדתי כל כך הרבה כסף? אני הייתי לגור, אני הייתי להרוויח.

ש:                  כן, אבל עסק זה לא ממן לך הוצאות בית.

ת:                   כמה, כמה אתה חושב מיליון מאה שקל, מכוניות אפשר לקנות?

ש:                  אני לא בחקירה. אני שואל אם יש לך, יש לך נכסים

ת:                   לא. סליחה, סליחה, סליחה. כמה מכוניות אפשר? היה לנו במגרש כמעט 25 מכוניות.

ש:                  גברת ט', אני שואל אותך שאלה

ת:                   25. מאיפה אנחנו היינו קונים?

ש:                  אני שואל אותך שאלה פשוטה.

ת:                   כן, בבקשה.

ש:                  למה לקחת כסף, שאת אומרת שזה היה מנכסים שאת חסכת במהלך השנים, לקחת את הכסף, סכום משמעותי, ושמת אותו בחשבון העסק, שיהיה שם. בשביל מה? מה המטרה?

ת:                   כן, אבל שמתי במכוניות.  מה זה אומר? אני לא הבנתי עכשיו שאלה בכלל. אני לא מבינה שאלה. סליחה, אבל אני לא מבינה שאלה.

ש:                  טוב, אז את אומרת שהיה עדיף שייתרת חשבון העסק תעמוד.

ת:                   לפני שהיה לי.

ש:                  תעמוד, תעמוד, תעמוד על סכומים של קרוב למיליון שקל או יותר, במקום שהכסף יהיה אצלך וירוויח ריבית.

ת:                   למה אצלי? הבנק לא היה נותן ריבית שקל אפילו, בזמנים שאני פתחתי עסק. בזמן אחר, בהתחלה היו מביאים זה, ריבית, ובשנתי אחר כך לא היה אפילו שקל. כשאני היה שם, היה לי כסף, אני הייתי צריכה לשלם" (עמ' 103 ש' 16– עמ' 104 ש' 20).

 

משכך, בהעדר כל ראיה נוגדת, התובעת לא הצליחה לסתור את גרסת אמו של הנתבע לכך שמקור הכספים הם כספים שהביאה עמה מגרוזיה ולהוכיח כי לנתבע יש חלק בכספים אלו.

 

120. שלישית, אמנם התובעת ניסתה לקשור בין מועד עזיבתה את הבית ביום 1.1.18 לבין סגירת החשבון ביום 8.1.18, קרי 7 ימים לאחר עזיבתה את הבית. הגם שיש בסמיכות זמנים זו כדי לעורר חשד, אין בה כדי לקבוע באופן גורף כי מדובר בכספים של הנתבע ו/או בחלקם. כאמור, היה על התובעת להיכנס בעובי הקורה בנוגע לחשבון בנק זה ולהוכיח את מקור הכספים וכן את ההתנהלות בחשבון על מנת להוכיח את גרסתה כי מדובר בכספים אשר שייכים כל כולם לנתבע, וזאת לא נעשה.

 

121. הפועל היוצא של האמור הוא כי התובעת לא הוכיחה מהו מקור הכספים בחשבון האם ולא סתרה את גרסתה של האם כי הביאה את הכספים מגרוזיה, כאשר אין חולק כי החשבון היה רשום מלכתחילה ע"ש אם הנתבע והנתבע צורף רק לאחר מכן וחזקה היא כי כספי חשבון בנק המופקדים בחשבון בנק שייכים לבעל חשבון הבנק ואף לא די בצירוף בעלים נוסף לחשבון הבנק על מנת להעיד על כי מדובר בכספים שלו בלבד ו/או על שותפות במכלול הכספים שנצברו בחשבון הבנק החל ממועד פתיחתו.

 

122. אשר על כן, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את זכאותה לקבלת מחצית מהכספים בחשבון הבנק של אם הנתבע ועתירתה בעניין זה - נדחית.

 

הרכבים:

 

123. רכב מסוג לקסוס מ.ר. ---: רכב זה רשום ע"ש אשתו של הנתבע 2 (הנתבעת 3) כפי שהתובעת אישרה בעדותה (עמ' 78 לפרוט', ש' 7).

 

124. לטענת התובעת, מדובר ברכב של הצדדים שכן הרכב שוהה כל העת בחניה הפרטית של דירת הפנטאהוז בה התגוררו הצדדים עובר לעזיבת התובעת את הבית והצדדים הם אלו שעשו בו שימוש בפועל וכי הלכה למעשה הם אלו שרכשו את הרכב. לטענת התובעת הרכב שייך לנתבע והיא זכאית למחצית ערכו. מנגד, לטענת הנתבע הרכב נרכש ע"י הנתבע 2 וכי עד לאחרונה אחיו היה בשלילת רישיון ועל כן הוא זה שעשה שימוש ברכב והסיע את אחיו הנתבע לעבודה, כאשר שניהם עובדים באותו מקום עבודה.

 

125. הנתבע 2 תומך את גרסת אחיו הנתבע וטוען כי הרכב שייך לו באופן בלעדי. הנתבע 2 צירף לתצהירו הסכם מכר של רכב הלקסוס לפיו הרכב נרכש בשנת 2017 בסכום של 260,000 ₪ כאשר הנתבע 2 רשום כרוכש הרכב. לטענת הנתבע 2 הוא רשם את הרכב ע"ש אשתו ובאותה תקופה היא נהגה להסיעו ממקום למקום.

 

126. לאחר בחינת הטענות והראיות, לא מצאתי כי התובעת הצליחה להוכיח כי הינה זכאית לקבלת מחצית משווי הרכב, ואפרט;

 

127. אומנם העובדה כי הנתבע עושה שימוש ברכב יוקרה הרשום על שם אחיו מעוררת תמיהות. עם זאת, התובעת לא הצליחה לסתור את חזקת הרישום במשרד התחבורה ולא את האמור בהסכם רכישת הרכב שצירף הנתבע 2 לפיו הנתבע 2 הוא שרכש את הרכב בסכום של 260,000 ₪.

 

128. במקרה דנן, התובעת לא הציגה כל ראיה כי הרכב נרכש מכספו של הנתבע ו/או כל זיקה אחרת המעידה כי התשלומים על הרכב שולמו מכספים של הנתבע ועל כן, בהיעדר כל תשתית ראייתית להוכחות טענותיה למעט ראיות נסיבתיות בלבד, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי רכב הלקסוס שייך לצדדים ועל כן עתירתה בעניין זה – נדחית.

 

129. רכב מסוג מזדה 3 מ.ר. ---: רכב זה רשום ע"ש התובעת. עם זאת, לטענת התובעת, הרכב מצוי בשימושו של הנתבע. בסעיף 21 ו' לתביעה הרכושית הנוספת עתרה התובעת להצהיר כי רכב זה אינו שייך לה ואינו חלק ממסת הנכסים המשותפים. הנתבע הודה כי אכן הרכב מצוי בשימושו אולם בסיכומיו לא עתר לבעלות ברכב זה, אלא רק ציין כי הוא עושה שימוש ברכב. 

 

130. על כן, אני קובעת כי רכב זה יעבור לבעלותו של הנתבע לאור עתירתה של התובעת להצהיר כי הרכב אינו שייך לה ובהעדר התנגדות הנתבע לכך.

 

131. רכב מסוג שברולט מ.ר ---: התובעת טענה בתצהירה כי באמצעות רכב זה היא נמלטה מדירת הצדדים לבית הוריה ובפועל רכב זה שימש אותה, אולם היא אינה יודעת ע"ש מי רשום הרכב. בסיכומיו כל שטען הנתבע הוא כי "האישה עשתה שימוש בלעדי ברכב מסוג שברולט". גם בסיכומיה שבה וחזרה התובעת על טענתה כי היא עושה שימוש ברכב אולם אינה יודעת על שם מי הוא רשום.

 

132. בשים לב לכך שאף אחד מהצדדים לא המציא אסמכתא לגבי הרישום של הרכב, אזי אני קובעת כי ככל ורכב זה רשום על שם מי מהצדדים (התובעת או הנתבע) אזי יש להורות על פירוק השיתוף ברכב, באופן שכל אחד מהצדדים זכאי למחצית מערך הרכב. באפשרות הצדדים למכור את הרכב ולחלק את ערך תמורתו נכון להיום או לאפשר לצד אחד לרכוש את חלקו של הצד השני ברכב בהתאם לשווי הרכב במחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע.  

 

133. רכב מ.ר. --- משנת 2003 מסוג אאודי: לטענת הנתבע, רכב זה לא נמצא בשימושו ורשום ע"ש תו סוחר. בהתאם לתדפיס שצירפה התובעת לתצהירה רכב זה רשום ע"ש הנתבע החל מתאריך 1.2.17 (נספח 18 לתצהיר התובעת).

 

134. לפיכך, אני קובעת כי רכב זה הוא חלק ממסת הנכסים המשותפים של הצדדים ועל הצדדים לבצע פירוק שיתוף ברכב, בין אם באמצעות מכירתו וחלוקת התמורה בין הצדדים נכון להיום ובין אם באמצעות תשלום מחציתו לצד השני שהרכב יישאר בבעלותו, בהתאם להערכת שווי של מחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע.

 

 

 

 

עתירת התובעת לאיזון לא שוויוני:

 

135. לטענת התובעת, כי יש להחיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולקבוע כי איזון המשאבים לא יהיה מחצה על מחצה, לאור פערים ניכרים בהשתכרותם של הצדדים, אלימות מתמשכת כנגד אחד מבני הזוג או הוכחה בדבר הברחת רכוש.

 

136. לאחר עיון, מצאתי לדחות עתירה זו. ראשית, טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה. שנית, טענת התובעת לאלימות לא הוכחה. שלישית, אומנם, כמפורט להלן, בין הצדדים קיימים פערי השתכרות אולם אלו יילקחו בחשבון במסגרת פסיקת מזונות הקטינות, כמפורט להלן. רביעית, טענות התובעת להברחות מסיביות של רכוש לא הוכחה כדבעי ובהעדר הוכחה כדין אין בה כדי להצדיק איזון לא שוויוני בין הצדדים.

 

137. על כן, העתירה לאיזון רכושי שלא באופן שוויוני – נדחית.

 

התביעה לחלוקת זמני שהות של הקטינות עם האב:

 

138. כאמור, ביום 14.1.19 ניתן פסק דין חלקי בעניין זמני השהות של הקטינות עם האב. דא-עקא, ממועד מתן פסק הדין החלקי התברר כי האב אינו עומד בזמני השהות עם הקטינות באמצע השבוע, כך שהסדרי שהות אלו אינם מקיימים בפועל, למרות שניתנו לאב מספר הזדמנויות לקיימם.

 

139. יצוין, כי בתסקיר האחרון שהוגש מיום 19.6.19 עולה כי האב אינו עומד בקיום הסדרי שהות עם הבנות באמצע השבוע בשל אילוצי מקום עבודתו. כן, בעדותו העיד הנתבע כי הוא נפגש עם שתי הבנות הקטנות בעיקר בסופי שבוע פעם בשבועיים ולעתים רחוקות כשהוא יכול גם באמצע השבוע. בנוסף, העיד האב כי עם הבת הגדולה הוא לא נפגש בכלל ולא ראה אותה במשך כשנה והקשר עמה הוא בעיקר קשר טלפוני (עמ' 185- 188 לפרוט') מאחר וכרגע היא לא מעוניינת להיפגש עמו.

 

140. יצוין, כי בסיכומיו הנתבע לא עתר לזמני שהות נרחבים יותר ולמעשה כלל לא התייחס לסוגיית זמני השהות ואילו התובעת טענה כי הנתבע כמעט ואינו מקיים את זמני השהות שנקבעו לו.

 

141. לנוכח האמור לעיל ומשהנתבע אינו עומד בקיום זמני שהות באמצע השבוע, אלא רק בסופי השבוע אחת לשבועיים בלבד וזאת עם שתי הבנות הקטנות, אזי אני קובעת כי זמני השהות של הקטינות (ננה ומריאנה) עם האב יהיו בכל סוף שבוע שני החל ביום שישי בשעה 16:00 ועד שעה 19:00 במוצ"ש עת יחזיר האב את הקטינות לבית הוריה של האם ב---.

 

142. בנוסף, לנוכח סירובה של הבת הגדולה להיפגש עם האב ולאור כך כי היא עוברת טיפול רגשי, אינני קובעת זמני שהות לבת הגדולה (מ') עם האב וכי יש לקוות כי בהתאם להתקדמות הטיפול הרגשי של הבת ניתן יהיה לקיימם בעתיד.

 

 

 

התביעה למזונות הקטינות:

 

143. כידוע, בהתאם להלכת בע"מ 919/15 נקבע כי "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

 

144. אשר ליישום הדברים, בעמ"ש 14612-10-16 פ.ב. נ' א.ב. (פורסם במאגרים, 20.12.17) נקבע כי באופן מעשי תוצאת פסק הדין בע"מ 919/15 היא החלת העקרונות אשר נקבעו סעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 תוך שנקבעו הדברים הבאים:

"...לשם כך, על הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים: א. צרכי הקטינים – יש לקבוע את גובה הצרכים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; הצרכים שאינם תלויי שהות; צרכים חריגים/הוצאות חריגות – והכל "...עד כדי רמת החיים לה הורגל(ו) ערב הפירוד או שלה היה(ו) ראוי(ים) ללא הבחנה בין הכרחי ללא הכרחי".

ב. היכולות הכלכליות של ההורים – בית המשפט העליון אינו נוקט בהיגד הכנסות ההורים אלא בהיגד רחב יותר. יש לקבוע את היכולות הכלכליות של כל אחד מההורים מכל המקורות העומדים לרשותם "לרבות" שכר עבודה.

ג. קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו – נתון זה, כשלעצמו, ולעצמו, רלבנטי ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות ולצרכים החריגים.

ד. חלוקת המשמורת בפועל – נתון זה, המכוון לחלוקת זמני השהות, יילקח בחשבון לעת קביעת חלוקת הנטל בין שני ההורים ביחס לצרכים תלויי השהות, יחד עם הנתון של היכולות הכלכליות של ההורים ... פרשנות זו מכוונת לטעמי, להוראת ס' 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשכ"ט-1959 ... מודע אני לרתיעה הקיימת בקרב העוסקים במלאכה משימוש בנוסחאות מתמטיות. עם זאת, משנקבעו הפרמטרים של יחס היכולות הכלכליות אל מול יחסי זמני השהות לצורך קביעת חלוקת הנטל בהכרח תאמר שעניין לנו בנוסחה/חישוב מתמטי. הנוסחה המתמטית בה עסקו שלושת פסקי הדין הנ"ל אמורה לתת לערכאה הדיונית קנה מידה; אין בתוצאה המתקבלת ממנה ובהפעלתה במקרה פרטני משום כזה ראה וקדש".

 

145. לפיכך, עולה כי פסיקת מזונות קטינים בעידן שלאחר בע"מ 919/15 מהווה שקלול של מספר פרמטרים כאשר החישוב יעשה בשים לב ליחס הכנסות ההורים מכל המקורות, לצרכי הקטינות ולחלוקת זמני השהות של הקטינות עם מי מההורים ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

 

הכנסות התובעת:

 

146. כאמור, במהלך חיי הנישואין התובעת לא עבדה והנתבע היה המפרנס היחיד. כאמור, ניסיונה של התובעת לפתוח עסק עצמאי לייבוא צעצועים, בעזרתם של הוריה לא צלח, ומיזם זה נסגר.

 

147. התובעת הינה בעלת תואר ראשון בלימודי סוציולוגיה, תואר שלמדה במהלך נישואיה. לטענתה היא ניסתה לעבוד כמורה, אולם היה לה קשה מאוד למצוא עבודה עקב היעדר ניסיון בתחום והיא מצאה עבודה במשרה חלקית בלבד כמורה מחליפה. התובעת העידה כי כיום היא עובדת כמורה לאנגלית ומרוויחה בסביבות ה-4,500 בחודש ולפעמים סך של 3,700 ₪ בחודש (עמ' 30 ש' 2- 13 לפרוט'). התובעת צירפה תלושי שכר לפיהם הכנסתה עומדת ע"ס של כ – 4,450 ₪ כאשר תלושים ישנים יותר עומדים ע"ס של כ – 600 ₪ לערך.

 

148. בנסיבות אלו, לנוכח השתכרותה בפועל של התובעת בסך של כ – 4,500 ₪, אני מעמידה את הכנסתה של התובעת לצורך פסיקת המזונות על סכום זה.

 

149. כן התובעת זכאית למחצית דמי השכירות מהדירה הרשומה על שמה העומדים ע"ס של 6,000 ₪ כך שחלקה של התובעת הוא 3,000 ₪ לחודש. בנוסף, מאחר שקבעתי כי התובעת זכאית לסך של 31% בדירה הרשומה ע"ש הנתבע ודמי השכירות בגינה עומדים על 5,500 ₪ אזי חלקה של התובעת בדמי שכירות מדירה זו עומד ע"ס של 1,705 ₪ (ובמעוגל 1,700 ₪ לחודש).

 

150. אשר על כן, הכנסותיה של התובעת לצורך פסיקת המזונות עומדים ע"ס כולל של 9,200 ₪ לחודש (4,500+3000+1,700), ובמעוגל 9,000 ₪ לחודש.

 

הכנסות הנתבע:

 

151. לטענת הנתבע, החל מחודש פברואר 2019 הוא עובד במינימרקט ב--- בעסק שהוקם ע"י אחיו לאחר מועד הקרע. הנתבע צירף תלושי שכר מהמינימרקט של אחיו לפיהם שכרו עומד ע"ס של כ – 6,000 ₪ בחודש. לדבריו ממשכורת זו הוא משלם את מזונות הבנות והוצאות אישיות שלו ואילו אמו נושאת בהוצאות אחזקת הדירה בה הם מתגוררים וכן משלמת את המשכנתא עבור הדירה הרשומה על שמו.

 

152. מנגד, טענה התובעת כי הסכומים עליו מצהיר הנתבע אינם משקפים כלל את הכנסתו בפועל וכי רוב התלושים שהוצאו לו במהלך השנים הונפקו ע"י בני משפחה אצלם לכאורה עבד. לדברי התובעת, הנתבע אינו עובד כשכיר סתם במינימרקט של אחיו כפי שניסה להציג, אלא הוא מנהל את המינימרקט בפועל ולראייה הציגה הקלטה עם אחד העובדים בחנות אשר הציג את הנתבע כאחד מבעלי המקום.

 

153. הנתבע הכחיש טענות אלו והציג גרסה לפיה הוא מרוויח שכר נמוך. לטענת הנתבע, הוא עלה ארצה בשנת 2002, תחילה עבד בהובלות, לאחר מכן פתח חנויות למכירת טלפונים ניידים ואח"כ סגר אותן. בשנת 2009 עבר להתגורר ברוסיה ולאחר מכן הצטרפה אליו התובעת, אמו ושתי הבנות. לדבריו ברוסיה עבד במפעל לחומרי בניה בבעלות אחיו שעבר להתגורר שם שנה לפניו עם אשתו וילדיו ועבד במפעל זה עד שלטענתו המפעל נסגר בשנת 2014.

 

154. עם חזרתם של הצדדים ארצה, בשנת 2014 אמו פתחה עסק למכירת רכבים יד שנייה והוא ואחיו עבדו בעסק ולדבריו השתכרו סך של כ- 5,000 ₪ לחודש. לדבריו, העסק נסגר בחודש יוני 2017 ולאחר מכן, בחודש ינואר 2018 עבד כמוכר בקיוסק ושכרו עמד ע"ס של 6,500 ₪ נטו לחודש.

 

155. מנגד טענה התובעת, אשר לעסק למכירת רכבים יד שניה כי מדובר בעסק שבפועל היה שייך לנתבע ולאחיו והם אלו שניהלו את העסק ואמו היתה רשומה רק כבעלת העסק על הנייר. לדבריה, אמו של הנתבע היתה רוב הזמן בבית וסייעה בטיפול בנכדים.

 

156. עוד לטענת התובעת, בשנת 2017 הנתבע ואחיו פתחו עסק להימורים בתחום מכונות הבינגו ב---. לדבריה מדובר בעסק שהיו בו משחקים חוקיים לילדים עד השעה 24:00. לאחר שעה זו הדלתות היו נסגרות והנתבע היה מכניס לקוחות קבועים מכורים להימורים. לדבריה, הנתבע היה יוצא מהבית מדי ערב בשעה 19:00 וחוזר הביתה לפנות בוקר. בכל פעם הביא עמו הביתה סכום מזומן של כ – 1,000 ₪, כך שהכנסתו החודשית הממוצעות ממקום הימורים זה הינה כ – 30,000 ₪ בחודש.

 

157. לטענת התובעת, הכנסתו של הנתבע עומדת על עשרות אלפי ₪ ואולי על מאות אלפי ₪ אולם מאחר והיא אינה מעורה בעסקיו של הנתבע ואחיו הנתבע 2 אין לה מידע על הכנסות אלו.

 

158. לטענתה, רוב הכנסותיו של הנתבע לא היו מדווחות והוא ניהל את עסקיו במזומן. לדבריה "כספים רבים בסדר גודל של כמיליון שקלים היו מצויים בדירתנו כדרך קבע". כן, לטענתה את רוב רכושו גם זה הרשום על שמו וגם זה הרשום על שם אחרים רכש במזומן.

 

דיון והכרעה:

 

159. אומר כבר עתה כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להכנסתו של הנתבע. הנתבע הציג עצמו כמי שמשתכר קצת יותר משכר המינימום אולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים של הנתבע, עם אופן ההתנהלות של הנתבע, עם נסיעותיו הרבות לחו"ל, עם העובדה כי הנתבע רכש שתי דירות (אחת על שמו ואחת ע"ש התובעת) המושכרות לצדדי ג' כאשר רוב שנות נישואיהם הוא היה המפרנס היחיד של משפחה בת 5 נפשות.

 

160. הרושם שהתקבל הוא שהנתבע לא התנהל בשקיפות בנוגע להכנסותיו ובכל מקרה הכנסותיו המוצהרות אינן משקפות את הכנסותיו האמיתיות/פוטנציאל השתכרותו האמיתי שלו לצורך פסיקת המזונות.

 

161. ניסיונו של הנתבע להסביר את רכישת הדירה הרשומה על שמו באמצעות אמו אשר סייעה לו לממן את תשלומי המשכנתא הנמוכים שעמדו ע"ס של 800 ₪ לחודש וכן את הדירה הרשומה ע"ש התובעת באמצעות הלוואה שנטל לכאורה מאחיו בסך 500,000 $ וכי הוא נעזר באופן תדיר גם באמו וגם באחיו לא עשו עלי רושם אמין. לא סביר בעיניי שאדם שטוען שהוא נמצא בקושי כלכלי נוטל הלוואה מאחיו בסך של 500,000 $ כאשר לא הוכח כי הלוואה זו מוחזרת בדרך כלשהי. אף גרסת האח – הנתבע 2 לא עשתה עלי רושם אמין שכן למרות שלטענתו הנתבע לא החזיר לו את ההלוואה שנתן לו עבור רכישת הדירה שרשומה ע"ש התובעת, הוא מאפשר לנתבע להתגורר בדירת הפנטהאוז הרשומה על שמו, מבלי שהנתבע משלם לו דמי שכירות וכשהנתבע עצמו נהנה מקבלת דמי שכירות משתי דירות.

 

162. כן התרשמתי כי חלק מהתנהלותו הכספית של הנתבע היתה במזומן כפי שהודה בחקירתו, כך שאין בחשבון הבנק שהציג בכדי לבטא את ההוצאות האמיתיות של המשפחה. מעדותו של הנתבע והמסמכים שצירף עולה כי בחשבון הבנק שלו לא נצפו פעולות רבות הנוגעות לפעולות היום יום כגון תשלומים שוטפים לרשויות ולחשבונות, כבלים, תקשורת, חוגים לבנות וכו', וכשנשאל על כך השיב כי חלק מהוצאות הבית ירדו מחשבון הבנק של אמא שלו וכדבריו:

 

"ש:                 לפני כמה דקות אמרת שבנוסף למשכורת היה לך, הייתה לך הכנסה מהשכירות. עכשיו אתה אומר שהשכירות נכנסה לחשבון בכלל של אמא שלך.

ת:                   כן.

ש:                  אז איך אתה מסביר שהיה לך הכנסה משכירות, אם לא קיבלת את השכירות בכלל?

ת:                   מה איך אני, כל ההוצאות היה יוצא מחשבון של אמא שלי.

ש:                  כמה הוצאות היו על הדירה?

ת:                   לא יודע. לא יודע. לא עשיתי חשבון. חוגים של הילדים יצאו מחשבון של אמא שלי. לא רק הוצאות של הדירה. הוצאות לבית ספר יצאו מחשבון של אמא שלי.

ש:                  כלומר, משכירות לא נכנס כסף בכלל לחשבון שלו?

ת:                   לא נכנסו לחשבון? שתי שכירויות, השכירויות לא נכנסו לחשבון שלי, היו נכנסים לחשבון של אמא שלי. ומשם היה הוצאות.

ש:                  הוצאות על הדירה.

ת:                   כן.

ש:                  כן או לא?

ת:                   הוצאות. לא רק על דירה. לפעמים גם ילדים. ילדים גם. חוגים. חוגים. נגיד,

ש:                  אבל כסף לא ראית מזה? כלומר, כדי להחזיר את ההלוואות, לא היה לך שום אמצעים מעבר למשכורת?

ת:                   היה לי הוצאות בבית, במשפחה" (עמ' 178 ש' 8-29).

 

 

163. יוצא אפוא כי בין הנתבע לאמו יש התנהלות כספית לא שגרתית כאשר חלק מהכנסותיו החודשיות של הנתבע כמו גם הוצאות המשפחה יוצאות מחשבון הבנק של אמו ויש בכל זאת כדי להעיד כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להתנהלות הכספית השוטפת של הנתבע ו/או הכנסותיו ו/או הוצאותיו בפועל.

 

164. חיזוק לכך יש למצוא בכל הנוגע לעבודתו של הנתבע בעבר בעסק למכירת המכוניות שנרשם על שם אמו. אמו של הנתבע העידה כי בשנת 2014 לאחר שחזרה מרוסיה והיתה מחוסרת עבודה, היא הקימה עסק למכירת מכוניות משומשות, כאשר שני הבנים עבדו אצלה בשכר של כ – 5,000 ₪ למשרה מלאה וכך העידה בעניין זה:

 

"ת:                 כן. כן. כי לא הייתי עובדת, חזרנו מרוסיה, לא היה לי עבודה. לבנים גם לא היה עבודה. והיה לי קצת חיסכון והחלטתי, כן.

ש:                  והיה לך איזה רקע בתחום הזה?

ת:                   מה זה רקע? (דיבור ברוסית) אני לא כל כך הייתי מבינה, אבל היה לי מנהל עבודה, שהיה מבין.

ש:                  מי זה?

ת:                   והוא היה מתעסק.

ש:                  מי זה היה המנהל עבודה?

ת:                   מנהל עבודה היה י' א'.

ש:                  ואת היית מגיעה לעסק הזה כל יום?

ת:                   לא. לא הייתי מגיעה לעסק הזה כל יום. כי גם אני לא הייתי ללכת שם, כי (רוסית), צורך, מנהל עבודה היה כל שניה בטלפון איתי.

ש:                  כלומר, את לא כל כך הבנת מה קורה בעסק עצמו?

ת:                   לא כל כך, בטח, לא כל כך. כן. אבל היה, היו עוזרים גם את הבנים שלי.

ש:                  איזה בנים?

ת:                   י' וד'.

ש:                  הם עבדו בעסק גם?

ת:                   כן. הם היו מקבלים משכורת. בטח.

ש:                  איזה משכורת י' קיבל?

ת:                   י' היה מקבל 4,500 עד 5 אלף וגם ד' אותו דבר.

ש:                  והם עבדו שם במשרה מלאה?

ת:                   כן. הם היו עובדים. היו מביאים מכוניות, מוכרים מכוניות, הכל מה שהיה נצטרך.

ש:                  כן. ואיזה מכוניות היו נמכרות הכי הרבה?

ת:                   הכי הרבה היה, אני לא יכולה ככה להגיד. היה פעם אחד, יום אחד, היה 3 מכוניות אולי, ויום אחד בכלל לא. מה זה אומר איזה" (עמ' 94 ש' 21- עמ' 95 ש' 15 לפרוט').

 

ובהמשך כאשר נשאלה מדוע אם העסק היה רווחי שילמה לבניה שכר של 5,000 ₪ בלבד השיבה:

 

"עו"ד פרידמן: אז אם העסק היה רווחי, איך את מסבירה ששילמת משכורת מינימלית גם לי' וגם לד', של 4,500 שקל?

התובעת:         מה זה (לא ברור). כן. (רוסית) כי היה גם מנהל עבודה. כן, הבנתי. כי היה מנהל עבודה גם, היה הרבה הוצאות, לא רק זה. היה שכירות.

ש:                  כמה מנהל עבודה קיבל?

ת:                   מנהל עבודה קיבל 11,000.

ש:                  הוא קיבל 11,000?

ת:                   כן.

ש:                  והבן שלך קיבל 4,500.

ת:                   כן. כי הם היו עושים עבודה אחרת, והוא היה עושה עבודה אחרת.

ש:                  כן, כמה הייתה

ת:                   הוא היה המנהל.

ש:                  כמה הייתה השכירות שם?

ת:                   6, 7 וחצי או 6 וחצי, אני לא זוכרת. 7 וחצי אלף" (עמ' 101 לפרוט' ש' 1-14).

 

כן עלה מעדותה, כי העסק נסגר עקב צו סגירה לאור כך שבמקום שבו התנהל העסק לא ניתן היה לנהל מגרש למכוניות. כאשר נשאלה מדוע צירפה את הנתבע כשותף בחשבון הבנק של העסק, השיבה, כי היתה צריכה עזרה בהתנהלות הכספית, מאחר שבאותה עת עזרה בבית בגידול הנכדים ולא היתה יכולה ללכת פעמים רבות לבנק וכדבריה:

"ת:                 כי היה לי 4 נכדים. אני גם הייתי עוזרת בבית. וכל יום אני לא יכולתי, כל שניה לרוץ בבנק. סליחה, אולי הוא יסביר יותר טוב אחר כך.

ש:                  לא. אני מבין אותך טוב מאוד.

ת:                   לרוץ בבנק 10 פעמים ביום. בגלל זה שאחר כך ראיתי, שאני צריכה עזרה, רשמתי את י' בחשבון עסקי, אבל לא משותף, רשמתי שיעזור לי" (עמ' 102 ש' 31 – עמ' 103 ש' 4).

 

165. עדויותיהם של הנתבע ואמו בכל הנוגע להכנסתו של הנתבע מהעסק של מכוניות הרשום על שם אמו של הנתבע - לא עשו עלי רושם אמין. לא סביר בעיניי כי הנתבע אשר היה עצמאי בשלל עסקים חלקם עם אחיו אשר מרבה בנסיעות לחו"ל (תדפיס נסיעות צורף לתצהיר התובעת) ואחיו של הנתבע אשר העיד על עצמו בתצהירו שהוא איש עסקים ומפרנס את משפחתו בכבוד ובעל יכולות להלוות לאחיו סכומים גבוהים במזומן לצורך רכישת דירה נוספת להשקעה כשבמקביל הוא רוכש דירה נוספת עבורו, הינם עובדים שעבדו תחת אמם בשכר נמוך שלא יעלה על 5,000 ₪ לחודש.

 

166. בנוסף, התרשמתי כי לאורך השנים הנתבע והנתבע 2 עבדו יחדיו במשותף, הן במסגרת נסיעותיהם לסיביר, הן במסגרת עסק המכוניות והן כיום כאשר הנתבע הצהיר כי הוא עובד כשכיר במינימרקט שבבעלות הנתבע 2 והגם שלא סביר בעיני כי הוא משתכר סכומים הקרובים לשכר המינימום.

 

167. חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא גם בעדותה של התובעת אשר עשתה עלי רושם אמין בעניין זה. כאשר התובעת נחקרה באשר לעיסוקו של הנתבע, העידה כי בתחילת הנישואין היה לו עסק לפלאפונים שנסגר ולאחר מכן ניהל מכונות הימורים ("בינגו") וכדבריה:

 

"ת:           בינוגאים, זה מכונות הימורים, זה הזה שלו. אני לא יודעת איך להגיד את זה, זה התחום שהוא טוב בו זה מכונות הימורים.

ש:             בינגו זה מכונת הימורים? אין לי מושג, אני שואלת אותך.

ת:             כן גם אני לא ידעתי, לצערי גם הבנתי את זה רק אחרי שהתארסנו לקראת החתונה. אבל בעיקרון זה בינגו זה מקום שיש  בו כאלה ג'קפוטים הם קוראים לזה, אני יודעת מה, גם לקח אותי והראה לי,

ש:             כן איפה,

ת:             מכונות,

ש:             איפה הוא הראה לך?

ת:             בנווה שאנן.

ש:             מכונות מזל כאלה שמושכים ויוצא כסף?

ת:             כן בדיוק, שיוצא 777 כל האלה.

ש:             אוקיי איפה זה?

ת:             הם נראים אגב פחות מפוארים מבלאס וגאס, ב--. אחרי זה בנובוסיבירסק הם כבר עשו מקומות ממש מפוארים. ב-- אני לא זוכרת כתובת ספציפית, בנווה שאנן קרוב לחנויות הטלפון.

ש:             באיזה שנים?

ת:             בשנים 2004 עד 2008-9, ממש עד שטסנו לסיביר (עמ' 37 לפרוט' ש' 25- עמ' 38 ש' 9).

 

 

168. עדות זו נתמכה בעדות אביה של התובעת אשר העיד כי האחים הרוויחו כספים ממכונות בינגו. לדבריו בעת שהאחים (הנתבע והנתבע 2) היו בסיביר הם ביקשו ממנו לאסוף כספים מבתי ההימורים בארץ מתל –אביב ולוודא שהכל בסדר (סעיף 12 לתצהירו)  וכך העיד בעניין זה:

 

"ש:           בסדר, בוא אני רוצה לשאול אותך שאלה. ראיתי בתצהיר שלך שכתבת שהיית מתעסק בלקחת כספים, בלהעביר כספים.

ת:             כן מה שהם היו ברוסיה, הוא היה מתקשר כל יום להגיע בתל אביב בינגואים ולקחת,

ש:             והיית מכניס את הכסף הזה לארץ?

ת:             מה?

ש:             ואתה את הכסף הזה הבאת לישראל?

ת:             מה זאת אומרת?

ש:             הכסף שאתה טוען שלקחת.

ת:             תל אביב, זה בארץ מה אתה,

ש:             אתה בארץ היית לוקח כסף של הימורים,

ת:             כן שהם היו בחו"ל הם היו מבקשים, הוא היה מבקש,

ש:             אז אתה היית בעצם לוקח כסף מאנשים שמהמרים והיית מחלק אותו?

ת:             לא, לא מאנשים, מהסדרן שם, מהעובד שם מי שעבד. הייתי לוקח והייתי מביא לו, לפעמים פעמיים שלוש אני הייתי נוסע מ--- לתל אביב שהוא היה מתקשר להביא לו כסף.

ש:             ואתה ידעת מאיפה הכסף הזה נוצר,

ת:             זה בינגו,

ש:             (מדברים יחד) זאת אומרת ידעת,

ת:             ידעתי שהוא היה להם בינגואים"  (עמ' 85 ש' 4-23 לפרוט').

 

 

169. ממכלול העדויות התמונה שמתקבלת היא כי הנתבע הוא אדם רב פעלים בין אם בתחום ההימורים ובין אם בתחומים אחרים ובעסקים בחו"ל כשהוא עובד בשיתוף פעולה עם אחיו אשר הציג עצמו כאיש עסקים בעל ממון. כן, גם נסיעותיו המרובות של הנתבע לחו"ל (נספח 2 לתצהיר התובעת) אינן מתיישבות עם הכנסה של 6,000 ₪ בחודש כאשר מלוא פרנסת המשפחה מוטלת על כתפיו ובמקביל רוכש שתי דירות האחת עם הלוואת המשכנתא בהחזר חודשי נמוך והשנייה ללא משכנתא בכלל.

 

170. לאור האמור לעיל אני רואה לנכון לקבוע לנתבע הכנסה/פוטנציאל השתכרות של לפחות כפול מהצהרתו ובסך שלא יפחת מ- 12,000 ₪ נטו בחודש וזאת לצורך פסיקת המזונות.

 

171. בנוסף לכך, הנתבע זכאי למחצית מדמי השכירות מהדירה הרשומה ע"ש התובע, קרי סך שך 3,000 ₪ נוספים בחודש. כן, כאמור לעיל, הנתבע זכאי גם ל- 69% מדמי השכירות מהדירה הרשומה על שמו, קרי סך של (5,500X69%) 3,795 ₪ (ובמעוגל 3,800 ₪ לחודש).

 

172. הפועל היוצא של האמור הוא שסך פוטנציאל הכנסתו של הנתבע עומד על לפחות 18,800 ₪ (12,000+3,000+3,800), ובמעוגל 19,000 ₪ לחודש.

 

173. אשר לניכוי עלות המדור של הצדדים: בשים לב לכך כי התובעת אינה משלמת דמי שכירות בשלב זה ומתגוררת ביחד עם שלוש הבנות בבית הוריה, איני רואה לנכון לנכות דמי שכירות מהכנסותיה בשלב זה, לצורך חישוב ההכנסה הפנויה. כן, באותה מידה איני רואה לנכון לנכות דמי שכירות מהכנסתו של הנתבע, שכן הנתבע מתגורר בדירת הפנטהאוז הרשומה ע"ש אחיו יחד עם אמו וטען כי הוא אינו משלם דמי שכירות לאחיו.

 

יחס ההכנסות הפנויות של הצדדים:

 

174. מאחר שקבעתי שהכנסתו של הנתבע עומדת ע"ס של 19,000 ₪ והכנסתה של התובעת עומדת ע"ס 9,000 ₪, אזי יחס ההכנסות עומד על (סך כל הכנסה חלקי סך ההכנסות) 68% לטובת האב ו – 32% לטובת האם (האחוזים עוגלו).

 

יחס זמני השהות:

 

175. האב שוהה באופן קבוע עם שתי הקטינות לילה אחד מתוך 14 לילות (שישי מהשעה 16:00 ועד שבת פעם בשבועיים) מתוך 14 יום, קרי יחס זמני השהות עומד על 7% לאב ו – 93% לאם, כאשר בנוגע לבת הגדולה כלל לא מתקיימים זמני שהות.

 

צרכי הקטינות:

 

176. בהתאם לפסק הדין שניתן בבע"מ 919/15 וכן לאמור בעמ"ש 14612-10-16 בנוגע לאופן יישומה, יש להבחין בין צרכים תלויי שהות ובין צרכים שאינם תלויי שהות וכן צרכים חריגים/הוצאות חריגות.

 

צרכים תלויי שהות:

 

177. צרכים תלויי שהות הם צרכים כגון מזון, מים, מוצרי היגיינה, הסעות ובילויים (ס' 41 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בבע"מ 919/15).

 

178. תביעה למזונות היא אמנם תביעה כספית שיש להוכיחה ככל תביעה אחרת, ברם גם מקום שלא כל הצרכים מוכחים, פוסקים בתי המשפט מזונות לפי שיקול דעתם ואומדן הצרכים הסביר והראוי, ולאו דווקא על פי המפורט בכתב התביעה. יפים לענין זה האמור בע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201, 204, כדלקמן: "גם בהעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית המשפט לעולם שיקול-דעת לקבוע מה הוכח לפניו, ואם הוא סבור כי תביעה היא מופרזת, אין הוא חייב לאמצה, כי כוחו עמו לבחון מה מוכח לפניו מהותית ומה לא. ניטול מקרה תיאורטי, בו יתבע פלוני מזונות בשיעור של מיליון שקל לחודש. העדר ראיות מצד הנתבע בשל אי-התייצבות לחקירה או מטעם אחר אינם מחייבים את בית המשפט לפסוק כפי שנתבע, ללא הפעלת שיקול-דעת".

 

179. יש הסוברים כי כיום סכום המזונות המינימלי לילדים מתבגרים, בגין הצרכים ההכרחיים בלבד צריך לעמוד על סכום מינימום של בין 1,600 - 1,700 ₪, במקום הסכום של 1,400 ₪ שהיה נהוג עד כה. כך לדוגמה, כב' השופט י. שנלר מציין בעמ"ש 1057/09 ש.ת. נ' ד.ג. (פורסם במאגרים 17.10.17) כי לאור השינויים שחלו במשך השנים בשערוך אותן הוצאות מינימליות וכן לאור הצרכים שהתווספו עם השנים, כגון בכל הקשור באמצעי התקשורת השונים ובמחשוב, אשר ניתן לראות בהם כיום, כצרכים הכרחיים, יש להגדיל את הסכום לסכום של כ – 1,700 ₪. יש לציין, כי גם כב' השופטת יהודית שבח בעמ"ש 32172-11-17 צידדה בגישה דומה וכדבריה: "לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של קטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול דעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪".

 

180. יצוין, כי על פי פסיקה מאוחרת נקבע כי גובה הצרכים המינימליים של קטין (הכרחיים ושאינם הכרחיים) ללא הוצאת מדור עומד על סך של 2,250 ₪ לחודש (ר', למשל, רמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ. נ' א.נ. (פורסם במאגרים, ביום 25.10.18); עמ"ש 56000-10-18 (חיפה) פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 31.1.19); עמ"ש 20634-04-18 (חיפה) פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 7.2.19); עמ"ש 4202-02-20 (מרכז) ש.מ. נ' י. מ. (פורסם במאגרים, ביום 2.8.20), ועוד).

 

דיון והכרעה:

 

181. התובעת עתרה לצרכי הקטינות בסך של כ – 2,700 ₪ לכל אחת, לא כולל מדור ואחזקתו, אולם לא צירפה די קבלות להוכחת טענותיה ואף כשנחקרה על כך לא ידעה לומר בדיוק את הוצאותיהן של הקטינות (עמ' 32-34 לפרוט'). כן, התובעת כללה בצרכים אלו גם הוצאות אשר מסווגות כהוצאות חריגות בהן נהוג כי ההורים נושאים בהתאם ליחס הכנסותיהם ועל כן צרכים אלו אינם נכללים בגדר צרכים תלויי שהות כגון חוגים וצהרונים. יצוין, כי אף אחד מהצדדים לא ערך תחשיבים של סכומי המזונות בהתאם להלכת בע"מ 919/115 ובהתאם לחלוקה הנהוגה בפסיקה של צרכים תלויי שהות ובלתי תלויי שהות ועל כן בית המשפט ייעשה מלאכה זו בהתאם לשיקול דעתו.

 

182. בתצהירה כימתה התובעת את ההוצאות של כל קטינה באופן דומה במסגרת טבלה שערכה כמפורט להלן: מזון וכלכלה – 1,200 ₪, ביגוד והנעלה – 500 ₪, בריאות – 100 ₪, טיפוח – 200 ₪, תרבות ונופש – 200 ₪, חוגים – 500 ₪, נסיעות – 200 ₪. כן, התובעת צירפה מספר קבלות רנדומליות של רכישות בסופר ומספר רכישות של ביגוד ונעליים. מנגד, הנתבע לא כימת את צרכי הקטינות, אלא רק טען, כי צרכי הקטינות כפי שהוצגו ע"י הנתבעת גבוהות, כאשר הוצאות אלו לא הוכחו כדבעי ולא נתמכו באסמכתאות מספיקות.

 

183. לאחר שקלול כל הנתונים שבפני ובשים לב לכך כי מדובר במזונות לשלוש קטינות ובשים לב להלכת ורד, אני רואה לנכון להעריך את הצרכים תלויי שהות של כל אחת מהקטינות ע"ס של 1,800 ₪ לחודש.

 

184. בהתאם לזמני השהות ויחס ההכנסות בין הצדדים, חלקו של הנתבע בתשלום המזונות של כל קטינה יהיה בהתאם לחישוב הבא: בהתאם לזמני השהות של הקטינות אשר נמצאות מרבית הזמן אצל האם- 93% מהזמן, האם נושאת בפועל ב- 1,764 ₪ מצרכי הקטינות, בעוד בפועל בהתאם ליחס הכנסתה היא אמורה לשאת ב – 576 ₪ (1800X32%) בלבד, הרי על האב לשלם לידיה את ההפרש בסך של (1,764-576) 1,188 ₪ עבור כל אחת משתי הבנות הקטנות (לגביהן קיים הסדר שהות מצומצם) בגין צרכים תלויי שהות.

 

185. עבור הבת הגדולה לגביה לא מתקיים כלל הסדר שהות, האם נושאת בפועל ב 1,800 ₪ ובהתאם ליחס ההכנסות על האב להעביר לה מתוך סכום זה את מלוא חלקו בהתאם ליחס ההכנסות, קרי סך של 1,224 ₪ בגין צרכים תלויי שהות (1,800X 68%).

 

צרכים שאינם תלויי שהות:

 

186. בגדר צרכים שאינם תלויי שהות יש לכלול ביגוד, הנעלה, טלפון אישי של הקטינים, מתנות לימי הולדת, נסיעות של הקטינות, משחקים, הוצאות פנאי, כלי כתיבה במהלך השנה, תשלום בסיסי  לקופ"ח, תרופות ועוד (סעיף 41 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בבע"מ 919/15). לאחר בחינה ושקילה, בשים לב לכך שהוצאות סבירות רק בגין הנעלה וביגוד לקטינה עומדים על סך של כ-300 ₪ לחודש, מתנות לימי הולדת – 100 ₪ לחודש, טלפון נייד – 50 ₪, שירותי בריאות ותרופות -100 ₪ וכן הוצאות נוספות בגין משחקים, נסיעות, כלי כתיבה במהלך השנה ועוד, אני מעמידה את צרכי הקטינות שאינם תלוי שהות (לא כולל צהרונים ותשלומי בית ספר) ע"ס  500 ₪ לחודש לכל קטינה.

 

187. לאור כך, כי בהתאם להלכת בע"מ 919/15 יש להתחשב גם בהכנסותיה של האם, אזי הצרכים שאינם תלויי שהות יחולקו בהתאם ליחס ההכנסות בין הצדדים. לאור כך, כי יחס ההכנסות עומד על 68% לטובת האב, אזי על האב להעביר לידי האם סך של 340 ₪ (500X68%) בגין צרכים שאינם תלויי שהות, עבור כל קטינה.

 

עלות מדור ואחזקתו:

 

188. בתצהירה עתרה התובעת לעלות מדור כולל אחזקת מדור בסך כולל של 7,045 ₪ בהתאם לפירוט הבא: 4,000 ₪ שכירות, 450 ₪ – ארנונה, 300 ₪ - מים, 800 ₪ - חשמל, 570 ₪ - גז, 400 ₪ -אינטרנט וכבלים ו – 470 ₪ וועד בית.

 

189. כיום התובעת מתגוררת יחד עם שלוש הבנות בבית הוריה ב---. בעדותה טענה, כי ככל ותשכור דירה לה ולבנותיה בעיר --- עלות השכירות תעמוד ע"ס של 5,400 ₪.

 

190. בשים לב לכך שהתובעת עתרה בתצהירה לשכירות בסך של 4,000 ₪ אולם בעדותה טענה כי השכירות בעיר --- יקרה יותר ותעמוד ע"ס של כ – 5,400 ₪ ובהתחשב בכך שהתובעת תזדקק לדירה גדולה עבור שלוש בנות, אני רואה לנכון להעמיד את עלות המדור ע"ס של 4,500 ₪ ככל והתובעת תשכור דירה בשכירות הרשומה על שמה. כן, ככל והתובעת תשכור דירה, אני מעריכה את עלות אחזקת המדור בסך של כ – 700 ₪ כך שסה"כ עלות המדור ואחזקתו, ככל ותשכור דירה יעמוד על 5,200 ₪ לחודש. מתוך סכום זה נהוג ליחס לשלוש קטינות 50% מהוצאות המדור. בשים לב לכך שהקטינות אינן נמצאות אצל האב רוב הזמן ורק שתי קטינות מגיעות אליו פעם בשבועיים לסופ"ש, אזי אין להתחשב במקרה דנן בחלוקת זמני שהות עם האב.

 

191. כמו כן, מאחר שיש להתחשב בפער הכנסות הצדדים גם לעניין הוצאות המדור ואחזקתו, אזי ככל שהאם תידרש לשלם עלות שכירות והוצאות אחזקת המדור בסך 5,200 ₪ לחודש, אזי הכנסתה הפנויה תעמוד על 3,800 ₪ לחודש, ואילו הכנסתו הפנויה של האב תיוותר ללא שינוי ע"ס 19,000 ₪ לחודש, ועל כן אני מחייבת את האב לשאת במלוא הוצאת המדור ואחזקתו אצל האם בסך 2,600 ₪ לחודש. מאחר שהאב אינו נושא בעלויות המדור בדירה של אחיו ואילו אמו נושאת בהוצאות אחזקת המדור בדירה זו ולנוכח זמני שהות המצומצמים ביותר, אזי אין לקחת בחשבון את החלק שנושא האב בהוצאות המדור ואחזקתו בעת שהקטינות שוהות עמו. עם זאת, ככל שיהיו שינויים ברכיבים אלו בעתיד, יהיה צורך לשקללם בהתאם.

 

192. על כן, ככל שהאם תעבור למדור חלופי, יהא על הנתבע לשאת במחצית עלות המדור ואחזקתו, בכפוף להצגת חוזה שכירות תקף הרשום ע"ש האם בסך של 2,600 ₪ לחודש (5,200 x 50%).

 

193. סיכומם של דברים, לאור כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:

 

• עד למועד מתן פסק הדין תעמוד החלטתי למזונות זמניים מיום 26.6.18.
• החל ממועד פסק הדין, הנתבע ישלם לידי התובעת עבור כל אחת משתי הקטינות נ' ומ' סך של 1,188 ₪ בגין צרכי תלויי שהות, סך של 340 ₪ בגין צרכים שאינם תלויי שהות וסה"כ 1,528 ₪ לחודש עבור כל אחת.
• עבור הבת גדולה מ' ישלם הנתבע סך של 1,224 ₪ בגין צרכי תלויי שהות, סך של 340 ₪ בגין צרכים שאינם תלויי שהות וסה"כ 1,564 ₪ לחודש.
• סך סכום המזונות השוטפים לשלוש הקטינות, לא כולל מדור ואחזקתו יעמוד ע"ס של 4,620 ₪.
• ככל והתובעת תשכור מדור לה ולבנותיה, ישלם הנתבע לתובעת עבור חלקן של הקטינות במדור סך של 2,600 ₪ בכפוף להצגת חוזה שכירות בתוקף.
• כן אני מורה, כי הצדדים יישאו בהתאם ליחס ההכנסות ביניהם בהוצאות החינוכיות החריגות של הקטינות, קרי על הנתבע לשלם 70% (במעוגל) מההוצאות החינוכיות החריגות של הקטינות כמפורט להלן: כלל הוצאות בית הספר (לרבות ולא למעט בגין ספרים, מחברות, ציוד כתיבה בתחילת שנה, תשלומים בתחילת שנה בהתאם לדף דרישה של בית הספר, סל תרבות, תשלומי ועד הורים, וכל הוצאה אחרת בהתאם לדרישות בית הספר), חוג אחד עבור כל קטינה, הוצאות עבור מחזור קייטנה אחד בקיץ, שיעורי עזר לפי המלצת מורה מקצועית/מחנכת/יועצת – והכל כנגד הצגת קבלות.
• כן, יישא הנתבע ב- 70% (במעוגל) מההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינות אשר אינן מכוסות על ידי סל הבריאות או ביטוח בריאות אחר, ובכלל כך טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים רגשיים, אבחונים, אביזרים וטיפולים ורפואיים בהתאם להמלצת הרופא המטפל וכיוצ"ב – והכל כנגד הצגת קבלות.

 

• דמי המזונות ישולמו בכל ה – 1 בחודש (עבור אותו חודש מראש) עד שימלאו לקטינות 18 שנים או עד לסיום לימודיהן התיכוניים – לפי המאוחר מבין השניים.

 

• ממועד סיום לימודיהם התיכוניים של הקטינות ו/או עד הגיען לגיל 18 שנים (לפי המאוחר מבין השניים) ועד לסיום שירות צבאי חובה ו/או שירות לאומי ישלם האב לידי האם תשלום מזונות חודשי שיעמוד על 1/3 מדמי המזונות הנ"ל.

 

• דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל – 3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בגין תקופה אחת לרעותה.

 

• מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש בו נפסקים דמי מזונות אלה כפי שפורסם/יפורסם ב – 15 לחודש השוטף אחריו והתחשיב ייעשה לעומת המדד הידוע בעת עריכת תחשיב ההצמדה.

 

• סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפרעון המלא בפועל.

 

• קצבת הילדים וכן כל קצבה אחרת מאת המל"ל תשולם לידי האם.

 

סוף דבר:

 

194. אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:

 

• עתירת התובעת לקבלת זכויות בדירה ב~~~~ – מתקבלת באופן חלקי באופן שהתובעת זכאית לקבל 31% מהזכויות מהדירה ואילו הנתבע זכאי לקבל 69% מהזכויות בדירה.

 

• ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה זו כדלקמן:

 

• פירוק השיתוף בדירות ייעשה בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר ממוכר ברצון לקונה מרצון כשהן פנויות מכל אדם וחפץ וכשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.
• ניתנת הזדמנות לצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם בתקופה של 90 ימים מהיום. הצדדים רשאים בהסכמה ביניהם להאריך את התקופה למכירת הבית בכוחות עצמם, בכתב.
• ככל שהצדדים לא יצליחו למכור את הבית בתוך 90 ימים מהיום, ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.
• כונסי הנכסים יפקידו ערבות עצמית להבטחת כל נזק אשר ייגרם ככל שייגרם בעטיה של פעולת הכינוס.
• עם מינוי כונסי הנכסים, יידרש כל צד להפקיד בידי כונס הנכסים סך של 2,500 ₪ וזאת לצורך מימון הוצאות הכינוס.
• כונסי הנכסים יפרסמו מודעה ובה יציעו למכירה את הזכויות בדירה.
• כונסי הנכסים יודיעו לצדדים על המועדים שיקבעו על ידו לצורך הצגת הבית בפני קונים פוטנציאלים.
• לכל אחד מהצדדים יש זכות קדימה להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר שתתקבל במכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר ממוכר ברצון לקונה מרצון.
• במידת הצורך יפנו כונסי הנכסים לבית המשפט בבקשה מתאימה למתן הוראות.
• אני מורה לצדדים לשתף פעולה עם כונסי הנכסים על מנת לקדם את הליך הכינוס ולייתר הליכים משפטיים מיותרים בעניין זה.

• אני מורה כי הזכויות ב ... – שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה זו בהתאם להוראות שפורטו לעיל.

 

• לצורך קידום הליך פירוק השיתוף, מורה כבר עתה על מינוי שמאי מטעם ביהמ"ש לצורך הערכת שווי הדירות. אני ממנה את ____. שכר טרחת השמאי ישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים. ב"כ הצדדים יפנו אל השמאי במשותף. חוות הדעת תוגש בתוך 45 ימים מהיום.

 

• מובהר, כי החל ממועד הקרע – 1.1.2018 ועד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ומכירת הדירות, ימשיכו הצדדים לשאת בהוצאות השוטפות הקשורות לדירות בהתאם לחלקם היחסי בדירות.

 

• כמו כן, החל ממועד הקרע – 1.1.2018 ועד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ומכירת הדירות – יחלקו הצדדים ביניהם את דמי השכירות שהתקבלו בגין הדירות ברח' ~~~ (בניכוי החלק היחסי במשכנתא בהתאם לחלקיהם היחסיים בדירה) וברח' ... וזאת בהתאם לחלקם היחסי בדירות.

 

• תמורת הדירות ברח' ~~~ וברח' ..., לאחר סילוק הוצאות המכירה ו/או הוצאות כינוס הנכסים וכן סילוק יתרת המשכנתא בדירה ברח' ~~~, תחולק בין הצדדים בהתאם לחלקיהם בזכויות כפי שקבעתי לעיל.

 

• עתירת התובעת לקבלת זכויות ב--- – נדחית.

 

• התביעה לחלוקת הכספים בחשבון הבנק של אמו של הנתבע – נדחית.

 

• התביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לרכב הלקסוס הרשום ע"ש הנתבעת 3- נדחית.

 

• איזון הזכויות ופירוק השיתוף ברכבים, כמפורט בסעיפים 129-134 לפסק הדין.

 

• התביעה לחלוקת זמני שהות, כמפורט בסעיפים 141-142 לפסק הדין.

 

 

• התביעה למזונות אישה – נדחית.

 

• התביעה למזונות הקטינות, כמפורט בסעיף 193 לפסק הדין.

 

195. אשר להוצאות המשפט: במישור היחסים בין התובעת לנתבע - מחד התובעת זכתה בתביעותיה באופן חלקי, כך שקיבלה חלק מדירה אחת ומחצית מדירה שניה. כן, התובעת לא כימתה את המזונות בהתאם ליחס זמני שהות ויחס הכנסות כמתבקש עפ"י ההלכה. מנגד, התרשמתי שנתבע לא התנהל בקלפים גלויים, גלה טפח וכיסה טפחיים וטענותיו בנוגע לדירה הרשומה ע"ש שמו נדחו בחלקן וכך גם טענותיו בנוגע להכנסותיו. על כן, בשקלול נתונים אלו, אני רואה לנכון לפסוק לחובת הנתבע הוצאות בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

196. בנוגע לתביעה במישור היחסים בין התובעת לנתבעים 2-3 אשר נדחתה ולאחר בחינת מכלול הנתונים, אני פוסקת כי על התובעת לשלם לנתבעים 2-3 את הוצאות ההליך בסך של 20,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

197. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

 

198. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ כל הצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  ל' שבט תשפ"ב, 01 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.