תקבל שליש מהדירה של בעלה מלפני הנישואים

הסיבות העיקריות: הדירה הייתה מקום המגורים העיקרי והיציב של בני הזוג במשך כ-11 שנים והמשכנתה עבורה שולמה מהקופה המשותפת

במסגרת פסק דין שעסק בין היתר בחלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו ב-2018, קבעה לאחרונה השופטת ורד שביט-פינקלשטיין מבית המשפט למשפחה בתל-אביב כי לאישה יש 31% מהזכויות בדירה שרכש בעלה לשעבר לפני הנישואים. ההחלטה התבססה על כך שלפני החתונה הבעל הציג אותה כדירה המשפחתית בפני הוריה של אשתו, בפועל היא הייתה מקום המגורים העיקרי והיציב שלהם וחשוב מכך – החזרי המשכנתה שולמו מהקופה המשותפת.

בני הזוג, המשתייכים לעדה הגיאורגית, התארסו כשהאישה הייתה בת 18 והביאו לעולם שלוש בנות – כיום בנות 17,15 ו-7. הבעל, איש עסקים, פרנס את המשפחה לבדו ולטענת האישה אסר עליה לעבוד, שלט בכספים ונהג כלפיה באלימות כלכלית, מילולית ופיזית קשה.

ב-2018 בני הזוג נפרדו והחלו לנהל הליכים משפטיים שונים, ביניהם תביעות רכוש שהגישה האישה נגד בעלה, אחיו ואשתו. בתביעות אלה היא ביקשה לקבוע בין היתר שהיא בעלת חצי מהזכויות בדירה שרכש בעלה לפני החתונה ובה גרו רוב שנות הנישואים, וכן בדירת פנטהאוז שאליה עברו לגור כשנתיים וחצי לפני הפרידה ורשומה על שם הגיס שלה.

הבעל טען לעומת זאת כי את הדירה שלו הוא לפני שבכלל הכיר את אשתו ושאמו, שהצטרפה כלווה נוספת למשכנתה מאחר שבאותה תקופה לא היה לו כסף, שילמה את ההחזרים. עוד הוא טען לבעלות בחצי מהזכויות בדירה שנרכשה בתקופת הנישואים מכספו ונרשמה על שם התובעת. כמו כן הוא הכחיש שהפנטאהוז שייך לו, ואחיו אף הציג אסמכתאות לכך שהוא זה ששילם עבור הדירה וחתם על חוזה המכר.

שיתוף כלכלי מוחלט

השופטת ורד שביט פינקלשטיין קבעה שלמרות העובדה שהנתבע רכש את דירתו לפני הנישואים האישה זכאית ל-31% מהזכויות – כמחצית מגובה המשכנתה שנלקחה עבורה.

בין יתר הסיבות ציינה השופטת את העובדה שהנתבע הציג את הדירה בפני משפחת התובעת כדירה שמיועד למשפחה ובפועל היא הייתה מקום המגורים העיקרי והיציב של בני הזוג ובנותיהם במשך 11 שנים.

עוד קבעה השופטת כי בני הזוג התנהלו בשיתוף כלכלי מוחלט, כשהנתבע היה המפרנס היחיד ונשא בכל הוצאות הבית והמשפחה. מכאן, שהחזרי המשכנתה ששולמו מהחשבון שלו, כיוון שלצדדים לא היה חשבון משותף ולמעשה לתובעת לא היה חשבון כלל, נלקחו בעצם מהקופה המשותפת.

השופטת הוסיפה כי הטענה שאמו של הנתבע מימנה את המשכנתה לא אמינה. היא ציינה כי ההצהרות של הנתבע על מצבו הכלכלי לא מתיישבות עם אורח החיים שלו והנכסים שבבעלותו. עוד הדגישה השופטת שהנתבע לא הציג שום אסמכתה שמעידה שאמו שילמה את ההחזרים, ואף נהפוך הוא: מהמסמכים שצירפה התובעת עלה כי שולמו מחשבון הבנק של הנתבע לפחות עד 2019.

בנוסף, השופטת ציינה כי מההתנהלות הכוללת של הנתבע עלה כי הרישום בנכסים שלו לא תמיד משקף את הבעלות האמיתית – בדיוק כמו במקרה של הדירה הנוספת שנרשמה על שם התובעת בלבד. בהקשר לדירה זו, קבעה השופטת כי מאחר שנרכשה בתקופת הנישואים ממקורותיו הכספיים של הנתבע היא אכן נחשבת לדירה משותפת.

בתוך כך, השופטת דחתה את התביעה לגבי הפנטהאוז. היא קבעה כי התובעת לא הצליחה לסתור את האסמכתאות שהציג גיסה והעידו כי הדירה בבעלותו ונרכשה על-ידו.  

פסק הדין עסק בסוגיות נוספות כמו מזונות, איזון משאבים והסדרי שהות, ובסופו של דבר הנתבע חויב בהוצאות של 20,000 שקלים ואילו התובעת חויבה לשלם לאחיו ואשתו 20,000 שקלים. 

• ב"כ התובעת: עו"ד לענייני משפחה אדווין פרידמן, עו"ד ענת קדמי
• ב"כ הנתבעים: עו"ד שירלי שדה (בשם הבעל לשעבר), עו"ד מוטי ימין (בשם אחיו של הנתבע ואשתו)

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין