פס"ד בתביעה לביטול תצהיר הסתלקות ביחס לעיזבון

לפניי תביעה שהגישו שני אחים כנגד אמם וחמשת אחיהם ואחיותיהם הנוספים, במסגרתה הם עותרים למתן צו הצהרתי, לפיו הסתלקות האם מחלקה בעיזבון אביהם המנוח, לטובת הנתבע 2 (צ'), ניתנה על ידה בטעות או בשל הטעיה ולפיכך יש לקבוע שהיא "בטלה ומבוטלת".

1. התביעה הוגשה כאמור גם כנגד האם ועצם הגשתה עוררה אי נוחות רבה.

    

2. למעשה, התובעים בקשו במסגרת התביעה להורות על ביטול מסמך שנחתם על ידי האם, בטענה שזו הוטעתה או טעתה, בעצם החתימה ולא רק שאינם מעלים טענה זו בשמה של האם, אלא שהטענה מועלית גם כנגדה, כנתבעת.

    

   רקע

    

3. הנתבעת 1, גב' ש"ז, שתבדל"א, ובעלה המנוח י"ז ז"ל, הורים לשבעה ילדים משותפים.

   ההורים רשומים כבעלי זכויות החכירה בנכס מקרקעין ברח' -----, הידוע כחלקה YY בגוש XXX (להלן: נכס המקרקעין), בהתאם לנסח המקרקעין שצורף כנספח א' לתביעה.

    

4. נכס המקרקעין הוא בניין דו קומתי, אשר כולל שתי יחידות דיור ומגרש צמוד בשטח של כ- 1,500 מ"ר. חלק ניכר מאחת היחידות נבנה ללא היתר בנייה.

   תיאור הנכס מפורט בחוות דעתו של השמאי שמיניתי באחד ההליכים הקשורים וצורפה לתביעה כנספח ב'.

    

5. ביום DD.MM.96 הלך לעולמו אב המשפחה, י"ז ז"ל ובהתאם לצו הירושה שניתן אחריו ביום 96DD.MM. (נספח ח/3 לתביעה) התחלק עיזבונו בין כל ילדיו באופן שלבן צ', הוא הנתבע 1, 8/14 חלקים וליתר האחים 1/14 לכל אחד.

   החלוקה האמורה נרשמה, לאור הסתלקות אם המשפחה, הגב' ש"ז, ממלוא חלקה בעיזבון, לטובת הבן צ'.

    

6. התובעים מבקשים במסגרת התביעה להוכיח כי אמם חתמה על תצהיר ההסתלקות תוך שטעתה או הוטעתה לחשוב שהסתלקותה מתייחסת רק לחלק מהעיזבון ולא לכולו.

    

   ההליך

    

7. כבר בדיון הראשון עמדתי על הקושי לנהל את ההליך, כאשר חלפו מאז נחתם תצהיר ההסתלקות וניתן הצו כמעט 20 שנה (שכן התביעה הוגשה בשנת 2015 והצו ניתן כאמור בשנת 1996).

    

8. ב"כ התובעים הבהיר כבר באותו דיון כי אין כוונה לבטל את צו הירושה שניתן, אלא להורות על ביטול תצהיר ההסתלקות (פרוטוקול עמ' 1 שורה 17).

   בהמשך הבהיר כי אם תתקבל תביעתו יחליט כיצד לפעול.

    

9. עוד התבקש ב"כ התובעים להסביר כיצד מבקשים התובעים להעלות טענות שהיו אמורות להיות מועלות על ידי האם שאותה הם תובעים וטען כי יש לעשות את הנדרש על מנת לתקן את העוול שנעשה למרשיו, כדי שלאחר אחרית ימיה של אמם, הם יהיו זכאים לחלק שווה בירושת הוריהם.

   טענה זו בעייתית אף היא.

   אדם לא יכול להגיש תביעה באשר לזכויותיו בעיזבון מי מהוריו שעודנו בחיים, מתוך הנחה שזה לא ערך צוואה.

    

10. לו היו התובעים מתנגדים לצו הירושה שהוצא אחר אביהם בשנת 1996, יתכן שניתן היה לבחון טענות בעניין תצהיר הסתלקות עליו חתמה אמם.

     

11. עצם הגשת התביעה במועד בו הוגשה, כשאמם כבר לא בקו הבריאות וזקוקה למינוי אפוטרופוס לדין, מהווה פגיעה בכבודה של האם ובזכויותיה הקנייניות.

    כאמור, לאור מצבה של האם, היא כבר לא הייתה מסוגלת להתגונן מפני ההליך שהוגש כנגדה ולצורך הליך זה, מיניתי לה אפוטרופוס לדין, מהלשכה לסיוע משפטי.

     

12. עוד אזכיר כי בשנת 2013, הגישה האם תביעה נגד התובע 1 (א') ורעייתו לפינוי וסילוק יד מהנכס בו הוא מתגורר ומהווה חלק מהנכס נשוא התביעה (תמ"ש 52704-07-13) תביעה זו נמחקה היות ומצבה הרפואי של האם הוחמר והיא לא הייתה מסוגלת לנהל את ההליך. התובע כאן טען אז כי מי שעומד מאחורי התביעה הוא הנתבע 2.

    מכל מקום, התביעה, כאמור, לא התבררה לגופה.

     

13. בדיון הראשון שהתקיים לפניי בעניין תביעה זו, לאחר שהוריתי על מינוי אפוטרופוס לדין, לגב' ש"ז, הופנו הצדדים להליך של גישור, לבקשתם.

    חרף הבקשה והמינוי האמור, לא פנו הצדדים להליך הגישור, עד לדיון שהתקיים לאחר מכן (מטעמים לא ענייניים).

    בהמשך, לאחר שפנו להליך של גישור אצל מגשר מוסכם, התקיים הליך של גישור ואף הוצג מצג לפיו הצדדים הגיעו להסכם, אלא שאז התעוררה מחלוקת בדבר השאלה אם מדובר בהסכם מחייב והאם ניתן לאשרו חרף התנגדות חלק מהצדדים ובפרט לאור הטענה כי חלקם לא היו צד להליך (בקשה מס' 11).

    הצדדים הסכימו לשוב לאותו מגשר, על מנת שגם הצדדים שטענו כי לא היו צד להליך (או שלא נשמעו) יוכלו להעלות טענותיהם במסגרת ההליך האמור.

    בהחלטה שניתנה ביום 21.11.17 הובהר כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמות יוכל המגשר להביע עמדתו באשר לאפשרות שההסכם שהוכתר כ"הסכם גישור" יאושר.

     

14. בהמשך, לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות במסגרת הליך הגישור, נקבע התיק לשמיעת ראיות.

    לאחר שמיעת הראיות ולאחר שניתנה החלטה על הגשת סיכומים, טענו חלק מהנתבעים כי מצאו מסמך חדש ומהותי להליך.

    לאחר ששמעתי עמדות כל הצדדים, התרתי את צירוף המסמך, תוך חיוב המבקשים בהוצאות ותוך מתן זכות למשיבים לזמן עדי הזמה, בעקבות הגשת המסמך (החלטה מיום 22.6.20).

15. בשלב זה, נקבע דיון נוסף לשמיעת הראיות וזה נדחה פעמיים - פעם אחת בשל האילוצים שהיו בתקופת הקורונה ופעם נוספת בשל היעדרותה של אחת העדות שזומנו.

     

16. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות המשלימות, ביום 27.12.21, קבלו הצדדים הזדמנות להשלים סיכומיהם.

    או אז ביקשו התובעים לממש את זכותם להשלים חקירות של שני עדים שנחקרו לאחר שעלתה שאלה באשר לאותנטיות של אחד המוצגים.

    הדיון שנקבע לשם כך נדחה גם הוא, מספר פעמים, בשל אילוצי הצדדים או המותב.

    ביום 19.1.23 התקיים הדיון האחרון – השמיני במספר ושוב קיבלו הצדדים הזדמנות להגיש סיכום משלים לאחר הדברים הנוספים שעלו.

     

17. תיארתי באריכות את התנהלות ההליכים לפניי, על מנת שניתן יהיה לנסות ולהבין מדוע תיק זה, שהוגש בשנת 2015, הגיע למתן פסק דין רק בשנת 2023.

     

    טענות הצדדים

     

18. לטענת התובעים, מהראיות שבידיהם יש כדי להוכיח שאמם חתמה על תצהיר ההסתלקות לטובת הנתבע 2, האח צ', בשל הטעיה מצידו או משום שטעתה לחשוב שההסתלקות מתייחסת רק לחלק מהעיזבון.

     

19. טענה זו מסתמכת, לטעמם, על כך שא' (התובע 1) נולד בדירה, חי שם את כל חייו, גם לאחר נישואיו, שאז בהסכמת הוריו ואחיו הרחיב את הדירה כך שתתאים למגורי משפחתו. התובעים טענו שלתובע 1 יש זכויות באותה דירה ואין זה סביר שהאם הסכימה לוותר על מלוא זכויותיה בעיזבון לטובת הנתבע 2, שכן זכויות אלו כללו את הזכויות בנכס שהתובע 1 הקים בעצמו.

     

20. עוד טענו התובעים כי לאורך השנים הגיעו הצדדים להסכמות, מהן עולה כי היה ברור לכל המעורבים (הן ההורים והן האחים כולם, לרבות הנתבע 2), שהנתבע 2 קיבל זכות בלעדית בחלק מהנכס ששימש כנכס מסחרי וכנגד זכות זו, לא תהיה לו זכות כלשהי ביתרת המקרקעין.

     

21. התובעים בקשו לבסס את טענותיהם על מספר מסמכים:

    1. ההסכמות אליהן הגיעו לכאורה ההורים עם חלק מהאחים בשנת 1992 (נספח ד'

       לתביעה).

       1. פניה של האם לתובע 1 בשנת 2000 ממנה עולה כי נתנה הסכמתה לכך שהוא יקבל

          את הדירה בה הוא מתגורר היום (נספח ו' לתביעה).

           

       2. תביעה שהגיש הנתבע 2 לבית המשפט המחוזי בשנת 1996 על פיה עתרו הוא

          ורעייתו לקבוע שהם בעלי הזכויות ביחס למקרקעין.

          לטענת התובעים באותה עתירה ביקשו הנתבע 2 ורעייתו שהזכויות בנכס המסחרי יירשמו על שמותיהם (נספח ז' לתביעה) וכן על כך שהנתבע לכאורה אישר שהוא מוותר על הזכות שקיבל מאמו.

           

22. הנתבעת 1, האם גב' ש"ז, התנגדה לכתב התביעה באמצעות האפוטרופוס לדין שמיניתי לה והכחישה את הטענה כי הוטעתה או כי לא הבינה את משמעות חתימתה, בשים לב לכך שהייתה כשירה לביצוע פעולות במועד חתימת תצהיר ההסתלקות ואף הייתה מיוצגת על ידי עורכת דין, היא עו"ד דינה יהב, אשר מסרה בבית המשפט עדות מהימנה ואמינה.

    הנתבעת 1 בקשה לחזק את גרסתה באמצעות נספח ו' לכתב התביעה ממנו עולה כי הציעה מתווה של פשרה על מנת שילדיה יגיעו להסכמות.

    הנתבעת 1, באמצעות האפוטרופסה לדין, הדגישה כי רק 18 שנה לאחר חתימת תצהיר ההסתלקות, נפגעה כשירותה המשפטית לחתום על מסמכים וזאת לאחר שמצבה הקוגניטיבי התערער.

     

23. הנתבעים 2,5 (צ' ואו') ובהמשך גם הנתבעים 4 (אר') ו- 6 (פ') שהצטרפו אליהם, התנגדו לכל הנטען ע"י התובעים.

     

24. הנתבע 3, י', אישר את טענות התובעים.

     

    להלן אתייחס לטענות הצדדים,

    דיון

     

    סמכות בית המשפט לענייני משפחה – 

     

25. לטענת הנתבעים קיים ספק אם יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה, מקום שצו הירושה, נשוא התביעה, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי.

    אין בידי לקבל טענה זו.

     

26. צו הירושה ניתן בטרם הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה.

    אין בעובדה שהצו ניתן על ידי בית המשפט המחוזי, לפני הקמת בית המשפט לענייני משפחה, כדי לשלול סמכותו של בית משפט זה, להכריע בסוגיות הנוגעות לצו שניתן ולעיזבון המנוח.

    זאת ועוד, ב"כ התובעים טען כאמור כי אין בכוונתו לעתור לביטול צו הירושה.

     

    לאור האמור, אינני מקבלת את טענת הנתבעים בעניין היעדר סמכות.

     

    התיישנות

     

27. כאמור, התובעים עתרו למתן פסק דין הצהרתי באשר לתקפות תצהיר שנחתם על ידי אמם בשנת 1996.

    כלומר התביעה הוגשה 19 שנה לאחר חתימת המסמך שביטולו מבוקש.

    די בכך שהתביעה הוגשה בשנת 2015 כדי לקבל טענת הנתבעים כי יש התיישנות במועד הגשת התובענה.

     

28. טענות התובעים כי לא ידעו על תצהיר ההסתלקות שאת ביטולו הם מבקשים, אינה מתיישבת עם המסמכים שהוצגו לפניי, לרבות המסמכים שהם עצמם הציגו:

     

    28.1 נ', התובע 2, הוא שהגיש את הבקשה לצו ירושה אחר המנוח.

    מכאן שידע במפורש על תצהיר ההסתלקות, שאת ביטולו הוא מבקש כעת.

     

    2. הנתבע 2, צ', הגיש בשלב ראשון התנגדות לבקשה לצו ירושה, אלא שבמסגרת

       ההתנגדות הבהיר כי אינו מתנגד לעצם מתן הצו אלא רק מבקש ליתן הבהרות באשר להיקף העיזבון והתנגדותו נמחקה (ראו המסמכים שהגיש עו"ד אדווין פרידמן, אשר ייצג את נ' באותו הליך).

        

    3. א', התובע 1, קיבל מעוה"ד דינה יהב שייצגה את האם בשנת 2000 מכתב (נספח ו' לתביעה) בניסיון להביא את ילדיה להסכמה, לאור הסכסוך שהתגלע ביניהם. במסגרת ההצעה האמורה הייתה התייחסות לכך שהבן צ' יוותר על הזכויות שקיבל מהוריו בהתאם לצו הירושה (ס' 2.7 למכתב), כך שלכל המאוחר, באותו מועד, ידע הבן א' על צו הירושה שניתן.

        

        

29. אין בעובדה שלאורך השנים היו בין הצדדים ניסיונות להגיע להסכמות והבנות, אם בעקבות ההליך שהגיש האח צ' בשנת 1996 במסגרתו עתר לאכוף את הסכם העברת הזכויות עליו חתם עם אביו המנוח (נספח 5 לתביעה) ואם בסיוע של צדדים שלישיים (נספחים ט'1 ו-ט'2 לתביעה), כדי להביא להפסקת מניין הימים, לצורך דיון בשאלת ההתיישנות.

     

30. כך גם אינני מקבלת את טענת התובע 1 בעניין זה, לפיה נמנע מהגשת התביעה היות והמשפחה הייתה מגובשת (פרוטוקול עמ' 35 שורה 19), טענה זו אינה מתיישבת עם ההליכים הרבים בין הצדדים.

    כמו כן, המכתב שנשלח לתובע 1 מבאת כוחה של אימו, בשנת 1996, מעיד כי לכל המאוחר, באותה עת, ידע על טענות אימו.

    טענתו, כי אימו אמרה לו להתעלם מהמכתב שקיבל מבאת כוחה בשנת 1996 (פרוטוקול עמ' 35 שורה 26), לא הייתה אמינה בעיניי.

     

    בנסיבות אלו, מצאתי כי התובעים לא זכאים לקבל את הסעד המבוקש, לפיו התצהיר עליו חתמה אמם בשנת 1996 "בטל ומבוטל" כלשונם.

     

31. ברי כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו לא ניתן להתעלם גם מהנזק הראייתי הממשי שנגרם לנתבעים, בעת הגשת התביעה, 19 שנה לאחר חתימת התצהיר, כאשר אמם שחתמה על התצהיר כבר אינה כשירה לנהל הליכים ולהביע את עמדתה.

    שיהוי מהותי זה מצדיק גם הוא, לכשעצמו, דחיית התביעה.

     

    זכותם של התובעים להגיש את התביעה

     

32. לאמור לעיל יש להוסיף גם את הטענה שלתובעים אין כל מעמד להגיש תביעה לבטל מסמך משפטי, עליו חתמה אמם בשנת 1996.

    אין חולק כי באותו מועד הייתה האם כשירה משפטית והייתה מסוגלת להחליט בעצמה כיצד היא מבקשת לנהוג עם הזכויות שקיבלה בירושה מבעלה המנוח.

     

33. טענת ב"כ התובעים כי הנתבעים לא העלו טענותיהם בעניין זה בסיכומים, אינה רלוונטית שכן מדובר בטיעון משפטי.

    משהועלתה טענה זו בכתב ההגנה היה על התובעים להציג טיעונים משפטיים שמוכיחים כי יש להם מעמד לקבל את הסעד המבוקש על ידם, לכאורה כדי להגן על אמם.

    משלא עשו כן, גם בכך יש כדי להצדיק את דחיית תביעתם.

34. הדברים נאמרים ביתר שאת כאשר לאם מונתה אפוטרופוסה לדין אשר תמכה בגרסת הנתבעים.

    גרסה זו של האפוטרופסה לדין מחזקת את המסקנה שאין לתובעים מעמד להגיש את התביעה ולטעון שאמם הוטעתה או טעתה, וזאת בניגוד לעמדת האם או מי שמייצגה.

     

    משמעות הסכם הגישור

     

35. לפני סיום, אתייחס לטענות התובעים כי יש לאשר את המסמך שכותרתו "הסכם גישור", אשר הוגש על ידם ונערך במסגרת הליך הגישור אליו הופנו בהסכמתם, כפי שפירטתי בתחילת פסק הדין (בקשה מס' 11).

     

36. כאמור, הצדדים הופנו להליך של גישור.

    אמנם, מההבהרה שהוגשה לתיק על ידי המוסד המגשר (בית דין לדיני ממונות ביום 4.2.18),

    עולה כי הצדדים הגיעו להסכם מחייב, עת אישרו את הצעת הפשרה שהוצעה להם על ידי המגשר.

    ואולם, די בכך שפורט באותו מסמך כי הגב' ש"ז לא נכחה בדיונים בבית הדין האמור, לא בעצמה ולא באמצעות מי מטעמה, כדי לדחות את הבקשה לאשר הסכם גישור שעוסק באופן ישיר בזכויותיה של הגב' ש"ז.

    לא זו אף זו, גם הגב' פ"ל לא הייתה נוכחת בהליך הגישור, כך שלא ניתן היה לקיימו ולא מצאתי לאשר את ההסכמות אליהן הגיעו רק חלק מהצדדים.

    אוסיף כי אינני מסתפקת בהבהרת המגשר לפיה ההסכם אינו מקפח את זכויותיהן, של הגב'

    ש"ז ושל הגב פ"ל ולפיכך לא היה צורך בהתייצבותן בהליך.

     

37. יתירה מכך, מקום בו הצדדים חזרו לבית המשפט והודיעו כי לא הגיעו להסכמות בגישור וביקשו להמשיך בהליך, לא ניתן לומר שניתנה הסכמה של כולם להסכם האמור.

     

38. אם לא די באמור, מצאתי להוסיף כי מעיון בהסכם האמור, עולה שהוא מכיל הסכמות שחלק מהצדדים לכאורה הגיעו אליהן, באשר לזכויות שהם עתידיים לרשת, לאחר אחרית ימיה ושנותיה של אמם, גב' ש"ז, שתבדל לחיים ארוכים.

    ברור כי הסכמות כאלו לא יכולות לקבל תוקף שיפוטי שכן הן מנוגדות להוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965.

     

39. בנסיבות אלו, אינני מקבלת את הטענה לפיה יש ליתן להסכם תוקף של פסק דין.

    אמינות

40. עוד מצאתי להתייחס לאמינות העדים שנשמעו לפניי:

    40.1עדויותיהם של עו"ד דינה יהב ועוה"ד אדווין פרידמן נשמעו אמינות ומהימנות ביותר, בשים לב לכך שגרסותיהם נתמכו במסמכים שהוצגו לפניי.

     

    2. עדותו של הנתבע צ', נשמעה גם היא אמינה וסדורה והתיישבה עם הראיות שהוצגו לפניי וראו עדותו הקוהרנטית וטענותיו הברורות, למשל בעמ' 47 לפרוטוקול שורה 35.

        

    3. צ' לא ניסה להכחיש את ניסיונות הצדדים להגיע להסכמות לכל אורך השנים (ראו עדותו בפרוטוקול בעמ' 46).

       אילו היו הניסיונות מתגבשים לכלל הסכם, היו נמנעים הליכים משפטיים רבים.

       ואולם, מקום בו לא הבשילו לידי פסק דין מחייב, לא ניתן לחייב, לא את צ' ולא את הנתבעים האחרים, להסכים להצעות פשרה שהוצעו בעבר, גם אם באותה עת צ' הסכים להן, כפי שנטען.

       יש אף טעם נפגם בעצם הבאת ההסכמות האמורות לעיון בית המשפט.

        

       43.4עדותו של א', התובע 1, לא נשמעה אמינה, לא ביחס לדברים שלכאורה שמע מאמו ולא בעניין הנכסים שלטענתו סבר שבמחלוקת "כל הנושא בראש שלנו היה על המסחרי בלבד" פרוטוקול עמ' 35 שורה 6.

       הניסיון של א' להציג את אימו כמי שלא היה לה מושג על מה מדובר ולא ידעה קרוא וכתוב (פרוטוקול עמ' 35 שורות 29-34), לא הוכח ואינו מכבד את אמו, מה גם שטענה כזו לא הועלתה בכתב התביעה.

       יתירה מכך, טענות אלו אינן מתיישבות עם העובדה שביולי 2013 הגישה האם תביעה כנגדו וכנגד רעייתו בעודה מיוצגת על ידי עו"ד (52704-07-13).

        

       41.5גם עדותו של נ', התובע 2, לא הייתה אמינה בעיניי, לא בעניין ההמתנה במשך 19

       שנה להגשתה ולא בעניין הטענה כי לא ידע על ההסתלקות, אף על פי שהוא זה שהגיש את הבקשה לצו ירושה.

       לא האמנתי לטענתו כי "אינו זוכר" אם ראה את צו הירושה שניתן אחר האב המנוח (פרוטוקול עמ' 33 שורה 13), בפרט כשמדובר בצו שניתן לפי בקשה שהוא עצמו הגיש.

       הניסיון לתקן את התשובות בחקירה החוזרת והטענה שם כי רק "כמה ימים לפני הגשת התביעה" נודע לו על תצהיר ההסתלקות, רק מעמיקה את היעדר האמינות שלו (פרוטוקול עמ' 33 שורות 34-35).

       סיכום

        

        

41. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

    בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולהתמשכות ההליכים תקופה כה ממושכת וקיומם של שמונה דיונים, אני מורה כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 110,000 ₪:

    50,000 ₪ לנתבעת 1, אמם, שנגררה להליך, תוך שהם מתעלמים מטובתה ומרצונותיה ולא

    חסים על כבודה במסגרת ההליך.

    50,000 ₪ לטובת הנתבעים 2,5,6 (צ', א' ופ').

    10,000 ₪ לטובת הנתבע 4 (אר') שהיה מיוצג בתחילת ההליך.

    אינני פוסקת הוצאות לטובת הנתבע 3 (י') שתמך בגרסת התובעים.

     

    ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

     

    

    חתימה