פס"ד בשתי תביעות בין יורשיהם של שלושה אחים מנוחים

לפניי שתי תביעות בין יורשיהם של שלושה אחים מנוחים –

האחת, תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו זכויות בשתי דירות שייכות לצדדים בחלקים לא שווים, בהתאם להסכמים שנחתמו בין האחים המנוחים שבעלי הדין הם יורשיהם, ובניגוד לאופן בו הזכויות רשומות בלשכת רישום המקרקעין (תמ"ש 39921-04-20, להלן: התביעה לפסק דין הצהרתי).

השנייה, תביעה למתן חשבונות וכספית על סך של 1,500,000 ₪ שהגיש הנתבע בתביעה לפסק דין הצהרתי נגד התובעים באותה תביעה (תמ"ש 19854-07-20, להלן: התביעה למתן חשבונות).

למען הנוחות והרצף יכונו בעלי הדין בהתאם למעמדם בתביעה הראשונה בסדר הזמנים, היא התביעה לפסק דין הצהרתי, "התובעים" ו"הנתבע".

א. רקע עובדתי:

1. מר ע' ג', גב' ר' מ' וגב' א' ג' הם אחים ושלושתם נפטרו זה כבר (להלן: האח ע', האחות ר' ו- האחות א', ולהלן יחד: האחים המנוחים). האח ע' הלך לעולמו ביום 4.2.2008, האחות ר' הלכה לעולמה ביום 16.3.2011, האחות א' הלכה לעולמה ביום 12.11.2019.

    

2. התובעת 1 (להלן גם: ר') היא אלמנת האח ע' והזוכה היחידה בעיזבונו לפי צוואה אשר צו לקיומה ניתן ביום 05.02.2009.

   התובעים 7-2 הם יורשיה של האחות ר' בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 24.01.2011 (התובעים 3-2 הם ילדיה והתובעים 7-4 הם נכדיה).

   כל התובעים יחד יכונו להלן גם: יורשי האחים ע' ור'.

   הנתבע (להלן גם: ע') הוא בנה היחיד של האחות א' והזוכה במלוא עיזבונה לפי צוואה שצו לקיומה ניתן ביום 26.03.20.

    

3. האחים המנוחים, יחד עם אח נוסף שאינו רלבנטי להליכים שלפניי ואשר אף הוא נפטר, י' ג' (להלן: האח י'), ירשו מהוריהם המנוחים זכויות בבניין בן 3 קומות ובו 9 דירות ושני מרתפים, הנמצא ב--- (להלן: הבניין).

    

4. ביום 3.5.1967 חתמו האחים המנוחים על מסמך שכותרתו "זיכרון דברים" (נספח 2 לתצהיר התובעת 1). התאריך המצוין על גבי מסמך זה הוא 3.5.57, אך אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בציון תאריך שגוי ובפועל היה צריך להירשם 3.5.1967 (סעיף 22 לכתב ההגנה של הנתבע בתביעה לפסק דין הצהרתי, עמ' 9 ש' 3 - 16 לעדות ר' בדיון מיום 23.06.21). יצוין כי שני הצדדים התייחסו למסמך זה בטענותיהם כאל הסכם, הגם שכותרתו זיכרון דברים. מסמך זה יכונה להלן: ההסכם משנת 1967.

    

   במבוא להסכם משנת 1967 הצהירו האחים המנוחים כי הם "מתחייבים לפעול לפירוק השיתוף בבניין" (כך בהואיל השני). עוד קבעו בהסכם, כי שיעור חלקו של כל אחד מהם בכלל הזכויות שתוקצינה לשלושתם יחד בבניין הוא כדלקמן: המנוח ע' 4/9, המנוחה ר' 3/9 והמנוחה א' 2/9. ראו ההואיל השלישי בהסכם: "הצדדים מצהירים מסכימים ומתחייבים כי יהיו שותפים ביחידות שהסכימו לקבל ושתוקצינה להם יחסית לחלקיהם בבניין – היינו --- [האח ע'] 4/9 ---[האחות ר'] 3/9 ו--- [האחות א'] 2/9".

    

   בחלקו האופרטיבי של ההסכם משנת 1967 נקבע כדלקמן:

   "1.הצדדים מצהירים ומתחייבים כי ברצונם לממש הרכוש ולחלק התמורה ביניהם על פי החלקים הנ"ל.

   2.הצדדים כמו"כ יעשו כל הנדרש למכור כל יחידה שניתן יהא למכור במחיר הטוב ביותר.

   3.כדי להבטיח ביצוע האמור, כ"א מהצדדים יפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר בידי עוה"ד ---.

   4.בכל מקרה של חילוקי דעות בקשר למחיר שיוצע תכריע דעת בעלי רוב החלקות, ואם שניים מתוך שלושה יחליטו על מכירה תחייב ההחלטה את כולם. ...

   5. מהתמורה שתתקבל ממכירת כל יחידה ישולמו תחילה ההוצאות והיתרה שתישאר תחולק בין הצדדים עפ"י היחס דלעיל".

    

5. ביום 25.04.1987 נכרת הסכם לחלוקת הזכויות בבניין, עליו חתמו האח י', האח ע', האחות ר', האחות א' וכן הנתבע. בהסכם זה נקבע כי האח י' יקבל 4 דירות ומרתף שיוחדו לו, ושאר האחים יקבלו יחד 5 דירות ומרתף. הוסכם, כי חלוקת הזכויות בין האח ע', האחות ר' והאחות א', תהא "לפי אחוזי חלקם בנכס" (נספח 1 לתצהיר התובעת 1).

    

6. ביום 18.12.88 נרשמו במרשם המקרקעין זכויות הבעלות בדירות בבניין, באופן הבא:

   על שם האח ע' - מרתף בתת חלקה 1 ודירה בתת חלקה 11 (להלן: דירה 1 ודירה 11).

   על שם האחות ר' - דירה בתת חלקה 9 (להלן: דירה 9).

   על שם האח ע' והאחות ר' - שתי דירות בתתי חלקות 6 ו- 8 (להלן: דירה 6 ודירה 8).

   על שם האחות א' - דירה בתת חלקה 10 (להלן: דירה 10).

   על שם האח י' נרשמו הזכויות בתתי חלקות 5-2 ובתת חלקה 7. דירות אלה אינן רלבנטיות להליכים שלפניי.

    

7. בין השנים 1989 - 2000 נמכרו 4 מהדירות שנרשמו על שם האחים המנוחים או מי מהם. על פי נסח לשכת רישום המקרקעין (מוצגים נ/2 - נ/5, נספח יב לתצהיר הנתבע):

   ביום 28.06.1989 נרשמה העברת הזכויות בדירה 9 במכר לצד שלישי.

   ביום 05.09.1989 נרשמה העברת הזכויות בדירה 11 במכר לצד שלישי.

   ביום 02.11.1995 נרשמה העברת הזכויות בדירה 1 במכר לר'. יוער כי ביום 07.03.2016 נרשמה העברת הזכויות בדירה זו במכר ללא תמורה לש', בנם המשותף של האח ע' ור' (להלן: ש').

   ביום 27.03.2000 נרשמה העברת הזכויות בדירה 8 במכר לצד שלישי.

   להלן: ארבע הדירות שנמכרו.

    

8. בעקבות מכירת ארבע הדירות האמורות, נותרו על שם האחים המנוחים שתי דירות בבניין: דירה 6 שהזכויות בה רשומות על שם האח ע' והאחות ר' בחלקים שווים, ודירה 10 שהזכויות בה רשומות במלואן על שם האחות א'.

    

9. ביום 12.11.1999 חתמו האחים המנוחים על הסכם ביחס לדירות 6 ו- 10. הוראות הסכם זה דומות בעיקרן להוראות ההסכם משנת 1967 ואף מפנות אליו. להלן: ההסכם משנת 1999.

    

   בהסכם זה נקבע בין היתר כדלקמן:

   "הואיל : ובין הצדדים נערך ונחתם הסכם לפירוק שיתוף במקרקעין,

   והואיל: והצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם את חלוקת זכויותיהם למניעת כל מחלוקת ביניהם מתוך הבנה.

   לפיכך הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן:

   1. --- [האח ע'] ו--- [האחות ר'] רשומים לפי המוסכם כבעלים בחלקים שווים בדירה בגוש --- חלקה ---.

   2. --- [האחות א'] רשומה כבעלת הזכויות בדירה בגוש --- חלקה ---.

   3. מוסכם בין הצדדים כי בעת מימוש מי מהדירות הנ"ל, כל תמורה שתתקבל בניכוי ההוצאות הקשורות במכירה, תחולק בין הצדדים בחלקים כדקלמן –

   לאח ע' – 44.5% מהתמורה.

   לאחות ר' – 33.3% מהתמורה.

   לאחות א' – 22.2% מהתמורה.

   4. חלוקת התמורה תהא בסמוך לקבלתה לידי מי מהצדדים.

   5. מוסכם בין הצדדים כי כל הכנסה שתהא מהדירות וכן כל ההוצאות הנחוצות להחזקת הדירות תחולקנה בין הצדדים לפי חלקיהם המפורטים בסעיף 3 להוצאות הנחוצות להחזקת הדירות".

    

10. במשך השנים הושכרו דירה 6 ודירה 10 לצדדים שלישיים, ודמי השכירות שהתקבלו חולקו על ידי האח ע', ולאחר פטירתו על ידי ש', בין האחים המנוחים או יורשיהם בהתאם לשיעור חלקם כפי שנקבע בהסכמים (סעיפים 23 ו- 27 לכתב התביעה בתביעה לפסק דין הצהרתי, סעיף 13 לכתב התביעה בתביעה למתן חשבונות).

     

11. כאמור, ביום 12.11.2019 נפטרה האחות א' וביום 26.3.2020 ניתן צו לקיום צוואתה לפיה בנה-הנתבע זוכה במלוא עיזבונה.

     

12. ביום 30.04.20 הגישו התובעים נגד הנתבע תביעה לפסק דין הצהרתי בה עתרו לסעדים הבאים: כי בית המשפט יצהיר שבהתאם למערכת ההסכים בין האחים המנוחים, חלקם של האח ע' והאחות ר' בדירות 6 ו- 10, הוא בשיעור של 7/9 וחלקה של האחות א' בדירות אלה הוא בשיעור של 2/9; כי בית המשפט יצהיר שהאחות א' החזיקה בנאמנות עבור האח ע' והאחות ר' יחדיו 7/9 מהזכויות בדירה 10, וכי חלק זה אינו בא בגדר עיזבונה של האחות א'; כי בית המשפט יורה על רישום הזכויות בדירות 6 ו- 10 בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לאמור.

     

    בתמצית, בכתב התביעה טענו התובעים כדלקמן: משך עשרות שנים התקיימה נאמנות הדדית בין האחים המנוחים, ועם פטירת האחות א' פקעו יחסי הנאמנות. לאור יחסי הנאמנות, המקימים לתובעים זכויות בדירה 10 הרשומה על שם האחות א', פנו התובעים אל הנתבע בבקשה להסדיר זכויותיהם במרשם, אך הלה מסרב בתואנות שווא להסדיר זכויותיהם, ומהתנהלותו עולה חשש כי כי הוא מתכחש להסכמות שהיו בין האחים המנוחים. לא זו בלבד שיחסי הנאמנות הסתיימו, ממילא אין התובעים רוחשים אמון לנתבע. על כן, התובעים מבקשים להסדיר את רישום הזכויות בשתי הדירות הנותרות (דירה 6 שעל שם האח ע' והאחות ר' ודירה 10 שעל שם האחות א'), בהתאם להסכמים בין האחים המנוחים.

     

13. הנתבע הגיש כתב הגנה, בו תמצית טענותיו כדלקמן: אין בפטירת האחות א' כדי לשים קץ ליחסי הנאמנות, אלא "במות נאמן המחזיק בנכס, יורשיו הופכים להיות נאמנים על הנכס בדיוק כפי שיורשי האחים המנוחים (התובעים) הפכו להיות נאמנים עבור המנוחה --- [האחות א'], וכעת הם נאמנים עבור הנתבע" (סעיף 30 לכתב ההגנה). התובעים מבקשים לגזור גזירה שונה לכל דירה, שהרי האח ע' והאחות ר' הלכו לעולמם לפני שנים רבות, אולם בשום שלב לא ביקשו התובעים להסדיר את זכויות הבעלות בדירה 6 הרשומה על שם האח ע' והאחות ר'. הנאמנות מקנה לתובעים רק זכויות כספיות שתצמחנה ככל שתמכר דירה 10, ואין ביחסי הנאמנות כדי להקים זכויות קנייניות, מכאן כי ממילא יש לדחות תביעת התובעים בנוגע לרישום זכויותיהם. לתובעים כלל אין זכויות בדירה הרשומה על שם האחות א'. ספק אם ארבע הדירות שנמכרו אכן נמכרו, ו"אף אם נמכרו לא ברור באיזה מחיר ומה עלה בגורל כספי המכר" (סעיף 25.1.2 לכתב ההגנה). הנתבע לא סרב לבקשת התובעים להסדיר את הרישום בדירה 10 שעל שם האחות א', אלא אך ביקש הבהרות ביחס להשתלשלות העניינים עד כה אולם כלל פניותיו לקבל מסמכים ואסמכתאות בנוגע להתנהלות הכלכלית שבין האחים המנוחים הושבו ריקם.

     

14. ביום 09.07.20 הגיש הנתבע תביעה למתן חשבונות, בה עתר כי בית המשפט יורה לתובעים להמציא את המסמכים שיפורטו להלן, וכן עתר כי בית המשפט יחייב את התובעים בתשלום סך של 1,500,000 ₪ כפי שהוא מכמת את נזקיו בשלב שטרם מתן החשבונות. החשבונות אשר עתר הנתבע לקבלתם הם: ביחס לארבע הדירות שנמכרו (דירות 1, 9, 8, 11) - למי נמכר הנכס; מה היה סכום המכירה; האם בוצעה שומה על ידי שמאי; מי עוה"ד שייצג את המוכרים; לאיזה חשבון הופקדו כספי התמורה; האם שולמו מיסים בעת המכירה; האם שולמו הוצאות כלשהן בעת המכירה; האם האחות א' קיבלה את חלקה בתמורה לאחר ניכוי הוצאות; מהו הסכום שקיבלה; לאיזה חשבון הופקד חלקה של האחות א'; ככל שהאחות א' לא קיבלה את חלקה, היכן הושקעו כספי התמורה, ומה שוויים כיום; האם בכספי התמורה נרכש נכס חלופי ומה הם פרטיו; הסכמי המכירה; אסמכתאות לקבלת כספי המכר; דפי חשבון בנק של המוכרים בסמוך לקבלת תמורת המכר; אסמכתא להעברת כספים לידי האחות א'. ביחס לדירה 1 – הואיל והזכויות נמכרו לר', האם המכירה בוצעה באישור בית המשפט, וככל שאלו הם פני הדברים, מבוקש להציג את האישור האמור.

     

    בתמצית, בכתב התביעה למתן חשבונות טען ע' כדלקמן: במהלך השנים, "ככל הנראה", נמכרו דירות 1, 8, 9, ו- 11, על ידי האח ע' והאחות ר' (סעיף 9 לכתב התביעה). ע' פנה לברר מה עלה בגורל הדירות שנמכרו, וביקש לדעת מה היה מחיר התמורה שהתקבלה, והאם חלקה של אמו אכן שולם לה, או שמא הוחזקו הכספים האמורים בנאמנות אצל האחים המנוחים. ע' אינו זוכר כי לאמו היו סכומי כסף משמעותיים, ובוודאי שאין עסקינן בסכומים העולים כדי 2/9 מכספי תמורת מכר ארבעה נכסי נדל"ן ב---. משך שנים הייתה סמוכה אמו על שולחנו, והתגוררה בדירה שבבעלותו ללא ששילמה כל תמורה בעדה.

     

15. התובעים הגישו כתב הגנה בתביעה למתן חשבונות, בו תמצית טענותיהם כדלקמן: התביעה למתן חשבונות התיישנה לפני עשרות שנים, שכן מבוקשים מסמכים ביחס לעסקאות מכר שהאחרונה בהן נערכה בשלהי שנות ה- 90. תביעת ע' נגועה בשיהוי כבד. התובעים, שהם יורשי האחים ע' ור', לא היו מעורבים במכירות הדירות, והמסמכים אותם מבקש ע' לקבל אינם בידיהם. משעה שהדירות נמכרו, הסתיימה הנאמנות, ואין להחיל את דיני הנאמנות ביחס לכספי התמורה. גם לגופם של דברים, האחות א' ידעה על מכירת הדירות בזמן אמת, ובגין כל דירה שנמכרה שולם לה חלקה. האחות א' מעולם לא דרשה כי ישולמו לה כספים כלשהם ממכירת הדירות, ומעולם לא הועלתה כל טענה בנוגע לחוב שחבים לה מי מאחיה בנוגע לתמורת מכירת איזו מהדירות. האחות א' אף קיבלה במהלך השנים את חלקה בדמי השכירות שנגבו.

     

16. ביום 18.10.2020 התקיים קדם משפט בשתי התביעות. בדיון טענה ב"כ הנתבע כי יתכן שיש ראיה המלמדת שבין האחים המנוחים היה הסדר שונה מזה אשר נקבע בהסכמים שפורטו לעיל, וניתנה הזדמנות לצרפה. ביום 19.1.2021 הגיש הנתבע תצהיר מטעם מר א' ל'.

     

17. בהחלטה מיום 3.2.2021 נקבעו התביעות להוכחות ונקצבו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגשו תצהירי ר', ושני ילדיו של האח י' – ד' ג' ו- א' ג'; מטעם הנתבע הגישו תצהירי הנתבע, א' ל', ו- מ' ש'. בתצהיר טען הנתבע, מלבד טענותיו בכתבי הטענות, כי האח ע' הבטיח לו שחרף ההסכמים בין האחים המנוחים, האחות א' תהיה הבעלים של מלוא הזכויות בדירה 10 הרשומה על שמה.

    העדים נחקרו בחקירות נגדיות שנמשכו על פני שלושה דיוני הוכחות. לאחר זאת הגישו הצדדים סיכומיהם בשתי התביעות.

     

    ב. טענות הצדדים:

     

18. תמצית טענות התובעים:

     

    • בין האחים המנוחים שררו יחסי נאמנות הדדיים בנוגע ל- 6 דירות בבניין. בהסכם משנת 1967 הסכימו האחים המנוחים כי הם שותפים בזכויות הבעלות בכל אחת משש הדירות וקבעו את שיעור חלקו של כל אחד מהם בדירות.

    • במהלך השנים ועד לסוף שנות ה- 90 נמכרו 4 דירות. ביחס לשתי הדירות שנותרו חתמו האחים המנוחים על הסכם נוסף בשנת 1999 בו שבו על ההסכמות בנוגע לשיעור חלקו של כל אחד מהם, וקבעו כי יחלקו בהוצאות ובהכנסות שתתקבלנה ממכירת כל דירה.

    • עם פטירת האחות א' פקעה הנאמנות. בנוסף, יש לסיים את יחסי הנאמנות משום שהתובעים אינם מאמינים כי הנתבע יכבד את ההסכמים עליהם חתמו האחים המנוחים, בפרט בשים לב לטענות שהעלה בתצהירו לפיהן מלוא הזכויות בדירה 10 שייכות לו והובטחו לו מאת האח ע'.

    • יחסי הנאמנות בין האחים המנוחים הסדירו זכויות קנייניות, ולא זכויות כספיות, ולכן מקום בו מסתיימים יחסי הנאמנות, יש להסדיר את רישום הזכויות בהתאם למוסכם בין האחים המנוחים.

    • תביעת הנתבע למתן חשבונות התיישנה לפני שנים רבות. מדובר בתביעה שהגיש הנתבע לקבל חשבונות בנוגע לדירות שהאחרונה שבהן נמכרה בסוף שנות ה 90.

    • אין יחסי נאמנות בנוגע לתביעה למתן חשבונות. בחינת לשון ההסכמים עליהם חתמו האחים המנוחים ואומד דעתם מצביע על כך כי יחסי הנאמנות נגעו לזכויות קנייניות להבדיל מיחסי נאמנות בזכויות כספיות.

    • האחות א' ידעה על מכירת הדירות ובגין כל מכירה שולם לה חלקה בהתאם למוסכם. האחות א' מעולם לא העלתה כל טענה בנוגע לחוב שחבים לה מי מאחיה.

       

19. תמצית טענות הנתבע:

     

    • אין מחלוקת כי בין האחים המנוחים שררה נאמנות הדדית, ברם הנאמנות אינה מסתיימת עם מות מי מהצדדים להסכמי הנאמנות, אלא רק עם מכירת הדירות וחלוקת התמורה לידי האחים המנוחים או יורשיהם.

    • אין לנהנים זכות לסיים את יחסי הנאמנות, ואין לנהנים זכויות קנייניות הנובעות מהסכמי הנאמנות, אלא שזכותם היא רק לקבלת תמורה ככל שתמכר אחת מהדירות.

    • בהתאם להבטחות שקיבל ע' מהאח ע', הזכויות בדירה 10 שייכות לו בלבד.

    • אין התיישנות ביחסי נאמנות, ומכאן כי התביעה למתן חשבונות לא התיישנה.

    • אמנם האחות א' ידעה על מכירת ארבע הדירות שנמכרו, אך היא לא קיבלה את חלקה בתמורות המכר, ומכאן שיחסי הנאמנות לא הסתיימו בנוגע לכל אחת מארבע הדירות שנמכרו. התובעים לא הציגו ולו ראשית ראיה להוכחת טענתם כי חלקה של האחות א' שולם לידיה. למיטב ידיעת ע', לאמו לא היו סכומי כסף משמעותיים בחשבונות הבנק שלה, אמו הייתה סמוכה על שולחנו משך שנים, והדבר מלמד כי מעולם לא קיבלה את חלקה בתמורות מכר ארבעה נכסי נדל"ן.

    • במספר לא מבוטל של שיחות אמר האח ע' לע' כי הוא נאלץ להשתמש בחלקה של האחות א' בכספים שהתקבלו ממכר הדירות מפאת מצוקה כלכלית וכי ישיב לה את שלקח, ואף יפצה אותה על כך שהועלמה צוואת אביהם. הפיצוי שהובטח בגין העלמת הצוואה הוא כי מלוא הזכויות בדירה 10 יוותרו בבעלות האחות א' חרף ההסכמים.

    • בשנת 1995 רכשה ר' את הזכויות בדירה 1, ומדובר בעסקה אסורה בהתאם להוראות חוק הנאמנות, ומכאן כי יש לבטלה.

       

      ג. דיון והכרעה:

       

20. תחילה תידון תביעת התובעים לסעד הצהרתי העוסקת בדירות 6 ו- 10, ולאחר מכן תידון התביעה למתן חשבונות.

     

    ג.1 התביעה לפסק דין הצהרתי:

     

21. שני הצדדים טענו כי בין האחים המנוחים התקיימה נאמנות הדדית בנוגע לדירות בבניין (סעיפים 11, 15 ו- 17 לתצהיר הנתבע; סעיפיים 4 ו- 22 לכתב התביעה; סעיף 12 לתצהיר ר' בתביעה לפסק דין הצהרתי).

     

22. "נאמנות" היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979; להלן: חוק הנאמנות). נאמנות יכול שתיווצר "על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2 לחוק הנאמנות). אין רשימה סגורה לאופן יצירת יחסי נאמנות, הסכם נאמנות יכול ויעשה בעל פה, והעדר רישומה של נאמנות אינו שולל את קיומה. אין גם חובה לנקוב מפורשות במונח "נאמנות" על מנת ליצור יחסי נאמנות, בפרט כאשר עסקינן בבני משפחה (ראו: שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט -1979 131-132, 139, 307 (2004) (להלן: כרם); ע"א 5717/95 וינשטין נ' פוקס פ"ד נד (5) 792, 803 (2000) להלן: עניין וינשטיין). ניתן להסכים על יחסי נאמנות גם בנוגע לנכס מקרקעין, וקיומה של נאמנות אינו סותר את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא מבקש "ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום" (ראו: עמ"ש (חי') 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (21.03.2018) 24-23 להלן: עמ"ש 31419-03-16).

     

23. הפסיקה הכירה בקיומה של "נאמנות משתמעת", וזאת כאשר מנסיבות העניין ניתן ללמוד שצדדים כוננו נאמנות, אולם הללו לא הזכירו מפורשות את המונח נאמנות. הדברים רלבנטיים גם כאשר מדובר ביחסי נאמנות שבין בני משפחה, שלעיתים כורתים ביניהם חוזה נאמנות, ללא דקדוקי פורמליות או פירוט יחסי הנאמנות (עמ"ש 31419-03-16 בעמ' 25). נאמנות משתמעת היא בגדר "נאמנות על פי חוזה" בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות, ועליה חולשת מערכת דינים משולבת - הן דיני הנאמנות והן דיני החוזים (ראו: כרם, 86; ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, להלן: עניין וואלס). משכך, כאשר מתעוררת שאלה פרשנית, יש לפרש חוזה נאמנות בהתאם לכללים החלים על פרשנות חוזה.

     

24. במקרה שלפניי, כאמור, הגם שבהסכמים שבין האחים המנוחים לא נכתבה המילה "נאמנות", אין בין הצדדים מחלוקת כי בין האחים המנוחים התקיימו יחסי נאמנות. על פי ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999, חרף אופן רישום הזכויות בדירות בבניין על שם מי מהאחים המנוחים, הם שותפים בדירות בהתאם לחלקים עליהם הסכימו. כל אחד מהאחים המנוחים היה נאמן של אחיו ביחס לחלק מהדירות, ונהנה בנאמנות ביחס לדירות אחרות (עמ' 2 ש' 32 לדיון מיום 18.10.20, עדות ע' עמ' 57 ש' 1-4). בפנינו איפוא נאמנות משתמעת הדדית.

     

25. בין הצדדים, שהם יורשיהם של האחים המנוחים אשר ביניהם התקיימו יחסי נאמנות, מחלוקת בשאלת מועד תום יחסי הנאמנות בדירות 6 ו- 10. מלבד זאת, ישנה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אילו זכויות מצמיחה הנאמנות לנהנים ומה משמעות סיומה. להלן תיבחנה הטענות בעניינים אלו.

     

    מתי מסתיימת נאמנות? 

     

26. חוק הנאמנות אינו קובע הוראות מפורשות לעניין סיום נאמנות, למעט ביחס לנאמנות שהיא הקדש (סעיף 22 לחוק הנאמנות). התנאים לסיום נאמנות שנוצרה מכוח חוזה, ובכלל זה נאמנות משתמעת, "נקבעים בדרך-כלל על-ידי הצדדים לחוזה, אם במפורש ואם במשתמע, כגון (1) הגיע המועד שנקבע מלכתחילה לסיום הנאמנות – עם הגיע הנהנה לגיל מסוים, למשל; (2) הושגה מטרתו של החוזה... (3) קרה אירוע האמור להביא את החוזה לידי סיום... (4) כלו נכסי הנאמנות... (5) נמסר לנאמן סכום כסף להשקעה ביעד מסוים ונתברר שאין אפשרות לבצע השקעה זו" (כרם 201-200, וראו גם עניין וואלס, 813; עניין וישטיין; וכן ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (8.10.2020), להלן: עניין ויצמן).

     

27. איני מקבלת את טענת התובעים כי פטירתה של האחות א' הביאה לסיום הנאמנות. השאלה האם פטירת נאמן מביאה את הנאמנות לקיצה אם לאו, תלויה בנסיבות המקרה. ככלל, כאשר נפטר יוצר הנאמנות, יעברו זכויותיו וחובותיו ליורשיו, זולת אם מתוכנה של הזכות או החובה מתבקשת מסקנה אחרת. בהעדר הוראה בהסכם הנאמנות הקובעת מפורשות מה יהיה דין זכויויותיו וחובתיו של כל צד במקרה בו נפטר אחד הצדדים, יפורש החוזה לפי אומד דעת הצדדים (כרם 196). במקרה שלפניי, כאמור, הנאמנות נוצרה והתקיימה בידי האחים המנוחים. האח ע' נפטר עוד בשנת 2008, האחות ר' נפטרה בשנת 2011. אין מחלוקת כי גם לאחר שנפטרו האח ע' והאחות ר' הוסיפו יורשיהם להתנהל בהתאם להסכמי הנאמנות, כך שדירה מספר 6 נותרה רשומה על שם האח ע' והאחות ר' ודירה מספר 10 נותרה רשומה על שם האחות א', ודמי השכירות שהתקבלו חולקו בין האחות א', יורשי האח ע' ויורשי האחות ר' בהתאם לחלקים שנקבעו בהסכמים (עדות ע' - עמ' 74 ש' 1-10; עדות ר' - עמ' 28 ש' 26-32, 29 ש' 1-18 וש' 23-32, עמ' 30 ש' 12-1). בכך יש כדי ללמד שעל פי אומד דעת הצדדים, אין בפטירת מי מהאחים המנוחים כדי להביא לסיום הנאמנות.

     

    1. עוד לטענת התובעים, כדי להביא לסיום הנאמנות די בכך שאין להם אמון בנתבע והם אינם חפצים עוד בהמשך הנאמנות. לעומת זאת, לטענת הנתבע, התובעים אינם זכאים להביא לסיום הנאמנות משום שנהנה אינו רשאי להביא לסיומה של נאמנות אלא הכוח הוא בידיו של הנאמן. עוד לטענתו, הנאמנות תגיע לסיומה רק כאשר תמכרנה הדירות וכספי תמורת המכר יחולקו בין הצדדים ולא במועד מוקדם מכך. מעבר לכך, לטענת הנתבע, לתובעים כלל אין זכות בדירה 10 הרשומה על שם האחות א', לנוכח התחייבות האח ע'.

        

    2. כאשר לא נקבע בהסכם מועד לסיום הנאמנות, בדרך כלל רשאי כל צד להפסיקה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש (כרם, 201). ראו בעניין זה דברי כב' השופט י' טירקל בעניין וינשטיין, 805: "כאשר מדובר בנאמנות על פי חוזה, יהיה כל אחד מן הצדדים רשאי, בדרך-כלל, להפסיק את הנאמנות – וכן יהיה הנאמן רשאי להתפטר מתפקידו – על-ידי מתן הודעה לצד השני תוך זמן סביר מראש". בהתאם לכך, די ברצונם של התובעים לסיים את יחסי הנאמנות, כדי להביא לסיומה.

        

    3. לא זו אף זו, בבסיס הנאמנות עומד אמון שרוחש הנהנה לנאמן. שהרי, הנאמנות במהותה מעניקה לנאמן שליטה בנכס, וביסודה מקימה לנאמן חובה להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת הנהנה. "ללא אמון לא תיכון נאמנות, שכן בהענקת שליטה בנכסים לאדם שאינו בעליהם קיים סיכון רב" (ע"א 1631/02לאה ומיכאל גורבן נ'עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור (31.07.03)). בהתאם, במקרה שלפניי, משעה שבין הצדדים שורר חוסר אמון, אין עוד תוחלת להמשך הנאמנות. יש לזכור כי בתחילה, עת נכרתו ההסכמים בהם כוננה הנאמנות, הצדדים לנאמנות היו אחים ושרר ביניהם אמון הדדי. ברבות השנים, כעולה מדברי הצדדים, יחסי האמון המשיכו להתקיים אף לאחר פטירת האח ע' והאחות ר' כשבשנים אלה גבה ש' את דמי השכירות עבור דירות 6 ו- 10 וחילקם בין האחות א', יורשי האחות ר' ויורשי האח ע'. אולם, כעת, כעולה מההליכים שהתקיימו לפניי, לא ניתן לומר עוד כי יחסי הצדדים מאופיינים באמון הדדי, ואף רחוק מכך. התובעים טענו כי אין להם אמון בנתבע והם אינם סומכים עליו שיחזיק עבורם את זכויותיהם בדירה 10. אף כעולה מהטענות שהעלה הנתבע נגד התובעים ניתן ללמוד שאין לו אמון בהם. משכך, ולנוכח אופי יחסי הצדדים כיום, אין לכפות את המשך הנאמנות.

        

    4. יתר על כן, הנתבע אף טען כי לתובעים כלל אין זכויות בדירה 10, משום טענתו שהאח ע' התחייב שמלוא הזכויות בדירה זו הן של האחות א' למרות ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999. בכך למעשה כפר הנתבע בקיומה של נאמנות ביחס לדירה 10. בהקשר זה נפסק כי "כפירה בנאמנות מקנה למי שטוען להיותו נהנה מכוחה, את הזכות להפסיק את הנאמנות; ולבית המשפט את הזכות לפטרו – שהרי הכפירה בנאמנות משמיטה את היסוד לה" (ת"א (ת"א) 1123-08אסתר כהן ז"לנ' מאיר אבגי (18.07.2013) בעמ' 9). לנוכח טענת הנתבע כי מלוא הזכויות בדירה 10 היו שייכות לאחות א' חרף ההסכמים בהם נקבעה הנאמנות, המהווה כפירה בנאמנות, לא יכול להיות חולק שהתובעים זכאים לדרוש להפסיק את הנאמנות. משכך, יש לקבוע כי בהתאם לדרישת התובעים, הנאמנות באה אל קיצה.

        

       איזו זכות קיימת לנהנים בעקבות הנאמנות ולנוכח ביטולה? 

        

28. כאמור, התובעים עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו חלקם של אח ע' והאחות ר' בדירות 6 ו- 10, הוא בשיעור של 7/9 וחלקה של האחות א' בדירות אלה הוא בשיעור של 2/9. לטענת הנתבע, ההסכם משנת 1967 וההסכם משנת 1999 אינם מקנים לנהנים בנאמנות זכות קניינית בנכסים שאינם רשומים על שמם, אלא אך זכות לקבל חלק מתמורת המכר. טענת הנתבע מבוססת על ההוראות בשני ההסכמים האמורים, לפיהן ככל שתמכרנה הדירות יחולקו כספי תמורת המכר בין הצדדים בהתאם לחלקים שנקבעו.

     

29. בעניין הדרך לפרש חוזה היוצר נאמנות נכתב בעניין וואלס, 813: "ראוי לציין, שמטבעו של חוזה נאמנות שאין בו פירוט רב של תנאי הנאמנות, אך חוזה נאמנות, כמו כל חוזה אחר, ניתן להשלמה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם איננו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות" (ראו גם עניין ויצמן פסקה 14).

     

    כאמור, על הנאמנות בין האחים המנוחים, שהיא נאמנות משתמעת, חולשים הן דיני הנאמנות והן דיני החוזים, ויש לפרש את חוזה הנאמנות בהתאם לכללים החלים על פרשנות חוזה. משכך, יש לפנות לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973, הקובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה עצמו "ומטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל (11.05.06) 9, להלן: עניין ארגון מגדלי הירקות). נפסק כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים לחוזה, וממנה ניתן להסיק מהן ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019) 11-10). עוד נפסק לעניין הדרך שיש לצעוד בה בעת פרשנות חוזה: "לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה" (ע"א 8729/07 אירונמטל נ' קרן קיימת לישראל (12.11.09) 9; ע"א 8325/12 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ (5.6.14) 22). 

     

30. אם כן, יש לפתוח בבחינת לשון ההסכמים אשר כוננו את הנאמנות. בחינת ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999 מעלה כי כוונת הצדדים היתה לקבוע את שיעור חלקו של כל אחד מהאחים המנוחים בדירות הרשומות על שם מי מהם. קרי, ההסכמים עסקו בקביעת חלקי הבעלות של כל אחד מהאחים המנוחים בדירות נשוא ההסכמים שלא בהתאם לאופן רישום הבעלות, ולא רק בזכות לקבל כספים מתוך תמורת המכר ככל שהדירות תמכרנה. כך, בהסכם משנת 1967 הסכימו האחים המנוחים כי הם "יהיו שותפים ביחידות שהסכימו לקבל ושתוקצינה להם יחסית לחלקיהם בבניין – היינו --- [האח ע'] 4/9 --- [האחות ר'] 3/9 ו--- [האחות א'] 2/9". בכך קבעו האחים המנוחים את חלקי בעלותו של כל אחד מהם בכל אחת מהדירות הרשומות על מי מהם בבניין, בדירות עצמן ולא רק בתמורת המכר שלהן. גם בהסכם משנת 1999 נכתב כי "הצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם את חלוקת זכויותיהם למניעת כל מחלוקת ביניהם מתוך הבנה". נכתב "חלוקת זכויותיהם", ולא - חלוקת תמורת מכר זכויותיהם.

     

31. יש להבחין בין מטרת הנאמנות, לבין המנגנון שנקבע בהסכמים לחלוקת תמורת מכר הדירות. העובדה שנקבע בהסכמים שבעת מימוש איזו מהדירות תמורת המכר תחולק בין הצדדים בהתאם לחלקים שנקבעו בהסכם, אינה שוללת את הזכות הקניינית שנקבעה בהסכמים, אלא מהווה אך אמצעי למתן ביטוי לזכות הקניינית. יתכן שהזכות הקניינית כפי שקבועה בהסכמים תבוא לידי ביטוי בדרך של קבלת חלק מתמורת מכר דירה כפי שכתוב בהסכמים, ויתכן שהזכות תבוא לידי ביטוי בדרך של רישום הזכויות בכל אחת מהדירות על שם כל אחד מהאחים המנוחים (או יורשיהם), בפרט מקום בו הנאמנות מגיעה אל קיצה.

     

32. לא זו אף זו, בהסכם משנת 1999 קבעו הצדדים במפורש כי כל הכנסה שתהא מהדירות וכן כל ההוצאות הנחוצות להחזקת הדירות תחולקנה בין הצדדים לפי חלקיהם אשר נקבעו בהסכמים. גם בכך יש כדי ללמד שההסכם לא קבע רק שלכל אחד מהאחים המנוחים זכות לקבל חלק מתמורת מכר הדירות שעל שם מי מהם. חלוקת תקבולי הדירות וההוצאות בגין הדירות בין האחים בהתאם לחלקו של כל אחד מהם אשר נקבע בהסכמים, מלמדת אף היא שכוונת הצדדים היתה לקבוע את חלקו הקנייני של כל אחד מהאחים בכל אחת מהדירות. אין מחלוקת בין הצדדים כי בפועל חולקו כספי השכירות שהתקבלו מהדירות בין האחים המנוחים או יורשיהם בהתאם לשיעור חלקו של כל אחד מהאחים המנוחים בדירות בבניין כפי שנקבע בהסכמים. מכאן, שאף הנסיבות החיצוניות והתנהלות הצדדים בפועל מלמדת על כוונתם לקבוע זכות קניינית ולא רק זכות לקבל חלק מתמורת מכר הדירות.

     

33. זאת ועוד, הדין הוא כי מקום בו נלמדת נאמנות מכוונת הצדדים והתנהגותם, "רואים את נכס הנאמנות כשייך הן לנאמן והן לנהנה. לנאמן הבעלות שבדין בנכס, ואילו לנהנה הקניין שביושר" (עניין וואלס בעמ' 815). נמצא כי גם בהתקיים יחסי נאמנות, לנהנים זכויות מעין קנייניות.

     

34. משעה שהתובעים זכאים לסיים את יחסי הנאמנות, התוצאה המתבקשת היא מתן פסק דין הצהרתי בדבר חלקו של כל אחד מהאחים המנוחים בדירות 6 ו- 10 בהתאם להסכמים משנת 1967 ו- 1999, היינו כי 4/9 מהזכויות בשתי דירות אלה שייכות לאח ע', 3/9 מהזכויות שייכות לאחות ר' ו- 2/9 שייכות לאחות א'.

     

    טענת הנתבע כי האחות א' היא בעלת מלוא הזכויות בדירה 10 חרף ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999, בשל התחייבות האח ע':

     

35. כאמור, בכתב ההגנה טען הנתבע שהוא "מכחיש כי לתובעים יש "זכויות" בדירת --- [האחות א']" (סעיף 18.5.1). אולם, הנתבע לא פרט בכתב ההגנה כל גרסה מעבר לכך ולא נימק מדוע הוא מכחיש את זכויות התובעים בדירה 10 חרף ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999.

     

36. בתצהיר עדותו הראשית העלה הנתבע, לראשונה, טענתו כדלקמן: "במספר לא קטן של שיחות שהיו לי עם --- [האח ע'] במהלך השנים, הוא סיפר לי שהייתה צוואה לסבא שלי, וגם אמר לי מפורשות שהוא משתמש בכסף של אמא שלי ממכירת הדירות לכל מיני עניינים אישיים שלו – טיפול בבת שלו, עזרה לילדים שלו, שהוא זקוק לכסף ואמא שלי לא... לשיחות אלו היו גם עדים, לפחות שלושה אנשים --- [מ' ש'], --- [א' ל'] ו---. האח ע' חזר ואמר שהכסף של אמא שלי שהוא משתמש בו באופן זמני יחזור לאמא. ולא רק שהכסף יחזור הוא גם יפצה אותה, ושהוא והאחות ר' יוותרו על חלקם בדירה שרשומה על שמה של אמא. הדבר נבע לדעתי גם מהעובדה שהאח ע' לא העביר את חלקה של אמי בדירות לידיה וגם משום שהרגיש רע עם "העלמת" הצוואה של סבי, אשר כללה התייחסות מפורשת אליי" (סעיפים 42-38 לתצהיר מיום 21.5.21). בתצהיר מיום 17.6.21 טען הנתבע כי התובעים מבקשים להציג "מערכת הסכמים חלקית", וכי "היו עוד הסכמים בין הצדדים – העיקרי שבהם היה הסכם בין --- [האח ע'] לבין אמי ז"ל, על פיו תקבל אמי את הדירה הרשומה על שמה במלואה (הן את חלקו של --- [האח ע'] והן את חלקה של --- [האחות ר']) ללא שתצטרך לחלוק בדירה עם אחיה" (סעיף 14 לתצהיר).

     

37. טענת הנתבע, כי אביהם של האחים המנוחים הותיר צוואה בה העניק זכויות לאחות א' או לנתבע, וכי האח ע' "העלים" צוואה זו – לא הוכחה. ממילא לא הוכחה טענת הנתבע כי משום "העלמת" הצוואה, האח ע' ויתר לאחות א' על חלקו בדירה הרשומה על שמה, וכל זאת כפי שיפורט בהמשך. מעבר לכך שהטענה לא הוכחה, בטענה זו אין כל היגיון. שהרי, ההסכם משנת 1967 נחתם לאחר שאביהם של האחים המנוחים כבר נפטר וההסכם משנת 1999 נחתם כ- 30 שנים נוספות לאחר מכן. אילו חפץ האח ע' "לפצות" את האחות א' או את בנה בשל "העלמת" צוואה של אביו המנוח, מדוע לא בא הדבר לידי ביטוי בהסכמים ומדוע בהסכמים נקבעה חלוקת הזכויות בין האחים המנוחים כפי שנקבעה. הדברים אינם מתיישבים.

     

38. טענת הנתבע כי סבו המנוח, אביהם של האחים המנוחים, הותיר צוואה לטובתו וכי זו הועלמה, נטענה ללא כל תימוכין ודומה כי היא מבוססת על משאלות לב. הנתבע העיד בעניין זה כי "לא יעלה על הדעת שלא הייתה כזאת צוואה ואני אומר את זה מכיוון שהסבא שלי אימץ אותי כבן, יש, ישנם הוכחות שאני אומצתי כבן ולא יעלה על הדעת שאני לא זכיתי לאיזשהו חלק באותה צוואה" (עמ' 68 ש' 15-13). אולם הנתבע לא העיד כי הוא ראה במו עיניו צוואה כאמור או כי סבו סיפר לו בשנות חייו שעשה צוואה לטובתו או לטובת אמו. מעבר לכך, הנתבע טען כי האח ע' סיפר לו לאורך שנים, "במספר לא מבוטל של פגישות" כי סבו עשה צוואה בה הוזכר הנתבע כזוכה בעיזבון, וכי הצוואה הוסתרה על ידי האח ע' והאח י' (סעיפים 38, 42 ו- 45 לתצהיר עדות ראשית בתביעה לפסק דין הצהרתי). אך חרף טענותיו כי הצוואה הועלמה גם על ידי האח י', הנתבע העיד כי הוא פנה מעולם אל האח י' ולא התעמת עמו בעניין זה (כדבריו, "אני הסתפקתי בדברים שאמר --- [האח ע']" עמ' 68 ש' 18 - 24). לא למותר לציין כי ע' או אמו מעולם לא נקטו בכל הליך בעניין עיזבון אביהם של האחים המנוחים, לרבות בעניין טענה כי נעשתה צוואה לטובת מי מהם.

     

    הנתבע מבקש לתמוך גרסתו בעניין צוואה שהועלמה, על עדויותיהם של שני עדים שהובאו מטעמו – מ' ש' ו- א' ל'. מ' ש' העיד כי נכח ב- 8-6 פגישות שהתקיימו בשנים 2000-1997 בין האח ע' לנתבע, בהן אמר האח ע' כי צוואת הסב המנוח הוסתרה, כי חלקה של האחות א' קופח וכי הנתבע עצמו הוא בין הזוכים לפי הצוואה (סעיפים 10-8 לתצהיר מ' ש', עמ' 111 ש' 33-32, עמ' 112 ש' 11-10, עמ' 113 ש' 29-22, עמ' 114 ש' 20, עמ' 115 ש' 2-1, עמ' 118 ש' 14-12 לדיון מיום 05.07.21). בדומה, א' ל' העיד כי נכח ב- 12-10 פגישות שהתקיימו בשנים 2008-2000, בהן סיפר האח ע' כי בידיו צוואת סבו המנוח של הנתבע וכי חלקה של האחות א' בעיזבון קופח (סעיפים 6 ו- 8 לתצהיר עדותו הראשית, עמ' 126 ש' 4-2, עמ' 127 ש' 9-4 וש' 33, עמ' 128 ש' 8-4 לדיון מיום 20.07.21). אולם, לא מצאתי לתת אמון בעדויות מ' ש' ו- א' ל', שכן בחקירותיהם הנגדיות עלה שאין להם כל ידיעה אודות אירועים לגביהם העידו בתצהיריהם, הם לא ידעו למסור פרטים אודות תוכן הפגישות בהן נכחו לטענתם, ובעדויותיהם נפלו סתירות בסוגיות מהותיות. מעבר ל"סיסמאות" כי שמעו על "צוואה", "עוול" ו"אי צדק", או כי האח ע' הבטיח פיצוי ואמר ל-ע' "לא לדאוג", אף אחד משני העדים לא ידע לתאר או לפרט דבר שיש בו כדי לתמוך בגרסת ע'. ראו פירוט בעניין זה בהמשך פסק הדין.

     

    זאת ועוד, הן הנתבע, הן מ' ש' והן א' ל', העידו כי הפגישות בין הנתבע לבין האח ע' התקיימו לבקשת האחות א', אשר פנתה אל בנה וביקשה ממנו שוב ושוב לדאוג לכספים שאמורים היו להגיע אליה (עמ' 63 ש' 12-10, עמ' 78 ש' 25-19, עמ' 115 ש' 5-4, עמ' 128 ש' 26-10, עמ' 129 ש' 22-20). אולם, טענה זו של הנתבע ושל עדיו אינה מתיישבת עם דברים שכתב הנתבע עצמו לבני המשפחה, לפיהם אמו מידרה אותו מכל הקשור לרכוש המשותף ולהתנהלות המשפחתית בעניינו. כך, בתכתובת באמצעות אפליקציית ווטסאפ כתב הנתבע ל-ש': "אתה ואני יודעים ידוע היטב שמאז מות סבי עליו השלום אימי החליטה למדר אותי לחלוטין מכל הקשור למשפחתה. כל ההתנהלויות בהקשר לרכוש המשותף התנהלו בינכם לבינה"; ובמכתב מיום 12.01.20 כתב הנתבע ל- ר': "אולי את סוף סוף מאמינה לי שבאמת לא הייתי מעורב בכל הקשרים הכספיים שלכם עם אמא שלי מהסיבה העיקרית שהיא נלחמה בי בכל כוחה שלא התערב בינה לבינכם וכך היה" (נספחים 8 ו- 10 לתצהיר עדות ר'). בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע כיצד הדברים מתיישבים, ולא ידע להסביר, אלא מסר תשובה מעורפלת שאין בה היגיון ("המידור לא היה מידור של תוכן וגודל וההיקף של הדברים שמגיעים לאמא שלי כי אם מידור מהותי", עמ' 78 ש' 11-7).

     

    יוער כי גם ר' ובניו של האח י', ד' ג' ו- א' ג', אשר העידו בהליכים שלפניי ואשר על פי הנטען היו מעורבים במשך השנים בניהול נכסי המשפחה, טענו בתוקף כי לא שמעו מעולם שאביהם של האחים המנוחים הותיר אחריו צוואה (עמ' 10 ש' 13-10, עמ' 50 ש' 13-11, עמ' 55 ש' 10-9).

     

39. טענת הנתבע כי האח ע' נטל לידיו את חלקה של האחות א' בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו ומשום כך התחייב להעביר לה את מלוא הזכויות בדירה הרשומה על שמה למרות ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999 – אף היא לא הוכחה, כפי שיפורט בהמשך. גם בטענה זו אין היגיון. שהרי, על פי ההסכמים האמורים, גם האחות ר' אמורה לקבל 3/9 מהזכויות בדירה 10 הרשומה על שם האחות א'. לא ברור מדוע וכיצד יכול האח ע' לוותר על חלקה של האחות ר' בדירה בגלל חוב כספי שהוא לכאורה חייב לאחות א'. זאת ועוד, הגם שלפרקים טען הנתבע כי גם האחות ר' ויתרה על חלקה בדירה 10 לטובת האחות א', הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח מה טעם תוותר האחות ר' על חלקה בדירה משום חוב של האח ע'. הנתבע לא ידע לתת לכך מענה בחקירתו הנגדית ואף העיד כי מעולם לא הגיע לכל הסכמה עם האחות ר' או מי מיורשיה (עמ' 67).

     

40. לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית הציג הנתבע גרסה חדשה ושונה בתכלית מזו אשר מסר בתצהירו. לפי גרסה זו, בשיחות שקיים הנתבע עם האח ע', אמר האח ע' שלכתחילה חלוקת הזכויות שנקבעה בהסכמים מהשנים 1967 ו- 1999 היתה פיקטיבית, והוא כלל לא הסכים לה ("כל החלוקה הזאת היא הייתה בעצם חלוקה פיקטיבית, שהוא מתכוון לחלק את הכל בבוא היום על פי מה שבאמת היה צריך להגיע לי ולאמי", עמ' 57 ש' 22-20, ש' 29-24 לדיון מיום 05.07.21). היינו, בעוד קודם לכן טען הנתבע כי ההסכמים מיום 1967 ומיום 1999 קבעו חלוקת זכויות מסוימת, אולם מדובר אך בחלק מהסכמות הצדדים שכן בנוסף לכך האח ע' הבטיח לאחות א' ו/או לנתבע דברים שונים; כעת טוען הנתבע כי לכתחילה לא היתה כוונה לחלוקה בהתאם להסכמים מהשנים 1967 ו- 1999. מדובר בהרחבת חזית אסורה (ראו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003)). הנתבע לא שב על טענה זו בסיכומיו, אולם מצאתי לציינה משום שעצם העובדה שהנתבע העלה טענה זו בעדותו יש בה כדי לפגום באמינותו וללמד על המשקל שניתן לייחס לדבריו. מדובר בגרסה מתפתחת, שלא נטענה בכתבי הטענות ואף לא בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (וכאמור הנתבע גם לא שב עליה בסיכומים). בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי העלה את הטענה לכתחילה, אף שלא כך הדבר ("אינה טענה חדשה מכיוון שזו טענה... שאני טוען אותה היום לאחר כל התצהירים שאני הגשתי" (עמ' 58 ש' 8-6, וכן ראו דבריו בעמ' 85 ש' 19-14, ש' 27-22 וש' 32-20).

     

41. מעבר לכך, בניגוד לטענותיו האמורות, בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי ככל שאמו היתה מקבלת את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו, הוא לא היה מתנגד לחלוקת דירה 10 בהתאם להסכמים משנת 1967 ו- 1999 (עמ' 59). מכאן, שטענת הנתבע שדירה 10 שייכת לו בלבד, אינה יכולה להיות מבוססת על טענות אחרות שהעלה, כטענה להבטחה שנתן האח ע' לנוכח צוואת סבו או טענה כי לכתחילה ההסכמים היו פיקטיביים. מילים אחרות, בניגוד לשלל טענותיו בתצהיר ובחקירתו הנגדית, מעדותו זו של הנתבע עולה כי טענתו היחידה היא שאין לחלק את דירה 10 לפי ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999 משום טענתו שאמו לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו. אף בהתנהלותו זו של הנתבע, אשר העלה שלל טענות עובדתיות אך למעשה לא עמד מאחוריהן, יש כדי לפגום באמינותו.

     

42. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע מדוע העלה לראשונה טענותיו במסגרת תצהירו ולא בכתבי הטענות, ולא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת. כך, הנתבע השיב כי נחשף לעובדות הודות לבירור שערכה באת כוחו. אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שחלק מאותן עובדות חדשות שלא בא זכרן בכתבי הטענות הן פגישות נטענות בהן נכח הנתבע עצמו, ומכאן שלא יתכן שעובדות אלה נודעו לנתבע בעקבות בירור שערכה באת כוחו, אלא מדובר בטענות שאמורות להיות בידיעתו האישית (עמ' 88 ש' 19-17 ש' 33-23 לדיון מיום 05.07.21). עוד טען הנתבע, כי התנהלותו נובעת מפגיעה בזיכרון ממנה הוא סובל כתוצאה מפיגוע בו נפגע בשנת 1994. אולם, טענת הנתבע כי הוא סובל מבעיה בזיכרון לא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה. הנתבע צרף אישור רפואי אחד, אף הוא משנת 04.05.2006 ולא ממועד עדכני, וממילא אין בו התייחסות לפגיעה בזיכרון (נספח ז' לתצהיר עדות הנתבע). הנתבע עצמו טען כי קשיי הזכרון מהם הוא סובל נוגעים לאירועים שהתרחשו לפני 1994, וכי "מ-94 ואילך גם יש בעיות אבל אם ניתן לי זמן אני בהחלט דולה מחדש את האירועים ויודע לזכור היטב את הדברים" (עמ' 59 ש' 33-31, עמ' 60). זאת, בעוד על פי טענת הנתבע הפגישות עם האח ע' התקיימו לאחר שנת 1994. לנוכח כל זאת, איני מקבלת את ניסיונו של הנתבע להיבנות מטענתו כי הוא סובל מקשיי זיכרון.

     

43. זאת ועוד, כאמור, משמעות טענת הנתבע כי ע' הבטיח לאחות א' את מלוא הזכויות בדירה 10 הרשומה על שמה, היא שביחס לדירה 10 לא מתקיימת עוד נאמנות. טענה זו של הנתבע עומדת בסתירה לטענתו כי הנאמנות ביחס לדירות 6 ו- 10 לא הגיעה לקיצה אלא תסתיים אך עם מכירת הדירות וחלוקת התמורה בין הצדדים. מדובר בטענות עובדתיות סותרות. תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, קובעת כי "בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו". הנתבע פעל בניגוד לכך. כמו כן, עצם העלאת טענות עובדה סותרות, פוגמת במידת האמינות שניתן לתת לכל אחת מהטענות הסותרות שהועלו. שכן הנתבע עצמו למעשה שלל באמצעות טענה אחת את רעותה.

     

44. הנתבע העלה טענות שלא מתיישבות אחת עם השנייה גם בעניין מצבה הקוגניטיבי של אמו. כך, מחד טען כי אמו סבלה מהפרעה דיסוציאטיבית בשלה הייתה נתונה לניצול מצד בני משפחתה (סעיף סעיף 31 לתצהיר עדות ראשית), כי ההתדרדרות במצבה של אמו החלה בשנת 2004 או 2005 (עמ' 72 ש' 19-32) ולתמיכה בכך צרף מסמך רפואי מיום 29.10.2007 (נספח ו לתצהיר עדות ראשית). מאידך הנתבע ביקש לקיים צוואה שעשתה אמו ביום 17.10.2007 ולבקשתו הצוואה אף קוימה. הנתבע לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית בצורה מניחה את הדעת כיצד הדברים מתיישבים. בסיכומיו טען הנתבע בעניין זה בשפה רפה בלבד וללא התייחסות מפורשת למצבה הקוגניטיבי של אמו, וכך: "--- [האחות א'] הייתה משך שנים כבשה שחורה של המשפחה... ולימים הסתבר כי היו אלו ניצנים של בעיות נפשיות מהן סבלה, בעיות אשר במהלך השנים התגברו --- [האחות א'] מאוד רצתה להיות בקשר טוב עם בני משפחה, ומשכך הייתה נוחה להשפעה ולא עמדה על שלה" (סעיף 27). מכל מקום, טענות הנתבע בעניין מצבה הנפשי-קוגניטיבי של אמו ובעניין ניצולה על ידי בני משפחתה - לא הוכחו.

     

45. גרסת הנתבע כי הובטח לו או לאמו שמלוא הזכויות בדירה 10 הרשומות על שם אמו תהיינה בבעלותה – דלה. לא ניתן למצוא בעדות הנתבע, כמו גם בעדות א' ל' ו- מ' ש' שהעידו מטעם הנתבע גרסה פוזיטיבית ומפורטת בנוגע לתוכנן של עשרות שיחות נטענות שהתקיימו עם האח ע'. עדות ל' ו- ש' באשר לתוכן הפגישות בין ע' לבין האח ע' בהן נכחו לדבריהם, נטענה באופן סתמי וכללי. מ' ש' העיד בתצהירו כי שני הנושאים המרכזיים שנידונו בפגישות היו צוואת הסבים המנוחים, וכספים שהאח ע' חייב לאחות א' (סעיפים 8 - 12 לתצהיר). אולם, בחקירתו הנגדית לא ידע מ' ש' לתאר את תוכן הפגישות, לא ידע לומר מה נאמר בהן, כמה דירות נמכרו, ובאיזה סכומים (עמ' 113 ש' 29-20, עמ' 114 ש' 10-1, ש' 18 - 24, ש' 32-31, עמ' 115 ש' 2-1). כל שהעיד מ' ש' בקשר לתוכן אותן פגישות, הוא כי דובר בהן על "חמלה", "אי צדק", ו"עוול", וכי "--- [האח ע'] רצה להכות על חטא" (עמ' 113 ש' 25-22, עמ' 114 ש' 20, עמ' 115 ש' 4, עמ' 116 ש' 6 לדיון מיום 05.07.21). א' ל' העיד כי נכח בסדרת מפגשים וכי לבקשת האחות א' נקרא לסייע ל-ע' נוכח מצבו הנפשי (עמ' 128 ש' 26-15). אולם, על פי עדותו עמד בצד ולא התערב בשיחות כלל (עמ' 129 ש' 6-22). אף שבתצהירו מסר א' ל' גרסה לפיה ע' והאח ע' שוחחו בעיקר בעניין התמורות הכספיות שהתקבלו ממכירת הדירות; בחקירתו הנגדית העיד כי כלל לא דובר בפגישות על סכומים. יתר על כן, בחקירתו הנגדית לא ידע א' ל' לומר מדוע קיים חוב לכאורה כלפי ע' או האחות א', והשיב "עניין משפחתי, לא אני לא יודע את שורש העניין. אני יודע שיש להם דברים משותפים ביחד" (עמ' 130 ש' 24-26). חרף תצהיר עדותו הראשית, בחקירתו הנגדית מסר א' ל' גרסה דלה בלבד, לפיה בכל הפגישות אמר האח ע' ל-ע' אך "לא לדאוג" (עמ' 128 ש' 31-27, עמ' 129 ש' 4-1, ש' 29-22, עמ' 130 ש' 3-1, 21-18). יצוין כי אף הגרסאות שמסרו העדים מטעם הנתבע לפיהן האחות א' היא שביקשה מהנתבע לדבר עם האח ע', עומדות בסתירה לדברים שכתב הנתבע לפיהם אמו מידרה אותו מכל הנוגע בהתנהלות המשפחתית בקשר לרכוש המשותף.

     

46. מעבר לאמור, לא נטען וממילא לא הוכח כי האחות א' או הנתבע ביקשו לקבל לידיהם את מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת דירה 10. כעולה מטענות הצדדים, דמי השכירות המשיכו להיות מחולקים בין האחים המנוחים או יורשיהם בהתאם להסכמים משנת 1967 ומשנת 1999 (סעיפים 23 ו- 27 לכתב התביעה בתביעה לפסק דין הצהרתי, סעיף 13 לכתב התביעה בתביעה למתן חשבונות). אף עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבע כי האח ע' ויתר על חלקו (ואף על חלקה של האחות ר') בדירה 10 לטובת האחות א'. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע לעניין זה, והשיב כי נמנע מלדרוש את מלוא דמי השכירות על מנת "ליצור מחדש איזשהו קשר משפחתי עם האנשים האלו שמידרו אותי ואת אמא שלי" (עמ' 89 ש' 15-6). תשובה זו אינה משכנעת כלל ועיקר. ראשית, הנתבע לא טען בשום מקום קודם לכן כי סבר שמגיעים לו או לאמו מלוא דמי השכירות אך נמנע מלדרוש זאת, והגרסה הועלתה לראשונה במענה לשאלה שנשאל בחקירה נגדית, ובכך יש לפגום באמינות הגרסה. שנית, בפועל, כיום, הנתבע אינו נמנע מלדרוש את שלטענתו מגיע לו, ואף טוען כי בניגוד להסכמים אין לתובעים חלק בדירה 10. יתר על כן, כאמור, הנתבע עצמו טען במקום אחר כי לאורך השנים פנה לאח ע' בשליחות אמו כאשר נדרש לוודא שזכויותיה אינן מקופחות. בכך יש כדי לסתור את טענתו שנמנע מפנייה בעניין זכות שהוא סבור שקיימת לו או לאמו, כדי לשמור על קשרי המשפחה.

     

47. הנתבע העיד כי מעולם לא נחתם הסכם המעגן את התחייבותו הנטענת של האח ע' כי האחות א' תקבל את מלוא הזכויות בדירה 10. זאת הגם שהנתבע העיד כי האח ע' הבטיח – שוב ושוב בפגישות רבות שהתקיימו לאורך שנים ארוכות – כי מלוא הזכויות תהיינה של האחות א'. הנתבע העיד כי סמך על הבטחתו של האח ע' אשר ניתנה בעל פה. אולם, הדעת נותנת שככל שהיתה התחייבות כאמור מצד האח ע' כלפי האחות א' ו/או הנתבע, הם לא היו מסתפקים בהתחייבות בעל פה אלא דורשים לעגנה בהסכם כתוב. זאת בייחוד לאחר שלטענת הנתבע האח ע' "העלים" את צוואת סבו אשר הוא נמנה על הזוכים לפיה. על רקע טענות הנתבע בקשר להתנהלות האח ע' בעבר ובשים לב לטענתו כי מדובר בהבטחות חוזרות על פני שנים, קשה מאוד לקבל את טענת הנתבע כי סמך על הבטחתו בעל פה של האח ע' והסתפק בה.

     

48. מעבר לכל אשר פורט לעיל, בחקירתו הנגדית עומת הנתבע עם תכתובות בינו לבין ש' מהשנים 2010 - 2011, אשר יש בהן כדי לסתור את הגרסאות שמסר הנתבע בהליך שלפניי. להלן יובאו החלקים הרלבנטיים מתוך אותן תכתובות.

     

    ביום 03.11.2010, כשנתיים וחצי לאחר פטירת האח ע', שלח הנתבע מכתב אשר על פי הכתוב בו מוען אל "יורשי עיזבון --- [הוריהם של האחים המנוחים]" ואשר כותרתו: "פירוט טענות --- [האחות א' והנתבע] לאחר פגישה בבוקר 2.11.2010" (נספח 1א לתצהיר ד' ג'). בשוליו של מכתב זה מופיעים שמו של הנתבע וכן של האחות א'. במכתב זה נכתב כך (ההדגשות בכל המכתבים במקור אלא אם יצוין אחרת):

     

    "אני מבקש להצטרף לפתרון בעיות שהתעוררו בהקשר לעזבון הנ"ל, בתנאי שלא יפגם עיקרון ההדדיות: מציאת פתרון לכל הבעיות ללא יוצא מן הכלל כפי שאפרט להלן: כידוע לכם, אין זה סוד כלל וכלל שלמעלה מארבעים שנה, מאז נפטרו סבי וסבתי עליה השלום, לא נחה דעתי מהאופן בו חולקו זכויותיהם, מהתמיהות הרבות העולות, ובין השאר מהיעדר צוואת סבא ---, ומצוואת רעייתו ---. בוודאי גם ידוע לכם שאני מנסה כבר כמה שנים להגיע להסדר פרישת אמא שלי, על פי בקשתה מהשותפות. זמן קצר לפני ההתדרדרות שחלה במצבו הרפואי של האח ע', פגשתי אותו ברחוב ---, ובסופו של ויכוח סוער לו הייתי עד, בין --- [האח ע'] ל--- [ד' ג'], בענייני ניהול העיזבון, שאלתי את --- [האח ע'] איך יתכן שסבא --- ז"ל לא השאיר צוואה?. לתדהמתי, במעמד זה הצהיר ---[האח ע'] באוזניי פעמיים, (אני מצטט):" אבא שלי השאיר צוואה"!! (באלו המילים, אני נשבע!!). בנסיבות אלו החלטתי לפנות אליהם כבר לפני כשנה באמצעות --- כאמור לעיל, במספר שאלות שאינן נותנות לי מנוח:

    1. האם יעלה על הדעת, שסבי אשר ידע ידוע היטב כי בתו --- [האחות א'] מעורערת בנפשה לא יתן הוראות כתובות להבטחת עתידה הכלכלי בכלל, ולהבטחת קורת גג לראשה בפרט, כפי שנהג עם יתר ילדיו?

    2. איך יתכן שאדם שנון, סוחר מפולפל כמו הסבא שאימץ וגידל אותי כבנו, יודע שאני אשאר ללא אב, משאיר אותי ללא תשתית כלכלית?

    בהזדמנות זו אני מבקש לשחזר בפניכם אירוע שהתרחש ביום פטירתו של סבא, בשעתו האחרונה על ערש דווי, הוא חוזר ודורש מ--- [האח י' והאח ע'] להביא אותי, נכדו --- [ע'] אליו. למצער, באותה שעה אני עושה דרכי מהבסיס הצבאי הבייתה, לר"ח ---, שם שכב הסבא גוסס. משחוזר הסבא ודורש לראות אותי קורה הדבר הבא:

    --- [האח ע'] מתחזה ואומר לסבא: "אני ע'". --- [האח ע' והאח י'] מקשיבים למילים שנאמרות ע"י סבא --- בלחש, מאמין שהוא מדבר לאל ע'. --- [האח י'] עונה לסבא בקול רם (באידיש): "עזוב, ע' ילך לאבא שלו"!!!.

    3.האין בכך יותר מרמז על הוראות אחרונות נוספות שנותן סבא --- לחלוקת רכושו?

    4.מדוע נמנעו --- [האח י' והאח ע'], עד יום מותם, מלספר מה בדיוק היו דבריו או הוראותיו של הסבא שנאמרו בלחש לאוזניהם של --- [האח י' והאח ע'], מעט לפני שהשיב את נשמתו לבורא? ...

    כזכור לכם המגורים המשותפים של סבתא – ו--- [אחות א'] בר"ח --- הולידו ולוו בהרבה מריבות ביניהם. ומשנשאלה הסבתא על הסיבות למריבות אלו ידעה תמיד אבל תמיד לייחס זאת לעובדה ש--- [האחות א'] סובלת כנראה מהפרעה נפשית (ואכן כבר שנים רבות מוכרת --- [האחות א'] ע"י המוסד לביטוח לאומי, שסועד אותה בהתאם).

    5.מישהו יכול לתת לי הסבר מניח את הדעת איך בנשימה אחת נמנעת סבתא מלהוריש חלקה בעיזבון ל--- [האחות א'], הבת שלה, אשר אותה הגדירה שנים כמופרעת, ומעדיפה להוריש את חלקה של --- [האחות א'] בעיזבון, לבנה --- [האח ע'] בגלל הצרות (כדבריה) שעשתה לה ---[האחות א'], ובגלל של---[לאח ע'] בת הסובלת גם היא מהפרעה נפשית?....

    באשר למימוש רצונה של אמי --- [האחות א'] לפרוש מהשותפויות:

    ברור לכם שאף גורם חיצוני לא מעונין לרכוש את חלקה הקטן ( ההדגשה שלי, עה"כ) של --- [האחות א'] במחיר הוגן. הוצע לי תמורת חלקה של אימי מחיר המבוסס על הערכת שמאי שהעריך לאחרונה את שווי נכסי השותפות. מחיר זה להערכתי רחוק מלשקף את הערך האמיתי של חלקה בעזבון ומשום כך הצעתי הצעה נגדית לרכוש את כל נכסי העזבון במחיר גבוהה ב:20% מהערכת שמאי. אחת מן האפשרויות לקבל מחיר גבוה הוא מכירת כל נכסי העיזבונות, אך הסכמה מצד כל השותפים לכך, שכן חלקם לא מעונינים למכור. אפשרות נוספת היא מכרז פתוח בו אתמודד עם קונה מתוך השותפות, על דרך המרבה במחיר. איני מוכן להמשיך ואו להשלים עם מציאות בה אני "תקוע" ללא יכולת להתמקח על התמורה ההולמת לחלקה של אימי. פירוק השותפות בעזרת בית המשפט, על כל המשתמע מכך, הוא הפעולה שממש לא הייתי רוצה להשתמש בה ומי שבקיא בהליך זה יודע למה!!

    ואם הגענו עד כאן אני מבקש מכם להתאמץ עוד קצת: אנא, כיאה לשותפיי שהם בני משפחתי, הואילו בטובכם להביע בהקדם בכתב את דעתכם ואו עמדתכ על האמור לעיל ובכך תינתן לי ולאימי --- [האחות א'] את האפשרות לנהל דיאלוג הוגן ותרבותי עמכם, לצורך הבנת משקעי העבר, ותיקון (אם תמצאו לנכון), של העוולות שנגרמו."

     

    הינה כי כן, הנתבע, אשר לטענתו במכתב זה פרש את כל טענותיו נגד יורשי סבו וסבתו, בשום מקום לא העלה טענה כי מישהו מהם חייב לו או לאמו כספים בגין תמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו או מכל טעם אחר, ולא טען כי הובטח לו או לאמו כי מלוא הזכויות בדירה 10 תהיינה של מי מהם חרף ההסכמים בין האחים המנוחים.

     

    נהפוך הוא, במכתב זה כתב הנתבע מפורשות כי חלקה של האחות א' בדירות המשותפות לאחים המנוחים הוא קטן בלבד, ובכך יש כדי לשלול את טענתו כי עוד משנות ה- 90 הבטיח האח ע' כי מלוא הזכויות בדירה 10 תהיינה של האחות א'.

     

    כל טענותיו של הנתבע במכתב זה מתייחסות, בפירוט ובאריכות, לצוואות נטענות של סבו וסבתו וכן לרצונו בחלוקת הדירות המשותפות לאחים המנוחים. הא ותו לא. כך כאשר במכתב נכתב במפורש כי הוא כולל את "כל הבעיות ללא יוצא מן הכלל".

     

49. ביום 8.11.2010 שלח ש' מכתב תשובה (נספח 1ב לתצהיר ד' ג'), בו נכתבו הדברים הבאים:

     

    "... לשאלותיך: לא ידוע לנו על כל צוואה שהשאיר סבא. אני אישית לא שמעתי זאת אף פעם מאבי וגם אמי כפי ששמעת ממנה בפגישה בכל 40 שנות נישואיהם לא שמעה זאת גם כן.

    ידוע לי שהדירה ברחוב --- שבא גרו סבתא ואמך הושארה לאמך. תקן אותי אם אני טועה שהרי אני באמת ובתמים לא מעורה בפרטי הפרטים...

    לאחר חלוקת הדירות ב--- נחתם הסכם בין --- [האחים המנוחים]. כפי שאמרת בפגישה אתה מכיר את ההסכם הזה. לפי ההסכם הזה כל מכירה הוצאה או הכנסה משכ"ד מחולקת ביניהם. לאורך כל השנים הם פעלו לפי ההסכם. כל דירה שנמכרה תמורתה חולקה ביניהם וכל הכנסה משכ"ד מחולקת עד עצם היום הזה.

    לגבי מכירת חלקכם בשותפות: משתמע מדבריך (למרות חלקיכם הקטן) שאתה אינך רוצה להיות בצד המוכר אלא בצד הקונה (שאף מוכן להציע מחיר שגבוהה ממחיר השוק) זה כמובן לגיטימי והשאלה הנשאלת היא האם זה מוביל אותנו לאן שהוא....

    אני מבקש לקבוע פגישה איתך עם אמך ואמי על מנת שנסכם את עניין רישום הדירות ב---. אנא עדכן אותי בהקדם לגבי מועד הפגישה".

     

    ביום 3.1.2011 שלח הנתבע ל-ש' מכתב שכותרתו "מכתב תשובה והבהרות למכתבך מ: 8.11.2010" (נספח 1ג לתצהיר ד' ג'), בו כתב כך:

     

    "... העובדה שלא שמעת כדבריך על צוואה של הסבא, אינה שוללת את האפשרות שהיתה כזאת. היום אני משוכנע יותר מאי פעם, שסבא השאיר צוואה. העובדה הזאת נשמרה בסוד במשך יותר משנות דור שלם, וברגע של נקיפות מצפון נחשף סוד זה ע"י אביך, באוזניי ...

    למצער, עד לשלב זה לא ראיתי במכתבך התייחסות ואו ניתוח מעמיק והוגן כתגובה לטענותיי ושאלותיי אותם טרחתי לפרט במכתבי אליך ואל יתר בני המשפחה. השתדלת לנגוע בבעיות קלות שמעסיקות אותך, בעיות שנוצרו לאחרונה, תוך שאינך נותן משקל נאות לטענותיי המדברות על בעיה עתיקת יומין אחת, ועל בעיה עתיקה נוספת, שהתעוררה זמן רב לפני הבעיה שלך. ואני מתכוון לרצוני לפרוש מהשותפות, ולתגובה המאוד לא מכובדת של כל השותפים אשר בחרו "לתקוע" אותי במצב שאין קונה במחיר הוגן לחלקי בשותפות. בעיה ...".

     

    אף במכתב התשובה מיום 3.1.2011 לא העלה הנתבע כל טענה כי מי מהאחים המנוחים או יורשיהם חב לו או לאחות א' כספים, ואף במכתב זה לא כתב הנתבע כי מלוא הזכויות בדירה 10 שייכות לאחות א'. לא זו אף זו, במכתב מיום 8.11.2010 הזכיר ש' את ההסכם שנחתם בין האחים המנוחים לאחר מכר ארבע הדירות שנמכרו, הוא ההסכם משנת 1999, ואף כתב כי "כל דירה שנמכרה תמורתה חולקה ביניהם וכל הכנסה משכ"ד מחולקת עד עצם היום הזה". הגם שכך, במכתב התשובה מיום 3.1.2011 לא הכחיש הנתבע את דבריו של ש' כי האחים המנוחים או יורשיהם המשיכו לפעול לפי ההסכם משנת 1999 ואף לא הכחיש את דברי ש' במכתב כי כל דירה שנמכרה תמורתה חולקה בין האחים המנוחים. כל זאת בניגוד מוחלט לטענותיו של הנתבע בהליך שלפניי.

     

50. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי לא ידע אודות ההסכם משנת 1999 (כדבריו: "הוא הפתעה גמורה בשבילי"), ואף רמז כי ההסכם מזויף (עמ' 74 ש' 31-33, עמ' 75 ש' 1-7). אולם, כאמור, במכתב ששלח ש' לנתבע ביום 8.11.2010 הוזכר ההסכם משנת 1999, כך שאף אם היה מקום להאמין לנתבע כי לא ידע אודות ההסכם משנת 1999 בזמן אמת, הרי שלכל המאוחר מחודש נובמבר 2010 הוא יודע אודותיו, וקיומו ודאי אינו בבחינת "הפתעה גמורה" עבור הנתבע. יתר על כן, במכתב התשובה ששלח הנתבע ל- ש' ביום 3.1.2011 לא הכחיש הנתבע את הדברים שכתב לו ש' בעניין ההסכם משנת 1999 ואת העובדה שהאחים המנוחים פעלו לפיו. גם בכך יש כדי לפגום באמינות הנתבע וללמד על דרכו בעדותו להעלות טענות מטענות שונות, גם כשאלו אינן אמת. יצוין כי בסיכומיו לא העלה הנתבע טענות נגד ההסכם משנת 1999 ואף הפנה להוראותיו (סעיפים 17-18 לסיכומי הנתבע בתביעה לפסק דין הצהרתי).

     

51. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא העלה במסגרת התכתובות מהשנים 2010 ו- 2011 את הטענות שהוא מעלה בהליכים כאן, והשיב תשובות שונות שאינן מתקבלות על הדעת. כך, הנתבע העיד כי לא הזכיר את הבטחותיו הנטענות של האח ע' במסגרת המכתבים ששלח "מהיבט של כבודו של --- [האח ע'] כאשר הוא ביקש והתחנן לא לפתוח ולא להרחיב את יריעת הסכסוך" (עמ' 70 ש' 6-5). אולם, כאמור, האח ע' נפטר כשנתיים וחצי קודם למשלוח המכתב מיום 3.11.2010 ומכאן שלא יכול להיות שזהו הטעם לכך שטענות הנתבע לא הועלו במכתבים. זאת מעבר לעבודה שאין זה סביר שאדם האוחז בזכות והוא רוצה לפעול לפיה, יימנע מלהעלות טענותיו משום כבודו של האחר שממנו הוא חפץ לקבל את הזכות. מייד לאחר מכן העיד הנתבע כי נמנע מלשטוח טענותיו בשל רצונו "להתקרב למשפחה", ועל מנת לא לגרום לנתק מוחלט מול בני המשפחה המורחבת (עמ' 70 ש' 10-4, 22-18), ובהמשך טען כי האמין שבני המשפחה יכו על חטא ויתקנו את העוול שנגרם (עמ' 71 ש' 20-19, עמ' 77 ש' 14-9 עמ' 81 ש' 31-18). אף אחת מהגרסאות אינה עומדת במבחן ההיגיון ואינה נותנת מענה לכך שבאותן תכתובות מהחודשים נובמבר 2010 וינואר 2011 העלה הנתבע טענות כלפי בני משפחתו, ומכאן שלא רצונו שלא לשטוח טענות בפניהם על מנת לשמור על היחסים המשפחתיים הוא שמנע ממנו להעלות את הטענות שהוא מעלה עכשיו כבר אז.

     

52. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי בהלוויה של האח ע' ר' אמרה לו "ע' אל תדאג, כל ההבטחות ש--- [האח ע'] הבטיח לך אני אקיים אותן", וכי הוא האמין להבטחה זו (עמ' 71 ש' 20-15, עמ' 74 ש' 11 - 20, עמ' 81 ש' 26-18). ר' הכחישה בתצהיר עדותה הראשית את הטענה שהבטיחה לנתבע דבר מה בהלווית האח ע', ולא נחקרה בעניין זה כך שהכחשתה לא נסתרה (סעיפים 8-12 לתצהיר ר' מיום 17.06.21). בחילופי הודעות בין הנתבע לבין ר' מיום 12.01.2020, כשלושה חודשים לפי מועד הגשת התביעה לפסק דין הצהרתי, העלה הנתבע טענה בנוגע לארבע הדירות שנמכרו, אולם גם במסגרת תכתובות אלו לא טען ולו ברמז כי האח ע' הבטיח לו או לאמו את מלוא הזכויות בדירה 10 ואף לא הזכיר התחייבות נטענת של ר' לעמוד בהתחייבות כאמור של האח ע' (נספח 10 לתצהיר ר' בתביעה לפסק דין הצהרתי, עמ' 83 ש' 33-19). אף בכך יש כדי להחליש את טענת הנתבע כעת בדבר קיום הבטחות כאמור. אף בקשר לכך טען ע' כי נמנע מלהזכיר ל- ר' את הבטחתה הנטענת משום כבודה ומשום כבודו של האח ע'. אולם טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, שהרי הדברים נכתבו חודשים ספורים בלבד לפני תחילת ההליכים המשפטיים ובמסגרתה אף כתב ע' "אני מציע שלמען הסדר נציג משפטי שלך יצור איתי קשר", ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך שבמסגרת אותה תכתובת נמנע ע' מלהזכיר ל- ר' את הבטחתה הנטענת או את הבטחתו הנטענת של האח ע' עליהן הוא מבקש להתבסס.

     

53. למעלה מהצורך אוסיף ואציין בקשר למהימנות הנתבע, כי בחקירתו הנגדית הוצגו לנתבע פסקי דין שניתנו בהליכים אזרחיים אחרים אשר אינם קשורים לעניין הנדון כאן, בהם נקבעו ממצאי מהימנות בלתי מחמיאים בלשון המעטה ביחס לנתבע. התייחסות הנתבע לכך בחקירתו הנגדית הייתה: "... אכן אני סטיתי מעט מהיושר הרגיל... כל אדם שיושב פה בבית המשפט הזה היה עושה סטיות קלות מן האמת... אבל המטרה הייתה בחזקת מקדשת את האמצעים גברתי" (עמ' 95, עמ' 99 ש' 22-20, עמ' 100 ש' 3-2, ש' 13 לדיון מיום 05.07.21). גם בכך יש כדי ללמד, בנוסף לכל אשר פורט לעיל בהרחבה ביחס להתנהלות הנתבע בהליכים שלפניי, כי הנתבע אינו רואה באמירת אמת בבית המשפט ערך עליון ולשיטתו לעתים מותר לא לומר אמת בבית המשפט כאשר הדבר מצדיק בעיניו את המטרה.

     

    סיכום פרק זה:

     

54. אין מחלוקת שבין האחים המנוחים התקיימה מערכת הסכמית, אשר על פי הצדדים הקימה נאמנות, ולפיה הגם שמלוא הזכויות בדירה 10 רשומות על שם האחות א' ומלוא הזכויות בדירה 6 רשומות על שם האח ע' והאחות ר' בחלקים שווים, למעשה האחים המנוחים שותפים בשתי דירות אלה לפי החלקים הבאים: 4/9 לאח ע', 3/9 לאחות ר' ו- 2/9 לאחות א'.

    הצדדים בהליכים שלפניי באים בנעלי האחים המנוחים כיורשיהם.

    לנוכח רצון התובעים לסיים את הנאמנות, ובפרט משעה שלא שוררים יחסי אמון בין הצדדים והם אינם סומכים זה על זה ומשכך לא מתקיימות נסיבות המאפשרות קיומה של נאמנות, וביתר שאת הואיל וחלק מטענות הנתבע מהוות למעשה כפירה בנאמנות ביחס לדירה 10 – יש לקבוע כי הנאמנות הסתיימה.

    כתוצאה מסיום הנאמנות, זכאים הצדדים לפסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה 6 ובדירה 10 הן בבעלות האח ע', האחות ר' והאחות א', בהתאם לחלקים שפורטו לעיל.

    טענות הנתבע לפיהן ההסכמים משנת 1967 ומשנת 1999 מהווים מערכת הסכמית חלקית, ומלבדם הובטח לו בעל פה כי מלוא הזכויות בדירה 10 שייכות לאמו או לו ויש לאכוף הבטחה זו – לא הוכחה ואף נסתרה. הנתבע הציג גרסה מתפתחת, העלה טענות עובדתיות סותרות וכן טענות שאינן עומדות במבחן ההיגיון. בטענות הנתבע נמצאו סתירות רבות מאוד, ועדותו היתה לא עקבית ולא מהימנה.

    לנוכח כל זאת, דין התביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לחלקו של כל אחד מהאחים המנוחים בדירה 6 ובדירה 10 – להתקבל.

     

     

     

     

    ג.2. התביעה למתן חשבונות:

     

55. כאמור, התביעה למתן חשבונות מתייחסת לארבע הדירות שנמכרו בעסקעות מכר מהשנים 1989 - 2000. ע', התובע בתביעה זו, עתר לקבלת שורה של מסמכים הנוגעים בעיקרם לעסקאות המכר ותקבוליהן. זאת, לנוכח טענתו כי חלקה של אמו בתמורת המכר לא שולם לה, וכן לנוכח טענתו כי העסקה בקשר לדירה 1 נעשתה שלא כדין משום שבמסגרתה מכר האח ע' את הזכויות בדירה אשר היו רשומות על שמו לרעייתו ר' ללא אישור. יורשי האח ע' והאחות ר', הנתבעים בתביעה זו, טענו כי התביעה למתן חשבונות התיישנה. לשיטתם, אין להחיל את דיני הנאמנות כאן משום שמדובר בדירות שנמכרו זה כבר לפני שנים רבות. מנגד לטענת ע', הנאמנות מסתיימת אך עם העברת כספי תמורת המכר לידי הנהנה, ועל כן מקום בו לא הוצגה כל ראיה לכך שחלקה של האחות א' בתמורת מכר הדירות שולם לידיה, לא החל מניין ההתיישנות והתביעה לא התיישנה.

     

56. הנטל להוכיח כי תביעה התיישנה, מוטל על הטוען זאת. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי מקום בו נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. התנאים להארכת תקופת ההתיישנות כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הם תנאים מצטברים, והנטל להוכחתם מוטל על התובע (טל חבקין, התיישנות 192 (2014) (להלן: חבקין). אשר לרציונלים הניצבים בבסיס דיני ההתיישנות, ראו דברי כב' השופט עמית בע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קריית אתא (17.10.12) 19 (להלן: עניין תלמוד תורה): "טעם ראייתי אשר עניינו בקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כך שיוכל לכלכל את צעדיו ללא חשש שמא ייתבע בגין שנים עברו; ריח מחילה וויתור, באשר תובע "הישן על זכויותיו" תקופה ארוכה מבסס אצל הנתבע ציפייה כי לא ייתבע; ושיקול מערכתי מנקודת מבטה של מערכת המשפט, אשר ראוי שתקדיש את משאביה לעניינים שבהווה ולא על עניינים שאבד עליהם הכלח".

     

57. לקיומם של יחסי נאמנות השלכה על סוגיית ההתיישנות. "יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו... ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות... כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה, או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד" (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4), 520, 526 (להלן: עניין גמזו), וראו גם: כרם בעמ' 201; ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280 ,287 (2002)). מועד התגבשות עילת התביעה הוא איפוא המועד בו הסתיימו יחסי הנאמנות, או כאשר נודע לנהנה כי הנאמן הפר כלפיו את חובותיו.

     

58. עם זאת, הנאמנות אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות בכל מקרה וללא גבול. נפסק כי "קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו, אולם הנחה זו ניתנת לסתירה. בהיוודע לנהנה העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ" (עניין גמזו בעמ' 527). כללי ההתיישנות במקרה בו מתקיימת נאמנות, אינם אלא קונקרטיזציה של דיני ההתיישנות הכללים, ומהווים ביטוי פרטי של הכללים המעוגנים בחוק ההתיישנות. "הכלל לפיו יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו הנאמן הפר או כפר בנאמנות, אינו אלא קונקרטיזציה של סעיף 6 לחוק (ההתיישנות) בסיטואציה של נאמנות. במהותו, הכלל האמור אינו אלא פרשנות המונח "ביום שבו נולדה עילת התובענה" הקבוע בסעיף 6 לחוק, באופן ההולם נסיבות של יחסי נאמנות. לאמור: עילת התובענה נולדת כאשר הנאמן מפר את חובתו או כופר בנאמנותו. הכלל לפיו באין מידע סותר רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את מירוץ תקופת ההתיישנות – אינו אלא מקרה פרטי של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות" (עניין תלמוד תורה בעמ' 14-15).

     

59. כאשר מדובר בתביעה למתן חשבונות, עילת התביעה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום ובכך יש כדי להשליך על תחילת תקופת ההתיישנות. אולם, התחדשות העילה כפופה לכך שבין הצדדים ממשיכה להתקיים מערכת יחסים מיוחדת המקימה לתובע עילה לתבוע מתן חשבונות. במידה ומערכת היחסים המיוחדת המצמיחה עילה לתבוע מתן חשבונות הסתיימה, תחל תקופת ההתיישנות ממועד סיום מערכת היחסים המיוחדת (ע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833, 835 (1990) (להלן: עניין שמעון); רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גלזר, פסקה 8 (29.7.2015), להלן: עניין גלזר; חבקין, עמ' 141).

     

60. ודוק, גם תביעה לקבלת חשבונות כפופה לדיני ההתיישנות, והיא מוגבלת לקבלת חשבונות על פני שבע שנים שקדמו להגשת התביעה (עניין גלזר בעמ' 6; עניין שמעון; ת"א (י-ם) 1122/97 דיור וקיט בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (20.4.2004)).

     

    מן הכלל אל הפרט:

     

61. על מנת לבחון האם התביעה למתן חשבונות התיישנה אם לאו, יש לבחון תחילה מהו מועד סיום הנאמנות ביחס לארבע הדירות שנמכרו. שהרי, ככלל, כל עוד נמשכת הנאמנות, לא מתחילה תקופת ההתיישנות (בכפוף לחריגים שצוינו לעיל). זאת ועוד, כל עוד נמשכת הנאמנות ובין האחים המנוחים או יורשיהם בנעליהם מתקיימים יחסי אמון מיוחדים, ממשיכה להתחדש עילת התביעה למתן חשבונות.

     

62. באשר לשאלה מתי מסתיימת נאמנות, ראו הדיון לעיל בפרק הדן בתביעה לפסק דין הצהרתי. לשם מענה לשאלה מהו מועד סיום הנאמנות ביחס לארבע הדירות שנמכרו, יש לבחון את ההסכמים עליהם חתמו האחים המנוחים בהם כוננו את הנאמנות (לעניין אופן פרשנות הסכם היוצר נאמנות, ראו פסיקה לעיל). בהסכם משנת 1967 הסכימו האחים המנוחים כי "יהיו שותפים ביחידות שהסכימו לקבל ושתוקצינה להם יחסית לחלקיהם בבניין – היינו --- [האח ע'] 4/9 --- [האחות ר'] 3/9 ו--- [האחות א'] 2/9". מכאן, שההסכמות עוסקות בשותפות בדירות עצמן. עוד נכתב בהסכם משנת 1967, כי האחים המנוחים "מצהירים ומתחייבים כי ברצונם לממש הרכוש ולחלק התמורה ביניהם על פי החלקים הנ"ל". זאת אומרת, שמטרת ההסכם אינה כי מי מהאחים המנוחים יחזיק עבור משנהו את הכספים שיתקבלו ממכר הדירות, אלא כי הם יחזיקו זה עבור זה אך את זכויות הבעלות בדירות עצמן, ועם המכירה כל אחד מהם יקבל את חלקו. בהמשך ההסכם שוב קבעו האחים המנוחים כי יחלקו ביניהם את תמורת מכר כל דירה ודירה, וכך: "מהתמורה שתתקבל ממכירת כל יחידה ישולמו תחילה ההוצאות והיתרה שתישאר תחולק בין הצדדים עפ"י היחס דלעיל".

     

    אם כן, בהסכם משנת 1967 הסכימו האחים המנוחים כי חרף אופן רישום הזכויות בדירות בבניין, הם בעלים במשותף בדירות אלה, בהתאם לחלקים עליהם הסכימו. האחים המנוחים הסכימו מפורשות, כי עם המכירה של כל דירה תחולק תמורת המכר ביניהם. האחים המנוחים לא קבעו כי יחזיקו זה עבור זה את הכספים בנאמנות, ואף קבעו במפורש הפוך מכך – כי עם המכירה יקבל כל אחד מהם את חלקו בתמורה. הנאמנות נקבעה אך ביחס לזכויות הבעלות בדירות עצמן ולא ביחס לתמורת המכר. הנאמנות משתרעת רק על הנכס, ומשנמכר הנכס תמה הנאמנות.

     

63. מעבר לאמור, גם בהסכם משנת 1999, אשר נחתם בסמוך לעסקת המכר האחרונה מבין ארבע הדירות שנמכרו, שבו האחים המנוחים וקבעו הוראות דומות ביחס לדירה 6 ולדירה 10 אשר נותרו רשומות על שמם באותו מועד. בהסכם משנת 1999 נקבע כי כספים שיתקבלו ממכירת כל אחת משתי הדירות שנותרו יחולקו ביניהם מיד לאחר המכירה. אמנם, ההסכם משנת 1999 אינו עוסק בארבע הדירות שנמכרו. אולם, ניתן ללמוד גם ממנו על אומד דעת האחים המנוחים ועל כוונתם לחלק את תמורת מכר הדירות ביניהם מיד לאחר המכירה, ולא להחזיק זה עבור זה את הכספים שיתקבלו בנאמנות.

     

64. מן הראיות שהוצגו עולה כי האחות א' ידעה בזמן אמת על מכירת ארבע הדירות, ולכל המאוחר ידעה בסוף שנת 1999 על כך שארבע דירות נמכרו, שהרי ההסכם משנת 1999 אשר נחתם ביום 12.11.1999 עוסק רק בשתי הדירות שנותרו על שם מי מהאחים המנוחים, מתוך שש הדירות שהם ירשו בבניין. למעשה, מגרסת ע' עצמו משתמע כי האחות א' ידעה בזמן אמת על מכירת הדירות, שהרי לטענתו נשלח במצוותה לשוחח עם האח ע' כבר בשנת 1994 "כדי לבדוק מה עם הכסף, בעדינות כדי לקבל אותו מ--- [האח ע']... " (עמ' 57 ש' 29-24, עמ' 62 ש' 24-23, עמ' 63 ש' 7-6, ש' 14-10, עמ' 68 ש' 11-9, עמ' 78 ש' 25-19, עמ' 87 ש' 33-30, עמ' 88 ש' 12-6, עמ' 89 ש' 21 - 24). ראו בעניין זה גם הגרסה שהציג העד מטעם ע', א' ל' בעמ' 127 ש' 18-17, עמ' 128 ש' 19-10, ש' 31-10, עמ' 129 ש' 23-20 עמ' 133 ש' 15-19). משעה שהאחות א' ידעה שהדירות נמכרו, הרי שככל שהיתה לה טענה בעניין חלקה בתמורה שהתקבלה, לא היתה כל מניעה להעלותה.

     

65. זאת ועוד, ההסכם משנת 1999 נחתם לאחר שנמכרו ארבע הדירות או לכל הפחות לאחר שעסקת המכר האחרונה כבר היתה על הפרק (ביום 7.11.99 נרשמה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין על הזכויות בדירה 8 שהיא הדירה האחרונה שנמכרה, בעוד ההסכם נחתם מספר ימים לאחר מכן, ביום 12.11.99. רישום העברת הבעלות לרוכשי דירה 8 נעשה בשנת 2000). הדעת נותנת כי ככל שהיו לאחות א' טענות בנוגע לתמורת מכר ארבע הדירות, היא לא היתה חותמת על ההסכם משנת 1999 אשר התייחס רק לדירה 6 ולדירה 10 שנותרו רשומות על שם האח ע', אחות ר' והאחות א' אותה עת, אלא היתה דורשת כי יינתן ביטוי גם לחוב הכספי כלפיה.

     

66. כאמור, מעבר לטענת ע' שהאחות א' לא קיבלה את חלקה בכספים שהתקבלו ממכירת ארבע הדירות שנמכרו, ע' טען גם שעסקת מכר דירה 1 נעשתה בניגוד לדין משום שהזכויות בה הועברו מהאח ע' לרעייתו ללא אישור. בקשר לטענה זו מסרו יורשי האח ע' והאחות ר' גרסה דלה ומבולבלת. בתצהיר ר' מיום 17.06.21 נכתב: "ביחס לדירה אותה רכשתי בשנת 1995, אדגיש כי התמורה ששילמתי עבור הדירה חולקה בין האחים המנוחים על פי אחוז חלקם בדירה, בדיוק כפי שנעשה בנוגע לכל דירה שנמכרה. כפי שהסברתי במסגרת תצהירי הקודם, ניסיונותיי לאתר מסמכים בהקשר זה העלו לצערי חרס" (סעיף 13). בחקירתה הנגדית של ר', תחילה, כאשר נשאלה האם רכשה זכויות שהיו שייכות לאח ע' ולאחות ר' השיבה בשלילה, ורק לאחר שעומתה עם מסמכים לפיהם בשנת 1995 היא רכשה את הזכויות בדירה, השיבה כי "זה נכון אבל זה נתתי לבן שלי ש' והוא חילק את הכספים לאחים" (עמ' 17 ש' 30-29), ובכך מסרה גרסה חדשה. בהמשך עדותה המשיכה ואמרה: "כשנתתי לבן שלי, הוא חילק את הכסף לאחים, לאחים של --- [האח ע'], כי הוא רכש את הדירה והוא חילק לכל אחד את מה שמגיע לו לפי החוזים, את הדירה שנתתי לו במתנה" (עמ' 18 ש' 21-19). זאת, הגם שהטענה ש- ש' הוא שרכש את דירה 1 מהאח ע' לא נכתבה בתצהירה. ש' עצמו אשר על פי עדות ר' הוא שרכש מהאחים המנוחים את הזכויות בדירה 1, ולפי עדותה גם שילם לאחות א' ולאחות ר' את חלקן, לא זומן לעדות ולא תמך בגרסת ר' בעניין זה. אולם, משעה שמדובר בעסקה שנעשתה בשנת 1995, קרי לפני כ- 25 שנים, הרי שהתביעה למתן חשבונות התיישנה. העילה לתבוע מתן חשבונות בגין עסקה זו נולדה במועד בו בוצעה העסקה, לפני כ- 25 שנים, ומשכך תקופת ההתיישנות חלפה 7 שנים לאחר מכן (ראו בעניין זה ע"א 8713/11 משה צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.8.2017)). ע' לא טען כי האחות א' לא ידעה בזמן אמת שעסקת המכר בקשר לדירה 1 נעשתה עם ר' כרוכשת. ע' לא טען וממילא לא הוכיח כי נעלמו מהאחות א' העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. לא נטען ולא הוכח כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות או מכל טעם אחר. בהקשר זה יוער כי בסיכומיו טען ע' כי יש לבטל את עסקת מכר דירה 1, אולם לא מדובר בחלק מהסעדים שנתבעו בכתב התביעה, אשר כאמור כללו אך סעדים למתן חשבונות וסעד כספי על סך של 1,500,000 ₪. לפיכך ובהתאם לכלל שהוזכר לעיל האוסר על הרחבת חזית, ולנוכח ההתנגדות שהעלו יורשי האח ע' והאחות ר' להרחבת החזית, אין לדון בעתירה זו.

     

67. לסיכום ביניים: הנאמנות ביחס לכל אחת מהדירות הסתיימה עם מכירתה. לא הוסכם בין האחים המנוחים כי יחזיקו זה עבור זה בנאמנות כספים, לרבות כספים המתקבלים מתמורת מכר הדירות. להיפך, האחים המנוחים הסכימו במפורש כי יחלקו ביניהם את תמורת המכר עם המכירה. האחות א' ידעה בזמן אמת ולכל המאוחר בשלהי שנת 1999 על מכירת ארבע הדירות ואילו היתה לה דרישה לקבלת חשבונות או דרישה כספית היא היתה יכולה להעלותה. מכאן, שהתביעה למתן חשבונות התיישנה.

     

    הואיל והתביעה התיישנה שנים רבות לפני מועד פטירתה של האחות א' (כאמור, ביום 12.11.2019), הרי שאף לנתבע כיורש של האחות א' אין כוח תביעה (ראו סעיף 18 לחוק ההתיישנות וכן ע"א 8221/99 גבריאל זוהר נ' שושנה זוהר (25.05.2003).

     

    בהתאם לאמור, דין התביעה למתן חשבונות בנוגע לטענה שהאחות א' לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר הדירות – להידחות.

     

68. למעלה מהצורך, כפי שיפורט להלן, דין התביעה למתן חשבונות, להידחות גם לגופה. זאת לכל הפחות בנוגע לדרישה לקבל חשבונות משום הטענה שלא שולם לאחות א' חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו.

     

    במסגרת תביעה למתן חשבונות ניתן לחייב אדם שטרם הוגשה נגדו תביעה למסור ליריבו נתונים, למשל מסמכים. על מנת לזכות בתביעה למתן חשבונות, על התובע להוכיח כי מתקיימים שני יסודות: האחד, כי בינו לבין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות; השני, כי קמה לתובע זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל את החשבונות (ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337 (1997)). "תנאים אלה נועדו להבטיח 'שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא' (בבלי, בבא מציעה, ג א). בעל דין אינו זכאי להגיש תביעה למתן חשבונות רק כדי לברר האם הנתבע אכן חייב לו כסף, כדרך של מסע דייג" (דברי כב' השופט א' רובינשטיין, בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), פסקה י"ט לפסק הדין). באשר לקיומה של עילת תביעה לכאורית, נקבע כי במסגרת הדיון בתביעה למתן חשבונות, די בכך שניתן להצביע שלכאורה עומדת לתובע הזכות לתבוע (ראה גם רע"א 3656/17 ח'ליל נ' אנטקי סנטר לריפוי בצמחים בע"מ (1.6.2017)).

     

69. במקרה שלפניי לא עלה בידי ע' להראות כי לכאורה עומדת לו הזכות להגיש תביעה כספית בגין חלקה של האחות א' בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הטענה שהאחות א' לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו (אשר ביחס לאחרונה שבהן הזכויות נרשמו בטאבו על שם הרוכשים בשנת 2000), לא הועלתה ואף לא נרמזה בתכתובות בין ע' לבין ש' מהשנים 2010 ו- 2011. ע' אף כתב במכתבו מיום 3.11.2010 כי הוא שוטח את מלוא טענותיו כלפי בני המשפחה (יורשיו של סביו, הוריהם של האחים המנוחים), אולם לא הזכיר כל טענה לפיה אמו לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר הדירות. מכאן כי לא הייתה לו כל טענה בעניין זה. לא זו אף זו, כאמור, במכתב התשובה ששלח ש' ל- ע' ביום 8.11.2010 נכתב במפורש כי תמורת מכר כל אחת מהדירות שנמכרו חולקה בין האחים המנוחים ("כל דירה שנמכרה תמורתה חולקה ביניהם"). ע' השיב באריכות למכתב זה, אולם לא הכחיש בשום מקום את דברי ש' כי הכספים שהתקבלו ממכר ארבע הדירות שנמכרו חולקו בין האחים המנוחים. מעבר לסוגיית ההתיישנות והשיהוי, בכך שהטענות לא הועלו אז חרף התכתובת שהתקיימה, אלא לראשונה בסמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים, יש כדי ללמד שהטענות אינן נכונות.

     

70. אף במסגרת ההליכים כאן, טענת ע' כי אמו לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו, מבוססת על השערות בלבד, אשר לא נתמכו בכל ראיה. כך, בסיכומיו טען ע' כי "ידוע לו בסבירות גבוהה כי אמו לא קיבלה את כספי מכירת הדירות מ--- [האח ע'] שהיה עליה לקבל ויתכן שגם ---[האחות ר'] לא העבירה את חלקה של --- [האחות א'] לידיה, בהוראת --- [האח ע']" (סעיף 26 לסיכומים, הדגשות שלי עה"כ). על פי הנטען בכתב התביעה שהגיש ע', סברתו כי אמו לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר הדירות, מבוססת על טענתו כי: "לתובע לא זכור כי אמו ... קיבלה סכומי כסף גדולים ובחשבונה לא היו סכומי כסף משמעותיים המשקפים 2/7 חלקים מארבעה נכסי מקרקעין בלב --- ... ההפך הוא הנכון – משך שנים רבות היתה אמו של התובע, סמוכה על שולחנו ואף התגוררה בדירה בבעלות התובע ורעייתו, ללא כל תמורה" (סעיף 16 לכתב התביעה). הינה כי כן, כל סברת ע' כי האחות א' לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר מבוססת על טענתו כי לא זכור לו שאמו קיבלה סכומי כסף גדולים. הא ותו לא. אף על פי כן, והגם ש- ע' הוא היורש היחיד של אמו ומשכך יש לו גישה לחשבונות הבנק שהתנהלו על שמה, ע' לא תמך טענתו זו בכל ראיה. ע' טען כי פנה לכל המוסדות הבנקאיים וביקש לקבל פרטים אודות חשבונות שהיו על שם האחות א' בשנים 1975 - 2019, אולם צרף לתצהירו תשובות אך מבנק יהב ומבנק הפועלים (נספח ח' לתצהיר הנתבע). ע' העיד בחקירתו הנגדית כי אמו ניהלה בעבר חשבונות בבנק דיסקונט ובבנק לאומי, ואף על פי כן הוא לא צרף כל מסמך מבנקים אלה. יתר על כן, ע' העיד בחקירתו הנגדית כי בידיו תדפיסי חשבון בנק שהתנהל על שם אמו בבנק לאומי, ואף על פי כן לא צרף את המסמכים המצויים בידיו על מנת לתמוך בטענתו בעניין מצבה הכלכלי של אמו, עליה הוא מבקש לבסס את טענתו כי לא שולמו לאמו כספים (עמ' 89 ש' 31 - 33, עמ' 90 ש' 11-4, ש' 32-31, עמ' 94 ש' 5-1, ש' 12-8). כלל ידוע הוא מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602). בהתאם לכך, ומשעה שע' לא צרף כל מסמך היכול לתמוך בטענתו בעניין מצבה הכלכלי של אמו אף שמדובר במסמכים שהם בהישג ידו והוא אף נמנע מלצרף מסמכים שעל פי עדותו מצויים בידיו, יש להניח כי אילו היה מצרף את המסמכים האמורים, הם היו פועלים לרעתו. בהתאם לכך, אין לקבל את טענת ע' כי לנוכח מצבה הכלכלי של אמו עולה המסקנה שהיא לא קיבלה לידיה את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו. מעבר לאמור ולמעלה מהצורך יוער, כי גם בקשר למצבה הכלכלי של אמו מסר ע' גרסה חלקית בלבד ומנע את התמונה במלואה. כך, אף שע' טען כי פרט לתגמולי פנסיה ושכר דירה לא איתר בחשבונות הבנק של אמו סכומי כסף משמעותיים, בהמשך העיד כי אמו קיבלה "סכום כסף ענקי כתוצאה מהרכבת הקלה שלקחה איזשהו שטח גדול של המשפחה, כמה מיליונים וזה, זה חולק שם איזה חצי מיליון לאמא שלי" (עמ' 94 ש' 14-12, עמ' 90 ש' 11-9, ש' 23-17).

     

71. בנוסף לאמור יצוין כי ע' טען שבידי ש' מידע רב בנוגע לעסקאות המכר שבוצעו, ואף על פי כן ע' לא ביקש לזמן את ש' לעדות. איני מקבלת את טענת ע' כי יש לזקוף לחובת יורשי האח ע' והאחות ר' את העובדה ש-ש' לא זומן להעיד בהקשר לכך. ש' איננו בעל דין. ע' הוא התובע בתביעה למתן חשבונות ועליו מוטל להוכיח כי מתקיימים רכיבי תביעתו. בהקשר זה, הימנעות ע' מזימון ש' לעדות פועלת לרעתו.

     

72. בתצהיר עדותו הראשית, טען ע' – לראשונה – כי האח ע' סיפר לו במסגרת עשרות פגישות שקיים עמו לאורך שנים החל משנת 1994, כי נטל את חלקה של האחות א' בכספים שהתקבלו ממכירת ארבע הדירות שנמכרו. בכתב התביעה שהגיש לא העלה ע' כל טענה בעניין פגישות שקיים עם האח ע' ודברים שאמר לו האח ע' בקשר לתמורת מכר ארבע הדירות. ע' טען בכתב התביעה אך כי התנהלות יורשי האח ע' והאחות ר' אשר לדבריו לא השיבו לפניותיו בסמוך להגשת תביעתו "העלתה ומעלה חשש בליבו של התובע, כי הנתבעים ואו אחיה של אימו, ניצלו את מצבם הנפשי הן של התובע והן של אמו שלא היה מן הטובים והחזקים במהלך השנים ועשו בחלה של האם בדירות ובכספה – כבשלהם ...". כפי שפורט בהרחבה לעיל בפרק הדן בתביעה לפסק דין הצהרתי, גרסת ע' בעניין פגישות שקיים עם האח ע' ודברים שלכאורה אמר לו האח ע' בפגישות אלה, היא גרסה מתפתחת, נמצאו בה סתירות רבות, היא אשר אינה עולה בקנה אחד עם ראיות שהוגשו לתיק, ואין לתת בה אמון. מעבר לדברים הרבים אשר כבר נכתבו בעניין זה, אוסיף כי גם טענת ע' שהאח ע' היה נתון במצוקה כלכלית ומשכך ביקש להשתמש בחלקה של האחות א' בתמורת המכר, לא הוכחה. כפי שפורט בהרחבה לעיל, אף בעדויות א' ל' ו-מ' ש' אשר העידו מטעם ע', אין כדי לסייע וללמד כי חלקה של האחות א' בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו לא שולם לה. 

     

73. ע' פונה כעת לבית המשפט בטענה כי האח ע' מסר לו הבטחות כאלה ואחרות, וזאת שנים רבות לאחר פטירתו של האח ע', כאשר אין אפשרות להביא את גרסתו של האח ע' לדברים ובכך נפגעת מאוד יכולת יורשי האח ע' והאחות ר', הנתבעים בתביעה למתן חשבונות, להתגונן. בהקשר זה נקבע כי מקום בו מוגשת תביעה כנגד יורשים "רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (08.02.2009); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי (15.05.2017) ; עמ"ש (ת"א) 6964-12-20 פלונית נ' אלמונית (16.03.2022)). ראו דברי כב' השופט מ' זילברג בע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960): "התביעה היתה נגד עזבונו של נפטר ואחד מיורשיו, וכלל גדול בדין כי בכגון זה מדקדקין עם התובע יתר על המידה הרגילה – והטעם גלוי וידוע: כי בהעדר הבעל-דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו ... כאשר התביעה היא נגד עזבון או אחד מיורשיו, יש קודם כל לעקור מן הלב את הספק, פן ואולי היתה באמתחתו של הנתבע החי טענה כל שהיא העשויה לסכל – אם על ידי כפירה ואם על ידי עדות סותרת – את תביעת יריבו. לא נעקר הספק – הפסיד התובע, כי המוציא מחברו עליו הראיה, הראיה הוודאית".

     

74. מעבר לאמור, לא זו בלבד שתביעת ע' מוגשת נגד האח ע' לאחר שנפטר, ע' עצמו תובע כשהוא בא בנעלי אמו. הגם שיורש רשאי להגיש תביעה מקום בו למוריש היתה עילת תביעה (והכל בכפוף לדיני ההתיישנות), יש לדקדק עם ע' בעניין זה. שהרי העובדה שאמו של ע' לא הגישה בחייה תביעה נגד האח ע' או האחות ר' או יורשי מי מהם בטענה שלא שולם לה חלקה בתמורת מכר הדירות, יכולה ללמד כי לא היו לה כל טענות בעניין זה. התביעה לא הוגשה על ידי האחות א' עצמה, והאחות א' לא טענה כי היא לא קיבלה את חלקה בתמורת מכר ארבע הדירות שנמכרו, אלא היורש של האחות א', אשר לו אין ידיעה אישית ותביעתו מבוססת על השערות, הוא שבחר להגיש את התביעה. בכך יש כדי להחליש את היכולת לברר את התביעה ואת כוחה. הואיל והדירות נמכרו לפני שנים רבות, הרי שלאחות א' היתה הרבה מעבר להזדמנות סבירה להגיש תביעה נגד אחיה או יורשיהם אילו סברה שיש עילה לכך. העובדה שהאחות א' לא עשתה כן, מלמדת על כך שלא סברה שקיימת עילת תביעה או שוויתרה על זכותה לתבוע (ראו והשוו: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (26.7.1994)).

     

75. נוסף על כל האמור לעיל, דרישת ע' למתן חשבונות אינה סבירה, שכן מדובר במסמכים רבים ביותר המתייחסים לתקופה של שנים ארוכות טרם הגשת התביעה, לעסקאות בהן אף אחד מהנתבעים בתביעה למתן חשבונות לא היה צד, למעט העסקה שנעשתה בקשר לדירה 1. ר', אלמנת האח ע', היא אישה בת 80, אשר העידה כי לא הייתה מעורה בעסקי בעלה ובהתנהלותו הכלכלית מול שתי אחיותיו (עמ' 19 ש' 33-27, עמ' 21 ש' 23-15, עמ' 26 ש' 32-30, עמ' 27 ש' 12-11). ר' העידה כי מעולם לא שמעה מבעלה כי הוא חייב כסף לאחות א', וכי לאורך כל השנים ידעה מבעלה ומבנה ש', כי חולקו הכספים שהתקבלו הן ממכירת הדירות והן מהשכרתן (עמ' 21 ש' 33-28, עמ' 22 ש' 7-1, עמ' 27 ש' 20-13, עמ' 35 ש' 12-10, עמ' 42 ש' 9 - 11). ר' העידה עוד, כי לבקשת ע' ניסתה לאתר מסמכים שנגעו למכירת הדירות ופנתה לבנקים בניסיון להתחקות אחר מסמכים הנוגעים להתחשבנות הכלכלית שהייתה בין האחים המנוחים, אך מלבד המסמכים שהותיר אחריו האח ע' ומסמכים שעלה בידה לאתר אצל מי מהיורשים, ואשר הוגשו אל תיק בית המשפט, לא עלה בידה לאתר מסמכים נוספים (עמ' 16 ש' 33-30, עמ' 17 ש' 12-1, עמ' 19 ש' 11-8).

     

76. לנוכח כל המפורט לעיל, הרי שדינה של התביעה למתן חשבונות להידחות הן מחמת שהתיישנה והן לגופה.

     

     

    ד. סיכום:

     

77. בהתאם לכל אשר פורט לעיל:

    • בתביעה שהוגשה בתמ"ש 39921-04-20 – ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה מספר 6 ובדירה מספר 10 שייכות ליורשי האח ע', האחות ר' והאחות א' בחלקים הבאים: יורשי האח ע' – 4/9, יורשי האחות ר' – 3/9, יורשי האחות א' – 2/9.

    • התביעה שהוגשה בתמ"ש 19854-07-20 – נדחית.

    • לנוכח תוצאת פסק הדין וכן בשים לב להתנהלות הנתבע בהליך, לגרסאות השונות שמסר ולסתירות שנמצאו בדבריו וכן לנוכח המשאבים הרבים שהושקעו בבירור ההליך אשר כללו שלוש ישיבות הוכחות – הנתבע ישלם לתובעים הוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪.

    • המזכירות תסגור את התיקים.

       

       

      פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

       

      ניתן היום, כ"ב אב תשפ"ב, 19 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.