אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בשאלה האם השתתפות בתשלום היטל השבחה יש בה להעיד על שותפות

פס"ד בשאלה האם השתתפות בתשלום היטל השבחה יש בה להעיד על שותפות

תאריך פרסום : 20/12/2023 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
61868-07-22
10/10/2023
בפני :
1. סגנית הנשיאה ורדה פלאוט - אב"ד
2. השופט צבי ויצמן
3. השופטת יעל מושקוביץ


- נגד -
מערערת:
ש. א. ג.
משיב:
א. ג.
פסק דין

 

 

השופטת ורדה פלאוט, אב"ד

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה  בפתח תקווה (כב' השופטת א. נוס) ביום 16.6.22 בשלושה תיקים שנדונו במאוחד (תלה"מ 50246-10-19, 31387-01-20, 33813-07-21) ודנו בעניינן מזונות ורכוש.

הערעור שבפנינו נסוב על קביעת בית המשפט קמא בתלה"מ 33813-07-21, אשר דחה את טענת המערערת, לפיה, יש להחריג מהרכוש המשותף נכס מקרקעין הרשום על שם המערערת בלבד, אשר נרכש על ידה מכספים שנצברו על ידה טרם נישואיה ומכספיה של אמה וכי לא הייתה לה כל כוונה לשתף את המשיב בנכס זה.

בית המשפט קמא דחה את טענתה זו של המערערת, קבע כי יש לאזן את כלל הרכוש, הכספים והחובות שצברו הצדדים בתקופת השיתוף, בלא להחריג נכס, זכות, חוב או הלוואה, לרבות רכבים ומקרקעין וחייב את המערערת בהוצאות בסך 30,000 ₪.

על קביעתו זו ועל פסיקת ההוצאות הוגש הערעור כאן.

 

  • עיקר העובדות הדרושות לעניין

 

  1. הצדדים נישאו זה לזו בינואר 2011 ולהם שלושה ילדים ילידי 1011, 2016, 2018.

 

  1. במהלך השנים התנהלו הצדדים, ככלל, במשותף בנוגע לרכושם, לרבות במתנות שניתנו להם על ידי הוריהם ולענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים על השיתופיות בנוגע לכלל הרכוש לרבות בנוגע לכלל הסכומים שהופקדו על ידי הורי הצדדים בחשבון הבנק.

 

  1. הצדדים חלוקים בנוגע לנכס מקרקעין (להלן: הנכס) המצוי בחדרה, שנרכש על ידי המערערת, לטענתה מכספים שנחסכו על ידה או על ידי אמה עבורה לפני נישואיה, והופקדו על ידה ועל ידי אמה בקרנות וקופות גמל עוד קודם לנישואי הצדדים. הנכס נרכש במהלך תקופת הנישואין ונרשם על שם המערערת בלבד. אלא שלאור העובדה כי הצדדים עשו שימוש בחשבון בנק אחד (בבנק לאומי) בלבד (אף שהיה למבקשת חשבון נוסף על שמה בבנק הפועלים), הרי שלאחר שנמשכו הכספים מהקרנות, לצורך רכישת נכס המקרקעין, הם הועברו לזמן קצר לחשבון הבנק של הצדדים (לטענת המערערת הופקדו שם בפקדון ולא נטמעו בכספים המשותפים בחשבון) ונמשכו בתוך זמן קצר לצורך רכישת הנכס. כשנתיים לאחר רכישתו, נטלו הצדדים הלוואה במשותף, בחשבון המשותף שלהם, באמצעותה, שילמו, בין היתר, אף את היטל ההשבחה שהיה על המערערת לשלם.

 

  1. הצדדים אינם חלוקים על נסיבות רכישת הנכס ועל מועדי משיכת והפקדת הכספים.

 

בשנת 2014 ביקשה אם המערערת לרכוש קרקע בחדרה במסגרת קבוצת רכישה עבור המערערת, תוך שימוש  בכספים שנצברו בשני אפיקי ההשקעה, החיסכון וקופת הגמל. מדובר בקרקע  חקלאית אשר הופשרה לבניה באותה עת, ואשר סך כל הכספים שנצברו, 209,000 ₪, שימשו לרכישתה כדלקמן:

 

ביום 6.3.14 –הועברו לחשבון המשותף סך של 93,000 ₪

כחודשיים לאחרי כן, בימים 14.5.14 ו- 19.5.14 – נמשכו מהחשבון ושולם עבור הנכס סך של 43,000 ₪.

אם המערערת העבירה לחשבון המשותף ביום 1.8.14 וביום 3.8.14 סך כולל של 10,000 ₪.

ביום 10.8.14 נפדו קופות גמל של המערערת בסך של 116,434 ₪ והכספים הופקדו בחשבון המשותף.

ביום 19.8.14 נמשכו הכספים מהחשבון המשותף והועברו לעוה"ד שטיפל ברכישת הנכס בסך של 178,340 ₪.

ביום 21.8.14 העבירה אם המערערת עבור רכישת הנכס לחשבון המשותף סך של 20,000 ₪

ביום 15.10.14 שולם מס רכישה בסך של 12,540 ₪.

בשנת 2016 נטלו בני הזוג הלוואה בסך של 60,000 ₪ ומתוכה שולם היטל השבחה בסך של 44,300 ₪.

 

 

 

  • טענות המערערת

 

  1. הנכס נרשם על שמה בלבד, ולא בכדי, שכן מדובר בכספי מתנה שניתנה לה בלבד על ידי אמה בדרך של כספים שהופקדו על ידה טרם נישואיה בחשבון חיסכון בבנק הפועלים ובקופות גמל. לטענתה, עוד טרם נישואי הצדדים היה בבעלותה חשבון חסכון בבנק הפועלים שנפתח ביום 1.6.98 ונצברו בו 93,207 ₪ נכון למועד סגירתו ביום 31.3.14 מדובר היה בכספים שהופקדו עבורה על ידי אמה וסבתה של המערערת. בנוסף הייתה לה קופת גמל בה נצברו 116,434 ₪ מיום 1.1.10 עד ליום 31.12.10 מדובר בסך כולל של 209,641 ₪.

 

  1. למערערת היה חשבון בנק נוסף, חשבון בבנק לאומי אליו צורף המשיב לאחר הנישואין, כאשר הכספים בחשבון זה היו כספים משותפים וזאת בשונה מהכספים שהצטברו בחשבונות החיסכון וקופת הגמל כמתואר לעיל.

 

הנכס, כאמור, נרכש בשנת 2014 תמורת 209,000 ₪ ששולמו מהכספים שנצברו לזכותה של המערערת כמפורט מעלה. הכספים הועברו מהקופות לחשבון המשותף "כתחנת מעבר" בלבד  ואין בכך ללמד על כוונת שיתוף. 

 

  1. היטל ההשבחה שולם באמצעות הלוואה שנטלו שני הצדדים במשותף, אך אין לראות בכך משום יצירת זכות קניינית משותפת, שכן המערערת יצרה הפרדה רכושית ברורה בנוגע לזכות בנכס ותשלום היטל ההשבחה אינו יוצר זכות קניינית בנכס או אינדיקציה לשיתוף, מקום בו כלל האינדיקציות האחרות מעידות על רצון לבצע הפרדה.

 

  • טענות המשיב

 

  1. לטענת המשיב הנכס משותף: הוא נרכש במהלך הנישואין, מכספים ששולמו מהחשבון המשותף. חלק מהכספים נצברו לפני הנישואין וחלקם לאחריהם, אך כל הכספים שולמו מתוך החשבון המשותף. הנכס נרכש במועד בו היו הצדדים נשואים ולאחר רכישתו נולדו לבני הזוג שני ילדים, עובדה המעידה, אף היא, על רצון ליצירת שיתוף.

 

  1. המשיב הדגיש, כי לאחר רכישת הנכס תמורת סך 245,000 ₪, שולם היטל ההשבחה מכספים משותפים, עובדה המעידה כאלף עדים על כוונת שיתוף בנכס.  לטענתו, מדובר בזכות לרכישת דירה בלבד, ובהמשך היה על הצדדים לשלם את יתרת עלויות הבנייה בסך 900,000 ₪ וכן הוצאות שונות נוספות.
  2. המשיב עצמו הפקיד גם הוא כספים פרטיים בחשבון המשותף ובכללם, כספי פיצויים בסך 37,931 ₪, בגין נזקי גוף אשר לכאורה שייכים לו ואין לגביהם שיתוף, אך הוא הפקידם בחשבון המשותף ודינם כדינו של הנכס. המשיב אף ציין כי הן הוריו והן הורי המערערת העניקו לבני הזוג מתנות, ובכלל זה נתן אביו של המשיב לבני הזוג סך 20,000 ₪ לצורך רכישת מכונית וכן נתן להם זכות ציבורית למונית ללא תשלום, לפיכך לא ניתן לראות דווקא בכספים שהופקדו על ידי אם המערערת והועברו לחשבון המשותף ככספים שאינם משותפים.

 

  1. עוד טען המשיב כי הרישום ע"ש המערערת בלבד היה מוסכם לנוכח כוונת הצדדים שהמשיב יקדם רכישת נכס אחר המצוי בפרדסייה במחיר למשתכן. המשיב הוסיף וטען כי מעולם לא נאמר לו כי הנכס שייך למערערת בלבד, ואם היה הדבר נאמר לו לא היה מביא עמה לעולם שני ילדים נוספים.

 

  • פסק דינו של בית משפט קמא

 

  1. בית המשפט קבע כי יש לראות בנכס כנכס משותף, שכן הכספים שולמו מתוך חשבון הבנק המשותף, ובהתאם לפסיקה, כספים שהועברו לחשבון בנק משותף שייכים לבעלי החשבון בחלקים שווים וכי יש בהם ללמד על הסכמת בן הזוג לשתף בהם את משנהו, וכי עצם העובדה כי מדובר בכספים שהעביר אחד מבני הזוג קודם לרכישה, אינה מעלה או מורידה, אלא אם כן הוסכם אחרת (ע"א 655/89 דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ, (1991)).

 

  1. כך נקבע כי מתנה בין בני משפחה יוצרת חזקה "הפוכה" ולפיה על הטוען כי אין מדובר במתנה (משותפת לבני הזוג) מוטל הנטל להוכחת טענה זו. בעניין שבפנינו, הסכימו הצדדים כי מועד הקרע הינו ביום 14.7.19, היינו שיתופיות חלה בניהם מיום 3.1.11 ועד ליום 14.7.19, משך למעלה משמונה שנים. בתקופה זו התנהלותם הכלכלית של בני הזוג הייתה באמצעות חשבון בנק משותף בבנק לאומי, אליו הופקדו אף כספי החיסכון וקופת הגמל שנועדו לרכישת הנכס ומשכך, הכספים בחשבון היו משותפים.

 

  1. הכספים בחשבונות החיסכון שהיו על שם המערערת הופקדו בהם .על ידי אמה וסבתה לפני הנישואין ונותרו על שמה לאחר הנישואין. ואולם, לצורך רכישת הנכס הועברו הכספים מחשבון החיסכון וקופת הגמל אל החשבון המשותף. בנוסף, נטלו הצדדים הלוואה משותפת לצורך תשלום היטל ההשבחה.
  2. לאור אלה קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה "כלל וכלל" כי הוסכם בינה לבין הנתבע כי הנכס אינו משותף, ולא נערך הסכם המורה כן. העובדה כי כספי המערערת הופקדו בחשבון המשותף למשך זמן קצר ונמשכו בתוך זמן קצר לצורך רכישת הנכס אשר נרשם על שם המערערת, אינה מבססת רצון להפריד נכס זה מכלל רכוש בני הזוג. וכי הוכח היפוכו של דבר כי הייתה כוונה לשתף את הנכס בין בני הזוג ככלל נכסיהם. כך מסכם בית המשפט וקובע:

"כספי התובעת שמקורם בתכנית החיסכון ובקופות הגמל, הועברו לחשבון המשותף, ועם העברתם הפכו למשותפים, ללא תלות בשאלה מהו פרק הזמן שחלף עד התשלום בגין הנכס.

התנהלות זו, בה הועברו הכספים השייכים לצדדים לחשבון המשותף, תוך שהם משמשים את שני הצדדים היתה הדדית ולא חד צדדית, כפי שלמדנו מהעברת כספי הפיצויים שקיבל הנתבע לאותו חשבון משותף.

כספים שהעבירו אם התובעת ובן זוגה לחשבון, בין אם בתקופה בה שולמו תשלומים לרכישת הנכס, לפ(נ)יה או לאחריה, מוחזקים ככספים שניתנו במתנה לשני הצדדים, כך שעת שנרכש בתקופת החיים המשותפים, מכספים משותפים ובאמצעות הלוואה אשר הצדדים נשאו במשותף בהשבתה, נכס משותף הוא, ללא תלות ברישום".

 

  • תמצית טענות המערערת

 

  1. שגה בית המשפט משהתעלם מהעובדה כי הכספים הופקדו על ידי אמה של המערערת וסבתה בחשבונות חיסכון וקופת גמל שנים לפני הנישואין ואף במהלך הנישואין הוחזקו בנפרד מכספי בני הזוג ועל שמה של המערערת בלבד.

 

  1. כי הכספים נמשכו מקופת הגמל וחשבון החיסכון לצורך רכישת הנכס והופקדו לזמן קצר בחשבון המשותף וזאת כ"תחנת מעבר" בלבד ורק מן הטעם שלא היה על שמה חשבון בנק אחר;

 

  1. כי שגה בית המשפט בכך שהשווה את כספי הפיצויים שקיבל המשיב לכספים שיועדו לרכישת הנכס שכן הצדדים עצמם התייחסו לכספים באופן שונה; כספי הפיצויים הופקדו בחשבון המשותף לצורך שימוש בהם לצרכי המשפחה ובכך גילה המשיב כוונת שיתוף בכספים אלו ואילו המערערת, מאידך, לא הפקידה את הכספים בחשבון לצורך שימושה השוטף של המשפחה, אלא לצורך רכישת הנכס (ואכן אין חולק כי לא נעשה בהם שימוש לצרכיה השוטפים של המשפחה), משכה אותם בתוך זמן קצר מהחשבון ורכשה באמצעותם את הנכס אשר נרשם רק על שמה. בפנינו הדגישה המערערת (ועל כך לא חלק המשיב) כי בתקופה בה הוחזקו הכספים בחשבון המשותף הוחזקו בפיקדון נפרד ולא בחשבון העו"ש (עמ' 8 שורות 4-6).

 

  1. שגה בית המשפט בכך שראה בתשלום היטל ההשבחה כתשלום משותף, תשלום שבוצע מתוך הלוואה משותפת בסך 60,000 ₪, זאת בשעה שמהלוואה זו שימש רק סך 37,570 לתשלום המס, והייתה הבנה בין אם המערערת למשיב כי אין בתשלום זה כדי ליצור שיתוף בנכס, והדבר עולה בבירור מהרישום על שמה של המערערת בלבד;

 

  1. שגה בית המשפט משייחס חשיבות לעבודה כי הצדדים לא ערכו הסכם נפרד בנוגע לנכס על מנת להחריגו מסך הנכסים המשותפים, מקום בו כלל האינדיקציות הראו כי כוונת הצדדים הייתה להחריגו מסך הנכסים ומשום כך על מנת ליצור כוונת שיתוף בנכס היה מקום לערוך הסכם נפרד הקובע זאת.

 

  1. שגה בית משפט קמא בכך שלא השתמש בסמכותו לחלוקה בלתי שוויונית של הזכויות בנכס. כן משיגה המערערת על חיובה בהוצאות משפט בסכום גבוה.

 

  • תמצית טענות המשיב

 

  1. פסק הדין נכון וצודק. מדובר בקביעות עובדתיות שאין להתערב בהן.

 

  1. פסק הדין תואם את ההלכה לפיה סיבת רישום נכס על שם צד אחד אינה ראיה להעדר שיתוף ויש לבדוק את הנסיבות הספציפיות של כל מקרה.

 

  1. בעניינינו, כדין קבע בית המשפט קמא כי הכספים ששימשו לרכישת הנכס הופקדו בחשבון משותף של הצדדים. כי היה זה רצונה של המערערת להפקיד את הכספים בחשבון המשותף ופעולה המקנה שיתוף אינה הפיכה.

 

  1. לטענת המשיב כדין קבע בית המשפט קמא כי אין רלוונטיות לאורך התקופה בה "שהו" הכספים בחשבון המשותף ומכל מקום, אין מדובר בזמן קצר ומשכך מדובר בכוונה ברורה לשיתוף.

 

  1. כי יש לייתן משקל מכריע לתשלום היטל ההשבחה מכספי הלוואה שנטלו הצדדים במשותף, כי העובדה שאם המערערת הפקידה אף היא כספים לצורך רכישת הנכס אינה מעלה או מורידה, שכן הצדדים נהנו ממתנות ההורים כל חייהם המשותפים ולא נעשה כל הפרדה לעניין כספים אלו וכי אף המשיב עצמו שיתף את המערערת בכספי הפיצויים להם היה זכאי.

 

  • דיון והכרעה

 

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש  לדחות את הערעור. פסק הדין, רובו ככולו מושתת על קביעות עובדתיות בהן אין הערכאה הדיונית נוטה להתערב בהיותן מבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי ((ע"א 4571/22 בועז חביב נ ניסים חביב ()19.7.22).

 

  1. כאמור, הערעור שבפנינו מתייחס לקביעות עובדתיות שציין בית המשפט לפיהן הכספים, שמקורם אכן בחסכונות ע"ש המערערת, שנצברו, כולם או חלקם, לפני שנות הנישואים, הועברו במספר העברות לחשבון המשותף, ומשם לתשלום תמורת הנכס, נחשבים הן על פי הפסיקה, והן על פי התנהגות הצדדים וכוונתם, ככספים משותפים אשר שולמו בעבור תמורת הנכס, ומכאן המסקנה בדבר השיתוף בנכס. בכך לא מצאנו להתערב.

 

  1. בית המשפט האמין לטענת המשיב לפיה מעולם לא הוצג בפניו מצג לפיו קיימת הפרדה רכושית ביחס לנכס, וכי אם היה הדבר נאמר לו לא היה מסכים לכך, ולא היה מביא לעולם שני ילדים נוספים, כדבריו: "הכל נקנה ביחד. הלכנו לשם ביחד... ואם הייתי יודע לרגע אחד שאני בחוץ או לא היה מגיע לי או לא שלי לא הייתי עושה איתה שני ילדים..."(פרוט' עמ' 60 שורות 23-26). ובהמשך "... זה שלנו ולא הייתה פעם אחת שאמרה שלא שלי ואין לי נגיעה לזה, לא הייתי מכניס כספים ועובד כמו מטורף על משהו שלא יודע..." (פרוט' עמ' 61 שורות 13-15).

 

אם אין די בכך, אין מחלוקת  כי נלקחה הלוואה משותפת ע"ס 60,000 ₪, אשר שימשה, או למצער רובה שימש,   לתשלום היטל ההשבחה החל על הנכס, ודומה כי די בכך בלבד כדי ליצור שיתוף בנכס. כך נקבע , כדוגמה, בעניין  בע"מ 1398/11 אלמונית נ אלמוני, (26.12.12), כי נטילת הלוואה משותפת מהווה "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך קביעת שיתוף בנכסים, ובדומה נקבע כי  "התנהגות הצדדים - אוירה כללית של שיתוף ושל מאמץ"  מהווה אף היא נדבך להוכחת השיתוף. כן ר' ע"א 5640/94 חסל נ חסל פד"י נ(4) 250, שם נקבע (גם אם ביחס לחזקת השיתוף) כי אין להתחשב דווקא בתרומתו הכספית ממקורות חיצוניים  של כל אחד מבני הזוג, אלא די בתרומה אחרת לניהול המשפחה ודי בקיומם  של חיים משותפים כדי להקים את חזקת השיתוף, ונטל ההוכחה מוטל על הטוען להפרדה רכושית.

 

  1. ניתן לתהות האומנם היה המשיב משתף את המערערת בכספי הפיצויים שקיבל ובתשלום היטל ההשבחה על הנכס, לו אכן היה מוצג לו מצג של  הפרדה רכושית ביחס לנכס. ודוק, בנדון מודה המערערת, כי המשיב קיבל פיצויים בגין תאונת דרכים, אותם הפקיד בחשבון המשותף והם שימשו לכלכלת המשפחה (סע' 28-29 להודעת הערעור), אף שעל פי הוראות סעיף 5(2) לחוק יחסי ממון, פיצויים בגון נזקי גוף מוחרגים בעיקרם מהשיתוף בין בני זוג.

עוד יש לתהות כיצד התכוונה המבקשת לממן את בניית הבית(בעלות נוספת של 900,000 ₪, כטענת המשיב, או כל סכום אחר הנדרש להשלמת הבנייה), בשעה שאין מחלוקת כי אמה לא יכלה עוד לסייע, ואף לצורך תשלום היטל ההשבחה נאלצו הצדדים ליטול הלוואה. אין זאת אלא שהכוונה הייתה כי הנכס נרכש על מנת שישמש בעתיד כביתם של הצדדים כאשר העלויות הקיימות והעתידיות נרכשו מכספים שהצדדים ראו ככספים משותפים.

 

 

  1. הטענה לפיה אין דין כספים המיועדים לרכישת נכס כדין כספים המשמשים לכלכלת המשפחה אין בה כל ממש, והיא נדחית. ודוק, הכלל הוא כי נכס הנרכש בתקופת הנישואין, גם אם נרשם על שם אחד מבני הזוג נכלל באיזון המשאבים בתום תקופת הנישואין, ועל הטוען ההיפך מכך מוטל נטל ההוכחה. לפיכך, על המערערת היה להוכיח כי מדובר בנכס המוחרג מהשיתוף על אף משיכת הכספים מהחשבון המשותף ונטילת הלוואה משותפת, אך היא כשלה בהוכחת כוונה להפרדה רכושית  בנכס: בית משפט קמא לא האמין לעדויות בני משפחתה, לא נחתם הסכם ממון (על אף ניסיונה המוכח של האם בהליכי גירושין) ואף לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע היה צורך בהפקדת הכספים דווקא בחשבון המשותף: מדוע הכספים לא הופקדו כ"תחנת מעבר" בחשבון אחר (למשל של האם שהייתה דומיננטית מאד ברכישה) או בחשבון בבנק הפועלים שהיה על שם המערערת, או בחשבון חדש על שם המערערת בלבד.

יצוין, כי בחקירתה הנגדית נשאלה המערערת, בין היתר, מדוע לא הופקדו הכספים בחשבונה בבנק הפועלים, והיא השיבה: "אני לא זוכרת מה לענות על זה. מצטערת" (פרוטוקול עמ' 27 שורה 11).

  1. לבסוף - לא מצאתי כי שגה בית משפט בכך שלא עשה שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. כאמור, שני הצדדים "תרמו" מכספים שהיו מלכתחילה מוחרגים מהאיזון, לא הוכח כי הייתה להם כוונה אחרת מלבד שיתוף, ולא מצאנו נסיבות אחרות המצדיקות חריגה מאיזון שוויוני בנכסי הצדדים.

 

  1. התוצאה היא, כאמור, כי הערעור נדחה.

 

  1. נוכח ההוצאות הגבוהות שנפסקו בית משפט קמא, מצאנו שלא לפסוק הוצאות בערעור.

 

  1. הערובה שהפקידה המערערת תושב לה ע"פ פרטים שתמסור במזכירות.

 

השופט צבי ויצמן

 

  1. אני מסכים עם פסק דינה של האב"ד, כב' הש' ו. פלאוט. אף אני סבור כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אשר עיקרן הוא כי הצדדים נהגו בשיתופיות מוחלטת והוכחה כוונת שיתוף ספציפית אף ביחס לנכס הנדון. אפשר אומנם כי על מנת להפיס את דעתה של אֵם המערערת, או מכל סיבה אחרת, נרשם הנכס על שם המערערת בלבד ואולם כוונת השיתוף עולה באופן ברור מהתנהלות הצדדים אשר שילמו יחדיו את היטל ההשבחה שעמד על כ -  20% משווי הנכס. 

 

  1. אינני מקבל את הטענה כי הכספים שנועדו לרכישת הנכס עברו בחשבון המשותף של הצדדים כ"תחנת מעבר" בלבד. עצם העברת הכספים לחשבון המשותף של הצדדים אף שניתן היה להעבירם דרך חשבון אחר, דוגמת חשבון האם או חשבון נאמנות של עורך הדין מבצע הפעולה, יש בה ללמד כי המערערת הודיעה למשיב על עצם הרכישה והעובדה ששנים לאחרי כן הסכים המשיב לשלם מחלקו את היטל ההשבחה ואף ליטול הלוואה לצורך כך על חשבון הוצאות הבית השוטפות של הצדדים, יש בה להעיד על התנהלות המלמדת על כוונת שיתוף בנכס שנרכש. 

דברים כגון דא חזרו ונשנו בפסיקת כלל הערכאות, כך בעניין מטלון נפסק  - 

"העובדה כי תכניות החסכון נרכשו מכספים שהפקיד המשיב קודם לכן, היא לבדה, אינה מעלה ואינה מורידה. עם הפקדת הכסף על ידו בחשבון המשותף, לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום" (ע"א 655/89  דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ,(1991))

וכן –

"חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף שהם שייכים לכל בעלי החשבון בחלקים שווים, ובמקרה זה לשני הצדדים (ראו לעניין זה- ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661 667    (1992);  ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673;(1974)  ע"א 575/78 ברנהיים נ' פרנקל, פ''ד לג(3)  137 ((1979)  על כן, הטוען לבעלות שונה בחשבון המשותף - עליו הראיה" (תלה"מ 71630-05-19 אלמונית נ. אלמוני (2022))

 

  1. ועוד - בנדון יש לתת את הדעת כי חלק מהכספים שהו בחשבון הבנק המשותף מספר חודשים, כפי שהעידה המערערת עצמה –

 

"ש. יש בין השיקים פער של חודשיים. תאשרי לי בבקשה שלאור זאת כנראה שהכסף היה בחשבון מספר חודשים ?

ת.  כן" (עמ' 27 ש' 23-25 לפר' בבית משפט קמא)

 

ולעניין זה מצאנו בתמ"ש  12316-04-12 א.ר. נ' מ.ר. (2014) -

 "הכספים המדוברים הופקדו לחשבון המשותף בתאריך 24.5.11 ונמשכו להשקעה ב"הראל פיננסים" ביום 15.6.11. אין חולק בנוגע לשאלת מקור הכספים, וברור כי אלה הגיעו מהחסכון אותו פתחו הורי התובע בשנת 1995 על שם התובע. טענת הנתבעת היא כי מעת שהופקדו אלה בחשבון המשותף, שוב מדובר בכספים משותפים ללא קשר למקורם. עמדה זו מקובלת עליי..."  (הדגשה שלי – צ.ו)

 

  1. זאת ועוד, כאשר לקחו הצדדים הלוואה כספית באמצעותה שילמו את היטל ההשבחה הם פתחו חשבון נפרד על ששמם לצורך קבלת ההלוואה והחזרתה, לו חפצה הייתה המערערת לבדל את המשיב מזכויות בנכס בוודאי הייתה נוהגת באותה דרך של פתיחת חשבון יעודי לצורך העברת הכספים.  מעת שלא עשתה כן הדבר מעיד על כוונתה להודיע ולשתף ברכישה זו את המשיב.  אך יותר מכך,  במהלך השנים ניתנו מתנות שונות אף מצד הורי המשיב באמצעותם נרכשו נכסים שנרשמו על שם המשיב בלבד ואולם המשיב לא חלק כלל על עצם העובדה שיש לאזן נכסים אלו.  כדוגמה  - נטען כי אביו של המשיב העביר לצדדים 20,000 ש"ח לצורך רכישת רכב,  הרכב נרשם על שם המשיב בלבד ואולם המשיב לא סבר כי אין לאזן את הרכב בשל רישומו על שמו או בשל כך שאביו תרם מכספו לצורך רכישתו, לפיכך אחר שהרכב נפגע ב"אובדן מוחלט" והתקבלו עבורו דמי ביטוח הם נכנסו לחשבון הבנק המשותף לצדדים ושימשו לצרכיהם השוטפים.   בדומה המשיב רכש בשנת 2018 רכב מסוג סקודה הרשום על שמו. אביו של המשיב  העניק לו רשות להשתמש בזכות ציבורית למונית ואף נשא בעלות הוצאת הרישיון של המשיב על המונית. ההכנסות מן המונית שימשו את שני הצדדים. ולא נטען כלל שאין למערערת חלק בהן.    מדוע, אפוא, שיהא למערערת ולמשיב דין שונה? 

ועניין נוסף -  המשיב טען, בין השאר, כי כל שנרכש על ידי אמה של המערער היה זכות לדירה במסגרת קבוצת רכישה כאשר הובהר כי ככל שהצדדים יחפצו לבנות את הדירה בפועל הם יצטרכו להוסיף כ 900,000 ₪ (סע' 22 לפסק דינו של בית משפט קמא).  טענה זו אומנם לא זכתה להתייחסות ישירה של בית משפט קמא ואולם דומה כי אין מחלוקת שהנכס המדובר הוא למעשה זכות רכישה במקרקעין שאינם בנויים לעת עתה, דבר המצריך בנייה נוספת.  עניין זה, כמו העובדה כי לצדדים אין נכס מקרקעין נוסף מחזקים את טענת המשיב כי מדובר בנכס אשר הצדדים ראו בו נכס משותף לצורך חייהם המשותפים בעתיד. 

לפיכך לסברתי יש לראות בנכס נכס משותף כקביעת בית משפט קמא ויש לדחות הערעור.

 

  1. לסיום, ואחר שעיינתי בחוות דעתה של חברתי כב' הש' מושקוביץ, אבקש להוסיף ולהעיר כי לסברתי אין כל מקום בנדון להורות על חלוקה לא שוויונית בנכס. כשם שכלל הנכסים האחרים של הצדדים חולקו באופן שוויוני. הובהר לא אחת בפסיקת בית המשפט כי השימוש בהוראת סע' 8 (2)  לחוק יחסי ממון יעשה במשורה בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, וזאת על מנת להגשים מטרה נעלה יותר והיא חלוקת משאבים צודקת בין בני הזוג.  בנדון לא הוכחו פערים קיצוניים ביכולות הכלכליות של הצדדים שיש בהן להצדיק איזון שלא מחצה על מחצה (וראו לעניין  זה עניין בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, (2006).  יתר על כן,  בפסיקה חדשה של בית המשפט העליון (ראו בע"מ 1983/23 ובע"מ 1270/23)  מצא בית המשפט כי בנסיבות בהן חלה חזקת השיתוף אין מקום לבצע חלוקה שאינה מחצה על מחצה לגבי הנכס המשותף וכב' הש' וילנר הוסיפה והבהירה כי לסברתה כך הדבר אף ביחס להחלת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי לגבי זוגות עליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון ובלשונה –

 

"דומה כי בעיקרו של דבר, הטעמים שפורטו לעיל - לכך שאין לקבל גישה המאפשרת חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף לפי הלכת השיתוף - כוחם יפה אף ביחס לחלוקת נכס שחל עליו שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי"

ואף מטעם זה אינני יכול להסכים עם החלוקה שלא מחצה על מחצה המוצעת על ידי חברתי, כב' הש' מושקוביץ,  בחוות דעתה.

  1. אסכם, אפוא - הנכס נרכש בזמן הנישואין,  כל התשלומים בגינו הועברו דרך חשבון הבנק המשותף של הצדדים,  לרבות באמצעות הלוואה משותפת שנטלו הצדדים לצורך תשלום מס השבחה  – הלוואה אותה המשיכו בני הזוג ושילמו יחדיו אף לאחר פרוץ הסכסוך בניהם.  כך הוכח מנהג שיתופיות בין הצדדים גם כאשר לא הקפידו על רישום נכסים במשותף. 

כל אלו מובילים למסקנה כי יש לדחות הערעור בנדון. 

 

אף אני סבור כחברתי, כב' הש' פלאוט,  כי נוכח שיעור ההוצאות בהן חויבה המערערת בבית משפט קמא אין מקום להוסיף ולפסוק כנגדה  הוצאות אף בהליך זה. 

 

השופטת יעל מושקוביץ

           

  1. לאחר שעיינתי בחוות דעתם המלומדת של חברי, הגעתי למסקנה שונה.

 

בתמצית אומר, כי לטעמי, הנסיבות מעידות על כוונת הפרדה דווקא ולא על כוונת שיתוף, כי לא היה על המערערת לחתום על הסכם המחריג את הנכס מסך הנכסים המשותפים, אלא ההפך דווקא, מקום בו לא הוכחה כוונת שיתוף. יחד עם זאת, משהיטל ההשבחה שולם מכספים משותפים של בני הזוג במהלך תקופת הנישואין, ניתן לילך בשתי דרכים; האחת, לקבוע, כי על אף ששולם היטל ההשבחה אין בכך בכדי לקבוע כי מלכתחילה או בדיעבד היתה כוונה כי הנכס לגביו בוצעה ההפרדה יכנס בסך הנכסים ברי האיזון, וכי המשיב זכאי להשבת חלקו בהיטל ההשבחה (מחצית סכום היטל ההשבחה) בתוספת פירותיו. השנייה, לקבוע, כי בתשלום היטל ההשבחה מהחשבון המשותף, "כרסמה" המערערת בהפרדה הרכושית המלאה ואף נכס זה יהא נכס בר איזון במכלול הנכסים ברי האיזון, אך היקף השיתוף בנכס לא יהא מחצה על מחצה, אלא שיתוף בלתי שוויוני בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. סבורני כי הדרך המשפטית הראויה הינה האחרונה ואפרט עמדתי.

 

  1. בהתאם להוראות סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכסים שהביא בן הזוג ערב הנישואין נשמרים רכושו עם פקיעת הנישואין, אלא אם הוכח אחרת. לפי החוק, במשך הנישואין חלה הפרדה קניינית בין הנכסים של כל אחד מבני הזוג, ועם פקיעת הנישואין "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג" וזאת למעט נכסים מסוגים שונים וביניהם "נכסים חיצוניים", היינו, אלו שהיו לבני הזוג "ערב הנישואין.." וזאת כאמור, בהתאם לסע' 5 (א)(1) לחוק.

 

  1. על העובדות לא היה חולק בפנינו והמערערת מבססת ערעורה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא; אין חולק כי הכספים ששימשו לרכישת הנכס היו כספים שנצברו עבור המערערת על ידי אמה וסבתה מאז הולדתה ועד שהגיעה לגיל 18 והוחזקו בקופות גמל ותכנית חיסכון שהיו רשומות על שמה בלבד, הן טרם הנישואין והן לאחר הנישואין. כי הכספים נפרעו לצורך רכישת הנכס, כי הכספים הופקדו בחשבון המשותף של בני הזוג - חלקם לזמן קצר של ימים בודדים וחלקם לתקופה של כשלושה חודשים (אך אז הופקדו בפיקדון נפרד מחשבון העו"ש ולא היה עירוב בינם לבין הכספים המשותפים של בני הזוג). כי לטענת המערערת ועל כך לא חלק המשיב, הטעם להפקדה בחשבון המשותף היה כי לא היה על שמה חשבון בנק אחר (לעניין זה יודגש, כי לא ניתן היה להפקיד את הכספים בחשבון המערערת בבנק הפועלים שכן מדובר בחשבון חיסכון - ראו עדות אם המערערת מיום 23.5.2022 בעמ' 39 לפרוטוקול: " זה לא חשבון על שמה, זה חשבון חסכון, לא חשבון שמתנהל ולא עו"ש ולא חשבון עם שיקים או כרטיס אשראי, חשבון חסכון שנפתח כשהילדה נולדה כמו כל שאר הילדים שלי"), וכי משנמשכו הכספים ושולמה באמצעותם תמורת הנכס, נרשם הנכס על שם המערערת.

 

  1. כך לא הייתה מחלוקת על העובדה, כי כשנתיים לאחר רכישת הנכס שולם היטל השבחה, בסך של כ- 43,000 ₪ מתוך כספי הלוואה שנטלו בני הזוג במשותף.

 

ואולם אבחין בין מועד רכישת הנכס ורישומו על שם המערערת, שכאמור, לגביהם גילתה המערערת כוונת הפרדה מלאה וברורה, לבין פעולת תשלום היטל ההשבחה שבוצעה כשנתיים לאחר מכן.

 

הנסיבות העומדות בבסיס רכישת הנכס אינן מבססות לטעמי את אותה כוונת שיתוף אותה צריך המשיב היה להוכיח על מנת לבסס טענתו. לא היה חולק כי מדובר בכספי המערערת שנצברו לפני הנישואין, לא היה חולק כי הם נמשכו לצורך רכישת הנכס, כי הוחזקו בחשבון משותף לזמן קצר ולא שולבו בכספי העו"ש בחשבון והופרדו מהכספים שיועדו לשימושה השוטף של המשפחה, כי הועברו לחשבון המשותף רק בלית ברירה (ולא הוכח אחרת) ובהמשך, שימשו לרכישת נכס שנרשם על שם המערערת.

 

  1. לטענת המשיב היה מקום ליתן משקל לעובדה כי לצדדים נולדו שני ילדים לאחר רכישת הנכס, היינו, כי הם חיו חיי זוגיות טובים באותה עת. לטעמי יש בעובדה זו דווקא בכדי לחזק את עמדת המערערת, שכן, דווקא מקום בו שוררת הרמוניה בין הצדדים, אילו רצתה המערערת להראות כוונת שיתוף, בנסיבות בהן מדובר בכספים שנצברו לפני הנישואין והופרדו מכספי המשפחה, הייתה רושמת את הנכס אף על שם המשיב. אלא שלא מדובר בנכס ש"נצבר" באמצעיהם המשותפים של הצדדים אלא בנכס שבמובהק נרכש מכספים שהיו שייכים למערערת והופרדו מכלל נכסי המשפחה. דווקא מקום בו שיתפו בני הזוג זה את זו בכל וחיו חיי זוגיות טובים ועל אף האמור המשיכה המערערת לנהוג הפרדה באותם כספים שצברה לפני הנישואין, וזאת על דעת המשיב, ורשמה את הנכס על שמה בלבד, חיזקה את ההפרדה הרכושית החלה ממילא על כספים. כל אלו מעידים על רצון מובהק להפריד ולא על רצון לשתף ומעידים, לטעמי, אף על הסכמה של המשיב לעניין זה.

 

  1. אף העובדה כי המשיב עצמו שיתף את המערערת בכספי הפיצויים להם היה זכאי אין בה בכדי לסייע, שכן עולה, כי הצדדים נהגו בכספים בדיוק באופן בו הם כיוונו בליבם; ככלל, חיו בשיתוף, הוריהם הפקידו כספים לחשבונם ללא הבחנה או חישוב כמה מפקיד מי מההורים ובכמה הזדמנויות, הכנסות המשפחה, ככלל, וללא הבחנה בשווין היו משותפות וזאת לרבות מקום בו ביקש המשיב לשתף בכספים שעל פי דין הוא בלבד זכאי להם (כספי הפיצויים), והצדדים אכן עשו שימוש משותף בכספים (הן כספי הפיצויים והן המתנות שניתנו על ידי הורי הצדדים). מאידך, בעניין אחד בלבד, והוא כספי המערערת שנצברו על שמה על ידי אמה טרם הנישואין, נעשתה הפרדה אליה התכוונו הצדדים. הכספים לא הוחזקו בחשבון המשותף, לא נעשה בהם שימוש אף בעת שהצדדים היו זקוקים לסיוע מהוריהם וקיבלו סיוע כאמור, כאשר נמשכו הוחזקו בנפרד מכספי החשבון המשותף והנכס שנרכש באמצעותם נרשם על שם המערערת בלבד. הדברים היו ברורים וגלויים ולא ניתן לייחס לצדדים כוונה שונה. שהרי, מה פשוט יותר היה לצדדים ליטול את אותם כספי חיסכון ולעשות בהם שימוש, תחת קבלת סיוע מהוריהם? או לרשום את הנכס שנרכש בעת הנישואין על שם שני הצדדים? אלא שנראה שבעשותם כן גילו הצדדים דעתם, כי כספים אלה אינם כספים משותפים וכי לא ניתן לעשות בהן שימוש לצרכיה של המשפחה וכי אף הנכס שנרכש באמצעותם אינו משותף.

 

  1. העובדה כי הכספים הופקדו בחשבון המשותף לזמן קצר ובנפרד מכספי המשפחה לשימושם השוטף, אין בה בכדי להעיד על כוונת שיתוף כלל, בוודאי לאור הטעם בשלו כך נעשו הדברים, היינו, העובדה כי לא היה למערערת כל חשבון אחר, עובדה עליה לא הייתה מחלוקת ולאור העובדה כי הכספים הופרדו בפיקדון ולא ניתן היה לעשות בהם שימוש.

 

  1. לא מצאתי לייחס את המשקל שהעניק בית משפט קמא לעובדה כי המערערת לא ערכה הסכם נפרד בנוגע לנכס. לטעמי דווקא ההפך הוא הנכון. המערערת הוכיחה למשיב, בהתנהגותה, כי אין בכוונתה לשתף אותו בנכס, הן בעובדה כי רשמה אותו על שמה בלבד והן נוכח העובדה כי הכספים ששימשו לרכישה לא היו כספים משותפים ואף משהופקדו בחשבון המשותף, היה זה שלא לצורך שימוש שוטף של בני הזוג ובמופרד מכספי העו"ש. לאור זאת, אין בהפקדת הכספים בחשבון המשותף לזמן קצר, בכדי לאיין את ההחרגה שבוצעה בנוגע לנכס מכלל הנכסים המשותפים.

 

  1. אילו כאן היה מסתיים תיאור הדברים, הייתי קובעת ללא כל קושי כי מדובר בנכס שאינו נכס בר איזון כלל. אלא ששנתיים לאחר שנרכש הנכס שולם היטל ההשבחה. היטל ההשבחה שולם מכספי בני הזוג (לטענת המערערת מדובר בויתור של אמה על החזר הלוואה שהעניקה להם, אך לכך לא הובאה ראיה ובית המשפט אף לא קבע זאת כממצא עובדתי). משכך, אתייחס לכספים ככספים משותפים. סך חלקו של המשיב בהיטל ההשבחה עמד על כ- 20,000 ₪, שהם כ- 8.5% משווי הנכס בכללותו ומשכך, עולה השאלה האם "תרומה" זו של 8.5% מהווה אינדיקציה לכוונת שיתוף מלא בנכס.

 

  1. אפתח ואומר, כי אין חולק כי אין בתשלום זה בכדי ליצור שיתוף קנייני בנכס והמשיב אף לא טוען זאת. לטענתו, זכאי הוא כי הנכס ייכלל בסך הנכסים ברי האיזון באופן שוויוני, כך שמחצית משוויו ייזקף לזכותו. כאמור לעיל, ניתן היה לילך בדרך של השבת חלקו של המשיב בהיטל ההשבחה, וזאת לאור חלקו הזניח של חלקו של המשיב בהיטל ההשבחה ביחס לשווי הנכס בכללותו. אך איני רואה לקבוע זאת, שכן, נראה כי המסלול אותו התווה המחוקק אינו חישוב סכומי השקעה מדויקים של כל אחד מבני הזוג בנכסים והפחתתו משווי הנכס, אלא שיקול דעת רחב, שנקבע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, להורות, כי בנסיבות מסוימות ייכלל הנכס בין הנכסים לאיזון אך חלוקת שוויו תהא לא שוויונית.

 

  1. סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון מאפשר לבתי המשפט גמישות וחשיבה יצירתית במקום בו לאור העובדה כי מדובר בבני זוג, החלוקה המדויקת יכולה להביא לעיוות (בע"מ 5879/04 פלוני נ.  פלונית  (2.8.2004). אמנם, בתי המשפט הורו לעשות בו שימוש זהיר ומושכל אך מטרתו של הסעיף הינה לאפשר במקרים המתאימים יישום עקרונות של צדק ומניעת עיוותים (ראו: בע"מ 7172/12 פלוני נ' פלונית (24.12.12) וראו גם בע"מ 2045/15 פלוני נ' פלונית (21.5.2015):

 

"ניתן דעתנו לכך, שההשתנויות החברתיות יצרו מגוון מצבים בחיי משפחה שלא שערום אבותינו, וסעיף 8 – שהוא כאמור חריג, והכלל הוא השויון שבסעיף 5 (א) לחוק – בא לאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים."

 

  1. המחוקק לא קבע מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך הפעלת סעיף 8(2), אך נקבע, כי ניתן לשקול את יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, התנהגותם במהלך הנישואין, נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירת הנכסים ושיקולי צדק והגינות.

 

  1. בנסיבות העניין כאן, לא ניתן לטעמי, להתעלם מהעובדה כי מדובר היה מלכתחילה בנכס חיצוני שהצדדים כיוונו להותירו ככזה וכי אלמלא תשלום היטל ההשבחה במשותף, שהינו זניח לשווי הנכס במלואו, נותר היה "נכס חיצוני" במסגרת האיזון. בנסיבות אלה, הקביעה כי בתשלום סכום זניח זה הופך המשיב לזכאי למחצית שוויו של הנכס, יוצרת תחושת חוסר הגינות ולטעמי זהו המקרה לעשות שימוש סעיף 8(2) האמור. אמנם, לא הוכח כי בין הצדדים פערים כלכליים, אך פערים כלכליים אינם העיוות היחיד שמצריך תיקון באמצעות סעיף 8(2) לחוק.

 

  1. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו ספק באם נתנה המערערת דעתה לנפקות הרבה שתינתן לתשלום היטל ההשבחה לעניין חלוקת הזכויות בנכס, וספק באם סברה כי תהיה לכך השלכה כה משמעותית בהפיכת הנכס מכס חיצוני לנכס בר איזון אלא, משהדבר נעשה לא ניתן להתעלם הימנו. עוד לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי לצורך תשלום היטל ההשבחה נטלו הצדדים הלוואה באמצעותה הוא שולם, הלוואה שניטלה מהחשבון המשותף וכאשר ברי כי נטילת הלוואה יכולה להעיד על כי לא היה מדובר בעניין של מה בכך באספקלריה כלכלית של התא המשפחתי. אך אף בהתחשב בכל אלה, לאור נסיבות רכישת הנכס והחלק המינורי של היטל ההשבחה בשוויו, ראוי לטעמי, כאמור, להורות על חלוקה לא שוויונית באיזון שוויו של הנכס בין הצדדים.

 

  1. עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט ויצמן ולהפנייתו לבע"מ 1983/23 שיצא לאחרונה תחת ידו של בית המשפט העליון. באותו ענין דובר בבני זוג עליהם חלה חזקת השיתוף, ומכוחה, השיתוף בנכסים היה קנייני (או מעין קנייני) ושוויוני. באותו ענין קבע בית המשפט כי בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא ניתן להורות על פגיעה בקניין (היינו, לשנות מהחלוקה הקניינית השוויונית בנכסים), ללא הוראה בחוק. עוד קבע בית המשפט שם, כי שונה הדבר מאיזון בלתי שוויוני בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שאז, זכותם של בני הזוג בנכסי בן הזוג האחר הינה זכות אובליגטורית (ולא קניינית) וכי ממילא, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מהווה הוראה חוקית המאפשרת לקבוע חלוקה שאינה שוויונית. וכך הובאו הדברים שם (בפסקות 44- 45):

 

"כמובהר לעיל, במסגרת הלכת השיתוף, חלוקת רכוש משותף לבני זוג בחלקים שאינם שווים פוגעת בזכות הקניין של אחד מבני הזוג; והכשרת פגיעה כאמור מותנית בהסמכה חוקית לעשות כן, שאינה קיימת בדין הישראלי. לעומת זאת, שונה המצב בכל הנוגע לסמכות בית המשפט לפי סעיף 8 (2) לחוק, לקבוע כי איזון המשאבים בין בני הזוג ייעשה ביחס שאינו מחצה על מחצה. מעבר לכך שבית המשפט מוסמך לפי חוק לבצע איזון משאבים ביחס כאמור; הרי שהסדר איזון המשאבים קובע חיוב אובליגטורי לתשלומי איזון בין בני הזוג, שאין בו כדי לשנות את זכויות הקניין של מי מבני הזוג בנכסיהם..

 

קיים שוני מהותי בין טיב זכויות בני זוג ברכוש המשותף לפי הלכת השיתוף, לבין טיב זכויות בני זוג לאיזון משאבים לפי החוק. בעוד זכויות מכוח הלכת השיתוף הן בעלות אופי קנייני, ולכן, ככלל, אין לפגוע בהן בהיעדר הסמכה בחקיקה; הרי שהזכות לאיזון משאבים לפי החוק היא אובליגטורית. כמו כן, סעיף 8 (2) לחוק מהווה מקור הסמכה לבית המשפט לסטות מאיזון שוויוני כאמור."

 

  1. הציטוט שהובא על ידי חברי השופט ויצמן התייחס למצב בו על אף שחל על בני זוג חוק יחסי ממון הובעה על ידי הצדדים "כוונת שיתוף ספציפי" בנוגע לנכס מסוים (בד"כ דירת מגורים). הפסיקה הכירה באפשרות זו, לפיה, על אף ההפרדה הרכושית בהתאם לחוק יחסי ממון, יביעו הצדדים "כוונת שיתוף ספציפית" בנכס ספציפי שאז יחול שיתוף באותו נכס אף באם מדובר ב"נכס חיצוני" שעל פי חוק יחסי ממון עתיד להיוותר בידי אחד מבני הזוג עם פקיעת הנישואין. אפשרות זו נועדה למנוע מצב שבו על פי מנגנון ההפרדה הרכושית הקבוע בחוק יחסי ממון, דירה הרשומה טרם הנישואין על ידי אחד מבני הזוג תיוותר, בעת פקיעת הנישואין, במלוא שוויה אצל בן הזוג הרשום (בהיותה "נכס חיצוני") וזאת אף מקום בו המשפחה כולה התגוררה בדירה זו משך שנים ושני בני הזוג נהגו בה מנהג בעלים והשקיעו בה במסגרת משק הבית המשותף. במקרה זה קבעה הפסיקה, כי ניתן לראות כוונת שיתוף (קניינית או מעין קניינית) בנוגע לאותו "נכס חיצוני" (וזאת כאשר אין די בעצם הנישואין לשם כך).

 

  1. לא כך הם הדברים בענייננו; באם רואים בנכס כנכס חיצוני הרי שלא הובעה לגביו כל כוונת שיתוף לאור כלל הנסיבות שתיארתי לעיל, ואף המשיב אינו טוען לכוונת שיתוף ספציפית בנכס, המזכה אותו בזכות קניינית בו (שכן כל טענתו היא שמדובר בנכס בר איזון ויש לאזן את שוויו בין הצדדים בחלקים שווים). מאידך, באם רואים בנכס כנכס שאינו חיצוני, היינו ככזה שראוי להכלילו בסך הנכסים ברי האיזון (כטענת המשיב), הרי שממילא ניתן להחיל עליו חלוקה בלתי שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

 

  1. לאור כל האמור, אילו דעתי היתה נשמעת, היה מקום להורות, כי למערערת 70% משווי הזכויות בנכס ואילו למשיב 30% משווי זה ועל פי חלוקה זו יש לאזן את זכויות הצדדים (לרבות באמצעות קיזוז סכומים מחובו של המשיב כלפי המערערת).

 

  1. אילו היתה דעתי מתקבלת, היה מקום לדון אף בעתירתה של המערערת לעניין גובה ההוצאות שנפסקו לה על ידי בית המשפט קמא בסך של 30,000 ₪. הוצאות פסק הדין נפסקו בגין שלוש התביעות שהתנהלו בפני בית המשפט קמא ובפניניו ערעור על אחת מהן בלבד. בנסיבות אלה, אילו דעתי היתה מתקבלת, הייתי מפחיתה את הוצאות ההליך לסך של 20,000 ₪.

 

  1. אף אני, כחברי, לא מצאתי לקבוע הוצאות בגין הערעור כאן.

 

                                                ***

 

הוחלט כמפורט בפסק דינה של כב' הש' ו. פלאוט. 

 

הערעור נדחה.  

 

אין צו להוצאות. 

 

העירבון שהופקד יושב למערערת על פי פרטים שתמסור במזכירות. 

 

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים. 

 

ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ד, 10 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.

 

     

ורדה  פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד

צבי ויצמן, שופט

יעל מושקוביץ, שופטת

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ