"...הצדדים לחוזה הנם שותפים למטרה משותפת.
עליהם לפעול תוך שיתוף פעולה בנאמנות ובמסירות..."
(ע"א 3940/94 רונן חברה לבניין נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין, פ"ד נב(1)210).
מה דינו של הסכם הממון שנחתם בין התובעת ובין בן זוגה המנוח, אבי הנתבעת – האם תקף הוא או שמא בוטל - זוהי השאלה שבמרכז פסק הדין שלפנינו.
בהליך שלפניי עותרת התובעת לקבלת סעד הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שנרכשה בשעתו על ידה ועל ידי בן זוגה המנוח שייכות לה במלואן (בכפוף לתשלום התמורה בגין זכויות המנוח) בהתאם להסכם הממון שנחתם בין השניים, אשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין.
מנגד, טוענת הנתבעת, בת המנוח וחליפתו, כי הסכם הממון אינו תקף עוד, משעה שהתובעת ואביה לא פעלו על פיו, ובתוך כך לא התגרשו זה מזו ולא קיימו חיוביהם שמכוחו בכל הנוגע לדירה המשותפת.
הרקע העובדתי
- התובעת היא אלמנתו של מר .... ז"ל (אשר ייקרא להלן: "המנוח"). השניים נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים ב.... בשנת 1984, ומקשר הנישואין לא נולדו להם ילדים משותפים.
- הנתבעת היא בתו של המנוח מנישואיו הראשונים.
- התובעת והמנוח רכשו דירה ב...., אשר במועד החתימה על הסכם הממון היו רשומות הזכויות בה על שמם בחלקים שווים (להלן: "הדירה").
- ביום 02.11.2003 חתמו התובעת והמנוח על הסכם שהוכתר כהסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 05.11.2003 בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (להלן: "הסכם הממון").
- בהסכם הממון נקבע בין היתר כדלקמן:
"4.2 .מוסכם ומוצהר בין הצדדים, כי הבעל מוותר על חלקו בדירה לטובת האישה תמורת ארבעים אלף דולר של ארצות הברית.
4.3. האישה מתחייבת לשלם לבעל ארבעים אלף דולרים של ארה"ב בשקלים חדשים לפי שער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל ולא יאוחר מתאריך 01.12.2003.
4.4 הבעל מתחייב לפנות את הדירה בתאריך 01.01.2004 בתנאי קבלת תשלום תמורת הדירה ע"י האישה".
- בסמוך לאחר שאושר הסכם הממון, ביום 23.11.2003, לקה המנוח באירוע מוחי.
- אין חולק, כי הלכה למעשה לא פעלו התובעת והמנוח בהתאם לקבוע בהסכם הממון, עת התובעת לא העבירה למנוח סך של 40,000$ תמורת זכויותיו בדירה; המנוח מצדו לא פינה את הדירה; והשניים המשיכו להתגורר בה יחד עד למועד פטירת המנוח בחודש פברואר 2012.
- המנוח הניח אחריו צוואה מיום 29.04.2007 שנערכה בפני נוטריון, ובה ציווה מלוא רכושו לנתבעת, לרבות זכויותיו בדירה.
- בסמוך לאחר פטירת המנוח, ביום 01.05.2012, ניתן ע"י הרשם לענייני ירושה בבאר-שבע צו לקיום צוואתו. הנתבעת פעלה מכוחו של הצו והעבירה זכויות המנוח בדירה על שמה.
- ביום 01.10.2014 הוגשה התובענה שלפניי, בה עותרת התובעת למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית לביצוע הוראותיו של הסכם הממון, כך שזכויות המנוח בדירה תעבורנה על שמה כנגד תשלום הסך של 40,000$ לחליפתו, הנתבעת.
- משעה שכל ניסיון אשר נעשה על ידי בית המשפט לפשר בין הצדדים עלה בתוהו, נקבע ההליך לשמיעת ראיות.
בתום שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.
- לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים עתרה הנתבעת בבקשה לצירוף ראיות. נעתרתי לבקשתה, תוך שהובהר כי שאלת משקלן של הראיות הללו תתברר במסגרת פסק הדין.
טענות הצדדים
טענות התובעת:
- לטענת התובעת, כיוון שהמנוח נפל למשכב בפרק הזמן שבין החתימה על הסכם הממון ובין המועד בו היה עליה לקיים חיובה ולהעביר לידיו כספי התמורה, ושעה שבתו, הנתבעת, מתגוררת בחו"ל, החליטה שלא לנטוש אותו בשעת חוליו, ולכן נותרה עמו, טיפלה בו וסעדה אותו עד יומו האחרון. על כן נדחה ביצוע הוראותיו של הסכם הממון.
- לדידה, עפ"י סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ניתן לדחות קיומו של חיוב כספי מסיבות הקשורות בנושה עד למועד בו תוסר המניעה לקיימו, ולבית המשפט מסור שיקול הדעת לחייב הנושה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לחייב עקב הדחייה.
- כן נטען על ידה, כי משגילתה דבר קיומו של צו קיום הצוואה אחר עזבון המנוח, פנתה בכתב לנתבעת ביום 08.12.2013 בבקשה לביצוע הוראותיו של הסכם הממון, ומשלא זכתה למענה התברר לה, כי אין אסמכתא לכך שפנייתה נמסרה לידי הנתבעת.
- לטענתה הסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין, והוא תקף. על שום כך, הדירה כלל לא הייתה בבעלות המנוח ומשכך לא יכול היה להורישה לנתבעת.
- שעה שמדובר בהסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, שינויו או ביטולו טעון הסכמה בכתב ואישורה בידי בית המשפט. פסק הדין מעולם לא בוטל, לא הוגשה בקשה לבטלו ולא ננקטה כל פעולה לשם ביטולו, הגם שהמנוח היה צלול ולא הייתה מניעה שיעשה כן, ככל שאכן חפצה בכך נפשו.
- אין המדובר בהסכם שהותנה בתשלום התמורה או בהתרת הנישואין בפועל, ולכל היותר, חיובי התובעת והמנוח מכוחו היו חיובים שלובים.
- אף לו הייתה טוענת הנתבעת, כי אי תשלום התמורה ע"י התובעת מהווה הפרה של הסכם הממון (מה שלא נטען בפועל), הרי שאין בכך להביא לביטולו באופן מיידי, שהרי היה על הצד המקיים הוראותיו לפנות בהתראה בכתב לצד המפר ולאפשר לו לתקן ההפרה.
טענות הנתבעת:
- לטענת הנתבעת תנאי הסכם הממון שבין התובעת והמנוח אינם חלים עליה עת היא אינה צד לו.
- הנתבעת מבהירה, כי אינה מתנגדת למכירת זכויותיה בדירה לתובעת, ברם לשיטתה יש לבצע זאת בהתאם לשווי הדירה במועד ביצוע המכירה ולא כפי שנקבע בהסכם הממון.
- עוד טוענת הנתבעת, כי ביום 23.02.2012, כעשרה ימים לאחר פטירת המנוח, מסרה הצוואה, בנוכחות התובעת, לעו"ד א' על מנת שתגיש בשמה בקשה למתן צו לקיומה. לטענתה הוסבר לתובעת ע"י עורכת הדין, כי מחצית מן הזכויות בדירה אשר היו רשומות על שם המנוח תעבורנה על שם הנתבעת, והיא אף חתמה על תצהיר לפיו הנתבעת היא היורשת היחידה של המנוח.
התובעת, על אף שידעה על הבקשה למתן צו לקיום הצוואה, לא הגישה התנגדות לה.
- צו קיום הצוואה ניתן כבר ביום 01.05.2012, ואילו התובענה מושא הליך זה הוגשה רק ביום 01.10.2014, כשנתיים וחצי לאחר מכן. התובעת נקטה, אפוא, בשיהוי מבלי שניתן על ידה כל הסבר לשיהוי זה.
- התובעת לא שילמה הסך של 40,000$ שנקבע בהסכם הממון כתמורה לזכויות המנוח בדירה. מדובר בתנאי מתלה, ועל כן ההסכם מבוטל עם חלוף המועד בו היה עליה לשלם התמורה בגין זכויות המנוח בדירה - 01.12.2003, והיא לא עשתה כן.
- הגם שחלפו למעלה משמונה שנים ממועד החתימה הסכם הממון ועד לפטירת המנוח, לא פנתה אליו התובעת בבקשה להארכת המועד לתשלום התמורה.
- הסכם הממון נערך ונחתם לשם התרת נישואי התובעת והמנוח, אולם נישואיהם לא הותרו, ועל כן ההסכם איננו תקף ובלשון הנתבעת: "אין גירושין - אין ביצוע הסכם גירושין".
- התובעת כלל לא טיפלה במנוח מאז לקה באירוע המוחי ונהגה לטוס לחו"ל מדי שנה ולנפוש בים המלח מספר פעמים בשנה. המנוח טופל בידי מטפלות ובידי ידידים שלו ושל הנתבעת. המנוח היה עצמאי, ובתוך כך ערך בעצמו קניות ובישל לעצמו.
- הנתבעת מכחישה כי קיבלה פניה כלשהי בכתב מהתובעת בהתייחס להסכם הממון.
- בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי עפ"י עדותה של התובעת, מדובר היה בהסכם פיקטיבי, ועל כן ממילא לא אמורה הייתה להתבצע העברה של כספים מידיה לידי המנוח ואף לא העברה של הזכויות בדירה ממנו אליה.
- כן טוענת הנתבעת, כי הוסכם בין התובעת והמנוח שהתובעת תשלם מחצית משווי הדירה נכון למועד החתימה על הסכם הממון. ועל כן ומכוח גזירה שווה יש לבצע כיום מכירה של זכויות הנתבעת בדירה בהתאם לשוויה הנוכחי.
- עוד טוענת בסיכומיה, כי עקב פעולותיה הקנטרניות של התובעת נגרם לה נזק נפשי, פיזי וכספי, ועל כן עותרת לחיובה בהוצאות ראויות, לרבות עלויות הטיסות לישראל בליווי בנה מחמת מצבה הבריאותי, תשלום שכר לעדים לשם השתתפותם בדיון ההוכחות ושכ"ט עו"ד.
דיון והכרעה
- השאלה הניצבת בפנינו היא, כאמור, האם הסכם הממון שנחתם ע"י התובעת והמנוח (להלן: "הסכם הממון") תקף, כטענת התובעת, המבקשת לפעול על פיו ולאוכפו, או שמא בוטל בהתנהגותם, כטענות הנתבעת. כפי שצוין לעיל, הנתבעת הוסיפה וטענה בסיכומיה, לראשונה, כי הסכם הממון היה למראית עין בלבד.
- עסקינן בהסכם ממין מיוחד, הסכם עליו חלים זה לצד זה דיני החוזים הכלליים, כמובן, והדין המיוחד שעניינו יחסי ממון בין בני זוג.
משכך, עלינו להביט אל עבר המקרה דנא הן באספקלריה של דיני החוזים והן בזו של חוק יחסי ממון.
- אין חולק, כי הסכם הממון אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י הערכאה המוסמכת בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
- אין גם חולק, כי פסק הדין לא בוטל ואף לא הוגשה בקשה לבטלו.
כך, גם לא בוטל הסכם הממון בדרך הקבועה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") ואף לא שונה בדרך הקבועה בחוק יחסי ממון.
- נוכח המחלוקת בין הצדדים, עלינו לבחון, אפוא, את טיב החיובים שנטלו עליהם התובעת והמנוח במסגרת הסכם הממון, ומהי הנפקות שיש לאי קיומם בהתאם לקבוע בהסכם, והכל בהתחשב במהות ההסכם, באופיו המיוחד ובדין הספציפי החל עליו. נפתח במעגל הפנימי, שעניינו הדין הספציפי, ונפנה משם לעבר המעגל החיצוני, שעניינו הדין הכללי.
- סעיף 2 לחוק יחסי ממון קובע: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן: בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני זוג (להלן: "בית הדין") וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".
- הוראת הסעיף ברורה, ועולה ממנה, כי משעה שהסכם ממון אושר כדין על ידי ערכאה מוסמכת, כי אז כל שינוי שלו טעון אף הוא אישורה.
- בנקודה זו מצאתי להעיר, כי הצדדים הקדישו חלק מטיעוניהם לשאלת סיווגו של ההסכם נושא התובענה. בעוד התובעת טוענת, כי מדובר בהסכם ממון וסומכת ידיה על כותרתו, טוענת הנתבעת כי מדובר בהסכם גירושין.
עניין זה, בכל הכבוד, אינו רלוונטי לצורך ההכרעה במחלוקת שלפניי.
ראשית יובהר, כי כותרתו של חוזה פלוני אינה חזות הכל, וכי סיווגו ומהותו אינם נקבעים על פיה, כי אם מוסקים מתוכנו, מן התכלית שבבסיסו ומנסיבות כריתתו, כמובן.
במקרה דנא, נלמד מלשון ההסכם ואף מגרסת התובעת עצמה, כי מדובר בהסכם גירושין.
יתר על כן וטבעם של דברים הוא, כי הסכם גירושין מהווה פעמים רבות מקרה פרטי של הסכם ממון, שעה שעם הסוגיות אותן מסדירים בני זוג אשר פניהם לגירושין נמנים גם ענייני הממון המשותפים להם.
- באשר לביטול הסכם ממון, להבדיל משינויו, כבר נקבע על ידי, בנוגע להסכם גירושין, כי בנסיבות מתאימות ניתן לבחון ביטול הסכם ממין זה, שאושר כדין וקיבל תוקף של פסק דין, אף לא בדרך של עריכת הסכם חדש בכתב שהובא בפני ערכאה מוסמכת לאישורה, כי אם בהתנהגות הצדדים לו (ראו החלטה מיום 25.12.2016 שניתנה בתמ"ש 29180-02-15, ופורסמה במאגרים האלקטרוניים).
- ברם וכפי שהבהרתי גם שם, אין בקביעה זו להתיר, כדבר שבשגרה, דיון מחדש בענייניהם של בני זוג אשר הוסדרו בהסכם שנחתם על ידם, אושר וקיבל תוקף של פסק דין בידי הערכאה המוסמכת. חשיבותם של הערכים עליהם מבוססת שיטתנו ובהם סופיות הדיון, הוודאות והציפיות של בעלי הדין, כיבוד הסכמים, שמירת ערכם ויוקרתם של בתי המשפט וכיו"ב, עומדת בעינה, ומאום לא נגרע הימנה. עם זאת, בית המשפט אמון על חקר האמת ועל עשיית הצדק, ולכן מגמת היסוד בכגון דא היא האיזון בין שני אינטרסים בסיסיים: אינטרס הסופיות של פסק הדין והאינטרס שלא יוותר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי צודקת לחלוטין.
ראו: ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם, פ"ד לח(1)767.
לשון אחר: ביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בדרך השונה מזו הקבועה בחוק יחסי ממון אינו בלתי אפשרי, אך ייעשה במשורה ובאיפוק, ורק במצבים בהם משתכנע בית המשפט שהנסיבות מצדיקות זאת.
- להשלמת התמונה יצוין עוד, כי אף כאשר דובר בהסכם גירושין בין בני זוג שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ביטל בית המשפט העליון חיוב האיש במזונות רעייתו כשם שנקבעו בהסכם הגירושין נוכח התנהגות הצדדים המאוחרת להסכם ולאישור, אשר העידה הלכה למעשה, כי הם לא פעלו בהתאם להוראות ההסכם והתעלמו מקיומו (ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פ"ד מט(2) 508).
- צא ולמד, כי גם כאשר עסקינן בהסכם ממון/גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין לא ניתן, לטעמי, לקבוע שלא ניתן בשום פנים ואופן לבטלו בהתנהגות הצדדים לו.
- בגזרת המעגל החיצוני קובעת ההלכה הפסוקה, כי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול ככל הסכם אחר, בין מחמת פגם שנפל בו, ובין מחמת שינויו במפורש או מכללא, אך זאת יש לזכור - שינוי או ביטול של הסכם בדרך התנהגות צריך שיושתת על בסיס ראייתי מוצדק ויתגבש בדפוס התנהגות מתמשך ועקבי של שני הצדדים.
ראו: ע"א 4956/90 פז-גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4)35.
- פשיטא, כי הנטל להוכיח שהסכם הממון בוטל בהתנהגות הצדדים לו מונח על כתפי הטוען לביטולו, ובמקרה שלפנינו על הנתבעת.
- בנסיבות המקרה דנא, עת אחד הצדדים להסכם הממון הלך לעולמו, הרי שהנטל המוטל על כתפי הנתבעת הוא מוגבר, שעה שמטבע הדברים קיים קושי ראייתי בהוכחת כוונתו של המנוח באופן בו בחר לנהוג ולהתנהל לאחר החתימה על ההסכם ואישורו בבית המשפט לענייני משפחה.
- הצדדים חלוקים, כאמור, אף בעניין טיבן של התניות הרלוונטיות בהסכם הממון. בעוד התובעת טוענת שמדובר בחיובים שלובים, טוענת הנתבעת כי מדובר בהסכם מותנה, עת התנאי הוא גירושי הצדדים, ומשעה שהתובעת והמנוח לא התגרשו זה מזו בפועל, ועסקינן בתנאי מתלה, אין עוד תוקף להוראות ההסכם.
- שאלת היחס בין חיובי הצדדים בחוזה היא שאלה של פירוש החוזה. ראו: ג' שלו דיני החוזים –החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) בעמ' 455.
בנקודה זו מצאתי להוסיף ולהביא דבריו שובי הלב של השופט ברנזון ב-בג"צ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1)337: "...מטרתה של כל פרשנות כנה ונאורה היא גילוי האמת...האמצעים הם כללי פרשנות המבוססים על אדני ההיגיון והניסיון והחודרים לב ונפש..."
משכך, עלינו לגשת אל מלאכת הפרשנות במקרה זה שלפנינו תוך ראיית הקשרם של הדברים, הנסיבות הספציפיות ותכלית ההסכם.
ראו פסק דינו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1)12.
- אך טרם נבוא בטרקלין החוזה שלפנינו על חיוביו הספציפיים נשתהה מעט ונעמוד מקרוב אחר ההבחנה בין סוגי החיובים השונים בחוזה הדדי:
חיובים עצמאיים הם חיובים נגדיים שאין ביניהם תלות כלשהי. בחוזה שחיוביו עצמאיים זה מזה חייב כל צד לקיים חלקו באופן שנקבע בחוזה בלא קשר לקיום או לאי קיום על ידי הצד האחר;
חיובים מותנים הם חיוביים נגדיים שנקבעו למועדים עוקבים שונים, וקיום החיוב האחד מותנה בכך שיקויים תחילה החיוב הנגדי. על פי סעיף 43(א)(2) לחוק החוזים נדחה המועד לקיום החיוב המאוחר כל עוד לא קוים החיוב המוקדם, וזו לשונו:
"המועד לקיומו של חיוב נדחה –
(2) אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה – עד שיקויים אותו חיוב";
חיובים שלובים הם חיובים נגדיים בחוזה אשר הדין קבע שיש לקיימם בד בבד. בסעיף 43(א)(3) קבע המחוקק את דין השילוב. הוראת הסעיף מאפשרת לצד לחוזה הדדי לדחות ולעכב הקיום מצדו עד שהצד שכנגד יהיה מוכן לקיים חיובו, וזו לשונה:
"המועד לקיומו של חיוב נדחה –
(1) ...
(2) ...
(3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו".
המלומדת פרופ' שלו היטיבה להבהיר תכליתה ואולי אף מהותה של הוראה זו:
"כאשר צד לחוזה עושה שימוש בזכות לדחות את קיום חיובו כל עוד אין הצד השני מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו, הוא מפעיל סעד עצמי, הניתן להפעלה אוטונומית ומיידית. סעד זה משאיר את החוזה פתוח לקיום אפשרי בעתיד, מתמרץ את הצד השני לקיים את חיובו ומונע – לפחות זמנית – את שבירת הכלים החוזית שאין ממנה חזרה". שם, בעמ' 456.
- ומה נפקות יש לשילוב החיובים?
בחוזה שחיוביו שלובים זה בזה אין צד אחד חייב לקיים חיוביו קודם שהצד האחר יהא נכון לקיים חיוביו שלו. לא נדרש קיום בפועל, היות שדרישה מעין זו הייתה "מביאה לידי מעגל שוטה שיסכל את קיום החוזה". לא נדרש גם קיום מוקדם, באשר דרישה כזו הייתה הופכת חיוב שלוב לחיוב מותנה. בחוזה כזה נדרשת, אפוא, נכונות הדדית של כל צד לקיים את חיוביו. בסעיף 43(א)(3) נקבע כמבחן לדחיית קיומו של חיוב העדר נכונותו של הצד שכנגד ("הנושה") לקיים את החיוב המקביל המוטל עליו.
הנכונות הנדרשת אינה רק נפשית אלא גם מעשית, דהיינו נדרשים הן רצון והן יכולת בפועל לקיום החיוב.
הנה כי כן, כאשר צד אחד אינו נכון לקיים את חיובו, נדחה מועד קיומו של החיוב המקביל על ידי הצד האחר. ומנגד, די בנכונותו של צד אחד לקיים חיובו כדי שאי קיום החיוב השלוב ע"י הצד האחר ייחשב כהפרה של החוזה.
כל עוד אין הנושה מקיים או נכון לקיים חיובו – זכותו כלפי החייב אינה משתכללת, אלא נותרת בגדר זכות מותנית בתנאי מתלה. כאשר צד אחד נכון לקיים חיובו, ואילו השני אינו נכון לקיים את חיובו השלוב, בפנינו הפרה של החוזה. במקרה כזה יתנה בית המשפט את מתן הסעד המבוקש על ידי הצד המוכן לקיים, בקיום בפועל של החיוב השלוב. מנגד, בהעדר נכונות מצד הנושה לקיים חיובו, אין הוא זכאי לתבוע מן החייב את קיום החיוב השלוב, ואין הוא זכאי לבטל את החוזה בשל הפרה.
ראו: שם, בעמ' 457-458 לרבות הפסיקה אליה מפנה המחברת.
- אליבא דפרופ' שלו, בפסיקה ובספרות המשפטית שבה והתעוררה שאלת מקורו של דין השילוב - האם בכוונת הצדדים או שמא בדין הדיספוזיטיבי. כך או כך וכמו בסוגיות רבות אחרות בדיני החוזים, עקרון תום הלב שולט בכיפה ומשפיע גם בסוגיה זו של הדדיות החיובים החוזיים, וכלשונה: "לא זו בלבד שעיקרון זה עשוי להביא לידי שילוב חיובים שהקשר ביניהם לא נקבע מפורשות בחוזה, אלא שהוא יכול לגרום לתוצאה של שילוב ודחיית קיום אפילו בחיובים שנקבעו על ידי הצדדים כעצמאיים".
שם, בעמ' 459.
- כאמור, לסיווג החיובים ההדדיים בחוזה פלוני נפקות באשר לשאלת הפרתם או איזה מהם ע"י צד לחוזה שלא קיים חיוביו. ברי, כי קביעה או הכרעה בעניין זה משפיעה גם על ההכרעה בעניין התרופות אשר עומדות לרשות הצד הנפגע מן ההפרה, מקום בו נקבע ע"י בית המשפט שחיוב כזה או אחר בחוזה הופר.
- בית המשפט העליון נדרש לעניין ב- ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3)913.
שם דובר בחיובים מותנים, שהיו תלויים זה בזה – תשלום התמורה בגין הדירה ומסירת החזקה בה לאחר תשלום התמורה.
באותו עניין דובר בפסקי בוררות אמנם, אולם בית המשפט העליון ניתח החיובים שבהם על יסוד ובראי דיני החוזים. באותה פרשה לא שילם המשיב למערער את התמורה שהיה עליו לשלם לו, אולם המערער לא ביטל את פסקי הבוררות, על החיובים ההדדיים המותנים שבהם, ולכן קובע בית משפט העליון, כי הם עומדים על מכונם.
בית המשפט קובע שם עוד, כי "משנמנע הנפגע מלבטל את החוזה עקב הפרה, נשאר החוזה על מכונו ורשאי המפר לקיים מה שלא קיים בזמנו. משחזר המפר וגילה את דעתו לקיים את החיוב שהוטל עליו – במועד מאוחר מן המועד שנקבע בחוזה – יכול שיזכה בסעד של אכיפה. הזכות לאכיפה עומדת לו אפילו הוא מפר, ועל בית המשפט לבחון אם עומד נגדו החריג שבסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות). הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של העניין ובאיזון ראוי בין שיקולי הצדק המטים את כפות המאזניים לזכות כל אחד מהמתדיינים:
'נסיבות העניין בהקשר זה הן לא רק הנסיבות כפי שהן מתגבשות בשעת כריתת החוזה, אלא אף הנסיבות הקיימות בשעת הדיון בבית המשפט. נמצא כי בית המשפט חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה, בשיקולי הצדק של הצדדים, כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה (דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ[8],בעמ' 377; ג' שלו בספרה הנ"ל [15], בעמ' 533)'". ההדגשות אינן במקור – פ.ג.כ.
שם, בעמ' 924.
- בע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' – חברה קבלנית בע"מ, פ"ד נה(3)913 נדרש בית משפט העליון לשאלת סיווגם של חיובים בחוזה מכר של דירה. נקבע שם, כי עפ"י הוראות חוק המכר, לרבות בנוגע לעסקה במקרקעין, חיובו של המוכר למסור הממכר וחיובו של הרוכש לשלם התמורה הם שלובים ולא עצמאיים או מותנים.
עפ"י קביעות פסק הדין, סעיף 23 לחוק המכר מעניק לחייב שחיובו בעסקת המכר שלוב בחיובו של הנושה, הגנה מפני נושה המסרב לקיים את חיובו שלו או אינו יכול לקיימו, "שכן הוראה זו (של סעיף 23 – פ.ג.כ) מקימה לחייב, כל עוד הנושה נמנע מלמסור הממכר, זכות לדחות את מועד קיום החיוב המוטל עליו מבלי שייחשב כמפר את החוזה, וכך למנוע מצב בו אין בידי החייב לא תמורת הממכר ואף לא הממכר עצמו".
שם, בעמ' 920-921.
כן מדגיש שם בית המשפט הכלל הפרשני לפיו שילוב חובת הרוכש לשלם את מלוא מחיר הממכר עם חובת המוכר למסור ולהעביר את הממכר לבעלות הקונה איננו מתקיים רק כאשר חיובי השניים אמורים להתבצע בו זמנית. השילוב משקף את אומד דעת הצדדים לעסקת מכר טיפוסית. על כן ובהעדר הוראה בחוזה השוללת את השילוב או הוראה משתמעת כזו הנובעת מן התכלית הכלכלית של העסקה, "התחקות אחר אומד-הדעת של הצדדים – שמייחסים להם הוגנות וסבירות – מובילה למסקנה בדבר כוונה לשילוב חובות המוכר עם חובות הקונה".
- בע"א 623/10 ישראל אלימלך דוד כהן נ' יעל אטיה (פורסם במאגרים האלקטרוניים) שב בית המשפט העליון על הקביעה, כי החיוב למסירת חזקה בדירה ולתשלום יתרת התמורה הם חיובים שלובים, כך שביצועו של החיוב ע"י צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב ע"י הצד השני ולהיפך.
כן מדגיש בית המשפט, כי הפרה יסודית של חוזה אינה מבטלת אותו מאליה, כי אם מעמידה בפני הנפגע את הברירה אם לבטל את החוזה או להמשיך בקיומו.
באשר לסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים מדגיש בית המשפט, כי צד המבקש לתבוע את חברו בגין הפרת חיוב מקביל חייב להצביע על כך שהוא עצמו פעל לקיום החיוב או לפחות הראה נכונות לכך.
על כן מגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי משעה שהמשיבה שם לא הראתה, וכפי הנראה אף לא התכוונה להראות כי הייתה נכונה למסור למערערים את החזקה בדירה, אין לראות באי התשלום של יתרת התמורה הפרה של ההסכם מצד המערערים, ומפנה להלכה שנקבעה בפרשת ג'רבי (ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2)673) והחלק הרלוונטי בה יצוטט להלן:
"סיכומו של דבר, אי- קיום התחייבות – כאשר אין מן הצד השני, לפחות, נכונות מקבילה לביצוע ההתחייבות השלובה – איננו מעשה או מחדל בניגוד לחוזה ועל כן לאו הפרה הוא".
- ומדברים כלליים אלה, נשוב אל המקרה שלפנינו.
- ראשית יובהר, כי דין טענת הנתבעת לפיה הסכם הממון הוא הסכם מותנה בתנאי מתלה של קיום הגירושין, להידחות.
לשון ההסכם ואומד הדעת של הצדדים לו, כשם שהוא נלמד מלשונו ומכלל הנסיבות שלפניי, מובילים למסקנה, כי הצדדים לא ביקשו להתנות ההסכם בגירושין בפועל.
אכן, מן ההסכם ברור, כי פני התובעת והמנוח היו לגירושין, והם התכוונו להסדיר במסגרת ההסכם את כלל העניינים הנובעים מן הגירושין.
עם זאת, הגירושין כשלעצמם אינם האירוע אשר כניסת יתר תניות ההסכם לתוקף מותנית בו.
מן הראוי להבהיר, כי משמעות המושג תנאי בהקשר בו עסקינן היא אירוע בלתי ודאי, חיצוני לחוזה, המתנה אותו. משכך, שתי דרישות עיקריות טמונות בהגדרת התנאי: חוסר וודאות וחיצוניות.
משמעות הדרישה שהתנאי יהא אירוע חיצוני לחוזה היא שלילית, דהיינו שהתנאי לא יהא תלוי רק בהתנהגות הצדדים לחוזה.
אי וודאות התנאי נובעת מתלותו באירועים חיצוניים, אשר אף אם הצדדים עשויים להשפיע עליהם, הם אינם שולטים בהם.
ראו: ג' שלו הנ"ל, בעמ' 467-468.
בנסיבות העניין שלפנינו ברור, אפוא, כי הסכם הממון איננו הסכם מותנה.
עם זאת, מקרה זה שלפנינו מעורר השאלה האם העובדה שהצדדים לא פעלו בהתאם להוראות ההסכם, ובתוך כך לא התגרשו בפועל, מובילה למסקנה כי ההסכם בוטל על ידם בהתנהגות, אם לאו.
- כאמור, הסכם הממון אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 05.11.2003, ונקבע בו, כי המנוח מוותר על זכויותיו בדירה לטובת התובעת תמורת הסך של 40,000$ אשר עליה להעביר לידיו עד יום 01.12.2003.
המנוח מצדו התחייב לפנות הדירה עד לא יאוחר מיום 01.01.2004.
- מן הראיות שלפניי שוכנעתי, כי הסיבה בגינה לא קיימו הצדדים חיוביהם האמורים הייתה ההתדרדרות שחלה במצבו הבריאותי של המנוח בתקופה שבין מועד אישור ההסכם ובין המועד בו היה על התובעת להעביר לו התמורה עבור זכויותיו בדירה.
- הנתבעת עצמה אישרה בעדותה, כי המנוח עבר אירוע מוחי בחודש נובמבר 2003 (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 1-2). אף בסיכומיה ציינה, כי המועד בו התרחש האירוע המוחי היה ביום 23.11.2003 (ראו סעיף 14 לסיכומים).
- אין מחלוקת, אפוא, כי זמן קצר לאחר שהסכם הממון אושר ובטרם הגיע המועד לקיום התחייבות התובעת לתשלום התמורה לידיו בגין זכויותיו בדירה, עבר המנוח אירוע מוחי אשר בעטיו נפגע עד מאד תפקודו.
- זאת ועוד, אף העדה מטעם הנתבעת, גב' ל.ס., אשר העידה על עצמה כמי שהייתה קרובה מאוד למנוח (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 3-5), ציינה בעדותה, כי ביצוע ההסכם הושהה בעטיו של האירוע המוחי אותו עבר המנוח: "הוא היה ביחסים לא טובים עם התובעת. הגיע הזמן שצריכים להיפרד, הוא עשה איזה שהוא הסכם, הוא סיפר לי שהוא עשה הסכם. היא רצתה לתת לו סכום מסויים שילך מהבית. ש. איפה זה נעצר? ת. זה היה כשהיה האירוע המוחי. שם זה נעצר" (עמ' 52 לפרוטוקול ש' 11-16).
- כן התרשמתי מכנות עדותה של התובעת, אשר רחמיה נכמרו על המנוח, שלא היה זר לה, כי אם בן זוג עמו חלקה חיים משותפים משך שנים רבות וחלק נכבד מחייה, למרות החלטתם של השניים להתגרש זה מזו.
האירוע המוחי, אשר וודאי לא היה צפוי, טרף מבחינה זו את הקלפים, ומצפונה של התובעת לא הניח לה לעמוד בדווקנות על קיום הוראות ההסכם, ולדרוש ממנו לפנות את הדירה, ובכך לעזוב אותו לאנחות, בלא קורת גג לראשו ובהעדר אדם קרוב הזמין לתמוך בו, לסעוד אותו ולדאוג לענייניו.
- התרשמתי, כי התובעת טיפלה במנוח לצד הטיפול שקיבל מידי המטפלת אשר הוקצתה לו ע"י המוסד לביטוח לאומי, וכי בתקופות בהן נעדרה מן הבית לרגל נסיעה לחופשה בארץ או בחו"ל דאגה שימלאו מקומה:
- "ש. איך את טיפלת במנוח? ת. הכל עשיתי. ש. תפרטי מה? ת. אני עזרתי לו ללכת, האכלתי אותו, רופא היה מגיע והיה עושה לו מסאג' ואני עזרתי לו, נסעתי איתו לקופ"ח לאומית והוא למד דיבור מחדש. המטפלת הייתה רק שעתיים ביום. כל היתר אני עשיתי. לשאלת בימ"ש מי היה רוחץ אותו אני משיבה שהמטפלת ואני עזרתי למטפלת" ( עמ' 15 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 16 ש' 2).
...
ש. לפי עדותך, את נתת למנוח לאכול כי לא היה יכול לאכול לבד? ת. הוא לא יכול היה
לאכול לבד. היה צורך להכין, להגיש וקודם היה צורך גם להאכיל. ש. בזמן שאת
שהית בחו"ל, מי נתן לו לאכול? ת. המטפלת הייתה מגיעה בשעה 09:00 ולקראת
צהריים הייתה מגיעה עוד אישה שגם ישנה בלילה. ש. לכמה שעות היא באה אליו,
המטפלת השנייה? ת. הייתה מגיעה בשעה 14:00 או 15:00 וגם הייתה ישנה כל
הלילה ובבוקר עוזבת. ש. 18 שעות היא הייתה איתו? ת. כן. ש. כמה שילמת לה? ת. שילמתי 10 ₪ לשעה. ש. יש תעריפים כאלה? ת. ככה בזמנו שילמו" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 8-18).
....
- "ש. בזמן שאת נסעת לים המלח, מי היה עם המנוח? ת. שכנה הייתה מבקרת. כל יום הייתה נכנסת. ש. אני מבקשת שתסבירי מה זאת אומרת שהיא באה לבקר אותו? ת. היא הייתה מגיעה, מביאה אוכל, הייתה יושבת אתו ושואלת אם הוא צריך משהו. אבל הוא לא יכול היה לענות, כל דבר היה מהנהן ולא יכול לענות. כל דבר היה אומר כן בהנהון. כל שאלה הוא הנהן. ש. כמה פעמים ביום השכנה ביקרה אותו? ת. כמה פעמים ביום, היא גרה באותו בניין" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 20 ש' 5).
....
"ש. את סיפרת שנסעתם במונית לקופת החולים ולטיפולים. את סיפרת שהבאת מטפלת נוספת ששילמת לה כסף. כל ההוצאות האלה, מי שילם עבור זה. ת. המנוח שילם. למטפלת שהייתה עם המנוח בתקופה ששהיתי בחו"ל, שילמנו גם אני וגם המנוח. כשהייתי נוסעת לחו"ל, הייתי מתקשרת לבתו של המנוח ואומרת לה שאני מתכוונת לנסוע, מתי היא מגיעה. היא הייתה מגיעה ואני הייתי נוסעת" (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 22 עד עמ' 24 ש' 3).
- מטעם התובעת העידה המטפלת אשר הוקצתה למנוח ע"י המוסד לביטוח לאומי, גב' מינץ, ועפ"י עדותה נהגה התובעת לקחת אותו לבתי חולים ונהגה להחליף אותה כאשר היא עצמה לא יכולה הייתה להתלוות אליו לטיפולים הרפואיים: "ש. האם אישתו גם נסעה איתו לטיפולים? ת. ידוע לי שלבית החולים היא נסעה איתו. אם היה תור לאותו יום שאני לא יכולתי באותו יום, אז התובעת הלכה איתו" (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 23 עד עמ' 30 ש' 2).
....
"ש. לש. ביהמ"ש בתקופה שהתובעת הייתה נוסעת לחו"ל את יודעת האם היה מישהו? ת. יכול להיות בתקופה הזו כן. אישית לא הייתי רואה אותה, היא הייתה מגיעה בערב. זה תקופה כי אח"כ גם ... הייתה מגיעה. אולי זה היה לשבועיים. אח"כ הבת עם בעלה היו מגיעים" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 20-23).
- אף מעדותה של גב' ס.כ., אשר התגוררה בשכנות לתובעת ולמנוח עולה, כי כאשר נאלצה התובעת לצאת מן הבית לצורך סידורים שונים, היא נהגה לבקש ממנה שתגיע אל הדירה על מנת לשהות עם המנוח כדי שלא יוותר בגפו:
"ש. אם את היית אצל המנוח והתובעת, בערך כמה זמן היית? ת. תלוי איזה מקרה, אם זה בית מרקחת, או רופא, לפעמים שעה הייתי יושבת. היא לא הייתה משאירה אותו לבד, היא פחדה" (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 13-15; וכן עמ' 34 ש' 17-19; עמ' 35 ש' 1-2).
....
"ת.... היא נסעה איתו לכל מקום. היא נסעה איתו לאשדוד לבדיקות, אשקלון להתקנת קוצב לב, וכן לבי"ח בב"ש לגבי קטרקט. כבר כמה פעמים ראיתי במרפאה אותו עם התובעת. התובעת לכל מקום הייתה נוסעת איתו, זה אני יכולה לאשר. ש. איך את יכולה לאשר, את ראית את זה, נסעת איתם? ת. אני יכולה לראות מהדירה שלי, מתי היא מזמינה מונית, איך נכנסים למונית, איך יוצאים מהבית" (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 5-11).
- העובדה, כי התובעת הקפידה שלא להותיר המנוח בגפו ובלא השגחה וטיפול צמודים נלמדת אף מעדות הגב' פ.ג., אשר הוזמנה להעיד מטעם הנתבעת: "ש. הנתבעת טוענת שכאשר התובעת הייתה נוסעת לחו"ל, הן היו מתאמות ביניהן שהנתבעת תבוא לארץ. ת. אני לא צריכה לדעת את זה. ש. את לא יודעת מזה או לא. ת. לפעמים אני ידעתי, אני זוכרת דבר כזה, אך לא תמיד ידעתי" (עמ' 53 לפרוטוקול ש' 3-5).
- לא מצאתי ממש בטענות מר ב.ס. לפיהן התובעת לא ביקרה את המנוח בבית החולים. זאת, מן הטעם הפשוט שהוא לא שהה באופן רציף עם המנוח בבית החולים, ולכן אין ביכולתו לדעת האם במועדים בהם לא שהה לצדו נכחה שם התובעת. באשר לקורה בדלת אמותיהם של התובעת והמנוח, וודאי אין יכול הוא לשפוך אור, עת עפ"י עדותו הגיע לבקר שם את המנוח בתדירות של פעמיים בחודש בלבד (עמ' 46 לפרוטוקול ש' 9-10).
העד אף אישר כי כל אימת שביקר יחד עם רעייתו את המנוח בבית, שהתה עמו התובעת, ואף הבהיר כי עת נסע, לבקשת הנתבעת, עם רעייתו לבקר את המנוח בדירת המגורים, היו מועדים בהם התובעת לא הייתה שם, כיוון ששהתה בחו"ל (עמ' 48 לפרוטוקול ש' 11-14).
עוד יצוין, כי מצאתי סתירה בין עדותו של העד מר ב.ס. ועדות רעייתו גב' ל.ס. באשר לנסיבות בהן נערכו תצהיריהם (עמ' 49 לפרוטוקול ש' 10-14).
- התרשמתי עוד, כי בניגוד לנטען ע"י הנתבעת, נזקק המנוח לטיפול רפואי ולעזרת צד שלישי. לראיה העובדה שנמצא זכאי לקבלת סיוע מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבעת עצמה ציינה בעדותה, כי הליך השיקום של המנוח היה ממושך (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 4-22).
- מנגד, הנתבעת בהיותה תושבת חוץ, המתגוררת ב..., הגיעה אמנם לביקורים אך לאורך השנים מאז לקה המנוח באירוע המוחי ועד פטירתו לא הייתה כמעט זמינה לשם הטיפול בו.
הנתבעת בעדותה הודתה, כי בשנים מסוימות כלל לא הגיעה לבקר את אביה המנוח, וכי בפועל הגיעה לבקרו בתדירות הנופלת מפעם בשנה בממוצע (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 1-2, 8-16).
- לאחר שמיעת העדויות שוכנעתי גם, כי הצדדים לא נהגו או התנהלו כמי שזנחו כוונתם להתגרש זה מזו ושבו לחיות כזוג נשוי, כי אם בדיוק להיפך - הגם שהמשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת, הם התנהלו תוך הפרדה רכושית ובהעדר כל זיקה זוגית, והסיבה היחידה שבגינה המשיכו לדור בכפיפה אחת הייתה מצבו של המנוח וצו השעה.
- מהעדויות שהובאו לפניי עולה, כי:
א. הצדדים לנו בחדרים נפרדים (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 16-17).
ב. הצדדים הקפידו על הפרדה רכושית מלאה: כל אחד מהם ערך הקניות לעצמו, ואף כאשר הייתה התובעת רוכשת מצרכים עבור המנוח, הוא היה משיב לה הכספים שהוציאה (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 11-14). מעדות המטפלת עולה, כי ברור היה שהשניים נוהגים כבני זוג גרושים, ולמצער, כמי שעתידים להתגרש זה מזו, ואף הפרידו מוצרי המזון במקרר: "ש. זה נכון שבמקרר אצלו הייתה מגירה נפרדת? ת. נכון במקרר היה מזון של התובעת ומזון שלו בנפרד. הם היו קונים בנפרד. כי נדמה לי שהם בגירושין, או שהתכוונו" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 15-17).
ג. התובעת והמנוח לא יצאו לחופשות משותפות כמנהג בני זוג נשואים, והתובעת נסעה בגפה לחופשות בחו"ל ובים המלח.
- הנה כי כן, התובעת והמנוח לא ראו עצמם עוד נשואים זה לזו ולא נהגו ככאלה, אף אם פורמלית לא הותרו נישואיהם.
הפרידה הפיזית ביניהם וקיום הוראותיו של הסכם הממון בעניין דירת המגורים לא יצאו מן הכוח אל הפועל מטעמים אנושיים-מצפוניים ומובנים.
נותנת אני אמון בגרסת התובעת לפיה לבה לא נתנה להפקיר את המנוח בשעת חוליו, ובכורח הנסיבות נותרה לצדו.
ודוק, במועד בו לקה באירוע המוחי היה המנוח כבן 69 שנים.
עפ"י המידע הרפואי בעניינו, באשר הוצג ע"י התובעת, המנוח לא היה אדם בריא, ידע אשפוזים במהלך העשור שקדם לחתימה על הסכם הממון, היה במעקב רפואי מחמת בעיות בריאות שונות מהן סבל ובכלל זה בעיות לב, קוצר נשימה והיצרות של כלי הדם.
לאחר האירוע המוחי בו לקה ביום 23.11.2003, בגינו אושפז למשך 3 שבועות, הופנה המנוח לשיקום, תוך שבמכתב השחרור שלו מבית החולים צוין, כי לקה באירוע מוחי קשה, וכי הוא זקוק לעזרה בבית ולמעקב רפואי קבוע.
מן החומר הרפואי שהוצג בפניי עולה עוד, כי בכך לא תמה הפרשה:
ב- 1.2.2004 אושפז המנוח שוב למשך 9 ימים עקב תמונה של אירוע מוחי חוזר. עם שחרורו הופנה לשיקום וניתן לו טיפול תרופתי.
המנוח נותר עם הפרעות בדיבור.
ב- 21.9.2004 אושפז המנוח שוב למשך מספר ימים לצורך ניתוח בכלי הדם.
בחודש דצמבר 2005 אושפז שוב המנוח למשך 7 ימים.
בחלוף כשישה חודשים אושפז שוב מחמת איבוד הכרה והחמרה בקוצר הנשימה שלו.
ככלל, מן החומר הרפואי עולה, כי לאורך השנים, מאז קרות האירוע המוחי שבמרכז דיוננו ועד מועד פטירתו, טופל המנוח בקביעות ע"י שורה ארוכה של תרופות, היה במעקב רפואי קבוע וביצע בדיקות רבות, חלקן אף פולשניות.
- מן האמור מצטיירת תמונה של אדם אשר גם בשעת החתימה על הסכם הממון לא היה צעיר בגילו וסבל מתחלואה רבה, ומאז חודש נובמבר 2003 עת לקה באירוע המוחי מצבו הבריאותי הלך והחמיר, כושר הדיבור שלו נפגע באורח משמעותי והוא נזקק לתמיכה ולסיוע. אין ספק בלבי, כי המנוח לא יכול היה במצבו לטפל בכוחות עצמו בענייניו השונים, ובתוך כך לתור אחר דירה חלופית, וודאי לא להתגורר בגפו בלא השגחה ובלא סיוע וליווי שיהיו זמינים עבורו.
למנוח בת אחת ויחידה, הלא היא הנתבעת, המתגוררת מעבר לים, אשר וודאי לא יכולה הייתה להושיעו בחיי היומיום ולהעניק לו המעטפת הרחבה לה נזקק, וודאי לא מבחינת הביטחון והשקט הנפשי אשר נדרשו מבחינתו, והתחושה כי אין הוא בודד במערכה, וכי במידת הצורך יהא מי שיושיט לו יד, יסעד אותו וימלא צרכיו.
כאמור, החומר הרפואי בעניינו של המנוח מלמד כאלף עדים, שלאחר האירוע המוחי משנת 2003 שב ונזקק הוא לאשפוזים ממושכים, למעקב רפואי רציף ולטיפול צמוד.
- ברור, אפוא, כי התובעת נטתה חסד למנוח ונהגה באופן אנושי והומני, וכי הוא נזקק לעזרתה ולנוכחותה בשנים האחרונות לחייו. בנסיבות אלו ברור, כי קיום החיובים שמכוח הסכם הממון נדחה.
- הנה כי כן, מן המקובץ עולה שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובעת והמנוח ביטלו הסכם הממון בהתנהגות.
- באשר לטיבם של החיובים בסעיפים 4.2-4.4 להסכם הממון, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בחיובים שלובים. לא נעלם מעיניי, כי בסעיף 4.4 נקבע, שהמנוח מחויב לפנות את הדירה בתנאי שיקבל התשלום תמורת זכויותיו בדירה באשר נקבע בסעיף 4.2.
עם זאת וכפי שהובהר לעיל, אופי העסקה, דהיינו תשלום תמורה בגין זכויות בדירה ומסירת החזקה בה מלמדנו כי מדובר בחיובים שלובים, ויתרה מזו, החלת עקרון תום הלב, המהווה, כאמור, יריעה הפרושה מעל דיני החוזים ולאורו יש גם לקבוע טיבם של חיובים חוזיים מובילה במקרה דנא אף היא למסקנה שהחיובים האמורים הם שלובים.
ברור, והדבר עולה בבירור מן החומר הרפואי בעניינו, כי במועד בו אמורה הייתה התובעת לשלם לידיו הסך של 40,000$ היה מאושפז המנוח לאחר אירוע מוחי קשה, ועם שחרורו, כשבועיים לאחר המועד שנקבע לתשלום התמורה, הועבר לשיקום. כן ברור, כי מצבו הבריאותי והתפקודי הלך והתדרדר על רצף הזמן, וביום 1.2.2004, חודש ימים לאחר המועד שנקבע בהסכם הממון כמועד לפינוי הדירה על ידו, הוא אושפז שוב בעקבות אירוע מוחי נוסף בו לקה.
נהיר, אפוא, ואין טעם להכביר מלים בדבר, כי במועדים שנקבעו בהסכם הממון לביצוע החיובים האמורים בעניין הדירה, לא מסוגל ולא נכון היה המנוח לקיים חיובו, אף אם לכאורה הותנה חיובו בקיום חיובה של התובעת.
בנסיבות המיוחדות האופפות מקרה זה שלפנינו ומשמשים בו בערבוביה ערכים אנושיים של חמלה, חסד, חברות, נאמנות, מוסר ועוד, וודאי כי עקרון תום הלב מטה הכף אל עבר הקביעה שלפנינו חיובים שלובים, ושעה שנהיר היה לתובעת, כי אין בידי המנוח כל ברירה זולת המשך מגורים בדירה, ולא יעלה בידו, במצבו המורכב, לפנותה, כי אז לא שילמה לידיו הסך של 40,000$ וחיוב זה המוטל על כתפיה נדחה למועד בו יוכל המנוח לקיים חיובו שלו.
יתר על כן, אף אם יאמרו האומרים, כי עסקינן בחיובים מותנים וכי התובעת הפרה החיוב המוטל עליה לשלם לידי המנוח הסך של 40,000$ במועד שנקבע לכך בהסכם הממון, הרי שכפי שהובהר לעיל, שעה שהמנוח נמנע מביטול ההסכם, הוא נותר על מכונו, ומשעה שתובעת מבקשת לקיים חיוביה, היא זכאית לסעד של אכיפה, וסעד זה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות על רקע נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה שלפנינו.
כך או כך, וכפי שהודגש לעיל, גם הפרה יסודית של הסכם אינה מבטלת אותו מאליה.
דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך, שעה שהתובעת לא הפרה חיוביה מכוח הסכם הממון, וחיוביה נדחו, כאמור, למועד בו נכון היה המנוח לקיים חיוביו השלובים באלה שלה.
במקרה דנא נדחה המועד לביצוע חיוב התובעת לתשלום הסך של 40,000$ נדחה למועד פטירת המנוח, המועד בו, ובנסיבות מצערות, נמסרה לידיה בפועל החזקה המלאה בדירה.
- גם דין טענות הנתבעת לפיהן הסכם הממון היה למראית עין, להידחות.
טענה זו נטענה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת ודי בעובדה זו כדי להביא לדחייתה.
למעלה מן הצורך וכפי שיובהר להלן, גם לגופו של עניין יש לדחותה.
- ראשית, מדובר בטענה, אשר לא רק שלא הוכחה ע"י הנתבעת, אלא אף עומדת בסתירה לנטען על ידה עצמה בתצהירה, בתצהירי העדים מטעמה ובעדויותיהם בפני בית המשפט:
"לפני חתימת הסכם ממון משיחותינו עם אבי ז"ל, ידוע לי כי יחסים במשפחתו היו רעים מאוד. הוא התלונן כי אישתו (התובעת) הינה סקנדליסטית, לא דאגה לו, שוקקת. בגלל זה לא היינו מופתעים בשנת 2003 הם החליטו להתגרש ולהיפרד" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת; ראו גם סעיף 6 לתצהיר של מר בוריס ספוז'ניק; וראו גם: עמ' 50 לפרוטוקול ש' 22-23, עמ' 51 ש' 15-18, עמ' 52 ש' 2-16 -עדותה של גב' ל.ס.; עמ' 54 ש' 20-21 - עדותה של גב' פ.ג.).
- הנתבעת אף שבה על הדברים בעדותה: "אני יכולה קצת להסביר משהו. אני לא מבינה. העניין הוא כזה, שידוע לי היה את ההליכים מאבא. הוא אמר שהתובעת הייתה אישה של סקנדל, היא הייתה מאשימה אותו בדברים שלא היו קורים לו בכלל, ועלה לו לחץ דם. הרגיש רע ולא יכול כבר לסבול והתכוון להתגרש" (עמ' 41 לפרוטוקול ש' 10-13. ההדגשה אינה במקור- פ.ג.כ).
.....
"על ביטול או משהו הוא לא אמר לאף אחד על זה. שהוא התכוון להתגרש, ידענו" (עמ' 43 לפרוטוקול ש' 16-17).
- בהתייחס לטענה לפיה התובעת ציינה בעדותה שמדובר היה בגירושין פיקטיביים, הרי שלא התכוונה לומר בכך שהסכם הממון היה למראית עין. התובעת אמנם העידה, כי המנוח הציע לה להתגרש על מנת שיקבלו סכומי כסף גבוהים יותר מהמל"ל, אולם היא לא אישרה שקיבלה הצעתו והדגישה, כי הייתה מעוניינת בגירושין בכל מקרה, ללא קשר לזכויות שהיו עשויות לצמוח להם מכך, נוכח אופייה של מערכת היחסים בינה ובין המנוח והתנהגותו כלפיה:
"ש. תספרי לביהמ"ש למה בעלך המנוח, רצה להתגרש. ת. הוא הגיע פעם הביתה, אמר, אם אנו נתגרש ביטוח לאומי ישלם לנו את הכסף. אמרתי לו גירושין זה דבר יקר, עורכי דין בית משפט. אבל הוא אמר לא, רק גירושין. אמרתי אה.. כן, אז בבקשה תקבל גירושין.
....
ש. האם מטרת הגירושין הייתה פיקטיבית. ת. לא. לש. ביהמ"ש את רצית
להתגרש מהמנוח. ת. אחרי הכל, רציתי.
עונה לשאלות בית המשפט:
ש. מה ז"א אחרי הכל, בשנת 2003, הגעתם לבית המשפט ללא כוונה להתגרש.
ת. רק להתגרש המטרה הייתה. ש. אמרת שהמנוח פנה אליך ואמר כדאי להתגרש,
נקבל יותר כסף מהמדינה. ת. אני אמרתי לו כלום לא רוצה ממך, אתה רוצה גירושין,
תקבל גירושין. ש. הוא רצה להתגרש. ת. בגלל כסף הוא רצה. אני אמרתי רק גירושין.
ש. למה את רצית להתגרש. ת. כי הוא מרים עלי אגרוף, פשוט לא רציתי לדבר על זה".
(עמ' 23 לפרוטוקול ש' 18 עד עמ' 25 ש' 3).
- מן האמור עולה, כי התובעת והמנוח ביקשו להתגרש זה מזו, כי חיי הנישואין שלהם לא התנהלו כשורה וכי הסכם הממון לא היה הסכם למראית עין.
- כאמור, איש מן הצדדים לא נקט בכל צעד שהוא לביטול ההסכם כמצוות חוק החוזים (תרופות). הנתבעת אף אישרה בעדותה, כי המנוח מעולם לא דיבר עמה על ביטול ההסכם (עמ' 43 לפרוטוקול ש' 16-17).
- יוער, כי עפ"י עדות הנתבעת ועדות העדים מטעמה, היה המנוח צלול בדעתו (עמ' 43 לפרוטוקול ש' 2-6, עמ' 54 ש'6-7) ואין בפניי כל אינדיקציה לפגיעה בכשרותו המשפטית של המנוח. משכך נשאלת השאלה מדוע, אם אכן כטענות הנתבעת, ביקש הוא לבטל ההסכם, לא פנה לעו"ד על מנת ליטול ייעוץ משפטי ולבצע זאת. הדברים מקבלים משנה תוקף עת אין חולק, כי הייתה למנוח אפשרות לקבל ייעוץ משפטי, ולראיה העובדה שביצע פעולות משפטיות אחרות בתקופה הנדונה כדוגמת עריכת צוואה אצל עו"ד.
- מצאתי אף לדחות טענות הנתבעת לפיהן התובעת חתמה על אישור לקבלת צו קיום צוואתו של המנוח. לטענת הנתבעת, התובעת הצהירה בחתימתה כי הנתבעת היא יורשתו היחידה של המנוח. כן נטען על ידה, כי עו"ד אלטמן שאת שירותיה שכרו לצורך קבלת צו קיום הצוואה הסבירה לתובעת, שמחצית הזכויות בדירה אשר היו רשומות ע"ש המנוח, תועברנה על שם הנתבעת.
- התובעת מסרה בעדותה, כי אכן הייתה במשרדה של עו"ד אלטמן וכי חתמה על מסמך הנוגע לצוואה ולדירה: "ש. לאיזו מטרה ... (הנתבעת) הגיעה לעו"ד א'? ת. אני הבאתי אותה. היא הייתה צריכה לחתום על איזה שהוא מסמך. ש. מי היה צריך לחתום את או הנתבעת? ת. הנתבעת. גם אני חתמתי. אבל על מה? איני יודעת. כנראה משהו שקשור לדירה, זה היה מסמך הקשור לצוואה ולדירה. אולי היא תגיד, היא יותר צעירה ממני וזוכרת. ש. זה נכון שהנתבעת הביאה צוואה, ואת חתמת שהיא הבת היחידה של המנוח. ת. יכול להיות. לא זוכרת" (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 9-16).
- עדות התובעת מהימנה עליי, ושוכנעתי כי פעלה בתום לב במטרה לסייע בידי הנתבעת, וכי לא הבינה משמעות המסמכים עליהם חתמה.
- חרף טענותיה, בחרה הנתבעת לא לצרף המסמך הנטען לראיות שהוגשו מטעמה, ואף בחרה שלא לזמן את עו"ד א' לעדות על מנת לבסס טענותיה באשר לנסיבות בהן התבקש צו קיום צוואתו של המנוח.
- יתר על כן, גם אם הצהירה התובעת שהנתבעת היא יורשתו היחידה של המנוח, אין בכך להעיד כי ויתרה על זכויותיה בדירה, שעה שלשיטתה ההסכם ממילא תקף, ומשכך אין היא זכאית, מחד, לנתח כלשהו בעיזבון המנוח, ומאידך, הזכויות בדירה שייכות לה בכפוף לתשלום התמורה שנקבעה בהסכם.
עובדה זו אך מחזקת המסקנה כי התובעת, לכל אורך הדרך, ראתה את הסכם הממון כתקף.
- זאת ועוד, שעה התובעת אינה מתכחשת לזכות המנוח לקבל מידיה התמורה שנקבעה בהסכם הממון בגין זכויותיו בדירה, אך טבעי הדבר, כי לאחר פטירתו תסכים להעבירה לידי יורשתו.
אין לתמוה, אפוא, כי התובעת שיתפה פעולה עם הנתבעת לצורך קבלת צו קיום הצוואה.
התנהגות ראויה והוגנת זו של התובעת טוב לה שתיזקף לזכותה וודאי לא לחובתה.
- לא מצאתי אף לקבל טענות הנתבעת כי התובעת נקטה בשיהוי. התובענה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר פטירת המנוח.
לטעמי אין בכך כל שיהוי, וודאי לא באופן שיש בו לפגוע בזכויותיה המהותיות של התובעת.
- טרם נעילה יצוין עוד, כי הנתבעת הדגישה בטיעוניה עניין שווי הדירה. מלשונו של הסכם הממון נמצאנו למדים, כי התובעת והמנוח קבעו, משיקולים השמורים עמם, ולא בהכרח עפ"י שוויה של הדירה בשוק נכון למועד החתימה על ההסכם, את הסך של 40,000$.
ודוק, בסעיף 4.2 להסכם הממון נקבע, כי המנוח מוותר על זכויותיו בדירה לטובת התובעת תמורת הסך האמור.
יוזכר, כי עסקינן בבני זוג, אשר ביקשו להתגרש זה מזו והסדירו כל הכרוך בגירושין במסגרת הסכם הממון.
הדעת נותנת וכך מלמדנו ניסיון החיים, כי לבני זוג המבקשים להתיר נישואיהם לאחר שנים רבות של חיים משותפים, שיקולים ואינטרסים רבים ומגוונים המנחים אותם בקביעת ההסדרים שהם מבקשים להחיל על עצמם, חלקם כלכליים, מן הסתם, וחלקם לא. בבואתם של שיקולים ואינטרסים אלה היא בהסכם הגירושין יציר כפיהם.
ברור, כי מערכת היחסים החוזית בין בני זוג שדרכם המשותפת הגיעה אל קצה אינה דומה לזו המתקיימת בין צדדים לחוזה מסחרי כלשהו, שעל פי רוב הם זרים לחלוטין זה לזה.
משכך, לא יכולה הנתבעת לסמוך ידיה על טיעונים שמקורם בכדאיות ה"עסקה" ו/או בהגיונה הכלכלי.
- ואם נסגור המעגל ונשוב אל האמור בראש פסק הדין, כי אז נסכם ונאמר, שבמקרה שלפנינו ביקשו המנוח והתובעת להתגרש זה מזו, ולהסדיר כל העניינים הנובעים מכך בהסכם הממון. זו הייתה מטרתם המשותפת וזו הייתה תכלית ההסכם.
דחיית הביצוע של חיוביהם מכוחו נעשתה בכורח הנסיבות, ולהבנתי ועפ"י התרשמותי תוך שיתוף פעולה ותוך גילוי נאמנות ומסירות.
משכך הם פני הדברים, ראוי לו להסכם הממון כי ייאכף.
- נוכח כל האמור לעיל דין התביעה להתקבל.
- בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לא מצאתי כי יש מקום להידרש למשקלם הראייתי של המסמכים שצורפו ע"י הנתבעת בסיכומיה לשם הוכחת ההוצאות שנגרמו לה, כטענתה, בגין ניהול ההליך.
- התובעת תעביר לידי הנתבעת, כחליפתו של המנוח, תוך 45 יום סך של 40,000$ של ארה"ב על פי שיעורם בשקלים נכון ליום 1.12.2003 בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ממועד זה ועד מועד פטירת המנוח. ממועד פטירת המנוח ועד יום התשלום בפועל יישא הסכום שיתקבל הפרשי ריבית והצמדה עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.
- בכפוף להעברת הסך האמור, תירשמנה על שם התובעת מלוא הזכויות בדירה המצויה ברח' .... ב...., וידועה גם כגוש ... חלקה ... תת חלקה ....
- בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, להיות הנתבעת תושבת חוץ, לאי הופעתה לשני דיוני קדם המשפט ולמצבה הרפואי הנטען, מצאתי לחייבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בלבד.
- בזאת מסתיים ההליך והמזכירות תסגור התיק.
- פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ח, 04 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.