האם המצווה הייתה בעלת כשירות משפטית להבחין בטיבה של צוואה והאם הצוואה שקיומה מבוקש כ"צוואת שכיב מרע" תקפה על פי הוראות החוק.
-
המנוחה ... ז"ל (להלן: "המנוחה" או "המצווה") נפטרה ביום 9.6.19 בבית חולים רמב"ם בחיפה בהיותה בת 81 שנים.
-
המנוחה אלמנה אם לחמישה ילדים ביניהם שתי בנותיה המתנגדות, הבת פ' שהייתה עדה לצוואה המאוחרת שקיומה מבוקש כצוואת שכיב מרע (להלן: "פ'") הבן המנוח ... ז"ל אביהן של שתי המבקשות שהן נכדותיה של המנוחה ובן נוסף.
-
המנוחה הינה בעלת זכויות בעלות של 1/12 חלקים מהמקרקעין היודעים כחלקה X בגוש XXX מאדמות הכפר ... (להלן : "החלקה").
-
המנוחה חתמה על צוואה קודמת ביום 24.11.12 שנערכה בפני הנוטריון עו"ד דיאב חורי (להלן: "הנוטריון" ו"הצוואה הקודמת").
בסעיף 3 לצוואה הקודמת, ציוותה המנוחה מתוך זכויותיה בחלקה 1/48 חלקים לכל אחת משתי בנותיה המתנגדות ולבת פ' ו-1/96 חלקים לכל אחת משתי נכדותיה (המבקשת ואחותה להלן : "הנכדות").
-
ביום 6.6.19 שלושה ימים לפני פטירתה, נטען כי ציוותה את דבריה שקיומם מתבקש כצוואה בעל פה בביתה של המתנגדת 2, בפני הנוטריון שבפניו ערכה את הצוואה הקודמת ובנוכחות ביתה פ' (להלן "הצוואה המאוחרת" או "הצוואה בעל פה").
-
תוכנה של הצוואה המאוחרת כפי שעולה מזיכרון הדברים שהוגש על ידי הנוטריון ופ' והופקד ברשם הירושה ביום 19.9.19 הינו בתמצית כדלקמן: הנוטריון מציין כי הוא הוזמן לביתה של מתנגדת 2, על ידי פ' לבקשת המנוחה. הנוטריון רושם כי הוא ניהל עם המנוחה שיחה קצרה כדי לוודא את מצבה השכלי. המנוחה אמרה לו שהיא רוצה לשנות את צוואתה הקודמת, ונימקה זאת בכך, שהיא מודעת כי שעתה מתקרבת וכי היא רוצה לעזוב עולם זה במצפון נקי כלפי אלמנתו של בנה ...., אשר לדבריה התאמצה לגדל את שתי נכדותיה, ולכן היא מצווה מחצית מזכויותיה בחלקה לאלמנת בנה ולשתי בנותיו בחלקים שווים ואת המחצית השנייה של זכויותיה בחלקה לשלושת בנותיה בחלקים שווים.
-
בסמוך לאחר אמירת דברי המנוחה בצוואה המאוחרת, בערב של אותו היום, הועברה המנוחה לבית החולים בנצרת, וביום 7.6.19 לאור החמרה במצבה הרפואי היא הועברה לבית חולים רמב"ם, שם היא נפטרה יומיים לאחר מכן ביום 9.6.19.
-
ביום 19.6.21 הוגשה חוו"ד המומחה לגבי הערכת מצבה הנפשי של המנוחה וכשירותה ויכולתה להבחין בטיבה של צוואה נכון ליום 6.6.19.
בחוו"ד נקבע כי לאחר קבלת אנמנזה ועיון בתיעוד הרפואי, במועד עריכת הצוואה המאוחרת המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית להבין את מהות הצוואה ולערוך אותה עם שיפוט, שיקול ותפקוד קוגניטיבי שמור, ובצורה אשר מאפשרת יכולת להבחין בטיבה של צוואה.
למומחה הוגשו שאלות הבהרה והוא אף נחקר על חוות דעתו.
ב.טענות המתנגדות
-
המתנגדות טוענות כי אין תוקף לצוואה המאוחרת כצוואה בעל פה.
-
המתנגדות טוענות כי המנוחה הייתה אישה חולנית, ובמיוחד בתקופה האחרונה לפני פטירתה, והיא הייתה שוכחת דברים רבים ולא הייתה עונה עניינית על מה שנשאלה.
במעמד הצוואה ובעת המפגש עם הנוטריון, המנוחה לא תפקדה ולא תקשרה, עם הסובבים אותה. לדעתן המנוחה לא הייתה בעלת מסוגלות נפשית ומנטאלית להחליט על שינוי צוואתה הקודמת. באותו יום בו נאמרו דברי המצווה, היא הובהלה במצב חמור ביותר לבית החולים בנצרת, לאחר שמזה מספר ימים סבלה מהקאות, כאבי בטן וצמרמורות, ומשם הועברה לבית חולים רמב"ם כשהיא הייתה בשוק ספטי עם אי ספיקה רב מערכתית.
-
עוד טוענות לגבי מעורבות פ' בעריכת הצוואה. לטענתן פ' היא זו שזימנה את הנוטריון אל המנוחה שהיא הנהנית על פי הצוואה, והיא זו אשר אמרה לו כי המנוחה מעוניינת לשנות את צוואתה הקודמת. לטענתן אין כל תוקף לצוואה הנטענת כצוואת שכיב מרע, מאחר והיא תואמת את רצונה של הבת פ' שהייתה מעורבת בניסוחה, היא זו ששילמה לו את שכרו וגם אמרה לו מה לציין בזיכרון דברים. ועל כן, אינה יכולה להוות עדה לצוואה בעל פה, וכפועל יוצא לא התקיים התנאי של שני עדים לצוואה.
-
עוד טוענות לפגמים שנפלו בפעולותיו של הנוטריון. לטענתן, הנוטריון ידע לפני הביקור כי המנוחה מרותקת למיטתה וחולה מאוד, אך נמנע מלהזמין רופא שיאשר שהיא כשירה מבחינה מנטלית לצוות. עוד טענו כי הנוטריון אינו מציין שביום הביקור המצווה הייתה בסכנת מוות ממשית או שהיא הרגישה את עצמה מול פני המוות, וכמו כן אינו מציין אם רשם את דברי המנוחה ביום הביקור ומי מסר לו את שמות הזוכות על פי הצוואה. ובנוסף קיים פער לא מוסבר של חודשיים וחצי בין אמירת דברי המצווה בעל פה לבין מועד הפקדת זיכרון הדברים.
-
עוד טוענות כי המנוחה במהלך חייה העניקה את זכויותיה בחלקה במתנה לבנותיה ו- 1/4 לשתי נכדותיה (המבקשות) ואף חתמה על ייפויי כוח בלתי חוזר.
ג.כשירות המנוחה להבחין בטיבה של צוואה
-
ביום 6.6.19 מיניתי את המומחה ד"ר ראסם כנעאנה פסיכיאטר למתבגר לצורך בחינת טענותיהן של המתנגדות באשר לאי כשירות המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה במועד אמירת דבריה בעל פה ואבחון מצבה הנפשי (להלן: "המומחה").
-
המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 19.6.21 שבסופה קובע כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת אמירת דבריה:
"לאחר קבלת אנמנזה, עיון בתיעוד הרפואי אשר פורט לעיל תוך התייחסות, בדגש על מסמכים רפואיים רלוונטיים לנושא החוו"ד ובהמשך לדיון שצוין, דעתי בסבירות רבה שבמועד עריכת הצוואה 6.6.19, המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית להבין את מהות הצוואה ולערוך אותה עם שיפוט, שיקול ותפקוד קוגניטיבי שמור ובצורה אשר מאפשרת יכולת להבחין בטיבה של הצוואה".
-
המומחה ערך את חוות דעתו על סמך מסמכים רפואיים ולאחר עריכת אנמנזה, קרי שמע את טענותיהן של המבקשת, המתנגדות ופ' ביחס למצבה הרפואי של המנוחה עובר לאמירת דברי המצווה (ראה הודעת המומחה שהוגשה ביום 12.8.24).
-
המומחה הסתמך בחוות דעתו על המסמכים הרפואיים הבאים מהם עולות עובדות השוללות את טענות המתנגדות באשר לאי כשירות המנוחה ועיקרם:
מדו"ח המיון עולה כי בעת קבלת המנוחה למיון בביה"ח בנצרת ביום 6.6.19 בשעה 20:01 "לא עלו תכנים אשר שיקפו פגיעה במצב ההכרה או פגיעה קוגניטיבית" (עמ' 6 לחוות הדעת).
בדו"ח הסיעודי מיום 7.6.19 שעה 06:22 הייתה המנוחה "בהכרה מלאה" ובשעה 21:16 "הכרה מלאה...מתמצאת ומתקשרת עם הסביבה" (עמ' 5 לחוות הדעת).
בהודעת הפטירה של בית חולים רמב"ם מיום 9.6.19 צוינה סיבת הפטירה בשל שוק ספטי עם אי ספיקה רב מערכתית (עמ' 5 לחוות הדעת).
-
המומחה מציין בחוות דעתו כי לא הומצא לו כל תיעוד רפואי קודם לתאריך עריכת הצוואה ה- 6.6.19 המעיד על פגיעה קוגניטיבית או תהליך דמנטי. בנוסף, מאזכר מהאנמנזה את דברי הבת פ' כי המנוחה לאורך השנים כולל עד לאחרונה, הייתה צלולה בחשיבתה (עמ' 6 לחוות הדעת) וכי ביום אמירת הצוואה בעל פה בבוקר המנוחה הייתה : "ערנית וצלולה בעת עריכת הצוואה באופן מילולי שהכתיבה לעו"ד את רצונה החופשי, תוך הערכת הבת פ' שאז ביטאה רצונה בצורה חופשית ...עקב התעקשות האם ודרישתה תוך ביטוי רצונה של האם לחלוקה יותר הוגנת עבור משפחת הבן ז"ל (עמ' 4 לחוות הדעת).
-
בתשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו לו ע"י ב"כ המתנגדות, לא שינה המומחה את מסקנות חוות דעתו.
במסגרתן הבהיר המומחה כי המנוחה הייתה מסוגלת לערוך צוואה עד למועד כניסתה לשוק ספטי שאובחן רק לאחר קבלתה בבית חולים רמב"ם לשם הועברה מבי"ח נצרת בשעה 21:55. המומחה הדגיש כי לא קיים תיעוד שברגעי עריכת הצוואה הייתה בשוק ספטי.
המומחה חידד כי אין למנוחה רקע של הפרעה פסיכוטית או פגיעה בבוחן המציאות או של מצב דמנטי.
-
המומחה נחקר על חוות דעתו והוא חזר על מסקנותיו.
-
בחקירתו אישר המומחה כי בעת קבלת המנוחה לבית החולים בנצרת ביום 6.6.19 היא לא אובחנה במצב של שוק ספטי והחום שנמדד היה 36.6 (ע' 26 ש' 20 ועמ' 29 ש' 35) ובהמשך עלה ל- 40 (ש' 22) דבר שכנראה התפתח ועל כן העבירו אותה לבי"ח רמב"ם (עמ' 29 ש' 19-20).
-
המומחה ערך אבחנה בין שני מצבים : מצבה הרפואי של המנוחה בצהריים בעת אמירת דברי הצוואה למצבה לקראת הערב אשר החמיר (עמ' 26 ש' 34-35).
"חמישה ימים לפני הגעה שלה לבית חולים התחילה לסבול מכאבי בטן והקאות. והמצב הלך והחמיר אחרי צהריים, בבוקר, היה חום 38.5 המצב התחיל, יש להבדיל בין התחלה של זיהום ודלקת לבין הרגע של קריסת המערכות ואי סיפוק צרכים של חמצן למערכות חיוניות בגוף שזה השלב שמתפתח בהמשך שוק סיפטי הכוונה הליך זיהומי בדם" (עמ' 28 ש' 32-35).
-
באשר לתלונות המנוחה בשנה האחרונה על כאבי בטן, הקאות וכאבי בטן במשך 5 ימים (ש' 28-29) ופינוייה לבית חולים באמבולנס ביום 6.6.19 בשעה 21:30 עקב "כאבי בטן, הקאות, חום וצמרמורות", עדיין אין בהם לדעת המומחה כדי להצביע על היותה פסולת דין נכון לשעת אמירת דברי הצוואה (עמ' 27 ש' 19).
-
המומחה הדגיש כי המנוחה לא הייתה במצב רפואי של בלבול או דמנציה בעת אמירת דברי הצוואה. בנוסף, בחמש השנים האחרונות, לא נמצא בתיק הרפואי של המנוחה כל תיעוד בעניין ביקורים אצל נוירולוג או פסיכיאטר, דבר השולל מכל ומכל היותה במצב של דמנציה או אי יכולתה לזהות את בנותיה כטענת המתנגדות (עמ' 32 ש' 26 ועמ' 33 ש' 1).
-
המומחה שלל את טענת המתנגדות כי המנוחה לא תפקדה ולא תקשרה עם הסובבים אותה, על פי הדו"ח הסיעודי של ביה"ח (עמ' 30 ש' 25-26). והבהיר כי טענת המתנגדות כי המנוחה לא זיהתה אנשים בסביבתה בשנה האחרונה או כי סבלה ממצב דמנטי מתקדם, היה צריך להתחיל שלוש שנים קודם לכן, ולהחמיר, דבר שנעדר תיעוד (עמ' 30 ש' 30-34).
-
ידועה ההלכה בדבר המשמעות הרבה שיש לייחס לחוו"ד מומחה מטעם בית המשפט, שיש לו הכלים המקצועיים והמיומנות הדרושה לבחון ולהעריך שאלת כשירות משפטית של המנוחה, ועל כן, בהעדר טעם מבורר ומעשי, אין מקום לסטות מהמלצותיו.
-
המומחה שמונה הוא אובייקטיבי, חוות דעתו ערוכה באופן מקצועי לאחר שהביא בחשבון את כל הפרמטרים הרפואיים וערך חוות דעת שלא נסתרה.
-
קביעת כשירותה של מנוחה לחתום על צוואה הוא עניין רפואי מובהק, ולפיכך העדויות ו/או טענות אחרות בנושא זה, כפי שטען ב"כ המתנגדות כי המנוחה הייתה בשוק ספטי בזמן הנטען לאמירת הצוואה, אין להם כל ערך.
-
בענייננו חוות דעתו של המומחה לא נסתרה, והיא עומדת איתנה, במסקנתה החד משמעית כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה.
-
אשר על כן, אני דוחה את טענות המתנגדות וקובעת כי המנוחה הייתה כשירה משפטית להבחין בטיבה של הצוואה במועד אמירת דבריה בעל פה.
ד.האם התקיימו הדרישות על פי הוראות חוק הירושה לקיום הצוואה המאוחרת כצוואת שכיב מרע
הדין לגבי צוואה בעל פה
-
סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע תנאיה של צוואה בעל פה:
"(א) שכיב-מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."
-
לצורך מתן תוקף לצוואה שבעל פה, יש אפוא לעמוד בחמש דרישות צורניות :
א. על הטוען לקיום הצוואה להוכיח כי המצווה היה במצב של "שכיב מרע" או "כמי שרואה עצמו מול פני המוות".
ב. אמירת דברי הצוואה תעשה בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה - "השומעים לשונו". עדי צוואת שכיב מרע יכולים להיות זוכים בצוואת שכיב מרע, וזאת בניגוד לעדים בצוואה שבעדים, שם חל איסור חד משמעי וגמור על העדים להיות יורשים או בעלי טובת הנאה בעיזבון המצווה.
ג. דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים ע"י העדים שיחתמו עליו.
ד. זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.
ה. על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(במספר פסקי דין נקבע כי גם איחור קצר בהרבה בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה בבית המשפט אינו עומד בדרישות סעיף 23 (ע"א 580/84 היועמ"ש נ' פיק, פ"ד מב (2) 703 – איחור של כחודש וע"א 631/88 קהא נ' לוי, פ"ד מד(3) 324 - איחור של כחודשיים).
ו. עוד הוסיפה הפסיקה דרישה שישית בסיסית הנדרשת גם ביחס ליתר סוגי הצוואות, והיא- הוכחת גמירות דעתו של המצווה.( ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועמ"ש, פ"ד מד(2) עמ' 69 מיום 14.3.390).
-
הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל פה, לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע"פ. מדובר בנטל הוכחה כבד נוכח העדרה של רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה.
הטעם להלכה זו :
"בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל פה יש צורך בראיות חזקות. טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אמנם נאמרו על-ידו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו מסיבה זו, על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה".
(ע"א 138/64 פלדמן (שוורץ) נ' טריפמן (2) עמ' 420 וע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועמ"ש, פ"ד נו ( 3) 801, עמ' 807 ).
-
על בית המשפט לבחון צוואה בעל פה בזהירות יתרה ולהשתכנע מעל לכל ספק כי מדובר בצוואה אמיתית.
"ברצוני להדגיש כי גישת בית המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא אם כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב".
(ע"א 99/63 פלג ואח' נ' היועמ"ש פ"ד יז 1122 מיום 4.6.63).
-
באשר למצב המנוח בעת אמירת דברי הצוואה נדרש כי המנוח יהיה "שכיב-מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".
די שהמצווה יהיה באחד משני המצבים. ואולם, מדובר במרכיב יסוד בצוואה שלא ניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק.
-
המושג " שכיב מרע " לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב"ם למושג שכיב מרע היא " החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע".. הגדרה זו אומצה בפסיקה (ע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי פ"ד כה (1) 448. וש' שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית עמ' 95).
-
הפרשנות שנתנה הפסיקה למושג " שכיב מרע " הינה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים, לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב (שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו – 2016, עמ' 123 ועז' (ב"ש) 39062-10-17 פורסם בנבו מיום 14.10.18).
-
כדי לעמוד בדרישה זו יש צורך בעדות רפואית מוסמכת, ואין להסיק אך ורק על יסוד סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה ובין יום הפטירה כי אכן מדובר במצב של "שכיב מרע" (ש' שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , עמ' 123).
-
באשר למצב החלופי, "למי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות", נדרש קיומם של שני יסודות מצטברים אובייקטיבי וסובייקטיבי. מבחן אובייקטיבי הינו האם האדם סביר באותן נסיבות שבו נמצא המצווה, היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד מול פני המוות, ומבחן סובייקטיבי שהינו הרגשתו של המצווה כי הוא עומד מול המוות.
-
מעבר לדרישות המנויות בסעיף 23 לחוק הירושה, נקבע שיש למלא אחר דרישה נוספת והיא להוכיח שהייתה למצווה גמירות דעת בשני היבטים: ( 1) אמירת המצווה הייתה מכוונת לשמש כצוואה (2) הייתה למצווה גמירות דעת באשר לתוכן הציווי (ש' שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו 2016, עמ' 117).
ה.האם המנוחה היה במצב של "כמי שרואה עצמו מול פני המוות"
ונסיבות אמירת דברי הציווי
-
בעת אמירת הצוואה המאוחרת ביום 6.6.19 הייתה המנוחה חולה ולהצהרת המתנגדות אף סבלה מהקאות, כאבי בטן וצמרמורות מזה מספר ימים קודם לכן, ושהתה בבית המתנגדת 2.
-
המתנגדות הצהירו כי המנוחה לא תפקדה מספר חודשים לפני פטירתה (סעיף 6 לתצהירן) והייתה חולה מאוד (סעיף 14 ) אבל מתנגדת 2 העידה כי היא לא לקחה אותה לטיפול כי המנוחה "לא האמינה בטיפול רפואי ולא רצתה ללכת לאף רופא בחיים שלה" (עמ' 19 ש' 28).
-
עוד העידה כי המנוחה ביום אמירת הצוואה לא הייתה במצב טוב בכלל, היא רעדה, והיא התקשרה לפ' שתהיה איתה ותכין לה אוכל כי לא יכלה לקחת חופש מעבודתה (עמ' 19 ש' 33-35).
-
פ' העידה כי בבוקר המנוחה הייתה בסדר, ולאחר מכן לא הרגישה טוב והיה לה חום (עמ' 11 ש' 28).
-
מתנגדת 1 העידה כי הגיעה לבית בשעה 12:30 ומצאה את המנוחה לבדה, ללא הכרה וכולה צהובה (עמ' 14 ש' 6-7). והיא מדדה לה חום ונצפה 38 מעלות (סעיף 17 לתצהירה).
אך לא ידעה להסביר כיצד הוזמן אמבולנס לאסוף את המנוחה לבית החולים רק בשעה 20:01 כשבע וחצי שעות לאחר מכן (עמ' 14-15 לפרוטוקול).
-
המומחה העיד כי במועד אמירת דברי המצווה לא נשקפה לה בהכרח סכנת חיים שכן זה "יכול היה גם להיות נגיף דלקת בדרכי המעי" (עמ' 30 ש' 10-11) אך בהמשך העיד כי המנוחה לא הייתה אישה בריאה וסבלה גם מאי ספיקת לב (עמ' 31 ש' 22-23). גם הנוטריון ופ' העידו כי הם לא שמעו את המנוחה אומרת שהיא הולכת למות (עמ' 8 ש' 19-20 ועמ' 13 ש' 5).
-
עם זאת אין "שכיב מרע" חייב לומר, במילים מפורשות, כי הוא מצווה מחמת דאגת המיתה, וכוונתו לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו. די בכך, שכוונה כאמור משתמעת מדבריו או מהנסיבות הסובבות את אמירתו.
-
בענייננו נלמד כי בפן הסובייקטיבי למנוחה הייתה תחושה כי היא נמצאת מול פני המוות בשל הרעה פתאומית במצבה כפי שעולה מעדויות המתנגדות וכי שעולה מצורת התבטאותה בפני הנוטריון וביתה פ'.
-
במזכר שערך הנוטריון בכתב ידו כמה ימים לאחר פטירת המנוחה (מצ/1) ציין כי שאל את המנוחה מדוע ביקשה שיגיע אליה, והיא השיבה לו כי היא רוצה לשנות את הצוואה הקודמת שערכה אצלו כדי שמצפונה יהיה נקי כלפי אלמנת בנה שגידלה את נכדותיה בגפה, ועל כן רצתה לצוות להן ולאלמנה מחצית מהחלקה.
-
בהודעה על צוואה בעל פה שנערכה ע"י הנוטריון ביום 14.9.19 ואושרה בחתימת פ' והוגשה לרשם הירושות כזיכרון דברים, הוסף כי המנוחה אמרה : "אדם הולך לפגוש את אדוניו" והיא רוצה שמצפונה יהיה בנחת מצד אלמנת בנה .... מאחר והיא שעמלה רבות לגידול וחינוך בנותיה ועל כן היא מצווה ...שחלקת האדמה...שהיא ציוותה בצוואתה הקודמת ...מחצית ...לאשתו של בנה ושתי בנותיה בחלקים שווים בין השלוש...".
-
הנוטריון נשאל האם הוא ער לכך שזמן קצר לאחר שנפרד מהמנוחה, ביתה מצאה אותה ללא הכרה והשיב על כך :
"ידעתי אחרי שהיא נפטרה ולכן כשעשינו את זה הבנתי למה בתוך השיחה הזו היא אמרה את המילים "אדם עומד למול אלוהיו בעת המוות" לא כתבתי את זה כי לא ידעתי את חשיבות המילים האלה אלא מאוחר יותר כשהגשתי את זיכרון הדברים לרשם... נזכרתי אחר כך. העניין היה עוד טרי נזכרתי במילים "אדם עומד למול אלוהיו בעת המוות" אולי זה סימן משהו בתוכה" (עמ' 6 ש' 1-6).
ובהמשך העיד כי המנוחה "רצתה לתת מנוחה למצפון שלה בקשר לאלמנה של הבן בגלל שהיא טרחה בגידול הבנות שלה " (ש' 20-21).
-
גם פ' העידה לעניין נסיבות עריכת הצוואה כי :
"שהוא בא אני זוכרת בדיוק היא אמרה תביאי את דיאב ואני רוצה לכתוב רק רגע... היא אמרה לי שהוא יבוא דיאב ושהיא רוצה לכתוב לבנות של .... ואחותה בגלל שהיא חינכה וגידלה את הבנות בגלל זה היא רוצה לתת את המחצית שלהם. זה מפריע לי שאני אומרת את זה אבל זה מה שקרה צר לי שזה מה שאני אומרת. אני לא יכולה לשקר בפני אלוהים שלי אימי התעקשה לקרוא לדיאב אימא שלי היא ביקשה ממני שנביא את דיאב כדי לתת את המחצית של הבנות" (עמ' 11 ש' 17-23).
בהמשך הוסיפה כי המנוחה אמרה לנוטריון : "שהיא רוצה להסתכל לאלוהים ואימא שלי קראה לי כדי להגיד שהיא רוצה לתת את המחצית לבנות של האלמנה" (עמ' 13 ש' 8).
-
עדותם של הנוטריון ושל פ' על נסיבות עריכת הצוואה עולות בקנה אחד ומשקפות נאמנה את מצבה הסובייקטיבי של המנוחה כפי ששיקפה להם.
-
בפן האובייקטיבי על-אף כי המנוחה לא הייתה בהכרח במצב של סכנת חיים, הרי מן הבחינה המשפטית הייתה המנוחה במצב של שכיב מרע, אם נסתכל על התמונה המלאה של הידרדרות במצבה וסמיכות הזמנים בין עריכת הצוואה למוות. מצבה הרפואי של המנוחה הידרדר כמה שעות לאחר אמירת הצוואה בעל פה והיא הובהלה לבית חולים בנצרת בשעה 20.00 כשבע שעות לאחר מכן, ומשם הועברה לבית חולים רמב"ם ונפטרה לאחר כשלושה ימים.
-
לאור זאת, אני פוסקת כי המנוחה אכן הייתה במצב של "כמי שרואה את עצמה אל מול פני המוות" ביום 6.6.19 בו אמרה את דברי צוואתה.
ו.גמירות דעתה של המצווה
-
מעדותם של הנוטריון והבת פ', מהמזכר וההודעה על צוואה בעל פה שהוגשה לרשם עולה כי המנוחה הסבירה את מניעיה לשינוי צוואתה הקודמת בכך שהיא רוצה לתגמל את אלמנת בנה על גידול הנכדות וכי היא רוצה לפרוש מהעולם במצפון נקי.
-
המנוחה נתנה לנוטריון הוראות מדויקות לשינוי חלוקת הזכויות בחלקה שבבעלותה, במקום 1/48 חלקים לכל אחת מהבנות ולשתי הנכדות ביחד, ציוותה לתת מחצית לנכדות ואימן והמחצית הנותרת לשלושת בנותיה.
המנוחה אף ציוותה כ במקרה של ויתור מצד פ' על חלקה יעברו חלקיה לילדיה והורתה על העברת בית המשפחה לבנה הנוסף.
-
פ' העידה כי המנוחה התעקשה על זימון הנוטריון, ואף על פי שהיא עצמה לא הסכימה עם המנוחה על שינוי הצוואה היא פעלה לפי רצון המנוחה:
"ש. וככה בעצם את חותמת על תצהיר שזה נכון?
ת. כן. אני הועמדתי בפינה אני לא רוצה את הדבר הזה אבל זה מה שאימא רצתה. היא אמרה לי ואני עשיתי מה שהיא ביקשה ממני.
ש. ואת ביקשת מעו"ד דיאב?
ת. הוא הלך הביתה. הוא כתב מה שאימא ביקשה והלך הביתה.
ש. את יודעת מה אימא שלך אמרה לו לכתוב במדויק?
ת. אימא שלי ביקשה ממני בכוח שאני אביא את עו"ד דיאב שהיא רוצה להיות בשקט שהיא תמות בגלל שהבנות גדלו לבד.
ש. מה את שמעת שאימא שלך אמרה לעו"ד דיאב מה הם דיברו?
ת. השיחה ביניהם שהיא רצתה לתת לבנות של ... שהוא נפטר. זה היה היום האחרון שלה"
(עמ' 13 ש' 12-21).
-
הנוטריון העיד כי הוא שוחח עם המנוחה טרם שאמרה את דברי הצוואה כדי לברר את מצבה השכלי (עמ' 5 ש' 22). המנוחה זכרה שהיא עשתה את הצוואה המקורית אצלו (עמ' 5 ש' 10-11) וישבה בניחותא על הכיסא בסלון ודיברה רגיל (ש' 20).
-
הנוטריון הסביר כי לא הזמין רופא לוודא את כשרותה המשפטית של המנוחה היות ונדרש לערוך שיחה מקדימה עימה כדי לעמוד על צלילותה ורצונה החופשי (עמ' 5 ש' 26-31).והוא לא מצא את המנוחה כמי שלא מדברת לעניין או כמי שחולה (ש' 23). הנוטריון העיד כי עניין הגשת הבקשה לקיום הצוואה בעל פה הועלה על ידו כשראה שיש תנאים לקיום צוואת שכיב מרע (עמ' 8 ש' 17-19).
-
גמירות הדעת של המנוחה, אף נלמדת מעדותה של המבקשת שסיפרה כי ביקרה את המנוחה כשהייתה בבית חולים רמב"ם, והיא הייתה בהכרה ודיברה עימה ואמרה לה שהיא אוהבת אותה ושינתה את צוואתה (עמ' 21 ש' 24-34 לפרוטוקול)
-
המתנגדות עצמן הודו בחקירתן כי אילו אחיהן (האב של המבקשות) היה בחיים, הן לא היו מתנגדות שמהמנוחה תעניק לו מחצית מהחלקה (עמ' 16 ש' 16-18 ועמ' 20 ש' 21-24).
-
בענייננו לאור המכלול שוכנעתי בדבר רצונה וגמירות-דעתה של המנוחה כי דבריה יהוו צוואה.
ז.מעורבות פ' בעריכת הצוואה
-
פ' ביתה של המנוחה סיפרה בפתח עדותה כי החלה לסבול ממחלת אלצהיימר והיא נוטלת תרופה מזה שנה או שנתיים כדי להתמודד עם המחלה (עמ' 10 ש' 11-17). למרות מצבה, ב"כ המתנגדות בחר לחקרה, ועדותה התבררה כמהותית לגילוי חקר האמת. העדה לא זכרה פרטים שוליים, אך את ליבת גרסתה כפי שהובאה בתצהירה ובהודעה על צוואה בעל פה שהוגשה לרשם זכרה היטב וחזרה על כך בעדותה.
-
עדותה של פ' הייתה אמינה ומהימנה. היא לא שינתה את גרסתה ואף העידה בניגוד לאינטרסים שלה מאחר ובצוואה בעל פה מופחתות זכויותיה בחלקה ממה שציוותה לה המנוחה בצוואה הקודמת.
-
המתנגדות טענו כי פ' אינה יכולה להיות עדת קיום לצוואה בעל פה בהיותה נהנית בצוואה ובשל מעורבותה בעריכת הצוואה.
טענה זו נדחית על ידי בהיותה בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה.
-
על פי סעיף 35 לחוק הירושה "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". צוואה בעל פה מוחרגת מהוראת סעיף 35 לחוק, ולא בכדי הואיל וברבים מהמקרים צוואה בעל פה נאמרת ע"י המצווה בפני בני משפחה הקרובים שיכולים להיות נהנים מהצוואה.
-
אשר לטענה לפסילת הצוואה בשל העובדה כי פ' זימנה את הנוטריון ואמרה לו שהמנוחה מעוניינת לשנות את הצוואה, הרי שאין לה כל בסיס, בהינתן העובדה כי פ' העידה כי נתבקשה על ידי המנוחה לעשות כן ועדותה הייתה אמינה ומהימנה. בפסיקה נקבע כי ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עו"ד יסור אליו לשם עשיית הצוואה, אינה מהווה חלק מעריכת הצוואה (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כ"ז (2) 373, ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3) 101).
-
בנוסף, הנוטריון סתר את טענת המתנגדות, כי הצוואה משקפת את רצון פ' ולא את רצון המנוחה. הנוטריון הדגיש כי הוא שמע רק את דברי המנוחה ופ' לא התערבה בשיחה :
"פ' שמעה את הכל. פ' לא אמרה לי מה לכתוב אני שמעתי מפיה את מה שהיא רוצה" (עמ' 4 ש' 5).
"ש. תאמר לי שדיברת לבד עם ... ופ' לא הייתה שם, היא עמדה לידך ותיקנה משהו היא לא התערבה בכלל?
ת. היא לא התערבה בכלל אני נשבע בילדים שלי, לא התערבה ולא שום דבר לא אכפת לי מהם. אני רחוק משני הצדדים האלה.
ש. ז"א פ' רק שמעה ולא שום דבר אחר נכון?
ת. היא שמעה ולא התערבה במה שאמרה אמא שלה". (עמ' 8 ש' 5-10).
ח.מתנה במהלך חייה של המנוחה
-
המתנגדות טענו בסיכומיהן כי המנוחה נתנה בחייה במתנה את חלקת האדמה לגביה ציוותה, ועל כן אין נפקות לציוויה לגבי נכס שאינו נכלל עוד בעיזבון.
-
ואולם המתנגדות טענו ההיפך הגמור בכתב ההתנגדות ובעדותה של מתנגדת 1, שהמתנה למעשה לא יצאה אל הפועל, בהעדר הסכמה של אחות המבקשת לחתום על הסכם המתנה בטענה כי מגיע לה יותר (מ- 1/8) וכיון שפ' חזרה בה מהצעתה לוותר על מחצית חלקה לטובת המבקשת ואחותה (עמ' 16 ש' 32-34). בנוסף, הצדדים לא דיווחו על המתנה לרשויות המס ולא נחתם ייפויי כוח כפי שעולה מעדותה של מתנגדת 1 (עמ' 17 ש' 1).
-
גם המנוחה לא שיתפה את הנוטריון אודות הניסיון להעביר את החלקה במתנה (ראה עדות הנוטריון בעמ' 7 ש' 1) וביקשה לצוות את החלקה באמירת דברי צוואתה בעל פה.
-
מהאמור עולה כי בסופו של יום לא נחתם הסכם מתנה ואין בטענה זו כדי להוות נימוק לביטול הצוואה בעל פה.
ט.אחרית דבר
-
מכלל הראיות, קביעות המומחה ועדויות עדי הקיום עולה כי הופרכה גרסת המתנגדות בכל הנוגע למצבה הרפואי והעדר כשירותה של המנוחה עובר לאמירת הצוואה בעל פה וכן הובהר כי אין באמתחתן נימוקי התנגדות המצדיקים את אי קיום דברי המצווה כצוואת שכיב מרע.
-
הוכח כי הצוואה בעל פה עומדת בכל הדרישות של סעיף 23 לחוק הירושה (המתנגדות זנחו בסיכומיהן חלק מטענותיהן לעניין זה, ולגבי השאר, הם נטענו בבחינת מן הגורן ומן היקב בניגוד לדין ולהלכה).
-
מחקירתן של המתנגדות עולה כי הן מרגישות שנעשה עימן חוסר צדק, במובן זה שהמנוחה התגוררה בביתה של מתנגדת 2 והן אלו שטיפלו בה מירב הזמן, ועל כן לדעתן סביר יותר שאם המנוחה הייתה רוצה לשנות את הצוואה, היא הייתה מיטיבה איתן על חשבון חלקם של זוכים אחרים (מתנגדת 1 עמ' 16 ש' 20-31 ומתנגדת 2 ש' עמ' 20 ש' 1-4).
-
ואולם חרף קרבתן למנוחה, לא היה בפי המתנגדת 1 הסבר לשאלה מדוע המנוחה לא שיתפה אותה ברצונה לשנות את הצוואה הקודמת, והיא תרצה זאת בלחצים שהפעילו עליה פ' והמבקשת (עמ' 21 ש' 9-11) הגם שלא ברור כיצד המבקשת יכלה ללחוץ על המנוחה משלא ביקרה אותה ולא עזרה בטיפול בה (עמ' 21 ש' 14-19).
-
כלל גדול הוא "במשפט הצוואות" שיש לכבד את רצונו של המת ובלבד שמדובר "ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי, עצמאי וחופשי הוא רצון המצווה ובמקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה" (ע"א 5185/83 היועמ"ש נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318).
-
לפיכך, מורה על קיום הצוואה בעל פה של המנוחה מיום 6.6.19 לפי החלוקה המפורטת בזיכרון הדברים שהופקד ברשם לענייני ירושה ועל דחיית ההתנגדות לקיומה.
-
פסיקתא תוגש לחתימתי.
-
משיתה על המתנגדות ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 18,000 ₪ לטובת המבקשת, אשר ישולמו תוך 60 יום ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
-
להמציא לצדדים ולסגור את התיקים שבכותרת.
-
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ה, 31 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.
