פס"ד בעניין נזקי אם מפאת "ניכור הורי" מצד בעלה לשעבר

תביעת אם כנגד אב, הוא בעלה לשעבר, בגין נזקיה מפאת "הניכור ההורי" לו גרם כנטען האב, אשר הוביל לניתוק קשר בינה לבין חלק מילדיה, וכן פגיעה משמעותית בקשר בינה לבין ילדיה האחרים. כן תובעת האם פיצוי בגין לשון הרע שפרסם כנגדה כנטען האב. לשם הבהרת הקשרם של דברים אפתח בסקירה תמציתית של השתלשלות העניינים.

הצדדים השתייכו לקהילה מסויימת, נישאו זה לזו בשנת 1996, ומנישואיהם נולדו תשעה ילדים: XXX

מחמת התערערות יחסיהם פנו הצדדים לקבלת ייעוץ זוגי מאת מר פלוני (להלן - "פלוני"), ואף סיכמו להקים עמו עסק משותף. דא עקא, שיחסי בני הזוג לא הוטבו כלל ועיקר ובשנת 2014, מספר חודשים לאחר לידת הבן הקטן, הורחק האב מבית המגורים המשותף, הצדדים נפרדו, והתגרשו בראשית חודש ספטמבר 2015. אזי בשלהי שנת 2015 התארסו האם ופלוני ולאחר מכן נישאו.

בסמוך לאחר הפרדת מגורי הצדדים כאמור, סירבו חמשת הילדים הגדולים לקשר עם האם. עסקינן בילדים אשר גילם באותה עת היה בין תשע לבין שבע עשרה שנים. נוכח סירוב הקשר האמור קבע בית הדין הרבני, כי חמשת הילדים הגדולים יהיו במשמורתו הפיזית של האב, ואילו ארבעת הילדים הקטנים יהיו במשמורת האם. כן נקבע, כי יתקיימו מפגשים בין כל אחד מהצדדים לבין הילדים שהיו במשמורת הצד האחר, אך אלו לא התקיימו כסדרם. בפרט לא התקיימו מפגשי האם עם הילדים שהיו בחזקת האב, עת כפי שיובהר להלן, האב לא עודד מפגשים אלו ואף פעל לסכלם, לרבות בעזרת מי מבני קהילתו. בזמנים אלו אף פעלו האב ומי מבני המשפחה המורחבת והקהילה בניגוד להחלטות בתי הדין הרבניים, עת נטלו לחזקתם מי מהילדים שאמור היה להיות בחזקת האם. ראו: הסכם גירושין מיום 1.9.15, תסקיר עו"ס מיום 5.3.15, נספח 4 לכתב ההגנה; החלטת ביה"ד הרבני הגדול מיום 28.10.14, נספח 63 לכתב ההגנה; עדות עו"ס XXX בעמ' 28-30 לפרוטוקול; עדות האם בעמ' 191-193 ובעמ' 213-214 לפרוטוקול.

בחודש דצמבר 2015, עקב הצעת עבודה שקיבל פלוני, נסע יחד עם האם לארץ אחרת לשהות שנועדה להימשך מספר ימים. עת הגיעו האם ופלוני אל שדה התעופה בארץ אחרת במטרה לשוב לישראל, גילו הרשויות בארץ האחרת XXX. נוכח גילוי זה נעצרו פלוני והאם ולאחר זמן מה שוחררו בתנאים מגבילים, ובכללם איסור יציאה מהארץ האחרת. נוכח הדברים הללו עברו אף הילדים הקטנים, אשר היו עד אז במשמורת האם למשמורת האב. בעקבות חקירה שביצעו הרשויות המוסמכות בישראל התברר, כי פלוני והאם הופללו לשם מניעת חזרתם לישראל. מי מהמפלילים, מר XXX הועמד לדין, הורשע ונגזר עליו עונש מאסר בפועל.

נוכח השתלשלות העניינים האמורה שהו פלוני והאם בארץ אחרת משך כששה עשר חודשים, בהם לאם היה קשר מועט בלבד עם הילדים (עדות עו"ס XX בעמ' 30 לפרוטוקול; עדות האם בעמ' 221-227 לפרוטוקול). לאחר שוב האם לישראל, סירבו אף הבנות XX לכל קשר עמה.

לאחר שוב האם לישראל התקיים הקשר בינה לבין שלושת הילדים הקטנים, אשר היו באותה העת במשמורת האב, באמצעות במרכז הקשר. נוכח הצלחת מפגשים אלו, הורה בית הדין הרבני על שהות שלושת הילדים הקטנים בבית האם בחלק מימות השבוע, לרבות לינה. עם זאת, בסמוך לאחר מכן חלה נסיגה משמעותית ובעת הגשת התביעה דנן, המפגש בינה לבין שלושת הילדים הקטנים התקיים במרכז הקשר. לימים ניתנו החלטות נוספות בידי בתי הדין הרבניים, באשר למתווה הקשר בין האם לבין שלושת הילדים הקטנים, ועל פי עדות האם מצב הדברים הוא, שאחת לשבוע לנים XX בבית האם, אך XX מסרב לכך ונפגש עם האם אך במרכז הקשר.

לאחרונה החל הבן XX לקיים עם האם קשר מועט בכתב (עדות האם בעמ' 306 לפרוטוקול). זאת עת מאז פרידת הצדדים ועד לאחרונה שרר בינה לבינו נתק מוחלט. הבת XX אינה בקשר עם האם. הבנות XX אינן בקשר עם שני הוריהם ומתגוררות אצל משפחה אחרת בקהילה. הובאו ראיות לכך, כי אחות האם היא שהובילה להעברת בנות אלו מרשות הוריהם אל המשפחה אצלה הן שוהות היום, בניגוד לדעת הצדדים שניהם (ראו דברי האם בעמ' 17-18 לפרוטוקול). הבנות XX מסרבות לכל קשר עם האם ונמצאות במשמורת האב.

מצב הדברים הנוכחי הוא אפוא, שששה מילדי הצדדים כמעט אינם בקשר עם אמם ושלושת הילדים הקטנים בקשר מצומצם עמה, כאשר אחד מהם נפגש עמה כאמור אך במרכז הקשר.

טענות הצדדים

לטענת האם היא פעלה בכל כוחה לשמור ולחדש את הקשר בינה לבין ילדיה, אך האב סיכל זאת - הן ישירות בדרך של הסתת הילדים כנגדה, והן בעקיפין, באמצעות בני משפחתה, אשר התנגדו לקשר בינה לבין פלוני (עמ' 18-21 לפרוטוקול). עוד טענה האם, כי האב הוציא דיבתה רעה, בדרך של פרסום כרזת קיר בגנותה, ופרסום סרטונים המציגים אותה באור שלילי.

האם מבקשת אפוא לחייב את האב לפצותה: בגין נזקיה הכלליים מפאת הנתק בינה לבין ילדיה; ובגין נזקיה הממונים, עקב אי יכולתה לעבוד מפאת ההליכים המשפטיים להם היא נדרשת בפעלה לחדש את הקשר בינה לבין ילדיה, ובגין הוצאות משפטיות שהוציאה. סכום תביעת האם בגין העניינים הללו הועמד על סך 800,000 ₪. כן העמידה האם את נזקיה מחמת לשון הרע שפרסם אודותיה כנטען האב על סך 200,000 ₪. האם אף ביקשה להשית על האב פיצוי חודשי קבוע בסך 10,000 ₪, בגין נזקיה המתמשכים. כן ביקשה להתיר לה לפצל סעדיה, בכדי שתוכל לתבוע בעתיד נזקים נוספים, לאחר שיתברר היקפם.

באשר למקור הנורמטיבי לחיוב האב בנזקים אותם גרם לה כנטען, סומכת האם יתדותיה על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. לשיטתה במעשיו ומחדליו התרשל האב כלפיה באופן שגרם לה נזק, הוא ניתוק והרעת הקשר בינה לבין ילדיה. כן הפר האב כנטען את הוראות בית הדין הרבני, ובכך הפר את החובה החקוקה שבסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. כן טוענת האם, כי האב חב בפיצוי בשל נזקיה הנטענים, בשל לשון הרע שפרסם אודותיה, כעולה מחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק איסור לשון הרע").

להשלמת הדברים יאמר, כי מתחילת ההליך הביעה האם דעתה שהמניע להגשת תביעתה אינו ממוני, אלא ניסיונה לגרום לאב לסייע בחידוש הקשר בינה לבין ילדיה.

האב דוחה את כלל טענות האם כנגדו. לטענתו, ביסוד התביעה ניסיון האם ופלוני לשים ידם על חלקו של האב בתמורת מכר דירתם המשותפת של הצדדים. האב מפנה אצבע מאשימה אל האם, אשר במעשיה ומחדליה המאיסה עצמה על הילדים, עד שחלקם מסרבים לקשר עמה. זאת עת האם אף מפרה את החלטות בית הדין הרבני, אשר נועדו לשם קירוב בין האם לבין ילדיה. האב אף דוחה את טענת האם, כי פרסם כרזת קיר וסרטונים בהם לשון הרע אודותיה.

דיון

כפי שיובהר להלן, דין התביעה להתקבל בחלקה הנוגע לאחריות האב לניתוק והרעת הקשר שבין האם לבין ילדיה. יחד עם זאת, יש לדחות את חלקה הנוגע לפרסום לשון הרע, עת לא הוכח, כי האב אכן פרסם את אותם כרזת קיר וסרטונים הכוללים לשון הרע אודות האם.

תביעת לשון הרע

בפתח הדברים אסלק מן הדרך את חלקה של התביעה הנוגע לפרסום לשון הרע. אין צורך להכביר מילים, כי מרכיב "הפרסום" מהווה נדבך הכרחי לחיוב בפיצוי מכח חוק איסור לשון הרע. באין פרסום לשון הרע אף אין חבות בפיצוי.

ככל שניתן להבין מתביעת האם הרי, שלשון הרע אותה פרסם כנטען האב אודותיה פורסמה בשני אופנים: האחד, כרזת קיר, אשר העתקה צורף כנספח 1 לכתב התביעה; האחר, סרטונים בהם היא מוצגת באור שלילי, להם נלווים כתוביות פוגעניות כלפיה. נטען, כי סרטונים אלה "נשלחו נגד האם על מנת לפרסם זאת בתפוצת מייל רחבה", אך לא פורט וממילא לא הוכח כיצד פורסמו בפועל אותם סרטונים (סעיפים 54 - 59 לכתב התביעה). כפי שיובהר להלן, האם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי האב הוא שפרסם את כרזת הקיר והסרטונים מושא תביעתה.

תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל פה, בהן השתמש הנתבע. ראו: ע"פ 24/50 גורלי נ' היועמ"ש, פ"ד ה 1145, 1154 (1951); המ' (מחוזי י-ם) 688/66 פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 293 (1966); רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (25.6.2012). בכתב תביעתה פירטה האם אך פרסום כרזת קיר אחת, אשר צורפה לכתב התביעה, ושלושה סרטונים, אותם לא צירפה לכתב התביעה. לפיכך יש לבחון אך שמא האב פרסם את הפרסומים האמורים, להבדיל מפרסומים אחרים, אשר לא פורטו בכתב התביעה ולא צורפו אליו.

האב הכחיש כי פרסם את כרזת הקיר והסרטונים הנטענים (סעיפים 224, 254 לכתב ההגנה, עמ' 160 לפרוטוקול). הן האם והן פלוני העידו, כי אינם יודעים מידיעה אישית, וממילא לא חזו בעיניהם באב מפרסם את כרזת הקיר או מפיץ את הסרטונים. פלוני הבהיר, כי עדותו בדבר פרסום כרזת הקיר בידי האב היא מפי השמועה, עת האדם ממנו שמע פלוני את הדברים לא הובא לעדות, ואף לא ניתן כל טעם מדוע לא הובא לעדות (עמ' 205 לפרוטוקול). עם זאת האם העידה שלשון כרזת הקיר היא אותה לשון בה פנה האב אליה, וכוללת אמירות שאמר לה. יחד עם זאת העידה, כי אינה יודעת שהאב הוא שהדפיס ופרסם את כרזת הקיר, אלא אך הביעה דעתה, כי האב הוא "המח מאחורי זה" (עמ' 236, 308 לפרוטוקול, סעיף 156 לסיכומי האם).

עוד העידה, כי בנסותה לברר מי הפיץ אודותיה לשון הרע, פתחה תיבת דואר אלקטרוני שם התחזתה לאחר, וכך התכתבה עם האב (עת הוא טעה לחשוב שהוא מתכתב עם אחר ולא עם האם). אזי שלח לה האב שלל כרזות קיר שהופצו אודותיה (מוצג 14 מטעם האם, ת/1, עמ' 215 לפרוטוקול). אף בדברים אלה אין כדי להוכיח כי האב הוא שפרסם את הפרסומים הנטענים, ולו בגלל שאין באותה תכתובת כל הודאה או ראיה בדבר הפרסום הנטען, ואף המסמכים שצורפו כנטען לאותה תכתובת דואר אלקטרוני כלל לא הובאו בפני בית המשפט.

מכל המקובץ עולה, כי האם הביאה בפני בית המשפט סברות, להבדיל מראיות המובילות למסקנה שגרסתה בדבר הפרסום השלילי עדיפה על גרסת האב. בשים לב למעורבות הניכרת של משפחת האם והקהילה אליה השתייכו הצדדים, בסכסוך שבין הצדדים, אין לשלול את האפשרות שהפרסומים הנטענים אכן פורסמו אך בידי אחר, ולא בידי האב. אין בכך כדי להקים לאב אחריות מחמת פרסום לשון הרע אודות האם.

הניכור ההורי

אפנה כעת לסוגיית אחריותו הנטענת של האב לפגיעה או ניתוק הקשר שבין האם לבין הילדים. סעיפים 14 ו - 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן - "חוק הכשרות"), מורים כי ההורים שניהם אפוטרופוסים טבעיים של ילדיהם הקטינים. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו. לכל אחד מן ההורים אפוא מעמד שווה ביחס לילדו הקטין, ולשניהם זכות שווה במעמדה לקיים קשר עם הקטין.

הזכות לקשר בין הורה לילדו היא זכות טבעית בעלת מימד חוקתי. ברובד האחד, ניצבת זכות כל ילד לגדול במשמורת הוריו, וברובד השני ניצבת זכות כל הורה לגדל את ילדו, בצד החובה לדאוג לרווחתו. זכותם של הורים וילדים למימוש הקשר ביניהם, מתקיימת אף מקום בו מכורח הנסיבות מתפרק התא המשפחתי. ראו: רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 893 (2002). ודוק, בנסיבות בהן מתפרק התא המשפחתי, קמה לכל אחד מן ההורים אחריות לקיום של קשר זה עם ההורה האחר, ואף חובה אקטיבית לקרב את הילדים להורה האחר. ראו בין היתר: ע"מ (ת"א) 1034/01 פלוני נ' אלמוני (17.1.2002); תמ"ש (י-ם) 20386-05-16 פ.ג נ' א.ג (27.12.2018); ע"א 319/54 ד.ג. נ' ח.ג., פ"ד יא 263 (1957).

תהליכי פרידה וגירושין מלווים, לא אחת, בתופעה של קשיי קשר, בדרגות חומרה שונות, בין הילדים לבין מי מהוריהם. תופעה זו מומשגת במונח כללי - סרבנות קשר. ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתאפיין אף הוא בסרבנות קשר. ברם, ניכור הורי מתייחס למצבים בהם סרבנות הילד לקשר עם מי מהוריו היא תוצר של התנהגות מסיתה מצד ההורה האחר ומהווה מאפיין אחד בקשת רחבה של מאפיינים שתוצאתה, בדרגתה החמורה, נתק מוחלט בין הילד להורה המנוכר עד כדי מחיקת זהותו וקיומו של אותו הורה בתודעת הילד. ראו: עמ"ש (ת"א) 51782-01-20 ע' ע' נ' ש' א' ב' עו"ס לחוק הנוער (7.6.2020).

הפסיקה הכירה בסרבנות קשר מחמת הסתת הורה, כמקימה עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"). הפסיקה אף ראתה בהסתת הורה אחד כנגד האחר משום הפרת חובה חקוקה, היא הפרת הוראות סעיפים 15 ו - 17 לחוק הכשרות, בדרך של הפרת חובת ההורה המסית לחנך כדבעי ולדאוג לטובת הילד (סעיף 131 לכתב התביעה). לעניין עוולת הרשלנות ייאמר שזו הוכרה בפסיקה, אף אם לא הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי שהות או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. אעיר, כי לטעמי ניתן לראות בהסתת הורה את ילדו, באופן הפוגע בקשר שבין הילד לבין ההורה כלפיו הופנתה ההסתה, אף משום הפרת חובת תום הלב של ההורה המסית: הן חובתו לקיים בתום לב את הוראות פסק הדין הקובע את סדרי השהות, והן חובתו מכללא, מכח "החוזה המשפחתי". ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' (19.2.2014); תמ"ש (י-ם) 6423/02 א.ל. נ' ש.ה. (20.11.2011); תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (15.2.2007); תמ"ש (ת"א) 58854-07-14 פלוני נ' פלונית (29.1.2019); תמ"ש (י-ם) 9120-02-13 ר' נ' ו' (2.4.2015); תלה"מ (ת"א) 51455-03-17 נ. א. מ נ' ש. כ (5.4.2020); רמ"ש (י-ם) 55946-11-16 פלוני נ' פלונית (5.3.2019) סעיף 767 לפסה"ד.

הורה הפועל בכוונה לסכל קשר בין ההורה האחר לבין ילדיו, פוגע אנושות בזכויות וטובת ההורה האחר והקטין, ומפר את חובת הזהירות ואף נוהג בחוסר תום לב. לעניין צפיית הנזק ייאמר, כי ברי שהורה הפועל כאמור, לא רק שיכול הוא לצפות את הנזק, אלא סביר להניח שפועל הוא בזדון. מקום בו נמצא שהורה אחד מסית את הילדים כנגד ההורה האחר, ופוגע בקשר שבין הילדים לבין ההורה האחר, ניתן לחייב את ההורה המסית לפצות את ההורה האחר בגין נזקיו - בין הממוניים ובין הלא ממוניים. בשים לב לפסקי הדין אליהם הפנתי לעיל, אשר דנו בנורמות המאפשרות חיוב ההורה המסית בפיצוי ההורה האחר - בין ממקור נזיקי ובין ממקור חוזי - לא ארחיב עוד בסוגיות אלו ואפנה לעובדות המקרה.

האם טענה אף כאמור לחבות האב בנזיקין כלפיה, מחמת ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, היא הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 - הפרת הוראה חוקית (סעיף 126 לכתב התביעה). זאת עת האב לא ציית להחלטות בית הדין הרבני בדבר הסדרי שהות הילדים במחיצת האם.

לשם הוכחת טענתה לאחריות האב לנזקיה, בשל מעשיו הרשלניים, בגין היעדר או הרעת הקשר בינה לבין ילדיה, על האם להוכיח במאזן ההסתברויות, שהאב אכן הסית את הילדים כנגדה, או למצער לא פעל בשקידה ראויה לשם עידוד קשריהם עמה, וכפועל יוצא מכך הם מסרבים לקשר עמה. לשם הדיון הנוכחי אין צורך לבחון את תופעת "הניכור ההורי" בכללותה, הגישות השונות באשר לבחינתה, הטיפול בה, ושלל סוגיות אחרות. יש לבחון אפוא האם מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי האב הסית את הילדים כנגד האם, או למצער לא עודד כדבעי את הקשר שביניהם לבין האם, ומשנמצא שאלו פני הדברים, יש לבחון האם המסקנה ההגיונית המתבקשת היא, שמעשיו ומחדליו הם שהובילו לניתוק הקשר האמור, או למצער פגעו בו. באופן דומה אף יש לבחון האם הוכח במאזן ההסתברויות, כי האב הפר החלטות שיפוטיות, ובכך הוביל, ולמצער תרם, לניתוק או לפגיעה בקשר שבין האם לבין הילדים, או מי מהם.

כפי שיובהר להלן, הובאו בפני בית המשפט שלל ראיות המובילות למסקנה, כי אם לא די בכך שהאב לא עודד את הקשר שבין האם לבין הילדים, הוא אף פעל אקטיבית לסכלו, תוך הסתת הילדים כנגד האם. האב אף הפר פעם אחר פעם החלטות שיפוטיות, אשר חייבו אותו לאפשר קשר ראוי בין הילדים לבין האם. יחד עם זאת יאמר, כי מהראיות עולה, שהאב לא פעל לבדו, ודומה שאף גורמים שונים בקהילה אליה השתייכו הצדדים פעלו להרחקת האם מילדיה, ובכלל זה משפחתם המורחבת של הצדדים, ואף בני משפחת האם עצמה. לא זו אף זו, נמצא, כי חלק מילדיהם הגדולים של הצדדים פעלו לשם פגיעה בקשר שבין האם לבין ילדיה הקטנים. להלן אפנה לחלק מהראיות הרבות התומכות במסקנה זו, קרי - ראיות המלמדות על כך שהאב אכן הסית את הילדים כנגד האם, ולמצער לא עודד כדבעי את הקשר בינה לבין הילדים. כן אפנה לראיות המלמדות על כך שהאב הפר החלטות שיפוטיות כאמור. חלק מאותן ראיות אף מלמד, כי אותה הסתה ופגיעה בקשר בוצעו אף בידי בני משפחת הצדדים והקהילה אליה הם משתייכים.

כבר סמוך לפרידת הצדדים היו הילדים הגדולים מבועתים מקשר עם האם, ותיארו אותה כשקרנית ומניפולטיבית. הדברים נלמדים אף מתמלילי שיחות האם ומי מהילדים הגדולים. שיחות, אשר התקיימו במהלך שנת 2014 - בסמוך לאחר פרידת הצדדים, וקודם לשהותה הכפויה של האם בארץ אחרת (מוצג 15 למוצגי האם). כך הבת XX התייחסה אל האם "כלא נורמאלית"; הבת XX מכנה את האם "משוגעת", "עד איפה אמא שלי יכולה לשקר", "אני לא רוצה לדבר איתך, את כבר לא אמא שלי", "את אשה לא שפויה"; הבן XX אומר לאם "תסתמי את הפה שלך, נבלה", "שקרנית", שהוא "מפחד שתקלקלי אותי", "אני לא חושב שאת נורמאלית", "את יצאת נגד הילדים שלך בגלוי". האב העיד, כי כאשר האם באה ליטול את הבנות, בהתאם להחלטת בית הדין, צעקו הילדים "לא רוצים, תנו לנו לחיות, תנו לנו לחיות" (עמ' 152 לפרוטוקול). הבן XX נקט בגישה מיליטנטית וטמן פעמיים מכשירי הקלטה בבית האם. ניתן להתרשם מיחסו המשפיל והמבזה כלפיה מהתמלילים האמורים. XX אף פיקח על ביקורי אחיו עם האם, "שמר" עליהם מפניה, ועשה רבות במטרה לחבל בקשריה עם הילדים הקטנים. עפ"י עדות עו"ס XX, יחס הילדים הבוגרים כלפי האם באותה העת היה אכזרי במיוחד והיא זכתה ליחס משפיל מצדם, עת הילדים ערכו חיפוש בביתה, נטלו חפצים מדירתה, סירבו לטעום מהאוכל שהכינה וניסו להקליט אותה (עמ' 37 לפרוטוקול).

בהמשך נצפתה התנהגות זו גם אצל הילדים הקטינים. ילדים אלו הפכו מילדים קטנים ומטופחים, שהיו במשמורת מלאה של האם ובקשר קרוב עמה, לאדישים כלפיה ואף מתעבים אותה. כפי שניתן להתרשם מחוו"ד העו"ס XX מיום 15.10.18, הילדים הקטנים רואים את מפגשיהם עם האם כחוויה בלתי נעימה, הנכפית עליהם בעל כורחם. מדיווחי עו"ס מרכז הקשר עולה, כי נראה זלזול בוטה של הילדים באם. XX תיאר את האם כ"גויה", "לאמא אין מוח", "תעופי מפה", פלונית קראה לאם "חוצפנית" וכן כינתה אותה בשמה הפרטי (פרוטוקול בית הדין הרבני מיום 24.10.18, נספח 13 לכתב ההגנה). בדיווח עו"ס XX מיום 2.11.20 אודות מפגשי מרכז הקשר צוין, כי במפגשים שהתקיימו ביום 16.10.18 הבת XX אף הכתה את האם ובמפגש ביום 20.9.20 אמרה לאם שהיא אינה אמם והם ילדים של אבא בלבד ו"כל העולם של אבא".

מפי הילדים אף נשמע סיפור מעשה באשר להרחקת האב מבית המגורים המשותף. לדברי מי מהילדים, ראו הם את האם פוצעת עצמה ומזמינה משטרה, ומאז חל שינוי בתחושתם כלפיה, עד כדי תיעוב וסירוב מלא לפגשה, וזאת תוך ימים בודדים מאז פרידת ההורים. לטענתם, האב מעולם לא הכה את האם ולכן לא הייתה הצדקה להזמנת משטרה. תגובת הילדים לאירוע זה נדמית לא מידתית, ולא נמצאה תמיכה בראיות לאותה פציעה עצמית נטענת. מכאן והלאה הסיקו הילדים שהאם מכוונת לנתק אותם באופן מלא מהאב ומכאן מלחמתם בה. הבן XX הודה שהסיבה לנתק היא רצון האם לעזוב את המשפחה. "אם אמא רוצה ללכת לדרך אחרת לא רוצים להיות איתה, לא רק בגלל שהיא לא נורמאלית, אלא בגלל שמנסה לנתק אותם מאבא". "אמא מנסה לרצוח אותנו נפשית". (עמ' 12-13 לתסקיר מיום 19.2.15, צרופה 4 לכתב ההגנה).

אופן הצגת הדברים ע"י הילדים מעורר ספק רב באשר לאמיתות גרסתם. כך תיארו כל הילדים תיאור זהה, לפיו תחושתם הקשה כלפי האם החלה משום שהאם לא הייתה פנויה אליהם בשנה טרם עזיבת הבית, הותירה אותם ממושכות לבדם בבית ונטל גידול הילדים הקטנים הוטל על הילדים הגדולים. לדבריהם, לאב היה המון זמן והוא היה פנוי למלא את צרכיהם. תיאור זה דומה לתיאור האב אודות הסיבה לתחושת הילדים כלפי האם (עמ' 144 לפרוטוקול). הילדים תיארו את השינוי הגדול שחל באם ואת המניפולציות הרגשיות שהפעילה, עת ראו בה מעין שחקנית המתייחסת בנחמדות אך בפועל מפעילה עליהם מניפולציות. הפירוד מהאם הקל עליהם לדבריהם. בעניין זה העידה גם עו"ס XX, כי חוסר הגיוון בעמדות הילדים מעורר חשש שהם הושפעו על ידי גורמים זרים ביחסם כלפי האם. לדבריה "זה שכולם כחטיבה אחת זה אומר דרשני ... הייתי מצפה למצוא איזושהי התגוונות בתגובה שלהם ביחס שלהם לדבר הזה ... כל הדבר הזה מוביל אותי להתרשמות שיש פה כוחות שמופעלים" (עמ' 47 לפרוטוקול).

התנהגות מעין זו של הילדים, ובפרט של הילדים הצעירים, עולה בקנה אחת עם הסממנים המוכרים לתופעת "הניכור ההורי", אשר מקורה בהסתה. חיזוק למסקנה זו נמצא אף בראיות נוספות שהובאו בפני בית המשפט, אשר לחלקן אפנה להלן. השוו: רמ"ש (נצרת) 4409-09-22 האב נ' האם (10.9.2022); רמ"ש (ת"א) 48940-03-20 פלונית נ' פלוני (10.8.2020); עמ"ש (ת"א) 60592-03-15 ק.ל נ' י.פ (8.6.2015).

ניכור הילדים כלפי האם אינו נובע מחוסר במסוגלותה ההורית, שכן כל בעלי המקצוע, עדים נוספים, ואף האב עצמו, מציינים ומעידים שהאם - אם נהדרת, הייתה פעילה מלאה בגידול הילדים ויש לה גישה טובה כלפיהם, אוהבת ובלתי ביקורתית. עוד אין חולק כי טרם הפירוד, האם הייתה ההורה הפעיל בגידול הילדים, מעורבת עמוקות בחיי ילדיה ודווקא לאב היה קושי בגידולם. הקשיים בקשר בין האם לבין הילדים החלו אך בסמוך לפרידת הצדדים, ואף בכך יש כדי ללמד שלא מסוגלותה ההורית ואיכות טיפולה בילדים הובילו לקשיי הקשר, אלא הסתת האב ואחרים כנגד האם, ואף מניעה פיזית של העברת מי מהילדים לחיק האם, נוכח התנגדותם האקטיבית של האב וגורמים שונים מהקהילה אליה הוא משתייך. הורותה המטיבה של האם נמשכה אף לאחר פירוד הצדדים, עת אף אז לא הסיתה את הילדים, אשר שהו עמה, כנגד האב (עדות עו"ס XX, עמ' 28 ועמ' 38-39 לפרוטוקול, עדות הגב' XX בעמ' 75 לפרוטוקול, עדות הגב' XX בעמ' 87-88 לפרוטוקול ועדות האב בעמ' 142 לפרוטוקול).

בתסקיר עו"ס XX, מיום 19.2.15, הנזכר לעיל, נמצאת סקירה מקיפה של מצב הילדים, וניכר חלקו המרכזי של האב בפגיעה בקשר בינם לבין האם. הדברים נתמכים אף בשלל חוות דעת נוספות שהוגשו בידי רשויות הרווחה, אשר אף מהן עולה אי שיתוף הפעולה של האב עם ניסיונות שיקום וחידוש הקשר בין הילדים לבין האם (ראו לדוגמא: צרופות 45-47 לכתב התביעה). עו"ס XX העידה בפני והתרשמתי, כי גרסתה מהימנה וסדורה.

תמיכה נוספת במסקנה, לפיה לאב חלק משמעותי בפגיעה בקשר שבין הילדים לבין האם נמצאת בחוות דעת ד"ר XX מיום 11.7.19 (מוצג מש/2). ד"ר XX מונה בידי בית הדין הרבני לשם בחינת מצבו הנפשי של הבן XX. ד"ר XX תיאר את הקונפליקט בו נתון הילד, עת מחד הוא מנסה לרצות את סביבתו, אביו, מערכת החינוך בה הוא לומד ואת אנשי הקהילה, ומאידך הדבר עומד בסתירה לרגשותיו החיוביים כלפי האם. ד"ר XX ציין כי "אם האב היה צודק (באשר ליחסה הרע של האם כלפי XX - נ.פ.) דמות האם במבחנים ההשלכתיים הייתה צריכה להיות רק שלילית וזה לא המקרה". ד"ר XX קבע שבניגוד להצהרות פלוני אודות כך שאינו מעוניין בקשר עם אמו, בתוך ליבו הוא בעל רגש חיובי כלפיה. אמנם, הסיבות ליחסו הנוקשה כלפיה נטועות באירוע בו לקחה אותו האם למקום פלוני, בחודש נובמבר 2017, שלא על דעת האב והחלטות בית הדין; וכן בתחושת הנטישה שחווה, עת שהתה האם בעל כורחה בארץ אחרת. יחד עם זאת קבע ד"ר XX, כי "אין ספק שהילד חשוף למסרים של האב (שאינו מצדד בפגישות עם האם, זה בלשון המעטה - וייתכן שאומר דברים מפורשים כנגד)"... "לא מדובר בניכור הורי קלאסי שבו הילד מפנים את התמונה השלילית שהסביבה (הורה) משדרת. פה מדובר בילד קרוע בין תחושותיו כלפי אמו (שבחלק מהן מאוד חיוביות) לבין הצורך לרצות את סביבתו (אביו, הקהילה בה צמח)". ד"ר XX אף מצא, כי האב מעביר מסרים ישירות לילדיו אודות רתיעתו מהאם וחוסר שביעות רצונו מביקורם בביתה.

אף מחוות דעת עו"ס XX הנ"ל עולה, כי הילדים הקטנים מושפעים מקהילתם, משפחת האם, אחיהם הבגירים וכן מצד האב הפגוע, נוכח פרידת האם ממנו. עו"ס XX החוותה אפוא דעתה, כי אכן יש ניכור הורי מצד האב כנגד האם, אך האב אינו גורם יחיד לו. לשיטת עו"ס XX גם לאם תרומה ליצירת הנתק וזאת בשל אירוע מקום פלוני הנזכר לעיל, אי הגעתה לדיון שנקבע בבית הדין הגדול לצורך גישור עם הילדים ואי ציותה לאנשי המקצוע. יחד עם זאת העלתה עו"ס XX את האפשרות, לפיה יכול ופעולות האם (עת ניתנה חוות דעת עו"ס XX בשנת 2018, לאחר שנותקה מילדיה זמן רב נוכח שהותה הכפויה בארץ אחרת, ועוד קודם לכן) נובעות מאובדן הקשר עם הילדים, אשר בשלו האם פועלת באופן נוקשה ונואש, אך פעולות אלו חיבלו בפועל בקשר עם הילדים.

תמיכה נוספת למסקנה האמורה נמצאת בכך, שעוד מסמוך לפרוץ הסכסוך בין הצדדים תלה האב את עניין משמורת הילדים כתנאי למתן גט, תוך שמובהר על ידו כי נושא המשמורת בביתו, והרחקת הילדים מהאם, אינהרנטי למתן הגט. כך ביקש לקבוע תחילה את לשכת הרווחה שתדון בנושא הסדרי השהות, כעניין שנדרש לקבעו טרם מתן הגט. עוד טען שיש "להגיע להסכם כולל עם כל ההגנות על נפשם של הילדים". כאשר התבקש להרחיב אודות הנושא הסביר שיש למנוע מצב בו האם תנסה לאכוף את הסדרי הראיה באמצעות המשטרה. האב אף הביע דעתו, כי יש למנוע את הקשר בין האם לבין הילדים, הן כדי להענישה על תוצאות מעשיה ("הרסה את הבית, היא תישא בתוצאות", "קנתה ביושר" את הנתק בינה לבין הילדים), הן כי הוא "דואג ליהדות" הילדים, והן שסבר שנוכח מעשי האם, עת נפרדה ממנו, היא אינה זכאית לגדל את הילדים. ראו: פרוטוקולי בית הדין הרבני הגדול מהימים 2.6.15 ו- 13.6.17 (נספחים 30-31 לכתב ההגנה); עדות עו"ס XX בעמ' 36 ו- 42, ועדות האב בעמ' 151, 194 ו- 199 לפרוטוקול.

מקום בו מי מבעלי המקצוע, אשר שקד על ניסיון חידוש ושיקום הקשר בין האם לבין הילדים, הביע דעה התומכת בשיקום הקשר, בניגוד לעמדת האב, יצא האב כנגד אותו בעל מקצוע וסירב לשתף עמו פעולה (עדות עו"ס XX בעמ' 40 ו-43 לפרוטוקול). האב אף לא מצא כל סיבה להפנות את הילדים לטיפול, מחמת הקושי שחוו נוכח פרידת הצדדים, ולא כל שכן במטרה לחדש ולשקם את הקשר בינם לבין האם. רק לאחר שהאם ניסתה להביא אליה מי מהילדים על פי החלטת בית הדין, אך בניגוד לרצונם, לקחם האב לפגישה עם העו"ס הקליני XX והפסיכולוג XX, וזאת ללא אישור האם (עמ' 197 - 198 לפרוטוקול). אף בכך יש כדי להוביל מסקנה, כי האב לא ראה כל קושי בהיעדר הקשר בין הילדים לבין האם, אך ראה קושי בקיום הקשר, המוביל לעמדתו לטראומה לילדים.

האב אף הודה בכך שלא עשה דבר לשם שיקום הקשר בין האם לבין הילדים, ואף כאשר שהתה האם בארץ אחרת, עת אך בידו היה לפעול לשימור קשר כלשהו בין הילדים לבין האם, לא עשה כן, ואף סירב לכך (ראו עדות החוקר XX בעמ' 156-157, 159-160 ועדות האם בעמ' 222 ו- 224-227 לפרוטוקול). האב אמנם העיד, כי הילדים היו מדברים עם האם אחת לשבוע בעת שהותה בארץ אחרת, אך האם הכחישה את דבריו, אשר אינם עולים בקנה אחד עם יתר הראיות, ולפיכך עדיפה בעיני גרסת האם בעניין זה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המשך עדות האב, לפיה הוא עצמו כלל לא נכח בעת קיומן הנטען של אותן שיחות טלפונית, ואלו בוצעו לגרסתו בנוכחות אחות האם. אחות אשר נודעה כמי שמתנגדת לקשר בין הילדים לבין האם (ולימים אף ניתן כנגדה צו מניעה האוסר עליה להיות בקשר עם מי מהילדים, נוכח פעולתה לפגוע בקשר בין האם לבין הילדים). האב אף הודה, כי סירב לבקשת האם להביא את הילדים או מי מהם לארץ אחרת, בכדי שיוכלו להתראות עם אמם (עמ' 154-155, ו-207 לפרוטוקול). במאמר מוסגר אציין, כי עדות האם בעניין זה הייתה קורעת לב. היא תיארה כיצד XX הפעוט לא זיהה אותה עם שובה לישראל וסבר שהאם דומה "לאמו האמיתית", הגב' XX, אחות האם (עמ' 226 לפרוטוקול).

האב אף הביע דעתו, כי לא היה מקום לקשר בין האם לבין הילדים, ובחר במילים "נחרץ גורלם" לשהות עם האם, עת מי מהם שהה עמה חרף רצונו. האב אף ראה בחיוב את התנהגות הבן XX, אשר הקליט את האם, והודה שבן זה התייעץ עמו קודם לאותה הקלטה. ברי, כי בכך העביר האב לבן XX מסר לפיו האם מסוכנת, ויש להתגונן מפניה (עמ' 149 - 150, 190 - 194 לפרוטוקול).

האב השחיר את פני האם וראה בה חולה בנפשה, נתונה להשפעת פלוני, ונדרשת לטיפול תרופתי. הוא שלל כל מסוגלות הורית מצידה, גם כלפי ילדיה הפעוטים. לדידו - לילדים טובה אחת ויחידה - לשהות בקרבתו, עם יתר אחיהם, ובקרבת הקהילה והמשפחה המורחבת. האב ציין בפני העו"ס כי "פלונית אינה כשירה לגדל את הילדים בשל מצבה הנפשי, ובשל היותה נתונה תחת השפעתו (של) יועץ רוחני (פלוני) שמשפיע עליה לרעה וכתוצא(ה) מכך נמצאת בתהליך של הדרדרות רוחנית" (נספח 4 לכתב ההגנה). כדי להצדיק את טענותיו הסתמך על חוות דעת ד"ר XX (בה אדון בקצרה להלן), אשר קבעה שהאם סובלת ממחלה דו קוטבית ושרויה במצב מאני (צרופה 2 לכתב ההגנה). לעו"ס XX אמר לגבי האם, כי "היא משוגעת, היא לא במצב טוב, היא לא יכולה לגדל את הילדים" (עמ' 36 לפרוטוקול). האם העידה, שטרם הפירוד האב הציג אותה בפני הילדים כסובלת ממחלה נפשית, כך שהילדים שאלו אותה האם היא נוטלת כדורים והחלו להתייחס אליה כלוקה בנפשה (עמ' 183 לפרוטוקול).

האב תיאר אירוע בו נלקח הילד XX, בעודו יונק, מידי אמו בכוח, כמקרה של מסירות נפש מצדו, משל הציל את הילד מידי אמו הלוקה בנפשה (עמ' 146 לפרוטוקול). האב אף סיכל או למצער הקשה עד מאד על הצלחת מפגשי האם עם מי מהילדים במרכז הקשר, או באמצעות מרכז הקשר (עדות עו"ס XX, עמ' 40 ו- 43 לפרוטוקול; חוו"ד עו"ס XX; חוו"ד ד"ר XX). הובאו עדויות עקיפות, לפיהן מתנות שהאם שלחה לילדים וכן אוכל שבישלה עבורם נזרק ע"י האב לפח ולא הגיע לידם (עדות פלוני בעמ' 197 ועדות האם בעמ' 224 לפרוטוקול). אף בתמלילי הקלטת שיחות הילדים עם האם, אליהם הפניתי לעיל, נמצאת תמיכה למסקנה בדבר הסתת האב כנגדה, זאת עת לדברי הילדים האב תיאר להם כי האם מציקה לו, ביקשו שתחדל מכך וציינו כנגד האם בפוגענות, כי היא "גויה" ושלא ניתן לאכול בביתה, אמירות דומות לאמירות שנשמעו מפי האב כלפי האם (עמ' 194 לפרוטוקול). באחת הפעמים, עת הגיעה האם אל בית האב, בלוויית פלוני, לאסוף את הילדים, כמצוות בית הדין הרבני, שהו אלו בבית אחות האם, הגב XX. אזי האב יצא מהבית בצעקות כלפי פלוני והרים שולחן לעברו (עדות פלוני בעמ' 195 לפרוטוקול). פלוני אף העיד, כי הילדים אומרים לו שאינם רשאים לברך לידו משום שהוא גוי, וכלפי האם אמירות כי XX אינו רוצה לראות אותה, שנזרקה מהקהילה, שאביה אינו מעוניין בה, "אף אחד לא מדבר איתך, את מוקצה" (שם, עמ' 196 לפרוטוקול). פלוני הוסיף, כי הילדים ציינו שמצאו בבית האב xxx בגנות האם והקשר שלה עם פלוני וכי קראו את תכנם (עמ' 205 לפרוטוקול).

פעם אחר פעם פגע האב בקשר שבין האם לבין מי מהילדים, אף באופן אקטיבי. כך תיארה האם בעדותה, כי כאשר הייתה מגיעה לאסוף את התינוק XX מהמטפלת הייתה מגלה שהאב כבר נטל אותו לרשותו, חרף העובדה שהמשמורת על התינוק הייתה אצלה, וכאשר מדובר בתינוק שעודנו יונק (עמ' 189 לפרוטוקול). עוד העידה כי לאחר שהייתה ניתנת החלטת בית הדין הרבני שעל הילדים לעבור לרשותה, הייתה מתקשה לבצעה, מאחר והאב היה מעביר את הילדים לדירות שונות ואף לערים אחרות. באחת הפעמים התייצבו בביתה האב, הבן XX ואבי האב, נטלו מידיה את התינוק XX, שהיה אז בן 10 חודשים, וברחו מהמקום. הילד אותר בסיוע המשטרה לאחר זמן קצר כשהוא בעיר אחרת בבית אחות האב (עמ' 190 לפרוטוקול). עוד תיארה, כי האב היה מפר את הסדרי השהות עם הילדים שהיו ברשותה. כך לדוגמה היה לוקח את הבת XX מבית הספר ולא מחזיר אותה לאם, על אף שהייתה אמורה להיות במשמורתה (עמ' 191 לפרוטוקול). לאחר מכן כאשר הייתה מבקשת להשיב את הילדים לרשותה, האב היה מנתק תקשורת עמה ולא ענה לפניותיה בשיחות טלפוניות או בדואר אלקטרוני. האם תיארה כי לאחר ביקורי הילדים בבית האב היו הילדים אומרים כי "אבא אמר שהגדולים לא יבואו אליך, גם אנחנו שנגדל לא נבוא, אבא אמר שאת ... כל מיני דיבורים אמא, את צריכה כדורים, אבא אמר שאת מתנהגת כמו גויה" (עמ' 193 לפרוטוקול). למותר לציין, כי עדות האם הייתה מהימנה וסדורה, ולא מצאתי בראיות האב, ובפרט בעדותו, דבר המצדיק לפקפק בגרסתה.

האב אף הודה בעדותו שלמצער בתקופה הסמוכה לפרידת הצדדים, הוא כלל לא טרח לקיים את הסדרי השהות שנקבעו לילדים במחיצת האם בידי בית הדין הרבני האזורי. שכן "תמיד" לאחר שניתנה החלטה היה מערער לבית הדין הגדול ומקבל מידית החלטה לעיכוב ביצוע, כך שלדידו, החלטות אלו היו בגדר המלצה בלבד (עמ' 195 לפרוטוקול). למעשה האב הודה, בין בחצי פה ובין במפורש, כי סבר שאין מקום לקשר בין הילדים לבין האם, ולעיתים אף אישר את טענות האם בדבר פגיעתו הרעה בקשר זה. למעשה די באמור כדי להבהיר כי האב אכן פגע בקשר שבין הילדים לבין האם - אף שהיו שותפים נוספים לפעילות נפסדת זו - הם כאמור, מי מבני קהילת האב ומי מבני משפחתם המורחבת של הצדדים (עדות עו"ס XX בעמ' 29 לפרוטוקול, עדות הגב' XX בעמ' 77 ו- 80 - 82 לפרוטוקול, עדות גב' XX בעמ' 88 - 90 לפרוטוקול; עדות החוקר XX בעמ' 157 - 161, 167 - 169 לפרוטוקול; עדות האם בעמ' 179 - 182, 213, 218 - 220 לפרוטוקול; עדות פלוני בעמ' 205 לפרוטוקול; צרופות 32 - 33 לכתב התביעה). כן נמצא כאמור, כי האב הפר פעם אחר פעם את החלטות בית הדין הרבני באשר לסדרי השהות והקשר בין האם לבין הילדים.

לאור המסקנה בדבר מעורבות האב בפגיעה בקשר שבין הילדים לבין האם, אפנה כעת לבחון שמא, כטענת האב, יש לייחס לאם אחריות לנזק - הוא מצב הדברים העגום, עת אין לה קשר עם חלק מילדיה, ואילו קשריה עם חלקם האחר לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה.

כפי שיובהר להלן, חרף אי אלו פעולות מצד האם, המהוות הפרה של החלטות בית הדין הרבני (אי התייצבות לישיבת גישור, נטילת חלק מהילדים עמה למקום אחר, אי הסכמתה ליציאת מי מהילדים לחו"ל וכו') - פעולות, אשר אין לראותן בעין יפה - ככל שניתן לייחס לאם אחריות לסרבנות הקשר מאת הילדים, או היעדר פעולה מספקת לצמצום נזקיה, הרי, שמשקלם של אלה בטל בשישים אל מול אחריות האב לפגיעה המשמעותית בקשר שבין האם לבין הילדים.

אחריותה הנטענת של האם לסרבנות הקשר

יש לדחות את טענת האב בדבר אחריות האם לסרבנות הקשר מאת הילדים, עת כאמור מהראיות עולה בבירור, כי לאב - ואף לבני המשפחה המורחבת ולבני הקהילה - תרומה משמעותית לתוצאה עגומה זו. אכן, כפי שאף פירט בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו המקיפה מיום 10.11.19 (צרופה 105 לתיק המוצגים של האב) הורתה של סרבנות הקשר בפרידת הצדדים, ואף ביתר שאת בכך שפרידה זו הייתה כרוכה בזוגיות חדשה בין האם לבין פלוני. במובן זה, אכן קיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשי האם - אשר בחרה להיפרד מהאב ולקיים זוגיות חדשה עם פלוני - לבין סרבנות הקשר של הילדים. הדעת נותנת, כי אילולא היו נפרדים הצדדים, לא היו האב, בני המשפחה המורחבת ובני הקהילה, מסיתים את הילדים כנגד האם ופוגעים בקשריהם עמה. ברי, כי אותו קשר סיבתי עובדתי אינו מלמד על אחריותה המשפטית של האם לתוצאה העגומה.

אף מהחלטתו האמורה של בית הדין עולה בבירור אחריותו המשפטית של האב לנזק שנגרם לאם, מפאת הפגיעה בקשריה עם הילדים. כך קובע בית הדין בהחלטתו האמורה, כי: "הסכסוך בין ההורים במקרה שבפנינו וה"חרם" אותו נוקטים הילדים הבוגרים של המשפחה כלפי אימם אינו נובע מיחסה של האם כלפיהם או מטענות של הילדים/האב על חוסר תפקוד של האם או איזה שהוא התעללות של האם נגדם". בית הדין אף מצביע על: "שיתוף פעולה מינימלי מצד האב עם הנחיות בית הדין בדבר קשר האם עם הילדים ... שבעקבות שיתוף הפעולה מינימלי כל כך (בלשון המעטה) לא מוכן היה מומחה בית הדין הד"ר XX להמשיך ולטפל בתיק". למעשה די בדברים אלה, אשר אף ניתן לראות בהם משום פלוגתא פסוקה, כדי לדחות את טענת האב בדבר אחריות האם.

אכן, באותה החלטה מפנה בית הדין לאחריות האם לאי הצלחת שיקום הקשר בינה לבין הילדים. זאת נוכח "מלחמתה של האם להשבת הילדים אליה ולקשר יותר בריא איתם ... בכל פעם שיש התקדמות מסוימת, נעשים מהלכים מצד האם הגורמים למשבר אצל הילדים המוביל לנתק ונסיגה". משמעות דבריו אלו של בית הדין הרבני, לצרכי הדיון דנן, נוגעת לחובת האם לצמצום נזקיה. בית הרבני קבע, את שעולה אף משלל ראיות נוספות, אשר לחלקן הפניתי לעיל, כי לאב אחריות ממשית לפגיעה בקשר בין האם לבין הילדים, עד כדי ניתוק הקשר בינה לבין חלקם. יחד עם זאת, משנפגע הקשר - בעטיים של האב, בני המשפחה המורחבת ובני הקהילה - לא פעלה האם בשום שכל כדי לתקן את הדברים (ראו גם החלטות ביה"ד מהימים 10.5.20 ו- 3.6.20, צרופות 109 - 110 לתיק המוצגים מטעם האב).

קביעות בית הדין הרבני מתייחסות אפוא בעיקרן לשני רבדים שונים ולשתי תקופות שונות. ברובד הראשון, הוא רובד האחריות לפגיעה בקשר, הרי, שבית הדין הרבני מבהיר, כי אחריות זו מוטלת על האב ולא על האם. ברובד השני, הוא רובד חובת צמצום הנזק, כאן מפנה בית הדין הרבני אצבע מאשימה כלפי האם, תוך קביעה, כי פעולותיה מסכלות את ניסיונות שיקום הקשר. ממילא הדברים אף מתייחסים בעיקרם לתקופות זמן שונות, עת באשר לתקופה שעד שובה של האם משהותה הכפויה בארץ אחרת (ואף לאחר מכן) אין ראיה ממשית המלמדת על אחריותה המשפטית לסרבנות הקשר של הילדים (למעט אולי "אירוע XX" בשנת 2015, אשר להסלמתו תרמו בני המשפחה המורחבת, וודאי שאין אך בהתנהגות האם באותו אירוע כדי להסביר את סרבנות הקשר של הילדים - לפניו ולאחריו). יש כאמור שלל ראיות על מאבקים בין הצדדים, אשר עיקרם נוכח פעולות האב לפגוע בקשרי האם והילדים ואי ציותו להחלטות בית הדין - מאבקים, אשר השפיעו לרעה על קשרי האם והילדים. התקופה השנייה, היא הנוגעת אף לרובד השני, מתחילה זמן מה לאחר שוב האם מארץ אחרת, עת הקשר בינה לבין הילדים פגוע עד מאד. בחלק מאותה תקופה, אליו מכוון בית הדין הרבני את ביקורתו כלפי האם, לא השכילה האם, כך לגישת בית הדין, לגלות סבלנות ומתינות ראויה, אשר היה בהן כדי לסייע לחידוש ושיקום הקשר בינה לבין ילדיה.

מהאמור עולה אפוא, כי ככל שיש לייחס לאם אחריות לפגיעה בקשר שבינה לבין הילדים, הרי, שעסקינן באחריות במובן של אי צמצום הנזק, להבדיל מאחריות לעצם היווצרו - המוטלת לפתחו של האב. אוסיף ואעיר לעניין זה, כי אף אם תמצי לומר שהאם אחראית באופן ממשי לאי שיקום הקשר בינה לבין הילדים - והנני רחוק עד מאד מלקבוע זאת - אין בכך כדי לגרוע מאחריות האב לעצם הפגיעה בקשר, ולנזקי האם מפאת פגיעה זו, למצער בתקופה שעד לאחר שובה משהותה הכפויה בארץ אחרת. מבלי לפקפק בקביעות בית הדין המלמדות על פעילות לא מידתית ולא מושכלת של האם לשם חידוש הקשר בינה לבין ילדיה, הרי, שיש לראות פעולות אלו בהקשרם. עסקינן באם, אשר תשעת ילדיה למעשה "נחטפו" ממנה, היות וההינה לנהוג באופן שאינו מקובל בעיני האב ובעיני קהילתה. ספק האם ניתן לצפות מאם החווה משבר כה עמוק לפעול באופן מתון, שקול ורגוע בכל עת, ומשאינה משכילה לעשות כן, לייחס לה אחריות לתוצאות העגומות של עוולות שביצעו כנגדה אחרים, לרבות האב.

חוות דעת ד"ר XX

מצאתי לפנות בקצרה לחוות דעת ד"ר XX. חוות דעת, בה עשה האב קרדום לחפור בו, והיוותה עוגן נוסף להסתת הילדים כנגד האם, תוך העברת מסר, לפיו האם לוקה בנפשה. מבלי לקבוע מסמרות באשר לנסיבות שהובילו את האם לפנות לבדיקת ד"ר XX, עת לטענת האם היא אולצה או הוטעתה לפנות כאמור (עדות עו"ס XX בעמ' 35 - 36, עדות האם בעמ' 181- 183 לפרוטוקול), אין באותה חוות דעת כדי לתמוך בטענת האב בדבר אחריות האם לסרבנות הקשר של הילדים. אבאר.

חוות הדעת האמורה ניתנה ביום 25.11.13, עת הייתה האם בהריון ממנו נולד הבן הקטן. אין בחוות הדעת כל קביעה באשר להיעדר מסוגלותה ההורית של האם, או בדבר טיפולה הלקוי בילדים. אף אם אניח, כי חוות דעת ד"ר XX מאבחנת כדבעי את מצב האם בשלהי שנת 2013, אין בכך כדי להוביל למסקנה, לפיה האם הזניחה או פגעה בילדיה, וממילא אין בכך כדי להסביר את התנכרות הילדים כלפיה. ד"ר XX אכן אבחנה, כי האם שרויה במצב מאני, ואף העלתה השערה שזה עשוי לנבוע מהריונה המתקדם, ואף מקשיי הזוגיות הניכרים שחוותה באותה עת. ד"ר XX אף המליצה על טיפול תרופתי לאם, לשם ייצוב מצב רוחה. ודוק, כפי שאף ד"ר XX ציינה בחוות דעתה, אין באבחנתה האמורה כדי לשלול או לאשש את טענות האם באשר לקשיים הזוגיים שחוו הצדדים והסיבה להם.

מסקנות חוות דעת ד"ר XX, באשר למצב המאני בו הייתה שרויה האם, ואף אבחנתה בדבר הפרעה דו קוטבית ממנה סובלת האם, אינן עולות בקנה אחד עם מסקנות גורמי הרווחה ואף עם חוות דעת אחרות, אשר נערכו קודם ולאחר חוות דעת ד"ר XX (תסקיר עו"ס XX מיום 5.3.15, נספח 4 לכתב ההגנה). עו"ס XX העידה שמעורבות רשויות הרווחה החלה לאחר שהוגשה תלונה, לפיה האם במצב פסיכוטי ואינה מתפקדת. לאחר שהדברים נבדקו נמצא שלא היה ממש בתלונה, אך האב לא הכיר במסקנה זו (עמ' 33 לפרוטוקול). עו"ס XX פנתה לד"ר XX וציינה שאין ממש במסקנותיה שכן לכל אורך שנות היכרותה עם האם לא נמצאו אינדיקציות למצב נפשי בלתי תקין, וזאת בחלוף למעלה משמונה שנים מאז ניתנה חוות הדעת (עמ' 35 לפרוטוקול). עם זאת, משך הזמן הילדים המשיכו להתייחס לאם כלוקה בנפשה, וזאת בדומה לדברים שנאמרו מפי האב. בין כך ובין כך, כאמור, אין כל ראיה לכך שמצב נפשי זה או אחר הוביל את האם לפגיעה בילדיה, הזנחתם, או התנהגות אחרת העשויה להסביר את התנכרותם אליה.

שינוי בהתנהגות האב

מהראיות עולה, כי בתקופה האחרונה חל שינוי מסוים לטובה בהתנהגות האב כלפי האם, וליתר דיוק ביחסו לגבי הקשר שבין האם לבין הילדים. כך פלוני העיד שלאחרונה מתנותיה של האם מגיעות לידי הילדים, בעוד שבעבר היו נזרקות. אף מדיווח היועץ XX מיום 4.8.20 עולה, כי האב שינה גישתו כלפי האם והוא מנסה לעודד מפגש של הילדים עמה. כך אף לדברי האב עצמו, עת על פי עדותו כעת הוא אכן סבור שיש לעודד את הקשר של האם עם הילדים (עמ' 191 לפרוטוקול). שינוי התנהגות האב אף ניכר מכך שלאחרונה החל קשר בינה לבין הבן XX. קשר לו מודע האב, ודומה שאינו מנסה לסכלו כלל ועיקר. יש יסוד לסברה, כי האב השכיל להבין את מחיר אובדן הקשר עם ילדיו, עת נותק הקשר בינו לבין בנותיו XXX, המתגוררות כאמור אצל משפחה אחרת. כעת, במידת מה, האם והאב שילבו ידיים במאבקם לנסות להשיב בנות אלה לקשר עמם. כפי שיובהר להלן, יש ליתן לשינוי חיובי זה בהתנהגות האב משקל בעת קביעת הפיצוי לו עותרת האם.

סכום פיצוי

משנמצא כי הוכחה טענת האם, לפיה האב פגע בקשר שבינה ובין ילדיה, אגב התרשלות והפרת חובה חקוקה, יש לבחון מה הוא שיעור הפיצוי לו זכאית האם, ובגין אלו ראשי נזק.

כפי שיובהר להלן סבורני, כי יש לחייב את האב בפיצוי האם מחמת נזקיה הלא ממוניים, ויש לדחות את טענתה בדבר חובתו לפצותה בגין נזקיה הממוניים (אובדן עבודה, הוצאות משפטיות), וכן יש לדחות את תביעתה לפסיקת נזקיה העתידיים.

באשר להוצאות שהוציאה האם לשם ניהול עניינה המשפטיים בהליכים שהתקיימו בפני בית הדין הרבני, הרי שהסמכות להשית חיוב בהוצאות משפט נתונה בראש ובראשונה לערכאה הדנה בהליך לשמו הוצאו אותן הוצאות. דומני, כי כעניין של מדיניות משפטית אין מקום לאפשר לבעל דין, אשר אינו שבע רצון מפסיקת ההוצאות בערכאה מסוימת, לתבוע את ההוצאות המשפטיות שהוציא "כראש נזק" בתביעה נפרדת.

האם אף לא הוכיחה את טענתה לנזקים ממוניים שנגרמו לה בעטיו של האב. כך לא הוכח, וספק האם הובאה ראיה לכך, שנמנע מהאם לעבוד לפרנסתה, ולא כל שכן שהמניעה מקורה במעשיו ומחדליו של האב. כן לא הוכח, כי האב אחראי לכך שהאם נאלצה כטענתה לעזוב את עבודתה. לעניין זה יוער, כי קודם לפרידת הצדדים עבדה האם בעמותה אותה ניהל אביה (עמ' 233 - 234 לפרוטוקול). אף אם אניח, כי האם נאלצה לעזוב עבודתה זו - וכאמור טענה זו לא הוכחה - אין לשלול את האפשרות שאילוץ זה נבע מיחס בני משפחתה המורחבת כלפיה.

יש לדחות אף את תביעת האם לחיוב האב "בסכום חודשי קבוע ע"ס של 10,000 ₪" (סעיף 164(ה) לכתב התביעה). האם לא השכילה להבהיר כדבעי את הסעד המבוקש. ככל שלשיטתה עסקינן בחיוב בגין נזק שהתגבש עד הגשת תביעתה, או עד הגשת סיכומיה, הרי שיש להוכיחו. כאמור כל שהוכח, ועל כך ארחיב להלן, הוא נזק לא ממוני, בגינו אף יש לקבוע פיצוי. ככל שכוונת האם לנזקיה העתידיים, הרי, שאלו לא התגבשו. ככל שתסבור האם בעתיד, כי האב מוסיף ופוגע בקשר שבינה לבין ילדיה, באופן המקים לו חובה לפצותה, בידיה להגיש תביעה מתאימה בגין נזקים עתידיים אלה. בכך אף נמצא מענה לבקשת האם לפיצול סעדיה. לא ניתן טעם מדוע יש להיעתר לבקשה זו. ככל שנזקי האם, בגין מעשים שביצע האב עד מועד הגשת תביעתה או סיכומיה התגבשו, בא הפיצוי שייפסק בפסק דין זה כדי לענות על נזקים אלו. ככל שמכוונת האם טענותיה לנזקים הנובעים ממעשיו המתמשכים של האב, לאחר הגשת תביעתה דנן (פגיעה בקשר בינה לבין הילדים, בין באופן אקטיבי ובין בהיעדר שקידה ראויה לקיומו), הרי, שעת הגישה תביעתה טרם התגבשה עילת תביעתה, ובידי האם לתבוע נזקיה אלו בעתיד, ואין היא נדרשת כלל לפצל סעדיה.

נוכח מעשי ומחדלי האב יש לחייבו בפיצוי האם בגין נזקיה הלא ממוניים. אין צורך להכביר מילים באשר לעגמת הנפש, הסבל והקושי שחווה הורה המנותק מתשעת ילדיו, מחמת הסתתו של ההורה האחר. מסקירת פסיקת בתי המשפט הדנה בשיעור הפיצוי הכספי שנקבע בגין נזק לא ממוני שהסב הורה אחד למשנהו, מחמת הסתת הילדים עד לכדי ניתוק קשר, ניכרת המגמה להעלות את רף הפיצוי בגין נזק, תוך התחשבות במשך הנתק ואופיו, שיעור תרומת ההורה המסית לסרבנות הקשר, ופועלו של ההורה האחר. בתמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (15.2.2007) נקבע פיצוי בסך 10,000 ₪ תוך שלתובע יוחס אשם תורם, ודוק עת ניתן פסק דין זה הייתה הקטינה שבעניינה עסק רכה בשנים, ודומה שעל אף שנפגע הקשר בינה לבין התובע, לא נותק לחלוטין והיה סיכוי ממשי לשיפורו. בתמ"ש (י-ם) 6423/02 א.ל נ' ש.ה. (20.11.2011), נקבע כי לאם הנתבעת אך תרומה מסוימת להתנכרות הקטין להורה, בהימנעותה מלעודד קשר סדיר עם האב, מאידך, נקבע לאב אשם תורם בשיעור של 25%, ונפסקו פיצויים בסך 15,000 ₪. בתמ"ש (י-ם) 48750-07-12 י.ש. נ' צ.כ. (19.2.2014), חויבו סבים המסיתים קטין כנגד הורהו, שגרמו לנתק ארוך שנים בינו לבין אביו, בפיצוי בסך 50,000 ₪. בתמ"ש (ת"א) 3970-06-15 פלוני נ' פלונית (26.8.2016), נפסק פיצוי בסך 36,000 ₪, אך זאת בהתחשב בקיומו של קשר טכני שנותר בין האב לקטינה, ובשים לב למצבה הכלכלי הדחוק של האם. בתמ"ש (ת"א) 58854-07-14 פלוני נ' פלונית (29.1.2019) נפסק פיצוי בסך 250,000 ₪, בשל ניתוק הקטין מהאב במשך שנים רבות, ובשל פועלה האקטיבי של האם שהפרה באופן תדיר החלטות בית המשפט, ופעלה באופן מכוון למחיקת דמות האב מחיי הקטין, ובשים לב למסכת הייסורים הקשה אותה נאלץ לעבור האב. בתלה"מ (ת"א) 51455-03-17 נ.א.מ. נ' ש.כ. (5.4.2020) נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪. באותו מקרה העלילה האם על האב, כי הוא אלכוהוליסט הפוגע מינית בבנו, וגרמה לניתוק הקשר שבין האב לבין הקטין. בעמ"ש (י-ם) 14393-10-20 מ.ק. נ' א.ק. (26.4.2021) העלילה אם על אב עלילות שווא בדבר פגיעה בילדים והסיתה אותם כנגדו עד כדי אובדן הקשר בינו לבינם. בית המשפט בערעור העמיד את סכום הפיצוי בו חויבה האם על סך 100,000 ₪. בעמ"ש (ת"א) 63448-06-20 פלונית נ' פלוני (30.6.2021) אם פעלה בשלל דרכים לשם ניתוק הקשר בין האב לבין בנם המשותף. בית המשפט בערעור אישר את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה חויבה האם לפצות את האב בסך 150,000 ₪, ואף הביע דעתו שעסקינן בסכום שנפסק על הצד הנמוך.

האופן בו נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני הוא על פי אומדנה; בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. הדין הוא אפוא, כי אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק (ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (29.3.1995). הערכת הפיצויים בגין נזק לא ממוני משימה קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. ראו: ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254 (1952); ע"א 6978/96 עמר נ' כללית, פ"ד נה (1) 920, 930 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 27 (2003). בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, משליך גם על ראש נזק זה ומחייב על כן פיצוי הולם בגינו. ראו: ע"א 1081/00 אבנעל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005).

ודוק, העיקרון של השבת המצב לקדמותו, העומד בבסיס פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין מתמקד בניזוק ובנזק שנגרם לו. יחד עם זאת, היעד של השבת המצב לקדמותו אינו מטרה עצמאית של דיני הנזיקין, אלא אמצעי המשמש אותם לקידום מטרותיהם. השבת מצב הניזוק לקדמותו, ככלל משפטי של דיני הפיצויים, אמורה לשמש אמצעי לקידום השוויון, ההגינות, היעילות, החופש וטובת החברה כולה - המתבטאת בהכרה בשיקולים כלכליים וחברתיים ובערכי יסוד של החברה ותפיסות הצדק והמוסר שלה בעת פסיקת הפיצויים. לפיכך אפוא שיטת משפט המגבשת לעצמה תורת פיצויים חייבת להתחשב גם באינטרסים של המזיק והחברה כולה. התחשבות במזיק ובחברה כולה מתבטאת, בין היתר, בהפחתת הפיצויים במקרים של אשם תורם, דרישה מהניזוק להקטנת הנזק, פסיקת פיצוי עונשי, שיקולי עשיית עושר ולא במשפט, והטלת חובת תום הלב על הניזוק. יוער, כי שיקולים אלו יפים אף כאשר מקור החיוב הוא חוזי, להבדיל מנזיקי. ראו: ע' הרמן, דיני הנזיקין, מהדורה שנייה (2020), עמ' 371 - 372; י' גלעד, דיני נזיקין - גבולות האחריות (תשע"ב - 2012), בעמ' 78; ע"א 9474/03 גדיש נ' בהג'את, פ"ד סא(3) 603 (2006). גישה זו, המרחיבה את נקודת המבט בתורת הפיצויים הכללית מעניינו של הניזוק בלבד, אל עבר מערכת שיקולים רחבה יותר, חותרת להשגת הצדק בפיצוי, ולפיה יש מקום לשקול, בין היתר, את זהות המזיק ולתת משקל יחסי למצבו האינדיבידואלי מבחינה אישית, נפשית, כלכלית, והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המושתת עליו כמרכיב בהשגת תוצאה ראויה וצודקת, המגלמת בתוכה מכלול שיקולים וחותרת לנקודת איזון ראויה לא רק בתחום האחריות אלא גם בתחום הנזק והסעדים. ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008), בפסקאות 64-66 לפס"ד השופטת פרוקצ'יה; השוו: תמ"ש (י-ם) 48008-03-19 פלוני נ' אלמוני (28.8.2020)‏‏, פסקה 95 לפסק דיני; ע"א 1272/05 כרמי נ' סבג, פ"ד סב(3) 396, 441 (2007); א' פורת, "דיני הנזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו (1996) 373, 391.

פסיקת פיצויים המביאה לידי ביטוי מבט רחב הצופה: הן על הניזוק, הן על המזיק, והן על יתר בני המשפחה וכלל הנסיבות, יפה אף ביתר שאת עת עסקינן בענייני משפחה. הילוך זה עולה בקנה אחד עם האופן הייחודי בו יש להפעיל את דיני הנזיקין במסגרת היחסים המשפחתיים. אופן שאינו זהה לאופן בו מיושמים דינים אלו בין זרים, בין באשר לעצם קיומה של אחריות בנזיקין, בין באשר לשיעור הפיצוי עת נקבעה אחריות, ובין באשר לאופיו ההוליסטי של הדיון בענייני משפחה, השם לנגד עיניו את הסכסוך המשפחתי בכללותו, תוך ניסיון לסיימו. השוו: בע"מ 5827/19 פלוני נ' פלונית (16.8.2021), פסקה 38 לפס"ד השופטת וילנר ופסקה 3 לפס"ד השופט סולברג; עמ"ש (מרכז) 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע.ז.כ. (28.2.2017); תקנה 2(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א - 2020.

נוכח השיקולים האמורים, עת העמדתי לנגד עיני מחד גיסא, את הנזק האדיר שנגרם לאם, נזק אשר אין פיצוי כספי שיוכל לתת לו מענה. נזק שנגרם, בין היתר, נוכח מעשים מכוונים מצד האב, ואף תוך הפרת דין מובהקת; מאידך גיסא, הבאתי בחשבון את השינוי המסוים שחל בהתנהגות האב, שינוי לו ייחלה אף האם עצמה, אשר הביעה דעתה, כי כל מטרתה בתביעתה זו היא להוביל לחידוש ושיקום הקשר בינה לבין ילדיה. השיקולים מהצד האחד, אשר עניינם הן מתן פיצוי לאם על נזקיה, והן העברת מסר מרתיע לאב ולציבור בכללותו, מושלמים באמצעות השיקולים מהצד האחר, אשר במקרה דנן תכליתם בעיקר לעודד ולתמרץ את האב לפעול לשם שיקום הקשר שבין האם לבין ילדיה. שיקול נוסף אותו הבאתי בחשבון, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הרבני בדבר התנהגות האם במהלך המאמצים לחידוש הקשר, הוא תמרוץ האם לשתף פעולה עם הרשויות המוסמכות, לשם השגת המטרה בה היא כה חפצה - שיקום הקשר בינה לבין ילדיה. נוכח דברים אלו סבורני, כי חרף מעשיו החמורים של האב ונזקיה הניכרים של האם, אף תוך מבט צופה פני עתיד, יש לחייב את האב לפצות את האם בסכום מתון, הנותן אף ביטוי לשינוי שחל בהתנהגותו. שינוי, העשוי לסייע בשיקום הקשר שבין האם לבין הילדים.

אשר על כן הנני מחייב את האב לפצות את האם בסך 150,000 ₪.

כמו כן, בשים לב למידת טרחת הצדדים בהליך ותוצאותיו, יישא האב בהוצאות האם בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, ח' שבט תשפ"ג, 30 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט, סגן נשיא