פס"ד בעניין מחצית מזכויות בעלות על דירה

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתו יוצהר שהתובעת הינה בעלים של מחצית מזכויות הבעלות על הדירה הרשומה על שמו של הנתבע ברחוב X בעיר Y.

עיקרי העובדות

1. הצדדים הכירו זה את זו בפברואר 2009.

2. סמוך לאחר הכרות הצדדים, התברר לנתבע כי התובעת הגיעה לארץ מ----- לצורך עיסוק בזנות, אולם נמלטה מגורל זה באמצעות נישואיה לאדם שמצא אותה בעת מצוקתה ברחובות אילת. התובעת היתה עדיין נשואה לאותו אדם בזמן שהצדדים הכירו זה את זו.

3. בשנת 2009, אושר הסכם חיים משותפים שנכרת בין הצדדים כחודש קודם לכן וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. התובעת היתה עדיין נשואה לבעלה הקודם בזמן חתימת ההסכם.

4. ביום ----, כשנתיים לאחר חתימת הסכם החיים המשותפים, נישאו הצדדים בנישואין אזרחיים.

   בנוסף, שלוש שנים לאחר מכן, נישאו הצדדים גם בחופה וקידושין, אולם לא נרשמו כנשואים כדמו"י כיוון שהרבנות לא הכירה בגיור שעברה התובעת.

5. לצדדים מספר ילדים משותפים.

6. במהלך נישואיהם, עת היתה התובעת בהיריון עם בתם הבכורה של הצדדים, נרכשה הדירה נשוא התביעה, אשר כאמור, רשומה על שמו של הנתבע בלבד.

   הדירה נרכשה תמורת סכום של 670,000 ₪, כאשר לצורך רכישתה, קיבל התובע הלוואות מאימו, מאחותו ומשני חברים וכן נלקחה משכנתא שנרשמה על שמו. כלל ההלוואות נפרעו זה מכבר, פרט לתשלום של 45,000 ₪ לאימו של הנתבע.

7. כחצי שנה לאחר רכישת הדירה, הצטרפה הנתבעת לחשבון הבנק שהיה קודם לכן בבעלות הנתבע בלבד. החל ממועד זה ועד מועד פתיחת הליך י"ס בין הצדדים, שולמה המשכנתא מחשבון זה. ככל הנראה הצדדים שניהם עבדו גם בעבודות צדדיות, עליהן לא הצהירו ולא דיווחו כנדרש. שכר עבודה זו התקבל במזומן.

    

   תמצית טענות התובעת

8. לטענת התובעת, שמה הופיע כצד להסכם רכישת הדירה בכל הטיוטות שהוחלפו לצורך רכישתה, אולם נשמט מן הנוסח הסופי בעת חתימת ההסכם במשרד עוה"ד אשר טיפל ברכישה. לדבריה, נאמר לה ע"י עוה"ד, כי בהיותה אזרחית זרה לא ניתן לרשום את הנכס, אשר הינו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, על שמה וכי העובדה שהיא אזרחית זרה עשויה לגרום לבעיות בקבלת המשכנתא. לטענתה, כוונת הצדדים היתה לרשום את הדירה בבעלות שניהם ורק בשל הבעיות הטכניות הנ"ל, הדבר לא קרה. להוכחת דבריה מפנה התובעת לתמלולי שיחות בינה ובין עורך הדין שייצג את הצדדים בעסקת הקנייה ושנערכו סמוך להגשת התביעה (ר' נספחי התובעת לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית מטעמה).

9. התובעת מוסיפה וטוענת כי לאורך חיי הנישואין ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף אליו הזרימו שניהם כספים, ממנו, למיטב זיכרונה, שולמו חלק מן הכספים ששימשו לרכישת הדירה. כן שולמו ממנו החזרי המשכנתא.

10. לטענת התובעת, נאמר לה על ידי הנתבע, גם בפגישה עם עוה"ד, גם לאחר החתימה על הסכם הרכישה, גם לאחר העברת תשלומים לדירה, גם במהלך השיפוץ שערכו הצדדים לדירה וגם במהלך שנות הנישואין של הצדדים, כי הדירה משותפת לצדדים.

11. לטענת התובעת, הסכם החיים המשותפים, שקיבל תוקף של פסק דין, היה הסכם של ידועים בציבור ולא אושר בשנית לאחר נישואיהם. לדבריה, במועד אישור ההסכם הוא לא צפה פני נישואין שכן באותה שעה, לאור נישואיה לאחר, לא יכלו הצדדים להינשא. בשל כך, הסכם זה אינו חל לאחר נישואיהם. לראייה מפנה התובעת גם לעובדה כי ההסכם אושר רק לפי חוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק בית משפט לענייני משפחה) ולא לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). עוד לטענתה, גם אם יקבע שהסכם זה בתוקף, הרי שהוא לא התייחס בשלילה להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק ועל כן הדירה הנ"ל משותפת.

12. התובעת מוסיפה וטוענת כי בכל מקרה ישנו שיתוף ספציפי במקרה זה, וכי הצדדים ממילא זנחו את האמור בהסכם ולא פעלו על פיו.

     

    תמצית טענות הנתבע

13. לטענת הנתבע, הדירה נרכשה על ידו ולא היתה מצידו כל כוונה כי היא תהיה משותפת לצדדים. לטענתו הכספים לרכישת הדירה מקורם בחשבונו הפרטי בלבד ולא מחשבונם המשותף של הצדדים. אמנם המשכנתא שולמה מחשבון המשותף לצדדים, אולם התובעת הצטרפה לחשבון זה לאחר רכישת הדירה וממילא היו אלה כספיו שלו שפרעו אותה. הפקדותיה של התובעת לחשבון זה לא היו סדירות ובנוסף, הנתבע נעזר בהלוואות שנטל מקרובי משפחתו וחבריו.

14. הנתבע טוען כי אין לבסס את טענות התובעת על טיוטות הסכמים שמעולם לא נחתמו ומעולם לא התגבשו לידי הסכם מחייב. הוא הוסיף כי התובעת לא סיפקה כל אסמכתא לכך כי ישנה מניעה לרישום משכנתא על שמה רק בגלל היעדר אזרחות ישראלית.

15. הנתבע מוסיף כי הסכם החיים המשותפים מיועד לכל תקופת הזוגיות בין הצדדים ולא ניתן לעשות הפרדה מלאכותית בין התקופה טרם נישואי הצדדים לבין התקופה שלאחר נישואי הצדדים. הסכם זה נוקט לשון ברורה של מדיניות של הפרדה רכושית. עוד טוען הנתבע כי היה על התובעת להגיש תביעה לבטלות ההסכם. בשל קיומו של ההסכם, אף ביקש הנתבע כי התביעה תדחה על הסף.

     

    הראיות והעדויות

16. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית שלה בלבד, כן הוזמן כעד מטעמה, עו"ד שבי איתן, אשר ערך את חוזה המכר של הדירה.

     

    עדותה של התובעת

17. בסיכומיו טוען הנתבע כי כבר מהדקות הראשונות לחקירתה הנגדית ניכר היה שהתובעת מנסה לשבש את החקירה, למשוך זמן ולהודיע בפתאומיות שאיננה שולטת בעברית. תשובותיה לא היו קוהרנטיות, היא נעצה מבטה בתצהירה וניסתה ליצור קשר עין עם בא כוחה. כל שפת הגוף שלה שידרה חשש רב. היא היתה שפופה. נמנעה מקשר עין עם ב"כ הנתבע ועם בית המשפט. תשובותיה היו סתמיות וכלליות, תוך חזרתיות על הדברים שנכתבו בתצהיר.

    אכן, גם בית המשפט התרשם כי מעמד העדות היה קשה מאוד על התובעת וכי היא התקשתה להשיב לשאלות ב"כ הנתבע, גם בסיוע של מתורגמן. אולם, לאחר עדותו של הנתבע, בה תיאר את נסיבות הגעתה של הנתבעת לארץ כקורבן לסחר בבני אדם (והדברים הורחבו על ידי ב"כ התובעת באופן שלא נרשם בפרוטוקול) הדברים התבהרו. התובעת עמדה על דוכן העדים, כשהיא מנותקת מן המתרחש באולם, ממש כמי שמפגינה סממנים של פוסט-טראומה. יצויין כי התובעת עצמה לא העלתה בעדותה או בכתבי טענותיה את נסיבות הגעתה לארץ ומי שבחר להעלות זאת, בתחילת עדותו, היה דווקא הנתבע. יש לתאר כי התובעת, אשר היתה העדה הראשונה בתיק, עמדה לאורך כל עדותה כאשר היא שרויה במתח רב ביחס לשאלה האם נושא זה יצוף במהלך חקירתה הנגדית מצד ב"כ הנתבע.

     

    עדותו של עוה"ד ש.

18. בעדותו העיד עו"ד ש. כי בטיוטות החוזה שקדמו לחתימה הופיעו שמות הצדדים שניהם (טיוטות אלה הוגשו, בהסכמת הצדדים, כמוצג ת/1). עו"ד ש. הוסיף כי במעמד חתימת החוזה, כאשר התובעת הוציאה את תעודת הזהות שלה, התברר לו לראשונה כי היא שוהה בארץ במעמד של א/5 (ארעי), דבר שעשוי לעורר קושי, הן מבחינת היכולת לקבל הלוואת משכנתא והן מבחינת היכולת להשלים את העסקה, כיוון שמדובר בקרקע הרשומה במנהל מקרקעי ישראל אשר רישומה על שם זר מצריכה אישור (ר' סעיף 2א(ב) לחוק מקרקעי ישראל, התש"ך – 1960). כתוצאה מכך נוצר מצב בו, על מנת להשלים את העסקה באותו היום, הנתבע חתם לבדו על חוזה הרכישה. עו"ד ש. העיד כי אם באותה הפגישה היה לתובעת מעמד קבוע בארץ, הדירה היתה נרשמת על שם הצדדים בחלקים שווים.

    עו"ד ש. התייחס לפגישה שהיתה לו עם התובעת סמוך לפני הגשת התביעה (אשר הניבה את התמלולים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר התובעת) וציין כי משעה שמצא כי שמה של התובעת לא מופיע על החוזה עצמו, לא נתן לה העתק ממנו. עו"ד ש. ציין כי מאז חתימת החוזה איש מן הצדדים לא פנה אליו כדי לשנות את רישום הבעלות בדירה.

19. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמו, מטעם אימו, אחותו ושני חבריו. יצויין כי תצהירים זהים הוגשו גם יחד עם כתב ההגנה של הנתבע. בנוסף, ביום 12.12.20 הוגש מטעמו של הנתבע תצהיר מומחית למשכנתאות. ביום 18.12.22 קבעתי כי לאור העובדה כי מדובר בחוות דעת של מומחה ולאור תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020, המחייבות כי חוות דעת מטעם בעל דין תוגש רק באישור בית המשפט, ומשעה שלא הוגשה בקשה לכך ולא ניתן אישורו של בית המשפט לכך, יוצא התצהיר מן התיק.

     

    עדותו של הנתבע

20. תצהיר עדותו הראשית של הנתבע חזר במידה רבה על האמור בכתב ההגנה מטעמו. יחד עם זאת בעדותו תיאר הנתבע את נסיבות הכרותו עם התובעת ומערכת היחסים ביניהם, בהתרגשות ובכאב. כתוצאה מכך למד בית המשפט, בפעם הראשונה, על העובדה כי התובעת היתה קורבן סחר בבני אדם וקורבן למערכת נישואין אלימה ופוגענית ממנה הצליחה להיחלץ בעזרתו של הנתבע.

    תצהירה ועדותה של אימו של הנתבע

21. מן התצהיר עולה כי בדצמבר 2012 הלוותה האם לבנה סכום של 45,000 ₪ לצורך רכישת הדירה. על פי התצהיר, האם הלוותה לנתבע את הכסף בתנאי שרק הוא יהיה בעל הדירה וכיוון שהנתבע אמר לה שעשה הסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו רק הוא יהיה בעל הדירה, הלוותה לו את הכסף בלב שלם. אימו של הנתבע ציינה כי מקורו של הסכום בדירה שמכרה בארץ הולדתה וכן בפיצויים שקיבלה בגין מחלה ממנה סבלה. הנתבע טרם פרע את ההלוואה שנתנה לו.

     

    תצהירה ועדותה של אחותו של הנתבע

22. מן התצהיר עולה כי האחותו של הנתבע הלוותה לאחיה, בחודש דצמבר 2012, סכום של 160,000 ₪ לצורך רכישת הדירה ובתנאי שהדירה תהיה רק שלו. גם היא העידה שידעה שאחיה עשה הסכם לגבי הפרדת הרכוש בינו ובין הנתבעת ושהדירה שהוא רצה לרכוש תהיה שלו בלבד. הכסף ניתן לנתבע במזומן ללא רישום ההלוואה וללא תיעוד שלה. גם בתצהירה נכתב כי נתנה את הכסף בידיעה שאחיה עשה הסכם עם התובעת של הפרדת רכוש. הדבר חיזק אותה שהכסף הולך לאחיה וחוזר אליה. הנתבע השיב את הכספים שלווה ממנה.

     

    תצהירו ועדותו של ל., חברו של הנתבע

23. מן התצהיר עולה כי בחודש נובמבר 2012 הלווה ל. לנתבע סכום של 150,000 ₪ לצורך רכישת הדירה ושיפוץ שלה. ל. הוסיף כי ידע שיש הסכם רשמי בין הצדדים בנוגע להפרדת הרכוש ושהדירה שהוא רצה לרכוש תהיה שלו בלבד, לכן הסכים להלוות לו את הכספים. במהלך השנים החזיר לו הנתבע, כל פעם חלק מהכסף, גם כן במזומן. העד ערך אצלו תרשומת לעניין החזרי ההלוואה, אולם לאחר שהנתבע החזיר את הסכום כולו, בתחילת שנת 2020, הוא זרק את התרשומת. העד העיד כי הוא חבר קרוב וותיק של הנתבע וכי ידוע לו שהוא עובד לאורך השנים כXXX בXXX.

     

    תצהירו ועדותו של ש., חברו של הנתבע 

24. מתצהירו של ש. עולה כי בחודש נובמבר הלווה לנתבע סכום של 120,000 ₪ לצורך רכישת הדירה והשיפוץ שלה. כמו ל. גם ש. הוסיף כי ידע שיש הסכם רשמי בין הצדדים בנוגע להפרדת הרכוש ושהדירה שהוא רצה לרכוש תהיה שלו בלבד, לכן הסכים להלוות לנתבע את הכספים. יחד עם זאת, בעדותו לא ידע העד להסביר מדוע היה לו חשוב לדעת את זה. ההלוואה ניתנה לנתבע במזומן, ללא תיעוד וללא רישום. לדבריו, סמך על התובע, כיוון שמכיר אותו שנים ארוכות וכך זה מקובל בעדה שלהם. הנתבע החזיר את ההלוואה בתשלומים לפי יכולתו. הלוואה זו נפרעה גם כן במלואה.

     

     

    דיון והכרעה

     

    תוקפו של ההסכם בין הצדדים

25. בטרם אדון בשאלת תוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדדים, אביא את ההוראות הרלוונטיות לענייננו בהסכם.

     

    "הסכם יחסי ממון בין בני זוג

    הואיל והאיש והאישה (להלן: "הצדדים") ידועים בציבור, מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף;

    והואיל והצדדים לא יכולים להתחתן בישראל, מאחר והאישה איננה יהודיה ובנוסף נמצאת בהליכי גירושין מבעלה הקודם;

    והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם יחסי הממון ויחסים אחרים כפי שמפורט להלן;

    והואיל ובני הזוג מעוניינים להסדיר בהסכם זה את זכויותיהם ואת חובותיהם לגבי הרכוש והממון (להלן: "הנכסים"), שהיו לבני הזוג עד היום;

    והואיל ובני הזוג מעוניינים להסדיר את זכויותיהם ואת התחייבויותיהם לגבי הנכסים שירכשו בעתיד ו/או לגבי השבחת הנכסים הקיימים והעתיקים;

    והואיל והצדדים מעוניינים שהוראות הסכם זה יגברו על הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 וזאת בנושאים המוסדרים בהסכם זה להלן, אם ייפרדו ו/או אם יתגרשו חס וחלילה או במקרה של פטירת אחד הצדדים, חס ושלום והואיל והצדדים מצהירים כי מערכת היחסים שלהם תושתת עם אימון, הדדיות וכבוד הרצון של כל אחד מהם וינהגו זה עם זה ביושר ובתום לב

    והואיל ובדעת הצדדים להחיל על יחסיהם את הוראות הסכם זה החל מעת נישואיהם ואילך;

    והואיל והצדדים מסכימים ביניהם כי, מבלי לפגוע בהסכם זה, יהיו לכל ההתנאות שביניהם בהסכם זה תוקף של תנאי כתובה;

    והואיל והצדדים מסכימים על תנאי ההתקשרות

    ......

     

    2. רכוש משותף

    2.1. הנכסים הבאים ייחשבו כרכוש משותף של בני הזוג ויתחלקו בין בני הזוג בחלקים שווים במסגרת הסדר איזון משאבים. חשבונות בנקים שיירשמו בבעלות משותפת על שני הצדדים, דירת הצדדים שתירכש במשותף, ואך ורק במידה ותירשם במרשם המקרקעין על שם שני הצדדים אם תירכש.

    ....

    3. רכוש ייחודי

    3.1. הצדדים מצהירים כי בנוסף לאמור בחוק הרי הנכסים והפירות מהם לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלות הבלעדית של אותו הצד בלבד, כמפורט להלן, והצד השני לא יהי זכאי לכל זכויות אל חלק מהם, כדלקמן:

    3.1.1. נכסי האישה:

    ....

    3.1.1.2 כל נכס מקרקעין או מיטלטלין הרשום במרשם רשמי על שמה של האישה בלבד והפירות ממנו.

    ....

    3.1.2 נכסי האיש:

    ....

    3.1.2.2. כל נכס מקרקעין או מיטלטלין הרשום במרשם רשמי על שמו של האיש בלבד והפירות ממנו וכל נכס מקרקעין שיירשם על שם האיש בלבד.

    ....

    4. הנכסים תחת פרק "רכוש ייחודי" לא יכללו בכלל הנכסים ברי איזון במקרה של גירושין או פירוק והפסקת חיים משותפים, או פטירה חס ושלום ויהיו שייכים לצד שנכסים אלה שייכים לו.

    .....

    11. הצדדים מבקשים אישור הסכם זה כהסכם ממון".

     

    המסגרת הנורמטיבית

26. סעיף 2 לחוק יחסי ממון קובע כדלקמן:

    • הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

    • האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

    • בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

      (ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו".

       

27. בעמ"ש (י-ם) 26693-04-13 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) נפסק כי:

    "הלכה היא כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי הממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון (ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673, 678, 683). אין בכך כדי למנוע מבני זוג ידועים בציבור להסדיר את ענייניהם הרכושיים בהסכם. יתר על כן, הסכם כזה בין ידועים בציבור אף ניתן לאישור על ידי בית המשפט לעניני משפחה מכוח סמכותו בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491). אולם הסכם בדבר הסדרת רכושם של ידועים בציבור מצוי כולו במסגרת דיני החוזים הכלליים ואינו בגדר הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון (עניין כהן, בעמ' 682; עניין זמר, בעמ' 505)."

     

    בהמשך, בסעיף 31 לפסק הדין, נכתב:

    "סעיף 2(ג1) מורה כי "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון... ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו" (ההדגשה הוספה). אימות הנוטריון יכול אפוא להינתן רק לאחר התייצבותם של "בני הזוג" בפניו. נוכח ההלכה הקובעת כי הביטוי "בני זוג" בחוק יחסי ממון מוגבל לבני זוג נשואים בלבד ולא לידועים בציבור (עניין כהן, עמ' 678, 683), הרי שאין הנוטריון מוסמך לאמת הסכם ממון כאשר הצדדים להסכם אינם נופלים מבחינה מעשית, במועד האימות, למשבצת של נישואין. כאשר מדובר בצדדים העומדים ערב נישואיהם, ניתן "למתוח" את הלשון של סעיף 2(ג1) ולראותם כמי שמצויים על סף המעמד של "בני זוג", באופן המאפשר לנוטריון לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון על-תנאי מתלה, שייכנס לתוקף סמוך לאחר מכן עם התרחשות הנישואין העומדים בפתח (המ' (מחוזי ת"א) 2180/75 צור נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז(2) 400, 402; א' גריידי הסכם ממון וגירושין – אישור וביטול (2007) עמ' 34). לא כן צדדים שאין להם כל תכנית להינשא בעתיד הנראה לעין. צדדים כאלה אינם נחשבים ל"בני זוג" כמשמעותם בחוק יחסי ממון, אפילו אם הם חיים כידועים בציבור, ואין לנוטריון סמכות לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון לפי החוק".

     

     

    ובסעיף 33 לפסק הדין:

    "בהיותם ידועים בציבור, לא הייתה לנוטריון או לכל רָשות אחרת (לרבות לבית המשפט) סמכות לאמת או לאשר הסכם ממון בין הצדדים. הנוטריון גם לא היה מוסמך להעניק להסכם אימות מותנה ומושהה שישתכלל אם וכאשר יחול בעתיד שינוי בכוונת הצדדים והם יחליטו להינשא. התממשות הפוטנציאל של נישואין הייתה באותה נקודת זמן כה רחוקה וכה מסופקת מבחינת אומד הדעת של הצדדים – כאשר חמש השנים שחלפו מאז ועד לנישואין מספקות הוכחה נוספת לאומד הדעת, בבחינת סופו המעיד על תחילתו – עד שלא היה ניתן לבסס את סמכות הנוטריון על עצם הכללתן בהסכם של הוראות העוסקות במצב של נישואין".

28. קביעה דומה ניתן למצוא גם בתלה"מ (קרית גת) 43805-11-17 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו) בו נכתב, בסעיף 65 לפסק הדין:

    "צא ולמד, כי הסכם שערכו בני זוג בהיותם ידועים בציבור ואומת בידי נוטריון בשלב בו נישואין לא היו על הפרק, גם אם נכתב בו כי הוראותיו תחולנה על יחסי הממון של הצדדים ככל שיחליטו בבוא היום לבוא בברית הנישואין, אינו יכול להיחשב הסכם ממון שאושר כדין בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון".

     

    מן הכלל אל הפרט

29. בענייננו, ההסכם, שנחתם בין הצדדים ביום 5.5.2009 ואושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בדיון שהתקיים בפניו ביום 4.6.2009, אמנם נושא את הכותרת "הסכם יחסי ממון", אלא שלמרות זאת, לא ניתן להכיר בו ככזה. ההסכם נחתם בשעה שהיו הצדדים ידועים בציבור ובשעה שהחלטתם לבוא בברית הנישואין טרם התגבשה. העובדה כי ההסכם אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, אין בה כדי להפוך את ההסכם בין הצדדים להסכם ממון שחל גם לאחר שנישאו והדברים פורטו בהרחבה במסגרת עמ"ש 26693-04-13 הנ"ל.

30. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 4.6.2009, כבר במעמד אישור ההסכם ומתן תוקף של פסק דין להוראותיו, ציינו הצדדים כי הם ידועים בציבור במשך כחודשיים וכי הם מגישים לבית המשפט "הסכם חיים משותפים". זאת ועוד, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן ע"פ סמכותו לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה ולא על פי חוק יחסי ממון. הנה כי כן, כבר בשלב זה הבינו הצדדים כי חותמים הם על הסכם חיים משותפים מכוח היותם ידועים בציבור ובמטרה להסדיר את יחסיהם הממוניים ככאלה ולא על הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, אשר כידוע, חל על בני זוג נשואים.

31. לא זו אף זו, הראיות המצויות לפניי מלמדות כי במועד בו נחתם ההסכם בין הצדדים, כמו גם במועד בו אושר בבית המשפט, לא גיבשו הצדדים החלטתם לבוא בברית הנישואין. הדברים נלמדים הן מן העובדה כי במועד זה היתה התובעת נשואה לאחר ולאף אחד מהם לא היה ברור מתי ואם בכלל תוכל להשתחרר מנישואיה והן מן העובדה כי ההסכם נחתם תקופה קצרה מאוד לאחר שהכירו הצדדים והוא נולד מתוך חששו של הנתבע וחוסר האמון שחש כלפי התובעת נוכח נסיבות חייה אליהן התוודע רק זמן קצר קודם לכן (ר' למשל עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29.12.23).

32. לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה ניתן ללמוד מ"ההואיל" השביעי בהסכם, בו מצויין כי בדעת הצדדים להחיל על יחסיהם את הוראות הסכם זה החל מעת נישואיהם ואילך, על כוונתם של הצדדים לחתום על הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. הדברים אינם מתיישבים עם האמור ב"הואיל" השני להסכם, בו צויין מפורשות כי הצדדים אינם יכולים להתחתן בישראל מאחר והתובעת איננה יהודיה ובנוסף, נמצאת בהליכי גירושין מבעלה הקודם.

    הנה כי כן, לא רק שבשעת חתימת ההסכם הצדדים טרם גיבשו דעתם להינשא, אלא שגם מבחינה אובייקטיבית לא היתה כל היתכנות לנישואים ביניהם. הפסיקה, אשר הגמישה את התנאי של צפיית הנישואין, ציינה כי הצפייה לנישואין צריכה להיות ברורה וודאית. במצב דברים זה, לא ניתן למתוח את צמד המילים "לפני הנישואין" המופיעות בסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון באופן שיאפשר להסכם להיכנס להגדרת הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון.

33. יוזכר כי במקרה שלפנינו, הצדדים ערכו שני טקסי נישואין במועדים שונים. נישואים אזרחיים בX ונישואים בחופה וקידושין בX, לאחר שהתובעת התגיירה. עובדה זו מלמדת, יותר מכל דבר אחר, כי הצדדים לא ראו בנישואיהם עניין פורמאלי אשר נועד לצרכי הסדרת המעמד של התובעת בארץ בלבד, אלא ביקשו לעגן את יחסיהם במסגרת מחייבת של נישואין על כל המשתמע מכך.

34. סיכומם של דברים, על אף שההסכם מבקש להחיל את הוראותיו גם לאחר נישואי הצדדים, משעה שאושר ההסכם כהסכם חיים משותפים ולפי חוק בית המשפט לענייני משפחה ומשעה שההסכם נחתם בשעה שהיו הצדדים ידועים בציבור, הרי שעם נישואי הצדדים היה על הצדדים לאשרו מחדש כהסכם הממון לפי חוק יחסי ממון ובהיעדר אישור כזה, אין להסכם זה תחולה בעת הזו.

     

    האם מתקיימים החריגים להחלת ההסכם?

35. גם לאחר שקבעתי כי אין להסכם החיים המשותפים בין הצדדים תוקף של הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון, יש מקום לבחון האם בנסיבותיו של מקרה זה ניתן להכיר בתוקפו של ההסכם במסגרת מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, או במילים אחרות, האם גם במצב בו ההסכם לא אושר כדין, יש לפעול על פיו, שכן הצדדים נהגו לפיו ועקרונות תום הלב מחייבים אכיפתו.

    בבע"מ 7734/07, 8167/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), קבע כבוד השופט רובינשטיין כי מתן תוקף מחייב להסכם שלא אושר כדין, הוא חריג שיש לנקוט בו במקרים נדירים בלבד. דברים דומים נכתבו גם בעמ"ש (ת"א) 17125-03-19 נ.ל נ' ס.ר (פורסם בנבו) שם נכתב על ידי כבוד השופט שילה כי: "מדיניות משפטית ראויה, צריכה להגביל את האפשרות של מתן תוקף להסכם שלא אושר למקרים נדירים שבהם 'זעקת ההגינות' וכן דיני תום הלב והמניעות, מצדיקים סטייה מהוראת חוק מפורשת".

    מקרה זה שלפניי, איננו נכנס, לטעמי, לגדר החריגים האמורים ואבאר מדוע.

36. ראשית אציין כי בנסיבותיו של מקרה זה קיים היגיון רב לקיומו של הבדל בהסדר הרכושי בין הצדדים בין תקופת היותם ידועים בציבור לבין תקופת נישואיהם. במועד חתימת ההסכם ואישורו בבית המשפט, היתה התובעת במצב בו היא מצוייה בארץ בסכנת גירוש. היא היתה תלויה בנתבע תלות מוחלטת לצורך הגנה מפני בעלה הראשון ולצורך קבלת מעמד בארץ ואין ספק כי היתה בעמדת נחיתות לעומת הנתבע. פערי הכוחות בין הצדדים, בשלב ראשוני זה של מערכת היחסים ביניהם, היו כל כך משמעותיים עד שממילא לא יכולה היתה התובעת להביע כל התנגדות או לנהל מו"מ מעמדה שווה לזו של הנתבע. לו מן הטעם הזה, 'זעקת ההגינות' מחייבת דווקא שלא להכיר בתוקפו של ההסכם לאחר נישואי הצדדים.

37. מן הראיות שהונחו לפניי מצאתי כי התנהלותם של הצדדים החל ממועד נישואיהם, עבור למועד רכישת הדירה ועד למועד הפירוד, מלמדת כי חרף האמור בהסכם המעגן משטר של הפרדה רכושית, הלכה למעשה התנהלו הצדדים כיחידה כלכלית משותפת. סמוך לאחר רכישת הדירה, צורפה התובעת לחשבון הבנק של הנתבע והחל ממועד זה ניהלו הצדדים את חייהם המשותפים מחשבון הבנק המשותף לשניהם. התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי לאורך חייהם המשותפים, הפקידה את משכורתיה לחשבון זה ואליו נכנסו גם כספי פיצויים, דמי הלידה ודמי האבטלה להם היתה זכאית מעת לעת. גם משכורתו של הנתבע הופקדה לחשבון זה (עמ' 32 בין השורות 14-21).

    ככל הנראה, הצדדים הרוויחו, כל אחד מצידו, גם כספים שנתקבלו במזומן, אולם לא הוכח בפניי כי כספים אלה לא שימשו גם כן את החיים המשותפים של הצדדים, אשר חיו, לאורך כעשור, ביחד, באותה הדירה ואף הביאו לעולם שלושה ילדים אותם גידלו במשותף בדירה זו.

38. בכל הנוגע לדירה, היא אמנם נרשמה על שמו של התובע בלבד, אולם יש לזכור כי היא נרכשה בשעה שהצדדים כבר היו נשואים זה לזו (במסגרת שני טקסי הנישואין שנערכו על ידם) וכאשר הם כבר ציפו ללידת בתם הבכורה. הווה אומר כי חייהם המשותפים, בשלב זה של רכישת הדירה, היו שונים בתכלית השינוי מן המצב ששרר עת נחתם הסכם החיים המשותפים, שמקורו בחוסר האמון שרכש, בעת ההיא, הנתבע לתובעת.

39. לכל הדברים הללו מצטרפת טענת התובעת, אותה מצאתי לקבל, כי רישומה של הדירה על שמו של הנתבע לבד, מקורה במכשול פורמאלי שנבע מהיותה בעלת מעמד ארעי בארץ נכון למועד רכישת הדירה.

    בהקשר הזה מצאתי מקום לקבל את עדותו של עו"ד ש., אשר העיד מפורשות כי כאשר הצדדים באו אליו לצורך חתימת ההסכם, היו אמורים שניהם להירשם כרוכשי הדירה בחלקים שווים ואילולא המכשולים הבירוקרטים שנתגלו במועד חתימת ההסכם ממש, שעה שבמשרדו התכנסו כבר המוכרים והמתווכים, הייתה הדירה נרשמת על שם הצדדים בחלקים שווים. (עמ' 47 לפרוטוקול, בין השורות 20-27, עמ' 49 לפרוטוקול בין השורות 24-30).

    הדברים מתיישבים גם עם העובדה כי בטיוטות ההסכם אשר הוגשו לבית המשפט, היו הצדדים שניהם רשומים כבעלים בחלקים שווים של הדירה. לא יעלה על הדעת כי הנתבע לא ראה אף אחת מן הגרסאות שהועברו בין המוכרים לקונים כטיוטות. הרי מטרת החלפת הטיוטות בין ב"כ הצדדים לעסקת מכר היא לאפשר לצדדים להעיר הערותיהם ולהכניס תיקוניהם. בנוסף, היות שהנתבע הוא זה שהיה הלקוח של עו"ד ש. האפשרות כי קיבל את פרטיה של התובעת מהנתבע עצמו היא מסתברת יותר מכל אפשרות אחרת (ר' עמ' 58 לפרוטוקול בין השורות 7-13). זאת ועוד, ככל שהתובע התכוון לרכוש את הדירה בעצמו בלבד, מדוע זה הייתה גם התובעת בפגישה בה נחתם הסכם הרכישה? הסברו של הנתבע לפיו היא הגיעה כיוון שהייתה בהיריון אינו מתקבל על הדעת. לכך מצטרפת גם עדותה של התובעת, שלא נסתרה, לפיה הצדדים הלכו לחפש את הדירה יחד, היו יחד בקשר עם המוכרים (עמ' 8 בין השורות 22-26), התובעת הייתה שותפה לבחירת הקרמיקות, הצבעים והמטבח בבית (עמ' 9 בין השורות 9-10, עמ' 29, בין השורות 35-36, עמ' 33).

    בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי עו"ד ש. הפגין חשש וחוסר ביטחון בתשובותיו וכי עדותו לא חיזקה בכלום את עדות הנתבעת. לא מצאתי מקום לקבל את טענתו. עו"ד ש. העיד על דברים שקרו לפני עשר שנים לפי מיטב זכרונו, אולם ביחס למרבית הדברים הפגין ביטחון מוחלט בגרסה אותה מסר לבית המשפט.

40. התובעת ציינה בעדותה כי גם לאחר שבמעמד חתימת החוזה, התבררה העובדה כי לא תוכל להירשם כרוכשת הדירה, הובטח לה כי הדירה שייכת לה במחצית ואין לה מה לדאוג (עמ' 9 בין השורות 6-7, עמ' 18 בין השורות 27-28). הדברים מתיישבים גם עם מה שאמר עו"ד ש. לתובעת בשיחתם הטלפונית. לצד זאת יצויין כי עו"ד ש. ציין בעדותו כי איש לא ישב עם התובעת והסביר לה כי עלולה להיות משמעות אחרת לדברים. במצב דברים זה אין מקום לזקוף לחובתה של התובעת את העובדה כי לא פנתה לרשות מקרקעי ישראל כדי לבקש אישור לרישומה כבעלת הדירה לאחר חתימת החוזה, או כי לא פנתה אל הנתבע על מנת לתקן את הרישום לאחר שקיבלה מעמד של קבע. יש לזכור כי בעת הרלוונטית היתה התובעת בעלת מעמד ארעי שינק את תוקפו מהזוגיות עם הנתבע. במצב דברים זה, בו התובעת תלויה בנתבע לצורך קבלת המעמד, היעלה על הדעת כי תבחר להעלות דרישה שכזו?

    יתרה מכך, נראה כי עד מועד הקרע חיו הצדדים חיי זוגיות שהושתתו על שיתוף ועל שוויון ולא עלתה כל סיבה בגינה מי מהם היה צריך לעשות מאמץ על מנת לברר את זכויותיו הרכושיות אל מול האחר. לו היתה התובעת חושבת אחרת, היתה דואגת להפקיד משכורתה בחשבון נפרד על מנת שיהיה לה חיסכון ליום סגריר.

41. לכל אלה מצטרפת העובדה כי לא הוכח לפניי כי הכספים בהם נרכשה הדירה מקורם בכספים חיצוניים של התובע. הדירה נרכשה בסכום של 670,000 ₪. לצורך מימון רכישת הדירה נלקחה משכנתא אשר על אף שנלקחה על שמו של הנתבע, שולמה מחשבונם המשותף של הצדדים. בנוסף, על פי העדויות שהוצגו לפניי, הלוו אימו, אחותו ושניים מחבריו של התובע, לתובע, סכום מצטבר של 475,000 ₪. לאלה התווסף גם סכום של כ – 20,000 ₪ - 30,000 ₪ שהוסיפה הנתבעת ממקורותיה שלה. הנה כי כן, התובע לא הכניס, לצורך רכישת הדירה, הון עצמי שמקורו בכספים חיצוניים השייכים לו, אלא רובה המכריע של הדירה נרכש בכספי הלוואות. אין זה מפתיע כי ההלוואות כולן נלקחו מחבריו ומקרובי משפחתו של הנתבע, שכן התובעת נמצאת בארץ לבדה ולאור נסיבות הגעתה לארץ, ברור כי אין לה מעטפת תומכת שתוכל לסייע לה כלכלית.

    על פי העדויות שנשמעו בתיק, ההלוואות שנתנו אחות התובע ושני חבריו נפרעו כולן. העדים לא ידעו להצביע על מקור הכספים שמהם נפרעו ההלוואות. לאיש מהם לא היה רישום של לוח הסילוקין של ההלוואות או תימוכין לעובדת לקיחת ההלוואות בכלל. גם אם אקבל את העובדה כי ההלוואה אכן נלקחה וסולקה, לאור התנהלותם הכלכלית של הצדדים לאורך חיי הנישואין, מתבקשת המסקנה כי מקור הכספים לסילוק ההלוואות הוא כספים משותפים של הצדדים. לא מצאתי כי מי מהעדים מטעם הנתבע מעורה במערכת היחסים הכלכלית של הצדדים באופן שיכול להעיד על הפרדה רכושית מלאה ביניהם. באופן כללי, עדויותיהם היו מגמתיות והאופן בו חתמו על תצהיריהם עורר, לכל הפחות, שאלות. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי לקבל את גרסתם של העדים, אשר היתה, באופן מפתיע אחידה, כי הסכימו להלוות לתובע את הכספים רק לאור העובדה כי חתם על הסכם ממון עם התובעת. לא יעלה על הדעת כי אדם המלווה סכום כסף כל כך גדול לחבר מבלי לדאוג להסכם הלוואה, או לכל הפחות לאסמכתא כלשהי, יקפיד דווקא על בדיקת קיומו של הסכם ממון כנטען.

    לא ניתן לקבל את טענתו של הנתבע כי הכספים שהרוויח מעבודות מזדמנות ושבאמצעותם סולקו, לטענתו, ההלוואות, היו שלו בלבד, כיוון שלא העביר אותם בחשבון המשותף של הצדדים. מהיותם של הכספים האלה כספים שלא דווחו לרשויות המס, לא יכול היה הנתבע להעביר אותם דרך חשבון הבנק של הצדדים. זאת ועוד, מעדותו עולה כי גם התובעת עבדה בצורה כזו בעבודות אחרות ונראה כי זה היה מהלך החיים הכלכלי המשותף בתוך הבית.

42. לכל האמור לעיל מצטרפת העובדה כי עסקינן בדירת המגורים של הצדדים, בה הם מתגוררים יחד עם ילדיהם המשותפים מאז נרכשה ועד היום, למעלה מעשור. הפסיקה קבעה, לא פעם, כי ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994) ; ע"א 5598/04 נניקשוילי נ' נניקשוילי, פ"ד מט(5) 163; ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540 (1994); ע"א 324/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 649)). הלכות אלה ניתנו ביחס לנכסים חיצוניים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג קודם נרקם קשר זוגי והן יפות מכוח קל וחומר בנסיבותינו אנו.

     

     

    סיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, מצאתי מקום לקבל את תביעת התובעת וליתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת הנה בעלים של מחצית מן הזכויות בדירה הרשומה על שמו של הנתבע.

    התובעת תישא במחצית ההלוואה שנתנה אימו של התובע לצורך רכישת הדירה.

    לאור המסקנה אליה הגעתי, מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בסכום של 10,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ג, 29 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.