בן הזוג סייע לה להימלט מגורלה המר בכפוף לחתימה על ההסכם. בשלב מסוים הם התחתנו, וביהמ"ש קבע שהחל ממועד זה יש לראותם כיחידה כלכלית משותפת
אישה שהגיעה לארץ לצורך עיסוק בזנות והתחילה חיים חדשים בסיועו של ישראלי שהפך לימים לבעלה, תקבל 50% מהזכויות בדירתו – כך קבע לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. הצדדים חתמו על הסכם חיים משותפים שכולל הפרדה רכושית ומאוחר יותר נישאו תחת חופה וקידושין. השופטת מיכל ברגר בלום קבעה שהחל ממועד זה הם מהווים יחידה כלכלית משותפת באופן שמזכה את התובעת בחצי מהזכויות בדירה שרשומה על שם הנתבע.
הצדדים הכירו זה את זו לפני כ-14 שנה. בסמוך להיכרותם התברר לנתבע שבת זוגו – שאינה יהודייה – הגיעה לארץ מחו"ל לצורך עיסוק בזנות. היא נחלצה מהזנות באמצעות נישואיה לאדם שמצא אותה בעת מצוקתה ברחובות אילת, אך אז מצאה את עצמה במערכת יחסים אלימה ופוגענית. התובעת הייתה עדיין נשואה לאותו אדם בזמן היכרותה עם הנתבע.
בשלב מסוים התובעת והנתבע חתמו על הסכם חיים משותפים הכולל סעיפי הפרדה רכושית. בין היתר קובע ההסכם שנכס הרשום על שם הנתבע יישאר בבעלותו במקרה של פרידה. ההסכם אושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק הדין.
שנתיים חלפו והקשר עלה שלב כאשר הצדדים נישאו בחתונה אזרחית. כעבור תקופה נוספת הם מיסדו את הקשר באמצעות חופה וקידושין בישראל והביאו ילדים לעולם. בהמשך, כשהתובעת הייתה בהיריון, נרכשה הדירה נשוא התביעה תמורת 670,000 שקל. מאוחר יותר הם נפרדו ומכאן התביעה שהוגשה לבית המשפט בינואר אשתקד.
התובעת טענה כי לאורך חיי הנישואים היא ניהלה עם הנתבע זוגיות משותפת ונשאה עמו בעול בהחזרי המשכנתה על הדירה. לשיטתה, הסכם החיים המשותפים אינו תקף לאחר נישואי הצדדים ולכן יש להכיר בה כבעלים על מחצית מהדירה.
לעומתה טען הנתבע שההסכם חל לאורך כל תקופת הזוגיות והנישואים ונוקט במדיניות ברורה של הפרדה רכושית. מכאן לשיטתו, שהדירה שייכת לו בלבד.
חשבון משותף
תחילה קבעה השופטת ברגר בלום שאין תוקף להסכם החיים המשותפים לאחר נישואי הצדדים. לדבריה ההסכם נחתם בשעה שהצדדים היו ידועים בציבור ולכן הוא אינו מהווה "הסכם ממון", אשר חל רק על בני זוג נשואים.
מכיוון שהצדדים לא פעלו לאישור ההסכם כהסכם ממון לאחר נישואיהם, כתבה השופטת, הוא נעדר תחולה בעת הזו.
בשלב זה ניגשה השופטת לבחון האם ההסכם תקף בראי דיני החוזים הכלליים. מסקנתה הייתה שלילית. היא נימקה שלאחר החתונה, "עבור למועד רכישה ועד למועד הפירוד", הצדדים התנהלו כיחידה כלכלית משותפת.
כך, מעדות התובעת עולה שבתקופה זו הנתבע צירף את התובעת לחשבונו והיא הפקידה את משכורותיה לשם. בנוסף, אף שהמשכנתה נרשמה על שם הנתבע בלבד, בפועל היא שולמה מחשבונם המשותף של הצדדים.
השופטת ציינה אמנם שלגרסת התובע הוא נטל הלוואות מקרובי משפחתו ומכריו לצורך התשלום על הדירה, אולם לדבריה המסקנה המתבקשת היא שהחזר ההלוואות בוצע באמצעות כספים המשותפים לצדדים.
לפני סיום הזכירה השופטת שמדובר בדירת המגורים של הצדדים, בה הם מתגוררים יחד עם ילדיהם המשותפים מאז נרכשה ועד היום במשך למעלה מעשור.
לפיכך היא קבעה שהתובעת תירשם כבעלים על מחצית מהדירה.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אברהם קורחוב
- ב"כ הנתבע: עו"ד אדוארד וולפוביץ
עו"ד אביטל רבינוביץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין