פס"ד בעניין התנגדות לצוואה כאשר עדי הצוואה לא הובאו לעדות בבית המשפט

א. רקע עובדתי:

1. המנוחה נפטרה ביום 0.0.2021 והותירה אחריה שני בנים, הם התובע העובד כגנן והנתבע העובד כרופא. בעלה של המנוחה, הוא אביהם של בעלי הדין, נפטר שנים רבות לפניה, בשנת 1995 (להלן: המנוח).

    

2. ביום 3.4.1993 חתמו המנוחה והמנוח על צוואה אשר נעשתה במסמך אחד שנכתב בכתב יד, בפני העדים ה' פ' ו- א' ל' (להלן: ל'), בה ציוו "שלאחר פטירתו של הראשון מתוך שנינו יורש האחרון מתוך שנינו שנשאר בחיים את כל רכושו ועזבונו של זה שנפטר ראשון. לאחר פטירת שנינו ירשו אותנו בנינו בחלקים שווים" (להלן: צוואת 1993).

    

3. ביום 12.7.1995, לאחר פטירת המנוח, ניתן צו לקיום צוואת 1993 בעניין עיזבונו. בהתאם לכך, זכתה המנוחה במלוא עיזבון המנוח.

    

4. ביום 11.11.1996 חתמה המנוחה על צוואה חדשה, בפני העדים עו"ד ה' ועו"ד ג', בה ציוותה את עיזבונה לשני בניה בחלקים שווים, למעט דירת מגוריה אותה ציוותה לתובע בלבד, תוך שהיא נימקה בחירתה זו על גבי הצוואה כך: "בני [הנתבע] מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר מבני [התובע]", והוסיפה: "אני מצפה ומקווה שבני [הנתבע] יבין את המניעים שלי ולא תיווצר מחלוקת כלשהיא בינו לבין בני [התובע] בגלל העובדה שהשארתי את דירתי אך ורק לבני [התובע]" (להלן: צוואת 1996).

    

5. ביום 27.3.2000 חתמה המנוחה על צוואה חדשה נוספת, בפני העדים ל' ו- ח' ק' (להלן: ק'), אשר בה שוב ציוותה את עיזבונה לשני בניה בחלקים שווים למעט דירת מגוריה אותה ציוותה לתובע בלבד, תוך שהיא שבה ונימקה זאת בהיות הנתבע "מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר" מהתובע (להלן: צוואת 2000). אופן ההורשה בצוואת 2000 זהה לצוואת 1996 ואף ניסוח שתי הצוואות כמעט זהה.

    

6. כאמור, המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2021, כ- 21 שנים לאחר המועד בו נעשתה צוואת 2000.

    

7. לאחר פטירת המנוחה, ביקש התובע כי יינתן צו לקיום צוואת 2000 והנתבע הגיש התנגדות לבקשה זו (ת"ע 15680-11-21 ות"ע 15737-11-21). הנתבע ביקש כי ייתן צו לקיום צוואת 1993 והתובע הגיש התנגדות לבקשה זו (ת"ע 15611-11-21 ות"ע 15655-11-21).

    

   ב. טענות הצדדים:

    

8. תמצית טענות הנתבע:

    

   1. לא הובאה בפני בית המשפט עדות כלשהי לפיה המסמך משנת 2000 אותו מבקש התובע לקיים כצוואה נחתם על ידי המנוחה כצוואה. שכן, עדי צוואת 2000 לא העידו בפני בית המשפט והתובע לא זיהה את חתימת המנוחה על המסמך.

       

   2. המסמך משנת 2000 אותו מבקש התובע לקיים כצוואה אינו כולל הצהרה של העדים שהמנוחה הצהירה בפניהם על רצונה ועל עשיית צוואתה. בנוסף, חתימות העדים נעשו על גבי הדף השני של המסמך בלבד בו לא מופיע תאריך, בעוד תוכן הצוואה מצוי בדף הראשון.

       

   3. המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית. לפיכך, ובהעדר עדות מהימנה בדבר הקראת צוואת 2000 למנוחה והבנת הנחתם על ידה, אין לה תוקף. אף אחד מעדי צוואת 2000 וצוואת 1996 לא דיבר רוסית ולא התקיימה החובה הקבועה בדין על מי שעורך צוואה לאדם שלא יכול לקרוא את השפה שבה נכתבה הצוואה, להשתמש במתורגמן בלתי תלוי.

       

   4. לנוכח האמור, נטל ההוכחה לקיום צוואת 2000 מוטל על התובע, אך הנטל לא הורם.

      בעדותו של התובע נפלו סתירות רבות, וכן יש לזקוף לחובתו את העובדה שק' לא הובא לעדות בפני בית המשפט.

       

   5. מתוך המסמך משנת 2000 אותו מבקש התובע לקיים כצוואה, עולות אינדיקציות מחשידות, אשר בצירוף לסתירות בגרסת התובע ולכך שלא הרים את הנטל להוכיח את אמיתות הצוואה, מביאים למסקנה שיש לדחות את הבקשה לקיום צוואת 2000.

       

   6. צוואת 2000 נעשתה תוך מעורבות ישירה וברורה של התובע בעריכת המסמך, ועל כן יש לבטל את נישול הנתבע מירושת הדירה לפי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

       

   7. צוואת 2000 נעשתה מחמת טעות שבעובדה, על יסוד סברתה המוטעית של המנוחה כי מצבו הכלכלי של התובע רעוע.

       

   8. יש לדחות את הבקשה לקיום צוואת 2000 בהתאם ל"הלכת החוטים השזורים".

       

   9. משום שאין לקיים את צוואת 2000, והואיל ואף אחד לא הגיש בקשה לקיום צוואת 1996, יש לקיים את צוואת 1993.

       

   10. המנוחה לא הייתה רשאית לצוות לתובע את מה שירשה מהמנוח, כיוון שצוואת 1993 אשר צו לקיומה ניתן ביחס למנוחה כוללת הוראה מסוג "יורש אחר יורש" לפיה שני הצדדים יורשים בחלקים שווים.

        

9. תמצית טענות התובע:

    

   1. על הנתבע מוטל להוכיח את טענותיו בעניין פגמים שנפלו בצוואת 2000, והוא כשל בעמידה בנטל זה.

       

   2. לא הוכח כי המנוחה לא הייתה כשירה לעשות צוואה בעת עשיית צוואת 2000. הנתבע לא הזמין את התיק הרפואי של המנוחה ולא ביקש למנות מומחה רפואי לבחינת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עשיית הצוואה. זאת משום שהנתבע ידע שהאמת אינה מתיישבת עם טענותיו.

       

   3. הטענה שהמנוחה לא חתמה על צוואת 2000 נטענה בעלמא. הנתבע לא ביקש למנות מומחה להשוואת כתבי יד על מנת להוכיח את הטענה ואף לא הביא בדל ראיה לתמיכה בטענתו.

       

   4. כל שלוש הצוואות שהמנוחה הותירה אחריה נכתבו בשפה העברית, כולל צוואת 1993 אותה מבקש הנתבע לקיים, ובשלושתן לא מצוין כי הן הוקראו או תורגמו למנוחה, ללמדנו שלא היה בכך צורך. התובע העיד בתצהירו כי המנוחה ידעה לקרוא בעברית ועדותו לא נסתרה.

       

   5. בניגוד לטענת הנתבע, בצוואת 2000 מצוי אישור של העדים. אין בחוק דרישה כי חתימות העדים תהיינה על אותו עמוד עם תוכן הצוואה, אלא באותו מעמד. גם בצוואת 1993 אותה מבקש הנתבע לקיים חתימת המצווים מופיעה רק על גבי העמוד השני ולא על כל עמודי הצוואה.

       

   6. התובע צרף סרטון הכולל שיחה של עו"ד ג' עם ק' בה סיפר ק' כי הדפיס את מה שהמנוחה אמרה מילה במילה, על פי בקשת חברתה ושכנתה של המנוחה גב' ל', וכי שניהם חתמו על הצוואה. עו"ד ג' הגיש תצהיר עדות ראשית והגיע לבית המשפט על מנת להיחקר, אך הנתבע בחר שלא לחקור אותו ומכאן שעדותו לא נסתרה. ניסיונות התובע לזמן את ק' לעדות בבית המשפט לא צלחו. הסרטון הוא ראיה קבילה. יש לשלב את הדברים שנאמרו בסרטון עם עדותו של עו"ד ג', המאמתים את תוכן צוואת 2000 אשר נערכה על ידי המנוחה.

       

   7. הטענה שהתובע היה מעורב בצוואת 2000 חסרת שחר ונטולת הוכחה.

       

   8. עדות עו"ד ה' מלמדת על רצון עקבי של המנוחה לצוות את דירת מגוריה לתובע בלבד משום שהנתבע מסודר יותר מבחינה כלכלית. טענות הנתבע בעניין מצבו הכלכלי של התובע בשנים האחרונות אינן נכונות והן אף לא רלבנטיות.

       

   9. המנוחה אשר ירשה את בעלה בשנת 1995, הייתה חופשיה לצוות את כל העיזבון כרצונה לרבות דירת מגוריה. בצוואת 1993 לא הוגבל חופש הציווי של מי מהמצווים, ונקבע כי העיזבון יעבור כולו לבן הזוג הנותר בחיים ומכאן שבן הזוג הנותר בחיים זכאי לצוות את העיזבון כולו כרצונו, ללא הגבלה. צוואת 1993 בעניין הוראות הורשה לאחר פטירת בן הזוג השני, מתייחסת רק למקרה בו לא נעשה שינוי כלשהו לפני כן על ידי צוואה מאוחרת.

       

       

       

      ג. דיון והכרעה:

       

      הכלל:

       

10. עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כי מצווה לקיים את רצון המת (ע"א 896/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98 (1977)). כלל זה חוסה תחת צלו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך בעת בחינת צוואתו של מי שעבר מן העולם יש לנקוט גישה זהירה. בהתאם, ככלל, יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה, ובלבד שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי של המצווה (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993); עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ח' ט' נ' ג' א' (19.8.2020)).

     

11. להלן תיבחנה טענות הנתבע נגד הבקשה לקיום צוואת 2000, היא הצוואה האחרונה שהותירה המנוחה. ככל שיימצא שאין לקיים צוואה זו, יקום הצורך לבחון האם יש לקיים איזו מצוואותיה הקודמות של המנוחה.

     

    כבר עתה יצוין, כי אין לקבל את טענת הנתבע לפיה מאחר שלא הוגשה בקשה לקיום צוואת 1996, יש "לדלג" עליה ולבחון את תוקפה של צוואת 1993 ככל שתתקבל ההתנגדות לבקשה לקיום צוואת 2000. צוואת 1996 לא הוגשה לקיום ככל הנראה מן הטעם שתוכנה זהה לתוכן צוואת 2000, והתובע הוא בעל האינטרס לקיים שתי צוואות אלה שכן הוא מקבל במסגרתן חלק גדול מחלקו שת הנתבע, בעוד לפי צוואת 1993 זוכים שני הצדדים בחלקים שווים. התובע הגיש בקשה לקיום הצוואה האחרונה, היא צוואת 2000, ועל כן ברור שהוא לא הגיש גם בקשה לקיום הצוואה הקודמת לה, היא צוואת 1996. מכך אין ללמוד שיש להתעלם מצוואת 1996. אם תידחה הבקשה לקיום צוואת 2000, יקום הצורך לבחון את צוואת 1996 או לכל הפחות לאפשר בחינה כאמור תוך מתן הזדמנות לנקוט בהליך מתאים. מכל מקום, את הראיות שהובאו בנוגע לצוואת 1996 יש להביא בחשבון בעת בחינת צוואת 2000, כפי שיש להביא בחשבון את מכלול העובדות הרלבנטיות.

     

12. סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), קובע כי צוואה תיעשה באחת מארבע הצורות הקבועות בו. לגבי כל אחת מארבע הדרכים לעשיית צוואה מפרט חוק הירושה את הדרישות הצורניות (סעיפים 19, 20, 22 ו-23 לחוק הירושה). צוואה אשר התקיימו בה הדרישות הצורניות נהנית מחזקת התקינות, ועל המתנגד לקיומה מוטל הנטל להוכיח את טענותיו. אולם, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק הירושה, גם מקום בו נפל "פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19,20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור", רשאי בית המשפט, בהחלטה מנומקת, לקיים את הצוואה, ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד הקבועים לגבי כל אחת מצורות הצוואה והמפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, ו"לא היה לבית המשפט ספק" כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. הינה כי כן, מקום בו נפל פגם פורמלי בצוואה ומתקיימות דרישות היסוד הקבועות בחוק לגבי אותה צוואה, לא עומדת לצוואה עוד חזקת התקינות, ועל מבקש קיום הצוואה מוטל לשכנע את בית המשפט כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

     

13. צוואת 2000 נעשתה כצוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה, קובע כי "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". הנתבע טוען כי בצוואת 2000 נפלו פגמים צורניים ומשכך על התובע מוטל נטל השכנוע כי יש לקיימה, ולהלן תיבחנה טענותיו.

     

    טענת הנתבע שהמנוחה לא חתמה על צוואת 2000:

     

14. טענה זו לא הוכחה, ויש לדחותה. צוואת 2000 כוללת חתימה הנחזית להיות חתימת המנוחה, וכך מתוך הצוואה:

    [נמחק מתוך העותק לפרסום]

     

    הנתבע לא ביקש כי בית המשפט ימנה מומחה להשוואת כתבי יד לצורך מתן חוות דעת בשאלה האם החתימה המתנוססת על גבי צוואת 2000 היא חתימת המנוחה אם לאו. הנתבע אף לא תמך טענתו בעניין זה בכל ראיה אחרת. העובדה שעת נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם החתימה על גבי צוואת 2000 היא חתימת המנוחה, השיב "אני מניח שכן" ומיד לאחר מכן כשנשאל האם הוא מזהה את כתב היד השיב "לא אני לא מזהה כתב יד ... אני לא יודע לזהות כתב יד ... אני לא מומחה לכתב יד" (עמ' 22 ש' 24-13) – אינה מלמדת שהחתימה אינה חתימת המנוחה. לא זו בלבד שהנתבע לא עמד בנטל המוגבר הרובץ להוכחת טענת זיוף, הוא אף לא עמד בנטל הרגיל בהליך האזרחי וגם לא בנטל נמוך ממנו שכן, כאמור, לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה שהחתימה אינה חתימת המנוחה (בעניין נטל ההוכחה המוגבר המוטל על בעל דין המעלה טענת זיוף בשל הגוון המעיין פלילי הנלווה לטענה כאמור, ראו למשל: ע"א 45/15 נבלוסי נ' נבלוסי (15.5.2017); ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013)).

     

    העדר עדות עדי צוואת 2000 בהליך בעניין תוקף הצוואה:

     

15. כבר בהקשר זה מן הראוי להתייחס לכך שעדי צוואת 2000 לא הובאו לעדות, ומשכך לא נשמעה במסגרת ההליך המשפטי עדותם כי ראו את המנוחה חותמת על הצוואה, כמו גם בנוגע למעמד עשיית הצוואה כולו. כאמור, צוואת 2000 נעשתה כ- 21 שנים לפני מועד פטירת המנוחה, וכפועל יוצא מטבע הדברים ההליך המשפטי בעניין תוקפה התנהל שנים רבות לאחר מועד עשייתה. בינתיים, הלכה לעולמה ל' אשר הייתה אחת העדות לצוואת 2000 (והייתה עדה גם לצוואת 1993 אותה מבקש הנתבע לקיים). העד השני לצוואה, ק', הוא אדם מבוגר מאוד, בן למעלה מ- 90 שנים. כפי שיפורט להלן, ב"כ התובע טען עשה מאמצים רבים להביא את ק' לעדות, אך הדבר לא עלה בידו בשל גילו המופלג, מעברו למגורים בבית אבות וסירובה של בתו לשתף פעולה עם ניסיונות לאתרו ולזמנו לעדות בשל גילו. עוד כפי שיפורט להלן, בתום ההליך ניתנה לשני הצדדים – הן לתובע והן לנתבע – הזדמנות לבקש לזמן את ק' לעדות ולקיים דיון נוסף לשם שמיעתו, אך אף אחד מהם לא הגיש בקשה בהתאם.

     

16. כך השתלשלות העניינים: בקדם המשפט שהתקיים ביום 22.11.22 פרטו ב"כ הצדדים את זהות העדים שבכוונתם להעיד, וב"כ התובע אמר כי הוא ידאג להביא לעדות את עדי צוואת 2000 ואת עדי צוואת 1996 (עמ' 2 ש' 33-32). בהחלטה שניתנה בתום אותו דיון, בהתאם להסכמת הצדדים בשל גילו המבוגר של ק', נקבע דיון לשמיעתו בעדות מוקדמת. לאחר זאת הגיש התובע בקשה להזמנת ק' לדיון שנקבע, וניתנה החלטה כמבוקש. ביום 15.12.22 הוגשה מטעם התובע "הודעה" לפיה שליח שנשלח לביתו של ק' ביקר במקום שלוש פעמים ובפעם השלישית פגש שכנה ואת בתו של ק' אשר סירבה לחתום על אישור המסירה ומסרה שאביה בן 90 ונמצא בבית אבות. ביום 21.12.22 הגיש התובע בקשה לביטול מועד הדיון שנקבע לשמיעת עדותו המוקדמת של ק', כך שהוא יישמע במועד שנקבע לשמיעת שאר העדים, תוך שנכתב שהתובע יעשה מאמצים לאתר את ק' באמצעות בתו. ביום 26.12.22, לאחר קבלת עמדת הנתבע, ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה. בימים 9.5.23 ו- 10.5.23 התקיימו דיוני הוכחות בהם נשמעו הצדדים ועדיהם. בדיון שהתקיים ביום 9.5.23 אמר ב"כ התובע כי ק' לא הגיע להעיד, "הלכנו, והוא הועבר לבית אבות אני לא יודע איפה הוא אין לי מושג אבל אני רוצה להעיד את [העד] הזה" (עמ' 9 ש' 16-14). בסוף אותו דיון, הכריז ב"כ התובע "אלו עדיי כי אני לא מצליח לאתר את מר ק'" (עמ' 37 ש' 2-1). לאחר כל זאת, בהחלטה מיום 18.5.23 ניתנה שוב, לשני הצדדים, הזדמנות לבקש לזמן את ק' לעדות, וכך לשון ההחלטה: "אף שדיוני ההוכחות הסתיימו, והואיל ועשויה להיות חשיבות לשמיעת עדותו של העד לצוואה האחרונה מר ק', ככל שבדעת מי מהצדדים לבקש לזמן את מר ק' לעדות ולקיים דיון נוסף לשם כך, יגיש בקשה מתאימה בתוך 15 ימים". לאחר ההחלטה האמורה, מטעם הנתבע לא הוגשה בקשה לזימון ק' לעדות. גם התובע לא הגיש בקשה לזימון ק' לעדות, אך הגיש "הודעה" לפיה מראשית ההליך הוא היה מעוניין בהבאת ק' לעדות ועשה לא מעט ניסיונות לזמנו. עוד לפי ההודעה, ביום 19.12.22 התקשרה בתו של ק' שמסרה כי אביה בן 90 נמצא בבית אבות והיא ביקשה לבטל את זימונו. עוד ובנוסף על פי ההודעה, ביום 30.5.23 בוצעה שיחה נוספת לבתו של ק', בה סירבה למסור פרטים ואמרה שהיא אינה מוכנה שאביה יעיד משום גילו ומצבו, סירבה לומר היכן הוא נמצא וביקשה שלא יתקשרו אליה.

     

17. בנסיבות המפורטות לעיל, איני סבורה כי בנוגע להוכחת חתימת המנוחה על הצוואה יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שעדי צוואת 2000 לא העידו. כאמור, אחת העדות אינה בין החיים, העד השני הוא אדם מבוגר מאוד בן למעלה מ- 90 שנים המתגורר בבית אבות. מטעם התובע נעשו ניסיונות לאתרו, ואילו הנתבע לא ביקש לזמנו לעדות אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן לאחר שהתובע הודיע שק' לא יעיד מטעמו. יש לזכור כי צוואה אשר לא נפל בה פגם פורמלי מוחזקת כמשקפת את רצונו החופשי של המצווה, וכי על הטוען אחרת מוטל נטל השכנוע בצדקת טענותיו. עוד יש לזכור כי כאשר מתנגד לצוואה טוען כי נפל בה פגם צורני, עליו מוטל הנטל להוכיח כי אכן נפל בה פגם.

     

18. זאת ועוד, לתיק בית המשפט הוגש סרטון בן מעט יותר מ- 4 דקות, אשר על פי הנאמר בו הוסרט בביתו של ק' ביום 2.12.2021 (שבועיים לפני המועד בו הגיש התובע תשובה להתנגדות). בסרטון נראה ונשמע ק' כשהוא משיב לשאלות עו"ד ג' אשר עבד אותה עת במשרד ב"כ התובע. לדברי ק' כפי שהם מופיעים בסרטון: המנוחה ול' היו חברות טובות והתגוררו בשכנות, וק' גר אצל ל'. המנוחה שוחחה עם ל', אשר ביקשה מק' שיכתוב עבורה את הצוואה. המנוחה סיפרה שהיא רוצה לתת את הדירה לתובע. ק' סיפר שלפי מה שהוא זוכר המנוחה הייתה בריאה לגמרי. עוד לדבריו, לא היה לו כל אינטרס בעשיית הצוואה והוא לא התערב. הוצגה לק' צוואת 2000 בת שני עמודים והוא זיהה את חתימתו על גבי העמוד השני. ק' אישר במפורש שהוא זוכר שהמנוחה ביקשה שהתובע יקבל את דירתה.

     

19. עוד הוגש לתיק בית המשפט תצהיר מטעם עו"ד ג', בו נרשמו הדברים הבאים:

    "5. ... פניתי לתובע בבקשה לאיתור כתובת העד ק' בכדי להבין ולתעד את נסיבות עריכת הצוואה ומעורבותו. (יוער, כי העדה ל' נפטרה עוד לפני פטירתה של המנוחה ואילו ק' עודנו בחיים).

    6. לאחר שהשיג התובע את המספר של העד ק' (בגוגל ו-144) ושוחח עימו, העד נתן את הסכמתו להיפגש בביתו, כאשר נסעתי יחד עם התובע אל העד הבייתה.

    7. הריני להצהיר, כי במעמד הפגישה, הוריתי לתובע שלא יהיה נוכח בפגישה (כאשר המתין התובע מחוץ לדירת העד), שם בוצעה על ידי הקלטה של העד.

    8. הריני להצהיר כי העד ק', אישר וזכר היטב (חרף גילו המופלג בן 91), את פרטי המקרה ונסיבותיו כהלכה, החל מרצון המנוחה דאז – להעביר את דירת מגוריה לבנה [התובע], מצבה הרפואי האיתן, וכלה באישורו בדבר חתימתו כעד על גבי צוואת המנוחה האחרונה והדפסתה.

    9. הריני להצהיר, כי העד השיב בהקלטה בצורה ברורה, אותנטית ומהימנה כפי שמופיע בהקלטת וידאו שבוצעה.

    10. הריני להצהיר ולאשר בחתימתי, כי כל דבריי אמת לאמיתה".

     

    בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 9.5.23 טען ב"כ התובע כי עו"ד ג' בדרכו לבית המשפט על מנת להיחקר על תצהירו (עמ' 32 ש' 30-28, עמ' 33 ש' 19), אולם ב"כ הנתבע הודיע שהוא אינו חפץ לחקור אותו (עמ' 35 ש' 24, עמ' 36 ש' 5-4). כאשר צד, מרצונו ומתוך מודעות לתוצאות מעשהו, מוותר על חקירה נגדית, הדעת נותנת שיש לראותו כמי שאינו משיג על גרסת העד במקום שזו סותרת את גרסתו שלו (ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (12.7.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13, 2020) 499). משכך, הדברים שמסר עו"ד ג' בתצהיר עדותו הראשית לא נסתרו ויש לקבלם כראיה. ניתן אפוא לקבוע כממצא כי התקיימה שיחה בין ק' לבין עו"ד ג', ללא נוכחות התובע, בביתו של ק', וכי באותה שיחה מסר ק' לעו"ד ג' את הדברים כמפורט בתצהירו של עורך הדין.

     

20. אולם, עדות עו"ד ג' באשר לתוכן דבריו של ק' היא עדות מפי השמועה, ועל כן, על פי ההלכה הפסוקה, ככלל, אין לקבלה. הטעם העיקרי העומד בבסיס הכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה, נעוץ בכך שמי שמוסר בעדות מה שהגיע לידיעתו "מפי השמועה", אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים. מי שמעיד על דברים ששמע, לא קלט בחושיו שלו את תוכנם של הדברים. אי היכולת לחקור בחקירה שכנגד את מקור המידע, מותיר את המידע ללא ביקורת מצד בית המשפט באשר לאמינותו ולכוחו הראייתי (יעקב קדמי, על הראיות - חלק שני - הדין בראי הפסיקה (נבו 2009) 552-551; להלן: על הראיות).

     

    עם זאת יש לזכור כי הכלל הפוסל עדות שמיעה מקורו בהלכה הפסוקה ולא בהוראת חוק. במקביל ליצירת הכלל, הכירה הפסיקה ברשימת חריגים – שאינה רשימה סגורה – המתירה את קבלת העדות. טעם משותף לרבים מהחריגים הוא, כי בהתחשב בנסיבות שבהן נאמרו או נכתבו הדברים, יש להניח כי הם אינם שקריים (ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל (10.9.2006); על הראיות 550-549). בעשורים האחרונים הולכת וגוברת בדיני הראיות הישראליים המגמה לעבור מכללים נוקשים של קבילות להערכות של משקל הראיות ומהימנותן, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה חלף פסילתה על הסף. בהתייחס לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, מתבטאת מגמה זו בנטייה להסיר את מגבלותיו של הכלל מקום בו על פני הדברים אין חשש משמעותי למהימנות העדות. כך, במקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט, ניתן יהיה ליתן ביטוי לחשש האפשרי מפני מהימנותה בשלב הערכת משקלה (ע"א 4432/21 בנק מרכנתיל דיסקונט, נ' סלימאן (7.4.2022)).

     

    בהתאם, לא ניתן לומר מראש כי דברי עו"ד ג' בתצהירו אשר מהווים עדות מפי השמועה אינם קבילים או נטולי כל משקל. אלא, יש לבחון את מכלול הראיות ובהתקיים תנאים מסוימים, ניתן יהיה לייחס לדברים משקל כלשהו, אף אם נמוך. עוד ראו בעניין זה הוראת תקנה 28(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 הקובעת כי: "בית המשפט רשאי לקבל כראיה כל עדות שהובאה לפניו, אף אם אינה קבילה בבית משפט אחר".

     

21. כאשר מצרפים את עדותו של עו"ד ג', עם דברי ק' בסרטון, הנסיבות בשלן לא הובא ק' לעדות מטעם התובע כפי שפורט לעיל, העובדה שלאחר שניתנה לשני הצדדים הזדמנות לבקש לזמן את ק' בחר הנתבע שלא להגיש בקשה בעניין זה ולא לזמן את ק' לעדות, והעובדה שעדות עו"ד ג' כי ק' מסר לו את הדברים האמורים לא נסתרה ויש לקבלה – ניתן לייחס משקל, גם אם נמוך, לתוכן דבריו של ק' אשר נמסרו לעו"ד ג'. הדברים שמסר ק' בסרטון אמנם מועטים ואין בהם כדי לתת תמונה מלאה בעניין נסיבות עשיית הצוואה. אך דבריו, ובפרט בנוגע לאמירת המנוחה כי היא רוצה שדירתה תועבר לתובע ולכך שהצוואה נעשתה על פי בקשתה, מחזקים את המסקנה שמדובר בצוואת אמת המשקפת את רצונה החופשי של המנוחה.

     

22. מעבר לאמור יוער, כי אין מחלוקת שבשנת 2017 סיפר התובע לנתבע שהמנוחה עשתה צוואה בה הורישה לתובע בלבד את הדירה. אין מחלוקת אף שהתובע שלח לנתבע באמצעות הפקס עותק של צוואת 2000 על שני עמודיה (סעיף 43 לתשובה להתנגדות, סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, חקירתו הנגדית של התובע בעמוד 29, וסעיפים 10 ו- 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). אותה עת המנוחה כבר סבלה מדמנציה (לדברי הנתבע באותה תקופה הוא פנה אל התובע על מנת ששניהם יתמנו יחד כאפוטרופסים לאמם). הנתבע אשר הכיר את ק', נמנע מלפנות אליו ולשוחח עמו על צוואת 2000 ונסיבות עשייתה, ולא פעל לאישוש או הפרכת החשדות שהועלו בו לדבריו ביחס לצוואה זו (ראו חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 71 - 74).

     

    עדותו של עו"ד ה':

     

23. אינדיקציה נוספת לכך שהצוואה האחרונה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה ניתן למצוא בעדותו של עו"ד ה' אשר ערך עבור המנוחה את צוואת 1996 והיה אחד העדים לצוואה זו, שהיא כמעט זהה לצוואת 2000 שקיומה התבקש.

     

24. עו"ד ה' הגיש לבית המשפט תצהיר בו ציין כי הוא ערך את צוואת 1996, כי המנוחה הגיעה לפגישה במשרדו "מרצונה החופשי ושיקפה את מטרות צוואתה בהתאם לאמירתה הפנימית", כי פעל "במסירת ונאמנות בהתאם לרצונה ומצוותה של המנוחה, אשר קבעה בצוואתה מפורשות כיצד לחלק את עיזבונה", כי המנוחה הייתה כשירה ומודעת היטב לתוכן הצוואה והשלכותיה, וכי למיטב ידיעתו וזכרונו, "לא נעשתה השפעה בלתי הוגנת חלילה וחס וכי עריכתה של הצוואה נ[ע]שתה על פי רצונה הבלעדי של המנוחה, אשר השתקף במלואו בתוכן הצוואה".

     

25. בחקירתו הנגדית העיד עו"ד ה' כי התובע הוא שהביא את המנוחה למשרדו לשם עשיית צוואת 1996, ולא נכח בחדר כשהצוואה נערכה (דיון מיום 9.5.23 עמ' 4 ש' 28 ועמ' 5 ש' 13-12). עוד העיד עו"ד ה', כי הייתה לו היכרות מוקדמת עם שני בניה של המנוחה – התובע הוא גנן שטיפל בגינה בביתו תקופה מסוימת, והנתבע הוא רופא שטיפל ברעייתו ובבנו וכן בנו של הנתבע למד עם בתו של עורך הדין באותה כיתה (עמ' 5 ש' 7-5). הנתבע אישר דברים אלה בחקירתו הנגדית (עמ' 68). יוער, כי בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי התובע הכיר את עו"ד ה' לפני שנעשתה הצוואה, אך נמנע מלציין כי גם לו עצמו היכרות מוקדמת עמו, לא פחות מזו של אחיו, עובדה אשר התבררה רק בעת עדותו של עוה"ד. עו"ד ה' העיד עוד, כי הוא לא סיפר לתובע על תוכן הצוואה ולא מסר לו עותק ממנה, אלא מסר למנוחה מספר מעטפות שבהן עותקים מקוריים של הצוואה (עמ' 6 ש' 22-16, עמ' 8 ש' 21-14).

     

    עו"ד ה' העיד כי זכור לו שהמנוחה סיפרה לו שאחד מבניה נמצא במצב כספי פחות טוב מהשני ולכן היא רוצה להשאיר את הדירה רק לו. על פי עדות עוה"ד הוא אמר למנוחה ש"אחרי 120 דבר כזה יכול להביא לכך שלא יישבו יחד בליל הסדר ... אבל זה היה רצונה ..." (עמ' 7 ש' 26 - 31). לדברי עוה"ד הדברים זכורים לו למרות השנים הרבות שחלפו מאז התקיימה אותה פגישה עם המנוחה, משום ההיכרות שלו עם שני בניה של המנוחה וכן משום שלא מדובר בצוואה סטנדרטית.

     

26. עדותו של עו"ד ה' נמצאה אמינה ומהימנה בעיניי. לא מצאתי בה סתירות, ודאי לא מהותיות. מדובר בעד היחיד אשר הובא בפני בית המשפט שאינו "עד מטעם" ואשר אין לו או למי מבני משפחתו עניין בתוצאת ההליך. אמנם, לא ניתן ללמוד מעדות עו"ד ה' על נסיבות עשיית צוואת 2000, היא הצוואה שעל הפרק, ואף אי אפשר להסיק מדבריו מסקנה ודאית באשר להלך רוחה של המנוחה בעת עשיית צוואת 2000, כ- 4 שנים לאחר המועד בו פגש אותה במסגרת עשיית צוואת 1996. אך אין להתעלם מדבריו של עו"ד ה', אשר שמע מפיה של המנוחה כי היא רוצה שהתובע הוא שיזכה בדירה, ושמע מהמנוחה עצמה אף את הטעם לרצונה זה. על רצונה העז של המנוחה להעניק לבנה-התובע את מלוא הזכויות בדירה למדים גם מכך שאף שעו"ד ה' הזהיר אותה כי צוואה שכזו עלולה להיות מכה אנושה ליחסים בין שני בניה, היא התעקשה לצוות כך. יוזכר כי בצוואת 2000 שבה המנוחה וציוותה בדיוק כפי שציוותה בצוואת 1996. המנוחה אף שבה בצוואת 2000 על אותה הנמקה המופיעה בצוואת 1996 ("בני ... [הנתבע] מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר מבני ... [התובע]"), וכן שבה והביעה ציפייה ותקווה כי הנתבע יבין את מניעיה "ולא תיווצר מחלוקת" בינו לבין התובע. צוואת 2000 זהה כמעט לחלוטין לצוואת 1996 גם באופן ניסוחה ולא רק בתוכנה לעניין אופן ההורשה. ההבדלים היחידים הם בחלק מסימני הפיסוק, בהוספת הכינוי ז"ל לאחר ציון שמות הורי המנוחה, בהוספת ספרת ביקורת בתעודות הזהות של בניה של המנוחה, הוספת המילים "ללא שום השפעה ולחץ" בפתיח של צוואת 2000 בעת תיאור המנוחה את מעמד הצוואה והורדת סעיף 6 המופיע בצוואת 1996 בו נרשם "יורשיי החוקיים שלפי ההוראות הנ"ל של צוואתי לא יקבלו כל חלק מרכושי, יקבלו לאחר מותי לפי רצוני -.1 (שקל אחד) כל אחד". לפיכך, יש בעדות עו"ד ה' באשר לנסיבות עשיית צוואת 1996 ובעדותו כי ההוראות שפורטו בה שיקפו את רצונה האמיתי והעצמאי של המנוחה, כדי לתמוך במסקנה שצוואת 2000 שיקפה רצון אמיתי וחופשי של המנוחה.

     

    טענת הנתבע כי צוואת 2000 אינה כוללת אישור עדים כנדרש:

     

27. על פי סעיף 20 לחוק הירושה, על העדים לאשר בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כי זו צוואתו. בצוואת 2000, אישרו עדי הצוואה בחתימת ידם על גבי הצוואה בזו הלשון: "אנו החתומים מטה: ... בהיותו בני למעלה משמונה עשרה שנה ובדעה צלולה ומיושבת חותמים ומאשרים בזה כי אין בינינו לבין גב' --- [המנוחה, עה"כ] יחסי קירבה משפחתית וכי אין לנו ענין וטובת הנאה בעזבון, הננו מאשרים בזה כי גב' --- [המנוחה] חתמה על צוואה זו בהיותה בת למעלה משמונה עשרה שנה. בדעה צלולה ומיושבת, בריאה לחלוטין ברוחה ומרצונה הטוב בנוכחותנו אנו ובהיותנו שלושתנו נוכחים בעת ובעונה אחת מקיימים אנו צוואה זו בחותמנו את שמותינו במו ידינו". לגישת הנתבע, בנוסח זה אין כדי לענות על דרישת סעיף 20 לחוק הירושה. איני מקבלת טענה זו, מן הנימוקים שלהלן.

     

28. תפקידם של העדים בצוואה בעדים הוא לקבל את הצהרת המצווה שזו צוואתו ולצפות במעשה החתימה שלו עליה. "היסוד העובדתי" הוא הצהרת המצווה וחתימתו, ו"היסוד הראייתי" הוא אישור העדים שהיסוד העובדתי התקיים. הצהרת המצווה שזו צוואתו, באה להבטיח את מודעות המצווה למהות המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו. הדרישה נועדה להסרת כל ספק בדבר גמירת דעתו לתת לאותו מסמך נפקות משפטית של צוואה קודם החתימה על המסמך. הצהרת המצווה שזו צוואתו נועדה להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד ולוודא שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמתי. אישור העדים על גבי הצוואה, כי הצוואה נחתמה בפניהם תוך שהמצווה הצהיר שזו צוואתו, נועד להוכיח כי העדים מילאו את תפקידם וכי המצווה הבין את תוכן צוואתו ואת המעמד בו הוא נתון (ש' שוחט, פגמים בצוואות (הוצאת סדן 2016) 43-42, להלן: פגמים בצוואות; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (הוצאת נבו 1995) 197, להלן: פירוש לחוק הירושה; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לח(3) 101, 108-107, להלן: עניין בנדל; עמ"ש (מרכז) 44175-10-16 ר. ב נ' ע. מ (30.11.2017)).

     

29. מכאן, כי מקום בו על פי אישור העדים, המצווה חתם בפניהם על צוואתו, הבין את תוכנה והיה מודע לכך שהפעולה שהוא עושה היא צוואה – הגשים אישור העדים את ייעודו ואין צורך לדרוש נוסח כזה או אחר דווקא. בעניין הצהרת המצווה נקבע בפסיקה כי זו אינה חייבת להיות בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה, אלא מה שנדרש הוא אמירה לפיה המצווה מודע לכך שהמסמך עליו הוא חותם הוא צוואתו (עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.4.2013), להלן: עמ"ש 38138-09-11). איני רואה טעם לדרישה מחמירה יותר באשר לנוסח אישור העדים.

     

30. במקרה שלפניי, כאמור, העדים אישרו כי המנוחה חתמה על צוואתה בפניהם, בדעה צלולה ומיושבת ומרצונה הטוב. זאת לאחר שהמנוחה פרטה בפתיח של צוואת 2000, תחת הכותרת "צוואה", כדלקמן: "הואיל ואין אדם יודע עיתו וקץ בשר נעלם מכל חי, לכן אני החתומה מטה ... בהיותי בת למעלה משמונה עשרה שנה, בדעה צלולה ומיושבת בהכרה מלאה ובריאה לחלוטין ברוחי, מצווה בזה מרצוני הטוב והחופשי ללא שום השפעה ולחץ, לאחר מותי כדלקמן: ...". כלומר, המנוחה הבהירה שהיא עושה צוואה, והעדים אישרו שהמנוחה ידעה שהיא עושה צוואה, הבינה את תוכנה, עשתה את צוואתה מרצון חופשי וחתמה על צוואתה בפניהם. משכך, התקיימה הדרישה הקבועה בסעיף 20 לחוק הירושה באשר לאישור העדים, ולא נפל פגם בעניין זה. ודוק: לא מדובר במקרה בו הצוואה אינה כוללת אמירה כלשהי מצד העדים באשר לפעולה שנעשתה בפניהם (להבדיל מהמקרה שנדון בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441 (להלן: עניין גודמן)), ואף לא במקרה בו אישור העדים מתייחס לחתימת המצווה בפניהם בלבד (להבדיל מהמקרה שנדון בעניין בנדל ובעמ"ש 38138-09-11). אלא, הצוואה כוללת כאמור אישור של העדים באשר למעמד הצוואה ולכך שהיא נחתמה בנוכחותם ומרצונה הטוב והחופשי של המנוחה.

     

31. מכל מקום, אף אם היה מקום לראות בנוסח אישור העדים בצוואת 2000 כפגם פורמלי בצוואה, ואיני סבורה כך, עדיין מתקיימים בצוואת 2000 מרכיבי היסוד של צוואה בעדים הקבועים בסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, שהם: הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים. מכאן, שגם במקרה כזה, היה מקום לקיים את צוואת 2000 אשר שוכנעתי שהיא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. יש לזכור כי הדרישות הצורניות שבחוק הירושה נועדו לוודא כי הצוואה משקפת את רצונו האמתי והחופשי של המצווה, והן אינן עומדות בפני עצמן. מכאן גם נגזרת המסקנה שיש להבחין בין פגם לפגם בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת כי מדובר בצוואת אמת.

     

    ראו דברי כב' השופט ש' שוחט בעמ"ש 38138-09-11: "... הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה ביחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים". עוד ראו: פירוש לחוק הירושה 233; וכן עניין גודמן 452 - 456.

     

    במקרה שלפניי, כאמור, בסרטון שהוגש נראה ק' כשהוא מזהה את חתימתו כעד על הצוואה בת שני העמודים אשר הוצגה לו. כמו כן, ק' נראה ונשמע בסרטון מספר כי המנוחה אמרה שהיא רוצה שהתובע יקבל את דירתה. לכך מצטרפת עדות עו"ד ג' אשר לא נסתרה כי ק' מסר לו את הדברים. בנוסף, כאמור, עדות עו"ד ה' מהווה ראייה בעלת משקל רב לרצונה של המנוחה בשנת 1996 לצוות את דירתה לתובע בלבד. בדברים אלה יש כדי לתמוך במסקנה שמדובר בצוואת אמת. כאמור, כל זאת נכתב בבחינת למעלה מהדרוש, שכן כלל לא מצאתי שנפל פגם פורמלי בצוואת 2000. מכאן שהנטל נותר על שכמו של הנתבע לשכנע כי הצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה, והוא לא עבר לשכמי התובע לשכנע שמדובר בצוואת אמת.

     

    טענת הנתבע, לפיה חתימת עדי צוואת 2000 על גבי העמוד השני של הצוואה בלבד, מהווה פגם פורמלי בצוואה:

     

32. איני מקבלת טענה זו. צוואת 2000 כוללת שני עמודים: הראשון כולל את הכותרת "צוואה", הצהרת המנוחה, הוראותיה באשר לתוכן צוואתה, תאריך החתימה וחתימת המצווה; והעמוד השני כולל את שמות העדים, אישורם וחתימותיהם. אין כל דרישה בדין כי חתימתם של העדים תופיע על כל עמודי הצוואה, והעדר חתימה כאמור לא מהווה פגם פורמלי בצוואה. ראו פגמים בצוואות, 44-43: "אין כל דרישה בסעיף 20 לחוק הירושה באשר למקום הופעתה של החתימה, ואין בעובדה שאישור העדים וחתימתם הופיע במקום זה או אחר על פני הצוואה כדי לגרוע מנפקותם המשפטית של האישור או של החתימה, ובלבד שבית המשפט השתכנע שהם ממלאים את ייעודם. עם זאת, נראה שמשום תכליתה, בהיותה הביטוי ה"ראייתי" לכך שהמצווה הצהיר וחתם כנדרש, מן ההיגיון כי החתימה תבוא לאחר הצהרת המצווה שזו חתימתו ומתחת לחתימה שלו על הצוואה". אמנם, על גבי העמוד השני הכולל כאמור את הצהרת העדים לא מצוין שוב מועד החתימה, אך לא מדובר בפגם פורמלי. כמו כן, מכך שהעדים ציינו כי המנוחה חתמה על צוואתה "בנוכחותנו אנו ובהיות שלושתנו נוכחים בעת ובעונה אחת", יש כדי ללמד שאישור העדים וחתימתם נעשו באותו מעמד בו המנוחה הצהירה שזו צוואתה וחתמה עליה, כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה.

     

33. בקשר לטענתו זו, הפנה הנתבע לפסיקה באשר להעדר חתימה של המצווה על כל עמודי הצוואה, להבדיל מהעדר חתימת העדים לצוואה כל עמודיה. מכאן, שאין בפסקי הדין אליהם הפנה הנתבע כדי לתמוך בטענתו. לא זו אף זו, בחינת הפסיקה האמורה מעלה כי גם בנוגע לחתימת המצווה, אין בדין דרישה כי בצוואה המורכבת ממספר עמודים תופיע חתימתו על גבי כל עמוד ועמוד. נפסק, כי אמנם מן הראוי שכך ייעשה על מנת למנוע טענה כי עמודים מסוימים שהמצווה לא חתם עליהם אינם שייכים לצוואה ומשום שהחלפת דפים יכולה לשנות צוואה מן הקצה אל הקצה. כמו כן, במקרים מסוימים, העדר חתימה על כל עמוד ועמוד יכולה ללמד יחד עם נסיבות נוספות שלא מדובר בצוואת אמת. אך לא מדובר בפגם פורמלי בצוואה (פגמים בצוואות 42-41; ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7; ע"א 297/87 נחושתן נ' נחושתן, פ"ד מג(2) 749; ע"א 564/71 אדלר נ' נשר, פ"ד כו(2) 745).

     

34. תוכן צוואת 2000 כתוב כולו על גבי עמוד אחד בלבד ובעמוד זה מופיעה גם חתימה המנוחה. העמוד השני כולל רק את שמות העדים, אישורם וחתימותיהם. מכאן, שלא מתעורר חשש שחלק מהוראות הצוואה הוספו שלא על דעת המנוחה באמצעות הוספת דפים עליהם לא חתמה. מעבר לכך שהעדר חתימה של המנוחה על העמוד השני של הצוואה אינו מהווה פגם פורמלי, אף מבחינה מהותית אין בכך כדי להוות אינדיקציה שלא מדובר בצוואת אמת.

     

    טענת הנתבע כי המנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה העברית ועל כן העובדה שלא צוין על גבי צוואת 2000 כי היא הוקראה לה, מהווה פגם בצוואה:

     

35. חוק הירושה אינו קובע חובה לציין על גבי צוואה אשר המצווה אינו מסוגל לקרוא אותה, כי היא הוקראה למצווה. אולם, על פי ההלכה הפסוקה "מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה – אם בשל אי-ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו – נושא בחובה להבטיח: ראשית – כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו, לפני שיחתום עליה, על-ידי אדם מהימן עליו; ושנית כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו. אי-עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה 'לא ידע' על מה הוא חותם, בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה; ונטל השכנוע כי ידע – מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה" (ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995) 85-84, להלן: לנדאו נ' וין). נפסק, כי "חובה פורמאלית מפורשת לציין על גבי 'צוואה בעדים' כי זו הוקראה – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת; ועל-כן, אין בהיעדרו של רישום כזה כשלעצמו – במקום שבו המצווה אינו יודע קרוא וכתוב – כדי להביא לבטלותה של הצוואה", אך העדרו של רישום "פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה לפני עדי האימות 'זו צוואתי' אינה שלמה ואינה ממלאה אחר תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור, יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש'זו צוואתו', הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו" (שם, 86).

     

36. בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11, התייחס כבוד השופט ש' שוחט לפסק דין לנדאו נ' וין, וחידד: "בפרשת לנדאו נ' וין הבהיר בית המשפט העליון, מפורשות, כי בצוואה בעדים לא קיימת חובה פורמלית לציין עליה כי הוקראה ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו (או שנעשתה בשפה שאינו "שומע") ולכן אין בהעדרו של רישום כזה, כשלעצמו, כדי להביא לבטלותה. בית המשפט העליון גם לא קובע כי העדר רישום התרגום כאמור, בצוואה בעדים, מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע. כל שביהמ"ש קובע הוא שהעדר אישור על התרגום, בצוואה בעדים שנעשתה בשפה שהמצווה אינו שומע, פותח פתח להתנגדות לקיומה משום שהצהרת המצווה "זו צוואתי" אינה שלמה במובנה הענייני-מהותי להבדיל מההיבט הטכני-פורמלי. במצב דברים זה, משום הכשל בהיבט הענייני-מהותי (להבדיל מכשל צורני-פורמלי), יעבור נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" – שהבין את הוראותיה – כפי שמתחייב מהצהרתו".

     

    עוד ראו דברי כבוד השופט צ' ויצמן בעמ"ש (מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמונית (29.3.2018) סעיף 7 לפסק הדין: "אבקש להוסיף ולהבהיר, לצורך השלמת התמונה הנורמטיבית, כי הוראת סעיף 20 לחוק הירושה אינה דורשת, כדרישה צורנית, לציין על פני הצוואה כי הצוואה הוקראה בפני המצווה או שנקראה על ידו. ערכה של טענה זו ייבחן במסגרת השאלה העובדתית האם המנוח הבין את הצוואה ואת תוכנה".

     

37. מן הכלל אל הפרט – שוכנעתי כי המנוחה שלטה בשפה העברית די הצורך להבנת צוואת 2000. המנוחה אמנם נולדה ברוסיה, אך עלתה לישראל בשנת 1961 היינו כ- 40 שנים לפני מועד עשיית צוואת 2000, בהיותה אישה צעירה בת כ- 28 שנים (עמ' 95 ש' 27). עו"ד ה' אשר מצאתי לתת אמון רב בעדותו, העיד כי הוא שוחח עם המנוחה רק בשפה העברית ומעדותו עולה כי המנוחה הבינה היטב את הצוואה שנעשתה בפניו ונערכה על ידו. אף בנו של הנתבע, אשר העיד מטעם הנתבע, העיד כי היה עם המנוחה בקשר קרוב וכי שוחח עמה בעברית בלבד והוא איננו דובר רוסית (עמ' 41 ש' 30 - עמ' 42 ש' 18). משכך, לא קם הצורך לתרגם את הצוואה מהשפה העברית לשפה אחרת וממילא לא קמה חובה לציין על גבי הצוואה כי היא תורגמה למנוחה.

     

38. אשר ליכולה של המנוחה לקרוא את צוואתה אשר נכתבה בשפה העברית – לטענת הנתבע, המנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה העברית אלא רק בשפה הרוסית. לדבריו, כאשר המנוח היה בחיים, הוא היה אחראי לעיסוק במסמכים והוא זה שטיפל בניירת ובמכתבים, ולאחר פטירתו הייתה המנוחה פונה לילדיה על מנת שיתרגמו עבורה מכתבים בשפה העברית שנשלחו אליה (סעיף 23 לכתב ההתנגדות). גם בנו של הנתבע העיד כי המנוחה לא ידעה לקרוא בשפה העברית, ובעת ביקוריו אצלה היא הייתה מבקשת ממנו לקרוא עבורה את המכתבים שקיבלה (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, חקירתו הנגדית בעמ' 42 ש' 19). בקדם המשפט עת נשאל התובע על ידי בית המשפט האם המנוחה ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית, השיב: "בסיסי, היא לא יכלה לכתוב ספרים". התובע המשיך והשיב כי המנוחה לא ידעה לקרוא עיתון בעברית, כי היא "ידעה לקרוא את המכתבים שהיא קיבלה", אך לא ידע לומר בוודאות שהיא ידעה לקרוא את תוכן המכתבים (עמ' 3). בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי המנוחה אמנם לא ידעה לקרוא עיתונים בעברית, "אך היא ידעה לקרוא את המכתבים שקיבלה". לדבריו, המנוחה לא ידעה עברית ברמה גבוהה, אך ידעה אם הדוור טעה בחלוקת המכתבים, ידעה לקרוא תעודות של בניה מבית הספר, ידעה לדבר עם פקידים בבנק וידעה לשלם חשבונות של הדירה (סעיף 15 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, הסביר התובע כי לגישתו עברית בעיתון יכולה להיכתב בשפה גבוהה יותר מאשר במכתבים אשר כתובים ב"עברית ... הרבה יותר פשוטה" (עמ' 10 ש' 9-7). עת נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם אי פעם ראה את המנוחה קוראת משהו בשפה העברית, השיב בחיוב (ש' 24-23). אולם, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי המנוחה ביקשה ממנו שיקרא מכתבים שקיבלה למשל מביטוח לאומי, והוא היה קורא את המכתב ומסביר לה (ש' 30-25). המסקנה העולה מדברי התובע היא, כי אף אם המנוחה ידעה לקרוא בשפה העברית, היה זה ברמה נמוכה בלבד, ומתעורר ספק ביחס ליכולתה לקרוא צוואה.

     

39. מנגד, על פי עדותו של עו"ד ה', המנוחה לא ציינה בפניו שהיא אינה יודעת לקרוא בשפה העברית (דיון מיום 9.5.23 עמ' 5). מעדותו עולה, כאמור, כי המנוחה הבינה היטב את הצוואה שעשתה בפניו וידעה על מה היא חותמת.

     

40. זאת ועוד, גם על פני צוואת 1993, אותה הנתבע מבקש לקיים, לא צוין כי היא הוקראה למנוחה. ביחס לצוואת 1993 לא הובאה כל ראיה לכאורה לתמיכה במסקנה שהיא הוקראה למנוחה כמו גם לתמיכה במסקנה שהמנוחה ידעה על מה היא חותמת. אף על פי כן, מבקש הנתבע לקיים צוואה זו. מכאן, שגם לשיטת הנתבע לא היה הכרח לציין על גבי הצוואה כי היא הוקראה למנוחה על מנת לעמוד על כך שהמנוחה הבינה על מה היא חתמה. איני מקבלת את טענת הנתבע לפיה יש לצאת מנקודת הנחה שהמנוח, אשר עשה את צוואת 1993 יחד עם המנוחה, הסביר לה את תוכנה. מדובר בהנחה שאינה מבוססת. הנתבע מבקש ללמוד מסקנה זו מהעובדה שעד לפטירת המנוח הוא זה אשר טיפל במסמכים, ניירת ומכתבים של המנוחים. אולם באותה מידה עובדה זו יכולה להביא דווקא למסקנה הפוכה, לפיה המנוחה חתמה על צוואת 1993, אשר נעשתה במסמך אחד שעליו חתמו שני המנוחים, משום שסמכה על המנוח ומבלי שהצוואה הוקראה לה. כך או כך מדובר בהשערות בלתי מבוססות בלבד, וראיה של ממש לא הובאה.

     

    בבחינת למעלה מהדרוש אוסיף, כי צוואת 1993 כוללת הוראות סבוכות יותר מצוואות 1996 ו- 2000 אשר הוראותיהן פשוטות יחסית (כך בסעיף 3 לצוואת 1993 ישנה הוראה על מינוי כמנהל עיזבון "את זה משנינו שישאר אחרון בחיים" ואת הנתבע "היה ושנינו נמות בעת ובעונה אחת", וכך סעיפים 5 ו-6 לצוואת 1993 כוללים הוראת הורשה לבן הזוג שנותר אחרי פטירת בן הזוג הראשון "לאחר פטירתו של הראשון מתוך שנינו יירש האחרון מתוך שנינו שנשאר בחיים את כל רכושו ועזבונו של זה שנפטר ראשון" והוראת הורשה לבניהם של המנוחים "לאחר פטירתו שנינו"). כמו כן, צוואת 1993 כתובה בכתב יד, וזאת בניגוד לצוואות 1996 ו- 2000 אשר הודפסו. משכך, הדעת נותנת שקושי בקריאה יבוא לידי ביטוי בצורה רבה יותר דווקא בנוגע לצוואת 1993.

     

41. מכל מקום, אף אם מתעורר ספק בנוגע ליכולתה של המנוחה לקרוא את צוואת 2000 משום קושי בקריאת השפה העברית, עלה בידי התובע לשכנע כי המנוחה ידעה שזו צוואתה, מבחינה טכנית ומהותית וכי המנוחה הבינה את הוראות הצוואה. שוב ראוי להדגיש בעניין זה כי צוואת 2000 היא חזרה על צוואת 1996, כאשר השוני בין שתי הצוואות מינורי ובעל אופי טכני בעיקרו, ובנוגע לצוואת 1996 נשמעה עדותו של עו"ד ה' אשר לא מותירה מקום לספק כי המנוחה ידעה שזו צוואתה וכי הצוואה שיקפה את רצונה של המנוחה. כאשר מצרפים זאת יחד עם עדות עו"ד ג' בנוגע לדברים ששמע מק' ששימש כעד לצוואת 2000 ובפרט בנוגע לכך שק' שמע מהמנוחה שהיא רוצה שהתובע הוא שיירש את דירתה; ויחד עם הסרטון בו נראה ונשמע ק' כאמור; וכן עם הטעם בשלו לא הובא ק' עצמו לעדות על ידי התובע – מוסר הספק בנוגע להבנת המנוחה את תוכן צוואתה ולידיעתה שזו צוואתה. משהתובע עמד בנטל השכנוע להראות כי המנוחה ידעה ביחס לצוואת 2000 שזו צוואתה, שוב מוטל נטל השכנוע על הנתבע כי אין לקיים את הצוואה.

     

42. במסגרת ההליך ניסה הנתבע לטעון כי גם ק' לא שלט בשפה העברית ועל כן לא היה באפשרותו להדפיס עבור המנוחה את צוואתה, כפי שהתובע טען וכפי שסיפר ק' עצמו בסרטון שצורף ואשר עליו העיד עו"ד ג' כאמור. אך טענת הנתבע בעניין זה לא הוכחה. כאמור, ק' לא הובא לעדות על ידי מי מהצדדים ולא נחקר אודות יכולותיו בשנת 2000 לקרוא ולכתוב בשפה העברית. בתצהיר עדותו הראשית של בנו של הנתבע נכתב מידי פעם ביקש ממנו ק' לקרוא עבורו מסמכים שקיבל וכך גם ל' (סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית). אולם, מחקירתו הנגדית עלה כי יתכן והקושי בשלו פנו אליו ק' ול' לא היה נעוץ בקשיי שפה אלא בהתמודדות עם ביורוקרטיה. עוד עולה מעדות בנו של הנתבע, כי כאשר תיאר את ק' כמי שאינו שולט בשפה העברית, התכוון לכך שניכר שהוא "היה עולה חדש בתקופה מסוימת", עברית אינה שפת האם שלו, וידיעתו בעברית אינה מאפשרת לו להתנהל לבדו בעניינים ביורוקרטיים מסובכים. בנו של הנתבע העיד גם כי שמע מק' או מגורם אחר בסביבתו כי הוא עבד בצבא בישראל (עמ' 47-46). אף הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי ק' עבד כאזרח עובד צה"ל (עמ' 96 ש' 10-5). עובדה זו מחלישה את הטענה שק' לא ידע לקרוא בעברית. בסרטון שהוגש כאמור נראה ק' כשהוא מתקשה בקריאה מהדף שהונח לפניו. לנוכח גילו, לא מדובר בעובדה מפתיעה ואין בה כדי ללמד שבעת עשיית הצוואה, למעלה מ- 20 שנים לפני המועד בו צולם הסרטון, לא היה ק' מסוגל לקרוא בשפה העברית כפי שמבקש הנתבע להסיק.

     

    כשרות המנוחה לעשות צוואה בעת עשיית צוואת 2000:

     

43. בכתב ההתנגדות טען הנתבע כי בעת עשיית צוואת 2000 לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ועל כן הצוואה בטלה, תוך הפנייה להוראת סעיף 26 לחוק הירושה. בסיכומיו לא שב הנתבע על טענה זו ומכאן שהטענה נזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)).

     

44. למעלה מהצורך יצוין כי, הטענה שבעת עשיית צוואת 2000 לא הייתה המנוחה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה לא הוכחה. הנתבע לא ביקש כי ימונה מומחה רפואי לבחינת הסוגיה ואף לא הוכיח טענתו זו בכל דרך אחרת. נהפוך הוא, הוכח כי בעת עשיית צוואת 2000 המנוחה הייתה כשירה וידעה להבחין בטיבה של צוואה. בכתב ההתנגדות הפנה הנתבע לכך שהמנוחה אובחנה כסובלת מדמנציה בשנת 2011 וצרף מסמכים לתמיכה בכך, וטען כי "זמן רב לפני האבחון הרשמי" כבר חלה "ירידה קוגניטיבית של המנוחה בתחומים רבים" (סעיף 9 לכתב ההתנגדות). אך הצוואה נעשתה כ- 11 שנים לפני אותו אבחון ולא צורפה כל אסמכתא אשר יש בה כדי ללמד שאותה עת המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית כלשהי, לא כל שכן כזו שיש בה כדי לשלול את כשרותה לעשות צוואה. על מנת לבסס את טענתו כי המנוחה החלה לסבול מירידה קוגניטיבית זמן רב לפני האבחנה הרשמית, צרף הנתבע מכתב ששלח לבנו בשנת 2007 בו כתב כי אכל אצל המנוחה "עדיין לא ברור מה יש לה היא עייפה ורוצה לישון כל הזמן. הבדיקות בקופת חולים לוקחות הרבה זמן" (נספח ט"ו לתצהיר עדותו הראשית). ברם, בדברים אלה אין כדי להצביע על ירידה קוגניטיבית דווקא, ומכל מקום המכתב נשלח כשבע שנים לאחר המועד בו נעשתה צוואת 2000 ומשכך אין בו כדי ללמד על מצבה של המנוחה בעת עשיית צוואת 2000. יתר על כן, הנתבע עצמו טען בכתב ההתנגדות כי "המסמך הנחזה להיות צוואה לא נערך בשנת 2000 אלא ככל הנראה לאחר שהמנוחה כבר לקתה בדמנציה" (סעיף 12 לכתב ההתנגדות). מתוך טענתו זו של הנתבע ניתן ללמוד שגם לשיטתו בשנת 2000 המנוחה עדיין לא "לקתה בדמנציה" כהגדרתו. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע מפורשות כי התהליך הדמנטי החל בשנת 2005 (עמ' 61 ש' 29-27), כלומר 5 שנים לאחר עשיית צוואת 2000.

     

    טענות הנתבע בסיכומיו באשר ל"אינדיקציות מחשידות" מתוך צוואת 2000:

     

45. בסעיף 25 לסיכומיו פרט הנתבע טענותיו באשר ל"אינדיקציות מחשידות נוספות העולות מתוך המסמך", ואלה הן:

    (א) לטענת הנתבע, צוואת 2000 אינה מזכירה את צוואת 1993. ברם, אין כל הכרח לפרט בצוואה אודות קיום צוואה קודמת, ולא מצאתי כי מדובר ב"עובדה מחשידה", בפרט כאשר בין צוואת 2000 לבין צוואת 1993 נעשתה צוואה נוספת בשנת 1996.

    (ב) לטענת הנתבע, בצוואת 2000 נפלה טעות כתיב עת שם משפחת המנוחה נכתב --- [הערה בנוסח לפרסום: האות 'י' הוחלפה באות 'ו'] גם בכך לא מצאתי כדי לשנות. מדובר בטעות סופר אשר נפלה במקום אחד בצוואת 2000, בעוד בשני מקומות נוספים בצוואת 2000 נכתב שם משפחת המנוחה ללא טעות.

    (ג) לטענת הנתבע, בצוואת 2000 נכתב כי שם נעוריה של המנוחה היה --- אך שם נעוריה היה ---. טענה זו העלה הנתבע בתגובה שהגיש לתשובת התובע להתנגדותו לבקשה לקיום צוואת 2000, תוך שהוא הפנה לתעודת הפטירה של --- ז"ל, לתמצית רישום ממרשם האוכלוסין בעניינו ולצילום קברו. לא צורף מסמך כלשהו המתייחס אל המנוחה עצמה ממנו ניתן ללמוד מה היה שם נעוריה. זאת ועוד, גם בצוואת 1996 צוין כי שם נעוריה של המנוחה היה --- [כפי שצוין בצוואת 2000], ועל פי עדות עו"ד ה', אשר מצאתי אותה אמינה, הוא תמיד נוהג לרשום "את השמות מבית אבא", והמנוחה היא שמסרה לו את שמות הוריה כפי המופיע בצוואת 1996 (עמ' 6 ש' 12-4). מכל מקום, אף אם נפלה טעות בשם נעוריה של המנוחה כפי המופיע בצוואת 2000, לא מדובר בפרט מהותי, ואין בכך כדי לתמוך במסקנה שהצוואה ודרך חלוקת העיזבון אשר נקבעה בה, אינה משקפת את רצונה החופשי והעצמאי של המנוחה.

    (ד) לטענת הנתבע, צוואת 2000 לא נעשתה בפני עורך דין, אף שצוואת 1993 נעשתה בפני עו"ד. ראשית, אין בצוואת 1993 כל אינדיקציה לכך שהיא נעשתה לפני עו"ד. להיפך, הצוואה כתובה בכתב יד והעדים לה אינם עורכי דין או לכל הפחות לא צוין ליד שמם כי הם עורכי דין. שנית, אף אם לא כך היו הדברים, אין בעובדה שאדם עושה צוואה אחת בפני עו"ד וצוואה מאוחרת לא בפני עו"ד כדי לפגום בצוואתו או להוות "אינדיקציה מחשידה".

    (ה) לטענת הנתבע, צוואת 2000 לא הועתקה באופן מדויק מצוואת 1996, אלא יש שינויים בנוסח. כאמור, מבחינת תוכנה ואופן ההורשה שנקבע בה, צוואת 2000 זהה לצוואת 1996. עיקר ההבדלים בין הצוואות נוגעים לסימני פיסוק, הוספת ספרת ביקורת של תעודות הזהות של בניה של המנוחה, הוספת המילים "ללא שום השפעה ולחץ" בהתייחסות המנוחה לאופן בו נעשית צוואתה וויתור על סעיף שנכלל בצוואת 1996 לפיו היורשים החוקיים אשר לא יקבלו חלק מהרכוש יזכו ב- 1 ₪. לא מצאתי כי יש בכך כדי לעורר חשד כלשהו. השינויים יכולים דווקא להסביר מדוע בחרה המנוחה לעשות צוואה נוספת, ובה לשוב על הוראות ההורשה הכלולות בצוואה קודמת שעשתה.

    (ו) לטענת הנתבע, צוואת 2000 לא נמצאה בבית המנוחה ואף לא אצל עו"ד, אלא אצל התובע. משעה שהצוואה לא נערכה על ידי עו"ד והעדים לה אינם עורכי דין, ברור שהיא לא נמצאה במשרד עורכי דין. העובדה שבעת הפטירה עותק הצוואה נמצא אצל התובע אין בה כדי לעורר חשד. התובע עצמו העיד ושב על כך שהמנוחה מסרה לו מעטפה שבה הצוואה.

    (ז) לטענת הנתבע, צוואת 2000 מוקלדת ומודפסת כולה למעט התאריך אשר נכתב בכתב יד, ומכאן ניתן ללמוד שהתאריך הוסף במועד מאוחר יותר למועד ההדפסה. עובדה זו מעלה חשד נוסף, לשיטתו, שמא המסמך נחתם כאשר המנוחה כבר הייתה חולת דמנציה. גם טענה זו אין לקבל. גם אם התאריך הוסף לצוואה במועד מאוחר מהמועד בו גוף הצוואה הודפס, ואיני קובעת כך, הרי אין בעובדה זו כדי ללמד כי התאריך נכתב במועד אחר ממועד החתימה על הצוואה. טענה שהתאריך המצוין בצוואה נכתב במועד מאוחר למועד עשיית הצוואה לא הוכחה בכל דרך. כאמור, בצוואת 2000 עצמה מצוין כי המנוחה והעדים חתמו עליה "בנוכחותנו אנו ובהיות שלושתנו נוכחים בעת ובעונה אחת" ואף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהמנוחה והעדים לצוואה חתמו שלושתם במועד הנקוב בצוואה.

     

    טענת הנתבע כי הצוואה נעשתה מחמת טעות של המנוחה:

     

46. הנתבע טוען, כי צוואת 2000 נעשתה מחמת טעות בעובדה. לטענתו, "המנוחה סברה בטעות כי מצבו הכלכלי של התובע התדרדר או הורע" וזהו הטעם לכך שבחרה להעניק לו בלבד את זכויותיה בדירת מגוריה, אך בפועל "מצבו הכלכלי של התובע מצוין!" (סעיף 30 לסיכומי הנתבע). התובע ניסה להציג עצמו במסגרת ההליך כעובד כפיים שמרוויח שכר מינימום, אך הדברים הופרכו. הניסיון להטעות את בית המשפט מוכיח כי התובע הוא שהטעה את המנוחה לסבור כי הוא "מסכן שזקוק לתמיכה" (סעיף 31 לסיכומי הנתבע).

     

47. הן בצוואת 1996 והן בצוואת 2000 ציינה המנוחה כי היא מצווה את דירת מגוריה לתובע בלבד, "שכן בני ... [הנתבע] מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר מבני ... [התובע]". המנוחה הוסיפה וציינה: "אני מצפה ומקווה שבני ... [הנתבע] יבין את המניעים שלי ולא תיווצר מחלוקת כלשהיא בינו לבין בין ... [התובע] בגלל העובדה שהשארתי את דירתי אך ורק לבני ... [התובע]" (סעיף 4 לשתי הצוואות). כלומר, הוראת המנוחה כי התובע בלבד יירש את דירתה, התבססה על ההנחה שהנתבע מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר מהתובע. אך מכאן לא ניתן ללמוד כי הצוואה נעשתה על יסוד סברה של המנוחה כי התובע נתון במצוקה כלכלית.

     

48. סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה". עניינו של סעיף 30(ב) לחוק הירושה הוא טעות יסודית (שורשית) שכבר הייתה קיימת בעת עריכת הצוואה, והיא נוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את צוואתו כפי שעשה (פגמים בצוואות 239). משכך, טענות הנתבע באשר למצבם הכלכלי של הצדדים כיום כלל אינן רלבנטיות. הנתבע לא הוכיח – לא ביחס לתקופה בה נעשתה צוואת 2000 וגם לא ביחס לכל תקופה אחרת – כי הנחת המנוחה לפיה הנתבע מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר מהתובע, לא הייתה נכונה. לפיכך, טענה זו נדחית.

     

    טענת הנתבע כי הצוואה נעשתה תוך מעורבות:

     

49. לטענת הנתבע, נסיבות המקרה מחשידות, ומלמדות על מעורבות ישירה וברורה של התובע בעריכת המסמך משנת 2000. על כן ובשים לב לכך שהתובע לקח את המנוחה לעו"ד ה' לשם עשיית צוואת 1996, יש לבטל את נישולו של הנתבע מירושת הדירה גם לנוכח הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

     

50. סעיף 35 לחוק הירושה מניח קיומה של השפעה בלתי הוגנת מקום בו הצוואה מזכה את "מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה", וקובע כי הוראת צוואה כאמור בטלה. נוכח התוצאה הקשה שקובע הסעיף, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי יש לפרשו על דרך הצמצום (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של אגרון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338 349).

     

51. במקרה שלפניי לא הוכח בכל דרך כי התובע ערך את צוואת 2000 או היה עד לעשייתה או נטל באופן אחר חלק בעריכתה. אמנם התובע הסיע את המנוחה לעו"ד ה' לשם עשיית צוואת 1996 והוא שהכיר את עו"ד ה' למנוחה, אולם בכך אין כדי ללמד שנטל חלק בעריכת צוואת 1996 לא כל שכן כי בעריכת צוואת 2000. התובע טען כי כלל לא ידע אודות צוואת 2000, כי המנוחה היא שיצרה קשר עם העדים וכי רק בדיעבד שיתפה אותו המנוחה בכך שעשתה צוואה ומסרה לו עותק ממנה במעטפה סגורה (סעיפים 58, 60, 61, 66 לתשובת התובע להתנגדות לקיום הצוואה, וסעיפים 10 ו- 13 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). גם בעניין זה גרסת התובע לא נסתרה.

     

    טענת הנתבע כי יש לקבל את ההתנגדות לפי "הלכת החוטים השזורים":

     

52. בסיכומיו טען הנתבע, כי "יש לראות ב"מבט על" את הצטברות כל החשדות העולים ביחס לאותנטיות המסמך הנחזה לצוואה משנת 2000, ואת מעורבות התובע בקשר לעריכת ה"צוואה" והתנהלותו לאחר פתיחת ההליכים דנא, כמכלול המחייב את קבלת התנגדות הנתבע בהתאם להלכה שנקבעה בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני פסקה 7 (6.5.2015), ושזכתה לכינוי "הלכת החוטים השזורים"" (סעיף 33 לסיכומים).

     

53. אולם "הלכת החוטים השזורים" אינה מהווה עילת התנגדות בפני עצמה. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.2015), עמד בית המשפט העליון על כך שאת סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת יש לבחון כמכלול, ואף שהנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה, יש לזכור כי לא פעם הראיות לקיום השפעה בלתי הוגנת הן נסיבתיות. בפסק דין זה הודגש, כי יתכנו מקרים בהם בחינה נפרדת של כל אחד מסממניה של השפעה בלתי הוגנת תביא למסקנה כי השפעה כאמור לא הוכחה, אולם התבוננות על מכלול הנסיבות תביא למסקנה כי קיומה של השפעה בלתי הוגנת הוכח. כדברי כב' השופט הנדל שם: "חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים" (סעיף 7 לפסק הדין). פסק דין זה, אשר זכה לכינוי "הלכת החוטים השזורים" לא קובע עילת התנגדות חדשה לצוואה, אלא עוסק בדרך בה ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כידוע, בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן: דנ"א מרום), קבע כבוד השופט א' מצא ארבעה מבחנים, שאינם בבחינת רשימה סגורה, שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם מתקיימת השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות (האם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי הן מבחינה פיזית הן מבחינה שכלית-הכרתית), תלות וסיוע (מקום שהתברר כי המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו), קשרי המצווה עם אחרים, ונסיבות עריכת הצוואה. על פי פסק הדין שניתן בבע"מ 4459/14 האמור, גם אם בחינת כל אחד מהמבחנים האמורים בנפרד תוביל למסקנה כי אלו לא התקיימו, לעתים בחינה במבט על, תוך שזירת המבחנים השונים, תוביל למסקנה כי הוכחה השפעה בלתי הוגנת.

     

54. במקרה שלפניי, הנתבע כלל לא טען שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד התובע. מכאן, ש"הלכת החוטים השזורים" אינה רלבנטית. ממילא, אין בחומר הראיות כדי לתמוך במסקנה שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת וזאת בין אם מתוך בחינה נפרדת של כל אחד מהמבחנים שנקבעו בדנ"א מרום, ובין תוך בחינה במבט-על. לא נטען ולא הוכח בעת עשיית צוואת 2000 הייתה המנוחה תלויה בזולתה לא כל שכן בתובע. נהפוך הוא, הנתבע עצמו טען כי לאחר פטירת המנוח, כלומר משנת 1995, התחזק הקשר שלו עם המנוחה, הוא דאג למרבית צרכיה לרבות צרכיה הרפואיים, נהג לבקרה "על בסיס שבועי", פעל לקבלת רישיון להעסקת עובד זר עבורה ואף תמך בה כלכלית (סעיפים 5 ו- 7 לכתב ההתנגדות, סעיפים 10-6 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). מתוך כך ניתן לשלול גם את החשש כי המנוחה בודדה על ידי התובע. אכן, נסיבות עשיית הצוואה לא הובררו עד תום, וזאת כפי שתואר בהרחבה לעיל. אולם מכך ודאי אי אפשר לגזור מסקנה כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. ממילא, כאמור, הטענה לא הועלתה.

     

    משמעות הוראת יורש אחר יורש בצוואת 1993:

     

55. הנתבע טען עוד, כי הואיל וצוואת 1993, אשר ביחס למנוח ניתן צו לקיומה, קובעת הסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהנתבע זכאי לכל הפחות ל- 25% מדירת המגורים. התובע טוען בעניין זה כי המנוחה הייתה זכאית לצוות כרצונה גם את החלק שירשה מבעלה בהתאם לצוואת 1993 משום שלא הוגבל במסגרתה חופש הציווי, תוך שהוא מפנה לבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (4.2.2007). אולם יש להבחין בין שאלת זכותו של מצווה אשר עשה צוואה הדדית לשנות את צוואתו בנוגע לרכושו; לבין השאלה האם כאשר צוואה כוללת הוראה מסוג יורש אחר יורש, מוגבל היורש הראשון בפעולותיו בחלק אותו ירש. טענת הנתבע בסיכומיו נוגעת לשאלה השנייה בלבד. אמנם בכתב ההתנגדות טען הנתבע כי בשל אינטרס ההסתמכות גם ביחס לעיזבונה שלה לא יכולה הייתה המנוחה לשנות את ההסדר שנקבע בצוואת 1993 אשר נעשתה כצוואה הדדית, אך בקדם המשפט הודיע בא כוחו כי הוא מוותר על טענה זו (עמ' 2 ש' 6-1).

     

56. צוואת 1993, עליה חתמו במסמך אחר המנוח והמנוחה, מנוסחת כך: "5. הננו מצווים בזה שלאחר פטירתו של הראשון מתוך שנינו יורש האחרון מתוך שנינו שנשאר בחיים, את כל רכושו ועזבונו של זה שנפטר ראשון. 6. לאחר פטירת שנינו ירשו אותנו בנינו בחלקים שווים". מדובר בהוראה מסוג "יורש אחר יורש". לא מצאתי ממש בטענת התובע לפיה המנוחים כיוונו רק למקרה בו שניהם ילכו לעולמם יחד. פרשנות זו שמבקש התובע ליצוק לתוך הצוואה אינה עולה מתוך לשונה הפשוטה של הצוואה ואף לא הובאה כל ראיה אחרת לתמיכה בה. סעיף 54(א) לחוק הירושה, מורה כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". נקודת המוצא בפרשנות צוואה היא כיבוד רצון המת (ע"א 1900/96‏ טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999)). בבואו של בית המשפט לפרש צוואה עליו ליתן את דעתו לאומד דעת המצווה, כפי שהוא משתמע מתוך לשון הצוואה, וככל שאינו משתמע מתוכה, מתוך הנסיבות (ע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015); ע"א 6178/21 מרכז רפואי שערי צדק נ' עו"ד רונן מטרי בתפקידו (14.2.2022)).

     

57. בצוואת 1993 לא כתבו המנוחים כי בניהם יירשו רק אם שניהם ילכו לעולמם יחד. זאת, בעוד במקום אחר בצוואה, כאשר חפצו המנוחים להתייחס למקרה בו שניהם ימותו בעת ובעונה אחת, ציינו זאת במפורש (ראו סעיף 3 לצוואה). זאת ועוד, בסעיף 5 לצוואת 1993 אשר צוטט לעיל, התייחסו המנוחים במפורש למקרה בו לא ילכו לעולמם יחד, וסעיף 6 לצוואה העוסק בזכותם של בניהם לרשת בא בצמוד לאחר סעיף זה. הינה כי כן, בחינת לשון הצוואה מובילה למסקנה כי המנוחים לא התכוונו להגבלת הציווי לבניהם רק למקרה ששני המנוחים ילכו לעולמם בעת ובעונה אחת. לא הובאו כל נסיבות חיצוניות לצוואה התומכות במסקנה אחרת.

     

58. הואיל ועסקינן בצוואה הכוללת הוראה מסוג "יורש אחר יורש", ומאחר שהמנוחה כיורשת ראשונה זכתה בעיזבונו של המנוח – המנוחה הייתה רשאית לעשות במה שירשה כרצונה, "כבתוך שלה", והצדדים כיורשים שניים זוכים אך במה ששיירה המנוחה; ואולם, המנוחה אינה יכולה לגרוע מזכותם על ידי צוואה (ראו הוראת סעיף 42(ב) לחוק הירושה). כלומר, החלק אותו ירשה המנוחה מהמנוח ואשר נשאר בעת פטירתה, צריך להתחלק בהתאם להוראת המנוח בצוואת 1993 אשר ניתן צו לקיומה.

     

    מהימנות הצדדים:

     

59. הנתבע טוען כי בגרסה שהציג התובע עלו סתירות ותמיהות. אכן עדות התובע לא הצטיינה בדיוק, ובנושאים מסוימים טענותיו הופרכו או לא התיישבו אלה עם אלה. בנוגע למועד בו פתח לראשונה את המעטפה בה הייתה צוואת 2000 אותה מסרה לו לדבריו המנוחה, העיד התובע במקום אחד כי היה זה בשנת 2017 (עמ' 20 ש' 13-10), אולם מייד לאחר מכן העיד שיכול להיות ואף סביר להניח שפתח את המעטפה עוד קודם לכן (עמ' 20 ש' 31 - עמ' 21 ש' 5). כמו כן, בסעיף 13 לתצהיר שצרף התובע לתמיכה בהתנגדותו לבקשת הנתבע לקיום צוואת 1993, נכתב: " ... אני בלי השכלה, משתכר מעבודות כפיים (כגנן) בגבולות שכר המינימום ...", ובסעיף 14 כתב כי המנוחה "בחרה לתת ביטוי למצבי הכלכלי הרעוע ולהעדיף אותי כמעין- "העדפה מתקנת" לאור קשיי, הדוחק הכלכלי בו אני ומשפחתי נתונים והבעת רצונה של אמי לסייע לי ולו בשל מסירותי ותמיכתי בה". אך בחקירתו הנגדית של הנתבע עלה כי שכרו אינו בגבולות שכר המינימום וכי מצבו הכלכלי אינו דחוק.

     

60. גם הנתבע הציג בפני בית המשפט תמונה חלקית בלבד התואמת את צרכיו. כך, כאמור, העלה בתצהיר עדותו הראשית טענה באשר להיכרות בין התובע לבין עו"ד ה' תוך שהסתיר כי גם לו היכרות עם עו"ד ה'. הנתבע אף ניסה להאדיר את מצבו הכלכלי של התובע ולשם כך טען כי לרעיית התובע הכנסה חודשית בסך של כ- 100,000 ₪ (סעיף 18.ד לתצהיר עדותו הראשית), אך בחקירתו הנגדית עלה כי מדובר בטענה שאינה מבוססת כלל.

     

61. מכל מקום, אותם נושאים בהם עדותו של התובע נמצאה לא קוהרנטית אינם בליבת הסוגיות שבבסיס ההכרעה. התובע דיבר אמת בנוגע למצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עשיית צוואת 2000. לא הוכחה בכל דרך מעורבות מצד התובע בעשיית צוואת 2000, וגרסתו בעניין זה לא נסתרה. באשר לנסיבות עשיית הצוואה אמנם תחילה אמר התובע שהוא מניח שהיא הודפסה בדירתו של ק' ולאחר מכן טען שהיא הודפסה בקופת החולים בה ק' התנדב, אך לתובע אין ידיעה אישית אודות הנסיבות שהרי לדבריו המנוחה סיפרה לו אודות הצוואה רק בדיעבד. אף לא הוכח כי התובע הציג בפני המנוחה מצג שווא אשר על בסיסו נעשתה צוואת 2000.

     

62. זאת ועוד ואף אם התובע היה מוסר גרסאות לא מדויקות בנוגע לנושאים מהותיים, לא היה בכך בהכרח כדי להביא לביטול הצוואה. ראו בעניין זה דברי כבוד השופט א' ואגו בעמ"ש (באר-שבע) 756-06-20 א.ד. נ' ד.ח. (21.1.2021): "יש להטעים, בנקודה זו, שמתן גרסאות לא מדויקות, ואף משתנות, מטעם בעל דין המעיד במשפט, ראוי לגנאי, ובוודאי שאינו מיטיב עם עניינו. ברם – בהינתן נטל ההוכחה והשכנוע, המוטל על כתפי הטוען לאי קיום צוואה, שהיא לפי חזותה וצורתה – תקינה, אין בכוחו של החסר לבוא במקום הראיות הפוזיטיביות והמשכנעות, שבלתן אין מקום לבטול הצוואה, וליצירת מצב, חלילה, של הימנעות מכיבוד רצונו האותנטי של המצווה, מקום שבו לא התקיימו, לאשורן, הנסיבות החריגות המצדיקות הכרה בבטלות הצוואה, או חלקה ... ביהמ"ש צריך להשתכנע, פוזיטיבית, שחלקו של המשיב בעריכת הצוואה היה משמעותי ובדרגה המצריכה מסקנה בדבר בטלות הצוואה שהוא הזוכה על פיה. מחדלי המשיב והערפול בגרסאותיו, בנקודות מסוימות, על רקע עדויות אחרות שנשמעו, אין בהם להחליף את אותו שכנוע פוזיטיבי, הנדרש לגבי גרסת המערערת ולשם אימוץ טענות הפסול שהעלתה כלפי הצוואה".

     

    ד. לסיכום:

     

63. לא הוכח כי החתימה שעל גבי צוואת 2000 אינה חתימת המנוחה. לא נפל פגם צורני בצוואה, ואף אם נפל הריהו פגם קל ויש בחומר הראיות כדי לרפאו. המנוחה הייתה כשירה לעשות צוואה בעת עשיית צוואת 2000. שוכנעתי כי המנוחה שלטה בשפה העברית די הצורך כדי להבין את תוכן צוואת 2000. עלה ספק בשאלה האם המנוחה הייתה מסוגלת לקרוא בשפה העברית ברמה הדרושה לקריאת צוואותיה, ואולם שוכנעתי כי המנוחה הבינה היטב את תוכן צוואת 2000 וידעה ש"זו צוואתה", כי הצוואה משקפת את רצונה וכי המנוחה חפצה להעניק לתובע את הזכויות בדירה. לא הוכח כי צוואת 2000 נעשתה תוך מעורבות מצד התובע. בחירתה של המנוחה להעניק לתובע את הזכויות בדירה התבססו על סברתה כי הנתבע מסודר יותר מבחינה כלכלית מהתובע, ולא הוכח כי סברה זו לא הייתה נכונה. אמנם טענת התובע אשר הועלתה במסגרת ההליך כי מצבו הכלכלי רע נסתרה, אך הצוואה אינה מבוססת על טענה זו.

     

64. בהתאם לכל האמור, התנגדות הנתבע לקיום צוואת 2000 נדחית, ובקשת התובע לקיומה מתקבלת.

    הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    המזכירות תסגור את התיקים שבכותרת.

     

    ניתן היום, ב' טבת תשפ"ד, 14 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.