פס"ד בעניין הנטל הנדרש להגדלת קרן חוב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 8.7.18 (כב' השופטת קרן גיל) שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, שדחתה את בקשת המבקשת להגדלת קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל.

א.         רקע עובדתי

1. ביום 11.2.1999 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין שעליו חתמו הצדדים (להלן: "ההסכם"). במסגרת ההסכם, נקבעו סכומים שעל המשיב לשלם למבקשת.

2. בסעיף 3 ו' להסכם (להלן: "ס"ק ו'") נקבע כי:

"סכום חודשי בסך 125 דולר ארה"ב אשר ישולם על-ידי מ' לנ' לא יאוחר מהיום ה-25 בכל חודש וחודש, החל מחודש ינואר 1999 ועד חודש ספטמבר שנת 2013. אולם ניתנת למ' הרשות לדחות ולצבור את התשלומים עפ"י סעיף קטן זה עד למועד צאתו לפנסיה, ולשלמם לנ' ביום צאתו לפנסיה ללא תוספת ריבית ולפי השער היציג של הדולר באותו יום...".

3. המבקשת הגישה לביהמ"ש קמא תביעה לאכיפת פסק הדין, מאחר שלטענתה המשיב לא שילם לה חלק מהסכומים המגיעים לה על פי ההסכם, לרבות המגיע לה לפי ס"ק ו' (להלן: "התביעה"). ביום 30.5.16 נפסק כי פסק הדין יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל. מונה אקטואר לצורך חישוב חלקה של המבקשת בהתאם לסעיפים אחרים בהסכם ונקבע מנגנון לחקירת האקטואר בלשכת ההוצל"פ. בנוסף נקבע בפסק הדין הנ"ל כי:

"למען הסר ספק, כל יתר עתירותיה של התובעת ביחס לכספים המגיעים לה על פי הנטען על פי ההסכם... יוגשו כבקשה להגדלת קרן החוב במסגרת תיק ההוצאה לפועל שהנטל להוכחתה רובץ על התובעת".      

4. המבקשת הגישה בקשה להגדלת קרן החוב והמשיב הגיש התנגדות בטענת "פרעתי".   

5. ביום 17.9.17 קבעה כב' רשמת ההוצאה לפועל, קליין-יונה, באשר לנטל ההוכחה כי:

            "טענת החייב לפיה על הזוכה להוכיח שהחייב לא פרע את חובו – דינה להידחות. בפסק הדין נקבע שהנטל להוכחת הבקשה רובץ לפתחי הזוכה. ודוק – אכן בבקשה להגדלת קרן החוב הנטל רובץ לפתחה של הזוכה שכן קרן החוב לא גדלה באופן אוטומטי אלא על הזוכה להגיש בקשה, להוכיח את זכאותה להגדלת קרן החוב בהתאם לרכיבי הבקשה, זו מועברת לתגובת החייב ושוב לתשובת הזוכה ורק לאחר מכן תוכרע הבקשה... לעניין זה סבורתני שהצדק עם הזוכה, היינו הנטל הרובץ לפתחה הוא להוכיח את רכיבי הבקשה, קרי להוכיח את מקור החיוב בצירוף תחשיב שיוגש באופן ברור, נהיר ומפורט כך שניתן יהיה להבין מה גובה החיוב. הזוכה אינה נדרשת להוכיח שהתשלומים לא בוצעו שכן אוחזת היא בפסק דין הקובע שעל החייב לשלם". 

כמו כן נקבע בהחלטה הנ"ל, כי המבקשת הוכיחה את מקור החיוב. עם זאת, המבקשת לא הגישה תחשיב מפורט כיצד "הגיעה" לסכום המבוקש ולא צירפה אסמכתאות. כב' הרשמת קבעה, כי בשלב זה אין היא מוצאת לאשר את הבקשה להגדלת הקרן והורתה למבקשת לצרף תחשיב מחודש בגיבוי אסמכתאות.

6. המבקשת הגישה בקשה מתוקנת להגדלת קרן החוב. ביום 8.11.17, לאחר שהחייב לא הגיש תגובתו לתחשיב שהגישה המבקשת, קיבלה כב' רשמת ההוצל"פ את בקשת המבקשת והגדילה את קרן החוב בהתאם לס"ק (ו).

7. בעקבות ערעור שהגיש המשיב על ההחלטה הנ"ל, הורה בהמ"ש קמא על החזרת הדיון לכב' רשמת ההוצאה לפועל. לאחר שהתקיימו שני דיונים בבקשה להגדלת החוב שהגישה המבקשת, ניתנה ביום 16.4.18 החלטת כב' הרשמת, אשר דחתה את בקשת המבקשת להגדלת קרן החוב בגין הרכיב בס"ק (ו) (להלן: "ההחלטה").

8. בהחלטה נקבע בין היתר כי:

"בין הצדדים שררו במהלך השנים שמחתימת ההסכם בשנת 99 ועד לפרוץ הסכסוך ב – 2016 יחסים מיוחדים, שכללו קיזוזים והתחשבנויות לא דווקניות. עוד בדיון בטענת "פרעתי" הוברר כי הצדדים נהגו לקיים התחשבנות לא מדויקת באשר לטיפולי הרכב שעל החייב לשלם לזוכה... התברר כי מערכת היחסים אף מסועפת יותר: מסתבר כי החייב והזוכה עבדו יחד והזוכה היא שהייתה אחראית על תשלום שכרו של החייב. השכר שולם במזומן לאחר התקזזות בין הצדדים ובמתכוון לא נשמר כל תיעוד באשר לגובה השכר. עוד הסתבר, כי הצדדים ניהלו התחשבנויות נוספות בגין מתנות לנכדים או נסיעה משותפת לחו"ל... הצדדים העידו כי סייעו זה לזה רבות בכלל תחומי החיים... בין הצדדים נוהלה התחשבנות בלתי פורמלית, שלא כללה תיעוד ברור של הסכומים שנתקבלו ובגין מה שולמו. נערכו הסכמות שמחוץ לפסק הדין, והיחסים הבינאישיים עמדו מעל היחסים הכספיים. בנסיבות אלה, אין החייב או הזוכה יכולים להוכיח או אפילו לדעת בוודאות בעצמם מה שולם ומה לא שולם" (סעיפים 23-25 להחלטה).

9. על החלטה זו הגישו הצדדים ערעורים לבית המשפט קמא. המבקשת טענה כי המשיב לא הרים את הנטל להוכחת טענת "פרעתי" ולכן היה על כב' רשמת ההוצאה לפועל לקבל את בקשתה ולהגדיל את קרן החוב בגין ס"ק (ו).

10. ביום 8.7.18 דחה ביהמ"ש קמא את ערעור המבקשת וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטה (להלן: "פסה"ד"). ביהמ"ש קמא קבע, כי ההחלטה מבוססת ואין להתערב בה. נפסק כי הנטל להוכיח את הבקשה להגדלת קרן החוב רובץ לפתחה של המבקשת ונטל זה לא הורם. נקבע כי טענת המבקשת לפיה אין היא נדרשת להוכיח שהתשלומים לא בוצעו ע"י המשיב, עומדת בסתירה להחלטת ביהמ"ש מיום 30.5.16 שערעור עליה היה על המבקשת להגיש במועד לביהמ"ש המחוזי ולא כעת, במסווה של ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ. נפסק גם, כי המבקשת לא הציגה ראיות לתמיכה בטענותיה ואף אישרה את דבר התנהלותם הכלכלית של הצדדים. המבקשת לא ידעה לומר עבור מה ואילו קיזוזים בוצעו. לפיכך, גם אם נטל השכנוע היה מוטל על כתפי המשיב, די היה בהודאתה של המבקשת בדבר אופן התנהלותם, בכדי להצדיק העברת נטל הבאת הראיה לפתחה.

11. המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה בקשת רשות ערעור.

12. הוחלט כי הבקשה מצריכה תשובה והמשיב הגיש את תשובתו.

ב.         תמצית טענות המבקשת

1. הערכאות דלמטה פסקו בניגוד לדין ולפסיקה. טעה בהמ"ש קמא, כאשר הסיר את נטלי חובת ההוכחה מעל כתפי החייב – המשיב והטילם על כתפי הזוכה - המבקשת.

2. המשיב שינה את גרסאותיו שוב ושוב. ראשית טען בכתב ההגנה שהגיש לתביעה, כי הוא כלל לא שילם את הסכום שהיה עליו לשלם לפי ס"ק (ו), מאחר שהצדדים הגיעו להסכמה לפיה הוא לא ישלם למבקשת סכום זה, שכן יש ברשותה 4 נכסים (סעיף 37 לכתב ההגנה). לאחר מכן, במסגרת ההתנגדות בטענת "פרעתי" שהגיש ללשכת ההוצל"פ בתגובה לבקשה להגדלת קרן החוב לפי ס"ק (ו), שינה המשיב את גרסתו וטען כי על המבקשת הנטל להוכיח שהוא לא שילם לה. לעניין נטל ההוכחה, נשען המשיב על החלטת ביהמ"ש קמא מיום 30.5.16 וטען כי על המבקשת היה להציג ראיות כי לא קיבלה את התשלום. לאחר מכן טען המשיב במסגרת חקירתו בלשכת ההוצל"פ, כי הוא שילם כל השנים את התשלום לפי ס"ק (ו), כאשר היה עובד שכיר של המבקשת וחובו זה קוזז משכרו. בחקירתו הוא טען כי: "שילמתי לה גם בכסף וגם באמצעות עבודה אצלה".   

3. כל סכום ששילם המשיב למבקשת על פי ההסכם, מתועד ומגובה בקבלות ואישורים פרט לסכומים שעל המשיב לשלם לפי ס"ק (ו). היעלה על הדעת שלא יהיה כל תיעוד ל-177 תשלומים חודשיים בהתאם לס"ק (ו)?

4. המבקשת אוחזת בידיה פסק דין. לכן, נטל הוכחת התשלום מוטלת על כתפי המשיב ולא על כתפיה. המשיב לא הציג כל ראיה להוכחת התשלום על ידו. נטל השכנוע בטענת פרעתי קבוע ומוטל על החייב, הנחשב כמוציא מחברו, ולכן עליו הראיה.

5. ביהמ"ש קמא קבע בפסק הדין, כי בשל מערכת היחסים המיוחדת בין הצדדים, אין המשיב או המבקשת יכולים להוכיח או אפילו לדעת בוודאות בעצמם מה שולם ומה לא. חרף קביעה זו, לא ביטל בהמ"ש קמא את ההחלטה אלא דווקא אימץ אותה.

6. שגה ביהמ"ש קמא עת קבע, שוב, כי הנטל להוכיח את הבקשה להגדלת קרן החוב רובץ לפתחה של המבקשת וכי נטל זה לא הורם. קביעת ביהמ"ש קמא כי: "טענת נ' שאינה נדרשת להוכיח שהתשלומים לא בוצעו עומדת בסתירה גמורה להחלטת ערכאה זו מיום 30.5.16, שערעור עליה היה על נ' להגיש במועד לבית המשפט המחוזי, ולא כעת לערכאה זו, במסווה של ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל" – מוטעית ומצדיקה ערעור בגלגול נוסף. גם אם היה על המבקשת לערער על החלטת ה-30.5.16, אין בכך כדי להכשיר את השגיאה ולהפוך אותה לנכונה.

7. המבקשת לא ערערה על ההחלטה מיום 30.5.16, מאחר שהבינה את ההחלטה כפי שהבינה אותה כב' רשמת ההוצל"פ כמפורט בהחלטתה מיום 17.9.17. המבקשת לא סברה כלל, כי כוונת ההחלטה היתה שנטל ההוכחה עבר מכתפי המשיב לכתפי המבקשת.          

8. שגה ביהמ"ש קמא שהתעלם משינוי הגרסאות של המשיב. המשיב מסר גרסאות שונות בדבר עצם התשלום ולא רק ביחס לאופן התשלום.

9. שגה ביהמ"ש קמא שקבע כי המבקשת לא עוררה במסגרת התביעה כל טענה בדבר החוב ע"פ ס"ק (ו). זאת, שעה שצוין בתביעה כי בגין חוב זה נפתח הליך בלשכת ההוצאה לפועל ואף בדיון מיום 30.5.16 טען ב"כ המבקשת במפורש לעניין חוב זה.

10. ערכאת הערעור רשאית להתערב בקביעות עובדתיות, כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן. לפיכך, יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור לגופו.           

ג.          תמצית טענות המשיב

1. אין מקרה זה מצדיק ערעור בגלגול שלישי, לאחר שהתקיים ברור עובדתי מקיף בערכאות קודמות. לא מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

2. טענות המבקשת נדונו בדיונים רבים ונערכו חקירות של הצדדים בלשכת ההוצאה לפועל. בקשה זו היא מחזור טענות שנשמעו כבר בפני ביהמ"ש קמא, אשר הכריע באופן מנומק בטענות המבקשת.

3. התביעה שהגישה המבקשת לביהמ"ש קמא, לא כללה את הרכיב נשוא בקשה זו. לא בכדי לא טענה המבקשת דבר וחצי דבר בנוגע לחיוב המדובר בתביעתה. שכן, היא ידעה היטב, שלא רק שקיבלה את הכספים, היא אף התחייבה שעם תשלום הסכום ששולם על ידי המשיב בנסיעתם המשותפת לדרום אפריקה בסך של 3,500 דולר, אין המשיב חייב לה דבר.

4. החלטת ביהמ"ש מיום 30.5.16 בדבר נטל ההוכחה המוטל על כתפי המבקשת – ברורה. אין מדובר כלל בטענת "פרעתי". עסקינן בבקשה להגדלת קרן החוב ולכן, הנטל היה ונשאר על כתפי המבקשת והיא לא עמדה בנטל זה. אף בחקירתה, נחשפה מערכת ההתחשבנות שבין הצדדים והוכח כי בנסיעתם המשותפת לדרום אפריקה לפני כמה שנים, המשיב העביר למבקשת 3,500 דולר.

5. לפיכך, יש לדחות את הבקשה.

ד.         דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים, ובהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, אני מחליט כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל, יש לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור מהנימוקים שיפורטו להלן.

2. ברע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.13) נקבע כי:

"כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל... זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד".

3. ברע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (20.5.13) נקבע כי:

"אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל... במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. במילים אחרות, בעוד שבשאלות עובדתיות מובהקות הנוגעות ליישום פסיקתו של בית המשפט ותשלום החוב, עיקר הנטל לביצוע הבירור העובדתי מצוי בידי רשם ההוצאה לפועל, ותפקידו של בית משפט השלום במסגרת הערעור היא לבקר את החלטת הרשם כגוף ערעורי, הרי שבהחלטות שדורשות פרשנות של הדין המהותי, אף שלרשם ההוצאה לפועל יש הסמכות לדון בסוגיה, יושב בית משפט שלום  כערכאה שיפוטית ראשונה המבררת את הסוגיה".

4. 4. לכן נקבע שם כי:

"בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי הוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שנייה. במסגרת זו, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שככלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך".

5. במקרה דנן, השאלה העומדת להכרעה היא ביסודה משפטית. דהיינו, על מי מוטל נטל השכנוע כשמוגשת בקשה להגדלת קרן החוב ומה נדרש ממי שמוטל עליו נטל זה. כפי שנקבע לא אחת, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו, להבדיל מקביעת העובדות עצמן, חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"א 43/83 עזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח (3), 488 בעמ' 493, ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5), 265).

6. נטל השכנוע בטענת פרעתי מוטל על החייב. כפי שנקבע ברע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן (19.11.09)):

"כדי שיצא חובתו הראייתית – אין די בכך שיוכיח כי שילם לזוכה סכום מסויים ועליו להוכיח כי פרע דווקא את הסכום המיוחד שהוא נשוא הדיון".

אם בסוף הדיון נשאר ספק באשר לביצועו של פסק הדין, פוסקים נגד החייב, מכיוון שלא צלח להרים את נטל השכנוע בדבר ביצוע פסק הדין (ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ע"י מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 466, 453; ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כב(2) 505).

7. נראה כי בהחלטה ובפסק הדין, נפלה שגגה משפטית באשר לנטל הנדרש בבקשה להגדלת קרן חוב. זוכה שאוחז בידו פסק דין, וסבור כי יש להגדיל את קרן החוב, צריך להראות כי קיימת עילה על פי פסק הדין להגדלת קרן החוב. באופן זה יש אף לפרש את החלטתו של בהמ"ש קמא מיום 30.5.16. אין כל חובה על הזוכה להוכיח כי החייב לא שילם לו את הסכומים. די בכך שהוכיח כי יש עילה להגדלת קרן החוב.

8. מרגע שהוכח כי קיימת עילה להגדלת קרן החוב, הרים הזוכה את הנטל המוטל עליו. ככל שהחייב טוען כי פרע את החוב, עליו הנטל להוכיח זאת. לכן, במקרה דנן, עצם העובדה שהמבקשת הוכיחה כי על פי ההסכם, מגיעים לה כספים נוספים לאחר יציאת המשיב לפנסיה בהתאם לס"ק (ו), היא יצאה ידי חובתה בהוכחת העילה להגדלת קרן חוב. היא לא היתה צריכה להוכיח כי המשיב לא שילם לה סכומים אלו. הנטל להוכיח כי הסכומים לפי ס"ק (ו) שולמו למבקשת, הוטל כולו על כתפי המשיב.     

9. לכן, שגה בהמ"ש קמא, שעה שפסק כי היה על המבקשת לערער במועד על ההחלטה מיום 30.5.16. בצדק טוענת המבקשת, כי המילים "שהנטל להוכחתה רובץ על התובעת" מתייחסים לנטל השכנוע להוכחת העילה להגדלת קרן החוב ולא לנטל להוכיח כי התשלומים לא בוצעו. הנטל להוכיח כי חייב ביצע תשלום על פי פסק דין מוטל על החייב והזוכה לא צריך להוכיח כי החיוב בפסק הדין לא שולם לו. זאת, כפי שקבעה כב' הרשמת בהחלטתה מיום 17.9.17 כמפורט לעיל.

10. העובדה שהמבקשת אישרה בחקירתה כי נערכו בין הצדדים התחשבנויות וקיזוזים, לא צריכה היתה להביא למסקנה כי "גם אם נטל השכנוע היה מוטל על מ/, די היה בהודאתה זו כדי להצדיק העברת נטל הראיות לפתחה". שהרי, לא הוכח כלל ששולם תשלום כלשהו הקשור לחיוב לפי ס"ק (ו).

11. במקרה דנן, המשיב לא הרים כלל את הנטל להוכחת טענתו כי פרע את החיוב הנ"ל. המשיב טען בסעיף 37 לכתב ההגנה שאומת בתצהיר, כי: "הוסכם בין הצדדים כי התובע לא ישלם סכומים אלו שכן לתובעת 4 נכסים...". קיימת אם כן הודאת בעל דין של המשיב, לפיה הוא לא שילם את התשלומים שנקבעו בס"ק (ו), מאחר שהוסכם שהם לא ישולמו. לפיכך, המשיב לא יכול היה לטעון טענות סותרות בלשכת ההוצאה לפועל. משהמשיב הצהיר כי היה בין הצדדים הסכם שהוא פטור מלשלם חיובים אלו, קיים השתק שיפוטי והמשיב לא יכול לטעון בהליך ההוצל"פ טענה סותרת לפיה הוא שילם למבקשת "גם בכסף וגם באמצעות עבודה".

כפי שנקבע ברע"א 4224/09 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט...  בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט".

12. זאת ועוד: המשיב שמר אסמכתאות רבות ביחס לתשלומים אחרים שהוא העביר למבקשת והוא צירף אותם לכתב ההגנה. חלק מהאסמכתאות הם אישורים בכתב ידה של המבקשת שבהם היא מאשרת קבלת כספים. המשיב לא המציא ולו מסמך אחד המעיד כי חלק מסוים מהחיוב על פי ס"ק ו' שולם. אם נכונה טענתו כי עד שנת 2013 הוא שילם למבקשת "את הכל" כיצד לא קיימת ולו אסמכתא אחת על כך? כאמור, הנטל מוטל על כתפיו והוא כלל לא עמד בו.

13. העובדה שנערכה התחשבנות בין הצדדים בעניינים כספיים שונים, לא מספיקה לצורך הוכחת טענת פרעתי. על הטוען פרעתי, להוכיח כי החוב הספציפי שולם ואין די בכך שנערכו התחשבנויות אחרות בין הצדדים, כשלא הוכח כל קשר בין ההתחשבנויות לבין החיוב הספציפי.

14. במצב בו: "אין החייב או הזוכה יכולים להוכיח או אפילו לדעת בוודאות בעצמם מה שולם ומה לא שולם" כפי שנקבע בהחלטה, וכאשר "גם אצל הזוכה חל בלבול ולא נערכה התחשבנות דווקנית", אין הדבר מספיק לצורך הרמת הנטל של החייב בטענת "פרעתי". על החייב מוטל להוכיח מה שולם. מאחר שבמקרה דנן המשיב לא עשה כן, הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו.

15. כמו כן, העובדה שהמבקשת לא כללה בתביעה את רכיב ס"ק (ו), לא מלמדת כי הוא שולם. שהרי, בתביעה נאמר במפורש בסעיף 4, כי: "כן לא שילם לה כספים שהיה עליו לשלם ביום צאתו לפנסיה, שחל בתאריך 30.11.15 בגין חוב כספי זה נפתח תיק הוצל"פ ע"י התובעת". דהיינו, נאמר במפורש בתביעה, כי בגין רכיב זה נפתח הליך בהוצל"פ ולכן העדר אזכורו בתביעה לא מלמד כי החיוב לא קיים. מדובר ברכיב כספי שניתן לחשבו בקלות ולא היה צורך כי בגינו תוגש תביעה לאכיפת הסכם. ניתן היה לפנות ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנהגה המבקשת מלכתחילה.     

16. סיכומו של דבר: הערעור מתקבל וקרן החוב תוגדל בגין החיוב שבס"ק (ו).

17. המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

18. המזכירות תשיב את הערובה למבקשת באמצעות באת כוחה.

19. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ח אדר א' תשע"ט, 05 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.