מעורבות המבקש בעריכת הצוואה – סעיף 35 לחוק הירושה.
בטרם אפנה לבחינת הטענות, אדרש תחילה לעניין העברת נטל ההוכחה.
סוגיית נטלי ההוכחה
הכלל הנהוג בדיני צוואות הוא, שבצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד להוכחת עילות ההתנגדות הנטענות והוא יחל בהבאת הראיות, ואילו בצוואה הפגומה בפגם צורני יעבור נטל השכנוע אל מבקש קיום הצוואה והוא גם יפתח בהבאת הראיות. במצב דברים זה על מבקש קיום הצוואה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וזאת בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה, קרי מעל לכל ספק סביר.
(ראה: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 {פמ"מ – 30/4/2001}).
יחד עם זאת, בכל הנוגע לנטל השכנוע, יש לבחון שאלה זו בהתאם לראיות שיובאו בתום ההליך ובפרט לאחר שמיעת העדים לצוואה. לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה לקבוע האם עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה את העברת נטל השכנוע על כתפי המבקש את קיום הצוואה, אם לאו. (ראה: עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש. נ' א.מ.ק.{פמ"מ – 14/4/2013}).
ביום 11/10/2021 במסגרתו של קדם הדיון, הורתי כי בנסיבות המקרה ובהינתן כי נוצרת חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, הנטל לסותרה הוא על המבקש והוא הראשון אשר יביא ראיותיו.
החלטה זו כאמור לא שונתה במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הותיר החלטה זו על כנה.
מאחר שצוואת המנוחה מיום 6/8/2015 הינה צוואה בעדים, נבחן תחילה האם נתקיימו בה כלל היסודות של צוואה בעדים בהתאם לתנאיו של סעיף 20 לחוק הירושה, הקובע:
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
כעולה מעיון בצוואת המנוחה, לכאורה התקיימו בה מרכיבי היסוד, קרי, הצוואה בכתב, נחתמה על ידי המנוחה וקיומם של שני עדים.
כאמור, לטענת המבקש לא נפל בצוואה כל פגם פורמלי, טענות המתנגד הינן טענות סרק שהופרכו ובית המשפט רשאי לקיים הצוואה ככל שהיא משקפת את רצונה של המנוחה בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.
מנגד, לטענת המתנגדים, בהליך חתימתם של עדי הקיום נפל פגם, תצהירם כפי שהובא ב"אישור העדים" בצוואה לאו אישור הוא שכן לא שיקף נכונה את שנעשה בעת החתימה על גבי הצוואה, ומשכך אין זו צוואה בפני עדים העונה על דרישות סעיף 20 לחוק הירושה.
בתצהירו של העד מר מ. (להלן: "עד הקיום"), העיד כי כאשר נכנס הוא לדירת המנוחה, נכחו בה אותה עת, מלבד המנוחה ועורכת הצוואה (להלן: "עו"ד א."), גם המבקש. עו"ד א. לא הסבירה לעד הקיום את מהות ההליך וחתימתו, הוא לא ראה את המנוחה חותמת על גבי הצוואה וחתימת העדה השנייה, הגב' ש. (להלן: "עדת הקיום"), אשר עמדה מחוץ לדירת המנוחה אותה עת, כבר הופיעה על גבי הצוואה.
לטענת המבקש יש לזכור כי עדותם של עדי הקיום ניתנה תחת עינו הבוחנת של מעסיקם ב. ב. כאשר האינטרס של ב. ב. ברור וידוע. עדויותיהם חסרות כל משקל והם ביקשו להעיד באופן שישביע את רצונו של מעסיקם על מנת לשמור על מקום עבודתם.
עדת הקיום, המעידה על עצמה כקפדנית ויסודית, לפתע לא זוכרת על מה חתמה ואם האירוע היה צוואה, ידעה כי חותמת על אישור עדי הצוואה וגם היתה עדה לשתי צוואות אחרות במוסד של דייר נוסף.
גם עדותו של עד הקיום היתה מגמתית ונגועה בחשש עמוק מפני ההשלכות שיהיו לעדותו על מקום עבודתו. עד הקיום אשר העיד על עצמו כקפדן בכל הקשור בחתימותיו, הצהיר כאילו לא ידע בזמן אמת כי חתם כעד לצוואה וניסה להתחמק מהודאה כי ידע שחתם כעד לצוואה. בסופו של דבר נאלץ עד הקיום להודות כי ידע שמדובר בצוואה.
עדי הקיום שניהם סתרו האחד את השני בעדותם באשר לנוכחותם במעמד החתימה. כך או אחרת אין בכך כדי להוות פגם מהותי שיש בו כדי לפסול את הצוואה.
המבקש לא נכח בחדר במעמד עריכת הצוואה וחתימתה, בניגוד לטענת המתנגד, המסתמך רק על תצהירו של עד הקיום אשר לבסוף חזר בו מתצהירו. אף עו"ד א. העידה באופן נחרץ כי המבקש לא היה מעורב בעריכת הצוואה ובוודאי שלא נכח במעמד עריכתה. עו"ד א. אף הבהירה כי במהלך עריכת הצוואה נאלצה להתקשר אל המבקש ולבקש ממנו מספרי תעודות זהות של ילדיו ומכאן כי אילו נכח בחדר כטענת המתנגד, הרי שעו"ד א. לא היתה צריכה לעשות כן.
אילו היה מעורב המבקש בצוואה, הרי שיכול היה ליתן נתונים אלו קודם לכן. עו"ד א. העידה כי מעורבות המבקש הסתכמה רק בכך שהראה לה באיזה חדר אפשר להדפיס את צוואה בבית הדיור המוגן.
עו"ד א. הינה עו"ד ותיקה ומנוסה בעריכת צוואות ועל כן אין כל הגיון שהיתה מאפשרת למבקש להיות נוכח במעמד החתימה על גבי הצוואה.
שעה שמדובר בגרסאות סותרות, אביא מן העדויות על מנת לשפוך אור באשר לנוכחות מי מהצדדים, נסיבות חתימתם, מעמד החתימה בכלל וככל שיש באלו כדי למצוא אם נפלו פגמים בצוואת המנוחה.
כך נכתב באותה הצהרת עדי הקיום על גבי צוואת המנוחה:
"....חותמים ומאשרים כי המצווה, הגב' פ. ג...., הצהירה בפנינו כי זאת צוואתה האחרונה וחתמה עליה בפנינו ובנוכחות שנינו – כאחד, מרצונה הטוב והחופשי, ללא כל אונס או כל לחץ מכל סוג שהוא, וזאת עשתה בהיותה שפוייה, בדעה צלולה ובהכרה מלאה, ובהבינו את תוכן הצוואה והוראותיה.
גם אנו חותמים בזה, בנוכחותו של המצווה, ובנוכחות שנינו, על צוואה זו, כעדים לעשייתה".
מעדותו של עד הקיום, לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/2023, החל מעמ' 40:
"עו''ד גפני: או-קיי. אני אפנה אותך לסעיף 6. אתה מציין שהתבקשת לחתום כעד על מסמך שבדיעבד התברר כצוואה. מר א. לא אמר לך מראש שמדובר בצוואה?
העד, מר מ.: לא.
......
עו''ד גפני: ואתה אומר בתצהיר שהגעת, הגברת מ. ס. (בכל מקום זו כתוב ס., צ"ל ש. – א.ש.) עמדה בחוץ, נכון?
העד, מר מ.: כן.
עו''ד גפני: והייתה שם עו"ד שהסבירה, אני מקריא מתצהירך, שהטופס שאתה עומד לאשר נועד לכך שאם המנוחה לא תוכל לקבל החלטות רפואיות המבקש יטפל בכך.
העד, מר מ.: כן.
עו''ד גפני: ואתה אומר 'הבנתי שמדובר באפוטרופוס לגוף'.
העד, מר מ.: נכון.
עו''ד גפני: ואז אתה חתמת?
העד, מר מ.: כן.
עו''ד גפני: אתה ראית גם את הגברת חותמת על זה?
העד, מר מ.: לא.
עו''ד גפני: לא. ומ. חתמה על הטופס הזה יחד איתך?
העד, מר מ.: לא. כשאני באתי כבר הייתה חתימה של מ. אבל לא ראיתי אותה חותמת.
עו''ד גפני: הבנתי. והטופס הזה נחתם למעלה בדירה של הגברת, נכון?
העד, מר מ.: נכון.
....
עו''ד גפני: והתאריך לא. הבנתי. ז"א, כשאתה התבקשת לחתום אתה ראית כבר את החתימה של הגברת,
העד, מר מ.: לא.
עו''ד גפני: לא ראית את החתימה של הגברת?
העד, מר מ.: לא. לא.
עו''ד גפני: והיא,
העד, מר מ.: הדבר היחידי שראיתי זה חתימה של מ. ס..
עו''ד גפני: הבנתי. והגברת לא הייתה חתומה כשאתה היית.
העד, מר מ.: לא. המסמך לא היה חתום.
עו''ד גפני: ואתה לא ראית אותה חותמת.
העד, מר מ.: לא ראיתי אותה חותמת.
.....
עו''ד גפני: או-קיי. מר מ., אתה אומר שלאחר מכן עוה"ד הציגה עוד מסמך.
העד, מר מ.: נכון.
עו''ד גפני: והיא לא אמרה שזה צוואה.
העד, מר מ.: לא. היא אמרה שזה במקרה בהמשך לאפוטרופוס גוף היא לא תוכל לקבל, הוא ינהל כספים, ישלם את מה שצריך לשלם.
עו''ד גפני: הבנתי. ז"א, היא לא, לא נאמר לך שאתה חותם כעד על צוואה.
העד, מר מ.: לא.
עו''ד גפני: ומתשובתך אני מבין שגם עוה"ד, לפחות בשלב שאתה נכחת, בשלב החתימות, לא אמרה שום דבר שמדובר בצוואה.
העד, מר מ.: לא, לא הזכירו את המילה צוואה.
...
עו''ד גפני: או-קיי. ורק כדי לחדד, אתה גם לא ראית את הגברת חותמת על הצוואה. את הגברת ג..
העד, מר מ.: ג.? לא.
עו''ד גפני: לא ראית אותה חותמת.
העד, מר מ.: לא, היא לא חתמה בנוכחותי".
מספר הפעמים בהן נשאל עד הקיום על חתימתה של המנוחה וחתימתה של עדת הקיום, לא שינה את תשובתו. עד הקיום, בהתאם לגרסתו, לא ידע כי חותם על גבי צוואה, אך חשוב יותר, בעת חתימתו על גבי הצוואה, אף לא מי מהנדרשים עשה זאת יחד עימו.
ובהמשך עדותו:
"עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. ואז אתה מגיע,
העד, מר מ.: ואז אני מגיע, הוא אומר, 'אתה נכנס, אתה חותם',
עו''ד ליכט פטרן: שאלת על מה?
העד, מר מ.: לא.
עו''ד ליכט פטרן: למה?
העד, מר מ.: ב. זה מנהל מאוד מאוד דומיננטי, בואו נשים דברים, כי אתה חותרת לזה אז בוא נגיע לשם. ב. הוא מנהל מאוד מאוד דומיננטי.
....
עו''ד ליכט פטרן: אתה לא קורא על מה אתה חותם?
העד, מר מ.: לא בסיטואציה הזאתי. סיטואציה הייתה, 'תבוא, תחתום', הוא היה בחדר בזמן החתימה, 'תחתום'. וגם כשיצאתי, אתה חותם ועוד לפני כן אפילו אני חושב, לפני כן הוא אמר, 'לא לשאול יותר מדי שאלות' ובסוף הוא שם את זה, אמר לי, 'תשאיר את זה בינינו, לא לדבר ולא לקשקש'.
עו''ד ליכט פטרן: אז הוא אומר לך להגיע לחדר.
העד, מר מ.: כן.
עו''ד ליכט פטרן: כן. אתה מגיע לחדר של פ.? נכנס?
העד, מר מ.: כן.
עו''ד ליכט פטרן: מי נמצא שם?
העד, מר מ.: פ., עוה"ד וב..
עו''ד ליכט פטרן: ב.. ומה עורכת, מה קורה אז?
העד, מר מ.: עוה"ד. אני בא, אני יושב, היא אומרת לי, 'אתה חותם פה על אפשרות שפ. לא תוכל לקבל החלטות רפואיות כאלה ואחרות' והחתימה.
עו''ד ליכט פטרן: הסתכלת איפה היא מראה לך?
העד, מר מ.: הסתכלתי בחתימה.
עו''ד ליכט פטרן: הסתכלת בחתימה?
העד, מר מ.: כן. עם חתימה. היא לא הראתה לי, היא לא הקריאה לי. לא הראתה. היא הסבירה, שמה את הטופס, הפכה, אמרה 'פה תחתום'.
עו''ד ליכט פטרן: אז בוא נסתכל רגע איפה חתמת, בסדר? בעצם היא נתנה לך את הדף
הזה, נכון? זה מה שאתה אומר?
העד, מר מ.: אני לא, כן. זה החתימה,
עו''ד ליכט פטרן: זאת החתימה שלך?
העד, מר מג.: כן.
עו''ד ליכט פטרן: כן.
העד, מר מ.: זה החתימה שלי.
עו''ד ליכט פטרן: נכון שבדף הזה, ממש מעל החתימה, כתוב 'אישור עדי הצוואה'?
העד, מר מ.: נכון.
עו''ד ליכט פטרן: אז מה חשבת שהיה, על מה חתמת?
העד, מר מ.: לא, לא, לא נכנסתי לזה. לא הסתכלתי.
עו''ד ליכט פטרן: מה זה 'לא הסתכלת'?
העד, מר מ.: לא הסתכלתי כי,
עו''ד ליכט פטרן: לא ראית מה מופיעה שורה אחת מעל?
העד, מר מ.: לא.
ובעמ' 57:
"עו"ד צידון: שאלה אחת. היי. האם כשנכחת בחדר במועד הצוואה ראית את פ.
חותמת על הצוואה?
העד, מר מ.: לא".
גם אם נניח בצד את עניין ידיעת עד הקיום על מה חתם הוא, וגם את נאמין כי "לא הסתכל", הרי שלא יכול להיות חולק על כך שתפקידו של עורך הצוואה היה להסבירו על מה הוא חותם. עוד, לא יכול להיות חולק על כך שבעת חתימתו על גבי הצוואה כעד קיום, היה אמור לעשות כן לאחר ששמע את המצווה, המנוחה, אומרת מפורשת כי זה רצונה, היא חותמת ולאחר מכן, יחד עם עד הקיום השני, חותמים הם יחדיו לאחר המנוחה. זאת ככל הנראה ובהתאם לגרסתו, לא נעשה.
יחד עם זאת, עד הקיום אינו מכחיש כי חתם על מה שנראה לו כ"צוואה"
"עו''ד ליכט פטרן: אתה אומר שלא קראת על מה חתמת, אז איך אתה יודע שהיו שני מסמכים?
העד, מר מ.: כי חתמתי פעמיים.
עו''ד ליכט פטרן: יכול להיות שחתמת על שני עותקים של הצוואה?
העד, מר מ.: לא. במסמך אחד היה כתוב למעלה צוואה.
עו''ד ליכט פטרן: כן, ובמסמך השני?
העד, מר מ.: לא זוכר מה היה כתוב.
עו''ד ליכט פטרן: אז ראית שכתוב צוואה?
העד, מר מ.: ראיתי שכתוב צוואה, לא שאלתי שאלות 'מה זה, למה זה, כמה זה, זה'.
עו''ד ליכט פטרן: אבל הבנת שזו צוואה.
העד, מר מ.: היא לא הסבירה. מזה, ואני גם כותב בתצהיר, מזה שראיתי משהו צוואה, הבנתי אני שאני חותם על צוואה".
אין זה משנה אם ידע העד כי חותם על צוואה אם לאו, וגם אם נניח שכן, כפי שמבקש המבקש לטעון, הרי שמעבר לידיעתו מהות המסמך, יש כללים מחייבים בעת החתימות, לרבות אישור עדי הקיום, זאת לגרסת העד, לא נעשה.
ובעמ' 52:
"עו''ד ליכט פטרן: יכול להיות. עכשיו בוא, כשנכנסת אמרת שפגשת את מ..
העד, מר מ.: לא. לא אמרתי כזה דבר.
עו''ד ליכט פטרן: לא אמרת כזה דבר?
העד, מר מ.: לא אמרתי כזה דבר. אמרתי שנכנסתי לחדר מ. הייתה מחוץ לחדר.
עו''ד ליכט פטרן: אז כן אמרת את זה.
העד, מר מ.: לא. לא פגשתי אותה בתוך החדר.
עו''ד ליכט פטרן: אז היא חיכתה מחוץ לחדר?
העד, מר מ.: היא הייתה בחוץ, כן.
עו''ד ליכט פטרן: ושאלת אותה,
העד, מר מ.: לא.
עו''ד ליכט פטרן: דיברת איתה?
העד, מר מ.: לא.
עו''ד ליכט פטרן: דיברת איתה אחרי החתימה?
העד, מר מ.: לא".
באשר לטענת עד הקיום כי המבקש נכח בחדרה של המנוחה בעת מעמד החתימה על גבי הצוואה, כך מעדותו, בעמ' 52:
"עו''ד ליכט פטרן: לא. יכול להיות שב. לא היה בחדר באותו מעמד?
העד, מר מ.: למיטב זכרוני הוא היה.
עו''ד ליכט פטרן: ואם אני אומרת לך שעוה"ד העידה פה וב. העיד פה שהוא לא היה
בחדר.
העד, מר מ.: יכול להיות, אני,
עו''ד ליכט פטרן: יכול להיות?
העד, מר מ.: לכן אני אומר, למיטב זכרוני הוא היה בחדר,
עו''ד ליכט פטרן: אז בוא תנסה,
העד, מר מ.: כי גם אם הוא היה אז הוא היה מאחוריי, הוא לא ישב לידי. הוא לא ישב. אני ישבתי לבד מול פ. ומול עוה"ד.
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. זאת אומרת, אז יכול להיות שהוא היה מחוץ לחדר ולא שמת
לב.
העד, מר מ.: יכול להיות.
עו''ד ליכט פטרן: יכול להיות.
העד, מר מ.: סיכוי קלוש אבל יכול להיות".
עד הקיום טען לנוכחות המבקש בחדר בעת הצוואה. אכן לא היה בטוח בגרסתו זו במאה אחוז אך חזר עליה יותר מפעם אחת – "למיטב זכרוני הוא היה", "סיכוי קלוש" – איך בכך כדי לומר כי העד חזר בו, באופן בו אמר – "לא היה ולא נברא".
לכך יש להוסיף את עדותו של עדת הקיום בעניין זה. וכך בעמ' 58:
"עו''ד גפני: מ., כשאת נקראת לבוא ולחתום כעדה, אני מבין שאת עלית לדירה של הגברת ג. ומר א. המתין לך מחוץ לדלת?
העדה, גב' ס.: נכון.
עו''ד גפני: הוא נכנס לדירה יחד איתך?
העדה, גב' ס.: לא.
עו''ד גפני: וכשאת חתמת על המסמכים בדירה של פ., מר א. היה בחדר נכון?
העדה, גב' ס.: לא.
עו''ד גפני: לא. איפה הוא היה? את יודעת?
העדה, גב' ס.: מחוץ לדלת".
סבור אני, גם לאור גרסאות העדים שניהם, כי המבקש ככל הנראה לא היה נוכח בחדרה של המנוחה כפי טענתו, אך עוד סבור אני כי המבקש היה נוכח מחוץ לחדרה, יתכן כי מאחורי דלת הדירה, שבכאן אין לומר כי מדובר בנוכחות פסולה, אך נוכחות זו לא היתה נוכחות סתם, כי אם נוכחות אשר הלכה למעשה ניצחה על סדר הדברים, קרי, קריאה לעדים, כל אחד בתורו, וידוי כי אכן כל אחד חותם ולא מעבר. מעורבות יתר זו של נהנה על פי צוואה, די בה כדי לפגום בצוואה.
גם מתצהירה של עדת הקיום עולים דברים דומים לאלו של עד הקיום - עדת הקיום לא זכרה אם המבקש הגדיר את המסמך עליו נתבקשה לחתום כצוואה, עת הגיעה לדירת המנוחה בדירה נכחו המנוחה ועו"ד א. ואילו עד הקיום לא נכח אותה עת. עוד, הליך החתימה היה מהיר, עדת הקיום לא שוחחה עם המנוחה, גם לא היתה מודעת לתוכנם של המסמכים.
ומעדותה לפרוטוקול, בעמ' 59:
"עו''ד גפני: עכשיו, מתי את הבנת לראשונה שאת חותמת כעדה לצוואה?
העדה, גב' ס.: ביום שהודיעו לב. שהוא מסיים את העבודה והוא לא היה.
עו''ד גפני: ז"א, כשאת בעצם נכחת בחדר, התבקשת לחתום, את מציינת על מספר
מסמכים, ואת לא ידעת שמדובר בצוואה.
העדה, גב' סנ.: לא.
עו''ד גפני: עכשיו תאמרי לי מ., כשאת היית שם, את ראית את הגברת ג.
חותמת על משהו?
העדה, גב' ס.: לא.
עו''ד גפני: לא. את במקרה זוכרת אם עוה"ד נתנה איזשהו הסבר על מה מדובר, למה
צריכים לחתום?
העדה, גב' ס.: לא זוכרת.
עו''ד גפני: לא. אבל היא לא אמרה לך שיש פה צוואה שאת חותמת כעדה, כמו שאמרת.
העדה, גב' ס.: אני לא זוכרת, ובוודאי שלא ידעתי מה תוכן המסמכים.
עו''ד גפני: הבנתי. או-קיי. ז"א, אז לפחות בהיותך בחדר את גם לא שמעת שעוה"ד אמרה
למנוחה שהיא אמורה לחתום על צוואה.
העדה, גב' ס.: לא".
......
עו''ד גפני: ואת אמרת שאת לא ראית את הגברת ג. חותמת על מסמכים כלשהם.
העדה, גב' ס.: אני לא זוכרת שראיתי אותה חותמת.
עו''ד גפני: ז"א, כשחתימתך נעשתה כאן,
העדה, גב' ס.: כן.
עו''ד גפני:המקום שבו מופיע למעלה מקום, תאריך וחתימתה של הגברת ג. היה ריק
מן הסתם.
העדה, גב' ס.: אני לא זוכרת, זה היה ב-2015,".
...
"עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. נדבר על מעמד הצוואה, בסדר? קודם כל, באותו יום, תתארי
לי את היום הזה מבחינתך.
העדה, גב' ס.: אני זוכרת שב. ביקש ממני לחתום, אני אגדיר את זה כמסמך כי אני
לא זוכרת אם זה היה צוואה או לא.
עו''ד ליכט פטרן: תכף נדבר על אופי המסמך.
העדה, גב' ס.: או-קיי. הגעתי לדירה, ב. היה בחוץ, זה היה, אני עמדתי, אני אפילו
לא ישבתי כי פ. לא כזה דיברה איתי גם, אני פשוט רציתי לעזור לה כי אין לה הרבה חברים. ביקשו ממני לחתום, אני חתמתי ויצאתי ככה. בעמידה חתמתי ויצאתי, לא,
....
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי, אז בואי נחזור למעמד של החתימה, בסדר? את התבקשת
לעלות לחדר כדי לחתום, את נכנסת, פ. הייתה שם?
העדה, גב' ס.: כן.
עו''ד ליכט פטרן: דיברת איתה?
העדה, גב' ס.: לא.
....
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי, מה עוה"ד הסבירה לך?
העדה, גב' ס.: אני לא זוכרת מה היא הסבירה לי, אני זוכרת שהיא ביקשה ממני לחתום, ב. ביקש ממני לחתום, אני רק באתי, זה היה ממש קצר, זה היה עניין של,
עו''ד ליכט פטרן: ב.נכח בחדר?
העדה, גב' ס.: מחוץ לחדר, ליד הדלת. זה היה עניין של אולי דקה וחצי שהייתי שם
ויצאתי.
...
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. את ראית את פ. חותמת?
העדה, גב' ס.: לא, לא חושבת. לא זוכרת.
עו''ד ליכט פטרן: יכול להיות שכן?
העדה, גב' ס.: יכול להיות, אני לא זוכרת.
...
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. את, מה, ראית את א.?
העדה, גב' ס.: לא.
עו''ד ליכט פטרן: לא ראית אותו.
העדה, גב' ס.: לא.
.....
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. עמדה פה עוה"ד והעידה שאת וא. הייתם בחדר, ראיתם את
פ. חותמת וחתמתם.
העדה, גב' ס.: אני לא הייתי עם א. בחדר.
עו''ד ליכט פטרן: איך היה, איך, איפה עמדת בחדר של פ.?
העדה, גב' ס.: העו"ד ישבה ליד החלון, פ. ישבה פה ואני עמדתי מולם, חתמתי
ויצאתי".
גם במקרה של עדת הקיום לא שינתה היא את גרסתה, למעט בשאלות מסויימות בהן ענתה כי אינה זוכרת.
מעדותה של עו"ד א., באשר למעמד חתימת הצוואה והנילווה לו, עולה גרסה מעט שונה.
כך מפרוטוקול הדיון מיום 27/3/2023, מעמ' 21:
"ש.שני העדים נתנו תצהירים כשהם לא נכחו בו זמנית בעת חתימת הצוואה ולמעשה אף אחד מהם לא ראה, לטענתם, את המנוחה חותמת. לטענתך הם משקרים?
ת.בהחלט כן, הם משקרים.
ש.האם נכון שמר א. נכח בחדר בתהליך?
ת.ממש לא.
ש.בכלל לא?
ת.לא".
......
ש.לבית המשפט: המנוחה חתמה לפנייך?
ת.כן.
ש.לבית המשפט: מי עוד נכח בחדר?
ת.שניהם.
ש.לבית המשפט: ואז הם צירפו את חתימתם, לאחר חתימתה?
ת.אחרי שהיא חתמה העברתי להם עותקים והם חתמו.
ש.לבית המשפט: הם סיפרו לך אם הם מכירים אותה?
ת.שאלתי אם הם מכירים את פ., הם אמרו שכן. כמובן שהסברתי את הצוואה ואמרתי שהיא צריכה לחתום בפניהם כי הם העדים. היא חתמה והם חתמו".
בשונה מטענת המבקש, לא מצאתי סתירות בין עדויות עדי הקיום, גם לא מצאתי סתירה בין הנטען בתצהירם לבין עדותם.
יחד עם זאת מצאתי סתירה בין עדותם לבין עדותה של עו"ד א., אשר לטענתה גרסתם גרסת שקר היא, של שניהם.
לטענת המבקש, כעולה מעדותה של עו"ד א. לא היה המבקש מעורב בעריכת הצוואה ולא נכח בחדרה של המנוחה בעת עריכתה. מעורבותו הסתכמה בכך שהראה לעו"ד א. היכן ניתן להדפיס את עותקי הצוואה.
מקבל אני את טענתו של המבקש כי עו"ד א. מנוסה בעריכת צוואות ואין כל היגיון שהיתה מאפשרת למבקש להישאר בחדר.
אלא שבנסיבות מקרה זה, טוב היה לו היתה נוקטת עו"ד א. משנה זהירות, ולעניין הנוכחות, גם הימצאות המבקש מאחורי דלת חדרה של המנוחה, די בכך כדי להעיד כי קיים חשש למעורבות.
למעשה, המבקש "אירגן" את העניין כולו.
איני מטיל ספק במקצועיותה של עו"ד א., אך אין בידי לקבל את טענת המבקש כי עדי הקיום, אשר גרסתם תואמת את פרטי האחר, ועדותם זו נובעת ממרות וחשש למקום עבודתם, ב. ב..
הפרטים הקטנים עליהם העידו, זהים יתר על המידה ודי בכך כדי לסבור כי מי מהם תיאם האחד עם השני.
נוסיף ונבחן את עניין האישור הרפואי אשר היה לנגד עיניה של עו"ד א., עת חתמה המנוחה על גבי הצוואה, עניין אשר נדרשה היא להשלמת תצהירה מאת ב"כ האפוטרופוס הכללי.
מעדותה, בעמ' 20:
"ש.מר א. התקשר אלייך וביקש ממך לבוא ולערוך את הצוואה?
ת.כן.
ש.כמה זמן לפני עריכת הצוואה זה היה, בערך?
ת.אני חושבת בערך שבועיים או שלושה קבענו מועד שהוא התבטל כי לא יכולתי להגיע. לדעתי הגעתי אחרי 3 שבועות בערך מהמועד הראשון שנקבע".
ובעמ' 25:
"ש.בסעיף 8 יש אישור רפואי שנחתם חודש לפני כן.
ת.זה המועד שאמרתי שהייתי אמורה להגיע ולא הגעתי.
ש.ב. מתקשר אלייך ואומר לך מה?
ת.שיש גברת שרוצה לערוך צוואה ואם זה בסדר שאגיע.
ש.ומה את אומרת לו לגבי האישור הרפואי?
ת.אמרתי לו שאני צריכה אישור רפואי, קבענו תאריך מסוים, לא יכולתי להגיע, ביטלתי וקבענו מועד חדש.
ש.למה ביקשת אישור רפואי?
ת.כי כשאני מגיעה למקום ומחתימה אדם מבוגר שלא בא לחתום אצלי במשרד, אני אמורה לראות אישור רפואי.
ש.מי מציג לך אישור רפואי?
ת.ב..
ש.את זוכרת מתי?
ת.אני לא זוכרת. אני זוכרת שישבתי איתה והאישור הרפואי היה בפניי".
תעודת הרופא מטעמו של הדר' א. א. אשר הוכנה עבור המנוחה, ככל הנראה לצורך עדות לכשירותה של המנוחה לצוות, הינה מיום 17/7/2015, בה נכתב כך:
"מדובר בדיירת דיור מוגן, בת ..., עצמאית בתפקודה וצלולה...ללא בעיות פעילות אקוטיות גסות....". מעבר לכך, פורטו אבחנות, רגישות לתרופות, הערכה תפקודית ו"מתמצא בזמן ובמקום באופן קבוע".
אכן, לא נטען כי המנוחה לא היתה במצב רפואי אשר מנע ממנה להבין טיבה של צוואה, או כי נעדרה כשירות רפואית.
הצדק עם מי מהמתנגדים שלרוב כאשר נבדק אדם לצורך בחינת כשירותו להבין טיבם של מסמכים משפטיים ובכל זאת צוואה, הרי שרצוי ליתן לך התייחסות בכתובים. במקרה זה אין במסמך כל התייחסות ליכולתה של המנוחה לביצוע פעולות משפטיות ולכשרותה להבין טיבם, ובכלל זאת צוואה.
במובן זה, חוות הדעת "דלה", לא ברורה מטרתה, נראה כי מדובר במסמך מעקב רפואי שנערך באופן שוטף במסגרת ב. ב., למנוחה לא נערך מבחן כשירות הבודק קוגניטיביות כמו בדיקת מינימנטל ודומה. אכן ממסמך זה לא ניתן להסיק כי מדובר באדם אשר קיים ספק באשר לכשירותו.
יחד עם זאת, עת ערכה המנוחה את צוואתה, היתה היא כבת .. שנה והתגוררה בדיור מוגן, גם אם היתה במחלקת עצמאים. אדם בגילה ובמצבה של המנוחה, עלול להשתנות בנסיבות אלו בפרקי זמן של ימים ספורים.
עו"ד א., אשר היתה ערה למצב זה, ביקשה לראות תעודה רפואית, כפי שהצהירה בסעיף 6 לתצהירה המשלים מיום 5/5/2021, אך יחד עם זאת לא הקפידה הקפדה יתרה כי תעודה רפואית זו תהיה מיום עריכת הצוואה בפועל.
אומנם המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו, אך לטעמי, כאשר ניצב בפני עורך דין אי מי שניתן "לחשוד" בו שהוא בבחינת אדם מוחלש, קל וחומר אדם כבן .. שנה, מצופה כי עורך הדין ינהג זהירות יתרה ויוודא שלא יתעורר ספק קל שבקלים, וידרוש אישור רפואי עדכני ליום הצוואה, הרי כפי שהודתה עו"ד א., לא היתה לה כל הכרות מוקדמת עם המנוחה.
בנוסף לכך, לבדיקה רפואית כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה.
(ראה: רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל נ' עידה {פמ"מ – 11/3/2012}).
כל אלו, יש בהם כדי להצביע על כי ישנם פגמים, פגמים לא מעטים אשר נפלו בצוות המנוחה. אלו אינם פגמים טכנים או קלים או כאלו שיש בידי סעיף 25 לחוק הירושה לתקנם.
(ראה: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, לו(3) 701 {פמ"מ – 28/7/1982}).
הפסיקה פירשה את המילים "ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" כרמת וודאות גבוהה. הפסיקה משתמשת במונחים של "בטחון מלא", "וודאות מוחלטת", "ללא שום ספק", כשהיא מפרשת את הדרישה הקבועה בסעיף 25 לחוק. היו שסברו אף שנדרשת רמת הסתברות גבוהה מאוד.
(ראה: בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני {פמ"מ – 5/7/2012}).
במצב דברים זה, כאשר קיים פגם צורני ואפילו קל, נטל השכנוע עובר למבקש קיום הצוואה להוכיח כי מדובר בצוואה אמיתית, קרי משקפת את "רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".
ככל שנותר ספק שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, יפעל הספק לחובת מבקש קיום הצוואה ובית המשפט לא יורה על קיומה של הצוואה.
(ראה: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, נט(6) 653 {פמ"מ – 22/3/2005}).
במקרה זה שלפני, לא מצאתי כי מדובר בפגם אשר אשר נופל בין המקרים אשר אינם מותירים ספק באשר לרצונה של המנוחה.
לכך יש להוסיף נסיבות נוספות ואף חריגות, אשר מעוררות ספק בדבר רצונה של המנוחה לעריכת צוואתה, אליהן אתייחס בהמשך ומצאתי כי נטל השכנוע, בנוסף לנטל הבאת הראיות, רובץ לפתחו של המבקש ועליו בלבד, קרי באשר להיעדרה של השפעה בלתי הוגנת מצידו על המנוחה והיעדרה של מעורבות פסולה בעריכת צוואתה.
לסיכום חלק זה, לא מצאתי כי גרסתם של עדי הקיום גם אם אינה מוקפדת, גרסה שקרית היא.
שני עדי הקיום מתארים כי עת כל אחד מהם חתם על גבי הצוואה, לא היה נוכח עד הקיום השני בחדר.
שני העדים אינם זוכרים כי המנוחה חתמה בפניהם על גבי הצוואה.
אף לא אחד מהם, ובפרט עדת הקיום, העיד כי המנוחה הצהירה בפניהם דבר מה כלשהו, כפי הנכתב בהצהרה.
לא מצאתי כי יש למי מהם אינטרס כלשהו להעיד או להצהיר דבר שקר ומצאתי בעדותם זו כעדות מהימנה ואותנטית.
גם אם היה מדובר בנוסח קבוע להצהרה, אותו צירפה עו"ד א. כבאופן שגרתי כמנהגה עת עורכת היא צוואות, מצופה היה כי תקפיד הקפדה יתרה כי אכן ההצהרה תואמת את שאירע בפועל, קל וחומר כשמדובר בנסיבות חריגות אלו, בהם הורשת העיזבון אינה הורשה טבעית, מדובר באדם מבוגר, מעמד הצוואה מתרחש בבית אבות ועוד.
לכך יש להוסיף את התמיהות אשר עלו באשר לנוכחות המבקש במעמד הצוואה בחדרה של המנוחה, או שמא חיכה מחוץ לחדרה על יד הדלת.
בשני המקרים אין הדבר בבחינת התנהלות תקינה ויש בה אבק של מעורבות, עליה אדון בהמשך.
השפעה בלתי הוגנת על המנוחה
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.
(ראה: שוחט, גולדברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס"ה 2005, עמוד 100).
כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
בפסיקה נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.
(ראה: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 {פמ"מ – 20/7/1995}).
כב' השופטת (בתוארה דאז), ד. בייניש קובעת כי:
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".
(ראה: ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}).
הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם כב' השופט א. מצא את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
"א.תלות ועצמאות - המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.
ב.תלות וסיוע - מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.... חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.
ג.קשרי המצווה עם אחרים - ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי....
ד.מבחן נסיבות עריכת הצוואה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו...."
(ראה: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2), 813 {(פמ"מ – 22/6/1998} {להלן: "דנ"א מרום"}).
אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קבע כב' השופט א. מצא כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה והוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.
רק בהתקיימם של מאפייני מבחנים אלו כפי שהוזכרו, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מביאה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מי שמבקש לקיים את הצוואה, לסתור את אותה חזקה תוך שלילתם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים. נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כולו על שכמו של המתנגד אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו על-ידי השפעה בלתי הוגנת ולא מתוך רצונו החופשי והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש קיומה של הצוואה ב"הבאת ראיותיו לסתור", נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. (ראה: "דנ"א מרום", לעיל).
קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה, תקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.
במקרה זה, נטל השכנוע כאמור הוא על שכמו של המבקש.
לטענת המבקש התרשמותה של הגב' ג., אשר שימשה אותה עת כמנכ"לית "ב. ב." בשיחתה עם המנוחה כי צוואתה משקפת את רצונה, מלמדת כי טענת השפעה בלתי הוגנת הינה טענה חסרת בסיס.
המנוחה היתה אדם ערירי ללא קשרים משפחתיים ומצב זה הינו מציאות ארוכת שנים פרי נסיבות חייה ותכונות אופייה של המנוחה ולא תוצאה של ניתוקה מסביבתה בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה. באלו אין כדי ללמד שהמבקש השפיע על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.
המנוחה היתה אשה אינטליגנטית, ידענית, עקשנית ותובענית אשר ידעה לעמוד על שלה באופן אסרטיבי ותקיף ולקבל את מה שהיא רוצה, המנוחה לא היתה אדם קל לתמרון או כזו שניתן להשפיע עליה לבצע דבר מה בניגוד לרצונה, באופן בלתי הוגן.
באשר למבחנים אשר הוכרו בפסיקה, טען המבקש:
מבחן התלות, העצמאות והסיוע – כעולה מן העדויות, בתקופה הרלוונטית המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, הן פיזית והן שכלית הכרתית. המנוחה היתה אדם אסרטיבי ונוקשה, אשר ידע לעמוד על שלו ואף לא היססה לנשל מצוואתה כל מי שלא התנהג כלפיה באופן בו היא ציפתה. את היעדר תלותה של המנוחה בכלל ובמבקש בפרט, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתצהירה של הגב' ג. שהעידה כי עד אמצע דצמבר 2015 המנוחה היתה עצמאית לגמרי. הקשר בין המנוחה למבקש היה קשר של אכפתיות, דאגה ומסירות, אך לא של קשר של תלות ובוודאי לא כזו השוללת את רצונה החופשי של המנוחה.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – מיעוט הקשרים החברתיים של המנוחה היה מציאות ארוכת שנים בשל אופייה ונסיבות חייה ולא היה קשור בצוואה כלל ועיקר. יחד עם זאת, המנוחה ניהלה קשרים חברתיים ולא היתה מבודדת, ירדה לשתות קפה כל ערב מחדרה ויכולה היתה להיפגש עם כל מי שחפצה. בשום שלב המנוחה לא נותקה מאחרים.
מבחן הקרבה הרגשית – מבחן זה בוחן את הקרבה הרגשית של מנוח לנהנה ביחס לשאר הנהנים. בין המנוחה לבין המבקש נוצר קשר אמיץ ועמוק עד לפטירתה והמבקש היה האדם היחיד שנהג לבקרה, כפי עדותה של המטפלת הגב' ב.. קשר זה שונה מהקשר בין המנוחה לנהנים בצוואותיה הקודמות. טענת ב"כ האפוטרופוס הכללי כי קשר זה אינו אותנטי וכי המנוחה ביקשה לנצל את המבקש בשל תפקידו והמבקש ביקש לנצל את המנוחה בשל ממונה, טענה אשר קרסה.
מבחן שימוש לרעה בתלות – המבקש כלל לא ידע כי המנוחה רוצה להוריש לו את עיזבונה עד למועד בו עו"ד א. יצרה עימו קשר טלפוני וביקשה ממנו את מספרי תעודות הזהות.
מבחן הגיונה של הצוואה – למנוחה כאמור לא היו בני משפחה. בין המבקש למנוחה התפתח קשר מיוחד ממש כמו אמא ובן במשך 4.5 שנים בהם שהתה במוסד הסיעודי. בנסיבות אלו אך טבעי שהמנוחה תבקש לצוות את רכושה לאדם הקרוב אליה ביותר, הוא המבקש. בנוסף, יש היגיון בצוואה נוכח התנהלותה של המנוחה והלך רוחה בצוואותיה הקודמות.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה – המבקש כלל לא ידע את הנסיבות שהובילו את המנוחה לרצות ולהוריש לו, והדבר נודע לו רק מרגע שעו"ד א. יצרה עימו קשר טלפוני ולא קודם לכן.
אמנם המבקש הוא שיצר קשר עם עו"ד א. ואף הוזעק לחדרה של המנוחה על מנת לכתוב את השיק, אך המנוחה היא ששילמה את שכרה של עורכת הדין.
כעולה מן העדויות, דווקא אופייה של המנוחה ורצונה הוא שגרם לה לשלוט בסובבים אותה באמצעות כספה ובכך ניסתה היא לגרום לאחרים להיות נתונים למרותה ולא להיפך.
משלא הוכחה השפעה בלתי הוגנת ואף לא תלות יש לקיים את הצוואה כלשונה.
מנגד, לטענת המתנגדים המנוחה יצרה תלות במבקש אשר היה קונה עבורה מוצרי מזון בסיסיים ותרופות (באמצעות מנהל המשק בב.), המבקש הבהיר לעובדי ב. שאין אפשרות שלא להיעתר לדרישות המנוחה, דרישות אשר הינן בגדר המשימות השוטפות של העובדים והן חריגות.
המנוחה כאשר מעדה ונזקקה לאשפוז בבית חולים, נהגה להתקשר לקבלה בב. ב. בכל שעות היממה ודרשה לשוחח עם המבקש כי "הוא חייב לה".
במקרה זה אין עסקינן במערכת יחסים בין מכרים שהפכו למעין קרובי משפחה או חבר אשר סייע מטוב ליבו לאשה מתבגרת בעת זקנתה, אלא במערכת יחסים בין מנהל דיור מוגן ובדיירת המתגוררת בבית אשר בניהולו.
באשר למבחנים אשר הוכרו בפסיקה:
מבחן התלות, העצמאות והסיוע – ארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה, נפלה המנוחה בדירתה וכתוצאה מכך החלה הדרדרות במצבה הפיזי והקוגניטיבי, בגינו מונתה לה אפוטרופא. הדבר מעיד על מצבה השברירי והעדין של המנוחה בעת עריכת הצוואה ועל אי עצמאותה ותלותה באחרים.
המבקש קיבל מהמנוחה ייפוי כח רפואי וכן ייפוי כח לביצוע פעולות בחשבונה.
בין המנוחה למבקש, כמנהל מוסד לדיור מוגן, התקיימה מערכת יחסים ייחודית ויוצאת דופן שכן המבקש דאג באופן אישי לעזור למנוחה בכל נושא, לרבות רכישת מוצרי מזון בסיסיים ותרופות, לא כך באשר לשאר הדיירים אשר לא זכו ליחס דומה. מכאן ניתן להסיק כי המנוחה היתה "בת ערובה" של המבקש אשר סיפק את כל צרכיה ותלוייה בו תלות מלאה.
מבחן קשרי המנוחה עם אחרים – המנוחה היתה אדם בודד ולא חברותי, חסר משפחה וחברים זולת המבקש אשר ניצל זאת והערים על המנוחה. למעשה ניתן להסיק כי למנוחה לא היו כל קשרים עם אחרים.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה – מעורבותו המלאה של המבקש בעריכת הצוואה היתה מלאה, ברורה וחד משמעית וכזו הפוסלת את הצוואה. די בכך כדי להוכיח כי מבחן זה מתקיים.
המבקש היה מודע מבעוד מועד למצבה הכלכלי האמיד של המנוחה, לבדידותה ולמצוקתה, מעל בתפקידו ובחובתו המקצועית והמוסרית לפעול במסירות ובנאמנות, ניצל את מצוקתה ביצירת מערכת יחסים בלעדית וייחודית אשר אף דייר אחר מאלו שהתגוררו במוסד לא זכה לה, מונה כמיופה כוח רפואי וכלכלי, פעל בחשבון הבנק שלה, ניצל את תפקידו ומרותו על מנת לרתום את יתר עובדי הבית למלא אחר רצונותיה ובסופו של דבר אף תכנן ופעל לעריכת צוואה לטובתו.
בחינת מכלול הנסיבות המיוחדות במקרה זה אשר לפני מלמדת כי צוואת המנוחה נערכה בנסיבות חריגות, מלוות תמיהות רבות, תוך שמעלה ספקות רבים באשר למערכת היחסים בין המנוחה למבקש. באלו יש כדי לתהות שמא ניצל המבקש את מעמדו ותלותו של המנוחה בו, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף על מנת להשפיע על המנוחה לערוך צוואה לטובתו.
למרבה הצער, עלה בידו להצליח במשימתו.
לאמור כי מדובר בעצם בתוכנית פעולה והתנהגות של המבקש שנועדה להוביל לנטילת רכוש המנוחה.
בפסק דינה של חברתי, השופטת ו. פינקלשטיין, בה דנה היא בנסיבות מקרה דומות, יש לומר אף כמעט זהות, התייחסה היא לעניין הפרת קודים אתים ומוסריים בהתנהלות המבקש כלפי המנוחה.
וכך:
"עניין לנו במקרה חריג בו התובע הפר קודים אתיים ומוסריים להם מחויב כבעל מקצוע אשר נותן שירות לאיש קשיש אשר נזקק לטיפולו.
בהקשר זה אציין כי במסגרת ההנחיות שניתנו על ידי אגף הסיעוד של המוסד לביטוח לאומי (ר' "הנחיות לנותני שירותים בדבר ניגוד עניינים במסגרת חוק ביטוח סיעוד" (אגרת 117 מיום 10.3.02)) נקבעו כללים אתיים קפדניים בנוגע למערכת היחסים בין נותן שירותים לבין מטופל, אשר חלים על כל הארגונים המספקים שירותים לקשישים מטעם חוק ביטוח סיעוד ובכלל זה קופות החולים השונות. במסגרת כללים אלו נקבע איסור מפורש לדרוש ו/או לקבל כל תשלום ו/או טובת הנאה אחרת מהזקן, ממשפחתו או מכל גורם אחר, עבור השירותים המסופקים לקשיש כאשר בין היתר נקבע איסור על "הופעת שם המטפל בצוואתו של הזקן (או קיומו של קשר כלשהו של המטפל, לצוואת הזקן)".
(ראה: ת"ע (ת"א) 8188-01-13 עיזבון המנוחה ס. ב. ב. ז"ל נ' א. ו. {פמ"מ – 20/7/2016}).
ועל כך אוסיף אני כי מצבו של ניגוד עניינים זה מתייחס לכלל ממלאי תפקיד במוסד, קל וחומר שעה שמדובר במנהלו, אשר מצופה ממנו כי לא יחרוג, אף לו במעט, מהנחיות אלו ואף ישמש כדוגמא ומופת לכלל העובדים אשר תחת מרותו.
הוראות אלו מקורן גם על מנת למנוע מצבים בהם קיים חשש לשיקולים שאינם קשורים לטובת הדייר (הזקן) בלבד, אשר ישפיעו על אותם שירותים אשר יקבל. המדובר בשיקולים כלכליים וניהוליים.
באופן טבעי, מגורי הזקן בדיור המוגן יוצרים תלות שלו בצוותו הניהולי של המוסד לדיור מוגן, תלות אשר עשוייה להעמיד את אותו דייר במצבים בהם הוא נאלץ, שלא בהכרח בטובתו, להסכים לקבל שירות שלא על פי רצונו ובחירתו.
באשר לעניינים שבאתיקה, מרחיב התדריך הוראות ברורות באשר ל"איסורים", כך לדוגמא אי מעורבות (עד הפרט האחרון) בכל הקשור לתביעת סיעוד, מעורבות ביצירת קשר עם הבנק בו מנהל הזקן את חשבונותיו, שימוש כאיש קשר לזקן, נוכחות בעת בדיקת הערכה תפקודית ועוד.
בהמשך, הוראה מפורשת ומקיפה בדבר האיסור על קבלת כל תשלום או טובת הנאה אחרת מהזקן, למעט כזו הפעוטה וסמלית. ככל שהתקבלה טובת הנאה שכזו, החובה היא להודיע על כך מיידית למוסד לביטוח לאומי ולהחזיר לאלתר לזקן את שווייה של טובת ההנאה.
ולבסוף מצויין כי "קבלת טובת הנאה מהזקן היא – על פי חוק – עבירה פלילית, ואין הבדל אם הזקן הוא צלול או תשוש נפש. כל חוזה שנחתם בין המטפל והזקן או הסכמה כלשהי ביניהם, בכתב או בעל פה, בטלים על פי חוק".
(ראה: הסבר כללי – 1/07 מתוך "תדריך לנותני שירות סיעוד").
אין בידי לקבל את טענת המבקש כי אין כל הוראת חוק האוסרת עליו כמנהל דיור מוגן לרשת את המנוחה ומדובר ב"טענת אווירה".
הגם שאין הוראה בחוק, כמשמעותה החוקית, אנו נתונים, הן כאזרחים, הן כבעלי תפקידים והן כנושאי משרות ציבוריות, להוראות מתוקף תפקידנו, והדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן במשרות ניהול בכירות (וממילא התנהגות שכזו מנוגדת גם לתקנת הציבור).
סבור אני כי המבקש ידע היטב היטב מהם הכללים והמגבלות החלים עליו בעניין זה.
כך מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 5/3/2023, בעמ' 26:
"עו״ד צידון: לתפקיד מנהל הבית, מבחינת המעסיק שלך, יש איזשהם חובות של חובת נאמנות שמצופה ממנהל בית-אבות?
העד, מר א.: כמו בכל תפקיד, אני מרגיש מחויב כלפי הארגון שלי.
.....
העד, מר א.: והתשובה, אני לא מכיר מנהלים כאלה, שלא מקבלים טובות הנאה, אף פעם לא דיברו על זה.
עו״ד צידון: או-קיי, אז אני רוצה להפנות אותך לסעיף 4.1 להסכם עבודה שהוא חתם עליו, אני יכול להראות לו אותו.
......
העד, מר א.: הסכם העבודה שאני חתום עליו, בין ב. ב. לביני.
עו״ד ליכט פטרן: ממתי הוא?
העד, מר א.: מאוגוסט 2007.
כב` הש` שני: טוב, עכשיו היא מפנה אותך, אם אני זוכר נכון, לסעיף 4.1.
עו״ד צידון: אם אתה יכול בקול.
העד, מר א.: ״העובד מתחייב לבצע את העבודה והתפקידים המוטלים עליו במסגרת העסקתו במסירות ובנאמנות, בכפיפות למדיניות המעסיק, כפי שהתנהל מעת לעת ומהנהלים הקבועים או שיקבע על ידי הנהלת המעסיק ומנהל בית החולים ולהוראות ולהנחיות שניתנו או ינתנו לו מפעם לפעם ע"י המעסיק ולהקדיש לשם ביצעם את מיטב כישוריו, זמנו, מאמציו, ביעילות ובמיומנות, בהתאם לדרישות הסכם זה״.
עו״ד צידון: אוקיי, איך אתה מבין את הסעיף הזה?
העד, מר א.: אני לא מכיר פה שום סעיף על טובות הנאה, אני עושה את תפקידי נאמנה ועשיתי אותו כמנהל המצטיין של הרשת, במהלך כל השנים, מספר 1.
עו״ד צידון: עוד פעם, בוא נעשה הפרדה, מבחינת ההערכה שזכית לה מהנהלת הבית, אני לא חולקת, ראיתי את זה גם בנספחים שציינת, גם בשיחות שלי עם עורכת הדין של ב. ב..
העד, מר א.: גם בסעיף הזה, עמדתי בו, מה שצריך.
עו״ד צידון: או-קיי, אז אם אלו פני הדברים, למה לאחר שהתגלה על דבר הצוואה של פ., הסתיימה העסקה שלך בב. ב., אם הכל היה, מבחינתם, בסדר?
העד, מר א.: כשנתבקשתי ושאלו אותי ועניתי על התשובה, אמרו לי תשמע, זה לא מקובל, זה לא אתי, זה לא מוסרי, אמרתי, אם זה לא מקובל ולא אתי, אני לא יודע מזה ולראייה, שב. ב. קיבל תרומות מקצה לקצה על כל הדיירים, לאורך כל השנים ולכן, לא ראיתי בזה פסול, אבל אם זה לא מקובל עליכם, אני מסיים את תפקידי".
קשה לטעות ולסבור כי המבקש לא היה ער לאותן מגבלות, אלא שביודעין עבר והתעלם מהן.
ובכלל, החובה הרובצת על כתפי בעל תפקיד כלפי הציבור שעליו לשרת להימנע מהעמדת עצמו במצב בו קיים פוטנציאל לניגוד עניינים כאמור:
"העיקרון בדבר ניגוד ענינים הוא חלק ,מהמשפט המקובל נוסח ישראל' שנוצר ונתגבש בפסיקתו של בית-משפט זה... זהו עיקרון מהותי, המהווה חלק מהמשפט הציבורי, אשר ממנו נגזרות זכויות הפרט מזה וסמכויות השלטון מזה... עיקרון מהותי זה, יש והוא מוצא ביטוי בדבר חקיקה זה או אחר, ויש ודבר חקיקה אינו מזכירו. שתיקתו של המחוקק אין בה כדי להצביע על העדרו של הכלל, שכן קיומו אינו מותנה בהוראה חקוקה (השווה בג"צ 290/65). זאת ועוד: שתיקתו של המחוקק אין בה כדי להוות הסדר שלילי לגבי תחולת העיקרון של ניגוד הענינים, שכן שתיקתו של המחוקק מוסברת על בסיס קיומו של הכלל מכוח יצירתו של בית-משפט זה".
(ראה: בג"צ 589/86 שמעון נ' ונונו, מא(2) 617 {פמ"מ – 4/6/1987}).
הדברים יפים גם למערכת היחסים ובנסיבות כפי המקרה שבכאן.
כך או אחרת, טענת המבקש כי "ב. ב." מקבל טובות הנאה על בסיס קבוע מדייריו לא הוכחה למעט מקרה אחד (אשר היה לפני), אך בכל הכבוד, לא דומה הוא למקרה שלפני, לא בנסיבות, לא בהיקף הכספים, ובכלל ב. ב. הינו מוסד לדיור מוגן, ועל אף שמעמדו לעניין זה זהה, בכל זאת מדובר במוסד ולא באדם בודד, כפי נסיבות המקרה שלפני. לא דומה תרומה למוסד כמוסד לניהול וייזום צוואה לטובתו האישית של מנהל המוסד.
שינויו של החוק הוא עניין למחוקק, אך דעתי שונה מדעתו של המבקש כי טעמים טובים קיימים לכך שעד כה לא שונה החוק בעניין זה, ואלו אינם קשורים בזכות הקניין וחופש הציווי.
המבקש, מתוקף היותו כמנהל הדיור המוגן בו התגוררה המנוחה היה מחוייב באותם כללים אתיים ונורמות התנהגות המצופות ממנו כנושא משרה זו, אך למרבית הצער לא פעל כפי המצופה ובכך למעשה ביסס הוא את יסוד אי ההגינות בקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת.
ושוב, במובן זה קל לי להבין את טענתו של ב. ב. כצד מעוניין. על אף שכבעל מעמד הוא אינו חלק מן ההליך, הרי שהוא בעל אינטרס מובהק כי מקרים כמו זה שלפני, לא יישנו בין כותלי מוסדותיו, והדברים ברורים.
ככל שתופעה זו, ועל אף אם מדובר במקרים בודדים, הרי שמשפחות קשישים לא יחפצו לשכן את קרוביהם במוסדות דיור מוגן, שמא החשש כי "זרים" ישתלטו על רכוש יקיריהם באמצעות הכנת צוואה, לקיחת כספים ועוד. אלו יחייבו את הקרובים לעמוד על המשמר יום וליל על מנת למנוע זאת.
התנהלות המבקש פגעה במוניטין של ב. ב. שכן מי יפקיד את הורהו בידי מוסד בו עובדיו לוטשים עיניים לצוואות?
אנו ערים כי מדובר בתופעה מחוזותינו בשנים האחרונות אף בקרב קשישים אשר אינם מתגוררים בבתי אבות או במוסדות לדיור מוגן.
תופעה זו אותה יש לגנות, יש למגר בכל דרך.
גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הכיר הוא כי ב. ב. הוא בעל אינטרס. אינטרס שעובדיו לא ינצלו את דייריו וכי המוניטין שלו לא יפגע.
בין המנוחה למבקש התקיימה מערכת יחסים "מיוחדת", לטעמי גם אם לא אומר מערכת יחסים חריגה, סבור אני כי היא אינה משקפת מערכת יחסים רגילה בין מנהל דיור מוגן לבין אחד מדייריו.
וכך מעדותה של הגב' ב. לפרוטוקול הדיון מיום 5/3/2023, בעמ' 21:
"עו״ד צידון: נכון, או-קיי, באיזה מצב, אם בעצם מונתה לה אפוטרופוס, נכון, מונתה לה אפוטרופא, עוה"ד ש., היא כבר חזרה לבית במצב רפואי לא טוב, נכון, באיזה מצב היא הייתה מבחינת תקשור?
העדה, גב׳ ב.: לא, היא הייתה בסדר, בינתיים הייתה בסדר, אני אגיד לך, כשהיא חזרה במחלקה, היא הייתה גם מדברת וגם משוחחת, אבל הכי שמחה היא הייתה שב. היה שם, עכשיו, היו ימים שהיא הפסיקה לאכול, היא לא רוצה לראות אף אחד, לא היו לה חברות, לא באו אליה אף אחד, מי שהיה בן-אדם יחיד, זה היה ב., ב. היה בא, היה מאכיל אותה, מביא עוגות".
ובעמ' 22:
"עו״ד צידון: או-קיי, אבל אם אני אומר לך, שיש מסמכים רפואיים מאותה תקופה, שאומרים שהיא לא היית במצב קוגניטיבי טוב, מבחינת הכרה, מבחינת התקשוב,
העדה, גב׳ ב.: תקשיבי, בזמן שאני הגעתי אליה, גם בתל השומר, גם במחלקה שהעברנו לב. ב., היא הייתה בסדר, אולי התדרדרות שלה התחילה בשנה האחרונה, משנת 19׳ עד 20׳, מה זה התדרדרות, אף אחד לא הכירה, היא הכירה רק את ב..
עו״ד צידון: כשאת אומרת הכירה, למה את מתכוונת?
העדה, גב׳ ב.: בכל מקום שהוא היה בא, היא הייתה פותחת פה, היא הייתה מתחילה לאכול, היא הייתה שמחה, לא יודעת איך להסביר את זה, היו שם אנשים שגם לא באו לבקר, כי היא הייתה מאוד קשה,"
ובעמ' 24:
"העדה, גב׳ ב.: היא בכלל לא ידעה לתקשר עם אנשים חוץ מב., ב. היה בן-אדם יחיד שיכל לדבר,"
אין כל ספק כי המנוחה היתה תלוייה במבקש, הרבה מעבר לתלות מוחלטת.
חרף שהותה של המטפלת בצמידות למנוחה וביחסים קרובים, הרי שכלפיה לא עלו סממנים של תלות כלשהי.
חרף מערכת היחסים הקרובה בין המנוחה למטפלת, לא חפצה המנוחה להוריש לה דבר מעיזבונה, ו"התנהגות" זו של המנוחה שונה מ"התנהגותה" בעבר באשר להורשה לקרובים לה.
היותה של המנוחה ערירית וללא משפחה, אולי אף ללא חברים קרובים, מגוריה בב. ב., כל אלו למעשה אפשרו למבקש למלא אחר אותו חלל ולשלוט (כמעט) שליטה מלאה על ניהול חייה של המנוחה.
אין המדובר ברצונה של המנוחה וסדר יומה "בשתיית קפה אחר הצהרים".
מדובר בנוכחות, פיזית ומאחורי הקלעים של כל הקשור בענייניה הרפואיים – למשל בדיקה רפואית מיום 17/7/2015, מתן ייפוי כח רפואי מיום 11/8/2015 ועוד, והן בענייניה הכספיים – למשל נוכחות המבקש בפגישת הייעוץ בבנק, מכתב בכתב ידו של המבקש מיום 13/8/2015 על ביצוע העברת כספים וייפוי כוחו של המבקש ועוד.
ואם לא די בכך, הרי שכעולה מעדותו, בעמ' 27, למבקש שמורה היתה זכות יחיד בעניין זה:
"עו״ד צידון: אני אמקד, כמה מהדיירים בבית, היית מיופה כוח בחשבון בנק שלהם?
העד, מר א.: לא הייתי מיופה.
עו״ד צידון: או-קיי, לכמה דיירים, היית מיופה כוח רפואי שלהם?
העד, מר א.: לא הייתי".
אכן ובצדק, הפנה ב. ב., וב"כ האפוטרופוס הכללי אשר בא בנעליו, לפסק הדין, בו נקבע:
"בהקשר אחרון זה הטעימה כב' השופטת וסרקרוג כי דיני ההשפעה הבלתי הוגנת מכירים בכך שכאשר בין צדדים לחוזה קיימים יחסי אמון מיוחדים, או תלות – קמה הנחה משפטית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כאלה הם, לגישתה של כב' השופטת וסרקרוג, יחסי האמון והתלות הנוצרים בין קשישים השוהים בבתי אבות, לבין מנהלי בית האבות ועובדיו".
(ראה: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה נ' קסל {פמ"מ – 21/9/2014}).
כעולה מן העדויות אשר נשמעו לפני (מטעם הצדדים כולם), בין המנוחה למבקש נרקמה מערכת יחסים ייחודית, בלתי שגרתית ושונה ממערכת יחסים השגורה בין צדדים כדוגמת מקרה זה, כאשר למעשה, המבקש היה מעורב בכלל ענייניה של המנוחה עד כדי יצירת תלות מלאה, מקיפה ויסודית של המנוחה בו.
למעשה המבקש ביקש לפקח באופן אישי על ביצוע פעולותיה של המנוחה על מנת לסייע, אך בעיקר כדי לשמור על כך שהמנוחה תהא בשליטתו בענייניה הרפואיים, הניהוליים, ובפרט באלו הקשורים
בניהול ענייניה הכספיים וכך עשה המבקש בפועל.
"החזקה העובדתית בדבר קיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" קיימת גם באותם מקרים בהם מתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה היוצר מעצם קיומו חשש ליחסי תלות העלולים להביא את המצווה לכתיבת צוואה לטובת הנהנה מחמת השפעה בלתי-הוגנת המופעלת עליו. זוהי כאמור הקטגוריה השניה של השפעה בלתי-הוגנת וגם לגביה...".
(ראה: כב' השופט ש. שוחט בספרו פגמים בצוואות (מהדורה שנייה), תשס"א-2001).
באשר למבחנים אשר הוזכרו בפסיקה -
מבחן התלות, הסיוע והעצמאות
כאשר נבחנת טענה להשפעה בלתי הוגנת, ישנה חשיבות רבה באשר למצבה הרפואי והנפשי של המנוחה, הגם שלא נטענה טענה לאי כשירותה של המנוחה, למעט חודשים ספורים לאחר מכן, לערוך צוואה, שכן יש בכך ללמד על היותה של המנוחה נתונה להשפעה בלתי הוגנת.
(ראה: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, מט(5) 373 {פמ"מ – 28/4/1996}).
יחד עם זאת, ומשתואר רבות אודות אופייה העקשני, הנוקשה והדעתני, היותה של המנוחה נטולת קשרים חברתיים אחרים, גם זאת לאור אופייה ונסיבות חייה, הגם שלא ניתן לקבוע לגביה כי "אינה יודעת להבחין בטיבה של צוואה", מצבה, בצירוף נסיבות חייה, כמו גם היותה נטולת כל משפחה, כל אלו מהווים נסיבות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בהיותה מצווה "נוחה" להשפעה העשוייה להיות תלוייה במידה זו או אחרת, במבקש.
(ראה: עמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ. ג. א. נ' נ. ג. א. {פמ"מ – 19/5/2014}).
אותה תלות המתוארת נמשכה, לטעמי, גם לאחר מכן.
על אף עזיבת המבקש את ב. ב., ולשיטתו כניסתו אל המוסד נאסרה עליו, המשיך הוא בשימור הקשר עם המנוחה, דאג לבקרה בבית החולים לאחר אשפוזה ולאחר מכן בשיקום אותו עברה (ובסה"כ תקופה לא קצרה), בכך למעשה שימר המבקש את אותה מערכת יחסים תלותית אשר החלה עוד קודם לכן.
עוד כעולה מן העדויות, המבקש היה למעשה "המוציא והמביא" היחיד, למעט כאשר עשה זאת באמצעות "הורדת הוראות" לעובדים, עד כדי שפעל בכל ענייניה של המנוחה.
המבקש רכש עבורה תרופות, מוצרי מזון ועוד. אין אני יודע מי רוכש מוצרים אלו לשאר דיירי המוסד, אך בטוחני כי לא מי מעובדיו, גם כאשר ישנה משפחה ברקע וגם כשאין.
ידוע הוא כי בני משפחה אינם מצויים ליד קרוב משפחתם 24 שעות ביממה ויכול ומתעורר צורך כלשהו בהיעדרם.
ככל הנראה, לצורך רכישות אלו, המבקש החזיק בידו אמצעי תשלום, אם פנקס שיקים, אם כרטיס אשראי או כל אמצעי אחר של המנוחה, ועשה בו כמיטב הבנתו.
קשה לסבור אחרת מלבד לומר כי המבקש פעל בכלל ענייניה של המנוחה ויש לומר כי עשה זאת ביד רמה, ובאופן בלעדי ומוחלט.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים
המנוחה התגוררה בשנותיה האחרונות בב. ב., ומן העדויות עולה כי היתה נטולת קשרים חברתיים.
וכך מעדותה של הגב' ב., אשר שימשה כמטפלת למנוחה, לפרוטוקול הדיון מיום 5/3/2023,
בעמ' 19:
"עו״ד בן יהודה באום: תספרי לי בשני משפטים עליה.
העדה, גב׳ ב.: פ. הייתה אישה מיוחדת, מזה מיוחדת, אישה שהיית מאוד קשה, היא לא התחברה עם אנשים,
עו״ד בן יהודה באום: נוקשה את מתכוונת?
העדה, גב׳ ב.: אפשר להגיד שהיא הייתה נוקשה, היא אישה חכמה מאוד, היה לה אינטליגנציה מאוד גבוהה".
ומעדותו של עד הקיום לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/2023, בעמ' 48:
"העד, מר מ.: היא הייתה די מתבודדת.
עו''ד ליכט פטרן: אבל,
העד, מר מ.: היא לא הייתה חברותית. היא הייתה יורדת כל יום לקפה של ארבע אבל אחד, שניים היו בקשרים, כאילו מדברים בקפה. היא לא הייתה חברותית, היא לא הייתה יושבת באיזשהו חוג ומנהלת small talks.".
ומעדותה של עדת הקיום, לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/2023, בעמ' 63:
"עו''ד ליכט פטרן: כן. את הכרת את פ.?
העדה, גב' ס.: אותה כן, אבל קצת פחות כי היא לא הייתה נותנת כ"כ להתקרב אליה.
עו''ד ליכט פטרן: באיזה אופן?
העדה, גב' ס.: דיירת אנטיפתית.
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. הייתה באה אליכם בדרישות כל הזמן?
העדה, גב' ס.: היו לה כל מיני בקשות, כן, אבל היא הייתה לה דלת פתוחה אצל ב.,
כאילו זה הרבה התנהל גם מולו.
עו''ד ליכט פטרן: יש דיירים שאין להם דלת פתוחה לב.?
העדה, גב' ס.: לא, אבל אצלה זה היה גם בלי לדפוק בדלת, פשוט להיכנס.
עו''ד ליכט פטרן: או-קיי. נכון להגיד שהיא הייתה דעתנית?
העדה, גב' ס.: כן.
עו''ד ליכט פטרן: כן. עקשנית?
העדה, גב' ס.: מאוד".
ומעדותה של הגב' ר., לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/2023, בעמ' 73:
"עו''ד ליכט פטרן: אז איך את יכולה לתאר את פ.? איזה מין בן-אדם היא הייתה?
העדה, גב' ר.: זה קשה. בכותרת הייתי אומרת היא אישה מאוד קשה, בודדה, אין
לה משפחה, אין לך חברים.....",
המנוחה אכן לא נותקה מסביבתה אך מטבע הדברים היתה בודדה, גם אם מבחירתה או גם בשל אופייה, אך בכך שימשה היא כר נוח למבקש.
אין אנו יודעים על נסיבות יצירת קשרים כלשהם בטרם עברה המנוחה להתגורר בב. ב., אך מטיב קשריה עם חלקם של המעורבים בהליך וגם עם אחרים, ניתן ללמוד כי המנוחה היתה מצוייה ביחסים בעיקר עם אנשים אשר הסבו לה "טובת הנאה" כלשהי, או כאלו אשר המנוחה חשבה כי ישנה כדאיות בקשרים אלו.
טענת המבקש כי המנוחה לא היתה מבודדת ולא נותקה מאחרים, אכן לא נסתרה, אך מיעוט הקשרים כי הינו תוצאה של נסיבות חייה, אין בכך כדי להעיד על כך, שכן מידת התלות אותה פיתחה במבקש, לטעמי תלות עמוקה אותה ניצל המבקש, כמו גם בהבינה כי המבקש "עומד לרשותה" בכל צרכייה.
באלו יש להסיק כי המנוחה לא ראתה לנכון לקשור קשרים כלשהם עם מי אשר לא היה באפשרותו לבוא לעזרה או להועיל לה במבוקשה.
מאידך, המבקש היה נוכח שעות רבות משעות היממה בב. ב., עמד לרשותה, במידה כזו או אחרת, ולמעשה מילא את החלל, ככל שנפער, ברצונה של המנוחה בקשרים עם אחרים.
למעט הטענה בדבר "ירידתה לשתות קפה כל ערב", לא נטען על התערות אחרת של המנוחה עם סביבתה בפעילות חברתית כלשהי או אחרת בקרב מי מדיירי או עובדי ב. ב., באופן אשר ניתן ללמוד ממנו על קיום קשרים כלשהם.
מכאן כי הקשר של המנוחה היה בעיקר עם המבקש וסבור אני כי במקרה זה מלאכתו של המבקש לא היתה קשה ומרובה.
מבחן הקרבה הרגשית
דומה כי בהקשר למבחן זה, הבודק את הקרבה הרגשית של המנוח לנהנה ביחס לשאר הנהנים, אין מה לומר שעה שבעיזבון המנוחה אין בנמצא נהנים נוספים.
יחד עם זאת באם אשווה את "הנהנים" בצוואותיה הקודמות של המנוחה, ניתן לראות כי אלו בחלקם בבחינת שהמנוחה סבורה היתה כי יפיקו לה תועלת, חלקם ענו למטרה ציבורית בה האמינה המנוחה וחלקם ככל הנראה היו בקרבתה וסייעו בידה במידה זו אחרת.
יחד עם זאת, בצוואותיה הקודמות, "פיזרה" המנוחה את עיזבונה במנות בין כלל הנהנים, בשונה מצוואתה האחרונה, בה כלל עיזבונה הורש למבקש, אשר לטענתו בין המנוחה לבינו מדובר בקשר אחר מזה אשר שרר בין המנוחה לבין הנהנים האחרים, שכן בכאן מדובר בקשר "אמיץ ועמוק".
לטעמי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי מדובר בקשר כפי זה הטוען לו, שכן מדובר בקשר היחיד שנרקם בין המבקש לבין מי מדיירי ב. ב., והמשך הקשר לאחר אשפוזה היה קשר ממניעיו של המבקש לצורך שמירת אותה מערכת יחסים תלותית, ואולי ממניעים נוספים שכן אחרת, היה מוכיח המבקש על שמירת קשר הדוקה יותר אולי תכופה יותר, שהרי לא נאסר עליו לבקר את המנוחה שלא בב. ב..
גם אם נוצר קשר רגשי, דבר שהתאים קצת פחות למתואר באשר למזגה ואופייה של המנוחה, אין די בכך כדי לתמוך בצעד מרחיק לכת עד להורשה של כלל העיזבון למבקש, קל וחומר שהדבר מעיד על שינוי משמעותי מהלך רוחה בצוואותיה הקודמות של המנוחה.
מבחן השימוש לרעה בתלות
מבחן השימוש לרעה בתלות מתייחס לניצול התלות של המצווה בנהנה במטרה להשפיע עליו בעריכת הצוואה לטובתו, אולם ניתן ללמוד על השימוש לרעה בתלות זו גם על פעולות אחרות שנעשו בקירוב ולמען עריכת הצוואה.
(ראה: "דנ"א מרום", לעיל).
במקרה זה אין כל ספק שלמבקש היתה שליטה מוחלטת בענייניה הרכושיים של המנוחה, עד כדי תלות מוחלטת, והדברים כפי שעלו מדברים בעד עצמם. המבקש, אשר למעשה פעל בדרך, אם תרצה בדרך ערמומית, על מנת לגרום למנוחה להיות תלוי בו בכל דבר, ניצל תלות זו, כמו גם האמון המוחלט שהמנוחה נתנה בו ולטעמי המבקש עשה שימוש לרעה באותה תלות ובמערכת היחסים ההדוקה בינו לבין המנוחה, שימוש אשר הוביל לידי עריכת הצוואה לטובתו.
אין אני סבור כי מדובר בהשפעה לגיטימית וטבעית על רצונה של המנוחה, לרבות כזו המולידה בקרב המצווה רצון לגמול למבקש על פועלו וטיב יחסיו עימה, שכן במקרה זה, כעולה מהשקפתה של המנוחה הרי שהיתה משנה צוואתה ומורישה למבקש מנה מעיזבונה, כפי שנהגה בצוואותיה הקודמות.
לא כך במקרה זה.
מבחן הגיונה של הצוואה
הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה, נבחנת בנסיבות המקרה הספציפי, היגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו, מזג רוחו ועוד.
אכן הצדק עם המבקש כי משלמנוחה לא היו קרובי משפחה כלשהם, לאור הקשר המיוחד שנרקם בין המנוחה לבינו, לשיטתו "קשר מיוחד כמו אמא ובן", הגיוני וטבעי כי המנוחה תחפוץ להוריש לו את כל עיזבונה.
אלא שהיגיון זה אינו מתפרש גם על צוואותיה הקודמות שכן באלו לא הורישה המנוחה את כל עיזבונה לאדם אחד וכן לא בהכרח לאנשים עימם היה לה "קשר מיוחד", למשל "א.", למשל "י. ש." ולמשל "הא....". דווקא לאלו עימם היה למנוחה קשר קרוב, הורישה איתי "מנה" מעיזבונה.
צוואותיה הקודמות של המנוחה מלמדות כי על אף פער השנים בין כל אחת מהן, הותירה המנוחה את חלקם של הנהנים כנהנים מעיזבונה, אולי ביחס שונה במקצת, אולי הוסיפה נהנים נוספים, אך לא "פסחה" על מי מהם בעריכת צוואתה השנייה למעשה.
לא כך בצוואתה האחרונה.
ננסה להתחקות אחר רצונה של המנוחה, רצון אשר יכול ויסביר את הגיונה של הצוואה.
למעשה, בירור רצונה של המנוחה נעשה ראשית מול עו"ד א. ובהמשך מול עדי הקיום לצוואה.
להתרשמותה של עו"ד א. היה זה רצונה של המנוחה ב – 100%.
מאידך, כפי שראינו, רצון זה לא הוברר מול עדי הקיום שעה שכפי עדותם, רצון זה לא בורר במעמד הצוואה, שכן המנוחה כלל לא תיקשרה עימם, אף לא חתמה בפניהם על גבי הצוואה.
סבור אני כי ככל שהמנוחה אכן נשאלה וחזרה בפני עו"ד א. על כך כי זה רצונה, בהיותה צלולה ומבינה הבנה מלאה כי עורכת צוואה, היתה שוטחת בפני מי מהבאים, בפרט בפני עו"ד א. דבר מה כלשהו אודות צוואותייה הקודמות, הגם שלא נשאלה על כך.
איני סבור כי בעת עריכת הצוואה הוברר רצונה, רצונה המפורש והכנה, מהם מניעיה, מודעותה לצוואותייה הקודמות, מה טעם חפצה היא בשינוי צוואתה ועוד.
קיימת חשיבות רבה של מעמד החתימה על הצוואה כדי לוודא שהמנוח מבין אל נכון את משמעות צוואתו ושזו אכן מבטאת את כוונתו האמיתית, דווקא משום שבצוואה ל"זר" עסקינן.
בנסיבות אלו, בהן אין המדובר בהורשה לבן משפחה או יורש על פי דין, כפי הוראות חוק הירושה, הרי שהיה צורך לברר שאלות אלו, גם ליתן עליהן מענה.
עורך צוואה בנסיבות אלו, יכול לשער ואף יותר מכך, כי, בבוא הזמן, יכול ויעמדו לביקורת ולבחינה, עת לא מדובר בנסיבות הורשה רגילות.
כל אלה לא מתיישבים עם הגיונה של הצוואה.
"מידת ההקפדה הנדרשת מעורך-דין, המחתים מוריש על צוואה, לוודא שהמוריש הבין אל נכון את משמעות צוואתו ושזו אכן מבטאת את כוונתו האמיתית, חייבת להיות מושפעת, בין היתר, גם מתוכן הצוואה עצמה ומהיותה, על פני הדברים, מפתיעה ויוצאת דופן".
(ראה: ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, מ(4) 118 {פמ"מ – 28/10/1986}).
"שלב שני" בו לכאורה הוברר רצונה של המנוחה היה עת נפגשה המנוחה עם הגב' ג., אשר שימשה כמנכ"לית ב., בו חזרה המנוחה על רצונה.
תצהירה של הגב' ג. מיום 21/12/2015, עליו מבקש המבקש להסתמך, אין בו די.
לשיטת המבקש הגב' ג. התרשמה כי צוואתה של המנוחה משקפת את רצונה של המנוחה ויש בכך ללמוד על היעדרה של השפעה בלתי הוגנת.
דעתי אינה כדעת המבקש.
תצהירה נעשה בתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס ואינו בהקשר לנסיבות הצוואה.
"בדיקתה" של הגב' ג. את המנוחה נערכה בסמיכות לחוות דעת רפואיות שונות אשר כולן תמכו בבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה בשל מצבה הרפואי.
הגב' ג. בתפקידה, ועל אף שיש בו ניסיון רב בענייני דיירי המוסד, אינה בעלת מקצוע לקביעת מצבה הרפואי של המנוחה אשר יש בו להעיד על רצונה.
לבסוף, לא מצאתי כל תצהיר מטעמה של הגב' ג. התומך בגרסת המבקש בעניין זה, אף לא זומנה הגב' ג. לעדות, ודי בחכימא לרמיזא.
(וראה גם: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, נו(1) 539 {פמ"מ – 4/11/2001}, באשר להימנעות מהבאת עדות הפועלת לחובת אותו צד שאילו היה מביאה, חזקה היא כי היה בה כדי לפגוע בגירסתו).
עובדה נוספת ממנה קשה להבין את הגיונה של הצוואה, היא עניין הורשת עיזבון המנוחה לילדיו של המבקש. הרי ברור כי אותם ילדים לא גמלו שום טוב עם המנוחה.
כפי שהעיד הוא, המנוחה לא הכירה מי ממשפחתו. אם כך מה טעם חפצה היא להוריש למי מהם?
הדברים אינם מתיישבים עם היגיון הצוואה. ויוזכר כי גם בצוואה קודמת הורישה היא מנה (לא את כל העיזבון) לילדו של מי מאלו שהיו קרובים אליה (מי מילדיו של מר ז.), אך הורשה זו היתה במנה ולא באמצעות מנגנון של "יורש אחר יורש".
"רצונה" זה של המנוחה, כפי העולה מן הצוואה, מתיישב יותר עם רצונו של המבקש אשר רצה להבטיח את ההורשה לבני משפחתו, ככל שיעלה כי הורשה ישירות אליו, יכול ולא תיצלח בשל הנסיבות.
מהאמור לעיל עולה, כי המנוחה לא ביטאה את רצונה בצורה מפורשת בפני מי מהנמצאים בחדר במעמד החתימה על הצוואה, למעט בפני עו"ד א., כפי גרסתה.
לבסוף, התייחסות לסעיפי צוואת המנוחה באופן פרטני מעלה גם תהיות שיש בהן ללמד על הגיונה של הצוואה.
כך למשל:
בצוואותיה הקודמות מתייחסת המנוחה להיותה של צוואה קודמת.
בצוואת 2000 מתייחסת המנוחה לדירתה בב. אותה עתידה למכור לצורך המעבר לבית דיור מוגן. בצוואת 2011 מתייחסת המנוחה (סעיף 4) לזכויותייה ביחידה בבית דיור מוגן, תוך ציון פרטיו של הנכס.
בצוואתה האחרונה, זכויותייה אלו נכללות באופן כללי תחת "רכושה מכל סוג".
הן בצוואת 2000 והן בצוואת 2011 מתייחסת המנוחה אל חלקת הקבר אותה רכשה על יד בעלה המנוח ואת רצונה להיקבר על ידו במצבה זהה.
בצוואתה האחרונה אין לכך כל אזכור.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה
במסגרתו של מבחן המשנה לבחינת ההשפעה הבלתי הוגנת, יכול ומעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי
לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או,
למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
(ראה: "דנ"א מרום", לעיל).
ממכלול נסיבות עריכת צוואת המנוחה יש ללמוד על חשש למעורבות המבקש.
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כך:
"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
הוראות סעיף 35 לחוק הירושה מכוונות לשלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בצוואה:
מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
הפסיקה קבעה כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, מדובר למעשה בחזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שלפיה מי שנכנס בגדרה גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד(1) 19 (פמ"מ – 4/1/2000) (להלן: "עניין "בוטו"), נקבע:
"החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר", אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".
עוד נקבע בפסק הדין, כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף, יש ליתן לו פרשנות דווקנית ומצמצמת. תוצאותיו של הסעיף קשות, שכן יש בו כדי לשלול כל שיקול דעת שיפוטי בשאלה, האם ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך, כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה הוא לא השפיע שלא כדין על המצווה.
בפסיקתו של בית המשפט בעניין אנו מוצאים שתי גישות - האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה, באשר לאופי הפעילות אשר תוגדר כנטילת חלק בעריכת צוואה. יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר, כך יטה בית המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה יותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה, גם אם תוכנה משרת את הנהנה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ראה: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 {פמ"מ – 24/10/2004} {ראה: "עניין חרמון"}).
בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, במבחן השכל הישר.
בבע"מ 1801/16 פלוני נ' פלוני (פמ"מ – 30/3/2016) קובע כב' השופט א. רובינשטיין:
"סעיף זה קובע, כי העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בו גורם לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכת הצוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצווה."
לטעמי, מעורבותו של המבקש אינה נסובה רק בעניין עריכת הצוואה, אלה מעורבות זו באה לידי ביטוי בפעולות נוספות, מעורבות הדוקה ואף יתרה מידי, למצער בכל הקשור בענייניה הכספיים של המנוחה, אלו היו ממש בסמיכות למועד עריכת הצוואה, ואסביר.
"אין לומר כי בכל מקרה, עריכת הצוואה ונטילת חלק בעריכתה מתחילים בשלב שבו מועלית הצוואה על הכתב".
(ראה: ע"א 433/77 הררי נ' הררי, לד(1) 776 {פמ"מ – 20/12/1979}).
כפי עדותו של המבקש, היה הוא ער לכך כי מדובר באשה אמידה.
וכך, בעמ' 28:
"כב` הש` שני: כמה כסף עבר כתוצאה מכך?
העד, מר א.: לא עבר, היא העבירה לי טופס פירוט,
כב` הש` שני: כמה כסף היה שם להעביר?
העד, מר א.: 5 מיליון ומשהו.
כב` הש` שני: זאת אומרת, היא בעצם אמרה לך תקשיב, רחוק לי הסניף בנק, יש לי 5 מיליון, בוא תעביר אותם לסניף קרוב.
העד, מר א.: לא, היא ביקשה לפתוח חשבון בסניף קרוב.
כב` הש` שני: כן.
העד, מר א.: כן.
עו״ד צידון: ובאותו הזמן התוודאת למעשה לעובדה, שהיא אישה, בוא נקרא לזה, אישה
עשירה.
העד, מר א.: מן הסתם, כן".
אין חולק כי המבקש ידע כי למנוחה אין קרובים או משפחה אשר יכול ויהיו כ"חזית" מולו באשר להורשת עיזבונה.
המבקש ניצל זאת בכך שהרחיק לכת בסיוע ובמעורבות בחייה של המנוחה. לא עשה הוא כך עם אף לא אחד מדיירי ב..
וכך למשל הביא המבקש למצב בו "הוציא" מן המנוחה מכתב, בכתב ידו, וחתום על ידי המנוחה
הממוען לבנק (בו היה מצוי חשבונה), מיום 13/8/2015, בו מינתה את המבקש למיופה כוחה בחשבון הבנק, לצורך - "ביצוע העברת כספים מחשבוני בבנק הפועלים לחשבוני בבנק לאומי - ...בתאריך 27/7/15 פתחתי חשבון נוסף בבנק לאומי, נפגשתי עם נציגת הבנק הקרוב למקום מגוריי וביקשתי להעביר את כספי לחשבון בבנק לאומי....למעט הכנסות ותגמולים חדשים וגימלה.
עד היום לא ברור מדוע לא בוצעה העברה לחשבוני בבנק לאומי. מבקשת להעביר לאלתר.
בנוסף מסרתי ייפוי כח לטפל בהעברת החשבון לא.ב.....".
אל מכתב זה נילווה "שיערוך ריכוז יתרות" מיום 27/7/2015 בו נכתב בכתב יד: "אל ס. ב.שלום הרני מבקשת למשוך את כל ניירות הערך ותוכניות החיסכון בחשבוני המצורף ולהעביר לעו"ש". חתימתה של המנוחה מיום 4/8/2015.
להדיוט כמוני, דומה כי כתב חתימת המנוחה אינו דומה ליתר הדברים הכתובים, כך שככל הנראה, נכתבו אלו, גם הם, על ידי המבקש.
מאותו שיערוך יתרות עולה כי אלו סך כספי המנוחה בחשבון זה, וכך:
תוכניות חיסכון – יתרה משוערכת בסך 20,217.57 ₪.
ני"ע סחירים – יתרה משוערכת 5,860,426.16 ₪.
סך הכל – יתרה משוערכת 5,880643.73 ₪.
עוד צורף "כרטיס דוגמאת חתימה" מיום 1/9/2015, בו מופיעה חתימתו של המבקש כמיופה כח בחשבונה של המנוחה.
מכתב, לכאורה סטנדרטי ותמים מיום 27/5/2015, המופנה את המנוחה, בו פורטה "הצעה לקבלת בטוחה לפי חוק הדיור המוגן", עליו מופיע בכתב ידו של המבקש – "נפגשתי עם פ. לצורך חתימה של ויתור ערבות בנקאית כולל הסבר. אינה רוצה לחתום ומבקשת שישאר כפי שזה היום. עדכנתי את מ. לרשימות הכלליות כסירוב".
המעיין בפרטים הקטנים של המכתב, לומד ומבין כי ככל שהמנוחה לא היתה מסרבת להצעת הבטוחה, הרי ש"מלאי" כספיה, יכול והיה, ברבות השנים, מצטמצם.
לבסוף, מצאתי "תיעוד" לשיחת הייעוץ מיום 29/10/2015, בין יועץ השקעות בבנק לאומי לבין המנוחה, כאשר צויין כי בשיחה השתתפו מלבד המנוחה, גם המבקש. תיק ההשקעות מתייחס לסך 5,800,000 ₪ אשר הגיעו לחשבון זה מבנק אחר.
לטענת המבקש חתם על הטופס שלא בנוכחות המנוחה, לאחר שהיועץ ביקש ממנו לצאת החוצה כדי לתשאלה.
יכול היה התשאול להיעשות בנוכחות המנוחה, אך מה טעם נדרשה חתימתו להיות בנפרד?
כך או אחרת אין הדבר משנה, שעה שהמבקש ליווה את המנוחה לפגישה ואף נכח עימה במהלכה ואין משמעות, כפי בעריכת צוואה, אם החתימות נעשו יחדיו.
העברת כספי המנוחה מחשבונה הקודם לזה בבנק לאומי, נבעה לטענת המבקש מטעמי נוחות.
וכך מעדותו של המבקש, בעמ' 30:
"עו״ד שיטרית: או-קיי, במכתב לבנק הפועלים מה-13/08/2015, בנספח 7, כתוב שהיא
מעוניינת להעביר בעצם, את כל הכספים שלה, למעט הכנסות מתגמולים
חודשיים וגמלה.
העד, מר א.: נספח 7?
עו״ד שיטרית: בנספח 7, יש את המכתב לבנק הפועלים.
העד, מר א.: כן.
עו״ד שיטרית: הוא כתוב בכתב ידך, נכון?
העד, מר א.: כן.
עו״ד שיטרית: וכתוב שהמנוחה בעצם מעוניינת להעביר את הכספים, למעט הכנסות
מתגמולים חודשיים וגמלה, נכון?
העד, מר א.: כן.
עו״ד שיטרית: איזה היגיון בעצם יש להעביר את כל הכספים מחשבון הבנק ובעצם
להשאיר אותו פתוח, כדי להמשיך ולקבל שם גמלה?
העד, מר א.: היו לה שם הוראות קבע, זה כל הסיפור, היא לא רצתה לפגוע בזה, הוראות קבע שהיו לה לביטוחי וכל מיני דברים שאני לא זוכר.
כב` הש` שני: לא מבין, אני זוכר במקור, משהו שעלה כאן, זה שהמנוחה רצתה להביא לעבור לבנק יותר קרוב, כי היה לה קשה ללכת לבנק הקודם, זה מה שאדוני מכיר גם?
העד, מר א.: נכון.
כב` הש` שני: אז מה שבן-אדם משתמש בשוטף, זה לא זה סכום החיסכון שלו, מה שהוא משתמש בשוטף, זה הגמלה שלו, אז למה היא השאירה את השוטף דווקא בבנק הרחוק, חוץ מזה, היא הלכה עם אדוני, אדוני כבר היה אז האדם שמצוי בפרוצדורות של העולם הזה, איך קרה המעשה המשונה הזה, שרק הקאש עובר והשוטף לא?
העד, מר א.: אני עד כמה שאני זוכר, אז, היו לה הוראות קבע לכל מיני תשלומים והיא לא רוצה שזה יפגע, זה מה שאני זוכר.
כב` הש` שני: אבל אתה יכולת להגיד לה, כמי שעזר לה למצוא את הבנק וכן הלאה, יכולת להגיד לה, אל תדאגי, זה הכל עובר יחד עם ההוראות קבע.
העד, מר א.: לפ. אני לא יכול להגיד כלום, זה מה שהיא רוצה וזאת דעתה, אני מכיר את פ. וחבל שהם לא מכירים אותה פשוט, אבל פ. ידעה מה היא רוצה וזה מה שהיא רוצה וזה מה שהיא עשתה, אני לא צד בעניין".
צר לי אך הסברו של המבקש לנוחותה של המנוחה, כמו גם כי כך המנוחה רצתה, אינו מתיישב עם השכל הישר.
מה טעם, כדי לנהל תיק השקעות, בפרט לאשה בגילה, יש צורך בקרבה לבנק?
דווקא כספיה הנזילים, כמו הכנסות שוטפות חודשיות, טעם רב יש כי אלו יהיו בסניף הקרוב למקום מגורייה.
לטעמי, העברה זו נועדה לצורך "ניטרול" הכספים והעברתם לבנק אחר, אכן קרוב יותר למקום מגוריה, אך לצורך קיומה של פגישת הייעוץ, ולצורך "שליטתו" של המבקש באמצעות נוכחותו, ייעוצו שלו, וככל שתידרש פעולה עתידית, הרי שהמנוחה תוכל להיות נגישה לסניף זה.
אמשיך ואתייחס לטענת המבקש כי לא ידע אודות הנסיבות אשר הובילו את המנוחה להוריש לו את עיזבונה בטרם עו"ד א. יצרה עימו קשר, לטעמי יש ללמד על היתממותו של המבקש, זאת בלשון המעטה.
כעולה מן העדויות, הרי שמערכת היחסים בין המנוחה למבקש היתה מערכת יחסים קרובה מאוד, המבקש ידע כי למנוחה אין משפחה, גם ידע אודות כספייה ורכושה.
וכפי עדותו, קשריו עימה היו כה קרובים עד כדי מערכת יחסים של אם ובנה, לא סבר הוא כי יש להתעניין, לדאוג, לוודא כי כספי המנוחה, לאחר לכתה מן העולם, יהיו לאדם קרוב או למטרה ראוייה?
איני סבור כי המבקש התעלם מכל אלו ובמסגרת דאגתו למנוחה לא דאג גם לעניין זה.
כפי שהודה המבקש הוא שיצר קשר עם עו"ד א. לצורך עריכת צוואת המנוחה ואכן בכך אין כדי להעיד על פגם.
עו"ד א. הכירה את המבקש רק מנסיבות עריכת צוואה לדייר קודם בב. ב..
אלא שגם באותה צוואה, המבקש ירש מעיזבונו של אותו דייר כך שהכרות כזו או אחרת, היתה קיימת בטרם עריכת צוואת המנוחה.
יחד עם זאת יש לזכור כי בפסקי דין רבים נקבע, כי פעולת שליחות עבור המצווה, הנוגעת לעריכת הצוואה, כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה, אינן מוכרות בהכרח כפעולות של "מעורבות" ואינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה.
(ראה: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 {פמ"מ – 4/1/2000}{להלן: "עניין "בוטו"}).
נשוב לעדותו של עד הקיום, אשר כאמור העיד על מעמד חתימת העדים וחתימת המנוחה על גבי הצוואה.
הוסיף העד, כך בעמ' 50 – ".... לא לשאול יותר מדי שאלות' ובסוף הוא שם את זה, אמר לי, 'תשאיר את זה בינינו, לא לדבר ולא לקשקש".
מה טעם היה צורך לשמור הדברים בסוד?
מעדותו של המבקש, באשר לבחירת עדי הקיום, עולים הדברים הבאים, וכך, בעמ' 31:
"עו״ד שיטרית: אתה טוען בסעיף 52 לתצהיר שלך, שמסרת לעו"ד א. שני שמות של עובדים אקראיים, שהיו זמינים באותה עת, על מנת שיחתמו על הצוואה שלה, נכון?
העד, מר א.: כן.
עו״ד שיטרית: ואתה מוסיף וטוען, שבחרת את שני העדים, כי ידעת שאין להם נגיעה לעניין והם יכלו לשמש בעצם כעדים.
העד, מר א.: היא ביקשה ממני שהיו עדים אובייקטיביים.
עו״ד שיטרית: שאין להם נגיעה בעצם לצוואה.
העד, מר א.: ביקשה שני עדים, כן, אין להם שום עניין.
עו״ד שיטרית: עוד פעם, אני מדגיש, שבעצם אין להם נגיעה לצוואה, אחרת הם לא יכולים להיות עדים.
העד, מר א.: נכון.
עו״ד שיטרית: או-קיי, עכשיו אתה אמרת שאתה בעצם לא ראית את הצוואה ולא ידעת בכלל מה הנוסח של הצוואה, שהמנוחה רוצה לכתוב, אז איך ידעת שאין להם נגיעה בעניין, לאותם שני עדים?
העד, מר א.: מה זאת אומרת, איך ידעתי שאין נגיעה?
עו״ד שיטרית: אתה התבקשת להעביר לעוה"ד שמות של שני עדים, כדי שיבואו לחתום על הצוואה.
העד, מר א.: נכון.
עו״ד שיטרית: מסרת שני עדים, אתה אומר, שבחרת אותם לפי זה שהם היו פנויים ושאין להם גם נגיעה לעניין הצוואה.
העד, מר א.: לא הייתה להם נגיעה.
עו״ד שיטרית: איך אתה יודע שלא הייתה להם נגיעה לצוואה, אם לא ראית את הצוואה?
העד, מר א.: כי אני לא דיברתי איתם על כלום, חוץ מאשר הפניתי אותם,
עו״ד שיטרית: איך ידעת שלמנוחה אין שום עניין אישי ואולי היא רצתה להוריש לאותם שני עובדים?
העד, מר א.: אין לי מושג, באמת שאין לי מושג.
עו״ד שיטרית: לפי התצהיר, יש לך מושג.
העד, מר א.: לא.
עו״ד שיטרית: כי ידעת להגיד שהם נבחרו באופן אקראי ושאין להם נגיעה בעניין.
כב` הש` שני: איפה מצאתם את העדים האלה?
העד, מר א.: הם עובדים שלנו.
כב` הש` שני: הם היו כפופים אילך?
העד, מר א.: כן".
אם אכן לא ידע המבקש כי בכוונת המנוחה להוריש לו, מה טעם לא עלה בעצמו לשמש כעד קיום לצוואת המנוחה?
מה טעם בחר את עדי הקיום כפי שבחר? כפי עדותו לא יכול היה בשלב זה לדעת כי המנוחה בצוואתה לא הורישה דווקא לאלו.
גרסתו זו אינה תואמת את הידוע לו מבעוד מועד על היות העדים ככאלו שאינם זוכים.
ובכלל, כפי שידע כי עליו ל"צייד" את המנוחה באישור רפואי לעת עריכת צוואתה, הרי שככל הנראה גם ידע מבעוד מועד כי עליו ל"הכין" שני עדים לצוואת המנוחה.
בחירתו זו בהם, לא היתה בחירה אקראית.
כפי שהעיד עד הקיום – המבקש היה מנהל דומיננטי, כשהוא מבקש משהו, אתה לא מתחיל יותר לשאול "מה אתה רוצה? מה אתה חותם? על מה אני חותם"?
גם עדת הקיום העידה כי היתה לה אמונה מלאה במבקש – "אמונה כל כך מלאה שברגע שהייתי נכנסת למשרד והוא היה אומר לי, 'תחתמי' אז אני הייתי חותמת, כי היחסים היו פשוט מעולים והייתה לי אמונה, ממש".
די בכך כדי להוביל למסקנה כי אלו נבחנו על ידו בקפידה ומבעוד מועד לעריכת הצוואה (ולא ברגע האמת), ולא בשל היותם אובייקטיביים אלא ככאלו אשר ישמרו לו אמונים, יעשו כדברו, לא ישאלו שאלות מיותרות וככל הנראה לא ישתפו אחרים בעניין זה.
אלו ידעו כי כנהוג וכמצופה, אל להם להיתפס בסירוב לבקשת המבקש, שכן מי יודע מה תהיה משמעות הסירוב לעשות את דבריו.
המבקש בחר עדים "נוחים" שלא ישאלו שאלות, לא יתהו לפשר הנסיבות ואף ברגע האמת גם לא ידווחו למי מהנהלת המוסד או לאחר, דבר המקרה.
גם מחובתה של עו"ד א. היה ליתן דעתה כי רצף הנסיבות, בהן מורישה המנוחה למנהלו של ב. ב., את כל עיזבונה, עדי הקיום הם שניים מעובדיו של ב. ב., מחייב לנקוט משנה זהירות.
המנוחה הורישה לילדיו של המבקש, במנגנון "יורש אחר יורש" – האמנם?
בסעיף 6 לצוואת המנוחה נכתב – "והיה חס וחלילה היורש, מר ב. א., לא יהיה בן החיים בעת פטירתי, יעבור חלקו בירושה בחלקים שווים לצאציו יוצאי חלציו בלבד כדלקמן:
א. א......
נ. א......"
לטענת המבקש לא ידע על כך דבר עד לרגע בו פנתה אליו עו"ד א. לצורך קבלת מספרי הזהות של ילדיו.
ככל שאכן כך היו פני הדברים, הרי שאם אכן לא ידע על כך דבר והיה מופתע המבקש כי זהו רצונה של המנוחה, רצון שכלל לא היה ידוע לו, הרי שבאותה עת סביר כי היה עולה לחדרה של המנוחה, ולו מטעמי הנימוס, ולא ממתין עד לרגע בו יקרא על ידי עו"ד א. רק לצורך התשלום.
מעדותו של המבקש, בעמ' 36:
"עו״ד שיטרית: אתה אמרת שיש לך 3 ילדים, נכון, מדוע מסרת או נרשמו פרטים רק של שני ילדים בצוואה?
העד, מר א.: יש לי בן עם בעיות אישיות קשות, שהאחים שלו מטפלים בו".
יחד עם זאת, מה טעם חפצה המנוחה להוריש לילדיו של המבקש, ככל שלא יהיה המבקש בחיים, חידה היא.
לא נטען כי המנוחה כלל הכירה את ילדיו של המבקש או כי מי מהם בא לבקרה.
ובכלל מה טעם הורישה המנוחה רק לשניים מילדיו?
ככל שלאחד מילדיו ישנה בעיה אשר בגינה אין טעם להוריש לו, הרי שמדובר במידע אותו המנוחה יכולה היתה לדעת בטרם ערכה את הצוואה ורק מפי המבקש.
מכאן, אחת משתיים:
המנוחה ידעה המידע מהמבקש.
המבקש עצמו כיוון שכך יקרו הדברים.
לטעמי, גם וגם.
גם את עניין התשלום לעו"ד א. בעבור עריכת הצוואה הסדיר המבקש בעצמו, כמובן מכספי המנוחה (לא היה כל צורך כי יעשו מכספיו שלו), אך מילוי פרטי ההמחאה על ידו.
כך מעדותה של עו"ד א., עמ' 25:
"ש.איך שילמו לך את שכר הטרחה?
ת.בשיק, באותו מעמד. פ. חתמה על השיק, בפניי.
ש.לבית המשפט: זאת אומרת, השיק לא היה מוכן. היא גם זו שמילאה אותו?
ת.היא לא מילאה אותו. היא הוציאה פנקס שיקים, אמרה לי לרשום בכתב ידי ואמרתי שאני לא מוכנה. אז אמרתי שאני לא מוכנה, התקשרתי לב. ואמרתי לו שאני לא מוכנה לרשום את השיק.
ש.לבית המשפט: ב. כתב את השיק והיא חתמה?
ת.כן. כל זה קורה בהחלטה של פ..
ש.לבית המשפט: זאת אומרת, ב. עומד בחדר של פ. וממלא את השיק?
ת.כן.
ש.לבית המשפט: חתימת השיק היתה לפני או אחרי עריכת הצוואה?
ת.אחרי. גם העדים לא היו".
אין אני יודע מה היה גובה התשלום שהועבר לעו"ד א., שכן לא צורפה כל אסמכתא לכך כך ולמעשה איני יודע באם היה מדובר באירוע חריג אשר יש ללמוד ממנו דבר.
אין אני יודע אם מי מהצדדים אף יידע את המנוחה בתשלום הנדרש ויכול אני רק לשער שלא.
לא סביר כי המבקש יוציא מכיסו בעבור התשלום לעו"ד א., אך בפועל הוא שביצע את התשלום, הוא שעשה שימוש באמצעי תשלום של המנוחה, הוא שסיכם עם עו"ד א. את גובה התשלום, ולמעשה הוא המוציא והמביא לעניין זה.
עניין החתימה היה דבר שבשגרה על ידי המנוחה.
היא סמכה על המבקש, ככל הנראה, היתה מורגלת כי המבקש הוא הממלא וכותב מכתבים והמחאות. ממנה היה מצופה רק לחתום.
ככל וגרסת המבקש כי לא ידע הוא על רצונה של המנוחה להוריש לו היתה אמינה, הרי כאשר גילה הדבר, עת הוזעק לשלם לעו"ד א., כגירסתו, היה מצופה ממנו ואף חובתו היתה שלא להתעלם מהוראות המוסד בו הועסק, וגם אם לא להסביר למנוחה כי הוראות ב. ב. אינן מאפשרות לו להיות נהנה מצוואתה, למצער חלה עליו חובת הגילוי לממונים עליו. זאת כמובן לא עשה המבקש.
הצוואה נערכה, נוסחה, נחתמה, אף הודפסה, לכאורה, במהלך פגישה אחת עם המנוחה.
לא התקיימה כל פגישה מקדימה עם המנוחה, במהלכה מסרה את רצונה אלא הכל נעשה כחטיבה אחת ובמועד אחד.
ויוזכר, כפי עדותה של עו"ד א., זו האחרונה לא הכירה את המנוחה כלל.
וכך מעדותה של עו"ד א., לפרוטוקול הדיון מיום 27/3/2023, בעמ' 21:
"ש.את כמובן נכחת בדירת המנוחה בחדר בו נחתמה הצוואה. למה את חתמת?
ת.אני הסברתי גם בתצהיר, כשהוצאתי את הלפטופ ראיתי שאין לי את החותמת שלי".
ובעמ' 25:
"ש.הוגשו שני תצהירים מטעמך, השני הוא תצהיר שהוגש במענה להרצאת פרטים של ב"כ היועמ"ש ואת מתייחסת לסיבה מדוע החתימה שלך כעדים מופיעה ואת מציינת ששכחת את החותמת.
ת.כי לא היתה לי את החותמת.
ש.אני רוצה להציג את הצוואה של ב., תעייני בסוף. את מופיעה שם כעדה והחותמת שלך לא מופיעה. למה?
ת.לא יודעת. בדרך כלל אני חותמת ושמה חותמת שלי.
ש.לבית המשפט: עתה הסברת שנמנעת לחתום כעדה כי לא היתה לך חותמת. אצל ב. לא נמנעת לחתום כעדה, למרות שאין בנמצא חותמת.
יכול והרגשת לא בנוח עם הצוואה הזו? כי את לא כתובה בצוואה של פ. בשום צורה.
ת.ממש לא".
בצוואותיו של הדייר הנוסף בב. ב., לו ערכה עו"ד א. שתי צוואות, שימשה היא כעדת קיום בשתיהן – בזו מיום 2/2/2012 הוטבעה חותמתה ואילו בזו מיום 15/10/2012 לא הוטבעה חותמתה.
גם אם מדובר בצירוף מקרים, הוא אינו תואם את גרסתה של עו"ד א., אף אינו מסביר מה טעם לא שימשה היא גם בצוואת המנוחה כעדת קיום.
תהיות אלו מובילות לכך שהמבקש היה מעורב מעורבות עמוקה בצוואתה של המנוחה ובפעולות שקדמו והיו סביבה, ידע היטב את הוראות המנוחה בצוואתה, ואף היה בעל אינטרס לעריכת הצוואה באופן בו נעשתה.
הוסף לאלו את הספקות שעלו מעדויות עדי הקיום, אותן הבאתי בחלק של הפגמים בצוואה, אשר מהן יש ללמוד על סתירות רבות באשר לנוכחות מי מהם בחדרה של המנוחה, עת השני היה נוכח אם לאו, הימצאות המבקש בדירת המנוחה או "רק" מחוץ לדירה ועוד, באלו יש ללמד כי נסיבות עריכת הצוואה תוכננו היטב על ידי המבקש, גם אם לא בעזרתה של עו"ד א., אך זו האחרונה לא הקפידה היטב על אותם כללי זהירות הנדרשים ממנה בנסיבות אלו.
המבקש ניצח על עריכת הצוואה, מתחילת התאום ועד ל"תוצר הסופי".
המסקנה היא כי מעורבות המבקש היתה מעורבות עמוקה, מתחילה ועד לפרט האחרון ולא הסתכמה רק בתיאום הגעתה של עו"ד א. לערוך צוואה למנוחה, אלא אף במסירה לעו"ד א.את פרטיו שלו, את פרטי ילדיו, את תיאומם והגעתם של עדי הקיום, ולבסוף את הסדרת תשלום שכר טרחתה של עו"ד א..
מכלול פעולות אלו של המבקש מגיע לכדי מעורבות בעריכת צוואה המצדיקה את פסילת הצוואה.
"הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה... השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תוית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך הדין על ידי הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים".
(ראה: "עניין חרמון", לעיל).
הצטברותם יחד של כל אלו, בצירוף פעולותיו של המבקש, אלו שביצוען אינו שנוי במחלוקת, לטעמי
מצביע על מעורבות פסולה בעריכת הצוואה ועל טביעות אצבעותיו של המבקש בעריכת הצוואה. סבורני כי די בכל אלו כדי לבסס את מעורבותו של המבקש בהכנת הצוואה, מעורבות המגיעה עד כדי מעורבות פסולה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, יש בה גם לחזק המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוחה, ודי בכך על מנת להביא לפסלותה של הצוואה, קל וחומר בצירוף כלל הנסיבות המתוארות.
סוף דבר
אני מקבל את ההתנגדות לצוואה מיום 6/8/2015 ומורה, מכל הטעמים המפורטים, על בטלותה.
בפסיקת הוצאות ההליך, מבקש הדין להביע עמדתו לא רק על קביעת נורמה, אלא גם על הבעת אי נחת מהתנהלות לא ראויה כלפי בעל נושא משרה בכירה אשר מעל באמון הממונים עליו, כלפי אי מי מוחלש, תוך ניצול מעמדו ובניסיון להרוויח ממון על גבו של האדם.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לאור מיצוי ההליכים ובשקלול התנהלות המבקש בהליך (וראה: רע"א 7650-20Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ {פמ"מ – 28/12/2020}), מצאתי לחייב את המבקש בהוצאות שישולמו לטובת אוצר המדינה בסך 150,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף, לאור הפגיעה בב. ב. כמוסד ולנוכח הצורך בהגישו את ההליך, אני מחייב את המבקש בסך 25,000 ₪ נוספים לטובת ב. ב..
אני מתיר פרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשפ"ד, 07 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
