עניינו של פסק הדין אשר בפניי הוא הכרעה בתובענתה של התובעת, המבקשת להצהיר, כי היא זכאית למחצית הזכויות בנכסים הרשומים ע"ש הנתבע, דירת מגורי הצדדים, דירה בה מתגורר בנם של הצדדים ונכס המשמש חנות.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. התובעת והנתבע, נישאו, כטענת התובעת לפני כ-45 שנה ומכל מקום לפני 01.01.74, מנישואי הצדדים נולדו שלושה ילדים, בן 44, בן 40 ובת 36.
2. התובעת והנתבע מתגוררים בבית ברחוב ..., הידוע כחלק מחלקה .. בגוש .. שזו דירת מגורי הצדדים (להלן: "הנכס הראשון").
3. בנם של הצדדים ש.מ. מתגורר בנכס ברחוב .. הידוע כחלק מחלקות .. ו-.. בגוש .. (להלן: "הנכס השני").
4. ע"ש הנתבע רשומות זכויות בחנות ברחוב .. הידועה כחלק מחלקה .. בגוש ... (להלן: "החנות").
5. התובעת מבקשת פסק דין הצהרתי, כי הינה זכאית למחצית הזכויות מכ"א מהנכסים המפורטים לעיל.
6. לטענת התובעת, היא גרה עם הנתבע עוד בשנת 1980 בדירת מגורים בשכונת .... לטענת התובעת, לאחר שהצדדים בנו את הנכס הראשון הם עברו להתגורר בו, במקביל התגוררה אימו של הנתבע בנכס השני והתובעת טיפלה בה, לטענתה במסירות עד מותה.
7. התובעת הוסיפה וטענה, כי החנות נרכשה מכספם המשותף של הצדדים, וגם התובעת עצמה, עבדה תקופה מסויימת בחנות, עד שעקב התנהגותו של הנתבע נאלצה לעזוב עבודתה, התובעת עבדה איפוא במשק בית וגידלה את ילדי הצדדים.
8. התובעת סמכה על הנתבע ולא התערבה בניהול ענייני הכספים.
9. התובעת טענה, כי "... הנתבע בזמן האחרון החל להטיל מרות על התובעת וזה בביתה שלה", לדבריה "המילה האחרונה היא של הנתבע", אשר שולט ביד רמה, ולא נותן לתובעת שום הרגשה שהיא גם הבעלים בנכסים, ועוד טענה כי הנתבע מאיים על התובעת שהוא יגרש אותה, אם לא תעשה כדבריו. התובעת הוסיפה בתביעתה: "... לתובעת ראיות מוקלטות שבו הנתבע מאיים על התובעת שהוא יזרוק אותה לרחוב, מקלל במילים שאין לתארם מפאת כבוד בית המשפט..."
10. בנם של הצדדים ש. נכנס לגור בנכס השני לאחר ששיפץ והשקיע מזמנו ומכספו, כדי להביאו למצב מגורים. התובעת תיארה מצב כי מקודם גר בנם של הצדדים בנכס אחר שלהם, אותו הנתבע רכש מאחיו על ידי מימון נכבד של בנם שהלווה כספים לשם כך (ראה: פסק דיני בתמ"ש 37743-07-13).
11. התובעת טענה איפוא בתביעתה, כי היא זכאית למחצית הזכויות בנכסים.
12. מנגד, הכחיש הנתבע בהגנתו את טענות התובעת בתביעתה.
13. הנתבע טען, כי כבר לפני למעלה מעשרים שנה, חל קרע בינו לבין התובעת, והוא חי בפירוד מוחלט ממנה, אם כי באותו בניין, כאשר התובעת מתגוררת בדירה בקומת הקרקע, והוא מתגורר בדירה שבקומה השנייה. הדירה בה מתגוררת התובעת היא דירה בת 4 חדרים, הדירה בה הוא מתגורר היא דירה בת חדר וחצי.
14. לטענתו של הנתבע "התובעת מתעלמת מהעובדה, כי היא והנתבע אינם בני זוג עוד וכי רק באופן פורמאלי רשומים עדיין כנשואים שלא התגרשו, לטענתו התובעת מסרבת לקבל גט ממנו על אף ההשמצות וההכפשות שהיא מעלה כנגדו בכתבי טענותיה".
15. בהתייחס לנכס הראשון (הדירה ברחוב ..) טען הנתבע, כי התובעת והנתבע רכשו במשותף מגרש ששטחו כ-170 מ"ר מכספים שהתקבלו ממכירת דירתם. עוד הוסיף הנתבע, כי קיבל מאימו שטח נוסף של 44 מ"ר ועל שני השטחים יחד בנו התובעת והנתבע את דירתם. לפיכך, אך טען הנתבע יש לתובעת זכויות במחצית בבית זה, בהפחתת שווי החלק היחסי של המגרש ששטחו 44 מ"ר אשר התקבל אצל הנתבע במתנה מאימו, כאשר שטח זה אינו נכלל ברכוש המשותף של בני הזוג.
16. בהתייחס לנכס השני (הבית ב..) טענן הנתבע, כי בית זה נבנה בשנת 1942 ע"י הוריו של הנתבע, אשר נפטרו בשנים 1994 ו-1996, והורישו אותו לששת ילדיהם בחלקים שווים. הנתבע טען, כי בשנת 2011 הוא רכש מחמשת אחיו את חלקיהם בעזבון (למען האמת רכש 5/6 מן הבית, כיוון ש-1/6 רכש עוד קודם), והפך לבעליו היחיד. לטענתו לתובעת אין כל חלק בכך.
17. באשר לחנות, טען הנתבע, כי אינו הבעלים של החנות אלא רק דייר מוגן בה, עפ"י חוזה שכירות מ-1986.
18. לטענתו של הנתבע, דווקא התובעת היא שמתנהגת באופן בלתי ראוי ובלתי מכובד כלפיו ולא מפסיקה לצעוק עליו ולקלל, הנתבע ציין כי הוא מוכן להתגרש ללא דיחוי.
19. הנתבע ביקש איפוא לדחות התביעה נגדו.
20. בשולי האמור, אוסיף, כי את כתב התביעה ניסח ואף ייצג בשלב ראשון את התובעת בנם של הצדדים, שקד מלמד. לפי אופן ניסוחה של התביעה ומועד הגשתה, נראה כי תביעה זו "נחלצה" לעזרת הנתבע בתמ"ש 37747-07-13,שם הנתבע כאן תבע שם את בנו, מר ש.מ.
צר לי על היחסים העכורים במשפחה, אך למרבה הצער לא הצלחתי לעזור לצדדים בדרך של פשרה והשכנת שלום ביניהם.
דיון
המשטר הרכושי החל על הצדדים
21. הצדדים נישאו לפני 01.01.74, לפיכך המשטר הרכושי החל עליהם הוא הלכת השיתוף.
22. כידוע, הלכת השיתוף פרי פיתוח הפסיקה היא הלכה זו קובעת חזקה, לפיה בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם היה רשום רק על שם אחד מהם, וכל עוד אין ראיות על כן שנתגבשה בניהם כוונה אחרת. ראה בג"צ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול פ"ד מ"ה(2)221 בעמודים 212-213.
23. הפסיקה קבעה, כי ככלל, על ערכאה שיפוטית הנדרשת להחיל את חזקת השיתוף בין בני זוג, לבחון בשלב הראשון אם נתקיימו התנאים הנדרשים לצורך גיבושה של החזקה, קרי קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום, הוכחת תנאים אלה, מקימה חזקה בדבר כוונה משוערת לשיתוף מלא בכל הנכסים, ברקע על כוונה זו מצויים הכרוכים של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" המשמשים זה עם זה בערבוביה.
24. כאמור חזקת השיתוף ניתנת לסתירה, לגבי פריטי רכוש כאלה ואחרים, והנטל להוכחת הסתירה מוטל על הטוען לסתירה.
25. המגמה המסתמנת בפסיקה, הינה של חיזוק הלכת השיתוף בין בני זוג על רקע עיקרון ויון שנלווה לו מימד חוקתי. חיזוק זה מתבטא בהקלה הניתנת להוכחת התנאים לקיום חזקת השיתוף מצד אחד והחמרת התנאים לסתירת החזקה מצד שני.
26. בפסיקה הושמעו דעות שונות באשר לשאלת תחולת הילכת השיתוף בנכסים חיצוניים, כך בפרשת דרהם ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם פ"ד נ(4)665 נחלקו הדעות כבוד השופט טירקל סבר, כי לעניין תחילת הילכת השיתוף ראוי לעשות אבחנה בין נכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואין לבין נכסים שנצברו ע"י אחד הצדדים לפני הנישואין, ואילו כבוד השופטת דורנר, סברה, כי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש מלפני הנישואין.
בפרשת לינדבאום (ע"א 3780/94 פלוני נ' אורה לינדבאום פ"ד נ"ג(5) 529) כבוד השופט טירקל חזר בו וקבע, כי "אין עיקרון השוויון מחיש הכרה בקיום חזקת השיתוף לגבי נכסים שמקורם אינו במאמץ משותף במהלך חיי הנישואין".
27. הפסיקה המאוחרת אשר התייחסה לשיתוף ביחס לנכסים חיצוניים לא התגבשה באופן סופי ולמעשה התפתחות זו שהחלה בפסיקה אף כוונתה "הלכה בהתהוות".
ראה פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין בג"צ 2533/11 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים (26.10.11) (פורסם במאגר נבו) ממנו אצטט להלן:
"... לא נכחד, אף שדוקטרינת השיתוף הספציפי הוכרה בפסיקת בית משפט זה לפני כעשור (ראו רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נ"ו(6)175) פרטיה וסעיפיה אינם בהירים ומוגדרים באופן נוקשה דומה כי במישור הנורמטיבי מדובר, במובנים מסויימים, במעין "הלכה בהתהוות"... ובמישור המעשי קיימת "עמימות אינהרנטית" שהרי "גבולות הגזרה אינם חדים אך כך מטבע הדברים, אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית, לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו..."
28. אדון איפוא בכל נכס נתבע בנפרד ואבדוק האם חלים עליו כללי הפסיקה אם לאו. קום לכל אבחן את התשתית הראייתית שהונחה בפני באשר לשאלה מהו היום הקובע.
מועד הקרע בין הצדדים
29. אני קובעת כי מועד הקרע בין הצדדים הוא יום הגשתה של התביעה שבפניי, היינו 27.08.13.
30. הצדדים מתגוררים עד עצם היום הזה באותו בניין, אם כי מאז 2012 הנתבע עלה להתגורר בדירה העליונה, בעוד התובעת התגוררה ומתגוררת בדירה התחתונה.
עובדה זו אושרה בעדותה של מ.מ. בתם של הצדדים, עמוד 3 לפרוטוקול שורות 4-5, ועמוד 5 לפרוטוקול שורה 19, וכך עדותו של בנם של הצדדים מר ש.מ., בעמוד 8 שורה 1, כך עדות התובעת עצמה שענתה כך בחקירה הנגדית בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 13-15.
התובע השיב בחקירתו הנגדית שאין זה נכון (כפי שכתב בתצהירו), כי אינו גר ב.., כך: "... אני גר ב.. משנת 1980 עד ל 3/11 שהיה לנו סכסוך"... והוא מסביר שאמר שאינו גר ב.. "... בגלל שרציתי שלא יחייבו אותי ארנונה, היא חיה ב-100 מ"ר ואני חי ב- 40-50 מ"ר היא צריכה לשלם את החלק שלה בארנונה והיא לא משלמת"... (עמוד 16 לפרוטוקול).
31. מתוך העדויות ששמעתי נראה, כי הצדדים לא חיו כזוג יונים כל תקופת נישואיהם הארוכה ועל כך העידה הבת מאיה בעמוד 3 לפרוטוקול, אביא מדבריה, דברים היפים לענייננו:
"ש. מה הם היחסים בין ההורים שלך בשנים האחרונות?
ת. יחסים רגילים כמו כל זוג נשוי, עם עליות ומורדות.
ש. האם אבא התנהג יפה אל אמא?
ת. הוא טיפוס קשה. היו ביניהם ויכוחים והרבה פעמים היא הבליגה. בגדול, הם הסתדרו.
ש. האם הם ניהלו משק בית משותף?
ת. כן, תמיד. היא היתה מכבסת לו, הכל.
ש. מתי זה נפסק?
ת. משנת 2013, כשהוא רב עם הדייר, שמר והוא ניסה לגרור את אמא ואת ש. לזה.
ש. כמה זמן אביך מתגורר בדירה למעלה?
ת. כשנה. אני לא זוכרת".
32. הגשת התביעה כאמור הייתה באוגוסט 2013, ה"אירוע" עם הדירה היה ביוני 2013 (ראה תמ"ש 44713-17-13) לפיכך נראה סביר, כי במועד הגשת התובענות גילו הצדדים דעתם כי אין ביניהם עוד שיתוף או לפחות יש ביניהם קרע, ראה בעניין זה ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי פ"ד ל"ג(3)1.
33. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את עמדת הנתבע, כי הוא חי בפרוד מן התובעת ויש ביניהם קרע של ממש למעלה מ-20 שנה. דווקא בתם של הצדדים, הגב' מ.מ (כבת 37 שנים) נראתה לי אמינה, ובניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו איני חושבת ש"גוייסה" לטובת אימה, בחרתי להאמין לה.
34. זאת ועוד כידוע נקבע בפסיקה, כי "... הנסיבות אשר מהן ניתן ללמוד על השיתוף אינן חייבות בהכרח להצביע על קיומה של אוירה מתמדת של דרכי נועם השוללות למשל, כל התדיינות בקשר למתן מזונות לבני המשפחה, כפי שארע במקרה שבפנינו. תשומת ליבו של בית המשפט צריכה להיות מופנית למכלול הנסיבות ובמרכזה עומדת השאלה אם בני הזוג עליהם מדובר יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו נוצרת חלוקת מטלות ומשימות... ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא. העובדה כי פלוני נוטה לקמץ בהוצאות או פלוני נוהג במנהג שאינו נדיר בחוגים מסויימים, לפיו הוא רוכש את מצרכי המזון לבית לפי שיקולו, אין בה כדי לשלול את המסקנה, כי נתקיימו חיי משפחה היוצרים את חזקת השיתוף ובעיקר כאשר מדובר מצד שני על אישה השוקדת בו זמנית על גידולם של ילדי המשפחה ועל הטיפול במשק הבית ומשלימה ע"י כך בפעולתה את יצירת המרכיבים החיוניים לקיומה של היחידה המשפחתית".
ראה ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי פ"ד ל"ו(2)645.
35. אציין עוד, כי ב- 17.09.13 פנתה התובעת בתובענה לצו הגנה כנגד הנתבע (ראה תמ"ש 33781-09-13) וטענה, כי מאז הגשת התביעה שבכאן "המשיב (הנתבע ש.ג.) מאיים מקלל יורק וזורק חפצים בכל הזדמנות, הוגשה תלונה במשטרה", עוד נאמר שהנתבע מונע מהתובעת לכבס, סוגר לה את המקלט וזורק לה חפצים.
36. סיכומה של נקודה זו יום הקרע בין הצדדים הוא מועד הגשת התביעות בין הצדדים היינו 27.08.13.
אורח חיי הצדדים
37. מבחני הפסיקה התייחסו בדרך כלל אל השאלות, האם נהלו הצדדים משק בית משותף, תוך חלוקת תפקידים ביניהם באופן היכול להצביע על מאמץ משותף, האם חיו חיי נישואים תקינים, והאם היו אלה נשואים ממושכים.
38. כדי לדייק אומר, שהפסיקה קבעה כי גם אם ישנו פירוד פיזי לבני הזוג שיכול להתבטא במקומות לינה נפרדים, עדיין אין "הפקעת" השיתוף, ובעיקר כמו במקרה הנדון בפניי, שהפירוד הפיזי החל באוגוסט 2013 או בסמוך לכך, אך הנתבע המשיך לראות את ביתו כבית המגורים שלו. ראה: ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541.
ועוד, הוסיפה הפסיקה, כי את התנאי של "אורח חיים תקין" יש לפרש על דרך הצמצום ודי במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי. ראה: ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, ועוד נקבע שאפילו החיים אינם "הרמוניים", הרי ניהול משק הבית המשותף, לבדו, מצביע על חיי השיתוף. ראה: רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758.
הנכס הראשון (רחוב דוידקה 21 בת"א)
39. בהתייחס לנכס זה, שהוא בית מגוריהם של הצדדים, מסכים גם הנתבע בסיכומיו כי הוא נכס משותף לו ולתובעת, להוציא שטח של 44 מ"ר הכלול בשטח הבניה של הבית, וכי את השטח הזה הוא קיבל במתנה מאמו (ואחר כך היא גם ציוותה לו שטח זה בצוואתה), ולכן אין שטח זה נכלל בנכסים המשותפים לצדדים.
40. אומר מיד, כי אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע כי יש להחריג מן המשותף שטח של 44 מ"ר אותם קיבל במתנה מאימו ואחר כך זכה בשטח זה גם על פי צוואת אימו המנוחה. להלן, אמנה טעמי:
40.1 חרף העובדה שאותם 44 מ"ר באו ממקור "חיצוני" ולא ממאמץ משותף בין הצדדים, הם נטמעו ברכוש המשותף, שכן אין מחלוקת שכאשר הנתבע קיבל מאימו במתנה את השטח הזה, נבנה עליו ביתם המשותף של הצדדים, ויש לזכור כי הבית נבנה בשנת 1980 או בסמוך לכך, ממכירת דירתם הקודמת של הצדדים ומחסכונותיהם, על מגרש בשטח 170 מ"ר תוך "חריגה" מסויימת (בהסכמת אמו של הנתבע) אל אותם 44 מ"ר.
40.2 כידוע, התייחסה הפסיקה אל בית מגורי הצדדים הוא "גולת הכותרת" של נכסיהם. הנה, כך קבע כבוד השופט חשין בהלכת הדרי, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685:
"... הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר ... ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל'בשר אחד' ".
ראה בהקשר זה גם דברי כבוד השופט חיים פורת, בפרשת המלי [ע"א (ת"א) 11/96 המלי נ' המלי (טרם פורסם):
"... הנה כי כן, יש מקום לתחולתה של הלכת השיתוף גם על נכסים שנרכשו ע"י מי מבני הזוג טרם הנישואין ו/או הגיעו לידיו, במהלך החיים המשותפים שלא מ'מאמץ משותף', כמו מירושה או מתנה, הלכה זו אינה נתונה יותר במחלוקת. וראה לעניין זה פרשת עבאדה (ע"א 45/90 מח(2) 77, פרשת הדרי (ע"א 806/93 מח(3) 685, ופרשת יעקובי וקנובלר ... שם קובעת כבוד השופטת שטרסברג כהן, בצורה פסקנית וחד משמעית: חזקת השיתוף, גורסת שיתוף מלא בין בני הזוג, בכל הרכוש, בין המשפחתי, הפרטי ובין העסקי, בין זה שבא לאחד מבני הזוג על פני הנישואין או במתנה או בירושה, או במהלכם, המחלוקת היא בשאלת נטל השכנוע – האם הוא מוטל על מי שמבקש לכלול את הנכס שלא נרכש במאמץ משותף בגדר השיתוף, או על מי שמבקש להוציא הנכס האמור מגדר השיתוף ...".
הוא הדין של אותם 44 מ"ר לאחר חלוף למעלה מחמישים (!) שנות נישואים.
40.3 כוונתם של הצדדים בעצם העובדה שבנו על השטח את בית מגוריהם, מעידה כאלף עדים על כוונת השיתוף הספציפית שלהם בנכס זה, על אף היותו "נכס חיצוני" לכאורה.
40.4 מבחני הפסיקה בדבר אורח חיי הנישואין הוכחו במלואם: הצדדים ניהלו חיי משפחה בתקופה ארוכה של למעלה מ-45 שנה, תוך קיום משק בית משותף, כאשר התובעת חרף היותה בן הזוג הביתי, המגדלת את הילדים, הטתה שכם לפרנסת המשפחה ועבדה במשק בית.
בתם של הצדדים, ענתה בחקירתה הנגדית, כי היחסים בין הוריה, כדלקמן:
"ש. מה הם היחסים בין ההורים שלך בשנים האחרונות?
ת. יחסים רגילים כמו כל זוג נשוי, עם עליות ומורדות.
ש. האם אבא התנהג יפה אל אמא?
ת. הוא טיפוס קשה. היו ביניהם ויכוחים והרבה פעמים היא הבליגה. בגדול, הם הסתדרו.
ש. האם הם ניהלו משק בית משותף?
ת. כן, תמיד. היא היתה מכבסת לו, הכל".
(עמוד 3 שורות 13-1).
40.5 הנתבע לא הוכיח טענתו כי הצדדים חיים בנפרד מזה עשרים שנה. הטענה הזו הופרכה מכל מכל.
בתם של הצדדים, אשר כאמור לעיל עדות היתה אמינה עליי, שללה זאת בחקירתה הנגדית מכל וכל, להלן אצטט מחקירתה בעמוד 5 לפרוטוקול:
"ש. אני אומר לך שההורים שלך חיים בנפרד זה מזו כבר 20 שנה ואביך גר למעלה 20 שנה.
ת. לא נכון. רק משנת 2012 אבא שלי גר למעלה.
ש. בתצהיר את טוענת שהם המשיכו לחיות חיים משותפים.
ת. היא היתה עולה אליו, מנקה לו, מכבסת לו מכינה לו אוכל ומביאה לו. אני ראיתי את הדברים האלה במו עיניי.
ש. מה שהיא עשתה לו זה בין 2008 ל-2012?
ת. כל התקופה, עד 2013 שאז היה הפיצוץ, היא עשתה לו את זה. הוא המשיך לשלם חשבונות והכל, לא היתה הפרדה. הכל היה משותף: כביסות, אוכל, היא היתה עולה לנקות לו ועוד".
40.6 גם בנם של הצדדים, ש.מ. , הכחיש את טענת אביו, וכך ענה בחקירתו הנגדית (עמוד 7 לפרוטוקול):
"ש. הגרסה של אבא זה שהוא חי בנפרד מאמא 20 שנה, הוא לא מתגורר איתה – כבר כאשר הוא בנה את הבית הוא גר למעלה והיא גרה למטה.
ת. לא, זה לא נכון. הם גרים למטה. למעלה בכלל לא היתה דירה. היה שם חדר כביסה.
ש. מתי נבנתה הדירה?
ת. אני לא זוכר בדיוק. לפני כמה שנים הוא עשה את החדר דירה, ואח"כ הוא הרחיב ועשה עוד דירה. את שתיהן הוא השכיר"...
40.7 גם לגבי אורח חייהם של הצדדים, ענה בנם של הצדדים בחקירתו הנגדית, כך: (עמוד 7, שורות 19-18):
"ש. עד 2013 לא היו סכסוכים, והם חיו כזוג יונים למעט עליות וירידות.
ת. הם חיו כמו כל זוג, היא היתה מכבסת לו, מבשלת לו".
גם התובעת עצמה בחקירתה, אישרה הדברים האלה. ראה חקירתה הנגדית בעמוד 10 לפרוטוקול שורות 31-19. לדבריה, גם לאחרונה שהיא והנתבע גרים באותו בניין בפירוד, עקב פחדה ממנו, היא כיבסה לו ודאגה לכל צרכי הבית.
40.8 הנישואים לשני הצדדים הם נישואים ראשונים, שני הצדדים נשואים למעלה מ-45 שנה ושניהם למעלה מבני שבעים שנה.
העובדה שהמדובר בנישואים ראשונים (וממושכים כאמור לעיל) אף היא אבן בוחן על פי הפסיקה. ראה: ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כח(1) 561.
40.9 בשנת 2013 היו בין הצדדים הליכים בבית הדין הרבני. בנם של הצדדים אישר (ראה חקירתו בעמוד 7 לפרוטוקול) כי זה היה באוגוסט 2013 (המועד בו גם הוגשה תביעה הנוכחית), אך ההליכים, היינו תביעת הנתבע לגירושין, נמחקה. גם מחיקת תביעת הגירושין של הנתבע מלמדת על חייהם המשותפים של הצדדים.
40.10 בנם של הצדדים ענה, בהגינותו, לשאלתי, האם ניתן להגדיר את היחסים בין הוריו כ"זוג יונים", בשלילה (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול, אך גם בכך אין כל רבותא). נוכח העובדה שיחסי הצדדים חרף מריבות ביניהם היו תוך שיתוף פעולה.
משנה תוקף יש לדברים, כי אין ספק שהנתבע שילם את כל הוצאות הבית (ראה עדות הבן שקד בעמוד 8 לפרוטוקול, ועדות הבת מאיה כמובא לעיל, וכן מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת.
41. המסקנה העולה מן המקובץ – התובעת זכאית למחצית שווי הזכויות בנכס הראשון, היינו הבית ברחוב דוידקה 21, במלואו.
הנכס השני (הבית ברחוב ...)
42. בנכס זה ירש הנתבע 1/6 מהנכס בזכות עצמו ורכש 5/6 מן הנכס מן היורשים האחרים.
הרכישה נעשתה בשנת 2011, היינו במהלך נישואיהם של הצדדים, ומתוך משאבים משותפים.
מתוך מוצג נ/7 שהוא הסכם הרכישה מהיורשים האחרים, ניתן ללמוד על כך שהרכישה התבצעה במהלך החיים המשותפים של הצדדים.
43. הנתבע לא הפריך את העובדה המוכחת שהנכס נקנה ממשאבים משותפים.
44. בנסיבות אלה, אני קובעת שהתובעת זכאית ל-42% מהזכויות בבית ברחוב .. (מחצית מ-5/6 הבית) ואילו הנתבע שירש 1/6 זכאי ל-58% מהזכויות בבית זה.
החנות
45. הזכות בחנות (הוא הנכס השלישי) ברחוב ... הן של דיור מוגן.
46. גם הזכויות בחנות זו נרכשו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים.
47. אני קובעת כי התובעת זכאית למחצית שווי זכויות ההחזקה, באופן יחסי מיום נישואי הצדדים ועד היום הקובע, בכל מקרה בו תימכרנה הזכויות בחנות או תוחזרנה, בתמורה כלשהי לבעלי החנות.
אמינות הצדדים
48. לפני סיום, מצאתי לנכון להתייחס לאמינותם של הצדדים.
49. אומר כבר כאן: התובעת נראתה לי אישה ישרה, פשוטת דרך והליכות, והאמנתי לדבריה. תמיכה לדבריה מצאתי גם בדבריהם של ילדיהם של הצדדים, כפי שסקרתי לעיל.
50. מאידך, הנתבע נראה לי אדם חסר אמינות והפכפך טענתו על כך שאינו גר ב.. הוכחה כחסרת בסיס, ולא האמנתי לו שהוא חי בנפרד מן התובעת מזה 20 שנה, כך למשל חתמה גם התובעת על תצהיר מתנה בשנת 2009 לבנם של הצדדים ביחס לנכס אחר ברחוב .. (נכס זה הוא נשוא פסק דיני מיום 21.12.14 בתמ"ש 37743-07-13) אם באמת חיו הצדדים בפירוד, ובהפרדה רכושית מוחלטת ביניהם, מזה 20 שנה, מדוע הוחתמה גם התובעת על תצהיר המתנה ? אין זאת כי דווקא ההיפך פני הדברים, ושוב נמצאה גרסת הנתבע – לא אמת.
51. והוא הדין באשר לת/19 – ההסכם שנערך בשנת 2008 בין הנתבע ליורשים האחרים בפני כבוד השופטת פלאוט. אם הנתבע חי בנפרד מהתובעת מדוע אישתו נוכחת בדיון? לנתבע אין הסבר ליישב סתירה זו.
52. הנתבע נשאל מדוע הסכימה התובעת להשקיע כספים משותפים בחלקה לא לה, ועל כך השיב בעמוד 13 לפרוטוקול, כי הדברים הוסברו לתובעת מראש, גירסה זו אינה סבירה בעיני, הנתבע לא אמר אמת, הוא הודה שכאשר כתב לעירייה שאינו מתגורר ב.. זה היה לצורך אי-תשלום מיסים.
כך גם הכחיש שהתובעת טיפלה באימו המנוחה, חרף הצהרתו בת/19 בו טען בסעיף 6 "למעלה מעשרים שנה אני ואשתי טפלנו באימי השגחנו וניקינו את ישבנה"...
53. גם התנהלותו הכוחנית והאגרסיבית של הנתבע לא הועילה לו.
סיכומו של דבר
54. אני מקבלת תביעת התובעת כאמור לעיל בפסק דיני.
55. הנתבע שניהל לעניות דעתי, הגנת-סרק יחוייב בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.
56. ניתן לפרסום בהשמטת שמות.
ניתן היום, ב' בטבת תשע"ה, 24 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
חתימה