פס"ד בבקשה לביטול כתב הסתלקות מירושה שהוגשה כ 16 שנים לאחר חתימתו

האם יש להורות על ביטול הסתלקותה של התובעת מירושת סבה המנוח וכפועל יוצא, לבטל את צו קיום צוואתו שניתן כ 16 שנים טרם הגשת התובענה? זו השאלה העומדת בבסיס פסק דין זה.

[ההדגשות בגוף פסק הדין אינן במקור, אא"כ ייאמר אחרת]

א' – העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוח, סבה של התובעת, נפטר ביום 15.2.2005 והותיר אחריו צוואה מיום 22.8.2002 בה ציווה את זכויותיו בבית בתל אביב בחלקים שווים לתובעת ולנתבע (אביה של התובעת ובנו של המנוח); את הצילומים, השקופיות והסרטים ציווה לתובעת ולשני אחיה; ואת יתרת רכושו (למעט הקראוון) ציווה לנתבע, לתובעת ולשני אחיה בחלקים שווים.

    

2. ביום 18.5.2005, כשלושה חודשים לאחר פטירת המנוח, חתמה התובעת על תצהיר הסתלקות מחלקה בעיזבון המנוח לטובת אביה, הנתבע, וביום 18.7.2005 ניתן צו קיום לצוואתו בהתאם להסתלקותה של התובעת.

    

3. ביום 19.4.2021, כ 16 שנים לאחר מתן צו קיום הצוואה, פנתה התובעת לראשונה לרשם לענייני ירושה בבקשה לביטול הצו, בטענה כי כתב ההסתלקות עליו חתמה הוצא ממנה בניגוד לרצונה. באשר לשיהוי שבהגשת התובענה, טענה התובעת כי כוחותיה הנפשיים לא עמדו לה ולכן נמנע ממנה לעתור לביטול הצו קודם לכן.

    

4. במהלך בירור התביעה, עתרה התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט להוכחת מצבה הנפשי והמניעות שהייתה עליה מלהגיש את התובענה ברבות השנים. הנתבע התנגד לבקשה בטענה עיקרית ולפיה אף מומחה לא יוכל לעולם ליתן חוות דעת שתתמוך באופן חד משמעי בטענות התובעת לאי נקיטת פעולות מצידה ברבות השנים ו/או באשר למידת הפגמים ברצון שהיו או לא היו לתובעת בעת החתימה על תצהיר ההסתלקות. בהחלטתי מיום 28.4.2022, לא מצאתי להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט ויחד עם זאת, אפשרתי לתובעת להגיש חוו"ד מומחה מטעמה, תוך שהבהרתי כי: "... אין להבין מדבריי משום קביעה כלשהי בדבר המשקל או משמעות חוות הדעת שתוגש אשר מטבעם של דברים תיבחן לאחר הגשתה" (שם).

5. ביום 28.8.2022 הוגשה לתיק חוות דעתה של ד"ר שגית משגב, מומחית מטעם התובעת, בה סוכמו הדברים לאמור: "מכל האמור, ואם ניקח בחשבון את הכתוב לעיל על מאפייני הליבה של ההפרעה, את תיאוריה החוזרים והעקביים של האימה שחשה מהתעמתות מולו, נראה מובן כי שיטת ההימנעות אשר בחרה במקרה הנידון ואשר הייתה לרצותו ע"י החתימה על וויתור חלקה בירושה, והימנעות מהתמודדות עם אביה, בוודאי הגשת הליך משפטי נגדו, הייתה חלק מתסמיני הפתולוגיה הקשה, אשר נגרמה בעקבות ההתעללות הרגשית ארוכת השנים מצידו. רק לאחר שנים מהאירועים, טיפולים נפשיים, ריחוק פיזי לשנים ויצירת מערכת תמך משפחתית, הצליחה לאגור כוחות נפשיים לצורך הגשת תביעה זו..." (ר' עמ' 18 לחוות הדעת).

    

6. הצדדים נשמעו, הוגשו סיכומים ולאחר שכל ניסיונותיי להביא את הצדדים להסדר כלשהו לא עלו יפה, ניתן פסק דין זה.

    

   ב' – טענות הצדדים:

    

7. להלן עיקר טענות התובעת:

    

   • נסיבות חתימת התובעת על תצהיר ההסתלקות מעיזבון המנוח משקפת נכוחה את מציאות חייה של התובעת במחיצת הנתבע. מציאות שבה נהג הנתבע בתובעת (וכן באמה ושני אחיה) באלימות פיזית רגשית וכלכלית משך שנים רבות הן בילדותה והן לאחר שבגרה ושלט במשפחתו שלטון ללא מצרים.

   • הנתבע גזל מהתובעת ומשני אחיה את חלקם בעיזבון המנוח ודבר מעיזבונו לא הגיע לידיהם חרף האמור בצוואה.

   • חתימת התובעת על תצהיר ההסתלקות נעשה תחת לחץ, אונס וכפיה. הנתבע ורעייתו (אמה של התובעת) הפעילו על התובעת מסכת איומים שהלכה והסלימה. במשך מספר שבועות איימו עליה, נהגו בה באלימות, לרבות אלימות כלכלית עד שנשברה והסכימה לחתום על תצהיר ההסתלקות.

   • הנתבע הסיע את התובעת למשרד עו"ד שם הורו לה לחתום על תצהיר ההסתלקות והיא חתמה מבלי שקראה או הבינה על מה היא חותמת.

   • עוד ובנוסף, הנתבע גזל מהתובעת את חלקה בירושת סבה המנוח במרמה וכחש. הנתבע רימה אותה עת אמר לה כי וככל ותירשמנה על שמה זכויות במקרקעין הדבר יפגע בה כאשר תבקש לרכוש דירה משלה וכי בן זוגה יהיה זכאי למחצית מזכויותיה בבית. הנתבע הבטיח לה שכאשר תינשא הוא יסייע בידה לקנות דירה אך לא עשה כן.

   • הנתבע אף הודה כי הוא חייב לתובעת כספים בשווי חלקה בעיזבון המנוח.

   • עו"ד צבי הר נבו, אשר ערך את צוואת המנוח, הגיש את הבקשה לצו קיום צוואה בשם הנתבע ואף החתים את התובעת על תצהירי ההסתלקות, הוא חברו הקרוב של הנתבע והוא שיתף עמו פעולה לנישול התובעת מחלקה בירושת המנוח.

   • הגם שהתובעת ניהלה חיים נורמטיביים בבגרותה, למדה, נישאה והיא כיום מורה בחינוך המיוחד ואם לשני ילדים, הרי ששנים רבות חסרה התובעת את היכולת הנפשית והרגשית להגשת התובענה כנגד אביה.

   • ברבות השנים ניסו התובעת ושני אחיה לפנות אל הנתבע ולדבר על ליבו ואף ניסו להיעזר באנשי מקצוע לצורך כך אך לשווא, מאחר והנתבע חיבל בכל ניסיון שכזה. לאחר הניסיון האחרון (בדצמבר 2020) שכשל אף הוא, מצאו התובעת ואחיה את הכוחות והאומץ לעמוד מול הנתבע ולתבוע את שנגזל מהם.

   • אשר על כן, יש להורות על ביטול הסתלקותה של התובעת מעיזבון הסב וביטול צו קיום הצוואה, שמשמעותם קיום רצונו של הסב המנוח.

      

8. להלן עיקר טענות הנתבע:

    

   • התביעה התיישנה שכן הוגשה 16 שנים לאחר החתימה על תצהיר ההסתלקות.

   • אין כל שחר לטענות התובעת, הן ביחס לחתימה על תצהיר ההסתלקות והן בכלל. טענות התובעת הזויות, שקריות ומופרכות. הנתבע ורעייתו תמכו בתובעת ובשני אחיה כל חייהם גם בטוב וגם ברע תמיכה חסרת גבולות ואף סייעו להם כלכלית בסכומי עתק ואלו בוחרים כיום להשיב להם רעה תחת טובה. טענות התובעת ושני אחיה מופרכות, שקריות וחסרות כל תום לב נטענות אך ורק על מנת להוציא מהוריהם עוד ועוד כספים.

   • התובעת חתמה על תצהיר ההסתלקות בהיותה בת 21 מבחירתה ומרצונה החופשי משהתובעת הרגישה חוסר נוחות אשר לחוסר האיזון בצוואה ביחס לשני אחיה.

   • בכל אותן שנים חיה התובעת על חשבון הוריה, אשר סייעו לה כלכלית במאות אלפי שקלים. הוריה של התובעת מימנו את לימודיה ומגוריה בתקופת הלימודים, תמכו בה כלכלית אף לאחר נישואיה ועת התגוררה בחו"ל.

   • תביעה זו, אשר בשקר יסודה, נולדה אך מתוך תאוות הבצע של התובעת (ושני אחיה) אשר אינה יודעת שובע.

   • יתרה מכך, אך לאחרונה הסכים הנתבע להעניק לתובעת סכום כסף נכבד ביותר לרכישת דירה אך התנה זאת ברכישת דירה בפועל, שאחרת כספים אלו ייעלמו תוך זמן קצר והתובעת לא תוכל לרכוש דירה. דבר זה היה לצנינים בעיניה התובעת ומכאן החל מחול שדים שסופו בתביעה מופרכת זו.

   • התובעת הסתלקה מהצוואה מרצונה החופשי וזו הסיבה מדוע לא תבעה מעולם. התובעת אישה משכילה עצמאית ודעתנית, עזבה את בית הוריה, למדה לימודים גבוהים, נישאה והביאה ילדים לעולם, חיה בארץ ובעולם ומשך תקופה ארוכה ניתקה את הקשר עם הוריה ולא הייתה כל מניעה מצד התובעת להגיש את התובענה במהלך 7 השנים שלאחר החתימה על תצהיר ההסתלקות.

   • התובעת לא הוכיחה כי מתקיימים החריגים בחוק ההתיישנות אשר יש בהם כדי להאריך את התקופה והשיהוי שנקטה בו התובעת הינו שיהוי בלתי סביר.

   • לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי מצבה הנפשי מנע ממנה להגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, אלא שיש גם לדחות את התביעה מכח דיני השיהוי, השתק ושינוי מצבם של הנתבע ורעייתו לרעה שינוי מהותי ומשמעותי בעודם מסתמכים על הסתלקותה של התובעת מעיזבון המנוח. הנתבע ורעייתו נתנו לילדיהם סכומי עתק, בין היתר מתוך ידיעה מה היקף רכושם לאחר קיום צוואת המנוח. לו היה צו קיום צוואתו של המנוח מבוטל מבעוד מועד, סביר להניח כי הנתבע לא היה משלם לתובעת את סכומי העתק ששילם לה מאז.

      

9. התובעת השיבה לטענת ההתיישנות, לאמור כי קיימת תחולה לסעיפים 8, 9, 11 ו- 18א' לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1985 (להלן: חוק ההתיישנות).

    

   ג' – דיון:

    

10. על מנת להכריע בעניין ההתיישנות יש לברר תחילה האם מצבה של התובעת ברבות השנים מנע ממנה נקיטת הליכים, וכן להתעמק במארג היחסים, שלפי הטענה, היווה גורם משמעותי באי נקיטת ההליכים ולכך אתייחס לעניין זה בהמשך.

     

11. סעיף 72(א) לחוק הירושה קובע כדלהלן: "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו ...". משמונחת בפני בית המשפט בקשה לביטול צו קיום צוואה שניתן על ידו, הרי שעל פי תקנה 27(ג) לתקנות הירושה תשנ"ח – 1998: "... בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".

     

12. בעת שמוגשת בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום צוואה, על בית המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של הטענה או העובדה החדשה, ולהכריע האם אכן קיים טעם המצדיק ביטולו או תיקונו של הצו. בע"א 516/80 אילן חיים לשינסקי נ' משה שפירא (פורסם בנבו, 4.11.82; להלן: עניין לשינסקי) נקבע כדלהלן: "נראה לי, כי על-פי הפירוש הנכון של סעיף 72(א), רשאי בית המשפט להחליט, כי אין הוא מוכן להיזקק לעובדות או לטענות החדשות במקרים הבאים: א. כאשר צד לדיון המקורי היה ער לעובדה או לטענה ויכול היה להביאן לפני בית המשפט לפני מתן צו הירושה, אך לא עשה כן עד למתן הצו; ב. הוא הדין באדם, שלא השתתף בדיון על הוצאת צו הירושה, אך הוא בכל זאת צד מעוניין בחלוקת העיזבון; ג. כאשר העובדות או הטענות הובאו לידיעת הצד המעוניין רק לאחר מתן צו הירושה, אך הוא השהה את הגשת בקשתו לתיקון צו הירושה במשך זמן בלתי סביר..." (ר' עמ' 345 לפסק דין).

     

13. לעניין השיהוי נקבע בעניין לשינסקי כי על בית המשפט להביא בחשבון את השיקולים שלהלן: (א) מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדות ו/או הטענות בפני בית המשפט; (ב) הסברו של מבקש הביטול לאיחור ומידת הסבירות של הסבר זה; (ג) האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן.

14. בע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר (נבו, 15.4.93) נקבע כי בקשה לביטול צו קיום צוואה שניתן תיבחן בזהירות רבה, לאמור: "מלשון הסיפא של סעיף 72(א) עולה, כי בית המשפט אינו חייב לדחות בקשה המוגשת לפי סעיף זה, אף אם הוגשה שלא בהזדמנות הסבירה הראשונה, ונתון לו שיקול דעת בכגון דא. יחד עם זאת, ראוי כי ההיזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תיעשה על דרך השגרה, וכי הדבר ייעשה על יסוד שיקולים ענייניים ומבוססים... אשר יביאו בחשבון את חומרת הפגיעה בכל אחד מן הצדדים עקב שינוי הצו המקורי (או אי שינויו) ואת הקושי אשר עלולה ההשתהות בהגשת הבקשה לתיקון לגרום בבירור זכויות הצדדים... רק בדרך זו ניתן יהיה להשיג את התכלית החקיקתית הטמונה ביסוד הסיפא של הוראת סעיף 72(א): תחימת מסגרת זמן מגובשת ומוגדרת ככל האפשר, בה ניתן יהיה להביא לשינויים של צו ירושה או צו קיום צוואה, אם נפלו בהם טעות או פגם" (עמ' 20 לפסק הדין).

     

15. בהקשר זה נמנו בע"א 4440/91 צבי טורנר נ' מאיר טורנר (נבו, 14.6.1993) השיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם לוקה הבקשה לביטול צו הקיום בשיהוי. שיקולים אלה נוגעים למהותה, טיבה, ומשקלה הלכאורי של הטענה החדשה; למידת האיחור בהגשת הבקשה וסבירותו של ההסבר לאיחור; ולשאלה האם השיהוי יצר קושי בבירור עובדות המקרה. עוד נקבע בפסיקה כי השיהוי נמדד מן המועד שבו נתגלתה למבקש אותה עובדה או טענה חדשה המצדיקה את הביטול (רע"א 2590/93 עאסי נ' עאסי (נבו, 9.5.1995) בעמ' 4).

     

    לפיכך יש חשיבות רבה כי הטוען לביטולו של הצו יוכיח במפורש ובמדויק את המועד שבו התגלתה לו העובדה או הטענה בשמה יש להורות על ביטול הצו, כשהנטל בעניין זה מונח לפתחו של מבקש הביטול.

     

16. במקרה שבפניי הוגשה הבקשה לביטול צו הקיום על ידי נכדתו של המנוח, שעל פי הצואה זוכה למחצית מזכויות המנוח בביתו.

     

17. טענת התובעת היא שחתימתה על תצהיר ההסתלקות נעשתה בכפיה ומתוך הטעיה. התובעת הגישה את בקשתה כ 16 שנים לאחר מתן הצו ולפיכך השאלה הראשונה העומדת להכרעה היא, מידת סבירותו של ההסבר לאיחור בהגשת התובענה. עיקר טענת התובעת לשיהוי בהגשת התובענה הוא מצבה הנפשי הרעוע שהוא תולדה של התנהגותו הפסולה של הנתבע. לטענתה, במהלך כל השנים לא מצאה בתוכה את כוחות הנפש להגיש התובענה ולמצות את זכויותיה מול הנתבע עקב מצבה הנפשי הרעוע.

     

18. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי מצאתי טענתה זו של התובעת כחסרת שחר וכהוכחה לקלות הבלתי נסבלת שבה מתיר לעצמו בעל דין לגרור את יריבו (אביה במקרה זה), להליך חסר כל תוחלת, תוך העלאת טענות מופרכות מיסודן שלא רק שלא נמצא להן ראיות טובות או ראיות בכלל, אלא שעצם הטענה עצמה בנסיבות המקרה, עומדת בסתירה גמורה ומוחלטת לניסיון החיים ולשכל הישר.

     

19. הראיות בתיק מלמדות כי במשך השנים עלה בידי התובעת להתמודד בהצלחה, ואפילו הצלחה יתירה, עם אירועי חיים מהותיים, כגון: לימודים גבוהים לתואר ראשון ושני, נישואים והבאת ילדים לעולם, מגורים מעבר לים ופיתוח קריירה בהוראה. התובעת תפקדה באופן מלא בכל תחומי החיים וכן באירועים הדורשים מידה רבה של תכנון, אחריות, מחשבה יוזמה ומשאבים רגשיים ונפשיים ויכולת קבלת החלטות. בנסיבות אלו, אין זה סביר בעיני כי התובעת מצאה את כוחות הנפש ללמוד לימודים אקדמאים, לפתח קריירה, להינשא ולהביא שני ילדים לעולם אולם לא מצאה כוחות להגיש תובענה זו במשך 16 שנים.

     

20. התובעת לא הביאה כל ראיה טובה לכך כי מבחינה נפשית לא היה באפשרותה להגיש את התובענה קודם לכן, חרף כל האמור בחוות הדעת מטעמה וכל זאת אנמק.

     

21. ראשית, וטרם שאגש לניתוח חוות הדעת ועדותה של המומחית, לא אוכל להתעלם משני כשלים מהותיים בחוות הדעת, כשלים שמעמידים מעל חוות הדעת כולה סימן שאלה גדול ולפרקים בסמוך לו גם סימן קריאה, כפי שיובא להלן.

     

    • ראשית, בפתח חוות דעתה, מציינת ד"ר משגב כי עמדו לנגד עינה ארבעה מסמכים: תוצאות מבחן T.O.V.A מיום 30.11.2017; חוות דעת פסיכולוג קליני (ד"ר דניאל זק) מיום 10.3.2021; חוות דעת פסיכולוג קליני (ד"ר גבריאל דהאן) מיום 13.3.2021; מרשם לריטלין מיום 28.2.2022. אמור מעתה, החומרים שעמדו לעיניה של המומחית הם מסוף שנת 2017 ואילך ולא קודם לכן, זאת כאשר המומחית התבקשה (לכאורה) לחוות דעתה באשר למצבה של התובעת ולאי יכולתה לנקוט בהליכים משפטיים החל מחודש מאי 2005! כלומר, בין שלא היה בידי התובעת למסור למומחית מטעמה כל מסמך רלוונטי ובין שהיה בידיה מסמך שסותר את הנרטיב של התביעה, על עובדה משמעותית אין ולא ניתן לחלוק כי במשך כ 12 שנים וחצי ממועד החתימה על תצהיר הוויתור אין כל עדות בכתב למצבה של התובעת (ר' גם עדות המומחית לפיה ביקשה מהתובעת למסור לה את כל החומר הרפואי שיש לה, עמ' 58, ש' 15). המסקנה היא לפרק הזמן החשוב ביותר לתובענה (ממועד החתימה על תצהיר ההסתלקות ולמצער, 12 שנים וחצי לאחר מכן) חוות הדעת כולה נסמכת על עדות שמיעה, קרי: דבריה של התובעת בעצמה.

       

    • שנית, אין חולק כי חוות הדעת הוכנה והוגשה במהלך ההליך המשפטי, כך שאף לדברי התובעת ואף לדברי המומחית מטעמה, לא יצא למומחית להיחשף באופן בלתי אמצעי לאותם קשיים שהיו לתובעת (לדבריה) ואשר מנעו ממנה את הפנייה לבית המשפט ברבות השנים.

       

      ממה נפשך? אם וככל שהמומחית פגשה במי שאינה מסוגלת להגיש הליך משפטי, כיצד זה שהתובעת בכל זאת עשתה כן טרם שפגשה בה, ואם היא פגשה במי שמסוגלת להגיש הליך משפטי, על מה ולמה החליטה המומחית כי ברבות השנים לא יכולה הייתה התובעת לעשות כן?

       

       

22. ולגופה של חוות הדעת; כאמור לעיל, המומחית מתייחסת לקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לבין השיהוי בהגשת התובענה, לאמור: "ההימנעות מחשיפה והתעמתות עם הפוגע או כל הקשור ומזכיר אותו, הוא אחד ממאפייני הליבה המרכזיים של ההפרעה" וכי "ואם ניקח בחשבון את הכתוב לעיל על מאפייני הליבה של ההפרעה, את תיאוריה החוזרים והעקביים של האימה שחשה מהתעמתות מולו, נראה מובן כי שיטת ההימנעות אשר בחרה במקרה הנדון ואשר הייתה לרצותו ע"י חתימה על וויתור על חלקה בירושה, והימנעות מהתמודדות עם אביה, בוודאי הגשת הליך משפטי נגדו, הייתה חלק מסימני הפתולוגיה הקשה אשר נגרמה בעקבות ההתעללות הרגשית ארוכת השנים מצדו. רק שנים לאחר האירועים, טיפולים נפשיים, ריחוק פיזי לשנים ויצירת מערכת תמך משפחתית, הצליחה לאגור כוחות נפשיים לצורך הגשת תביעה זו".

     

23. אף מקריאה מדוקדקת של חוות הדעת, המומחית איננה קובעת כי הייתה על התובעת מניעה שלא אפשרה לה לנקוט בהליכים משפטיים, אלא לכל היותר היא מביאה הסבר להימנעותה של התובעת מלנקוט בהליכים משפטיים. ברור כשמש כי לא בנקל תנקוט בת בהליך משפטי כנגד אביה או אמה, ובכך אין רבותא, ויחד עם זאת, השאלה שיש לשאול ועליה להשיב היא האם מצבה הנפשי של התובעת מנע ממנה לנקוט בהליך משפטי, בדיוק כפי שעשתה בהליך שבפני.

     

24. מיד בפתח חקירתה הנגדית, נשאלה המומחית והשיבה:

     

    "ש:ד"ר משגב שלום רב. תאמרי לי את יודעת על מה התיק הזה נסוב? על מה?

    ת: בגיל 20+ [התובעת] חתמה על ויתור על החלק שלה בצוואה של הסב, עבר מאז התיישנות והחלק שאני התבקשתי להביע את דעתי בו זה מדוע לקח לה כ"כ הרבה זמן להחליט שהיא רוצה היא רוצה לערער על החתימה" (עמ' 58, ש' 1-5).

     

25. מיותר (או שלא) לציין כי חוות דעת שנועדה לשם חיווי דעה באשר לשיקוליה של התובעת שלא לפנות לבית המשפט במשך 16 שנים איננה ממן העניין ואין בה לתמוך במאומה בהליך שיזמה התובעת. על התובעת היה להוכיח בראיות טובות וחזקות כי הייתה עליה מניעות רפואית ו/או אחרת שלא אפשרה לה להגיש הליך משפטי, וכל זאת אין בחוות הדעת שהוגשה מטעמה.

     

26. בהמשך, נשאלה המומחית מטעם התובעת והשיבה:

     

    "ש:כלומר אם אני אזקק את מה שאמרת לפי מה שאת מצאת בבדיקה שלך במהלך כל ה-18 שנים אפילו מגיל 20 או 17 שנים מגיל 21, אין לך פה ממצא שאת יכולה כפסיכיאטרית לומר שהיא לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה, יכול להיות שעל הסקלה היא נמצאת ככה או ככה אבל זה לא בן אדם שהיה מאושפז למשל בבית חולים פסיכיאטרי ואז אומרים שהוא לא יכול לדאוג לענייניו, זה לא המקרה כאן נכון?

    ת:נכון. 

     

    ש:עכשיו תאמרי לי, גם כתבת שאין לה תסמינים פסיכוטיים פעילים, אין לה תסמיני הפרעה אפקטיבית מג'ורית ויכולה לדאוג לעצמה היטב נכון?

    ת:נכון. "יכולה לדאוג לעצמה היטב" ציטוט שלי?

    ...

    ש:כשאת ישבת פעולה (צ"ל – מולה, י' ש') בין שעה לשעתיים שזו ההתרשמות שלך ממנה, התרשמת שהיא מסוגלת להגיש תביעה נגד אבא שלה או לא?

    ת:אני חושבת שההתרשמות שלי הייתה שהנושא הזה הוא נושא מה שנקרא גורם דחק טראומטי, שהוא כל פעם מערער אותה מאוד, יש לי דוגמאות רבות מהבדיקה שלה ואני לא יודעת בכנות אם היא יכולה לעשות את התהליך הזה עד סופו או לא גם היום.

    ש:כלומר את לא יודעת.

    ת:לא" (עמ' 62, ש' 1-36; עמ' 63 ש' 1-4).

     

27. הוכחה ניצחת וחד משמעית לאי יכולתה של חוות הדעת לסייע לעניינה של התובעת, אנו מוצאים בהמשך חקירתה של המומחית מטעם התובעת, אשר ברוב הגינותה, השיבה:

     

    "ש:תגידי לי ב-2015 פברואר היא הייתה מסוגלת להגיש את התביעה?

    ת:אין לי מושג.

    ש:ב-02/07/2011 הייתה מסוגלת?

    ת:אענה על כל תאריכי העבר כנראה אותו דבר, שאין לי מושג.

    ש:אני מסכים איתך. אני חושב שאנחנו די יכולים לסיים את החקירה בשלב הזה" (ר' עמ' 63, ש' 17-21).

     

28. מיד לאחר תשובותיה הכנות של ד"ר משגב, נשאלה מפי שאלה: "איזה ערך יש לחוות דעת אם אין לה מושג?" (שם), מתוך מחשבה שייתכן והתובעת תבחן שוב את דיות ראיותיה להליך שבפני, ואולם היא בחרה להמשיך בהליך עד לקבלת פסק דין זה.

     

29. התובעת לא הבהירה מה השתנה ביחסים בינה לבין הוריה עובר להגשת התביעה שלפתע פתאום נמצאו בה הכוחות להגיש תובענה זו נגד אביה, זולת אמירה כללית כי היא טופלה וכעת כוחותיה עומדים לה.

     

30. חשוב לזכור כי הצו ניתן בשנת 2005, כ 16 שנים טרם הגשת התובענה ומאז הנתבע הסתמך על תוצאת הצו, פעל לפיו וכלכל צעדיו בהתאם, לרבות סיוע כלכלי לתובעת ולאחיה, ולפיכך, נדרשות נסיבות כבדות משקל שיהיה בהן להחזיר את הגלגל אחורה, ככל שהדבר אפשרי, וזאת לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן ואף לא במידה קלושה.

     

     

     

     

31. בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה בפני תיארה התובעת באריכות רבה נרטיב לפיו במשך כל שנות ילדותה, ואף בבגרותה, נהג בה הנתבע (כמו גם בשני אחיה ובאמה) בכוחניות רבה ושלט בה כלכלית, אולם לא הבהירה כיצד מנע ממנה הנתבע להגיש תובענה זו במהלך השנים. למעשה, טענת התובעת היא כי התנהגותו של הנתבע אל התובעת בילדותה ובנעוריה גרמה לתובעת מצב נפשי ורגשי קשה ומצבה זה הוא אשר מנע ממנה להגיש את התובענה קודם לכן.

     

32. חרף כל טענותיה החמורות כלפי אביה, אישרה בחקירתה הנגדית כי ברבות השנים קיבלה ממנו כספים, כי הוא שילם עבור גן פרטי עבור ילדיה עת שהו בחו"ל, כי פרע הלוואות שנטלה, העמיד לה מסגרת אשראי בנקאית וכו'. התובעת הרבתה לטעון כי הייתה נתונה לאלימות כלכלית מכיוונו של אביה, טענות שמצאתי אותן ריקות מכל תוכן ויותר חשוב, ריקות מכל רלוונטיות להליך שבפני.

     

33. מלבד השיהוי הכבד והבלתי סביר שבנקיטת ההליכים בהתאם לסעיף 72 לחוק, נזכיר גם את חוק ההתיישנות הקובע התיישנות בתביעה מסוג זה לאחר 7 שנים. אמנם, סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" ואולם משעילת התובענה מסתמכת על נסיבות חתימת התצהיר, לא יכולה התובעת לטעון כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה.

     

34. אף מסעיף 9 לחוק ההתיישנות לא תבוא ישועתה של התובעת, שכן סעיף זה קובע כי: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". לטענת התובעת, הנתבע הודה בזכותה לקבלת חלקה בעיזבון המנוח אך לאחרונה ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה.

     

35. וכך כתב הנתבע לתובעת ושני אחיה ביום 19.7.2020: "... [התובעת] הבינה שחלקה בירושה של סבא היה עבור שלושתכם – האם אני צודק? [התובעת] העלתה רצון להגיע לדירה/בית בסכום של מיליון וחצי ₪. [התובעת] העלתה בית בכליל. אני התחייבתי בפניה שהיה תמצא דירה אני אתן לה חצי מערך הדירה/בית. כלומר 750,000 ₪ - סכום זה ילך כמו שהתחייבתי רק לבית ודירה ולא לשום דבר אחר. אני מתחייב להעביר אותו ישיר לקניה הזאת בלבד. כלומר זה חלקה בירושה וחלקכם. בזה כל הטענות שלכם נגדנו. ובטח של [התובעת]. מרגע זה ואילך הפרשה הזאת ירדה מהדיון לעולם ועד". לטענת הנתבע אין במכתב זה כל הודאה בקיום זכות כלשהי לתובעת או בטענות כלשהן של התובעת. הנתבע אינו חב לתובעת דבר והוא היה מוכן לסייע לתובעת לקנות דירה/בית מרצונו הטוב ולמטרת שלום בית.

     

36. לאחר שבחנתי את המכתב, אני בדעה כי אין בו לסייע לתובעת ולהאריך את תקופת ההתיישנות. התביעה דנן היא תביעה לביטול צו קיום הצוואה שניתן אחר המנוח כפועל יוצא מביטול תצהיר ההסתלקות עליו חתמה התובעת.

     

37. לפיכך, גם אם ניתן לראות במכתבו של הנתבע כ'הודאה' בכך שהוא חייב לתובעת סך של כ – 750,000 ₪ בגין חלקה בעיזבון ותמורת הסתלקותה מהצוואה, אין "הודאת הנתבע" ככל ומדובר בהודאה, רלוונטית לעניין מועד הגשת הבקשה לביטול צו הקיום שכן הדגש במסגרת סעיף 72 לחוק הירושה הוא על הסיבה לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול צו הקיום. לו הייתה התובעת תובעת סעד כספי אזי ייתכן והיה מקום לבחון האם אכן מדובר בהודאה בדבר זכותה של התובעת לקבלת סעד כספי והאם יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה.

     

38. למעלה מן הצורך, אזכיר כי רק לאחרונה שב בית המשפט העליון על הזהירות שיש לנקוט עת מבקשים לעשות שימוש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאמור: "... כפי שהובהר בפסיקה, על מנת להיכנס בגדרו של הסעיף על ההודאה להיות "מפורשת ומלאה", ולכלול לא רק הודאה בקיום העובדות הנדרשות לביסוס הזכות, אלא גם הודאה בקיום הזכות עצמה... בנוסף, בהקשר קרוב, הובהר בפסיקה כי "הצעת פשרה כשמה כן היא, אינה הודאה בזכות, אלא הצעה לצרכי פשרה"; וכי ככלל, מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן לא ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק, שאם לא כן ייווצר אפקט מצנן כלפי ניסיונות להגיע לפשרה.." (ר' ע"א 595/23 בר עידן נ' מועצה מקומית שפיר (נבו, 28.2.23), פסקה 22 לפסק הדין).

     

39. גם הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין בה לסייע לתובעת, שכן נקבע בה כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע... ". בהתאם לדין, לצורך הוכחת התנאי הראשון לתחולתסעיף 11לחוק ההתיישנות, יש להניח תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס ממצאים עובדתיים שבגינם יש לקבוע מצב זמני או קבוע של היעדר יכולת להגיש תביעה, כפי שנקבע בע"א 6649/20 פלוני נ' רכבת ישראל (נבו, 13.1.2022): "לפי תכלית הסעיף, יש לפרש את המונח כך שהתובע יחויב להראות שהוא נעדר יכולת להחליט על ביצוע פעולות משפטיות כמו הגשת תביעה או מתן ייפוי כוח לעורך דין. יושם אל לב, כי הסעיף נוקט לשון שלפיה התובע "לא היה  מסוגל לדאוג לענייניו", להבדיל מאמת מידה בדבר קיומו של קושי לתובע, גם אם קושי רב, לדאוג לענייניו... בפסיקה הודגש עוד כי לשם החלת הסעיף נדרש להציג תשתית ראייתית מספקת, ואין להעלות את הטענה בצורה כללית מבלי להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף" (פסקה 5 לפסק הדין).

     

40. מיותר לציין כי התובעת לא הצביעה על עובדות שבגינן ניתן לקבוע כי משך כ 16 שנים היא הייתה במצב זמני של היעדר יכולת להגיש תביעה (ר' והשווה: רע"א 3266/07פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו, 30.7.2009)).

     

41. התובעת אף לא בחלה לטעון לתחולתו של סעיף 18א לחוק ההתיישנות קובע: בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים...התעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו".

     

42. הנתבע בסיכומיו נחרד והזדעזע מעצם הטענה לפי סעיף זה. לגופם של דברים, ומבלי להביע עמדה ערכית, ניכר כי גם סעיף זה אין בידו לסייע לתובעת שכן סעיף זה רלוונטי לתביעות בגין מעשים קשים (תקיפה מינית, מעשי אלימות או התעללות) ואילו תובענה זו, שאמנם מייחסת לנתבע מעשים מסוג זה (התעללות, שלא מצאתי לה ראיות טובות או בכלל) היא איננה תובענה שהוגשה בשל מעשים אלו. בנוסף, בהתאם לחוק, התביעה תתיישן בהגיע הנפגע לגיל 35 (7 שנים לאחר מלאת לו 28 שנים) ואילו התובעת הגישה תובענה זו בהיותה בת כ 37 שנים, היינו לאחר תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 18א לחוק ההתיישנות.

     

43. כאמור לעיל, לאחר בחינת התשתית הראייתית, לא ניתן לקבל טענת התובעת לפיה במשך תקופה של 16 שנים לא הייתה מסוגלת להגיש את תביעתה זו. ראינו כי התובעת תפקדה היטב בכל מישורי החיים ואף מקום בו נדרשה יוזמה והשקעת משאבים משמעותיים ובנסיבות אלה אין זה סביר בעיני כי בכל התקופה לא היה באפשרותה להגיש תובענה זו.

     

44. התובעת העידה בתצהירה כי אביה הודיע לה שעליה להסתלק מהעיזבון ודרש ממנה להתייצב במשרד עו"ד ולחתום על מסמכי ההסתלקות (ר' סעיפים 75-76 לתצהירה).

     

45. התובעת השלימה את הנראטיב של התביעה בהצהירה (שימת לב מספר הפעמים הרב בו היא מפרטת אירועי עבר): "הוריי הפעילו עלי מסכת איומים שהלכה והסלימה. במהלך מספר שבועות הם איימו עלי, נהגו בי באלימות, רוקנו את חשבון הבנק שלי, נטלו את דרכוני, ניתקו את הטלפון הנייד שלי, ביימו סצנות התאבדות ומעשים נוספים שאין להגדירם אלא כמטורפים לחלוטין והביאו אותי לסף התמוטטות" (ר' סעיף 79 לתצהירה).

     

    ומיד לאחר מכן, היא מצהירה: "עד כדי כך הגיעו הדברים שקצינת בריאות הנפש בבסיס בו שירתתי הורתה למפקדיי שלא לאשר לי לצאת מהבסיס מחשש לשלומי" (ר' סעיף 80 לתצהירה). התובעת העידה עוד כי בתום מסע הלחצים נשברה והנתבע הסיע אותה למשרד עו"ד שם חתמה על המסמכים בהוראת הנתבע ועו"ד מבלי שקראה מסמכים אלו (ר' סעיף 81 לתצהירה).

     

46. תיאור 'סוחט דמעות' זה התברר להיות המצאה אחת גדולה ובבחינת להד"מ, שכן עלה מחקירתה הנגדית של התובעת כי היא השתחררה מצה"ל כשלושה חודשים טרם פטירת הסב המנוח (ר' עמ' 34, ש' 1-15).

     

47. וכעת ישאל התם, כיצד זה שכל אותן עוולות מסמרות שיער אלו בוצעו כלפי התובעת על מנת שתחתום על הסתלקות מצוואת הסב, טרם שזה נאסף אל אבותיו?! למען הסר ספק, לחלוטין לא התרשמתי כי עדותה זו של התובעת הייתה בבחינת טעות בתום לב בזמנים, אלא בבחינת הצהרות שקריות כחלק מנראטיב כלשהו שנבנה ו/או הוזן ו/או טופח ברבות השנים אשר חלק בלתי נפרד ממנו הוא תיאורו של האב כמי שמייצג את הרוע בהתגלמותו.

     

     

     

     

48. למעלה מן הצורך ואך כדי להראות את מופרכות התביעה, הרי שאף אם תאמר כי החתימה על תצהיר ההסתלקות אכן נכפה על התובעת וכי היא נעשקה, נזכיר כי אמנם הוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 (להלן: חוק החוזים), מאפשרת לצד הנכפה לבטל את החוזה, והוראת סעיף 18 לחוק החוזים מאפשרת אף היא ביטול החוזה מאת הצד, אשר התקשר בחוזה עקב ניצול (תוך הוכחת תנאים נוספים), אולם הוראת סעיף 20 לחוק החוזים מציבה דרישה כי הביטול יהיה תוך זמן סביר לאחר שנודע למבטל על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה (ראה גם: ע"א 6094/03 זאב שמעון נ' שאול בוקריץ (נבו, 22.3.05)). הפסיקה קבעה כי סבירות הזמן בו ניתנת הודעת הביטול, תיבחן לפי מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראה: ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל (נבו, 15.7.85)) יצויין כי בע"א 6094/03 הנ"ל, נשלחה הודעת ביטול לאחר כשנה מגילוי "התרמית" הנטענת, ועל פרק זמן זה קבע בית המשפט העליון: "נראה, כי אין צורך להכביר במילים כי זמן זה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הזמן הסביר מאז שנודע למערערים דבר ההטעיה, כטענתם" (שם, סעיף 20 לפסק הדין). במקרה דנן, נזכיר פעם נוספת, אין מדובר אפילו בשנה שלמה, אלא בלא פחות מ 16 שנים של אפס מעשה.

     

49. ביני לביני, מאחר וליבת התביעה היא מה אירע או לא אירע בזמן החתימה על תצהיר ההסתלקות, ומאחר ומסקנתי הברורה היא כי מדובר בשקרים גסים, יכולתי לדחות את התביעה כולה על יסוד האמור בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (נבו, 1.5.2019), בו נקבע: "סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים" (שם, פסקה 26 לפסק הדין).

     

50. עו"ד הר נבו בפניו חתמה התובעת על תצהיר ההסתלקות העיד בתצהירו כי הוא זה שערך את תצהיר ההסתלקות עליו חתמה התובעת (סעיף 4 לתצהירו); כי במהלך החתימה על תצהיר ההסתלקות הייתה התובעת במשרדו לבדה (סעיף 5 לתצהיר, וכן עדותו בעמ' 80, ש' 21). עוד העיד בתצהירו כי התובעת ביקשה להסתלק מעזבון המנוח כי לא הרגישה בנח מול שני אחיה, שקיבלו חלק קטן מעיזבונו (סעיף 6 לתצהירו) וכי עובר לחתימה על התצהיר הבהיר לתובעת את משמעות המשפטית של הסתלקותה (סעיף 7 לתצהירו). גרסתו זו לא הופכה ולא נסתרה על ידי התובעת. עו"ד הר נבו נשמע בפני, הוא שב על הדברים וסתר את טענותיה של התובעת בעניין זה. לאחר ששמעתי את העד, מצאתי ליתן בעדותו אמון רב.

     

     

     

     

     

    ד' – סיכומם של דברים:

     

51. דינה של התובענה להידחות הן מחמת התיישנות והן לגופא, בהתאם לאמור בסעיף 72 לחוק.

     

52. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדות ו/או הטענות בפני בית המשפט היא בלתי נסבלת ומנוגדת לדין ולכל היגיון משפטי, מה גם שלנוכח האיחור, נוצר קושי לברר את עובדות המקרה (נסיבות החתימה על תצהיר ההסתלקות) באופן שיסייע לתובעת להוכיח את טענותיה. למעלה מן הצורך, אזכיר כי נסיבות המקרה התבררו כיום ולאחר שנתתי אמון בעדותו של עו"ד הר נבו, תוך שדחיתי את עדותה של התובעת, המסקנה הברורה היא כי התובעת כשלה כישלון ברור להוכחת תביעתה.

     

53. ובין לבין, העיד בפני גם הנתבע, האב. האב שב על האמור בכתב הגנתו ודחה את התיאורים הקשים שיוחסו לו. באופן מפתיע, או שלא, חלק ניכר מחקירתו הנגדית של האב כוון למחוזות אחרים החורגים מההליך שבפני, וכך או כך, לא התרשמתי כי זה עשה מעשים, לא כל שכן, חמורים, שהיה בהם כדי להצדיק היעתרות לתובענה.

     

54. אף אחיה של התובעת העיד מטעמה, והתרשמתי מעדות מגמתית שנועדה להצדיק את הנראטיב של התובעת. כך לדוגמא, על מנת להשוות נופך של בית אימה (ביתם של ההורים), הצהיר העד כי לא העז להביא את חברתו הביתה, ובחקירתו הנגדית הודה כי גרה עמו באותו בבית ממש חודשיים ימים (ר' והשווה: סעיף 45 לתצהירו ועמ' 5, ש' 3-9).

     

55. העד טען לאורך כל תצהירו על מערכת היחסים הקשה בבית ההורים, דבר שלא מנע ממנו להעיד בחקירתו הנגדית כי ביקש את קרבתו של האב גם לתמיכה כספית וגם לתמיכה נפשית (ר' עמ' 6 לפרוטוקול). לאחר ששמעתי את העד, לצערי הרב, אינני יכול ליתן אמון רב או אמון כלשהו בעדותו, מה גם שאף אם כל האמור בה היה אמת, אין בה כדי לסייע לתובעת לחלוף מעל המשוכה הגבוהה שהדין מציב בפניה בהליך שבפני.

     

56. במהלך בירור התובענה נחשפתי ליחסים רעועים ביותר בתוך המשפחה והתרשמתי כי האב חפץ מאד להשיב את היחסים על תיקונם ובתוך כך לפגוש בנכדיו (ילדיה של התובעת). ניסיונות רבים נעשו על ידי כדי להשכין שלום, כך שכל צד יוכל לזכות במשוא חפצו ולמצער, בחלקו, ולצערי, כל הניסיונות כשלו והחפץ להתעמק בנושא יישא עיניו לפרוטוקול. מכל מקום, בסופו של יום ארוך, ניתן פסק דין זה ומכאן ואילך, הכדור נמצא בידי הצדדים.

     

57. האב, שאין צורך שאשוב על תיאוריה של הבת על אודותיו, לא עתר לחייב את ביתו בהוצאות משפט באופן מפורש, ויחד עם זאת, מצאתי לפסוק את שכ"ט ב"כ בסך כולל 50,000 ₪. ירצה, יפעל לגביית הסכום. לא ירצה, לא יפעל לשם כך.

     

     

     

     

     

58. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות:

     

    • הבקשה להורות על ביטול תצהיר ההסתלקות וכפועל יוצא להורות על ביטול צו קיום הצוואה – נדחית בזאת.

       

    • התובעת תשלם שכ"ט ב"כ הנתבע בסך כולל של 50,000 ₪.

       

    • פסד הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

       

    • התיק ייסגר.

       

       

       

      ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"ג, 17 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.