אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית נ' חברת הביטוח כלל

פלונית נ' חברת הביטוח כלל

תאריך פרסום : 22/09/2022 | גרסת הדפסה


בית משפט השלום רמלה
1957-09-18
16/09/2022
בפני שופט:
אייל כהן

- נגד -
תובעת:
פלונית
נתבעים:
1. כלל חברה לביטוח בע"מ
2. פלוני

פסק דין
 

אבי התובעת נפגע קשות בתאונת דרכים. מומחה בית המשפט קבע כי מצבה הנפשי של התובעת, אשר לקתה בנפשה טרם התאונה, הוחמר לאחריה. מכאן תביעתה כניזוקה משנית, נגד מבטחת הרכב. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

 

נתונים עובדתיים שיצוינו להלן עומעמו לשם הגנה על פרטיות התובעת.

 

1. תמצית המחלוקת וקורות ההליך

  1. הלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3), 397, אשר נשנתה בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 806, קבעה רשימת תנאים אשר בהתקיימם תוכר זכאותו לפיצוי של ניזוק משני- קרי, מי שניזוק בנפשו כתוצאה מפגיעת אדם קרוב לו. התנאים הם: (1) היות הנפגע המשני קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי; (2) התרשמות ישירה של הנפגע המשני מן האירוע המזיק; (3) קרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק; (4) קיומו של נזק נפשי ממשי.

     

  2. אין חולק בין הצדדים, כי אבי התובעת נפגע בתאונת דרכים, ביום 25.11.14 (להלן: "התאונה"). עוד אין חולק על התקיימם של שלשת התנאים הראשונים מושא הלכת אלסוחה הנ"ל – קרי, כי בנוסף להיות התובעת ביתו של הניזוק הישיר, היא התרשמה ישירות מתוצאות התאונה ובסמוך לה.

     

    המחלוקת נעוצה בשאלת קיומו של "נזק נפשי ממשי"- קרי, בשאלה האם נזקה של התובעת כתוצאה מן התאונה, ככל וקיים, חמור דיו כדי להביאה בגדר מי הזכאית לפיצוי.

    על פי הסכמת הצדדים, דין התביעה נגד נתבע 2 להימחק.

     

  3. לאחר מינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, עתרה התובעת להחלפתו. לאחר שבקשתה נדחתה, הגישה התובעת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בפני ערכאת הערעור, חלף המינוי המקורי, מונה פרופ' פניג כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").

     

  4. המומחה קבע בסיפא חוות דעתו המקיפה (להלן: "חוות הדעת"), בין היתר, כי התובעת סובלת ממניה- דיפרסיה (- הידועה גם כהפרעה דו קוטבית- להלן גם: "המחלה") מזה שנים רבות, ברקע קיומה של "גנטיקה משמעותית". סמוך לאחר התאונה סבלה התובעת מהתקף פסיכוטי-מאני, אשר אירע בחלקו כתוצאה מהסטרס הקיצוני שבו הייתה שרויה בשל התאונה, ובעודה תחת השפעה של סטרואידים, בשל מחלת אסטמה. לתובעת נכות בשיעור 40% לפי ס"ל 34(א)(4)-(5) (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. נכות זו מורכבת מ- 20% המיוחסים לתאונה, 10% בשל תרופות ו- 10% בשל מצב קודם. בשל אופי המחלה, התובעת צפויה לשיפור במצבה ככל ותתמיד בטיפול ארוך טווח, כמו גם להחמרות, בשל אופי המחלה.

     

    חוות הדעת כללה בין היתר התייחסות פרטנית לעברה הרפואי של התובעת, כמו למידע שנמסר מפיה ומפי בן זוגה.

     

  5. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעת נסמכה בראיותיה על עדותה שלה ועדות בן זוגה. הנתבעת נסמכה בראיותיה על עדות חוקר פרטי מטעמה ותוצרי חקירתו. המומחה נחקר לבקשת הנתבעת על חוות דעתו. הצדדים הפנו בנוסף לתיעוד רפואי ואחר.

     

  6. אגב חקירתו הנגדית של חוקר הנתבעת עלה כי הנתבעת לא העבירה לעיון התובעת חלק מתוצרי עבודתו. הצדדים נחלקו בשאלה האם רשאית הנתבעת להציג תוצרים חלקיים בלבד. טיעון בכתב הוגש לאחר שמיעת הראיות, בד בבד עם העברת התוצרים שלא גולו לתובעת, לעיוני בלבד. קוים דיון המשך, בו נערך לשווא ניסיון להביא את הצדדים להבנות, לאחריו ביקשו הצדדים להורות על הגשת סיכומים. בנסיבות אלה לא נדרשתי להכרעה בסוגיה הנ"ל, לה אתייחס בהמשך הדברים.

     

     

     

    2. תמצית ראיות הצדדים וחוות דעת המומחה

  7. מתצהיר התובעת עלה, בין היתר, כי היא ילידת 1973, נשואה ואם לילדים, אשר סיימה לימודי תואר ראשון, ועבדה משך כעשור כמורה לחינוך גופני. בד בבד הוכשרה כמדריכת ספורט. לאחר שנות עבודתה כמורה החלה בלימודי משחק ועברה הכשרות שונות בתחום זה. עם תום לימודיה עבדה כשחקנית בהצגות ילדים ובשנת 2012 הקימה תיאטרון ילדים עצמאי. עד לתאונה עבדה בחברה עירונית ובמתנ"ס, בישוב אחר.

     

  8. ביום 25.11.14 נפגעו אביה של התובעת ובת זוגו באופן קשה בתאונה. האב טופל ממושכות והפך סיעודי, ובעל נכויות קשות מושא מגוון פגימות. בת זוגו נותרה בכסא גלגלים.

    עם היוודע לתובעת דבר קיומה של התאונה היא הגיעה מיידית לבית החולים, לבדה, ופגשה באביה כשהוא מורדם ומונשם. יומיים לאחר מכן סבלה בבית החולים מקוצר נשימה וטופלה, על אף שכבר נטלה סטרואידים בשל אסטמה. ביום 3.12.14 הייתה עדה לניסיונות החייאה באביה. ביום המחרת סבלה מהתקף שיעול חזק ובחלוף יומיים נוספים התעלפה. לאחר עלפונה, סירבה לטיפול והחלה לצעוק ולזרוק דברים בחדר המיון. ביום 15.12.14 פנתה התובעת לחדר מיון בעקבות קוצר נשימה ונפיחות בפנים, אשר סברה כי הם תגובה אלרגית. לאחר שבמשך ימים לאחר מכן נהגה לעזוב את ביתה ולהסתובב בחוסר מעש, סברו היא ובן זוגה כי עליה להתאשפז. בן הזוג ביקש להקל עליה ורכש לשניים כרטיסים להצגה. אגב ההצגה עזבה התובעת את המקום מבלי ליידע את בן הזוג ושוטטה כשעתיים ברחובות כשהיא חשה "בעננים" ובטוחה כי היא אלוהים או המשיח.

     

  9. בחלוף מספר ימים הייתה התובעת בטוחה כי בביטנה ארבעה עוברים וכי היא אמורה ללדת. ביום 5.1.15 הטילה שתן על עצמה, בביתה, בסוברה כי מדובר בירידת מים. משם המשיכה לאישפוז פסיכיאטרי, מרצון. אגב האישפוז סברה כי בביטנה עשרה עוברים, התפשטה בפומבי והטילה שתן על עצמה. הוחלט על המשך אישפוזה בכפייה. ערעורה על החלטה זו נדחה. בהמשך הציתה נייר ושוב הוחלט על המשך אישפוזה.

     

  10. התובעת ציינה כי מאז אותו אישפוז היא נתונה בטיפול קבוע. מצבה לעיתים יציב ולעיתים נתון לשינויים. בשנת 2016 פנתה למיון בשל התקף אסתמה ובשלב מסוים חוותה גם התקף מאני, במהלכו חשה כי התאהבה ברופאה, על אף שאין היא לסבית. הדבר פגע ביחסיה עם בן הזוג. לדבריה, טרם התאונה לא חוותה אירועים מעין אלה, על אף שבעבר נזקקה לטיפול נפשי בשל חרדה, כשהייתה בתיכון, ואף עברה ניסיון אובדני בעת שירותה הצבאי.

     

  11. התובעת פירטה כיצד התאונה השליכה קשות על תפקודה במישור המקצועי, החברתי התיפקודי והזוגי. עיקרם של דברים הוא כי התובעת חשה כבויה וחסרת אנרגיות או מוטיבציה, כך ש"הבית כולו תלוי ב(..) בעלי". בן הזוג הוא שאחראי על ניהול משק הבית והדאגה לילדים. עשייתה כיום היא תולדה של הנעתה ע"י בן הזוג. אמנם היא עובדת מדי פעם, לא באופן מלא כל השבוע, אך הדבר קשה עליה, באשר היא עסוקה בהתמודדות יום יומית עם מצבה הרפואי. התובעת הוסיפה וציינה כי היא מטופלת אצל מאמנת אישית המסייעת לה, אחת לשבועיים בעלות של 250 ₪ למפגש.

     

  12. טרם התאונה עבדה התובעת במספר מקומות ועם מספר לקוחות, בעוד כיום היא עובדת עם לקוח אחד בלבד. התקשרותה עם העיריה חד שנתית כך שאין בידה יציבות תעסוקתית.

     

  13. מתצהיר בן הזוג עלה כי בני הזוג נשואים למעלה מעשרים שנה ולהם ילדים. בין השניים זוגיות טובה ורבת שנים המבוססת על חברות ואהבה. במהלך השנים התמודדו ככל זוג עם אתגרי החיים, ללא קושי חריג. בן הזוג לא נחשף במהלך השנים לקשיים נפשיים של התובעת, וראה בה אישה חזקה ונמרצת שהתמודדה בין היתר עם הריונות קשים, ואבל על מות אימה. עד לתאונה תיפקדה התובעת ללא דופי, הייתה אחראית על משק הבית כמעט לבדה, בשל טיב עבודתו והתאפיינה בהומור ועשייה. עוד פירט את לימודיה ומקומות עבודתה.

     

  14. לטענת בן הזוג מאז התאונה התדרדר מצבה של התובעת באופן קיצוני. בן הזוג פירט את קורות האירועים בסמוך לאחר התאונה (בציינו כי הוא עצמו כמעט והתעלף כשראה את מצבו הקשה של חמיו). עוד פירט את מוזרויות התנהגותה של התובעת בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, באופן דומה לתיאורים מושא תצהירה, לרבות באשר לאישפוז. לתובעת קשיים בתיפקוד בשיגרה, בדמות מצבי רוח משתנים, עייפות כרונית, אפאטיה, שינויים בהתנהגות ביחס לעבר ופגיעה בהתאם במערכת יחסיהם. התובעת הפכה תלויה בו לחלוטין והדבר היחיד המשפר את מצב רוחה הוא פעילות ספורטיבית.

     

  15. התובעת "התנוונה" תעסוקתית, אם כי היא מצליחה לשמר את לקוחה היחיד בעירייה ובעבודה ספורדית בגני ילדים. בלא דירבונו היומי, היא לא תצא לעבודה וככל וההתקשרות החוזית עימה לא תחודש קיים חשש כי היא לא תוכל לחזור למעגל העבודה.

     

  16. חוות דעת המומחה כללה מידע רפואי רב, כמו גם את המידע שנמסר מפי התובעת ובן זוגה. ככלל, השניים גוללו בפני המומחה את האירועים כמאוזכר בתצהירים.

    מחוות הדעת והתיעוד הרפואי המאוזכר בה, עלה בין היתר, כי התובעת סובלת מאסטמה מגיל 15. בגיל 17 עברה אפיזודה דיכאונית שכללה אירוע פסיכוטי, וטופלה משך 8 חודשים. משך שנים טופלה בתרופות נוגדות חרדה. האישפוז בינואר 2015 היה לאחר בשל מצב פסיכוטי חריף, לאחר שהתובעת הייתה "יום וליל" ליד מיטת אביה. בין היתר טופלה בליתיום. באוקטובר 2016 עברה החמרה היפומאנית ככל הנראה על רקע שינוי בתרופות. אימה של התובעת לקתה במאניה דיפרסיה וסבתה התאבדה בעת שהאם הייתה כבת 17 (צוין כי גם ביתה חלתה, אך בן הזוג מסר בעדותו כי מדובר בשגגה). על פי קביעת המומחה, המצב המאני-פסיכוטי התפרץ לאחר התאונה, אך ההפרעה המאנית-דפרסיבית החלה עוד שנים קודם לכן, בדמות התפרצות של דיכאון בגיל ההתבגרות וניסיון אובדני בצבא.

     

  17. תצהיר חוקר הנתבעת (נ/1) הוגש בתום פרשת התביעה על פי החלטה שניתנה עובר לשמיעת הראיות. החוקר ציין בתצהירו הקצר כי באפריל 2019 וכן בנובמבר 2020 העתיק פוסטים ותמונות מתוך עמוד הפייסבוק של התובעת. לתצהיר צורפו תמונות רבות בה נצפית התובעת במקומות שונים ובפעילויות שונות.

     

    3. תמצית חקירות העדים והמומחה

  18. בן הזוג נחקר על תצהירו. מעדותו עלה בין היתר, כי לאחר התאונה התובעת טיפלה באביה עד לאישפוזה. לאחר אישפוז זה עבד בן הזוג מן הבית ע"מ לסייע. בספטמבר 2015 שבה התובעת לעבודה כעצמאית. בחודשים הראשונים שלאחר האישפוז התובעת התקשתה לתפקד והנטל נפל עליו לרבות סיוע הורים. בחודשים האחרונים עובר לעדות, התובעת מתפקדת בהתאם למה שבן הזוג אומר לה לעשות. לעיתים מכבסת ומבשלת, או מסיעה את הילדים ועורכת קניות. עם זאת עיקר הנטל עדיין עליו.

     

  19. התובעת ציינה בחקירתה כי עובר לשנת 2012 היא עבדה בהצגות ילדים בתיאטראות קיימים, במקומות שונים. בשנת 2012 הקימה תיאטרון ילדים משלה. בשנת 2014 עבדה כאמור בשני מקומות. בשתי העבודות יחד עבדה חמישה ימים בשבוע, כל יום למשך 6 שעות לערך, וזאת עד לתאונה. עד לחזרתה לעבודה בספטמבר 2015 שהתה בביתה, טופלה ע"י מטפל באופן פרטי והירבתה מאד לעשן. בשנת 2020 עבדה בשל הקורונה כחודשיים בלבד ושבה לעבודה במרץ 2021.

     

  20. לדברי התובעת היא סובלת ממצבי רוח משתנים (פ' עמ' 52 שו' 18). קשה לה מאד לקום בבוקר, ולעשות את הדברים היום-יומיים הנדרשים ממנה וללכת לעבודה ["(ו)יש נפילות בלי סוף. הפחד ממאניה שתחזור. אני חיה בחרדות ובפחד מתמיד" (עמ' 56 שו' 8). לדידה, המחלה החלה עם התאונה. כשנשאלה מדוע קשה לה להחליף מצעים השיבה כי היא עובדת מעט מאד וחוזרת מהעבודה כשהיא חסרת כוחות לעבוד בעבודות הבית ["אני משתדלת להרים את עצמי כדי לבשל. אני עושה מאמצים עילאיים בשביל הדברים הכי פשוטים והכי קטנים בבית" (עמ' 56 שו' 19)]. תשוקתה למשחק הייתה גבוהה וכך גם יכולותיה, אך כיום אין היא יכולה לעשות "את הדברים האלה". לדבריה, סמוך יחסית לאחר התאונה הופיעה בלא יותר משלש הצגות, ואח"כ לא הופיעה בשום הצגה, משך תקופה ארוכה. התובעת התקשתה לזכור טכסטים ונמנעה מלעדכן את מעסיקיה בקשר לטיב מחלתה, בשל מבוכה.

  21. בין היתר, עומתה התובעת עם התמונות שהורדו מדף הפייסבוק [תחילה סומנו חלק מן התמונות (נ/1א-ד' וכן נ/2) אך בהמשך, בשל ריבוין, חלף סימונן, זיהוין יהא בהתאם לתיארוך הרלבנטי, כמופיע בצידן]. על יסוד אלה השיבה התובעת מענה ואישרה נתונים אלה, המתייחסים לשנים שלאחר התאונה (2019-2015):

     

    טיולים, בילויים וספורט - בפברואר 2015 השתתפה בטיול במסגרת "מלכת המדבר", בן יומיים, במהלכו צעדה כעשרה ק"מ והשתתפה במסיבה. עוד במסגרת זו, התובעת יוצאת ל- 5-6 טיולים מדי שנה. בין היתר טיילה משך שבוע במונטנגרו, ובמקומות שונים בארץ. בקיץ 2017 שהתה עם משפחתה משך כשבוע בסלובניה וכן בלונדון, עם בן זוגה. עוד שהתה עימו בסוף שבוע בתל אביב, ובמועדים אחרים- בהופעה של זמרת ובהופעה של סטנדאפיסטית. התובעת אינה זוכרת מתי החלה בכך, אך אישרה כי היא נוהגת כדבר שבשגרה להתאמן פעם עד פעמיים בשבוע לערך במסגרת "מאמאנט", כאשר אימון נמשך כשעה וחצי. עוד אישרה כי השתתפה בהפגנה, אך עזבה אותה מהר בשל קושי לשהות במקום עם המונים.

    עבודה ותעסוקה- לאחר אישפוזה הכפוי ועד אפריל 2015 הופיעה בהצגות אחר הצהריים (אם כי לא ברור כמה פעמים. התובעת לא זכרה לדבריה מועדים כך שנתון זה לא בוסס דיו בהעדר ראיות נוספות). במרץ 2015 השתתפה בהצגה וקיבלה תשלום על כך. עד לשנת 2017 הופיעה בתיאטרון פעם בחודש בממוצע, וכן הופיעה בהצגה בדצמבר 2018. במרץ 2019 הופיעה בתצוגת אופנה שנערכה ברחוב. כן אישרה כי בדצמבר 2019 עבדה בדיבוב, באולפן, לדבריה פעם אחת וללא שכר.

     

  22. המומחה נחקר ע"י ב"כ הנתבעת, עומת עם חוות דעתו, אך ככלל לא מצא לשנות ממנה, למעט האמור להלן. המומחה ציין בין היתר כי האפיזודה שבה חשה התובעת כי התאהבה ברופאה בשנת 2016 הייתה החמרה היפומנית (פ' עמ' 71, שו' 15 ואילך). הספרות המקצועית מלמדת כי 30% מן הלוקים במחלה סובלים מהתקפים על אף נטילת טיפול מיטבי (עמ' 73 שו' 1 ואילך). אלמלא הגנטיקה התובעת לא הייתה לוקה במחלה (עמ' 77 שו' 9) ועם זאת התאונה והשפעתה על התובעת שינו את מהלכה (עמ' 78 שו' 2). הנחת המוצא העובדתית של המומחה, כנלמד מדברי התובעת ובן זוגה, היא כי התובעת עובדת לאחר התאונה פחות משעבדה בעבר.

     

    בשל מחלתה, התובעת צריכה לעבוד בעבודה שככל הניתן לא תכלול מתח ושינוים, ותתבצע בשעות קבועות ויציבות. מדובר במחלה שרבים החולים בה עובדים, שכן היא פחות פוגעת ביכולת לעבוד, ביחס למחלת הסכיזופרניה. עם זאת, התובעת "(ש)כל הזמן צריכה להיות על המשמר" (- קרי, שלא לעבוד במתח. עמ' 79). המומחה היה מצפה כי התובעת תשוב בהדרגה לעבודה ולתפקוד חברתי בחלוף כמחצית השנה מהתאונה (עמ' 80).

     

  23. ב"כ הנתבעת שטח בפני המומחה נתונים עובדתיים לשיטתו, מושא התמונות שהוצגו בפני התובעת בחקירתה (כמבואר מעלה; פ' עמ' 87-81). המומחה אישר כי הוא נסמך בחוות דעתו על התובעת ובן זוגה, כמו גם מכך כי המל"ל הכיר בתובעת כנכה (מידע שנמסר לו לדבריו ע"י בן הזוג). עוד אישר, כי בהנחה שהעובדות שהיו בפניו אינן נכונות, הדבר יכול להשפיע על מסקנותיו (עמ' 88, שו' 22). המומחה ידע שהתובעת עובדת, אך הבין כי היא עובדת בעבודה מאד מוגבלת וכי היא "מנוטרת" על מנת שלא להגיע למצבי מתח. את עיקר המשקל נתן לתיפקודה המקצועי (שם, שו' 6; עמ' 96, שו' 24), ומתוך הנחה כי רמת תיפקודה כשחקנית שחלומה להופיע על במה הצטמצמה משמעותית (עמ' 90 שו' 11). התמונות שהוצגו לו אינן משקפות את מלא התמונה, ובלשונו: "... יש פה משהו שנפגע גם בחיי המשפחה. זה משהו שלא כל כך מכומת, בטח שלא בתמונות האלה..." (עמ' 90 שו' 24 ואילך).

     

  24. המומחה אישר כי ככל שבית המשפט ימצא כי יכולת תיפקודה המקצועי של התובעת לא נפגעה באופן ממשי, אזי הערכתו את נכותה תשתנה, באופן שבו נכותה הכוללת תיקבע בשיעור 30%, כאשר 15% ייוחסו לתאונה, 10% להשפעה הגנטית ו- 5% להשפעת הסטרואידים (עמ' 91, שו' 22 ואילך; עמ' 95-94; עמ' 97 שו'). מנגד, יש לזכור כי מדובר במחלה אשר כבר "הוכיחה" את יכולתה לחזור, ובעתיד תיתכן החמרה נוספת (..."הכל יכול להתרסק. היא יכולה להתאשפז...לשבור את הכלים"- פ' עמ' 97 שו' 1 ואילך).

     

  25. המומחה המשיך והבהיר, כי קיומה של פעילות ספורטיבית אינו מלמד על הטבה במצב, שכן הלוקים במחלה מבכרים לבצעה, לאור הריגוש שבה. הקושי של הלוקה במחלה הוא להתמודד ביום יום עם אותן מטלות הבאות בגדר "רוטינה משעממת", המחייבות התמדה, הקשה לחולה לביצוע. מדובר בתפקודים קוגנטיביים ורגשיים שונים.

     

  26. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת שב המומחה ואישר כי ככל והתובעת לא שבה לעבודה באופן ממשי, הוא נותר עם מסקנות חוות דעתו. בנוסף, שלל את האפשרות לפיה היה מקום לייחס אחוזי נכות גבוהים יותר לתובעת, בגין התאונה.

     

  27. מעדות חוקר הנתבעת עלה כאמור כי לבד מהורדת התמונות מהפייסבוק, הוא ביצע פעולות חקירה נוספות.

     

     

     

     

     

     

    4. תמצית טיעוני הצדדים בשאלת החבות

  28. עיקר טיעון התובעת הוא, כי הפסיקה הגמישה את "מבחן החומרה" מושא התנאי הרביעי שבהלכת אלסוחה. בין היתר הפניתה למקרים בהם הוכרה זכאות לפיצוי, גם בעניינם של תובעים שנכותם הייתה בשיעור 15% ואף 10%. התובעת פירטה באריכות את כלל הנתונים המלמדים לשיטתה על חומרת מצבה. מומחה בית המשפט לא שינה ממסקנותיו על אף שאלות הנתבעת ואף הסכים כי מצבה הרפואי "מתאים יותר" לנכות בשיעור 50%.

     

  29. התובעת המשיכה וטענה כי עניינה בא בגדר "גולגולת דקה". בנוסף, נכותה התפקודית גבוהה אף יותר מזו הרפואית ומגעת כדי 50%, שכן היא איבדה בעקבות התאונה את יכולותיה המקצועיות והאחרות גם יחד. עובר לתאונה היא לא הייתה מוכרת למוסדות פסיכיאטריים. התובעת סובלת מפגיעה קוגנטיבית, שוכחת טקסטים ולה לקוח אחד בלבד, לעומת 17 שהיו לה טרם התאונה. נכותה התפקודית נלמדת גם מהפגיעה בהכנסותיה.

     

  30. לשיטת התובעת אין בתיעוד הצילומי שהוצג בדיון, כדי ללמד על מגבלות יכולותיה התפקודיות. מדובר בתיעוד ספוראדי, בדבר פעילות ספורט ובילוי שאינו מלמד על יכולת עבודה, התמדה בה והשתכרות בהתאם, כמו גם על קשייה בביצוע מלאכות היום יום.

     

  31. עיקר טיעון הנתבעת הוא, כי התובעת אינה באה בגדרי הלכת אלסוחה שעל כן אין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגין התאונה. נכותה הרפואית מגעת לכל היותר כדי 10%, ואף אם היא מגעת כדי 15%, הוכח בפועל כי אין לנכות השפעה על כושר השתכרותה. בהתאם אף לא הוכחה ירידה בשכר מ- 2018.

     

  32. לשיטת הנתבעת יש לשלול את מסקנות חוות דעת המומחה. המומחה הולך שולל ע"י התובעת ובן זוגה, אשר מסרו לו מידע חלקי ומגמתי, עליו הסתמך. המומחה שגה בכך שלא ייחס די משקל לעברה הרפואי של התובעת ובכלל זה לגנטיקה המשפחתית, להתקף הפסיכוטי בעת היותה בתיכון ולנסיון האובדני בעת שירותה הצבאי. בניגוד למסקנת המומחה, ביטויי המחלה לאחר התאונה אינם אלא המשך טבעי שלה. ממילא אין התובעת באה בגדר "גולגולת דקה" כטענתה.

     

  33. לאור זהות האינטרסים בינהם, יש להתייחס לעדויות התובעת ובן זוגה גם יחד, כאל עדות יחידה של בעל דין. התובעת נמנעה מלהביא עדים לגבי מצבה הנטען, הן באשר למישור החברתי והן באשר לתעסוקתי. התובעת נמנעה מלהביא נתוני השתכרות לתמיכה בטיעונה ולמעשה התמידה כל השנים בעבודה. התיעוד הצילומי שהוצג מפריך את טיעוניה באשר להיותה כבויה וחסרת כוחות, המתקשה לתפקד.

     

    לאור כל האמור אין הנתבעת חבה כלפי התובעת, ודין תביעתה להידחות.

    5. דיון והכרעה בשאלת החבות

  34. לאחר ששמעתי בקשב רב את העדויות, כמו גם בחנתי בקפידה את כלל הראיות וטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן טעמיי.

     

    5.1 הדין החל

  35. על פי פסק הדין בעניין אלסוחה, אפשר ותתגבש זכות לפיצוי בגין מחלת נפש ואף בגין פגיעה נפשית רצינית שאינה מגעת כדי מחלת נפש (נוירוזה), הפוגעת ביכולת הנפגע לתפקד. באשר לארבעת התנאים נקבע כי אין הם מהווים רשימה סגורה וכי קיים פתח ליצירת קבוצת ביניים מצומצמת של ניזוקים משניים חריגים, שאינם באים בגדרם.

     

  36. לאחר הלכת אלסוחה, דנו הערכאות השונות בטיבו והיקפו של התנאי הרביעי לאותה הלכה, שעניינו כאמור בנזק נפשי ממשי. במהלך השנים חלו תמורות מסוימות בפסיקה. ככלל, נפסק לא אחת כי אין בנכות בשיעור הנע בין 5% ל- 15%, כדי להביא את הניזוק בגדרי התנאי [ראו: ע"א 4446/90 ברנע נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 8.3.95); ע"א 5256/92 בן מאיר נ' סלונקיוס ואח' (מיום 30.5.95); ע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב ואח' פ"ד מט(5), 651].

     

  37. בע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (מיום 5.6.07), הוגמש התנאי הרביעי: באותן נסיבות, ילדה התובעת וולד מת, בשל רשלנות רפואית, לאחר טיפולי הפריה. לתובעים- אימו ואביו של הוולד, לא נותרה נפשית צמיתה. על אף האמור נמצא- בהסתמך על הלכת אלסוחה - כי המקרה בא בגדר אותם "מקרים ברורים וקשים" המצדיקים זכאות לפיצוי.

     

  38. בע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (מיום 31.8.99) אושרה זכאות לפיצוי, בגין נכות בשיעור 20%. בית המשפט הצביע על כך כי מעגל הזכאים לא הורחב כדי נכויות נמוכות יותר, שכן אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה. בין היתר, אוזכר פסק הדין ברע"א 5803/95 ציון נ' צח ואח', פ"ד נא(2), 267, שם צוין כי הגבלת מידת הפגיעה הנפשית לעניין זה מוצדקת על אף הקשיים שבה, בשל שיקולי מדיניות, כמחיר בעבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי.

     

  39. בע"א 2269/08 בנימין ואח' נ' רבינוביץ ואח' (מיום 9.12.10) נדחו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר פסק פיצוי לקטינה בגין נכות בשיעור 15%, אשר בחלקה נבעה מנזק ישיר ובחלקה בשל תגובה נפשית למות אחיה. ברע"א 4672/00 מילשטיין נ' צייטלין (מיום 25.9.00) נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור. בפסק הדין הוכרה זכאותה של התובעת לפיצוי, על אף שנכותה הייתה בשיעור 10%. נקבע כי לתובעת נותרה פגיעה תפקודית קשה, בהינתן כי המדובר היה בעולה חדשה אשר אימה נהרגה לנגד עיניה והיא נותרה בלא משפחה. נקבע כי "יש להסתכל על התוצאות המצטברות ולא על אחוז הנכות בלבד"- קרי, על "(ה)תמונה הכללית" [ע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייטלין, מיום 31.5.00].

     

  40. הפסיקה לעיל אוזכרה לשם הצבעה על מגמה ואין בה כדי למצות. בפסיקות אחרות לרבות של בתי משפט שלום, נקבעו תוצאות שונות, הן בכה והן בכה, בהתאם לנסיבות. בצד הכרה בזכות לפיצוי בגין נכות בשיעור 10%, במקרים אחרים לא הוכרה זכות כאמור, בגין נכות בשיעור גבוה יותר.

     

  41. המסקנה העולה מן האמור היא, כי ככלל, לא מוכרת זכות לפיצוי בגין נכות ששיעורה פחות מ- 20%. עם זאת, במקרים מועטים וחריגים, הוכרה זכאות גם כששיעור הנכות היה נמוך יותר, בנסיבות בהן סברו בתי המשפט כי הדבר מוצדק. במקרים אלה הוסט הדגש משיעור הנכות כגורם דומיננטי לשם הכרעה, לעבר הסתמכות על נתונים אחרים בנוסף, ועל התמונה הכוללת.

     

    5.2 על מאפייני מחלת התובעת ומשמעותם לעניין אופן בחינת הראיות

  42. בדין ציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי עת עסקינן במחלות נפש, לעיתים האיבחון יהא "חמקמק". לעת הזו אין בידי מדע הפסיכיאטריה אמצעי בדיקה המבוססים על מדדים אובייקטיביים, כבדיקות דם או דימות, כבענפי הרפואה האחרים. האיבחון נעשה על סמך התרשמותו הסובייקטיבית של הבוחן את הנבדק, במטרה לבחון את קיומם או היעדרם של אותם קריטריונים המגבשים אבחנה ברורה, מושא ספר אבחנות עדכני (בין ב- DSM-5 האמריקאי ובין ב- ICD-11 האירופאי).

     

  43. במעט הנדרש לענייננו אציין באופן בלתי ממצה, כי מחלת התובעת היא הפרעה נפשית המתאפיינת במנעד רגשי רחב, הבא לידי ביטוי בתנודות קיצוניות במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות. המדובר באפיזודות עם גלים חוזרים ורמיסיה בינהם.

     

  44. סע' המשנה מושא ס"ל 34 לתקנות המל"ל, מאבחנים בין היתר בין ביטוייה השונים של המחלה, הן במישור של הפרעה בתפקוד הנפשי או החברתי והן במישור של הגבלת כושר העבודה: החל מרמיסיה מלאה בלא הגבלה של כושר העבודה, אשר אינם מקנים נכות, עבור בהפרעה קלה בתיפקוד האמור ומגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה (10% נכות); הפרעה בינונית ומגבלה בינונית, בהתאמה (20% נכות); הפרעה ניכרת בצירוף טיפול תרופתי קבוע ומגבלה ניכרת (30% נכות); הפרעה קשה ומגבלה קשה, בצירוף אפיזודות אפקטיביות חוזרות (50% נכות); הפרעה אפקטיבית פעילה עם הפרעה קשה מאד והגבלה קשה מאד, או צורך באישפוז (70% נכות) ועד מחלה פעילה המחייבת צורך בהשגחה או אישפוז מלא (100% נכות).

     

  45. מנעד האפשרויות הרלבנטי נע בנסיבות בין טענת התובעת לפיה הנתבעת חבה כלפיה על פי "הגולגולת הדקה" בגין מלא נכותה- לשיטתה, בשיעור 50% נכות, ולבין טענת הנתבעת לפיה נכותה הרפואית של התובעת אינה עולה על 5-10%, בלא פגיעה תפקודית ביחס לעבר. על פי המומחה בעדותו, ככל שקיים מנעד כלשהו, הוא נע בין קביעתו בדבר 20% נכות בגין התאונה (מתוך 40%) ולבין האפשרות – בכפוף לקביעת עובדות מסוימות - בדבר נכות בשיעור 15% נכות (מתוך 30%).

     

  46. בבחינת עניינה של התובעת יש להביא במניין השיקולים נתונים ומאפיינים רלבנטיים אלה:

     

    • התאונה כמחמירת נכות קיימת- כמבואר להלן, מצאתי לקבוע כי הנכות מושא התאונה החמירה את מצבה של התובעת. שונה עניינו של מי אשר היה בריא בנפשו טרם האירוע המזיק, ובא כדי נכות בשיעור 20% לאחריה, למי אשר אותו שיעור נכות התווסף לנכותו הקודמת. רפואית ומשפטית הנכות ניתנת אמנם לחלוקה, אך לא כך הדבר באשר לתובעת. זו נושאת עימה בחיי היום-יום את מלא נכותה, בשיעור 40%. לנכות מושא התאונה, אם כן, משקל מיצרפי מצטבר, גדול יותר ביחס לאותו שיעור נכות, בעמדה לבדה.

       

    • קושי באיבחון גורמי הנכות התפקודית - התמזגות הנכויות כדי תמהיל מקשה על איתור הסיבות המדויקות לפגיעה ביכולת התפקודית של התובעת לבצע מטלה נתונה.

       

    • נכותה בעלת השפעה כוללת- בשונה מנכות מושא פגימה ממוקדת (כגון פגימה אורתופדית בברך בעניינו של ניזוק שבעיסוקו הוא נדרש לישיבה ממושכת), לנכות בשל המחלה, הזהה בשיעורה המספרי לזו האורתופדית, השפעה על כלל מישורי החיים של הניזוק. מכאן גם השלכה באשר ליכולת תיפקודו.

       

    • נכות התובעת פוגעת בה ובסביבתה גם יחד- התובעת חוותה בעברה אירועים קשים ומשמעותיים, הן עובר לתאונה והן לאחריה: דיכאון, ניסיון אובדני, מצבים פסיכוטיים שחייבו אישפוז ועוד. אלה משפיעים מטבעם לא רק על מישורי החיים של התובעת, אלא גם על סביבתה הקרובה. יש בהם כדי להעמיק שחיקה, חרדה ומצוקה גם בקרב סביבתה, בצד פגיעה בכבודה כאדם (לא רק במקרה קיצון בדמות הטלת שתן על עצמה), בדימויה העצמי ובדימויה בעיני סובביה. יוזכר כי המומחה ציין בין היתר את החשיבות שבתעסוקה ועבודה בלא מתחים ככל הניתן, ותוך שיגרת פעילות יציבה.

    • החמרות צפויות- כעולה מהבהרות המומחה שלא נסתרו, עסקינן במחלה כרונית אשר בעטיה תידרש התובעת לטיפול תרופתי לכל חייה, כאשר החמרות במצבה צפויות להתרחש, בלא יכולת לצפות את מועדן ותכיפותן. בנוסף, הליך התבגרות וזיקנה הממתינים על ציר הזמן, אינם מקלים עם איש, לרבות התובעת, ביכולתה להתמודד עם קשיים, ביחס ליכולתה לעשות כן בעבר.

       

  47. קיים אם כן שילוב מצרפי בין עמימות מובנית באשר ליכולת לאמוד במדויק את מצבה הנפשי של התובעת (הן בשל העדר יכולת מדעית והן בשל טיב מחלתה), ולבין עמימות שמקורה בשילוב שבין הנכות מושא התאונה ולבין הנכות שקדמה לה.

     

  48. נפש אדם מי ידע ואחרית מחלתה של התובעת מי ישורנה.

     

    בשל עמימות זו, את עניינה של התובעת יש לבחון מבעד לפריזמה של המאפיינים לעיל, והשפעתם המצטברת, גם יחד. במקום בו קיים ספק עובדתי או משפטי, עליו לפעול לטובת התובעת, באופן מידתי, זהיר וסביר, ותוך שמירה שלא לפגוע בזכויות הנתבעת בלא הצדקה או ביסוס.

     

    5.3 קביעת ממצאי עובדה ומסקנות

  49. את עדויות העדים בחנתי על פי התנהגותם, נסיבות העניין ואותות האמת, בזהירות הנדרשת, כמו גם השכל הישר ונסיון החיים.

     

  50. מהימנות עדי התביעה- ככלל, מצאתי לקבל את עדויות התובעת ובן זוגה כמהימנות. התרשמתי לחיוב מאמינותם של השניים. עדויותיהם אופיינו במתינות וענייניות.

    באשר לבן הזוג, התרשמתי לאורך עדותו ממצוקתו הרגשית בתארו את קשייו כתוצאה מהשפעת התאונה על התובעת, ועל זוגיות השניים ומשפחתם. ניכרה אותנטיות בגילויי מצוקה זו, שבוטאה באיפוק.

    בהתייחס לתובעת, התרשמתי בנוסף מהשטחה רגשית אשר איפיינה באופן מובהק את כל מהלך עדותה. במבע פניה, קולה ואופן דיבורה של התובעת ניכרה קהות רגשית. התרשמתי כי התובעת אכן אינה זוכרת פרטים שונים, בדגש על תאריכים. מצאתי לקבל כמהימנה את טענתה לפיה היא לא נהגה לעסוק בעניינים כלכליים וכי בן זוגה הוא שעשה זאת, לרבות היה זה הוא שדיווח בשמה למס הכנסה. עוד מצאתי ליתן אמון בדבריה באשר לקשיי תיפקודה, תחושתה כי המחלה החלה עם התאונה, וחרדותיה מפני החמרה במצבה. בד בבד, התובעת השיבה תשובות ענייניות לשאלות שנשאלה מושא התיעוד הצילומי שהוצג בפניה.

     

  51. על מהימנות השניים ניתן ללמוד גם מבט מזווית אחרת, כמבואר להלן.

     

    הנתבעת הלינה נגד מהימנות השניים, אך לא נמצאה כל ראיה לכך כי עדים אלה העידו עדות שאינה אמת, בכל הנוגע לנתונים אובייקטיביים, כגון טענה לפיה התובעת לא עבדה במועד מסוים, בעוד הוכח כי עבדה בו, או כי טענה לגובה שכר נמוך, בעוד הוכח כי הוא היה גבוה יותר מן הנטען.

    בד בבד, בכל הנוגע לרשמים סובייקטיביים, תשובות השניים מלמדות על תפיסה שונה של משמעותם, ביחס להשקפת הנתבעת, ולא על הסתרה והעדר מהימנות.

     

  52. יוזכר כי המחלוקת באשר ליכולת תיפקודה של התובעת מתאפיינת בעמימות. אין בנמצא אמת מידה אובייקטיבית למדידת יכולת התפקוד, ולא ברור במדויק היכן עובר קו הגבול בין מגבלה "קלה" ל"בינונית"; בין "בינונית" ל"ניכרת" ובין "ניכרת" ל"קשה".

     

  53. הצדדים, במידת מה, שוחחו ב"שפות" שונות: הנתבעת ביקשה להוכיח כי התובעת תיפקדה באופן משביע רצון, ע"י הצגת ראיות לפיה היא ביצעה פעולות מסוימות המלמדות כך. מנגד, התובעת ובן זוגה ביקשו להוכיח את אי תיפקודה לא רק ע"י תיאור הימנעותה ממטלות מסוימות, אלא ע"י תיאורם החווייתי איש את קשייו.

     

  54. השוני בשיח, כמבטא שוני תפיסתי, מצא את ביטויו בתמיהת ב"כ הנתבעת, מדוע התובעת אינה יכולה או רוצה להחליף מצעים או לבשל, בעוד היא מסוגלת לצאת לטיול "מלכת המדבר" (השאלה הופניתה באופנים שונים לבן הזוג, לתובעת ולמומחה). לדבריו, לא מובן מדוע תהיה לאדם מוטיבציה לבצע פעולות שמהנות אותו, אך מצד שני הוא לא יהיה מוכן לבשל, "אלא אם כן הוא מפונק" (עמ' 99-98; עמ' 99 שו' 1).

    למול "פינוק" עומדת הבהרת המומחה- המתיישבת עם תיאור התובעת ובן זוגה את קשייה - כי מדובר בתפקודי מוח שונים. בעוד קיים קושי בשל המחלה להתמיד בעבודות מושא שגרת היום יום, הבילוי מרגש ורצוי, ואין בו כדי ללמד על תפקוד תקין (שם).

     

  55. סופם של דברים בהקשר זה הוא, כי אף אם לעיתים נקטו התובעת ובן זוגה בניסוח נחרץ כזה או אחר ביחס למציאות פחות נחרצת, מסקנתי היא כי הדבר נעשה שלא בשל מניע פסול, אלא כתיאור אמין של תחושותיהם הכנות, וממילא אין בו כדי לגרוע מן התמונה הכללית מושא מסקנותיי.

     

  56. לטענה בדבר הימנעות מהבאת עדים - לטענת הנתבעת, יש להתייחס לטיעוני התובעת ובן זוגה כאל עדות יחידה של בעל דין מעוניין, כמו גם לפקוד לחובת התובעת את הימנעותה מהבאת עדים.

     

    דין הטענה להידחות. אמנם, ככלל, להימנעות כאמור נודעת משמעות ראייתית לחובת הצד הנמנע. עם זאת, לעיתים אין ליתן משקל של ממש לאותה הימנעות, לאור טיבה של המחלוקת. בנסיבות, ליבת המחלוקת נוגעת כאמור בשניים אלה: מידת הפגיעה ביכולתה הנפשית-חברתית של התובעת, ומידת הפגיעה ביכולתה לעבוד ולתפקד.

     

  57. בכל הנוגע לפגיעה הנפשית-תפקודית, לא מצאתי כי היה קיים טעם ממשי בהבאת עד כזה או אחר. מה לנו עדותה של חברה פלונית לעניין זה, באשר אין אדם אחר זולת התובעת יכול להעיד על המתרחש בנפשה. הוא הדין ככל שהדבר נוגע בקיומם של מפגשים חברתיים כאלה ואחרים, שממילא אינם מוכחשים ע"י התובעת (למעט באשר למשמעות העולה מהם לענייננו). בכל הנוגע לפגיעה ביכולת העבודה- גם כאן לא ברור מה יכולה הייתה לתרום עדותו של אחר, שכן היקף עבודתה של התובעת לאחר התאונה, מקום עבודתה והשתכרותה- כל אלה נלמדים בין היתר גם מראיות אובייקטיביות שהוצגו (וככל ולא הוצגו- הדבר מתיישב עם אינטרס הנתבעת).

     

  58. משכך, אף אם תמצי לומר כי אפשר והבאת עדים הייתה תורמת ולו במידת מה להבנת התמונה הכוללת, לא מצאתי כי בהימנעות מהבאתם ע"י התובעת יש כדי להכריע את הכף כדי דחיית גרסתה וגרסת בן זוג.

     

  59. לא מצאתי כי התובעת ובן זוגה היטעו את המומחה, כנטען ע"י הנתבעת, בכך שמנעו ממנו מידע רלבנטי. אותו מידע רלבנטי הוא פעילות הנתבעת חברתית ותעסוקתית, לאחר התאונה, כפי שנלמד מן התיעוד הצילומי שהוצג בפני התובעת בחקירתה הנגדית.

     

  60. לוגית, הטעיה כאמור יכולה להתממש, בהתקיים שניים אלה: (א) אכן מדובר במידע מהותי ורלבנטי ו-(ב) התובעת ובן זוגה הבינו אותו ככזה, ופעלו במכוון להסתירו.

     

  61. כמבואר להלן, לא מצאתי כי אותו מידע רלבנטי ובעל חשיבות, בעוצמה לה טוענת הנתבעת. בהתאם, שוכנעתי כי לאור תפיסת המציאות של התובעת ובן זוגה את קורותיה והשפעת התאונה עליהם, אין משמעות לדידה של התובעת, כפי שעלה מעדותה, לאותו תיעוד.

     

  62. סופה של סוגיה הוא כי לא מצאתי הצדקה לקבוע כי עדויות התובעת ובן זוגה באות בגדר "עדות יחידה" כמשמעה בהוראת סע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. ממילא קיים סיוע ראייתי לעדויות השניים, בתיעוד הרפואי והאחר.

     

     

  63. באשר לחוות דעת המומחה ועדותו – כידוע, מומחה בית משפט כמוהו כזרועו הארוכה של בית המשפט, בוודאי בתחום הרפואה. לזכות המומחה עומדות חזקות בדבר תקינות, הגינות ואובייקטיביות, כמו גם מוטלות עליו חובות אמון ומקצועיות [מבין רבים, ראו רע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, מיום 3.5.18 (סע' 12)]. בהעדר תנאים חריגים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה ממסקנות חוות דעת המומחה, ייטה בית המשפט לאמצה [בע"ם 6593/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 22.3.07 (סע' 11 לחוו"ד כב' השופטת ארבל)].

     

    בנסיבות, חוות דעת המומחה מקיפה, יסודית וברורה. כך גם עדותו.

     

  64. כל צד "מתח" כאמור עד קצה, את מינעד האפשרויות, בהנחת המבוקש: התובעת, בטענת "גולגולת דקה" וייחוס מלא הנכות, ואף בשיעור 50%, לתאונה. הנתבעת, בטענה לאיון כל משמעות תפקודית, ובטענה לפיה קורות התובעת לאחר התאונה אינן אלא המשך המחלה גרידא. מכאן גם נגזרו טיעוני הצדדים- והנתבעת במיוחד- נגד מסקנות המומחה.

     

    לא מצאתי כל ביסוס לטענות הקצה מפי הצדדים.

     

  65. משמעו של עיקרון הגולגולת הדקה הוא, כי המזיק אחראי לשיעור הנזק שגרם, אף אם שיעור זה עולה במידתו על שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ"גולגלתו הדקה" של הניזוק [ע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי, פ"ד לח(3), 39, 43]. במקרה כאמור העוולה היא הגורם בלעדיו אין לנזק. עם זאת, במקרה של החמרת מצב- קרי, פגם קיים אשר התאונה רק החמירה אותו- אין להחיל את עיקרון הגולגולת הדקה [ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח אלברט ז"ל (מיום 14.12.06)].

     

  66. דין טענת התובעת בדבר "גולגולת דקה" להידחות, בהעדר ביסוס. המומחה הבהיר היטב מדוע מצא לקבוע את שיעור הנכות שקבע, כהחמרה של מצב קיים, ולא מצאתי כל הנמקה מדוע יש לסטות ממסקנותיו, בשים לב לעברה הרפואי של התובעת, קורותיה והגנטיקה המשפחתית.

    בנוסף, בניגוד לנטען ע"י התובעת בסיכומיה, המומחה לא מצא כי נכותה מגעת כדי 50%. הנכון הוא, כי המומחה ציין אגב הסבריו השונים, כי האפיזודות החוזרות מלמדות על מגמה להכרה בנכות של 50% בהתאם לס"ל 34 (א)(5) ( - "זה מושך אותנו לכיוון של 5"- עמ' 89 שו' 5), אך אמירה זו אוזנה למול הסברים אחרים, לעבר קביעתו בדבר 40% נכות.

     

  67. הנתבעת טענה נגד קביעות המומחה, הן בשל פגמים במסקנותיו הנעוצים בו עצמו, והן באלה שמקורם לשיטתה, בהטעייתו ע"י התובעת ובן זוגה. עוד טענה כי המומחה "חזר בו" מקביעתו לגבי שיעור הנכות שקבע (עמ' 6 סע' לב' לסיכומיה).

     

    דין טענות אלה להידחות. ראשית יודגש כי המומחה לא חזר בו ממסקנותיו. כפי שבואר מעלה, מסקנותיו נותרו בעינן, תוך הבהרה כי אלה ישתנו אם וכאשר תשתנה התשתית העובדתית אשר עמדה לפניו. המומחה, בהגינותו, התייחס לאפשרות של התאמת חוות דעתו לנתונים אחרים, ככל ויוכחו לדעת בית המשפט. עוד יצוין בהקשר זה, כי בניגוד לנטען ע"י הנתבעת, המומחה לא שגה באי -יחוס משקל ראוי לעובדות שהוכחו לשיטתה. אין מדובר במומחה ש"התבצר" במסקנותיו בלא הצדק, אלא במי שציין ללא היסוס כי יש לשנות ממסקנותיו, בכפוף לשוני בקביעת העובדות.

     

  68. לא מצאתי ביסוס לטענת הנתבעת לפיה המומחה לא ייחס די משקל לעברה הרפואי של התובעת ולגנטיקה המשפחתית. נתונים אלה זכו להתייחסות מקפת ומנומקת בחוות דעתו.

     

  69. לא מצאתי כי התובעת ובן זוגה היטעו את המומחה. השניים ביטאו בפניו את תפיסתם את המציאות, כפי שעשו באופן דומה בעדויותיהם. לא מצאתי כי מי מהשניים מסר למומחה מידע שגוי או הסתיר מידע חיוני, אשר אלמלא עשה כן היה בו כדי לשנות ממסקנות המומחה.

     

  70. המומחה ציין כי התרשם מכך כי המל"ל הכיר בנכותה של התובעת, על רקע סברתו כי גוף זה אינו מכיר בנקל בנכויות. המידע באשר למל"ל נמסר ע"י בן הזוג. לא מצאתי כי עמדתו זו של המומחה מחייבת את פסילת מסקנותיו. בחינה קפדנית של כל האמור בחוות הדעת ובתשובות המומחה, מלמדת כי אין מדובר במסקנות שהוסקו בעיקר בשל אימוץ מסקנות המל"ל.

     

  71. מסקנות המומחה בדבר גובה הנכות ואופן חלוקתה נתמכים בתיעוד הרפואי, בספרות, ובהתרשמותו מן התובעת ובן זוגה. מסקנותיו מעוגנות גם בהגיונם של דברים, תוך איזון נכון בין כלל הידוע באשר לקורות התובעת עובר לתאונה, ולאחריה.

     

  72. לאור האמור לא מצאתי לשנות מקביעותיו. המחלוקת מצטמצמת אם כן בשלב זה, לשאלה האם יש בתשתית העובדתית שהציגה הנתבעת, כדי לגרוע משיעור הנכות כדי 30%, מהן מחצית המיוחסת לתאונה.

     

    להלן קביעותיי באשר לנכות הרפואית ולזו התפקודית.

     

  73. באשר לראיות לעניין תיפקודה של התובעת, לרבות התיעוד הצילומי-

    עת עסקינן בפגימה אורתופדית, נקל להבחין בין הנכות הרפואית, הנקבעת בהתאם למדדים רפואיים, כגון טיבה של מגבלת תנועה באיבר הפגוע ולבין הפגיעה התפקודית (דוגמת הפסנתרן קטוע האצבע).

    לא כך באשר לנכות הפסיכיאטרית. בהינתן מאפייניה של הפגימה הנפשית, מומחה בית המשפט קבע זיקה ישירה בין יכולת התובעת לתפקד על אף מחלתה, בדגש על יכולתה לעבוד, ולבין הנכות הרפואית. בקביעתו זו מגולמת זהות- ולו כנקודת מוצא- בין הנכות הרפואית לזו התפקודית.

     

  74. כידוע, נכות תפקודית נקבעת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות מקום בו מוצדק הדבר. יש ליתן משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ובהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצוע הנפגע, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות המלמדות על השלכה תפקודית בפועל, כגון שינוי בשכר הנפגע.

    אין בהכרח התאמה בין גריעה מכושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית. בקביעת שיעור הגריעה, תילקח בחשבון הנכות התפקודית כנתון מרכזי ולעיתים מכריע. בהעדר נתונים ממשיים קמה חזקה לפיה שיעור הגריעה שווה לשיעור הנכות התפקודית [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב(3) 792; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (מיום 23.8.10)].

     

  75. על יסוד התיעוד הצילומי ותשובות התובעת לשאלות שנשאלה ביחס אליו, אני מוצא לקבוע כי התובעת אכן ביצעה את הפעילויות השונות מושא אותן תמונות. התיעוד מלמד, כמפורט לעיל, על כך כי החל מחודש לערך לאחר אישפוזה הכפוי, החלה התובעת להשתתף בבילויים שונים, טיולים ופעילות ספורטיבית, במסגרות חברתיות, באופן חוזר ונשנה במהלך השנים. עוד הוא מלמד על כך כי התובעת המשיכה בעבודה ופעילות תעסוקתית, למצער באופן ספוראדי.

     

  76. התובעת לא מסרה כל נתון באשר להשתכרותה עובר לשנת 2014. מעדות התובעת, כמו גם מדו"חות השומה ודו"ח רציפות הביטוח, עלה כי בשנה זו ועד לתאונה, התובעת עבדה הן כעצמאית וכשכירה גם יחד, בהיקף של חמישה ימים בשבוע, משך כשש שעות ליום לערך, בשתי העבודות גם יחד (פ' עמ' 28, 30). הכנסתה בשנה זו בגין העבודות הגיעה לסך 68,644 ₪ (-סך לאחר קיזוז 152 ₪ בגין הכנסה ממל"ל). לאחר התאונה ואישפוזה הכפוי, שבה לעבודה רק בספטמבר 2015.

     

  77. התובעת לא מסרה כל נתון באשר להשתכרותה שהחל משנת 2019 ועד לימינו. בד בבד, דו"חות השומה מלמדים על ירידה משמעותית בהכנסות, בשנים 2017-2015, אם כי במגמת שיפור מתמשכת משנה לשנה. בשנת 2018 עלה גובה הכנסותיה של התובעת במעט על זה שבשנת 2014. בנוסף, עלה מעדות התובעת כי היא המשיכה בעבודתה עם לקוחה היחיד- החברה העירונית בעירייה, על בסיס התקשרות חוזית, ובעבודה ספורדית בגני ילדים.

     

  78. תמונת המצב העובדתית אם כן, אינה ברורה באופן מיטבי, ועם זאת יש בה כדי להצביע על פגיעה ביכולתה של התובעת לתפקד.

     

  79. בבואי להכריע בשאלת גובה הנכות הרפואית וזו התפקודית, נתתי דעתי לטיבה של הנכות הרפואית ומאפייניה, לרבות ככזו המחמירת נכות קיימת, והשפעתה על התובעת וסביבתה. משקל משמעותי אני מוצא ליתן לכך כי צפויות החמרות עתידיות במצבה של התובעת, במועדים ובתכיפות שאינם ידועים. חרדות התובעת מפני העתיד מובנות ומוצדקות, למרבה הצער. משכך, ועל אף החסר שבראיות התובעת לעניין השתכרותה לעבר, אין ליתן משקל מכריע לשיפור שחל ביכולת השתכרותה עד לשנת 2018, כמלמד בהכרח על העתיד. לתובעת כמות לקוחות נמוכה משמעותית מזו שהייתה לה עובר לתאונה, ואף בטרם התאונה לא הייתה יכולת השתכרותה מן המשופרות.

     

  80. יש לזכור כי המומחה הדגיש את החשיבות שבעבודה יציבה ורגועה- צורך שניסיון החיים מלמד כי אינו מתיישב בהכרח עם הופעות תיאטרון. מקל וחמר נכון הדבר לאור קבלתי כמהימנה את גרסת התובעת באשר לקשייה הכלליים בתפקוד, בחיי היום- יום.

     

  81. באשר לפן החברתי- אני מאמץ את מסקנת המומחה לפיה הדגש הוא על יכולת התובעת להתמיד בעבודה ובמלאכות השיגרה, וכי אין בטיולים השונים כדי ללמד על הטבה במצבה. חקירת התובעת על אודות התמונות השונות תפסה נתח ממשי משמיעת הראיות. ב"כ הנתבעת, בכישרונו כי רב, לא הותיר אבן מבלי להופכה. עם זאת, לא מצאתי כי יש בעולה מן התיעוד הצילומי הנ"ל כדי ללמד על העדר פגיעה תפקודית, כפי טענת הנתבעת.

     

    לאור האמור מצאתי לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 40%, כאשר מחציתה משויכת לתאונה.

     

  82. באשר לנכות התפקודית, יישום ההלכות בעניין גירוגיסיאן ו-אבו סרחאן לעיל, מצדיק לטעמי קביעת נכות תפקודית בשיעור גבוה משיעור הנכות הרפואית המיוחסת לתאונה. על יסוד כלל המפורט לעיל באשר למגבלותיה של התובעת, טיב נכותה ככזו המשפיעה על כלל מישורי החיים וההחמרות הצפויות, מצאתי לקבוע כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת בגין התאונה הוא 25%.

     

    יוזכר כי אף לו מצאתי כי נכותה של התובעת מגעת כדי 15%, לא היה בדבר לבדו כדי לסתום את הגולל על תביעתה, בשים לב לפסיקה אליה הפניתי לעיל.

     

  83. באשר למחלוקת לעניין תוצרי עבודת החוקר – כמצוין מעלה, לא נדרשתי להכריע בסוגיה זו. על אף האמור, אעיר שתיים אלה: סבורני כי הדין עם התובעת בטענתה לפיה בעל דין אינו רשאי לגלות רק מקצת מן המסמכים. בנוסף, עיינתי בתיעוד החוקר שהוגש לעיוני בלבד ולא מצאתי כי יש בו דבר כדי לסייע לתובעת.

     

    מכאן לשאלת גובה הנזק.

     

    6. דיון והכרעה בשאלת גובה הנזק

  84. תמצית טיעוני הצדדים בשאלת הנזק תובא להלן אגב דיון בכל רכיב מרכיבי הנזק.

     

    הנתונים הרלבנטיים:

    התובעת ילידת: 15.9.73

    מועד התאונה: 25.11.14

    גיל התובעת בעת התאונה: 41.2

    גיל התובעת כיום: 49

    שיעור הנכות הרפואית: 20%

    שיעור הנכות התפקודית: 25%

     

  85. בסיס השכר וחישוב הפסד השתכרות לעבר – הצבעתי לעיל על החסר הראייתי בטיעוני התובעת. חסר זה פועל לחובתה. עוד מצינו כי הכנסתה בשנת 2014 הייתה בסך 68,644 ₪. בהינתן כי עבדה עד למועד התאונה, חלוקת הסך הנ"ל ב- 11, מלמדת על כי שכרה החודשי היה בגובה 6,240 ₪.

     

    התובעת טענה כי הואיל והתיאטרון אותו הקימה היה בתחילת דרכו, יש להביא בחשבון כי שכרה היה משתפר אלמלא התאונה, ומגיע כדי גובה השכר הממוצע במשק.

    הנתבעת, מנגד, הצביעה על כך כי לא בכדי נמנעה התובעת מהגשת ראיות באשר לגובה שכרה בשנים עברו, למעט שנת התאונה. עוד ציינה, כי יש לזקוף לחובת התובעת הימנעות מהבאת עד כלשהו לביסוס טיעונה באשר לעתיד המקצועי שצפתה לעצמה. עם זאת, הסכימה להעמיד את בסיס השכר על סך 6,000 ₪.

     

    הדין עם הנתבעת בטיעונה באשר להימנעות מהבאת עד. לא ניתן לבסס מסקנות על יסוד השערות בלתי מבוססות. מקל וחמר נכון הדבר, מקום בו התובעת נמנעה מלהציג נתוני שכר. אין כל בסיס להניח כי שכר התובעת היה עולה באופן משמעותי ביחס לגובהו בעת התאונה. לאור האמור אני מוצא לקבוע כי בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי עבר הוא בגובה 6,240 ₪.

     

  86. כידוע, הפסדי עבר באים בגדר "נזק מיוחד", שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489].

     

  87. התובעת עתרה לפיצויה בגין התקופה שמעת התאונה ועד לתום שנת 2018, בדרך של השלמת סך הפער שבין הכנסותיה בשנה נתונה ולבין גובה הכנסתה בשנת 2014.

    הנתבעת, מנגד, סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי לתקופה האמורה, בהתאם לשיעור הנכות ובסיס השכר (בהתאם לנתונים המוצעים על ידה).

     

  88. דין טיעוני הצדדים בסוגיה זו להידחות. בשים לב לכל המפורט מעלה, אין בידי לקבוע כי יש לייחס את כלל הפסדי העבר המוכחים לתאונה בלבד, בהתייחס לתקופה שלאחר ספטמבר 2015, עת שבה לעבודתה. בד בבד, אין הצדקה לקפח את התובעת בגין התקופה שמעת התאונה ועד לשובה לעבודה.

     

  89. בשים לב לחומרת מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה, לרבות אישפוזה הכפוי, מצאתי כי היעדרותה מעבודה עד לחודש ספטמבר 2015 נבעה בשל התאונה והייתה סבירה ומוצדקת. על כן אני פוסק לתובעת פיצוי מלא בגין החודשים דצמבר 2014 ועד ספטמבר 2015, קרי- 6,240 ₪ במכפלת 9 חודשים, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, הכל בסך 65,019 ₪.

     

  90. בגין התקופה שמספטמבר 2015 ועד לתום שנת 2018- בהינתן כי לא ניתן לייחס את כלל ההפסדים לתאונה בלבד, אני פוסק לתובעת פיצוי בהתאם לשיעור הנכות בגין התאונה (25%) ובסיס השכר, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, הכל בסך 66,428 ₪.

     

  91. לא נטען לקיומו של הפסד לתקופה שהחל משנת 2019, ולא נטען להפסד פנסיה. בהתאם, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסדי העבר בסך 131,447 ₪.

     

  92. הגריעה מכושר ההשתכרות- התובעת עתרה לפיצויה באופן שבו החישוב המוצע הוא מכפלת נכותה בגובה השכר (שניהם בגובה הנטען על ידה) ובמכפלת מקדם היוון עד הגיעה לגיל 70. עוד ציינה כי יש לפצותה בגין אבדן הכנסתה מן המתנ"ס בשיעור 4,000 ₪ לחודש, ולפיצוי בגין אבדן פנסיה בשיעור 12.5%, שכן היא עצמאית ושכירה גם יחד.

    הנתבעת הסכימה לפיצוי עד לגיל 70, באופן שבו החישוב ייערך באופן המוצע ע"י התובעת, אם כי ב"הצבת" הסכומים הנטענים על ידי הנתבעת באשר לגובה הנכות ובסיס השכר ומבלי להתייחס לאבדן ההכנסה הנטען מן המתנ"ס. הנתבעת התנגדה לפיצוי בגין אבדן פנסיה, בשל היות התובעת עצמאית, תוך הפנייה לפסיקה.

     

  93. בבוחני את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נתתי דעתי לכך כי התובעת לא רק שלא הבריאה או צפויה להבריא, כי אם צפויות כאמור החמרות במצבה. קיימת עמימות רבה באשר ליכולת לחזות באופן סביר במה תעבוד התובעת, האם כעצמאית ו/או כשכירה, באיזה תדירות תעבוד, כיצד תשפיע נכותה על יכולתה לעבוד, ועד כמה תיפגע יכולה בשל התאונה, בשים לב לנכותה הקודמת. עברה אינו מלמד בהכרח דבר באשר לעתיד, הלוט בערפל.

    בנוסף, בהעדר נתונים לסתור, מצאתי לקבוע כי בסיס השכר לעתיד יהא כפי השיעור שנקבע לצורך חישוב הפסדי העבר. באשר לגיל הפרישה, לאור עמדת הצדדים, מצאתי לקבוע כי יהא 70 שנים. לא מצאתי כל הצדקה או ביסוס בראיות לפצות בגין הפסדי פנסיה.

     

  94. על יסוד האמור, בשים לב לכל האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי אקטוארי בהתאם לשיעור הנכות ומקדם היוון עד גיל 70, בסך 292,509 ₪.

     

  95. עזרת הזולת – התובעת עתרה לפצותה באופן שבו החישוב יחושב על יסוד הנחה לפיה היא תזדקק ל- 5 שעות עזרה שבועיות לכל תוחלת חייה, וזאת בשים לב לקשייה השונים, ובסך כ- 1,050 ₪ לחודש.

    הנתבעת מנגד, טענה כי הוכח כי התובעת לא זקוקה כלל ועיקר לעזרת הזולת, כנלמד מכך כי היא יצאה לטיול "מלכת המדבר" כחודש לאחר אישפוזה. מדובר בנזק מיוחד ולא הובאה כל ראיה בדבר העסקת עזרה בשכר. ככל שנזקקה לעזרת בני משפחה אין מדובר בחריגה מן המקובל. הוצע פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.

     

  96. הלכה היא, כי עזרת צד ג' שניתנה ע"י קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279]. יש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל.

    על אף העדר ראיות ממשיות באשר לצורך בעזרת צד ג', אין להתעלם מכך כי נכות התובעת אינה זניחה כלל ועיקר. הדעת נותנת כי התובעת נזקקה ותזדקק לעזרה משמעותית בשל מצבה. בהינתן כי אין מניעה לפסוק סך גלובלי [ע"א 663/84 עטיה ואח' נ' עטיה ואח', פ"ד מד(3), 720, 730], אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 80,000 ₪.

     

  97. הוצאות רפואיות וניידות – התובעת טענה כי בצד הטיפול הפסיכיאטרי לו היא נזקקת, הנכלל בסל הבריאות, היא תזדקק, בהתאם למומחה, לטיפול פסיכולוגי. בהתאם מבוקש כי תפוצה בגין טיפול פסיכולוגי דו שבועי עד תום תוחלת חייה, וכן טיפול בתכיפות זהה ע"י פסיכותרפיסטית. עוד טענה להוצאות עבר בגין האמור בסך ממוצע של 5,720 ₪ לשנה.

    בנוסף נטען כי היא נדרשת ותידרש לטיפול תרופתי, בסך למעלה מ- 14,000 ₪ לעבר וכ- 65,000 ₪ לעתיד, כמו גם לפיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪, בגין ניידות.

    הנתבעת, מנגד, טענה כי אין לפצות כלל את התובעת ברכיבים אלה. התובעת לא עמדה בחובתה להקטנת הנזק שכן סירבה לטיפול באישפוז יום. הטיפול התרופתי לו היא נזקקת מצוי בסל הבריאות. הוא הדין באשר לכלל הטיפולים הפסיכולוגיים וכיוצ"ב.

     

  98. התובעת אכן זכאית לקבלת החזר הוצאות רפואיות הכלולות בסל הבריאות. על אף האמור, אין אלה מכוסות במלואן ואף ייתכן כי התובעת תידרש להוצאות שאינן מכוסות [ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (מיום 22.3.94)]. תמונת המצב הכוללת באשר למצבה של התובעת וצרכיה, כמו גם העובדה המוכחת כי טופלה בעבר, מצדיקים פיצוי מסוים על אף טיעון הנתבעת. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובעת כשלה בחובתה להקטנת נזקה בכך שסירבה לאישפוז יום. הטענה נטענה באופן כללי ובלא פירוט נוסף המלמד על משמעות מעשית לכך, דין טענה זו להידחות.

     

    בהינתן האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין האמור, לעבר ולעתיד, בסך 20,000 ₪.

     

  99. נזק לא ממוני - בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976, ובשים לב לשיעור הנכות הרפואית, טיבה וימי האישפוז, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 40,059 ₪.

     

  100. סך נזקה של התובעת – לאור כל האמור, יש לשום את נזק התובעת בסך 564,015 ₪.

     

  101. ניכויי מל"ל- התובעת מקבלת תגמולי מל"ל (נכות כללית) בגין נכות שאינה קשורה בתאונה. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית, ולאחר הגשת הראיות הגישה חוו"ד מעודכנת, בלא התנגדות התובעת. על פי חוות הדעת, גובה התגמולים מגיע כדי 905,180 ₪.

     

  102. על פי ההלכה הנוהגת, על מנת לקבוע את שיעור הניכוי היחסי, יש לבחון אלו נכויות הן תוצאת התאונה ואלו אינן תוצאתה, ואז יש לחשב את הניכוי בהתאם למתווה המבואר ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(1), 1, וראו גם רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4), 350. הקביעה בדבר הנכויות אותן יש לייחס לתאונה ואלה שאין לייחס לתאונה מבוצעת ע"י מומחי בית המשפט בלבד (רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליוונוב, מיום 28.5.13).

     

  103. בהינתן כי קיבלתי את קביעות המומחה באשר לנכות הרפואית, לפיהן הנכות הכללית היא בשיעור 40% והנכות מושא התאונה היא בשיעור 20%, היחס בינהן על פי מתווה החישוב מושא הלכת כלל, הוא מחצית [40:(40-20)]. משכך, הסך לניכוי הוא מחצית מגובה התגמולים, קרי- 452,590 ₪.

     

  104. בהינתן כי הפער בין גובה הנזק לסך לניכוי, קטן משיעור 25% מגובה הנזק, יש לפצות את התובעת בשיעור רבע מניזקה, בהתאם לסע' 330 לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995, קרי- יש לפצותה בסך 141,000 ₪.

     

  105. הוסכם בין הצדדים עם תחילת ההליך, כי דין התביעה נגד נתבע 2 להימחק. בהתאם, הצדדים לא נדרשו לעניינו של הנתבע זה במהלך המשפט. לאור האמור אני מורה על מחיקת התביעה בעניינו.

     

    סוף דבר

    הנתבעת תשלם לתובעת את נזקה בסך 141,000 ₪, החזר אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%. הסך ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    פסק הדין יישלח לצדדים.

     

    ניתן היום, כ' אלול תשפ"ב, 16 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ