לפנינו ערעור שהוגש מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן – "חוק הנכים"), אשר מעורר את שאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין אירוע שהתרחש במהלך שירותו בשב"ס.
-
המערער, יליד 1962, שירת בשב"ס במשך שנים כזקיף בטחון, בין היתר בכלא "שטה" שליד עפולה, וזאת החל משנת 1986.
-
ביום 18.7.98 היה המערער מעורב בתקרית על רקע ניסיון בריחת אסירים מהכלא, עת נתקל באסירים במהלך ניסיונם לברוח.
באותו אירוע בא המערער במגע עם אותם אסירים, וזאת מחוץ לחומת הכלא, כשהוא נתקל באסירים בעודו אוחז בנשק, ואף יורה באוויר, עד אשר הצליח הוא ואחרים לעצור את ניסיון הבריחה, ולא לפני שלפחות אחד האסירים רץ לעברו במטרה לתקוף אותו, כך על פי תיאורו של המערער.
-
לאחר האירוע הנדון (שייקרא להלן – "האירוע"), המשיך המערער לשרת בשב"ס, ופרש לפנסיה מוקדמת בחודש נובמבר 2009, על רקע מצב בריאותי (נפשי וגופני).
-
בשנת 2014 הגיש המערער תביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים, בה טען לקשר בין בעיות נפשיות מהן הוא סובל לבין האירוע.
המשיב דחה את תביעתו, בהסתמך על חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, אשר סבר שהמערער סובל מתסמונת דכאונית-חרדתית שאינה קשורה לאירוע.
על החלטה זו מונח הערעור שלפנינו.
-
יש לציין כי עובר להליך שבפנינו התנהל הליך אחר במסגרת ערעור אותו הגיש המערער על ההחלטה הנדונה של המשיב (ע"נ 51695-10-17), כשבאותו הליך נחקר המערער, ואולם משנקבע מועד לחקירת מומחי הצדדים, לקראתו נתבקש המערער להפקיד סכום בקופת בית המשפט אותו הוא לא הפקיד, נעתרה הוועדה לבקשתו והורתה על מחיקת הערעור.
-
בערעור שבפנינו ביקש המערער להסתמך על חוות דעת מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, אשר סבר שמצבו הנפשי הוא תוצר של תסמונת בתר חבלתית (PTSD) עקב האירוע.
המשיב חזר בפנינו על עמדתו לפיה אין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין האירוע.
-
על רקע הפער בין חוות דעת הצדדים מונתה ד"ר שגית משגב כמומחית מטעם הוועדה בתחום הפסיכיאטרי.
המומחית בדקה את המערער, ובחוות דעתה מיום 14.3.22 הסבירה כי בעוד שלאירוע היתה תרומה מסוימת למצבו הנפשי הנוכחי של המערער, מצב זו הוא בעיקר תולדה של גורמים שאינם קשורים לאירוע, והציעה להעמיד את שיעור התרומה של האירוע על רבע (25%).
המערער הפנה למומחית שאלות הבהרה, אך זו נשארה איתנה בדעתה הנ"ל.
המערער מיאן להשלים עם מסקנות המומחית וביקש לחקור אותה, וחקירתה התקיימה בפנינו ביום 22.6.23, כאשר בסופה סיכומו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.
דיון והכרעה
-
לאחר שמיעת עדות המומחית, עיון במסמכים שהציגו הצדדים, ושקילת טיעוניהם, מצאנו לקבל את הערעור באופן חלקי, תוך אימוץ חוות דעת המומחית מטעמינו.
-
השאלה שעמדה בפנינו היתה רפואית בעיקרה, והיא התמקדה בסוגיית איפיון מצבו הנפשי הנוכחי של המערער, והקשר בינו לבין האירוע משנת 1998, כאשר עצם התרחשותו של האירוע לא היתה שנויה במחלוקת.
-
הואיל ובסוגיה רפואית עסקינן, לגביה נחלקו הדעות בין המומחים מטעם הצדדים, מונתה מומחית מטעם הוועדה בתחום הנפשית, אשר נתנה חוות דעת כמפורט לעיל.
-
הלכה היא שלחוות דעת מומחה רפואי המתמנה מטעם הוועדה יש משקל עודף ביחס לחוות דעת המוגשות מטעם הצדדים, בהיות מומחה הוועדה גורם מקצועי ובלתי תלוי, המשמש כזרועה הארוכה של הוועדה, ונהנה מחזקת האובייקטיביות.
אכן, לוועדה נתונה הסמכות להחליט בעניינים שברפואה, והיא יכולה לסטות ממסקנות המומחה מטעמה, ואולם הדבר ייעשה במשורה, כאשר מתגלים תהיות או ליקויים היורדים לשורשה של חוות הדעת, ומקשים על קבלת המסקנות שביסודה.
-
במקרה שבפנינו ניתנה חוות דעת מנומקת ומפורטת היטב ע"י מומחית הוועדה.
בחוות דעתה, המחזיקה 17 עמודים, פירטה המומחית באופן מדוקדק את פרטי המקרה; סקרה בהרחבה את המצב עובר לאירוע ואחריו; הציגה את האבחנות האפשריות שבאות בחשבון; והתייחסה באופן יסודי לשאלת הקשר הסיבתי; תוך שהיא מסבירה היטב את שיקוליה ונימוקיה בנדון.
בעדותה לפנינו התגלתה המומחית כבעלת מקצועיות בדרגה גבוהה, והיא מסרה את תשובותיה באופן מפורט, ענייני, הגון ומניח את הדעת.
-
הרושם הכללי שנותר הוא של מומחית בעלת מקצועיות וניסיון רבים, אשר שקדה באופן יסודי על ניתוח המקרה, והכינה חוות דעת מנומקת היטב, המבוססת על מכלול התיעוד הרפואי וחוות הדעת השונות שהונחו בפניה.
בעדותה לפנינו הותירה המומחית רושם חיובי, כאשר ניכר היה שהיא עושה מאמץ להסתכל על מכלול הנתונים של המקרה, תוך התייחסות לאפשריות שונות, הן כאלה שלרעת המערער והן כאלה שלטובתו, ותוך שהמומחית מצדיקה בהחלט את חזקת האובייקטיביות ממנה היא נהנית.
-
כפי שיפורט להלן, לא מצאנו בחקירתו הנגדית של בא כוח המערער, ובטיעוניו במסגרת סיכומיו, כדי לערער את מסקנות המומחית או להצדיק סטייה מהן.
-
המומחית הסבירה כי למרות שהאמינה למערער בדבר מצוקתו וסבלו הנפשי, הרי שיש לתת משקל חלקי בלבד לאמינות האנמנזה שנמסרה מפיו.
בעמוד 11 לחוות דעתה הציגה המומחית באופן מפורט ומנומק את סיבותיה לכך, כאשר בתמצית יצוין כי המומחית הפנתה לששה נימוקים עיקריים, הכוללים תיאור מצב בריאות כללי תוך מיזעור חומרתן של בעיות מהן סובל המערער, לרבות מחלת כבד כרונית; הקטנת חומרת בעיות כלכליות לגביהן הוצגו תימוכין; המעטה באירוע בגינו נשפט המערער על עבירת ציד, ואשר יכול להשליך על הערכת רכיב חיוני בתסמונת בתר חבלתית; תיאור תסמיני PTSD שאינו אופייני ואינו סביר; הקפדת יתר במהלך הריאיון עימו על טרמינולוגיה המבססת קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין האירוע; ותיאור של מעקב רפואי-נפשי לאחר האירוע, שאינו עומד בהלימה עם המסמכים שהוצגו בפני המומחית.
המומחית חזרה על הסבריה בנדון, בצורה מפורטת, בעדותה לפנינו.
-
יש לציין כי התרשמותה לשלילה של המומחית מאמינותו של המערער, מצטרפת למסקנתם של גורמים נוספים שבדקו אותו, לאחר עריכת בדיקות בעלות תיקוף מדעי, אשר סברו אף הם שקיימת בעיית אמינות בתיאורי המערער, כמפורט בחוות הדעת.
-
לצד סוגיית אמינות המערער, עולה מחוות דעת המומחית כי המצב הנוכחי אינו יכול להיות מוסבר כולו מהאירוע.
המומחית מסרה כי קיימים מחד תסמינים שיכולים להתאים ל- PTSD הקשורה לאירוע, ואולם מאידך קיימים לא מעט תסמינים המתאימים לאבחנה של הפרעת הסתגלות, שהיא הפרעה נפרדת שאינה קשורה או נוגעת ל- PTSD, ואינה נובעת מהאירוע, ואשר מקורה במקרה דנן באירועי חיים שעבר המערער, לרבות תחלואה גופנית כרונית; מצב כלכלי קשה שנמשך לאורך שנים והשפעתו על המערכת המשפחתית; וקשיי הסתגלות ליציאה לפנסיה מוקדמת (ראו עמ' 13 לחוות הדעת).
בעדותה לפנינו הרחיבה המומחית בנדון, והסבירה כי המצב הנפשי הנוכחי מאופיין בעיקרו כמצב המתאים להפרעת הסתגלות, ולא ל- PTSD.
עוד עולה מעדות המומחית כי קשה להלום שהאירוע, בעוד שאכן גרם למערער תסמינים המתאימים ל- PTSD, הוא הגורם העיקר למצבו הנפשי הנוכחי של המערער, בין היתר בהינתן העובדה שלא הוצגו מסמכים המעידים על טיפול נפשי, קל וחומר רציף, במשך עשר שנים ויותר מאז האירוע; בהינתן קשיים חיים לא מעטים היכולים להסביר את המצב הנוכחי, ובהינתן בעיית אמינות של המערער, המקשה על קבלת תיאוריו המכוונים לקשור בין המצב הנפשי לבין האירוע.
"בשורה התחתונה" הדגישה המומחית כי התסמינים הנוכחיים אצל המערער מתאימים להפרעת הסתגלות, שאינה קשורה באירוע טראומטי, וכי בעוד שלא ניתן לבטל את התסמינים הבתר חבלתיים, אין לומר כי אלה מהווים גורם עיקרי למצב הנוכחי.
-
ראוי לציין כי הרושם הכללי מתשובות מומחית הוועדה היה שהיא נהגה עם המערער, במידה לא מבוטלת, בגישת "בית הלל", ובעוד שהיא מצאה כי קיימת בעיית אמינות משמעותית ביחס לתיאוריו וניסיונו לקשור בין מצבו הנוכחי לבין האירוע, היא בחרה לייחס מידה מסוימת של המצב הנוכחי לאירוע, לאור העובדה שהאירוע שתואר היה אכן טראומטי בקנה מידה אובייקטיבי, כאשר רופאים שונים שבדקו אותו משנת 2012 ואילך אבחנו אצלו תסמונת בתר חבלתית.
רושם זה של נקיטה בגישת "בית הלל" מתחזק נוכח סימני שאלה שניתן להעלות ביחס לקיומן של רכיבים שונים של תסמונת PTSD אצל המערער, ובמיוחד רכיב "ההימנעות", כפי שעוד יפורט בהמשך, בהתייחסנו לטיעוני המשיב כלפי מסקנות המומחית.
-
סיכום עד כאן – חוות דעת המומחית מטעם הוועדה, ועדותה לפנינו, הותירו רושם מקצועי חיובי; הם היו משכנעים ומניחים את הדעת; ועלו בקנה אחד עם מומחית שנקטה בגישה הגונה ואובייקטיבית כלפי המערער, ובוודאי שלא בגישה המקפחת אותו.
-
אשר לטיעוני המערער ביחס לחוות הדעת, לא מצאנו בהם כדי לשנות ממסקנתו הנ"ל.
להלן יפורטו עיקרי הדברים.
-
ב"כ המערער התמקד בסיכומיו במסקנות המומחית בעניין אמינותו של המערער, וביקש לתקוף מסקנות אלה.
לשיטתו, לא היה מקום לכך שהמומחית תייחס משקל יתר למצוקה כלכלית ממנה סבל המערער, בייחוד כאשר עצם קיומה של מצוקה זו עלתה ממכתב שכתבה בזמנו אשת המערער, ולא המערער עצמו, כאשר המערער עצמו מכחיש קיומה של מצוקה כלכלית.
עניין נוסף אליו התייחס ב"כ המערער היה מיזעור הצגת בעיותיו הרפואיות של המערער, כאשר לשיטתו המערער לא סבל מבעיות רפואיות מיוחדות, לרבות לא בתחום הכבד, נושא המצוי גם כך מחוץ לתחום מומחיות המומחית, ומשכך לא היה מקום לשיטתו לייחס למערער הסתרה או מיזעור של בעיותיו בתחום זה.
בנוסף, הפנה ב"כ המערער לכך שהרשעת המערער בעבירת ציד לא היתה צריכה להביא את המומחית למסקנה בדבר הקטנת משמעות ההרשעה מצד המערער וייחוס חוסר אמינות בנדון, משום שהרשעה זו יכולה להיות מושתתת על מגוון רחב של פעולות, שאין בינן לבין ביצוע ירי ולא כלום.
-
לא מצאנו ממש בטיעוני המערער בנדון.
-
המומחית נדרשה בחקירתה להתייחס לכל אחד מעניינים אלה, והיא מסרה בנדון תשובות מפורטות ומניחות את הדעת.
ביחס לסוגיית הצגת המצב הרפואי הסבירה המומחית, כי התיעוד הרפואי שהוצג בפניה הצביע על קיומה של מחלת כבד כרונית שאובחנה אצל המערער ללא קשר לאירוע, כאשר אצל אחותו אובחנה מחלת שחמת הכבד בגינה היא זקוקה להשתלת כבד, ואביו הלך לעולמו בשל מחלה זו, כך שמדובר לכל הדעות בבעיה רפואית של ממש.
עוד הפנתה המומחית לכך שהמערער סבל לאורך השנים מהשמנת יתר, אשר גרמה בין היתר לדום נשימה.
המומחית ציינה כי המערער ניסה להמעיט בחשיבות כל אלה, דבר המשליך על אמינותו.
נוסיף כיבנדון אין מקום להידרש לשאלה הרפואית בדבר חומרת בעיית הכבד או בעיית השמנת היתר, כאשר החשוב הוא שהמסמכים הרפואיים בתיקו של המערער תומכים בקיומן של בעיות שאינן בגדר בעיות של מה בכך, ואל מול זה עומדת התרשמות המומחית מהמערער, שלא נסתרה, בדבר ניסיון להמעיט בערכם של אלה, בכדי לרומם את תרומת האירוע למצבו הנפשי.
-
אשר לסוגיית המצוקה הכלכלית, הפנתה המומחית לכך שבתיקו של המערער קיימים מסמכים המעידים על מצוקה כלכלית קשה ומתמשכת אותן חוותה משפחתו של המערער.
אכן, המסמכים בנדון נגעו למכתבים שכתבה אשת המערער, ואולם קיומה של מצוקה כלכלית, העולה ממכתבים אלה, לא נסתר כראוי בהליך שבפנינו ע"י המערער, אשר יכול היה, לו רצה בכך, להניח בפנינו תשתית עובדתית הסותרת קיומה של מצוקה כלכלית, אך בחר שלא להביא ראיות בנדון, ובחר שלא להביא לעדות את אשתו, שכתבה את המכתבים הנדונים.
בצדק אפוא יצאה המומחית מהנחה, שלא נסתרה, לפיה המערער סבל מקשיים כלכליים משמעותיים ומתמשכים, ומכאן שהצגת הדברים שלו בפני המומחית בעניין זה אכן פוגמת באמינותו.
-
באשר לסוגיית הרשעת המערער בעבירת ציד, הרי אין חשיבות של ממש ליסוד העובדתי המסוים שהביא להרשעת המערער (בניגוד לטענת ב"כ המערער), לרבות השאלה האם המערער עשה שימוש בנשק במסגרת עבירה זו.
החשוב הוא שעבירה זו המחישה את עצם העובדה שהמערער לא נרתע מלהחזיק בנשק במסגרת תחביב של ציד, דבר בעל חשיבות עת מבקשים להעריך את קיומו של אחד ממרכיביה המרכזיים של PTSD – "רכיב ההימנעות", כאשר במהלך הריאיון עם המומחית ניסה המערער להמעיט בכך, דבר ממנו הסיקה המומחית אודות אמינותו.
בנדון גם לא מצאנו כמשכנעת את טענת ב"כ המערער, לפיה אין לייחס חשיבות יתר להחזקת נשק במסגרת תחביב מסוג ציד, פעילות שדווקא הרגיעה את המערער (כך הוא טען), להבדיל מהחזקת נשק במסגרת העבודה, כאשר אנו סבורים כי בהחלט תיתכן חשיבות לעצם העובדה שאדם, אשר טוען כי סבל מטראומה עקב הצורך שלו להתעמת עם אסירים כשהוא נושא נשק, מחליט לעסוק בתחביב הכרוך בהחזקת נשק (ולא משנה מהו סוגו).
-
ברם, החשיבות המרכזית בנדון, כפי שהסבירה מומחית הוועדה וכעולה מעדותה, לא היתה באספקט כזה או אחר שפגם באמינות המערער, אלא בהצטברות של כמה וכמה אספקטים, באופן הפוגם באמינותו.
המומחית הסבירה כי כל אחד מששת האספקטים המנויים בעמוד 11 לחוות דעת הצטרף למשנהו, באופן שמביא להערכה שלילית משמעותית ביחס לאמינות המערער.
מעדות המומחית בפנינו אף עולה כי מדובר בחוסר מהימנות בעל משקל גדול ומשמעותי, כאשר המומחית בחרה להשתמש בחוות דעת בלשון מעודנת ומתונה.
זאת ועוד. ישנם מספר נדבכים של חוסר אמינות, המפורטים בעמוד 11 לחוות הדעת, עימם לא נעשה מצד המערער ניסיון של ממש להתמודד, לרבות ביחס לתיאורים המוגזים והבלתי סבירים מצדו של התסמינים, ושימוש בטרמינולוגיה מסוימת במהלך הריאיון, שיכולה להיות מוסברת בכך שהמערער עבר תדרוך לקראת הריאיון (כפי שאישרה המומחית לשאלות ב"כ המשיב).
-
הנה כי כן, מסקנת המומחית בדבר העדר אמינות המערער היתה מבוססת היטב, כאשר ניכר שמדובר בהעדר אמינות משמעותי, ולא בדבר של מה בכך.
נזכיר, כאמור, שמספר גורמי מקצוע שבדקו את המערער לאורך השנים, בין היתר על סמך בדיקות בעלות תיקוף מדעי, הגיעו למסקנה דומה.
-
ב"כ המערער תהה הכיצד מצאה המומחית את המערער כבעל מהימנות בעייתית, ומאידך בחרה להאמין למצוקתו הנפשית ולסבלו.
המומחית הסבירה, והסבריה בנדון היו מקובלים עלינו, כי אדם יכול להיות אמין בכל הנוגע לתיאור עצם סבלו ומידת סבלו, ובד בבד לא להיות אמין בניסיונו לייחס סבל זה לאירוע כזה או אחר.
-
ברי כי למידת אמינותו של נבדק בהערכה פסיכיאטרית יש חשיבות מהמעלה הראשונה, כאשר באים להעריך, בין היתר, את תיאורי הנבדק לגבי מהות התסמינים מהם הוא סובל; מועד הופעתן; ומשכן; אל מול תיאוריו של אירועים אחרים אשר יכולים להסביר את המצב הנפשי הנוכחי.
-
מחוות דעת המומחית, ומעדותה בפנינו עולה, כי סוגיית אמינות המערער לא היוותה שיקול בלעדי בהערכת הקשר הסיבתי בין המצב הנוכחי לביון האירוע, ובהערכת שיעור התרומה של אירוע זה.
טענת המערער, והמומחה מטעמו, בדבר קשר סיבתי מלא או עיקרי בין האירוע לבין מצבו הנפשי יוצאת מהנחה שמצבו הנפשי הנוכחי נובע, כולו או רובו, מתסמונת בתר חבלתית (PTSD).
דא עקא, המומחית הסבירה כי המצב הנפשי הנוכחי של המערער אינו מתאים ברובו, מבחינת התסמינים, לאבחנה של PTSD אלא לאבחנה של הפרעת הסתגלות.
מסקנת המומחית בנדון היא מבוססת היטב, והמערער לא סתר אותה.
המומחית הסבירה כי הפרעת הסתגלות היא תסמונת פסיכיאטרית שונה בתכלית מ- PTSD, והיא שללה את אפשרות שמדובר בתסמונת המתפתחת על רקע PTSD.
-
המומחית הסבירה כי התסמינים הקליניים אצל המערער עולים בקנה אחד עם הפרעת הסתגלות, וכי מדובר במרכיב הדומיננטית של מצבו הנפשי דהיום.
תסמינים אלה קשורים לאירועי חיים שונים אותם עבר המערער לאורך השנים, כגון בעיות רפואיות, קשיים כלכליים ויציאה מוקדמת לפנסיה, אשר כלל אינם קשורים לאירוע או לטראומה שהיתה טמונה בו.
גם כאן אין לקבל את טיעוני המערער לפיהן אירועים אלה לא הוכחו, כאשר נמצא, הן על ידי המומחית והן על ידי גורמים אחרים, כי אמינותו של המערער מוטלת בספק, לרבות בעניין תיאוריו של אירועי חיים שאינם קשורים באירוע ובדבר תרומתם למצבו.
-
הקביעה של המומחית בדבר איפיון מצבו הנפשי הנוכחי של המערער כמצב שנובע בעיקר מתסמונת הפרעת הסתגלות אשר אינה קשורה לאירוע, היא קביעה רפואית מבוססת היטב, שלא נסתרה על ידי המערער.
ודוקו. האבחנה לגבי קיומה של תסמונת נפשית כזאת או אחרת נעשית על סמך קריטריונים ברורים המקובלים במישור הבינלאומי, ובמיוחד ב- DSM5 וב ICD10. המומחית הסבירה כי אופי תסמיניו של המערער כיום עונה ברובו על קריטריונים המתאימים להפרעת הסתגלות, ולאו דווקא לתסמונת בתר חבלתית.
ב"כ המערער ניסה לשכנע את המומחית כי תיתכן חפיפה בתסמינים בין שתי האבחנות, ואולם המומחית הדגישה כי בעוד שתיתכן חפיפה ביחס לחלק מהתסמינים (ובמיוחד לגבי קריטריון E של PTSD, הנוגע לעוררות יתר והפרעות שינה, הרי שרוב התסמינים אינם חופפים, וזהו גם המצב ביחס למערער.
-
עניין נוסף אותו העלה ב"כ המערער בפני המומחית נגע לכך שאף אחד מהרופאים שבדקו את המערער במסגרת הציבורית, ובמיוחד במרכז לבריאות הנפשי "מזור", לא איבחן אצלו הפרעת הסתגלות, אלא דווקא PTSD.
גם כאן היו הסבריה של המומחית מקובלים עלינו.
המומחית הסבירה כי הרופאים שבדקו את המערער במסגרות אלה, אף שהם אמינים ומקצועיים, קיבלו כהנחת עבודה את האבחנה של PTSD לצורך מתן טיפול, כאשר בדיקתם אינה מיועדת, מטבע הדברים, לבחינת סוגיית הקשר הסיבתי בין המצב לבין האירוע.
בנוסף, וכעולה מהמסמכים הנדונים, הרופאים ביקשו לבדוק את המערער במסגרת אשפוז פסיכיאטרי כדי לעמוד על אבחנה מדויקת שלו, אך המערער סירב לכך (ראו למשל רישום מיום 22.8.15, נספח שסומן 100 לנספחי הודעת הערעור).
מקובל עלינו שלא דומה בדיקה הנערכת במסגרת ציבורית לצורך מתן טיפול שוטף, הגם שהיא נערכת על ידי מומחים פסיכיאטריים, לבדיקה של מומחי המתמנה באופן ייעודי בהליך משפטי לצורך חיווי דעה בסוגיית הקשר הסיבתי, מקל וחומר כאשר המערער סירב במסגרת הציבורית לעבור הליך של אשפוז אותו ביקשו הרופאים לנקוט כדי לעמוד על אבחנה מדויקת של מצבו.
ואם באמור במסמכים שניתנו בזמן אמת עסקינן, נציין כי בחלק מהמסמכים נזכרים גם נזכרים שלל גורמים שיוחסו בזמן אמת על ידי המערער למצבו, ואשר אינם קשורים דווקא לאירוע מושא הערעור (ראו למשל רישום מיום 14.7.99, סומן נספח 90 להודעת הערעור.
כך או אחרת, אין באבחנה של רופאים אחרים שבדקו את המערער בדבר קיום PTSD (אבחנה שגם מומחית הוועדה היתה נכונה לאמץ), ובעובדה שאותם רופאים לא אבחנו אצלו הפרעת הסתגלות, כדי לפגום במסקנות המומחית מטעם הוועדה בנדון.
-
ב"כ המערער ביקש בסיכומיו לשכנע כי יש לשנות את שיעור התרומה שיוחס ע"י המומחית לאירוע, מ- 25% לסביבות 60%-75%, וזאת כשהוא "מנכה" חלק מהגורמים שפורטו ע"י המומחית בעמוד 11, בטענה שאלה לא הוכחו, בהתאם למשקלם היחסים.
אין בידינו לקבל דרך הילוך זו.
מסקנת המומחית בדבר קשר סיבתי נסמכה הן על התרשמותה מאמינות המערער, כמבואר לעיל, והן על סמך ניתוח מאפייני התסמינים מהם סובל המערער כיום, לרבות התאמתם לקריטריונים של PTSD.
בהקשר זה, הנחת המערער לפיה מסקנה זו נסמכה על חבירתם יחד של גורמים המנויים בעמוד 11 לחוות הדעת, כאשר לכל אחד מגורמים אלה יש משקל שווה, אינה מבוססת ואינה עולה מעדות המומחית מטעמינו, שכן אופי התסמינים מהם סובל המערער כיום, אשר קובע את האבחנה של מהות ההפרעה ממנו הוא סובל, אינו תלוי בנכונות קיומו של אחד הרכיבים המנויים בעמוד 11 לחוות דעת המומחית.
כאמור, מעדות המומחית עולה שהמצב הנוכחי אינו מתאים ברובו לאבחנה של PTSD, ועדות זו היתה מקובלת עלינו.
-
מאידך, לא מצאנו לקבל את טענת המשיב לפיה המצב הנוכחי כלל אינו מתאים ל-PTSD.
טענת המשיב בנדון נסמכה בעיקר על כך שהמערער המשיך לתפקד בשירות בשב"ס במשך שנים רבות לאחר האירוע, ועל כך שהמערער המשיך לשאת נשק לאחר האירוע, כפי שעולה בין היתר מהרשעתו בעבירת ציד, ואלה לא מקימים לשיטת המשיב את רכיב ההימנעות שהוא חיוני לאבחנה של PTSD.
המומחית נשאלה בנדון והסבירה כי האמור אינו מקובל עליה, וכי בכל הנוגע להמשך עבודת המערער בשב"ס קיימות אינדיקציות לכך שהוא ביקש לשנות את אופי ותנאי עבודתו לאחר האירוע, דבר המעיד על קשיי תפקוד בעבודה על רקע האירוע.
עוד ציינה המומחית כי עצם נשיאת נשק במסגרת ציד אכן מעלה תהיות, ואולם רכיב ההימנעות יכול לבוא לידי ביטוי גם במובנים אחרים, ולאו דווקא בהימנעות מנשיאת נשק.
בסופו של דבר המומחית מצאה כי המערער אכן עבר אירוע טראומטי, וכי בהחלט ייתכן שאירוע זה הותיר בו חותם, ואף שייתכן שהמומחית נקטה בנדון בגישת "בית הלל", הרי שנימוקי המומחית לכך היו מניחים את הדעת, וגישתה עולה בקנה אחד עם רוח חוק הנכים, המורה על נקיטה בפרשנות מקילה, לטובת תובעי הזכות.
עם זאת, וכמפורט לעיל, המומחית הדגישה כי תרומת התסמונת הבתר חבלתית למצב הנפשי הנוכחי אינה בגדר תרומה דומיננטית, ואין מקום להתערב במסקנתה בדבר שיעור התרומה שהיתה לאירוע ביחס למצב הנוכחי, כמפורט לעיל.
סוף דבר
-
על יסוד המפורט לעיל מצאנו לקבל את הערעור באופן חלקי, תוך אימוץ חוות דעת המומחית מטעם הוועדה, ולפיה יש מקום להכיר בכך שלאירוע מושא הערעור היתה תרומה בשיעור 25% למצב הנפשי הנוכחי.
-
אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, וכן להשיב למערער את עלות הכנת חוות הדעת מטעמו בתחום הנפשי ואת חלקו בשכר המומחית מטעם הוועדה.
עם זאת, לא מצאנו להורות על השבת הסכום ששילם המערער עבור חקירת המומחית מטעם הוועדה, חקירה אשר לא הביאה לשינוי מצב הדברים שעלה מחוות דעתה.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, ז' תמוז תשפ"ג, 26 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
אמיר סלאמה, שופט
יו"ר הוועדה
|
|
עו"ד באדי חמדאן
חבר הוועדה
|
|
דר' דני קירשנר
חבר הוועדה
|