פלוני נ' מועצה מקומית פוריידיס ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע במהלך שיעור ספורט בבית הספר.

1.ע"פ הנטען בכתב התביעה, ביום 6/10/08, במהלך שיעור חינוך גופני שהתקיים בבית הספר המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת 1 (להלן: "המועצה המקומית"), שיחקו התלמידים כדורגל במגרש כדורגל סמוך לבית הספר.

תוך כדי משחק, תלמיד מכיתתו של התובע בשם ....., היכה את התובע במוט ברזל, וגרם לו לפציעת ראש.

התובע, יליד X/X/2001, למד במועד האירוע בכיתה ב' (בן 7 בזמן האירוע, בן 24 היום).

מיד לאחר האירוע נלקח התובע ע"י המורה לספורט למרפאה של קופ"ח כללית שם בוצע לו טיפול מקומי בפצע. בסמוך לאחר מכן, ובשל הקאות, איבוד הכרה, וקשיי נשימה הובהל ע"י אמו לביה"ח הלל יפה. בדיקת CT הדגימה שבר דחיסה בראש (במצח), ועל כן הועבר לביה"ח רמב"ם שם נותח בראשו (ראו פירוט בהמשך).

2.סמוך לאחר האירוע נשוא התביעה, ביום 23/10/08, הגישה אם התובע תלונה במשטרה בגין חבלה חמורה. בשל גיל החשוד שאינו בר עונשין, נסגר התיק.

3.התביעה הוגשה כנגד המועצה המקומית, שבשטחה נמצא בית הספר ומגרש הכדורגל בו אירע האירוע, וכנגד משרד החינוך – כמי שמעסיק את צוות ההוראה בבית הספר. המועצה המקומית הגישה הודעת צד שלישי כנגד הילד שנטען כי פגע בתובע, אך בהמשך בקשה למחוק ההודעה (מפאת גילו של הילד במועד האירוע).

4.בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעו עדויות התובע ואמו, מורה בית הספר, ומנכ"ל המועצה המקומית, שהוברר במהלך עדותו כי הוא אח של מנהל בית הספר בו למד התובע, וכן כי הוא קרוב משפחה של הילד שנטען כי פגע בתובע. עוד העידו מטעם המועצה: הילד שנטען כי פגע בתובע, ואביו.

לבקשת ב"כ התובע נחקר גם מומחה שמונה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי (ראו פירוט בהמשך), וב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ. כן בקשו הצדדים לראות את תחשיבי הנזק שהגישו בתיק כחלק מהסיכומים.

אציין כי ניסיונות שנעשו לסיים התיק בהסדר לא צלחו.

הכרעה:

בפתח הדברים אומר כי לאחר שמיעת העדים ועיון בכל המסמכים שהוגשו, ולאחר שקילת טענות הצדדים אני סבורה שעלה בידי התובע להוכיח גרסתו לפיה בהיותו תלמיד כיתה ב', במהלך משחק כדורגל שנערך בזמן שיעור ספורט, במגרש כדורגל סמוך לבית הספר, נפגע התובע בראשו כתוצאה מחבטה שקיבל מילד אחר באמצעות מוט ברזל שהחזיק הילד הפוגע. כן אני סבורה כי אירוע זה מקים חבות ביחס לכל הנתבעים כפי שיפורט בהמשך.

אתייחס בתחילת הדברים לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים, ואומר כי התביעה אכן הוגשה בשיהוי ניכר, ברם בהתאם להלכה הפסוקה תביעה אזרחית תדחה מחמת שיהוי בנסיבות חריגות בלבד, שאינן מתקיימות במקרה דנן.

לא הוכח כי הנתבעים שינו מצבם לרעה בשל השיהוי, כאשר האירוע דווח, והיה ידוע ומוכר בזמן אמת או בסמוך לאירוע לכל הנתבעים, כפי שעולה מטופס תאונה שמילא בית הספר ביום האירוע, ומהתכתבויות ב"כ התובע עם המועצה המקומית מהימים: 1/2/10 ו - 30/3/10. בנוסף לא ניתן לומר כי דבק חוסר תום לב בהגשת התביעה.

לתנאים הדרושים לקבלת טענת השיהוי כטענה שיש בה להביא לדחיית תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה לתו"ב ניתן ביום 2/7/03.

אוסיף כי התביעה הוגשה במקור בשנת 2021 ברם נמחקה מחוסר מעש משהנתבעים לא הגישו כתבי הגנה, והוגשה שנית בשנת 2023.

ולגוף העניין:

חבות:

5.מעדות התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית עלה כי ביום האירוע הלך עם כתתו והמורה לספורט למגרש כדורגל הנמצא סמוך לבית הספר, שם נהגו לקיים את שיעורי הספורט.

במהלך משחק כדורגל, ובעת שהתובע רץ בחזרה לצד המרוחק מהשער (ככל הנראה אחרי שקבוצתו הבקיעה גול), ילד מהקבוצה השניה, תקף אותו עם מוט ברזל בראשו – "פתאום הוא בא עם מוט ברזל ונתן לי מכה בראש" – עמ' 2 שר' 21..

מעבר לעובדה שהתרשמתי ממהיימנות התובע בעדותו, הרי שניתן למצוא לעדותו חיזוקים רבים כפי שאפרט:

ראשית - עדות המורה לספורט,שהעיד מטעם משרד החינוך, ואישר בתצהירו (נ/2) את גרסת התובע כדלקמן:

"אני אישית לא ראיתי את המקרה אך התלמידים אמרו לי שחברו....הרביץ לו עם מוט ברזל". במהלך עדות המורה אף התגלה, לראשונה, מסמך שנכתב על ידי המורה בזמן אמת, ביום האירוע, בו נרשם כך:

"במהלך שיעור החינוך גופני בשיעור החמישי בסוף השיעור התחלתי לארגן את הכיתה להיכנס לתחום ביה"ס פתאום תלמיד בא אלי ומדמם....התלמידים הם אמרו שחברו....נתן לו דחיפה ונפל על מוט ברזל. אני אישית לא ראיתי את המקרה אבל לפי התלמידים חברו....הרביץ לו במוט ברזל" (נ/3). על אף שקיימת במסמך זה אפשרות נוספת לאופן התרחשות האירוע – דחיפת ילד אחר ונפילת התובע על מוט ברזל, הרי שהמורה בחר למסור בתצהירו גרסה אחת בלבד - הגרסה שתואמת את עדות התובע.

שנית - דו"ח האירוע שמולא בבית הספר, נושא תאריך 15.10.2008, המתייחס לאירוע מיום 6.10.2008, ובו נרשם תחת הכותרת נסיבות התאונה כך: "פגיעה על ידי תלמיד במהלך שיעור חינוך גופני". תחת כותרת תיאור התאונה נכתב "לפי דברי המורה התלמיד נפגע לקראת סוף שיעור ח"ג על ידי תלמיד אחר בזמן שהיו במגרש כדורגל".

שלישית - עדות האם במשטרה ביום 23/10/08 זמן קצר מאוד לאחר האירוע:

"הילד סיפר לנו שילד אחר בכיתה שלו בשם.... נתן לו מכה עם ברזל בראש שלו...הילד בעצמו בא לבקר את הבן שלי בבית חולים עם ההורים שלו".

רביעית - אופי החבלה אף הוא תומך בגרסת התובע לפיה הפגיעה נגרמה כתוצאה ממכה שקיבל ממוט ברזל– שבר מרוסק בעצם המצחי.

חמישית - במסמכים הרפואיים שנכתבו בזמן אמת, וסמוך מאוד לאירוע ניתן למצוא חיזוקים לעדות התובע כפי שאפרט:

תעודת חדר מיון מיום האירוע: "היום במהלך שיעור ספורט בבית ספר נחבל בראשו", כאשר בדף: "טיפולים ומעקב" נרשם: "חבלת ראש (תקיפה)"

בטופס העברת נפגע טראומה לבית חולים אחר מיום האירוע נרשם: "היום בשעה 13:00 קיבל מכה בראש מתלמיד אחר".

תעודת חדר מיון מבית חולים רמב"ם (מיום האירוע) נרשם: "נחבל בראשו ממוט ברזל.." וכך גם בגליון קבלה רמב"ם וסיכום אישפוז רמב"ם: "ע"פ הניירת ולדברי אמו נחבל בראשו בעת שנפגע ממוט ברזל".

בסיכום אישפוז שני ברמב"ם שבועיים לאחר האירוע (19/10/2008) נרשם: "10 ימים טרם קבלתו נחבל בראשו בעת שנפגע ממוט ברזל ע"י ילד אחר בבית ספר".

העובדה שבתיק קופ"ח אין איזכור לגרסת התובע באשר לפגיעתו כתוצאה ממכה שקיבל מילד אחר באמצעות מוט ברזל - "...הגיע בליווי מורה..לאחר שנפל בזמן שיעור ספורט ונחב במצח", אינה מעלה או מורידה דבר.

מי שלווה את הילד לקופת חולים היה המורה שבמשמרתו אירע האירוע, והאפשרות שלא נמסרו על ידו מלוא הפרטים שהיו ידועים לו לגבי אופן התרחשות האירוע, אינה פוגמת בכל העולה משאר הרישומים שנעשו אף הם באותו יום בשני בתי חולים שונים.

6.גם בעדות הילד אמיר ואביו אין כדי להעלות או להוריד, שכן הם ממילא לא זכרו דבר וחצי דבר. ..... אף לא זכר שלמד עם התובע באותה כיתה, ודומה כי עדותם היתה מושפעת מהעובדה שסברו שהתביעה הוגשה גם כנגד..... (ראה עדות האב בעמ' 52 שר' 2-3).

7.אין בידי לקבל את הגרסה שמבקשים הנתבעים לקבוע לפיה התובע נדחף על ידי ילד מהכיתה לעבר שער הכדורגל שהיה במגרש, וקיבל מכה ממסגרת/מוט השער.

ראשית גרסה זו עומדת בניגוד מוחלט לעדות המורה שהעיד מטעם משרד החינוך בתצהירו לפיה הילדים בכיתה אמרו לו כי .... הרביץ לתובע עם מוט ברזל.

שנית - המורה העיד כי שערי הכדורגל בהם עשה שימוש הם לא השערים הקבועים שיש במגרש אלא שערים קטנים שניתנים להזזה, ולא הוכח שמדובר בשערים שעשויים מברזל. ראה עדות המורה בעמ' 55 שר' 38, וכן בעמ' 56 שר' 2: "לא השתמשתי בשער הגדול...ש. נכון כשהייתם משחקים כדורגל לא הייתם משתמשים בשער של המבוגרים שזה ענקי ? ת. לא לא יש שערים קטנים".

באשר ליתר הסתירות אליהן הפנו ב"כ הנתבעים לא מצאתי שיש בהן ממש, ובטח ובטח שאין בהן כדי להביא לאי קבלת עדותו המהיימנה של התובע, והחיזוקים שנמצאו לה כמפורט לעיל.

כך גם אין בעובדה שהתובע לא הביא עדים נוספים מטעמו (ילדים מהכיתה) כדי להעלות או להוריד שכן די בעדות התובע ואמו בצירוף כלל החיזוקים שפורטו לעיל.

אוסיף כי לאחר התאונה, לא חזר התובע לאותה כתה, ולא המשיך ללמוד עם אותם ילדים אלא עבר ללמוד בחינוך מיוחד כך שספק רב אם בכלל היה יכול לאתר ילדים מכתתו הקודמת (כיתה בה למד לפני 17 שנים).

8.האם העובדות שנקבעו בסעיף 5 לעיל מקימות חבות מצד הנתבעים ?

הלכה פסוקה היא כי על מורים מוטלת החובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר, זאת על מנת להבטיח את ביטחונם ושלומם הפיסי והנפשי, ולמנוע פגיעה בהם.

חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים מקורה הן בעוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין (דנ"א 2571/94 המנוח ארגמן נ' חפצדי, ניתן ביום 12.6.96), והן בקשר החוזי הנוצר בין במפורש ובין מכללא בין התלמיד והוריו מצד אחד לבין בית הספר מהצד השני, כאשר בית הספר מתחייב לפקח ולשמור על שלמות הגוף והנפש:

"מעין חוזה השתדלות. הפרת התחייבות זו מהווה הפרת החוזה ואף הפרת האמון בהן חבה הנהלת בתי הספר כלפי הורי התלמיד ואף כלפי התלמיד עצמו. ההורה המפקיר את היקר לו מכל, בידי צוות בית הספר, מסתמך ובצדק על התחייבות ההנהלה לשמור על ילדו מכל משמר תוך מילוי תקנות הבטיחות ויתר ההוראות הרלוונטיות. הפרת חובה זו תביא להטלת אחריות על צוות המורים לכל נזק שייגרם לתלמיד במסגרת פעילות בית הספר כתוצאה מתאונה שניתן וצריך היה למנוע", ת"א (מחוזי חיפה) 915/02 ק.ג. נ' משרד החינוך, ניתן על ידי כב' השופטת וילנר ביום 29.11.07), וכן ראה ע"א (ירושלים) 9616/06, עירית ירושלים נ' אורן ניתן ביום 18.2.08.

עוד הובהר בפסיקה כי - "שאלת אחריותם של מורים בגין התרשלות בהשגחה על תלמידיהם תלויה בתנאי המקום, הזמן ושאר נסיבות המקרה" – דנ"א 2571/94 לעיל.

גיל התלמידים נמנה כמובן על הנסיבות המשפיעות על היקף האחריות באופן המגביר את חובת הפיקוח כאשר מדובר בילדים שגילם רך כדוגמת המקרה דנן.

בנושא גיל הילדים ראה האמור בע"א 310/89 כהן נ' לנטוש ניתן ביום 5/1/92:

"..לגבי אחריות וחובות מורה כלפי תלמידיו הקטינים כבר נקבע: חובתו של מורה לפקח על קטין המסור לידיו, זהה לחובתו של הורה... ביטויה, כאמור, בקיום פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו ופגיעתו באחר". וכן – ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ניתן ביום 11/3/81:

"מבחינות מסויימות יש להשגיח יותר על מעשיהם של פעוטים אשר כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאות מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת...", וכן: ע"א 41/57 עידה נ' ששון פ"ד יא 1100, ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י פ"ד ל(2) 561.

מעבר לגיל קיימים, כאמור לעיל, קווים מאפיינים נוספים, ובכלל זה , מקום הימצאות הילדים ומספרם:

"בהימצא תלמידים בחבורה, וככל שירבה ויילך מספרם, כך שניתן לצפות לסיכון גבוה יותר. במצבים שכאלה תגדל ותלך מידת הפיקוח הנדרשת מן המורים...אין ילדים המכונסים במקום אחד, בין ארבע כתלים, דומים לילדים המשחקים ברחבת חצר וגינה. ומספר הילדים וסוגם ובית הוריהם ודרגת השכלתם, ומבנה המקום והפגמים שבו אף הם בחשבון הגורמים שיש לשוקלם" – ע"א 41/57 לעיל.

9.ישום ההלכות שפורטו לעיל על נסיבות המקרה דנן מוביל להטלת חבות על הנתבעים, ואבהיר:

ספק בעיני אם המורה, שהיה עם הילדים במגרש הכדורגל, פיקח על הילדים ששחקו כדורגל, שכן המורה העיד כי כלל לא ראה את אירוע הפגיעה – "אני אישית לא ראיתי את המקרה...הילדים אמרו לי" -עמ' 65 שר' 38, ולא ברור איך לא ראה את האירוע אם היה שם ופיקח על המשחק. על אחת כמה וכמה לאור עדותו כי הילדים לא שחקו בשטח המגרש הגדול, אלא במגרש קטן, שהוא נהג לתחם בשערים יעודיים (דהיינו שחקו בשטח קטן מתוך המגרש הגדול – שטח שניתן וצריך היה לפקח עליו).

עוד עלה מעדות המורה כי בנות הכיתה לא משחקות כדורגל אלא הבנים בלבד, ולרוב בכיתה ב' השיעור מתנהל ביחד (בנים עם בנות) שאז לא משחקים כדורגל אלא עושים פעילות ספורט אחרת – "חישוקים ומשחקים לגיל שלהם..לא כדורגל.." – עדותו בעמ' 55 שר' 20.

המורה הבהיר כי רק כאשר יש לו עזרה (סייעת נוספת) שבאה איתו לשיעור ספורט, קיימת אפשרות שהסיעת תהיה עם הבנות, וניתן יהיה לתת לבנים לשחק כדורגל כאשר המורה משגיח על הבנים והסייעת על הבנות:

"כשתהיה לי עוזרת בחורה שתעזור לי עם הבנות אני יכול לקחת את הילדים לשחק כדורגל ליד.." – עמ' 56 שר' 22. וכן: "ש. אם שחקו כדורגל זה רק הבנים והבנות היו משחקות ליד משהו אחר ? ת. כן" – עמ' 57 שר' 26.

במקרה הנדון לא הוכח כי הייתה עם המורה סייעת, נהפוך הוא – המורה העיד במפורש כי היה לבד: "ש. לא הייתה עוזרת, היית לבד עם הילדים? ת. כן" – עמ' 69 שר' 16, ומכאן שלא ברור כיצד המורה השגיח על הבנים ששחקו כדורגל, כאשר הבנות לא היו עם סייעת. עובדה זו בצירוף העובדה שהמורה כלל לא ראה האירוע מלמדת שיש מקום לקבוע כי הבנים שחקו כדורגל ללא השגחה של המורה–דבר שיש בו כדי להטיל חבות על הנתבעת 3.

10.באשר לעבודות השיפוץ הנטענות ע"י התובע, אומר כי הדבר לא הוכח, ובהקשר זה אני מקבלת את עדות מנכ"ל המועצה, שלא איתר כל תיעוד במסמכי המועצה לעבודות בניין במועד הרלבנטי (סעיף 5 לתצהירו נ/1). יחד עם זאת העובדה כי במגרש הכדורגל ו/או בשטח בית הספר היה מצוי מוט ברזל, אותו הרים הילד הפוגע עובר לפגיעה (כאשר מסתבר יותר לקבוע כי המוט הורם ע"י הילד הפוגע במגרש הכדורגל) מלמדת על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית גם מטעם המועצה המקומית האחראית על תחזוקת המגרש המצוי בשטחה ובבעלותה.

11.התובע העיד ביחס למוט הברזל כך:

"ש. תאר לי את מוט הברזל, איך הוא נראה ? ת. מוט ברזל של בנין. ש...מה האורך שלו ? ת. העד מראה משהו כמו 30 ס"מ". – עמ' 3 שר' 24.

המורה העיד, כאמור לעיל, כי הוא עושה שימוש רק בחלק קטן מהמגרש, ולפני כן הוא סורק אותו על מנת להסיר מפגעים.

העובדה כי הילד.... מצא והרים מוט ברזל יכולה ללמד גם על סריקה רשלנית של המגרש, וגם על היעדר פיקוח כנדרש ע"י המורה - פיקוח שהיה יכול להביא לאיתור המוט בידיו של אמיר, ולמניעת המקרה המצער.

12.גם אם אירוע התקיפה היה אירוע פתאומי ולא צפוי כטענת הנתבעים, העובדה שהיה במקום (בין אם בשטח בית הספר, בדרך מבית הספר למגרש, או במגרש עצמו) מוט ברזל, שהינו דבר מסוכן, מלמדת כי יש מקום להטיל חבות הן על משרד החינוך כמי שמעסיקה את מורי בית הספר וחבה בחובת פיקוח והשגחה על הילדים, וכן על המועצה המקומית כמי שאחראית לתחזוקת בית הספר, והשטחים הציבוריים, ובכלל זה מגרש הכדורגל הסמוך לבית הספר.

אכן קשה מאוד עד לא ניתן למנוע תאונה שהיא תוצאה של אירוע פתאומי לא צפוי (ראה בעניין זה דנ"א 2571/94 עז' ארגמן נ' גולן), ואולם במקרה דנן יש לקבוע כי הופרה, בין היתר, חובת הפיקוח, שהיה בה בסבירות גבוהה כדי למנוע את האירוע.

עצם נוכחות מורה בצמוד לילדים המשחקים, היתה יכולה לשמש כגורם הרתעה מבחינת הילד התוקף, והיה בה כדי להרתיע מפני מעשה חריג, ואחזור בהקשר זה על הלכות הפסיקה לעיל הנוגעות לרמת הפיקוח הנדרשת: הן בשים לב לגיל הילדים, והן בשים לב לאופי הפעילות : משחק כדורגל בחוץ, בשונה מהמצאותם בכיתה סגורה במהלך שיעור.

13.באשר לחלוקת החבות בין משרד החינוך למועצה אני סבורה שבנסיבות שפורטו לעיל, ומשלא מדובר במפגע קבוע שהיה קיים במקום, אלא בהימצאות מוט ברזל, יש מקום להטיל על משרד החינוך את עיקר האחריות, כך שהחלוקה תעמוד על 80% משרד החינוך, 20% - המועצה המקומית.

שאלת הנזק:

14.שעות ספורות לאחר שהפצע בראשו של התובע טופל באופן מקומי בקופת חולים, הוא נלקח על ידי אמו לבית החולים הלל יפה זאת לאחר שהחל להקיא ולאבד הכרה.

בדיקות שנערכו לו בביה"ח הלל יפה הדגימו שבר מרוסק בעצם המצחי מימין עם דחיסה לתוך המוח ודימום, ועל כן הוא הועבר לבית חולים רמב"ם שם עבר ניתוח קרניוטומיה עם ניקוי האזור, הטריה, סילוק רסיסי העצם מהמוח ותפירת החתך.

כן טופל באנטיביוטיקה, ובתרופות למניעת פרכוסים.

כעבור 4 ימי אשפוז שוחרר מבית החולים, ולאחר כשבוע (ביום 16/10/08) אושפז שוב עקב כאבי ראש, הקאות וטשטוש ראייה, ושוחרר ביום 19/10/08.

סה"כ היה התובע מאושפז בגין האירוע הנטען 20 ימים.

נטען כי בהמשך סבל וסובל התובע עד היום מכאבי ראש, סחרחורות, קושי בהליכה, וכי הוא מטופל בתרופות לרבות משככי כאבים. עוד נטען כי עובר לתאונה היה ילד בריא, חיוני, בעל שמחת חיים, חזק ובולט בפעילויות ספורטיביות, תלמיד טוב שלמד בכתה רגילה, ואילו בעקבות התאונה החלו אצלו בעיות בזיכרון ובחשיבה, והדבר גרם לו לקשיים לימודיים שבגינם הועבר לכיתת חינוך מיוחד.

נטען כי מאז התאונה הוא סובל מאירועים של פרכוסים והתנתקות, ברם מסרב ליטול תרופות נוגדות פרכוסים, בשל תופעות הלוואי הקשות שלהן.

הנכות הרפואית:

15.מטעם התובע הוגשו חוות דעת כדלקמן:

נוירוכירורגיה (ד"ר ליאנה בני-עדני): 40% בגין ירידה קוגניטיבית משמעותית וביצועים קוגניטיביים ירודים, 30% כאבי ראש כרוניים, 30% פרכוסים; 20% נכות רגשית/נפשית.

כירורגיה הפלסטית (ד"ר שופאני עזיז): 10% בגין צלקת בולטת ומכערת במצח ובקרקפת מצד ימין. כן נקבע כי מצב הצלקת סופי ולא ניתן להביא לשיפור המראה.

פסיכיאטריה (ד"ר ראסם כנאענה), - 10% בגין חשד סביר לביטויים חרדתיים הקשורים באופן חלקי לתאונה. שני שליש מהנכות קשור לתאונה הנדונה, ו - 25% שינויים קוגניטיביים. נכות זו חופפת לנכות בתחום הנוירוכירורגי.

16.מטעם הנתבעות:

נוירולוגיה (ד"ר סמיח בדארנה) 5% בגין כאבי ראש כרוניים.

כירורגיה הפלסטית (ד"ר תומר פרלוק) 5% בגין הצלקת שהינה עדינה ורכה, ללא היפרטרופיה, בגוון מעט בהיר יותר מהעור שסביב, ללא עיוות של הרקמות הסמוכות, ללא פגיעה בקונטור, ומרביתה יכולה להיות מוסתרת בתוך שיער, ללא הפרעה תפקודית.

פסיכיאטריה (ד"ר עשור):15% בגין שינויי אישיות.

17.נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הנוירולוגי מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' צלניק, שקבע לתובע 25% נכות לפי סעיף 32א(1)(ג). כן קבע המומחה כי נכות זו אינה חופפת לנכות פסיכיאטרית המתייחסת לחרדה, קשיי הסתגלות, דימוי עצמי ירוד או PTSD במידה וקיימות; בגין אפילפסיה 80% נכות זמנית לתקופה שמחודש 05/2009 ועד חודש 06/2010 לפי סעיף 30(1)(ה), 20% נכות זמנית לתקופה בין חודש 06/2010 ועד סוף שנת 2011 לפי סעיף מותאם 30(1)(ב). החל משנת 2012 ללא נכות ברכיב זה, שכן אין עדות להתקפים אפילפטיים אשר אוזנו בשנת 2011.

בגין כאבי ראש 20% לתקופה בין התאונה עד סוף 2013 לפי סעיף 29(5)אII, ומתחילת 2014 - 5% נכות צמיתה לפי סעיף (5)(א)I.

18.באשר לשני התחומים האחרים נתנה ע"י החלטה ביום 12/3/24 כדלקמן:

ביחס לצלקות - הפער בין 10% ל-5% אינו מצדיק מינוי מומחה.

ביחס לנכות הפסיכאטרית בקשתי התייחסות מומחה הנתבעים לשאלה מהם אחוזי הנכות מתוך 15% שנקבעו המיוחסים למצב הנפשי, ומה מיוחס לשינויים הקוגניטיבים, ותשובתו היתה כי - "הנכות שנקבעה על ידו בשיעור 15% הינה פסיכאטרית בלבד" – ראה הודעת ב"כ הנתבעות 1,2 מיום 28/3/24.

19.בהתחשב בכל האמור לעיל יש לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע הינה כדלקמן:

בתחום הנוירולוגי בהתאם לקביעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט - 25% נכות לפי סעיף 32א(1)(ג) – "פגיעה אורגנית במערכת העצבית המרכזית עם ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מהתחומים: קשב, זיכרון או תפקודים ניהוליים", ו–5% בגין כאבי ראש.

בתחום הפסיכיאטרי – בהתאם לקביעת מומחה התובע (יובהר כי מומחה הנתבעת קבע בתחום הפסיכיאטרי נכות גבוהה מקביעת מומחה התובע): 6.6% בגין חרדה.

בנושא הצלקת – 7.5% (ממוצע בין חוות דעת הצדדים).

.

סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת בהתאם לאמור לעיל היא - 38.44%. 

20.אציין כי ב"כ התובע חקר את המומחה שמונה בתחום הנוירולוגי ואולם בסיכומיו, ובצדק רב, לא טען דבר בנושא חוות הדעת, דהיינו, לא ביקש לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה.

למעלה מן הצורך אומר כי לאחר שמיעת חקירת המומחה, ועיון במלוא המסמכים הרפואיים אין מקום לסטות מהאמור בחוות דעתו, שהינה תואמת את העולה מתיקו הרפואי של התובע בכל הנוגע להעדר תיעודים בדבר פרכוסים בתדירות עליה הצהירו התובע ואמו, וכן תואמת את העובדה שהתובע קיבל רישיון, והוא נוהג ברכב - ראו בהקשר זה את עדות המומחה לפיה אדם שמקבל רישיון נהיגה לא אמור להיות עם פרכוסים (עמ' 74 שר' 23), כמו גם את עדותו לפיה מקור הפרכוסים הוא פסיכוגני ולא נוירולוגי (עמ' 76 שר' 23), וכן את התייחסותו לאירועים של רעד לגביהם סבר כי לא מדובר בפרכוס אמיתי: "אותם אירועים עם רעד בגפיים ועצימת עיניים נשמעים כלא פרכוס אמיתי, כי בפרכוס אמיתי בדרך כלל אין עצימת עיניים..הם לא על רקע נוירולוגיה, על רקע נפשי לדעתי" –עמ' 77 שר' 8.

הנכות התפקודית, בסיס השכר והפסד כושר ההשתכרות:

21.התובע טוען כי בעקבות התאונה השתבש כל מהלך חייו שכן לאחר התאונה הועבר לכיתת חינוך מיוחד, סיים את לימודיו ללא תעודת בגרות, וללא הכשרה מקצועית, ואין באפשרותו להשתלב בלימודים כלשהם או בעבודה כלשהי, זאת בשים לב למגבלות המשמעותיות מהן הוא סובל: שינויים קוגניטיביים, כאבי ראש, חולשה ועייפות, איטיות וחוסר יציבות בהליכה, רעד ובעיות נפשיות.

עוד נטען כי במהלך כל השנים שחלפו מהמועד בו מלאו לו 18, הוא לא הצליח להתמיד במקום עבודה, בשל חוסר שביעות רצון מצד המעסיק.

מבוקש לחשב הפיצוי לעתיד על בסיס 70% משכר ממוצע במשק (סכום של כ – 2,749,604 ₪), ואת הפיצוי לעבר על בסיס ההפרש בין שכר ממוצע במשק לבין השכר שהתובע השתכר בפועל בכל שנות העבר, דהיינו, פיצוי בסך של כ - 695,500 ש"ח.

הנתבעות טוענות, מנגד, כי עיון בדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל מלמד שהתובע עבד כל השנים, וכי נכותו אינה תפקודית, ולכל היותר עומדת על 15%, שכן לנכות הפלסטית אין משמעות תפקודית, והנכות הנוירולוגית חופפת במלואה לנכות בתחום הנפשי. עוד נטען כי מצבו הרפואי רעוע ללא קשר לתאונה לאור מחלת FMF שהתגלתה אצלו.

כן הפנו הנתבעות לתביעה לקבלת קצבת ילד נכה שהגיש התובע, ושנדחתה נוכח הקביעה כי הוא מתפקד ללא חריגה ניכרת מבני גילו ואינו זקוק לסיוע קבוע.

הכרעה:

הלכה פסוקה היא כי לגבי קטינים – "על דרך הכלל ובהיעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, כאשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התיפקודית בעניינם של קטינים" -ע"א 7548/13 שפורן נ' כלל ניתן ביום 27/1/14. כן ראו ע"א 5148/05 קוגלס נ' לוי ניתן ביום 20/2/08.

הלכה פסוקה נוספת בעניינם של קטינים היא כי ברגיל בסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות יהיה השכר הממוצע במשק – ע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא ניתן ביום 27/9/05.

בשים לב לנכויות התובע, שבחלקן אינן תפקודיות באופן מלא אלא חלקי: כך למשל הצלקת הממוקמת במצח, שע"פ התמונות שצורפו דומה כי בחלקה הגדול קיימת אפשרות להסתירה תחת השערות בקרקפת, וכך גם הנכות המזערית ביחס לכאבי ראש, וכן בשים לב לעובדה שהתובע הצליח להשתלב במעגל העבודה מאז הגיעו לגיל 18, כאשר בחלק מהתקופות אף השתכר שכר גבוה (ראו פירוט בהמשך), ברם מנגד בשים לב לעובדה שהוא מחליף עבודות חדשות לבקרים, ואינו מצליח להתמיד באותה עבודה לאורך זמן – דבר שבהחלט תומך בעדותו בדבר הקושי שהוא חווה במקומות עבודה, ועולה בקנה אחד עם אופי הנכות שנקבעה לו – ליקוי קוגניטיבי בתחומי קשב, זיכרון, תפקוד ניהולי, אני סבורה שיש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 30%, ולקבוע כי נכות זו משקפת גם את הגריעה בכושר ההשתכרות.

ביחס לטענת הנתבעים כי התובע סובל ממחלת FNF שבגינה חלה אצלו פגיעה תפקודית ללא קשר לתאונה נשוא תביעה זו, אומר כי הדבר לא הוכח כלל משלא הוגשה חוות דעת הנוגעת למחלה הנטענת ולמשמעות שיש לה, ככל שיש, בנושא התפקודי.

באשר לבסיס השכר בחישוב הפסד כושר ההשתכרות לעתיד לא מצאתי לנכון לסטות מההלכות כאמור לעיל, ומכאן שיש לבסס החישוב בהתאם לשכר הממוצע במשק.

בכל הנוגע להפסדי השכר לעבר אומר כי עיון בכל השנים מאז הגיע התובע לגיל 18 (סיום כיתה י"ב) ועד היום מעלה את נתוני ההשתכרות הבאים בהתאם לדו"ח מל"ל ותלושי שכר שהוצגו:

שנת 2019 (שנה בה סיים ללמוד בבית ספר): בחודשים 2/19 עד 6/19 שכר ממוצע של 4,182 ₪ לחודש, בחודש 7/19 שכר של 5,212 ₪, בחודשים 9/19 עד 12/19 שכר ממוצע של 5,300 ₪. סה"כ הרוויח באותה שנה – 47,322 ₪.

שנת 2020: חודש 1/20 – 4,386 ₪, חודש 2/20 עבד בשתי עבודות במקביל ושכרו הכולל היה 5,564 ₪. בחודשים 3,4,6 שכר ממוצע לחודש 4,386 ₪. סה"כ הרויח בשנה זו – 23,108 ₪.

שנת 2021: חודש 1/21 – 1,987 ₪, חודש 2/21 – 1,987 ₪, חודש 3/21 עבד בשני מקומות במקביל: 6,463 ₪ (סטוק מרקט) ו – 1,987 ₪ (מור לוגיסטיקה), בחודשים 4,5 שכרו היה 6,463 ₪, בחודש 10/21 – 2,366 ₪, בחודשים 11-12/21 שכר חודשי של 6,378 ₪. סה"כ הרויח באותה שנה – 40,472 ₪.

שנת 2022: חודש 1/22 – 6,359 ₪, חודש 2/22 – 6,359 ₪, בחודשים 4/22 עד 7/22 שכר חודשי של 5,464 ₪, בחודשים 8/22 עד 11/22 שכר חודשי של 3,701 ₪. סה"כ השתכר באותה שנה – 49,378 ₪.

שנת 2023: חודש 1/23 – 5,000 ₪, חודש 2/23 עבד במקביל בשני מקומות: 8,271 ₪ (דנאל) ו – 5,000 ₪ (גולין תקשורת). בחודש 3/23 – 8,271 ₪, 4,23 – 8,271 ₪, בחודשים 5/23 עד 11/23 – חברת איטונג, שכר ממוצע של 9,760 ₪, חודש 12/23 – 8,394 ₪. סה"כ השתכר באותה שנה – 111,527 ₪.

שנת 2024: חודש 1/24 – 2,512 ₪ (דור אלון) וכן 6,400 ₪ (איוב זידאן), בחודש 2/24 – 2,512 (דור אלון) וכן 9,621 (איוב זידאן), בחודש 3/24 – 4,800 ₪ (בסמח), בחודש 4/24 – 4,200 ₪ (בסמח), בחודש 5/24 – 9,194 ₪ (דנאל), בחודש 6/24 – 5,729 ₪ (דנאל), בחודשים 8/24 עד 12/24 – שכר חודשי של 2,844 ₪. סה"כ השתכר בשנה זו 59,188 ש"ח.

שנת 2025: הוצג תלוש שכר לחודש המלמד על השתכרות של 4,271 ₪.

סה"כ השתכר בכל השנים מהגיעו לגיל 18 ועד 1/25 , סכום של 335,266 ש"ח.

בשקלול הנכות התפקודית שנקבעה על ידי, ובשקלול הסכומים אותם הרוויח בפועל במהלך 71 חודשים (מחודש 7/19 – סיום בית ספר , ועד היום), ותוך מתן משקל לעובדה שאין מקום לבסס חישוב פיצוי לעבר, בטח שלא לכל שנות העבר, בהתאם לשכר ממוצע במשק, אני סבורה שיש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי לעבר בסכום המוערך על ידי ב – 120,000 ₪.

בשים לב לכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי:

כאב וסבל:

ב"כ התובע עותר לפיצוי בסך 1,000,000 ₪, בשים לב לגיל התובע, חומרת פגיעתו (אשפוז בן 20 ימים), והמגבלות שנגרמו לו בעת שהיה ילד צעיר. הנתבעות מבקשות לפצות בהתאם לחוק הפלת"ד על בסיס נכות בשיעור 15%.

הכרעה: בהתחשב באופי הפגיעה, בתקופת האשפוז, ובנכות הצמיתה שנותרה, אני סבורה שיש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 250,000 ש"ח.

הפסדי השתכרות :

עבר:

סך של 120,000 ש"ח.

עתיד:

13,522 ₪ X 30%X 289.7 (מקדם עד גיל 67, ל-43 שנות עבודה) = 1,175,197 ₪.

פנסיה:

12.5% X 1,295,197 ₪ = במעוגל 162,000 ₪.

הוצאות בגין טיפולים ותרופות:

התובע עותר לפיצוי בסך 80,000 ₪ לעבר ולעתיד. נטען כי נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים ותרופות פסיכיאטריות. הנתבעות סבורות שאין מקום לפיצוי שכן הסכומים לא הוכחו וכן מדובר בטיפולים המכוסים בחוק.

הכרעה: בהתחשב בקבלות הבודדות והמעטות שהוצגו (כ-2,800 ש"ח), ברם בשים לב לאופי הפגיעה שהצריכה קבלת טיפול נפשי ופסיכולוגי, יש לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 30,000 ש"ח.

הוצאות נסיעה:

התובע עותר לפיצוי בסך 100,000 ₪ לעבר ולעתיד. נטען כי הוא נמצא במעקב רפואי אצל נוירולוג ובמרכז לבריאות הנפש, וכן כי היה במעקב בבית חולים הלל יפה, רמב"ם ושניידר, כך שנאלץ לנסוע למקומות מרוחקים והעלויות היו גבוהות.

הנתבעות סבורות, מנגד, שההוצאות לא הוכחו וכי אין מקום לפסיקת כל פיצוי.

הכרעה: כאמור לעיל הוצגו קבלות בודדות גם ביחס להוצאות הנסיעה. יחד עם זאת ובשים לב לטיפולים שקיבל התובע בעבר, בשים לב למיקום בתי החולים ביחס לביתו, יש לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך 20,000 ₪.

עזרת צד ג' עבר ועתיד:

התובע עותר לפסיקת פיצוי בסך של 200,000 ₪ לעבר ולעתיד. ביחס לעבר נטען כי בעת שהיה מאושפז (20 ימים), וכך גם בחודשים הסמוכים לאחר האירוע, נאלצה אמו, שעבדה בחקלאות, לסעוד אותו, ולכן הפסיקה לעבוד. בנוסף נטען כי גם בעתיד יזדקק התובע לעזרה.

הנתבעות סבורות שאין כל מקום לפיצוי שכן התובע לא פירט איזו עזרה קיבל, מי הגורמים שסייעו לו, והשתלבותו בשוק העבודה מעידה כי הוא לא זקוק לעזרת הזולת. כן הן מפנות לעובדה שביותו בן 14, בשנת 2015, הגיש תביעה לקבלת גמלת ילד נכה מהמוסד לביטוח לאומי, ברם תביעתו נדחתה שכן נקבע כי אינו זקוק לנוכחות קבועה של הזולת או לנוכחות מתמדת וכי הוא מתפקד ללא חריגה ניכרת מהרגיל מבני גילו.

הכרעה: בשים לב לפציעת התובע, לתקופת האשפוז הקצרה יחסית, לטיב הנכויות, ומשנתתי דעתי, בין היתר, גם לאמור בקביעת המל"ל בתביעה לקצבת ילד נכה, אני מעמידה הפיצוי לעבר ולעתיד על סך 45,000 ₪.

סה"כ נזקו של התובע במעוגל  1,802,200 ₪.

על הסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 23.6%, החזר אגרה ששולמה, והוצאות שכר טרחת המומחים ששולמו בהתאם לקבלות שיוצגו (הן מומחי התובע והן חלקו של התובע בשכ"ט מומחה בית המשפט. אין להשיב שכ"ט המומחה ששלם התובע בגין חקירת המומחה בבית משפט).

על ה

הסכום ישולם ע"י הנתבעים בהתאם לחלוקה שנקבעה בסעיף 13 לעיל.

1הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

3

ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ה, 26 מאי 2025, בהעדר הצדדים.