פלוני נ' מגדל העמק ואח'

בפניי תביעה שעניינה נזקי גוף שאירעו לתובע, לטענתו, כתוצאה מנפילה עקב מפגע בגרם מדרגות בשטחה המוניציפאלי של הנתבעת 1. הנתבעות טוענות כי התובע מעד כשהיה בגילופין ולא עקב מפגע כלשהו ומכחישות את הנזקים שאירעו לו.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1.בתאריך 14.12.2016, לאחר חצות הלילה, עשה התובע את דרכו, ביחד עם חברו א. ג. (להלן: א.) מביתו של חבר שלישי (להלן: י.). בעודם צועדים בשביל ציבורי המצוי לטענת התובע בשטח העירייה, ירדו השניים במדרגות המחברות בין רחוב השומרון לרחוב התימורים במגדל העמק (ת/1). התובע טען כי במקום לא הייתה תאורה כלשהי ולא מעקה, וכשירד במדרגות: "כשלה רגלי על מדרכה שבורה והתגלגלתי קדימה" (ס' 4 לתצהירו, להלן: התאונה). לטענתו, הבין מיד שנפגע באופן משמעותי ברגלו הימנית, א. התקשר לחבר שהגיע עם רכבו והם פינו את התובע לבית חולים "העמק", שם אובחן אצל התובע שבר מורכב בצוואר ירך ימין, והוא נותח ואושפז למשך 9 ימים. לאחר שחרורו נזקק למעקבים, לטיפולי פיזיותרפיה ונותרה לו נכות צמיתה.

2.הנתבעת טוענת כי ברישומי חדר המיון לא נרשם מפי התובע כי נפל במדרגות אלא מתוארת נפילה מגובה; התובע מתואר, פעמיים, כמי שבגילופין, ישנן סתירות הן בגרסת התובע עצמה והן בינה לבין גרסת חברו א., ומשכך יש לדחות את התביעה. הנתבעות גם מכחישות את הנזקים שהתובע טוען כי נגרמו לו.

כמקובל, נדון תחילה בחבות הנתבעת לתאונה ולאחר מכן בפיצוי לו זכאי התובע.

גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה

3.בכתב התביעה, טען התובע כי התאונה ארעה בסביבות השעה 1:00 בלילה, כאשר ירד במדרגות ציבוריות, כשלה רגלו על מדרגה שבורה והוא התגלגל קדימה. על גרסה זו חזר התובע גם בתצהירו, וכן צירף צילומים של מקום התאונה סמוך לאחריה וצילומי גרם המדרגות לאחר שבוצע בהם תיקון, ככל הנראה על ידי הנתבעת 1. גם בחוות הדעת של המומחה מטעמו נרשם שנפל בשביל במדרגות שבורות.

בחקירתו תאר כי הוא וחברו א. צעדו זה לצד זה כאשר התובע משמאל לא. (עמ' 7 ש. 12 ועמ' 13 ש. 7 לפרוט') בעת שירד בגרם המדרגות האחרון ב- 3-4 מדרגות אחרונות, היה שבר בצד השמאלי של המדרגה ושם כשלה רגלו והוא נפל. התובע תיאר כי היה זה לילה גשום ולא הייתה במקום תאורה ולא היה במקום מעקה.

באשר לטענה כי צרך אלכוהול טרם התאונה או כי הנפילה הייתה מגובה של חצי מטר, טען התובע עוד בתצהירו כי אינו יודע מדוע נרשם הדבר, שכן שב ותיאר לצוות הרפואי בבית החולים כי נפל בגלל מדרגות שבורות. לדבריו, לא שתה אלכוהול לא רק באותו ערב, אלא אותה תקופה בכלל, שכן נטל תרופות פסיכיאטריות ונאסר עליו לצרוך אלכוהול בתקופת נטילתן. והוסיף כי פנה בכתב למנהלת בית החולים ד"ר בלונדהיים על מנת שהרישום יתוקן ואף הגיע לשם כמה פעמים (עמ' 10 ש. 27-32), אך לא קיבל מענה לפנייתו. מטעם התביעה הועלה הסברה כי היות שחברו של התובע, א., שליווה אותו לבית החולים ונותר עמו כל העת גם בעת בדיקת הרופא והאחיות החזיק ביד בקבוק בירה, לאחר ששתה אלכוהול באותו הערב, נרשם, בטעות, שהתובע היה בגילופין, שעה שא. היה זה שבגילופין.

4.הנתבעות, כאמור, מכחישות את אופן קרות התאונה. הנתבעות טוענות כי לא הוכח שמדובר במדרגות ציבוריות ועומדות על סתירות רבות בין תיאורי התאונה השונים:

בבית החולים נרשם מפי התובע כי "החליק מגובה של כחצי מטר"- מדובר בגרסה שנמסרה לגורם אובייקטיבי סמוך מאוד לתאונה וחזקה כי זה אכן מה שארע והתובע לא נפגע כתוצאה מנפילה במדרגות. הנתבעות מפנות לכך שבמועד התאונה ירד גשם ומכיוון שהתובע היה בגילופין – כאמור, על פי הרישומים בתיק הרפואי מבית החולים, המסקנה המתבקשת היא כי הנפילה נבעה מכך שהלך במהירות בגשם מחליק כשהוא שיכור. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את טענת התובע כי לא צרך אלכוהול בתקופה שנאסר עליו לעשות כן וכי מהתיעוד הרפואי מהקהילה שצירפה לתיק המוצגים שלה עולה כי התובע שבעבר צרך סמים, סיפר לרופאיו כי מזה שנים הוא צורך רק אלכוהול, גם בתקופה שנטל את אותן תרופות פסיכיאטריות. טענתו כי חברו היה זה שהחזיק בקבוק בירה, אינה סבירה וחזקה על בית החולים כי לא היה מאפשר הכנסת שתיה אלכוהולית לחדר המיון.

באשר לטענתו כי פנה למנהלת בית החולים בבקשה לשינוי הרישום, הרי שבקשה זו אינה נושאת תאריך ולא ברור מתי והאם פנה בכלל ואין כל אסמכתא לכך שמתכתב שכזה אכן נשלח. ממילא איזו סיבה יכולה להיות לצוות הרפואי לרשום נתון שכזה אם אינו נכון. יצוין כי מלבד מכתבו של התובע ישנו גם מכתבו של בא כוחו מחודש אוקטובר 2017 כחצי שנה טרם הגשת התביעה, שנטען כי לא נענה על ידי בית החולים גם כן.

5.בנוסף הפנו הנתבעות לסתירות בין גרסת התובע לחברו א.:

ראשית,בעוד שניהם הצהירו כי בילו בביתו של י. באותו הערב, התובע תאר מלבד שלושתם היו אנשים נוספים, לרבות בחורה, הם צפו בכדורגל, וחבריו שתו בירות אך הוא לא. לעומתו, א. תיאר כי רק שניהם והבחורה היו אצל י. ולא היו אנשים נוספים. בעניין זה הוסיפו הנתבעות שתמוה כיצד זוכר א., בחלוף הזמן, שהתובע לא שתה אלכוהול.

שנית, בעוד התובע טוען כי היה בדרך לבית גרושתו, תיאר א. בתצהירו כי היו בדרך לרחוב בו שניהם התגוררו באותה העת, בחקירתו שינה והעיד כי התובע התכוון ללכת לבית גרושתו על מנת לדבר איתה וכזכור, התאונה ארעה אחרי חצות הלילה, ואילו התובע העיד כי גרושתו הוציאה נגדו צו הרחקה באותה העת וכי ליווה את א. (עמ' 10 ש. 21).

שלישית, התובע טען בחקירה כי ישנם 2 גרמי מדרגות במקום, אולם בתמונות שצירף ישנם 4 גרמי מדרגות. ורביעית, כשנשאל אם אחז במעקה השיב כי אין במקום מעקה וכי הלך בקצב נורמלי ולא במהירות (עמ' 6-7 לפרוטוקול), ברם א. השיב כי לא החזיקו במעקה, וכי הלכו במהירות עקב הגשם שירד (עמ' 13 ש. 16-17).

הכרעה

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מקבלת את גרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה אך גם מקבלת את טענת הנתבעות כי התובע היה בגילופין במועד התאונה, ובשל כך מוצאת כי הנתבעת אחראית לתאונה, ברם יש להשית על התובע אשם תורם. אנמק.

7.אכן, כטענת הנתבעת ישנם אי דיוקים מסוימים בין גרסאות הצדדים לבילוי בבית החבר טרם הנפילה, אולם מדובר בפער סביר בין גרסאות צדדים הן בשל תפיסת מציאות שונה בין אנשים והן בשל חלוף הזמן. כזכור, התאונה ארעה בשנת 2016 ויתכן שבחלוף השנים לא יזכור טוב העד א. מי היה נוכח בביתו של החבר השלישי (י.), הגם שזכר כי הייתה בחורה בנוסף אליהם. מה גם שא. העיד כי אינו חבר של י., אלא של התובע (עמ' 12 ש. 4) . גרסתו של א. באשר לייעדם נותרה, סך הכל זהה. בתצהיר תיאר שהיו בדרך לרחוב התימורים בו התגוררו שניהם באותו הזמן, וגם בחקירתו, תשובתו הראשונה הייתה כי הלכו לכיוון הבית שלו (עמ' 12 ש. 20) כשנשאל אם התובע לא הלך לבית גרושתו, חזר על זה שהלכו דרך הבית שלו ולשם היו פניהם מועדות, כאשר משם תכנן התובע להמשיך לבית גרושתו. ברם, קודם לכן התובע העיד כי "עברתי שם כי היינו בדרך לא." (עמ' 7 ש. 7-8) כפי שנראה בהמשך, לא הייתה זו תקופה טובה בחייו של התובע, הוצא נגדו צו הרחקה, וככל הנראה כן היה בגילופין בעת התאונה ומטבע הדברים לפניה, ולכן ניתן להניח כי בשעה זו של הלילה ובמצבו, לא עמד להתקיים בינו לבין גרושתו שיח פרודוקטיבי ומובן למה לא חפצו הוא וחברו לפרט ולהרחיב בעניין זה. לא למותר להוסיף כי א. העיד כי שתה אלכוהול והחזיק בידו בקבוק בירה, בבית החולים, כך שסביר שהיה שרוי בגילופין בעצמו וספק אם יזכור כעת, שנים לאחר אירוע בו לא היה במלוא הצלילות, לאן בדיוק הלכו ולאיזו מטרה. הגיוני כי יזכור כיוון הליכה כללי.

8.אופן התרחשות הנפילה אף הוא הגיוני. התובע וא. תיארו כי הלכו זה לצד זה כך, תארו את מזג האוויר ואת תוואי הדרך – חשוכה- באופן דומה. בעניין זה אציין כי גם בתמונות שצירף התובע לא רואים עמוד תאורה, תאורת רחוב או תאורה כלשהי, והנתבעות לא טענו ולא הראו אחרת. ודוק. מדובר בחודש חורפי ומטבע הדברים חשוך, נראה כי ירד גשם באותו היום כל שהיה מעונן וניתן להניח כי המקום היה חשוך באופן שמסכן את העוברים בו.

בחקירתו תאר התובע כי בעת שירד בגרם המדרגות האחרון, 3-4 מדרגות אחרונות (עמ' 6 ש. 24; עמ' 8 ש. 6), היה שבר בצד השמאלי של המדרגה ושם כשלה רגלו והוא נפל. אכן, בתמונות שצירף התובע שִׁלחי מדרגות 2, 4, 5 ו-8 לגרם המדרגות האחרון, שבורים (המספור מהמדרגה האחרונה -מעלה) ולכן כשהתובע מתאר שזה היה בשלוש או ארבע המדרגות האחרונות בגרם המדרגות האחרון, הדבר משתלב עם התמונות מיום 5.1.17 (עמ' 9 ש.7), שכן שלח מדרגה 4 במרכזה – שבור ושלח מדרגה 5 שבור בצד השמאלי כפי שהעיד התובע בעמ' 6 ש. 26.), אם הלכו התובע וא. זה לצד זה כאשר התובע משמאל לא. (עמ' 7 ש. 12 ועמ' 13 ש. 7 לפרוטוקול), הגיוני שרגלו הימנית של התובע שהייתה במרכז, כשלה עקב החסר בשלח המדרגה.

חברו של התובע, א., תמך בתצהירו בגרסת התובע באשר לעובדת הנפילה באותו המועד ובאותו המקום. א. תיאר כי במקום ישנם 3-4 גרמי מדרגות ואכן, מהתמונה הראשונה שצירף התובע לכתב התביעה עולה כי ישנם 4 גרמי מדרגות, ואכן, כטענת הנתבעת, התובע לא דייק בעניין זה כשהעיד בחקירתו כי ישנם 2 גרמי מדגרות בלבד. לא מן הנמנע כי התכוון לכך שממקום נפילתו נותרו עוד 2 גרמי מדרגות. הנתבעות טענו כי א. אישר שלא ידע ממה התובע נפל. ברם, א. אישר כי ירד גשם, כי התובע נפל בגרם המדרגות האחרון (עמ' 12 ש. 19), באמצע לקראת הסוף 3-4 מדרגות מהסוף (כפי שהעיד התובע ומה שמתאים לתמונה כי יש שבר במדרגה 4 מהסוף) והשיב בהגינותו כי ראה אותו נופל אך אינו יודע ממה הוא נופל, כך שאיני מקבלת את טענת הנתבעות כי אין ללמוד מעדותו של א. דבר. מטבע הדברים אנשים שונים זוכרים אירועים מעט אחרת, אם בשל חלוף הזמן, אם בשל נקודת המבט השונה, ברם מדובר אך בשאלה לאן בדיוק התכוונו להגיע בסופו של דבר ומספר גרמי המדרגות, עניינים לא מהותיים (כמו הטענה לגבי סתירה בתשובות התובע וא. באשר למעקה שברי כי אינו קיים). נזכיר שוב כי מטעם הנתבעות לא הוצגו תמונות של המקום. סך הכל, היו תיאורי התובע וא. דומים ועלו בקנה אחד עם התמונות שהגיש התובע. ואני מקבלת את גרסת התובע כי נפל כאשר רגלו כשלה עקב שבר של מדרגה בגרם המדרגות האחרון.

9.כזכור, הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח ממה נפל וכי ישנה חשיבות מכרעת לעניין, שהוכרה גם בפסיקה, לגרסה המופיעה ברישומי בית החולים, כגרסה ראשונית. בעניין זה יצוין כי בכתב ההגנה צוינה האפשרות כי התובע נפל עקב היותו בגילופין, בתת סעיף ט לסעיף 24, ולא כטענה עיקרית. בתחשיב הנזק של הנתבעת נטען כי מגיליון חדר המיון עולה כי התובע היה בגילופין אך המסמך שצורף לא היה גיליון חדר מיון, שהוא אכן, תיעוד ראשוני, אלא סיכום שחרור רפואי שנערך בסיום האשפוז ובחלוף 8 ימי אשפוז ובו נרשם, בפרק "תולדות מחלה" -"בן 36 ברקע אסטמה, היסטוריה של אבנים בכליות. "לטענתו ביום קבלתו בגילופין החליק מגובה של כחצי מ' ונפל על ירך ימין". דהיינו, התובע היה זה שטען כי הוא בגילופין, ולא מדובר בהתרשמות של הצוות הרפואי עצמו. אין תיאור, למשל, של ריח אלכוהול הנודף מהתובע, כי הוא מבולבל וכד'. גם בקבלתו למחלקה לאחר שחרורו מהמלר"ד (צורף לראיות התובע, לא הוגש על ידי הנתבעות), אין ממצא או התרשמות של הצוות, אלא "התקבל עקב נפילה לאחר שתיית אלכוהול לדבריו" שוב אין מדובר בממצא או בהערכה של הצוות הרפואי בזמן אמת, אלא בציטוט של דברי התובע, לכאורה.

התובע כן צירף את התיעוד מבית החולים העמק, שם נרשם בקבלתו למחלקה כי אינו צורך אלכוהול (כל ההדגשות להלן שלי- ב"י):

"הרגלים:

מעשן/ת: כן 20 סיגריות ליום מזה 10

אלכוהול: לא

סמים: לא

שינה: תקינה

פעילות גופנית: לא עושה"

במכתב סיכום רפואי – שחרור מהמלר"ד מיום 14.12.16 בשעה 01:36, נרשמו על ידי ד"ר שייסר תלונות התובע וממצאים כגון רגישות במישוש וכד', אך לא מצוין כי הוא נראה בגילופין, או כי הוא טוען שהוא בגילופין.

אני מוצאת שטענת הגילופין אינה כה מוחצת כפי שניסו הנתבעות להציג, וטענתן כי נרשם בשני מקומות שונים, לאורך כל האשפוז כי היה בגילופין אינה מגובה במסמכים המצויים בידה. כאמור, לא מדובר בהתרשמות של הצוות אלא לכאורה במידע שמסר התובע. בהתאם לא נבדקה רמת האלכוהול בדמו, הוא אינו מתואר על ידי הצוות כשיכור, התובע הפנה לכך שכנשאל ספציפית על שימוש באלכוהול השיב שלא, ואין היגיון כי מחד גיסא יעלה מיוזמתו כי הוא שיכור, אך מאידך ישלול שימוש באלכוהול. ברם, התובע גם לא שיתף כי הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות, בעמ' 2 למכתב הסיכום, תחת הכותרת "תרופות קבועות" נרשם רק השימוש במשאף ונטולין בשל האסתמה הכרונית של התובע, ולא נרשמו תרופות אחרות, על אף שטען בתצהירו ובעדותו כי נטל תרופות במועד זה.

בשקלול כל הפירוט ה"ל ומקום שישנו רישום שכזה במכתב סיכום המחלה והתובע לא ביקש ליתן צו כלפי בית החולים שישיב לבקשתו למחוק הרישום, ולא ביקש להעיד מי מאנשי הצוות הרפואי שלכאורה רשם את הדברים אני מוצאת כי יש לקבל גרסה ראשונית זו. לעניין זה מצטרף גם התיעוד הרפואי מהשנה שקדמה לתאונה פה נרשם כי התובע צורך אלכוהול על בסיס יומיומי בעיקר בערב (ועל כך פירוט בהמשך), על אף שנטל תרופות פסיכיאטריות אשר נטען שבזמן נטילתן אין לצרוך אלכוהול, וששהה באירוע חברתי בו צרכו אלכוהול אני מוצאת כי סביר יותר לקבוע כי כן שתה אלכוהול.

10.ברי כי ישנן דרגות שכרות שונות ומי ששתה 6 בקבוקי בירה אינו צלול כמי ששתה 2 בקבוקי בירה בלבד, גם אם שניהם ייכנסו להגדרה "בגילופין". מהמסכת העובדתית שנפרשה בפניי אני לא רואה מקום לקבוע כי התובע היה במצב של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" אלא מוצאת שהוא כן הבין את שמתרחש סביבו, היה מסוגל לרדת במדרגות ללא תמיכת חברו, ידע לאן מועדות פניו, התפנה לבית חולים ורק ברישום הוא אומר מיוזמתו כי הוא בגילופין (כאמור לעיל, אין בפניי מסמך ובו ממצא שכזה על ידי הצוות הרפואי) ואני לא מוצאת כי היותו בגילופין היא הסיבה בלתה אין לנפילה, אלא, גורם שיש לראות בו ככזה המגדיל את אשמו התורם של התובע בנפילה.

אשר לטענה כי נפל מגובה של חצי מטר, ולא מהמדרגות, הרי שהתובע היה בגילופין ולא מן הנמנע כי דבריו לא היו ברורים דיים, מה גם שיתכן שזה הגובה מהמדרגה ממנה נפל התובע וזה המידע שרלבנטי לצוות רפואי, גובה הנפילה, ולא מאיזה מפגע ספציפית. כאמור, זו גם גרסתו של א. שלגביו לא נטען כי היותו בגילופין גורעת מעדותו.

11.התובע צילם סמוך למועד הנפילה את מקום הנפילה ואכן ישנם ליקויים במדרגות והן שבורות. אין מעקה ואין תאורה. מדרגות ציבוריות אמורות להיות לשימוש כלל הציבור ובכל מזג אויר. לא ניתן להלום כי מי שאינו רואה לא יעשה שימוש במדרגות ציבוריות או שאלו ראויות לשימוש רק בימות האביב והקיץ. לא בכדי תיקנה הנתבעת 1 את המדרגות סמוך לאחר מכן כפי שמשתקף בתמונות מיום 3.8.19 (עמ' 9 ש. 2), בהן נראה כי בוצע תיקון כלשהו של המדרגות, ויש בכך כדי ללמד כי מי שביצע את התיקון סבר שמצב המדרגות אינו תקין. באשר לטענה כי מדובר במדרגות המוכרות לתובע, אין לי אלא להפנות לפסק דינה של כב' השופט דפנה ברק ארז בע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6.11.12) בעמ' 12):"אני סבורה שביסוסה של טענת אשם תורם על כך שהתובע אמור להכיר את הסביבה ואת מפגעיה אינו חף מקשיים. לכאורה, טמון בכך פרדוקס: ככל שהרשות המקומית תתמיד במחדליה ולא תתקן מכשולים מסוכנים האורבים לתושביה, כן תלך ותתגבש טענת האשם התורם שתוצג על-ידיה כאשר תיתבע לדין, בבחינת "לנוכח הזמן שחלף והניסיון המצטבר היה על התושב להכיר בסכנה ולהיערך לה"

על תובע להוכיח תביעתו במאזן הסתברויות, וגם אם ישנן סתירות או אי בהירות בגרסתו הן אינן מהותיות ואני מוצאת כי התובע הוכיח תביעתו במאזן ההסתברויות הנדרש.

12.בסיום ההוכחות ובסיכומיה, טענו הנתבעות כי לא הוכח שגרם המדרגות באחריותה של הנתבעת 1. בעניין זה הפנה ב"כ התובע להתכתבויות בינו לבין הנתבעת 1 בה לא העלתה טענה להעדר אחריות למדרגות ואף הפנתה את עניינו של התובע לוועדת התביעות של העיריה. (ר' ת/2– ת/4). הנתבעות לא העלו טענה זו כטענת סף ולא עמדו עליה לאורך הדרך עד לסיום פרשת ההוכחות. ומשכך אני קובעת כי היא האחראית לגרם המדרגות. יוזכר, כי חובת הזהירות של מועצה מקומית כלפי תושביה נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, מאז פסק הדין בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (להלן: "פסק דין ועקנין"), וממילא חובת זהירות זו אינה במחלוקת.

האם יש להטיל על התובע אשם תורם?

13.הנתבעות טוענות, כטענה חלופית, כי ככל שימצא בית המשפט לנכון להשית עליהן אחריות לנזקי התובע, הרי שיש להטיל עליו אשם תורם מכריע ולמצער משמעותי.

וזו לשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריות של התובע לנזק..".

כפי שמבהיר כ' השופט עמית ברע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן ואח' (26.11.18):

"האשם-העצמי-התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו" (ההדגשה במקור – י"ע) (י'  אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 234, 236 (מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת, ג' טדסקי עורך, התשל"ז) "

בפסיקה נקבעו שני מבחנים עיקריים לבחינת אשמו התורם של הניזוק: מבחן האדם הסביר- האם אדם סביר היה נזהר ונשמר יותר מן התובע, ומבחן מידת האשמה – אשמו המוסרי של הניזוק ומשקל המחדלים של כל צד (פסק דין ועקנין; ע"א 14/05 עבד אלרחים נ' פלסניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2.12.09)). כאמור לעיל, אני מקבלת את גרסת התובע כי מעד במדרגות שבאחריות הנתבעת 1 כמועצה מקומית, עקב ליקויים ושבר בשלחי המדרגות, אך לאור היותו בגילופין ולאור העובדה שהכיר את המדרגות בהן עבר פעמים רבות בעבר אני מוצאת לייחס לו אשם תורם משמעותי בשיעור של 30%, שכן יתכן כי לו היה צלול הנפילה הייתה נמנעת או למצער היו תוצאותיה קלות יותר.

נזקי התובע

14.מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של האורתופד ד"ר מיכאל לבני, שתיאר כי התובע סבל משבר פרטרוכנטרי של ירך ימין, למחרת יום התאונה עבר ניתוח לקיבוע השבר ולאחר שחרורו מבית החולים קיבל טיפל פיזיותראפי במחלקת שיקום ולאחר מכן בטיפול בית.

ד"ר ליבני מצא כי לתובע הגבלה בטווח התנועה במפרק הירך בכיפוף ובסיבוב פנימי וחיווה דעתו כי תובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20%.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של האורתופד ד"ר ליאור דיין. המומחה תיאר כי בבדיקתו התובע צלע בצורה לא אותנטית, תיאר חוסר יכולת והרשאה להניע את פרק הירך בצורה פאסיבית למרות שד"ר לבני מצא שטווח תנועות אלו – מלא. מכאן, סבר כי מדובר בהאדרה מגמתית שאינה מאפשרת להתרשם ממגבלת תנועות אם קיימת כזו, ואימץ את קביעות הביטוח הלאומי לפיהן עומדת נכותו הכללית של התובע בגובה 10%.

הצדדים הסכימו להעמיד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגובה 15% כממוצע בין קביעות המומחים ועל בסיס נכות רפואית זו ייערך חישוב הפיצוי לו זכאי התובע.

ראשי הנזק

א.  נכות תפקודית, הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

15.קביעת פוטנציאל ההשתכרות של התובע אינה קלה. במועד התאונה היה התובע בן 35 ואין בעברו רצף השתכרותי.

הנתבעות צירפו תיעוד רפואי של התובע מקופת החולים. ברישומים הרפואיים של פסיכיאטר קופת חולים, ד"ר לאומני ברואודה נרשם:

7.10.2014:

"תלונות: ... בן 34, מילדות סובל מהפרעת קשר וריכוז – לא טופל תרופתית. בעזרת ליווי סוציאלי הצליח לסיים פורמלית בית הספר ללא בגרות, שירות שנה וחצי במק"ם ושוחרר על אי- התאמה.

עבד בעבודות מזדמנות. לא הצליח להתמיד, הרגיש מתח במקומות סגורים ובעבודות במסגרת. מתקשה ליצור קשר עם אנשים אחרים.

מזה שנים מתאר פעילות כפייתית כמו שתיפת ידיים (כך במקור- ב"י) וטקסים.

השתמש בסמים שונים. מזה שנים רק שותה אלכוהול.

בקשר זוגי מזה 4 שנים, יש לו בת והחברה בהיריון כעת. ניסה לגור איתה, אך "סולק" לדבריו, לפני כ 4 חודשים.

מרגיש מדוכא, לא שקט, חרד, לא יושן לילות ללא אלכוהול... נמצא בטיפול שיחתי בשירתי הרווחה. מוסר על תורשה פסיכיאטרית במשפחה".

2.2.2015:

"מאז הביקור הקודם לא הגיע למרות שהוזמן.

הרגיש טוב יותר עם הטיפול, אך נגמרו התרופות – מזה שבועיים לא נוטל ומצבו החמיר. לא יושן לילות... מדובר בגבר בן 35, אשר סובל מזה שנים מהפרעת חרדה כרונית מעורבת עם סימנים כפייתיים על רקע הפרעת אישיות CLUSTER C והפרעת קשב וריכוז. מזה כחצי שנה בדה – קומפנסציה דיכאונית...

אינו מתפקד...

אינו מסוגל לעבוד בשוק החופשי בגלל מצבו הנפשי, זקוק לסיוע סוציאלי מרבי, כולל נכות לפחות 40% ושיקום תעסוקתי"

2.3.2015:

קצת יותר רגוע, אך לא יושן לילות, שותה מדי ערב, מתוסכל מבעיותיו בחיים, לא משוקם. מטופל בשירותי רווחה.... אינו מסוגל לעבוד בשוק החופשי בגלל מצבו הנפשי, זקוק לסיוע סוציאלי מרבי, כולל נכות לפחות 40% ושיקום תעסוקתי"

27.4.2015:

ד"ר ברואודה חוזר התלונות והממצאים, הטיפול התרופתי עודכן ונרשם: "אין לצפות לשינוי דרסטי במצבו כתוצאה מהטיפול התרופתי, זקוק לתמיכה סוציאלית מירבית לצמיתות, כולל נכות לפחות 40% ושיקום תעסוקתי"

16.בחודש מאי 2015, כפי שהומלץ על ידי הפסיכיאטר, הגיש התובע תביעה לקצבת נכות כללית שהתקבלה, ונקבעו לתובע 44% נכות כללית, בגין הפרעת הסתגלות על רקע הפרעת אישיות (30%), אסתמה (20%) ו10% נכות נוספים בגין אבנים בדרכי השתן (נכות מנופה).

מדו"ח כושר השתכרות, מחודש אוגוסט 2015 נמצא על ידי העובדות הסוציאליות שדנו במצבו של התובע כי למעשה התובע אינו מסוגל לעבוד:

"מדובר בגבר בן 35, סובל מהפרעת אישיות, נעדר השכלה מקצועית, בעל ניסיון תעסוקתי כאיש אבטחה וניקיון, אשר במהלך עיסוק זה פוטר מספר פעמים בשלב קשיי הסתגלות. בנוסף, אינו יכול לעסוק יותר במקצוע זה משום שנאסר עליו להחזיק בנשק בשל הטיפול התרופתי שנוטל.

לאור חוו"ד רופא המוסד המגבילה אותו לעבודה חלקים עם תנאים מיוחדים, עבודה קלה, ללא סביבת אנשים, ובהתחשב בהשכלתו הדלה ובשילוב מצבו הנפשי ועברו התעסקותי חסר היציבות, נראה כי לא מסוגל לשום עבודה.

על כן, יש לראותו כמי שאיבד מכושרו להשתכר באופן מלא ולצמיתות"

כפי שעולה מתיעוד רציף בשנה וחצי שקדמו לתאונה, התובע מצוי במצב נפשי ותפקודי שאינו מאפשר תעסוקה.

17.מדו"ח הרציפות הביטוחית שצירפה הנתבעת עולה כי לאחר שחרורו מהצבא עבד התובע כשכיר במשך כשנה בשלושה מקומות עבודה שונים. בשנים 2004 ו- 2006 קיבל הבטחת הכנסה ועבר הכשרה מקצועית של משרד העבודה. בשנת 2006 עבד חודש אחד בשכר 2,746 ₪. בשנת 2007 עבד בשכר חודשי ממוצע של 4,000 ₪ כאשר גם בשנה זו היו שלושה חודשים קיבל הבטחת הכנסה. שכרו בשנת 2008 היה דומה: 4550 ₪ לחודש בממוצע וכך גם בשנת 2209- 4,000 ₪ לחודש בממוצע,. יצוין כי גם בשנת 2008 וגם בשנת 2009 היה מובטל חלק מהזמן. בשנת 2010 נותר שכרו כ- 4,448 ₪ לחודש בחודשים שהם עבד וכך גם בשנים 2011 ו- 2012. בשנת 2012 ירד שכרו החודשי הממוצע ל 3,900 ₪.

בחודש יוני 2013 חדל התובע לעבוד כליל ועד לחודש מאי 2015 קיבל הבטחת הכנסה. מאז חודש מאי 2015 הוא מקבל קצבת נכות כללית.

בחקירתו, אמר התובע כי השלים 12 שנות לימוד אך ללא תעודת בגרות (עמ' 3 ש. 24). התובע אישר כי לאחר הצבא עבד בעבודות מזדמנות ולאחר מכן באבטחת מוסדות חינוך, עם נשק למשך כ- 8 שנים. התובע מתגורר עם אמו ואחיו, ומנסה לקבל דיור ציבורי על מנת שיוכל לקבל זכויות ביקור לילדיו (עמ' 5 ש. 28-30). עוד העיד כי אינו מסוגל לעבוד (עמ' 9 ש. 32) ואף אינו מחפש עבודה, ולכל היותר מחפש עבודה למשך 4-5 שעות ביום בעזרת העובדת הסוציאלית במרכז "עוצמה" (עמ' 10 ש. 2).

18.כפי שפתחתי, קשה לקבוע כי לתובע פוטנציאל השתכרות, כפי שראינו לעיל, שכרו של התובע כאשר כן עבד לפני התאונה היה שכר מינימום (נכון למועדים הרלבנטיים). ברי כי לא מדובר במי שעבד לפני התאונה ולא במי שעובד לאחריה. לא נראה גם כי המוטיבציה של התובע לעבוד – גבוהה, ובחלוף שלוש שנים מאז התאונה, לא עבד בשום עבודה אחרת ולא העיד כי גם ניסה לחפש כזו. עם זאת, מקום שהתאונה גרמה לתובע נכות פיזית והגבלת תנועה באגן, ולכך כי הוא כן מצוי בהליך שיקומי כלשהו ויש לקוות ולהניח כי ישוב ביום מן הימים למעגל העבודה, גם אם בדרך של עבודה למספר שעות מצומצם, אני מוצאת כי יש להניח כי בעתיד תמצא לו עבודה בהיקף של 4 שעות ביום – כך שיש להעמיד את בסיס שכרו בגובה 3,000 ₪.

באשר לשיעור נכות התפקודית, הרי שהנכות שנגרמה לו בתאונה היא אורתופדית לגביה ישנה הנחה כי גובהה כגובה הנכות התפקודית, ובשים לב לכך שאין לתובע אופק השתכרותי אחר, שלא באמצעות עבודה פיזית כלשהי (כך גם היה בעברו) אני מעריכה כי נכותו הרפואית זהה לנכותו התפקודית

לאור גילו של התובע ( בחודש ינואר הקרוב ימלאו לתובע 40 שנה) עומד מקדם ההיוון על 223 X 3,000 ₪ (הסכום כולל זכויות סוציאליות) X 15% נכות תפקודית = 100,350 ₪ .

איני רואה מקום לפסוק לתובע הפסדי שכר בעבר, שלא אך שלא הוכחו, אלא הוכח כי לא עבד כלל, לפחות בשנתיים שקדמו לתאונה.

ב. כאב וסבל

התובע, יליד 1981, תאר כי התאונה התרחשה בשלב קשה בחייו והקשתה על שיקומו וחזרתו למוטב. לאחר שחרורו המשיך את השיקום בבית שכן לא היה מסוגל לשהות במרכז שיקום ולהיחשף למראות הקשים של פגועים אחרים. התובע היה מאושפז למשך תשעה ימים, נזקק לניתוח לטיפולי שיקום ממושכים לאחר מכן, וצירף תיעוד רפואי בקהילה מחודש אפריל 2018. נזקיו של התובע בראש נזק זה מוערכים בגובה 90,000 ₪.

ג. עזרת הזולת

מהתיעוד עולה כי התובע היה מרותק למיטה סמוך לאחר התאונה ולאחר מכן נזקק לעזרת הזולת מקום ששיקומו לא היה במוסד, אלא בביתו על ידי אמו. אמו של התובע לא הובאה לעדות, על כל המשתמע מכך, אולם לא ניתן להתעלם מהעבודה שנזקק לעזרת הזולת בתקופה שלאחר התאונה בהיקף שמוערך בסך של 15,000 ₪.

באשר לעתיד, אני סבורה כי פיצוי בגובה 10,000 ₪ יהלום את שוו העזרה אשר לה הוא יכול להזדקק בעתיד.

ד. הוצאות רפואיות

התובע צירף קבלות בסכום מצטבר של מאות שקלים בודדים (הוצאות העתקת תיעוד רפואי אינן הוצאות רפואיות אלא חלק מהוצאות המשפט). התובע נזקק לתרופות כגון משככי כאבים, נוגדי קרישה וכד', שמצויות בסל התרופות כך שיש לשום את ההשתתפות העצמית בלבד, ואני מעריכה את הוצאות התובע בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪, סכום זה כולל גם אם יהיו הוצאות רפואיות כלשהן לעתיד (דבר שלא נקבע על ידי מי מהמומחים).

19.סך נזקי התובע הם: 220,350 ₪ כאשר יש לנכות מסכום זה אשם תורם בגובה 30% ומשכך עומד סכום הפיצוי לו זכאי התובע על סך של 154,245 ₪.

ניכויי קצבאות הביטוח הלאומי

20.כאמור לעיל, ערב התאונה עמדה נכותו של התובע במל"ל על 44% נכות משוקללת (30% בגין הפרעה הסתגלותית על רקע הפרעת אישיות), 20% בגין אסתמה ו10% נכות (מנופה) בגין בשל אבנים בדרכי השתן.

נכותו האורתופדית של התובע במל"ל, בעקבות התאונה, הועמדה על 10%, כך שסך נכותו הכוללת עלתה על 50%. ההפרש בין הנכויות הוא 6% (50-44) וחלקה היחסי של התאונה בנכותו היא 12% (50%/6%)

מתוך כלל ניכויי המל"ל העומדים על פי חוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת על סך ל 927,131 ₪ (ר' רע"א 1459/10 ‏ המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד סה(1) 1) מכאן כי ניכויי המל"ל הם 111,255 ₪ ובעניין זה אני מקבלת את טענות באשר לאופן ניכויי המל"ל.

סך הפיצוי לו זכאי התובע, הוא אם כן, 42,990, ובמעוגל: 43,000 ₪

21.אני מורה כי הנתבעות יפצו את התובע בסכום של 43,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור של 10,062 ₪, והוצאות משפט. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאחרת יישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.