פלוני ואח' נ' המחלקה לשירותים חברתיים - XXX ואח'

           מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ענ"א 46337-07-17, כב' השופטת א' אלון), בגדרו נדחה ערעור על החלטת בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בחדרה (תנ"ז 23899-04-12, כב' השופטת ה' קרוואני), במסגרתה הורה בית המשפט על הוצאת שני קטינים ממשמורת הוריהם (להלן: המבקשים), והעברתם למשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותם בהתאם לצרכיהם. על פי החלטתי מיום 25.10.2017 עוכב פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

תמצית העובדות ולוז ההליכים

1. המבקשים הם הורים לחמישה ילדים. המשפחה מוכרת לאגף הרווחה בXXX משנת 2000 על רקע בעיות אישיות ואלימות בין בני זוג, חשד לאלימות כלפי הילדים, קשיים בתפקוד ההורי, הזנחה הורית ובעיות במצבם הרגשי והתפקודי של הילדים. שני הקטינים, ילדיהם הקטנים של המבקשים – בן יליד שנת 2008 ובת ילידת שנת 2011 – מוכרים כקטינים נזקקים מיום 17.6.2012, על פי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן:חוק הנוער), ושוהים בבית המבקשים תחת צו טיפול והשגחה. מאז, לוו המבקשים והקטינים בליווי צמוד ומקיף על ידי שירותי הרווחה, באופן שבא לידי ביטוי במימון מלא של מעון יום, צהרון ומועדונית; המבקשים קיבלו הדרכה הורית לחיזוק ולהבניית הקשר בינם לבין הילדים והקטינים הופנו לטיפול של קלינאית תקשורת, לאבחון נוירולוגי ואף ניתן טיפול תרופתי לקטין.

           החל בחודש אוקטובר שנת 2012 הגישו שירותי הרווחה בקשות חוזרות ונשנות לבית המשפט לנוער לשינוי דרכי הטיפול בקטינים ולהוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. זאת, בנימוק לפיו המבקשים אינם מיישמים את החלטות בית המשפט בנוגע לדרכי הטיפול שנקבעו בקהילה. בין היתר צוין, כי ממשיכים להתקבל דיווחים על אירועי אלימות בתוך המשפחה. כן דווח על הזנחה קשה. בשנת 2013 מונתה לקטינים אפוטרופא לדין והמבקשים חויבו להמשיך לשלב את הקטינים בתכנית הטיפולית שנקבעה ולשתף פעולה עם גורמי הטיפול. בדיון מיום 26.11.2013, חרף עמדת עו"ס לחוק הנוער לפיה יש להוציא את הקטינים ממשמורת המבקשים, ובין היתר, נוכח עמדת האפוטרופא לדין שלא הייתה חד משמעית, החליט בית המשפט לנוער לתת למבקשים הזדמנות נוספת, להותיר את הקטינים במשמורתם ולהפנותם, בהסכמתם, להדרכה במרכז ילדים-הורים. חרף האמור, בתסקיר מיום 28.4.2014 דווח על אירועי אלימות, הזנחה ועל פגיעה במצבם ההתפתחותי והרגשי של הקטינים. ניסיונות ליווי המבקשים והדרכתם בשתי מסגרות טיפול בקהילה לא צלחו עקב חוסר מוטיבציה וחוסר התמדה מצדם. לכן, חזרו גורמי הרווחה על עמדתם לפיה יש להוציא את הקטינים ממשמורת הוריהם ולהעבירם למשפחה אומנת. בית המשפט לנוער החליט ביום 18.5.2014 לתת למבקשים הזדמנות אחרונה למלא אחר הוראותיו. למרבה הצער, לא חל שינוי בתפקוד ההורי של המבקשים וגורמי הרווחה פנו שוב לבית המשפט לנוער על מנת להוציא את הקטינים ממשמורת המבקשים כדי ליתן לקטינים הזדמנות למציאות חיים בטוחה יותר ומכוונת לצרכיהם ההתפתחותיים. ביום 16.7.2015 נענה בית המשפט לנוער לבקשת המבקשים ליתן להם הזדמנות נוספת לעלות על דרך המלך.

           בדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט לנוער ביום 10.1.2016 חל לראשונה מפנה בעמדתה של האפוטרופא לדין, והיא הצטרפה לעמדת גורמי הטיפול לפיה אין מנוס מהוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. המשפחה הופנתה לאבחון במכון "התבוננות" לשם בדיקת הנזק אל מול התועלת שתיגרם לקטינים בהוצאתם ממשמורת המבקשים. האבחון מיום 22.5.2016 הצביע על דאגה רבה למצבם הנפשי וההתפתחותי של הקטינים בשל סיכון גבוה מאוד להמשך התפתחותם הרגשית התקינה. הפרוגנוזה בנוגע לבריאותם הנפשית הייתה שלילית. בהנחה שלא יהיה שיפור ניכר באינטראקציה בין המבקשים לקטינים הומלץ לשקול את הוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. נוכח האמור בתסקיר ובחוות דעת פסיכולוגיות של הקטינים ובעקבות דיון נוסף, החליט בית המשפט לנוער ביום 7.7.2016 על הוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים. נקבע, כי חיים של קטינים בצל אם דיכאונית מצד אחד ואב אלים מצד שני, הוא מתכון לפגיעה מוחשית בטווח הקצר והארוך, וכי העדפת רצון המבקשים, שניכר שהם אוהבים מאוד את הקטינים ונלחמים למענם, תהיה פגיעה חמורה וממשית בטובתם של הקטינים. המבקשים ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ח' שרעבי), שהחליט ביום 12.9.2016 להעניק למבקשים "הזדמנות אחרונה נוספת" לשיתוף פעולה בקבלת טיפול משפחתי. המשפחה הופנתה אפוא לטיפול והדרכה במסגרת המרכז הטיפולי "מיכאל" והחלה בפגישות בראשית חודש אוקטובר 2016. שיתוף הפעולה של המבקשים בתקופת הטיפול במרכז "מיכאל" היה מוגבל ובא לידי ביטוי באיחורים רבים, ביטולים וחוסר הבנה של המסגרת הטיפולית ומטרותיה. בהמשך, הביעו המבקשים התנגדות להמשך הטיפול. לכן, ביום 12.6.2017 הוגשה בקשה נוספת לבית המשפט לנוער להוצאת הקטינים ממשמורת המבקשים.

           בתום דיון מיום 6.7.2017 הורה בית המשפט לנוער (כב' השופטת ה' קרוואני) על הוצאת הקטינים ממשמורת הוריהם והשמתם במסגרות חוץ ביתיות. בית המשפט קבע כי השנה החולפת הייתה שנת מבחן, שהמבקשים לא עברו למרבה הצער. בית המשפט לא התעלם מהעובדה שהקטינים התקדמו במהלך השנה החולפת. נפסק כי "לו המשפחה הייתה מתגייסת בהתאם להמלצת גורמי הטיפול התוכנית הטיפולית בנווה מיכאל הדברים היו נראים אחרת". בית המשפט הוסיף כי החלטה בדבר הוצאת קטין מן הבית היא החלטה קשה הפוגעת בזכות היסוד של המבקשים ובאוטונומיה המשפחתית לגידול הילדים בתוך המשפחה וכי אין החלטה כואבת כהחלטה המורה על הוצאת קטינים ממשמורת הוריהם. עוד נכתב כי במקרה דנן הבעיה של המבקשים היא בהתארגנות – הקטינים לא מגיעים בזמן למסגרות החינוכיות ונשכחים בהן מפעם לפעם. נפסק, כי קיימת אפשרות שדווקא סידור חוץ ביתי ייטיב עם הקטינים ויאפשר למבקשים להמשיך בחייהם בעבודה ובפרנסה ללא בעיות התארגנות סביב לקיחת הקטינים למסגרות והוצאתם. בית המשפט הוסיף כי "ניסיון העבר מלמד בתיק זה כי סביב כל דיון משפטי המשפחה מתארגנת ומצליחה לגשר על הפערים אך מהר מאוד המחויבות שלהם לטיפול דועכת, דבר שחוזר על עצמו במשך כל השנים". על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

           ביום 20.9.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' אלון) את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט לנוער. נקבע, כי ההחלטה מנומקת ומבוססת כדבעי, מעוגנת בחוות דעת מקצועיות, בדיווחים שוטפים של משרד הרווחה, באבחונים פסיכולוגיים ובהחלטות קודמות. נפסק, כי אין חולק כי עיקרון האוטונומיה המשפחתית הוא בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. ואולם, עיקרון זה כפוף תמיד לצרכיו של הילד, לזכויותיו ולטובתו. בית המשפט המחוזי שוכנע כי במקרה דנן מוצו כל האפשרויות וההזדמנויות שניתנו למבקשים, אך לדאבון הלב, חרף הצהרת המבקשים כי ישתפו פעולה עם גורמי הטיפול השונים, במבחן "השטח", נמנעו מלשתף פעולה באופן עקבי והתקשו להפנים את התכנים הטיפוליים ואת הצורך בהם. נפסק, כי קיים חשש שמתן הזדמנות נוספת יביא להחמרה במצבם של הקטינים, חשש המגובה בחוות דעת מקצועיות ועדכניות. לפיכך, נקבע כי אין מקום לערוך ניסיון נוסף, שכן "מצוקתם הרגשית של הקטינים זועקת, חרף המעטפת הטיפולית הנרחבת שניתנה למשפחה". הובהר, כי השינוי שחל בקטינים הוא "איטי וקטן" – נוכח שילובם במסגרות טיפוליות וחינוכיות מבוקר ועד ערב – וכי מצבם של הקטינים נותר מדאיג. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה.

טענות הצדדים