פגיעה של מעסיק על רקע תלונה של עובד/ת על הטרדה מינית, גם אם לא הוכחה, מהווה התנכלות

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר, כתוארו אז, ונציגי הציבור מר משה גולדפרב וגב' מרים זרצקי; ס"ע
   9486-02-12), שבו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיבים.

הרקע לערעור

2. בקליפת אגוז נציין כי המערערת הגישה לבית הדין האזורי תביעה לפי חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 (להלן – החוק) ובמסגרתה עתרה לחייב את המשיבים לשלם לה פיצויים. כנגד המשיב 1 (להלן – המשיב) נטען כי ביצע כלפי המערערת מעשים של הטרדה מינית ומעשים של התנכלות שמקורה בהטרדה מינית ובתלונה עליה (להלן – התנכלות). כנגד המשיבה 2, המעסיקה (להלן – החברה), נטען כי היא הפרה את חובותיה כמעסיק לפי החוק (חובה הבירור, חובת ההדרכה וכיוצ"ב). כן נטען כי על רקע תלונתה של המערערת על הטרדה מינית והתנכלות מצד המשיב, ביצעה כלפיה החברה התנכלות.
3. בית הדין האזורי קבע את הילוכו של פסק דינו כך:

"התובעת [המערערת] ייחסה לנתבעים שורה של מעשי הטרדה מינית, התנכלות והפרת חובות מעביד בהתאם לחוק. הילוכו של הדיון יהיה בתחילה, בחינת האירועים שהתובעת ייחסה לנתבע [המשיב], הטרדה מינית והתנכלות. נבחן אותם כל אחד בנפרד, ולבסוף נסכם את התרשמותנו הכללית. ככל שייקבע כי לא היה במעשים הטרדה מינית או התנכלות, נדחה את התביעה ללא צורך בדיון בעניין אחריות המעביד (ע"ע (ארצי) 1567/04 עיריית ירושלים - פלונית 3.6.06). ככל שנמצא כי היה במעשים שיוחסו לנתבע, ממש, נפנה לבדוק את אופן פעולת המעסיק. לסיום נקבע את הפיצוי המגיע לתובעת מכל אחד מהנתבעים."

4. לאחר סקירה מקיפה, מדוקדקת ורגישה של הראיות קבע בית הדין האזורי כי חלק מהמעשים שיוחסו למשיב לא הוכחו, וכי אותן התנהגויות שכן הוכחו אינן עולות כדי הטרדה מינית. לפיכך, דחה בית הדין האזורי את התביעה כנגד המשיב, תוך חיוב המערערת בהוצאות. אשר לתביעה כנגד החברה קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

"משנדחתה התביעה כנגד הנתבע, מתייתר הצורך בדיון בשאלת האחריות של החברה ומחדליה, ועל כן התביעה כנגדה נדחית."

5. המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, הן ביחס לקביעותיו בעניינו של המשיב, והן ביחס לקביעותיו בעניין החברה.

הכרעה

א. הערעור בעניינו של המשיב

6. המערערת טענה כי יש מקום להתערב בקביעות בית הדין האזורי ולקבוע כי המשיב ביצע את כל מעשי ההטרדה המינית וההתנכלות שייחסה לו. עוד ביקשה לקבוע כי המעשים הללו מהווים הטרדה מינית והתנכלות. במהלך הדיון בערעור הודיע ב"כ המערערת כי "לאחר ששמעתי את דברי בית הדין אני אומר שאני מסכים לחזור בי מן הערעור לגבי המשיב 1 מבלי לפגוע בטענתי שהחברה חייבת לפי סעיף 7ג' לחוק, גם אם לא היתה הטרדה מינית". המשיב 1 עמד על חיוב המערערת בתשלום הוצאות משפט. במהלך הדיון הוחלט כי שאלת ההוצאות תוכרע במסגרת פסק הדין.
7. לאור הודעת המערערת כאמור, הערעור כנגד המשיב נמחק. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪ תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק דין זה.

ב.  הערעור בעניינה של החברה

8. המערערת טענה כי לא היה מקום לדחות את התביעה כנגד החברה, רק מן הטעם שנדחתה התביעה כנגד המשיב. טענתה הראשונה בהקשר זה היתה כי בית הדין האזורי כלל לא הכריע בטענותיה למעשי התנכלות מצד החברה. טענתה השנייה היתה כי לא היה מקום לדחות את תביעתה נגד החברה בגין הפרת חובותיה כמעסיקה לפי החוק, אך מן הטעם שלא הוכחו מעשי ההטרדה המינית וההתנכלות מצד המשיב, וכי היה על בית הדין האזורי להשלים את ההכרעה גם בטענות אלה.
9. אשר לטענה הראשונה – לא היה חולק כי בית הדין האזורי לא הכריע בטענות המערערת למעשי התנכלות מצד החברה עצמה.

סעיף 3(ב) לחוק קובע כי "התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית" (הדגשות הוספו – א.א.).