1.העותרת עוסקת בייזום, פיתוח וניהול פרויקטים בתחום הנדל"ן. המשיבה היא מועצה מקומית, שבתחום שיפוטה, ברחוב מנחם בגין 10, בית דגן, נמצא בנין מגורים ישן, שנבנה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. העותרת מעוניינת להגיש בקשה להיתר בניה, לשיפוץ המבנה הקיים, חיזוקו, ותוספת בניה. לפי הנוהל של המועצה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק, המסמכים, הדרושים לקליטת תיק בקשה להיתר במחלקת הרישוי, כוללים (בין היתר) אישור המועצה המקומית (היא המשיבה) על גבי התכנית. במאי 2016 הגישה אפוא העותרת למשיבה בקשה לקבל את אישורה הנ"ל על גבי התכנית, וזאת במטרה לפתוח תיק בקשה להיתר בוועדה המקומית.
בספטמבר 2016 הוציאה המשיבה לעותרת דרישות לתשלום היטל תיעול ואגרת סלילת רחובות, בסך כולל של 547,146₪. התנהלה בין הצדדים חליפת מכתבים ומשא ומתן בקשר לדרישות תשלום אלה, ובמסגרת זו המציאה המשיבה לעותרת, ביום 15.11.16, דרישות תשלום מעודכנות, בסך כולל של 546,593₪. העותרת העלתה טענות שונות בקשר לכך, וביום 23.1.17 דחה ב"כ המשיבה את טענותיה.
העתירה הוגשה ביום 2.3.17.
המועד להוצאת דרישה לתשלום היטלי פיתוח
2.טענתה הראשונה של העותרת היא, כי המשיבה אינה מוסמכת להתנות פתיחת תיק בקשה להיתר בניה, בתשלום היטלי פיתוח. מהוראותיהם של חוק עזר לבית דגן (תיעול) התשס"ג – 2003 (להלן: "חוק התיעול") וחוק עזר לבית דגן (סלילת רחובות) התשס"ב – (להלן:"חוק הסלילה") עולה בבירור, כי הדרישה לתשלום ההיטל תימסר "עם הגשת בקשה למתן היתר בניה בנכס". לטענת העותרת, הכוונה היא לשלב לאחר שהוועדה המקומית החליטה לאשר את הבקשה להיתר, ובטרם הוצא היתר בפועל. לטענתה, המשיבה מוסמכת לגבות היטלי פיתוח בגין בניה חדשה או תוספת בניה לנכס קיים, רק לאחר שהוועדה המקומית אישרה למגיש הבקשה לפעול להוצאת היתר בניה או לאחר שאישרה את תכניות הבניה. כאן, המשיבה מבקשת לגבות היטלי פיתוח כתנאי להגשת הבקשה להיתר, כתנאי לפתיחת תיק בוועדה המקומית, ולכך אינה מוסמכת, לפי חוקי העזר הנ"ל. עד כאן – טענת העותרת.
3.המשיבה מעלה, בתגובתה לעתירה, טענת שיהוי בהגשת העתירה, שכן, דרישות התשלום הוצאו ביום 20.9.16, אך העתירה הוגשה רק ביום 2.3.17.
אינני סבור כי עתירה זו דינה להידחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה.
העותרת טוענת בעתירתה (סעיף 9, סעיף 10) כי דרישות התשלום הנ"ל כלל לא הומצאו לה.
לעותרת נודע על הדרישות הללו, ואז נוהל משא ומתן בינה לבין המשיבה, והמשיבה טוענת (סעיף 2.13 לתגובתה לעתירה) כי הושג סיכום מפורש עם מנהל העותרת ביחס לתנאי ההסכם (היינו – תשלום של 20% מדרישת התשלום לאלתר; ותשלום היתרה בעת קבלת ההיתר, תוך העמדת ערבות בנקאית על ידי העותרת להבטחת תשלום היתרה). מסמכים להוצאה לפועל של ההסכם הנ"ל הועברו על ידי המשיבה אל העותרת ביום 17.11.16. במצב דברים זה, ברור שלא היה מקום שהעותרת תפנה בשלב זה לביהמ"ש, דבר שהיה מתפרש כפניה מוקדמת, ללא מיצוי ההליכים, ואולי אף כחוסר תום לב במשא ומתן. העותרת פנתה אל המשיבה פעמיים, ביום 21.12.16, וביום 3.1.17, בהשגות שונות על ההיטלים, וקיבלה את תשובתה של המשיבה ביום 23.1.17. העתירה הוגשה ביום 2.3.17, משמעה בתוך פחות מ-45 ימים ממועד קבלת התשובה. אינני סבור, בנסיבות אלה, כי חל שיהוי בהגשת העתירה.
4. לגופו של ענין, טוענת המשיבה, שאכן, לפי חוקי העזר הנ"ל, המועד להוצאת הדרישה לתשלום ההיטלים הוא עם הגשת הבקשה להיתר בניה, אולם הכוונה איננה לשלב לאחר שהוועדה המקומית החליטה לאשר את הבקשה להיתר, אלא הכוונה היא לשלב הראשון, שלב קליטת תיק הבקשה להיתר.
בשלב הזה – כך לפי נהלי הוועדה המקומית מצפה אופק – נדרש אישור המשיבה על גבי התכנית, ואישור זה לטענתה הוא אישור על תשלום היטלי הפיתוח. הדברים נעשים כך משום שהוועדה המקומית מצפה אופק היא ועדה מרחבית: אין למשיבה ועדה מקומית "משלה", באופן שיש לה למעשה שליטה על הוצאת ההיתרים. כאמור, כאן מדובר בוועדה מרחבית, ולמשיבה יש ייצוג של חבר אחד מתוך שבעה בוועדה המרחבית, והתוצאה היא, שהמשיבה איננה הגורם המחליט, ואין לה כל אפשרות למנוע הוצאת היתר בניה בשל אי תשלום ההיטלים. זו הסיבה לכך שהמשיבה דורשת לשלם את היטלי הפיתוח בטרם פתיחת תיק הבקשה להיתר בוועדה המרחבית מצפה אופק, וכנגד קבלת אישור המשיבה לפתיחת התיק. לסיכום, עמדת המשיבה היא, כי התשלום של ההיטלים ייעשה כתנאי מוקדם להגשת בקשה להיתר בניה לוועדה המרחבית מצפה אופק.
5.אינני מקבל את עמדת העותרת, כי המועד שבו מוסמכת המשיבה להוציא דרישה לתשלום היטלי הפיתוח הוא – לאחר שהוועדה המקומית החליטה לאשר את הבקשה להיתר, או לאחר שאישרה למגיש הבקשה לפעול להוצאת היתר בניה, או לאחר שאישרה את תכניות הבניה. הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוקי העזר, הקובעות במפורש, כי דרישת התשלום תימסר עם הגשת הבקשה למתן היתר בניה, להבדיל מאישור הבקשה למתן היתר בניה.
6.אינני מקבל גם את עמדת המשיבה, כי היא מוסמכת להוציא דרישה לתשלום היטלי הפיתוח בטרם וכתנאי מוקדם להגשת בקשה להיתר בניה. גם עמדה זו איננה מתיישבת עם הוראות חוקי העזר, הקובעות, כאמור, כי דרישת התשלום תימסר עם הגשת הבקשה למתן היתר בניה, ולא טרם הגשת הבקשה. אינני מתעלם מהרציונל, כפי שהוסבר ע"י ב"כ המשיבה והובא לעיל, אך כאמור הדבר אינו מתיישב עם לשונם הפשוטה והברורה של חוקי העזר. תתכבד המשיבה ותמצא את הדרך החוקית להבטיח שלא יינתנו היתרים בטרם שולמו ההיטלים, או לחלופין תתכבד ותתקן את חוקי העזר. כפי נוסחם של חוקי העזר הנ"ל כיום, אני מקבל את עמדת העותרת, כי אין זה בסמכותה של המשיבה להתנות פתיחת תיק בקשה להיתר בוועדה המקומית בתשלום היטלי הפיתוח.
7. המועד שבו מוסמכת המשיבה להוציא דרישה לתשלום היטל תיעול או דרישה לתשלום היטל סלילת החובות הוא: עם הגשת בקשה למתן היתר בניה בנכס.
בעניין זה, דעתי היא כי אין די בעצם הגשת הבקשה פיזית במשרדי רשות הרישוי המקומית, שהרי קיימים תנאים מוקדמים לקליטת בקשה להיתר, ורק אם עמדה הבקשה בתנאים אלה – רק אז היא "נקלטת" (ראה סעיף 145(א3) לחוק התכנון והבניה). בקשה שלא עמדה בתנאים המוקדמים לקליטתה, ולא נקלטה, אין לראותה כבקשה ש"הוגשה" (וככל הידוע לי, גם לא פותחים בגינה תיק בקשה להיתר). רק לאחר "קליטת" הבקשה להיתר, ופתיחת תיק בקשה להיתר, רק אז מתחיל מנין 45 הימים, שבמהלכם חייבת רשות הרישוי המקומית ליתן החלטתה ביחס לבקשה (סעיף 145(ב1) לחוק).
כך גם מציין פרופ' א' נכתב בספרו "תכנון ובניה, חלק שני, הליכי רישוי והיתרים, אכיפה ושפיטה", הוצאת חושן למשפט, מהד' ראשונה, תשע"ה-2015, בעמוד 104:
"עם "קליטתה" של הבקשה להיתר, בהיותה עונה על התנאים המוקדמים כאמור לעיל, כי אז תיחשב הבקשה כ"מוגשת" לרשות הרישוי המקומית, כאמור מסעיף 145(א3)(1) לחוק".
8.במקרה שלפניי, טרם הוגשה בקשה לקבלת היתר לרשות הרישוי המקומית; טרם נבדק אם היא עומדת בתנאים המוקדמים לקליטת בקשה להיתר; טרם נקלטה הבקשה; וטרם נפתח תיק בקשה להיתר. לפיכך לא הייתה המשיבה רשאית להוציא לעותרת את הדרישות לתשלום היטל תיעול והיטל סלילת רחובות, והדרישות שהוצאו על ידה אינן תקפות. רק לאחר התקיימות התנאים שציינתי בפסקה זו, תהיה המשיבה מוסמכת, בהתאם לחוקי העזר, להוציא לעותרת את הדרישות לתשלום ההיטלים.
הטענה כי שולמו היטלי פיתוח בגין אותם שטחים בעבר
9.טענתה השנייה של העותרת בעתירתה היא – כי היא פנתה אל המשיבה והציגה בפניה נתונים מהם עולה לטענתה כי כבר שולמו היטלי פיתוח בגין אותם שטחים בעבר, אולם המשיבה התעלמה מפניותיה, וסירבה למסור לעותרת פרטים בנוגע לתשלומים קודמים. הנתונים אשר העותרת מדברת בהם, הם: העובדה שבשנת 1986 ניתן היתר בניה לנכס נושא עתירה זו, אולם הבניה לא בוצעה בסופו של דבר, אך העותרת טוענת כי לאור קיומו של ההיתר, ניתן להסיק כי המשיבה גבתה ככל הנראה היטלי פיתוח.
העותרת מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי אין למשיבה סמכות מכוח חוק העזר לתיעול, לגבות תשלום חוזר בגין רכיב הקרקע, שעליו כבר שולמו היטלים או דמי השתתפות בעבר. הכלל הוא, שאין לגבות היטלים בגין שטח שכבר נגבו בגינו היטלים בעבר. אמנם, אין בידי העותרת הוכחות כי שולמו היטלי פיתוח בגין רכיב הקרקע בעבר, אך זוהי " הנחת היסוד" שלה (סעיף 55 לעתירה), המבוססת על היתר הבניה שניתן בשנת 1986, וההיתר שניתן לבניין בשנת 1967.
10.המשיבה, משיבה על האמור לעיל, כי מוטל על העותרת הנטל להוכיח את טענתה, כי שולמו היטלי פיתוח בגין אותם שטחים בעבר (עת"מ (חי')24308-12-12 אקסלברד נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור). אמנם, העותרת איננה טוענת כי היא שילמה, אלא כי היטלי הפיתוח שולמו ע"י בעלי היתרי הבניה דאז, אך גם טענה זו מוטל עליה הנטל להוכיחה, בהתאם לכלל, כי כל בעל דין, הטוען טענה חשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה (ע"א 7340/13 מ"י נ' אלשער, בפיסקה מ"ה).
במקרה שלפניי, אין בידי העותרת שמץ של הוכחה לטענתה העובדתית. נהפוך הוא, המשיבה טוענת כי הוכח שלא שולמו בעבר דמי השתתפות או היטלים בגין תשתיות התיעול והסלילה:
חוק העזר לתיעול משנת 2003 הוא הראשון שהטיל היטלי תיעול בתחומה של המשיבה. לפני שנת 2003 לא היה קיים חוק עזר לתיעול אצל המשיבה. מכאן שהמשיבה לא גבתה ולא הייתה רשאית לגבות היטל תיעול, או דמי השתתפות בהתקנת תשתית התיעול, לפני שנת 2003; ומכאן שמעולם לא שולמו היטל תיעול, או דמי השתתפות בתשתית התיעול, בגין הקרקע או בגין בניית הבניין הישן.
אשר להיטל סלילה, לטענת המשיבה, הבניין הישן נבנה בשנות ה-60 ע"י מדינת ישראל, וככל הידוע למשיבה, מדינת ישראל לא שילמה למשיבה סכומים כלשהם בגין תשתיות הסלילה והתיעול, לא כדמי השתתפות, ולא כהיטל או אגרה (סעיף 2.5 לכתב תשובה לעתירה).
11.בדיון בפניי הוסיפה ב"כ המשיבה וציינה, כי בבדיקה בתיק הבניין, לא נמצאה קבלה על תשלום היטלים בעבר, ועובדה זו מהווה, לטענתה, הוכחה לכך, שלא שולמו היטלים, בדומה לפסיקה שקבעה כי העדר היתר בניה בתיק בנין מהווה הוכחה לכך שלא ניתן היתר (ראה למשל עפ"א (ת"א) 80094/06 סופר נ' מדינת ישראל). אינני רואה חובה להביע דעה בעניין אחרון זה, באשר די לי במה שנאמר לעיל.
הטענה כי דרישות התשלום לא נערכו כדין
12. מוסיפה העותרת וטוענת, כי דרישות התשלום לא נערכו כדין, באשר לא צוין בהן מהן העילות המקימות את החבות, ומהן דרכי ההשגה העומדות בפני העותרת. כמו כן, בחוק העזר לסלילת רחובות ישנם תעריפים שונים, אך בדרישת התשלום לא פורט באיזה חיוב מדובר.
אינני מקבל טענה זו. בחוק העזר לתיעול ובחוק העזר לסלילת רחובות צוין מהם הפרטים שצריכים להיכלל בדרישת התשלום (סכום ההיטל; הפרטים ששימשו יסוד לחישובו; והמועד תשלומו) ופרטים אלה מופיעים בדרישות התשלום. דרכי ההשגה לא צוינו, מן הטעם הפשוט, שאין בחוקי העזר הללו כל הליך של השגה או ערעור על דרישות לתשלום היטל סלילה או היטל סלילת רחובות.
בכל מקרה, בחוקי העזר נושא דיוננו נקבע מפורשות, כי אין בפגם שנפל בדרישת התשלום כדי לגרוע מחובת בעל הנכס לשלם את ההיטל.
ולבסוף, בפסיקה נאמר כי " צריך שתקיימנה נסיבות חמורות ועילות כבדות משקל כדי שהחיוב בהיטל יאוין עקב פגם בדרישת התשלום" (עת"מ (מרכז) 51094-05-12 אקוואריוס נ' עיריית נתניה, בפיסקה ז'). ואין חולק שנסיבות ועילות כאלה לא התקיימו בענייננו.
הטענה כי התחשיבים לא נבדקו ע"י המשיבה כל 5 שנים
13. טענה נוספת של העותרת בעתירתה נסמכת על נוהל משרד הפנים מיוני 2005, הנוגע להעברת חוקי עזר אל משרד הפנים לצורך פרסומם. בין היתר נאמר בנוהל, כי משרד הפנים בשנים האחרונות קובע לעיתים כי יוגבל תוקפם של היטלים מסוימים. הדבר נעשה בד"כ כאשר אין ודאות, שההנחות והנתונים הכלולים בתחשיב, יישארו בעינם מעבר לתקופת ההגבלה. הדבר נעשה באמצעות סעיף הגבלת תוקף, סעיף הקובע כי ההיטלים לפי חוק העזר, החל מתאריך X בעתיד, טעונים אישור מליאת המועצה ושר הפנים. עוד קובע הנוהל, כי על הרשות המקומית לנהל מעקב אחר משך תוקף התעריפים, ולדאוג לפעול בהתאם לקבוע בסעיף הנ"ל מבעוד מועד ( עד כאן הוראות הנוהל הנ"ל).
בנוסף לכך, חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 3/2006 קובע כי חוקי עזר רבים של הרשויות המקומיות, שמכוחם הן גובות אגרות והיטלים, הותקנו לפני שנים רבות ( 10 – 30 שנה), בלא שהרשויות בחנו מחדש את גובה התעריפים שהן גובות בגין השירותים. בשל ריבוי חוקי עזר ישנים מאוד, בלא שייבדקו תעריפי האגרות וההיטלים מול התפתחויות כלכליות המשפיעות על עלות השירות הניתן ומול גורמים כלכליים נוספים, עלולים התעריפים שייגבו שלא לשקף את ההתפתחויות הכלכליות שהתרחשו. לכן יש לערוך בדיקה תקופתית של התעריפים והשוואתם לשינויים בעלויות השירות שניתן ולהשפעות כלכליות במשק לאורך התקופה. "לפיכך, הננו להנחות את הרשויות המקומיות כי עליהן לבחון את תעריפי האגרות וההיטלים בתום חמש שנים לכל היותר מאז העדכון האחרון, ובמידת הצורך – לעדכנם ולתקנם על ידי הגשת תיקון לחוק העזר” (עד כאן לשונו של חוזה המנכ"ל).
העותרת טוענת כי חוקי העזר נושא עתירה זו עודכנו 15 שנה לפני דרישות התשלום לעותרת. לטענתה, רשות מקומית שאינה מעבירה את תעריפי ההיטלים לבחינה ואישור מחדש כל חמש שנים, אינה מוסמכת להטיל חיובים לפי אותם חוקי עזר.
העותרת מוסיפה וטוענת, כי ההיטלים אשר המשיבה מחייבת אותה הם מיושנים ואינם תואמים למציאות. לטענתה, התחשיב אינו תואם, מחד גיסא, להוצאותיה הנכונות והעכשוויות של הרשות לשם ביצוע התשתית נשוא החיוב, ומאידך גיסא, להיקף הנכסים הנכון שאמור להשתתף במימון התשתית הזאת, ולפיכך מדובר לטענתה לא בהיטל, כי אם במס, שאין בסמכותה לגבותו.
חיובה של העותרת בהיטלים לפי תעריפים שלא עודכנו מזה שנים רבות נגוע לטענת העותרת באי סבירות קיצוני ובעיוות ממשי, שאמור להביא לביטולם.
14.אינני מקבל טענות אלה. כפי שמציינת המשיבה בתגובתה לעתירה, חוקי העזר נושא דיוננו אושרו ע"י שר הפנים, לאחר שהשר או מי מטעמו בדקו, ואישרו, את התחשיבים שהמשיבה הגישה לשר הפנים, והמשמשים בסיס לקביעת ההיטלים.
שני חוקי העזר נושא דיוננו נחקקו לפני הנוהל הנ"ל, וחוזר המנכ"ל הנ"ל, ואין בחוקי עזר אלה סעיף של הגבלת תוקף.
ומכל מקום, נוהלי משרד הפנים, או חוזר המנכ"ל, אין בכוחם לשנות או לפגוע בהוראות חוקי העזר (שהם בבחינת חקיקת משנה), או לבטלם, או לאיין סמכותה של המשיבה להטיל חיובים מכוחם. לא בנוהל ולא בחוזר המנכ"ל אין כל אמירה אשר משתמע ממנה כי בהעדר בחינת התעריף מחדש כל חמש שנים, פג תוקפו של חוק העזר, או לא ניתן להטיל חיובים מכוחו.
15.טענותיה של העותרת על כך שהתעריפים בחוקי עזר אלה הם מיושנים ואינם תואמים למציאות העכשווית (הן בצד ההוצאות, הן בצד הנכסים) הן טענות כלליות, שלא גובו בתשתית עובדתית כלשהי. "חזקה על רשות שהיא פועלת כדין, והטוען כי פעולה מסוימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה. וכן, הלכה היא כי לשם הרמת נטל ראייתי זה, לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה" (בר"ם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה, בפיסקה 6). הטענה כי התעריפים כאן אינם תואמים למציאות היום נטענה ללא כל תשתית עובדתית שהיא, ודינה להידחות.
כך גם הטענות בדבר אי סבירות קיצונית הן טענות בעלמא, ולא מעבר לכך. בפסיקה נאמר לא פעם, כי פסילתו של חוק עזר תיעשה רק לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים ביותר (בג"ץ 129/57 מנשי נ' שר הפנים פ"ד י"ב 209, בעמ' 221).
ביהמ"ש יפסול מעשה חקיקה של רשות מקומית, במקרה של הפליה, או שרירות, או כשחוק העזר נראה לו מופרך מעיקרו מכל טעם חשוב אחר (ע"א 384/58 ז'בנר נ' עת"א פ"ד י"ד 419).
"חקיקת משנה של רשות מקומית תיפסל מחמת אי סבירות קיצונית ביותר, ולא בשל כל אי סבירות של מה בכך" (בג"ץ 428/72 בונה נ' עת"א פ"ד כ"ז (1) 393, בעמ' 398).
"הלכה היא, כי בית משפט לא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא לוקה באי סבירות. אשר לאופייה ולדרגתה של אי הסבירות השתמשה הפסיקה במונחים, כגון אי סבירות משמעותית, אי סבירות מהותית, אי סבירות היורדת לשורש העניין, אי סבירות קיצונית וכיו"ב. בביטויים אלה יש כדי לבטא אי סבירות חריגה, הדרושה על מנת להביא לפסלותה של תקנה .........
אי הסבירות, ממנה נלמדת בטלות התקנה, צריכה להיות קיצונית ביותר, ולא אי סבירות של מה בכך" ......... וכן " הלכה פסוקה היא, כי רק אי סבירות קיצונית היא שתביא לבטלותה של חקיקת משנה, שאחרת לא יתערב בית המשפט במדיניות שנראית למחוקק המשנה כראויה להפעלה באמצעותן של התקנות ........" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה פ"ד נ"ד (4) 319, בעמ' 325).
16.כך גם קבעה הפסיקה, כי "על המבקש להשיג על תקפותה של ההחלטה המנהלית בעילת חוסר סבירות, להראות כי ההחלטה לוקה באי סבירות רבתי" (בר"ם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה, בפיסקה 6). "על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטת הרשות, צריך שהסטיה ממתחם הסבירות תהא קיצונית" (ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים פ"ד נ"ח (5) 933, בעמ' 946).
למותר לציין, כי העותרת לא הוכיחה כל חריגה – לבטח לא חריגה קיצונית – ממתחם הסבירות, במקרה זה.
טענת התיישנות
17.ולבסוף טוענת העותרת, כי דרישות תשלום עבור היטלים מתיישנות כעבור שבע שנים ממועד התגבשות עילת החיוב, וככל שהמשיבה במקרה דנן לא גבתה חיובים אלה בעבר, הרי שחלה עליהם התיישנות.
אף טענה זו דינה להידחות. אכן, החבות לשלם היטל סלילת כבישים, או היטל סלילת מדרכות, או היטל תיעול, קמה, לפי חוקי העזר, בעקבות סלילת הכביש הגובל או המדרכה הגובלת בנכס, או בעקבות ביצוע עבודת תיעול בתחומה של המשיבה. אולם לפי הוראות חוקי העזר ניתן לדרוש תשלום ההיטל גם בהתרחשותם של אירועים מאוחרים יותר, המקימים חבות בתשלום, והם: הוספת בניה, או בניה חדשה בנכס; שינוי ייעודה של אדמה חקלאית, או שימוש חורג באדמה חקלאית; הגשת בקשה למתן תעודת העברה לרשם המקרקעין; הגשת בקשה לאישור המועצה המקומית לצורך העברת זכויות חכירה ע"י מינהל מקרקעי ישראל. במקרה שבפניי, העותרת מבקשת כיום לבנות תוספת בניה בנכס, וזהו "אירוע מס" המקים חבות בתשלום היטל סלילת רחובות, לפי סעיף 2(ב)(2) וסעיף 2(ג)(2) לחוק העזר לסלילה, וחבות בתשלום היטל תיעול, לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק העזר לתיעול.
דין טענת ההתיישנות להידחות אפוא (והשווה לפסיקת כב' השופט רון שפירא בעת"מ (חי') 24308-12-12 אקסלברד נ' מועצה מקומית פרדס חנה כרכור).
סיכום
18. (א) אני מקבל את עתירתה הראשונה של העותרת, וקובע כי אין זה בסמכותה של המשיבה להתנות פתיחת תיק בקשה להיתר, בוועדה המקומית מצפה אפק, בתשלום היטל תיעול והיטל סלילת רחובות. לפיכך, דרישות התשלום שהוצאו לעותרת אינן תקפות. לאחר שתוגש ע"י העותרת בקשה לקבלת היתר בניה לרשות הרישוי המקומית; לאחר בדיקה האם הבקשה עומדת בתנאים המוקדמים לקליטת הבקשה; ולאחר קליטת הבקשה' ופתיחת תיק בקשה להיתר – תהיה המשיבה מוסמכת להוציא לעותרת דרישות לתשלום היטל תיעול והיטל סלילת רחובות.
(ב)אני דוחה את עתירתה השניה והשלישית של העותרת, לקבוע כי סמכותה של המשיבה לגבות ההיטלים הנ"ל קמה רק לאחר שהוועדה המקומית אישרה למגיש הבקשה לפעול להוצאת היתר בניה, או לאחר שאישרה את תכניות הבניה.
(ג)אני דוחה את טענת העותרת בדבר היטלים או דמי השתתפות שכבר שולמו בעבר, בהעדר כל הוכחה לטענות אלה.
(ד) אני דוחה את עתירתה של העותרת לקבוע כי אין למשיבה סמכות להטיל חיובים בגין חוקי העזר, משום שלא עדכנה את התחשיבים והתעריפים כל חמש שנים, כנדרש בנוהל משרד הפנים ובחוזר המנכ"ל.
19.המשיבה תישא בהוצאות העותרת (אגרת הגשת העתירה), וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד של העותרת בסך 9,000₪ (כולל מע"מ), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ד' אב תשע"ז, 27 יולי 2017, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
