ערעור בנושא חוזים בין בני זוג לשעבר

השופט י. אטדגי:

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ארבל-אסל) בתמ"ש 54408-10-15.

פרק עובדתי

1. הצדדים ,זוג נשוי לשעבר, נישאו ביום 21.8.2011.

במהלך שנת 2014 התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים בבית המשפט לענייני משפחה.

במסגרת אחד ההליכים הגיעו הצדדים ביום 1.6.2014 להסכמה בדבר פירוק השיתוף בדירת המגורים (להלן-הדירה) וההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין.

הסכמת הצדדים כללה את הדברים הבאים:

הדירה תימכר על ידי הצדדים בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר;

אם יחול מס בשל העובדה שהייתה דירה נוספת על שם המשיבה או בגין הדירה הנוכחית של המשיבה, המס ישולם על ידי המשיבה בלבד;

התמורה שתתקבל ממכירת הדירה תשמש לסילוק חוב המשכנתא והוצאות המכירה, והיתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים;

עד למכירת הדירה, דמי השכירות שיתקבלו בקשר להשכרתה ישמשו לתשלום החזרי המשכנתא וההוצאות שיחולו על הדירה.

הצדדים התגרשו ביום 27.7.2014.

2. במהלך התקופה שבין 27.8.2014 ל-2.11.2014 הוחלפו בין הצדדים תכתובות דוא"ל שתפורט להלן:

ביום 27.8.2014 כתב המערער למשיבה כדלקמן:

"שלום [המשיבה],

כפי שאת יודעת הדירה מוצעת למכירה ביד 2 במחיר 2,300,000 ₪. מהו המחיר המינימלי לסגירה מבחינתך?

כמו כן, מספר מתווכים פונים אלי בבקשה לבלעדיות או לתשלום דמי תיווך במקרה שיביאו קונה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

[המערער]".

למחרת, ביום 28.8.2014, השיבה המשיבה למערער באמצעות בא-כוחה דאז, עו"ד יורם ירקוני, כדלקמן:

"1. קיים רוכש פוטנציאלי לדירה בתמורה מיידית של סך 1.9 מיליון ₪. [המשיבה] מוכנה למכור את החלקה במחיר זה.

2. אודה על הסכמת או דחייתה של הצעה זו.
3. הואיל והמציע מחזיק בכסף ומעוניין לסגור עסקה מיידית – אודה על קבלת תגובתך לאלתר".

המערער השיב ביום 31.8.2014 לב"כ המשיבה כדלקמן:

"עו"ד ירקוני שלום רב,

קיבלתי את מכתבך מיום 28 דנא בתודה.

אני סבור שניתן להשיג תמורה גבוהה יותר עבור הדירה.

אולם, ככל ומרשתך עומדת על מכירה מיידית, חרף המוסכם והפסוק, יש בנכונותי לרכוש את חלקה בדירה בהתאם לשווי של 1,900,000 ₪.

בברכה,

[המערער]".

ביום 2.9.2014 כתב ב"כ המשיבה למערער כדלקמן:

"שלום לך

מרשתי מסכימה למכור את חלקה לך בעסקת מזומן מהירה.

יערך הסכם גירושין מתוקן, תבוצע העברה אגב גירושין ללא מס כל שהוא

המשכנתא תפרע או תעבור לחובתך בלבד –

ומרשתי תקבל את מלוא הסכום שנותר לזכותה.

עד לקבלת מלוא הסכום – דמי השכירות יחולקו.

במידה ולא יחתם הסכם בתוך זמן קצר –

ההצעה מבוטלת ולא יהיה מנוס ממינוי כונס נכסים.

בכבוד רב

יורם ירקוני, עו"ד".

המערער השיב לב"כ המשיבה ביום 5.9.2014 כדלקמן:

"שלום יורם,

אתה מוזמן לשלוח טיוטה של הסכם

[המערער]"

משהתעכב משלוח טיוטת ההסכם, כתב המערער לב"כ המשיבה ביום 14.9.2014:

"יורם שלום,

מה קורה עם ההסכם?

[המערער]".

המערער שב ופנה לב"כ המשיבה ביום 17.9.2014 כדלקמן:

"שלום יורם.

מרשתך הסכימה למכור לי את זכויותיה בדירה בהתאם לשווי של 1,900,000 ₪.

בהתאם למתווה שהצעת אף פעלתי לגייס מימון.

אינך משיב לפניותיי ואני ממתין כשבועיים שתשלח אליי הסכם מתאים.

אודה לך על הסדרת הנושא בהקדם.

בברכה,

[המערער]".

ביום 21.9.2014 השיב ב"כ המשיבה למערער:

"שלום לך

אנו מכינים טיוטה שתועבר אליך בימים הקרובים".

המערער פנה שוב לב"כ המשיבה ביום 19.10.2014 כדלקמן:

"יורם בוקר טוב,

טרם קיבלתי טיוטה כפי שהתחייבתם.

הנושא נמשך ונמשך ואתה מתעלם מפניותיי אליך. גם הודעות שהשארתי במשרדך לא זוכות למענה. מן הנימוס להחזיר טלפון.

היה ולא תועבר טיוטה בימים הקרובים, אפנה לבית המשפט תוך שאעמוד על חיוב מרשתך בהוצאות ריאליות.

התראה נוספת לא תישלח.

בברכה,

[המערער]".

ב"כ המשיבה השיב למערער ביום 26.10.2014:

"שלום לך

הנושא בטיפול לעריכת הסכם.

כל התנהלות שלך מול [המשיבה], ההתלהמות והמשחקים עם המזונות ועם הילדה – רק מעכבים..

לכשתהיה הטיוטה מוכנה – אעביר אליך.

בברכה

יורם ירקוני".

המערער פנה שוב לב"כ המשיבה ביום 31.10.14:

"יורם שלום רב

בהמשך להסכמתה של מרשתך למכירת זכויותיה בדירה אלי, מצ"ב טיוטה של הסכם.

ביום א' אפנה לבנק דיסקונט להוצאת מכתב כוונות לסילוק המשכנתא.

אני מבקש לסיים עם העניין בהקדם האפשרי.

בברכה,

[המערער]"

ב"כ המשיבה השיב למערער ביום 2.11.2014 כדלקמן:

"שלום לך.

כשהטיוטה תהא מוכנה אשלח אליך.

משחקים משפטיים לא יועילו.

את הפניות אלי לאיסוף חומר – אין טעם שתשלח.

תוכל לשמור אותם אצלך.

כפי שהבהרתי לך אין שום עסקת מקרקעין נפרדת.

הכל יהיה במסגרת הסכם גירושין הכולל כל שנותר במחלוקת.

די להתחכמות.

בכבוד רב

יורם ירקוני, עו"ד".

באותו יום, השיב המערער לב"כ המשיבה כדלקמן:

"יורם שלום

כבר ביום 1.6.14 היתה הסכמה למכירת הדירה. הסכמות אלו קיבלו תוקף של פס"ד.

ביום 2.9.14 הסכימה מרשתך למכירת זכויותיה בדירה אלי בהתאם לשווי של 1,900,000 ₪.

ביקשת לתקן את הוראות פס"ד מיום 1.6.14 כדי שהעברת הזכויות תתבצע אגב גירושים (מטעמי מס של מרשתך). גם לכך הסכמתי.

מאז חלפו חודשיים וטרם נשלחה על ידך טיוטה בעניין כה פשוט, למרות אין ספור פניות שלי אליך.

אני דוחה מכל וכל את טענותיך שבאות להצדיק את הסחבת. מרשתך גורמת לי נזקים כבדים.

אני מצפה לקבל את התייחסותך להסכם ששלחתי שלשום – ללא דחיות נוספות. היה ומרשתך לא תסדיר את העברת זכויותיה בדירה אליי תוך 10 ימים אפעל בהתאם.

זוהי בהחלט התראה אחרונה בעניין.

בברכה,

[המערער]".

בשלב זה הסתיימה התכתובת בין הצדדים והחלו ההליכים המשפטיים.

3. קדמה לתביעה מושא הערעור תביעה אחרת שהגיש המערער לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, תובענה להליכי ביצוע, במסגרתה טען המערער כי השתכלל בין הצדדים הסכם, ודרש להורות למשיבה לחתום על כל הדרוש לצורך השלמת העסקה.

המשיבה טענה כי סעד של אכיפת הסכם חדש שנערך כביכול בין הצדדים אינו ניתן לתביעה לפי סעיף 7 הנ"ל, שעניינו ביצוע של פסק דין בלבד (וזאת בנוסף לטענות נוספות שנטענו על ידה לגוף העניין).

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת המשיבה והורה על סילוק התביעה על הסף.

המערער ערער על פסק הדין, אולם בהסכמת הצדדים הערעור נדחה, תוך הבהרה כי סילוק התביעה על הסף הינו בגדר מחיקה ולא בגדר דחייה ולכן המערער רשאי להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט (עמ"ש 42257-04-15).

4. בעקבות כך הגיש המערער את התביעה מושא הערעור, שהסעדים העיקריים שנתבעים בה הם:

האחד - ליתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי ביום 2.9.2014 רכש המערער מהמשיבה את זכויותיה בדירה וזאת בתמורה לתשלום מחצית ההפרש שבין 1,900,000 ₪ ליתרת המשכנתא לסילוק.

השני - לאכוף על המשיבה את ביצועו של הסכם המכר ולקבוע כי בתמורה לתשלום מחצית ההפרש כאמור, תירשמנה זכויותיה של המשיבה ע"ש המערער.

כן ביקש המערער באותה תביעה, לחייב את המשיבה לחתום על כל המסמכים והאישורים הנדרשים לשם השלמת העסקה; למנות את באת-כוחו לכונסת נכסים לשם העברת הזכויות ולהתיר לו פיצול סעדים בגין נזקים שטרם התגבשו.

המשיבה טענה בכתב ההגנה, בין היתר, כי היא הסכימה למכור למערער את חלקה רק במסגרת הסכם גירושין כולל, אך המערער הוא שהכשיל את החתימה על הסכם גירושין כולל, וכן היא טענה "לא נחתם שום הסכם, לא היה שום הצעה וקיבול" (סעיף 8 לכתב ההגנה, מוצג 5 למוצגי המערער).

פסק הדין של בית המשפט קמא, הערעור ותמצית טענות הצדדים

5. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער, בקבעו כי "לא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב" (סי' 82 לפסה"ד), וחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך 40,000 ₪.

בית המשפט קבע כי מכתבו של המערער מיום 31.8.2014 אמנם מהווה הצעה, אולם תשובת ב"כ המשיבה ביום 2.9.2014 מהווה קיבול שיש בו תוספת, בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים), ומשכך מדובר לא בקיבול אלא בהצעה חדשה.

לטעמו של בית המשפט קמא, ההצעה החדשה של ב"כ המשיבה לא הייתה להתקשר בעסקה אלא הצעה לניהול משא-ומתן בלבד ומכאן שאין מדובר בהסכם מחייב אלא בשלב של משא ומתן בלבד.

בית המשפט סבר שלא עלה בידי המערער להצביע על נקודת זמן שבה נכרת הסכם בין הצדדים.

6. בערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית המשפט קמא נטען, בין היתר, כי מסקנת בית המשפט קמא לפיה מכתבו של ב"כ המשיבה ביום 2.9.2014 הינו "קיבול בתנאים" – שגויה; לחילופין, גם אם היה מדובר ב"קיבול מותנה" אזי "ההצעה" הגלומה בו התקבלה ע"י המערער; מהראיות עולה בבירור כי התקיימו כל התנאים הנדרשים להתגבשות הסכם מכר; בפסק הדין קיימות טעויות משפטיות בולטות, סטיות מהלכות ופרשנות שגויה של הדין.

המשיבה, מנגד, ביקשה לתמוך את עיקרי הטיעון בנימוקי בית המשפט קמא, ולטענתה, הצדדים לא הביעו מפגש רצונות, גמירת דעת ומסוימות, והמשא ומתן לא השתכלל לכדי הסכם מחייב. עוד טענה המשיבה באשר לדרישת הכתב, כי העדר הסכם חתום מהווה ראיה חשובה ביותר המעידה על העדר גמירת דעת, מקום בו רצונם המשותף של הצדדים היה בחוזה כתוב וחתום.

דיון והכרעה

7. ההכרעה הנדרשת במסגרת הערעור איננה במחלוקות עובדתיות, אלא בפרשנות המשפטית שיש לתת להן ובמסקנות המשפטיות המתחייבות מכך.

אני סבור כי הפרשנות המשפטית שיש לתת לעובדות שנפרשו לעיל מובילה למסקנה המשפטית, כי אכן נכרת הסכם בין הצדדים, לפיו מכרה המשיבה למערער את חלקה בדירה, על פי שווי דירה של 1,900,000 ₪, ועל כן דין הערעור להתקבל.

8. הערעור שלפנינו מחייב אותנו לשוב לעקרונות היסוד של דיני כריתת חוזה.

חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול – סעיף 1 לחוק החוזים.

שני המרכיבים הנדרשים לשם כריתת חוזה הם: גמירת דעת ומסוימות – סעיף 2 לחוק החוזים.

גמירת הדעת שבה מדובר בחוק היא גמירת דעתם של שני הצדדים: המציע והניצע – סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים.

יסוד המסוימת אינו מנותק מיסוד גמירת הדעת. קיימים קשרי גומלין בין יסודות אלה, השלובים זה בזה, ומאפשרים ללמוד על דבר קיומו של האחד מתוך בחינתו של האחר (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673).

9. דרישת המסוימות קבועה כאמור בסעיף 2 לחוק החוזים, ההצעה היא מסוימת כאשר ניתן עם קיבולה להפכה לחוזה שלם ומחייב (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, להלן – שלו, עמ' 175).

לפיכך, על ההצעה להיות מלאה ומדויקת במידה מספקת, עד שניתן יהיה לראות באמור בה, עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף (ע"א 440/75 זנדבק נ' דנציגר, פ"ד ל(2), 260, 269).

אולם, אין משמעותה של דרישת מסוימות שהצדדים יסכימו על כל הפרטים, אלא רק שיסכימו על הפרטים החיוניים. החוזה שנכרת בעקבות ההצעה צריך להיות שלם, לא מושלם (שלו, עמ' 175; ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5), 739, 747).

10. לצורך הכרעה בשאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים, יש להתחיל את הסקירה העובדתית מההסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 1.6.2014 בנוגע לפירוק השיתוף בדירה.

כאמור לעיל, כבר אז הסכימו הצדדים על מכירת הדירה, אמנם בשוק החופשי, ועל חלוקת התמורה ביניהם לאחר תשלום החוב בגין המשכנתא.

כן הסכימו הצדדים כבר באותו הסכם כי אם יחול מס בגין המכירה, הוא ישולם על ידי המשיבה.

כן הסכימו הצדדים, כאמור, כבר אז, כי דמי השכירות מהשכרת הדירה ישמשו לתשלום החזרי המשכנתא והיתרה תחולק ביניהם.

השלב הבא הוא הודעת ב"כ המשיבה למערער מיום 28.8.2014 כי קיים רוכש פוטנציאלי לדירה בתמורה לסך של 1.9 מיליון ₪, ובה מתבקשת עמדת המערער לכך.

בתשובה לכך הודיע המערער לב"כ המשיבה כי הוא מוכן לרכוש את חלקה של המשיבה בדירה בהתאם לשווי של 1.9 מיליון ₪.

11. הודעת המערער מיום 31.8.2014 היא "הצעה" לפי סעיף 1 לחוק החוזים, כפי שגם בית המשפט קמא קבע.

האם תשובת ב"כ המשיבה למערער מיום 2.9.2014 היא "קיבול" לפי סעיף 1 לחוק החוזים?

אני סבור כי התשובה לכך היא חיובית.

ב"כ המשיבה הודיע בצורה ברורה כי המשיבה "מסכימה למכור את חלקה לך בעסקת מזומן מהירה".

אמנם, בהמשך לכך מבקשת ב"כ המשיבה כי ייערך הסכם גירושין מתוקן במסגרתו תבוצע העברת חלקה של המשיבה למערער "אגב גירושין ללא מס כלשהו", כי המשכנתא תיפרע או תעבור לחובת המערער, וכי דמי השכירות יחולקו בין הצדדים עד לקבלת התמורה.

האם יש לראות בדברים הללו "קיבול תוך שינוי", בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים, כפי שסבר בית המשפט קמא?

אני סבור שלא.

כפי שנכתב  בספרה של שלו (עמ' 236) ". . . במהלך המשא ומתן שלאחר התגבשות ההצעה, ייתכנו תגובות, חילופי דברים ותכתובות בין הצדדים שאינם דווקא קיבול תוך שינוי. הצעה נגדית, גישוש או בירורים ובחינת אפשרויות תשלום ותיאום עם המציע אינם מהווים הצעה חדשה. . ." (וראו: ע"א 379/82 נווה עם נ' יעקובסון, פ"ד לח(1), 740, 743).

בענייננו, תשובת ב"כ המשיבה מיום 2.9.2014 לא הוסיפה כל דבר מהותי להצעת המערער. עריכת הסכם גירושין מתוקן שבמסגרתו תבוצע העברה אגב גירושין הינה פועל יוצא מחויב מקבלת ההצעה, שכן קבלת הצעתו של המערער משנה חלק מההסכמה הקודמת שהייתה ביניהם ביום 1.6.2014; העברה אגב גירושים ללא מס איננה מוסיפה או מורידה מבחינתו של המערער, שכן המס בין כה היה מוטל על המשיבה בלבד, בהתאם להסכם מיום 1.6.2014; פירעון המשכנתא קודם לחלוקת התמורה גם הוא תנאי שכבר הוסכם בין הצדדים ביום 1.6.2014; כך גם חלוקת דמי השכירות ביניהם.

מכאן, שלא היה כל שינוי מהותי בהצעה, במובן סעיף 11 לחוק החוזים.

לפיכך, מכתבו של ב"כ המשיבה מיום 2.9.2014 אינו הצעה חדשה, אלא קיבול של ההצעה המקורית של המערער.

12. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם אם היה ניתן לראות בדברים שהוספו במכתבו הנ"ל של ב"כ המשיבה "הצעה חדשה", הרי שתשובת המערער שניתנה סמוך לאחר מכן, ביום 5.9.2014: "אתה מוזמן לשלוח טיוטה של הסכם", ללא כל הסתייגות או העלאת תנאי נוסף, משמעה בוודאי קיבול "ההצעה החדשה".

13. המשיבה טוענת כי המשפט "ייערך הסכם גירושין מתוקן" שנכתב בתשובת בא-כוחה מיום 2.9.2014 מכוון לעריכת הסכם גירושין מתוקן המתייחס למחלוקות נוספות שהיו בין הצדדים, שאינן נוגעות לפירוק השיתוף בדירה. טענה זו דינה להידחות.

לאחר המשפט "יערך הסכם גירושין מתוקן" נכתב פסיק, ולאחריו פירוט הדברים הנדרשים בהסכם המתוקן, כאמור לעיל. כולם קשורים לעסקת מכר הדירה בלבד. אין בתשובת ב"כ המשיבה כל זכר לתנאים נוספים שאינם קשורים לעסקת מכר הדירה.

גם במכתבים הבאים של ב"כ המשיבה למערער מיום 21.9.2014 ומיום 26.10.2014, אין זכר לתנאים הנוספים שאינם קשורים לעסקת המכר. אמנם, במכתב האחרון מיום 26.10.2014 ציין ב"כ המשיבה כי "כל ההתנהלות שלך מול [המשיבה], ההתלהמות והמשחקים עם המזונות ועם הילדה – רק מעכבים", אך הדברים מצוינים כנימוק לעיכוב שליחת הטיוטה הקשורה לעסקת מכר הדירה ולא כתנאי.

רק ביום 2.11.2014 העלה ב"כ המשיבה לראשונה את הטענה כי "אין שום עסקת מקרקעין נפרדת, הכל יהיה במסגרת הסכם גירושין הכולל כל שנותר במחלוקת".

אולם זו התפתחות המאוחרת מכריתת ההסכם ואין בה כדי להשפיע על תוכנו.

14. המשיבה אישרה בחקירתה בבית המשפט קמא (פרוטוקול מיום 1.3.2017 – מוצג 11 למוצגי המערער, סעיפים 65-66), כי התנאים שהיא ביקשה לכלול בהסכם הגירושין המתוקן: שינויים בהסדרי הראיה, הוצאת דרכון רומני לילדה המשותפת וכו' אינם כתובים בתשובת באת כוחה מיום 2.9.2014 והוסיפה (עמ' 66 שורה 2): "אני התכוונתי שהנושאים הללו ייכנסו לשם".

אולם, כפי שנפסק: ". . . כידוע הוא, כי מבחינת גמירת הדעת, הקובעת היא ההצהרה החיצונית ולא הכוונה הסמויה" (ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו (1), 588, 594), וכפי שנכתב בשלו (עמ' 173): "מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן  פנימי של הכוונה... מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת" (ראו הפסיקה הנזכרת בהערת שוליים 9 שם).

לפיכך, וככל שהיתה למשיבה כוונה פנימית ונסתרת כי הסכם מכר חלקה בדירה למערער ייעשה במסגרת הסכם גירושין מתוקן שבו יוסדרו עניינים נוספים ביניהם שאינם נוגעים לדירה, הרי שזו נותרה כוונה סובייקטיבית שאינה יכולה להשפיע על המערכת האובייקטיבית של הדברים, כפי שפורטה לעיל. וזו מצביעה כאמור, על גמירת דעת  ברורה להתקשר בהסכם.

15. המסקנה בדבר קיומה של דרישת המסוימות, ומכאן גם גמירת הדעת, מושפעת גם מכך שלמעשה לא נותרו כל תנאים מהותיים שהיו עלולים להוות סלע מחלוקת בהסכם שהצדדים התכוונו לחתום עליו.

כאמור לעיל, כל התנאים המהותיים: מכירת חלקה של המשיבה למערער, שווי התמורה, חלוקת החוב בקשר למשכנתא, פטור המשיבה ממס (כיוון שההעברה נעשית אגב גירושין) שבא במקום חובתה לשאת בו על פי ההסכם המקורי ואף חלוקת דמי השכירות עד לתשלום התמורה כל אלה היו מוסכמים, כך שלא נותר כל סלע מחלוקת ממשי שיכול היה להכשיל את חתימתו של ההסכם.

ראיה לכך ניתן למצוא גם בטיוטת הסכם המכר ששלח המערער לב"כ המשיבה ביום 31.10.2014 (צורף למוצג 6 למוצגי המערער), משנואש לקבל טיוטה מב"כ המשיבה, שבה נכתב (סעיף 3-ג') כי יתרת התמורה לאחר סילוק המשכנתא תשולם למשיבה בתוך 14 ימים וכי מסירת החזקה בדירה תיעשה עם תשלום מלוא התמורה.

16. המשיבה טוענת כי העדר הסכם חתום מעיד על העדר גמירת דעת.

האם העדרו של הסכם חתום על ידי שני הצדדים מעיד בהכרח על העדר גמירת דעת?

פסיקת בית המשפט העליון עסקה רבות בשאלה זו. אציין כאן מקצתה.

ב-ע"א 57,49/81,571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1)590, נפסק כי החתימה על ההסכם הן מצד הקונה והן מצד המוכר מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירת דעתם של הצדדים. העדר חתימה על חוזה כתוב יהיה, בדרך כלל, משום הוכחה מרחיקת לכת ואולי קונקלוסיבית לטענה כי הצדדים לא הגיעו לגמירת דעת. אולם, ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם היתה גמירת דעת בין הצדדים , למרות שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב.

ב-ע"א 610/85 נווה עם בע"מ (בפירוק מרצון) נ' ש' אלעזרי בע"מ , פ"ד מג(4)312 נפסק (עמ' 318-319), כי החתימה על ההסכם הן מצד הקונה והן מצד המוכר מהווה גורם ראייתי בלבד. אין צורך, אפוא במסמך חתום על מנת להוכיח גמירת דעת, אם כי בהעדר מסמך חתום דרכי ההוכחה הן קשות יותר.

ב-רע"א 10494/94 דור אנרגיה (1988)בע"מ נ' חמדן ,פ"ד נ(5)820, נפסק (עמ'832),כי קיומה של חתימה רק מהווה ראיה חזקה לגמירת דעת הצדדים לחוזה , בעוד היעדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על העדר גמירת דעת, כאשר נסיבות העניין תומכות במסקנה הפוכה.

ב-ע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ (14.12.2016, פורסם בנבו) נפסק, כי היעדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על כוונת הצדדים שלא להתחייב בחוזה. על החסר הראייתי שנגרם עקב היעדרה של חתימה ניתן להתגבר בדרכים שונות, תוך בחינה של כלל נסיבות המקרה.

וראו גם: פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים, כרך א (להלן- פרידמן כהן),עמ' 488: "שאלת החתימה כרוכה ביסוד של גמירת הדעת... העובדה שחתימתו של המתחייב מתנוססת על גבי המסמך שעל פיו הוא נתבע, מעידה על רצונו ליטול על עצמו את ההתחייבות. זוהי ראיה לגמירת דעת, אך אין לומר כי זוהי ראיה חלוטה. בחתימה כשלעצמה אין קסם. העדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על העדר גמירת דעת, ואילו קיומה אינו מעיד בהכרח על גמירת דעתו של החותם להתקשר בעסקה. חתימה מהווה, אמנם, ראיה חזקה ביותר לגמירת דעת, אך אין זו ראיה נחרצת...".

ניתן, לכן, לסכם את ההלכה בנושא זה כדלקמן: קיומו של הסכם חתום הינו ראיה חזקה בדבר גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה. היעדרו של הסכם חתום הינו נתון חשוב הנבחן על פי כלל נסיבות המקרה. לעיתים ניתן להסיק ממנו כי הצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בחוזה, ולעיתים ניתן להסיק מכלל הנסיבות כי למרות שלא נחתם הסכם, הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה.

בהקשר זה אזכיר עיקרון יסוד נוסף בדיני החוזים בישראל, לפיו "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים" (סעיף 23 לחוק החוזים).

17. בענייננו אני סבור, לאור האמור לעיל, כי גמירת הדעת של שני הצדדים, והמשיבה בכלל זה, להתקשר בהסכם, לפיו מוכרת המשיבה את חלקה בדירה למערער על פי שווי דירה של 1.9 מיליון ₪, הוכחה בצורה ברורה וחד משמעית, כך שהעדרו של הסכם חתום, אין בו כדי לפגום במסקנה זו.

כאמור לעיל, סכום שווי הדירה ננקב תחילה על ידי המשיבה עצמה במכתבה למערער מיום 28.8.2014. היא שהציעה את מכירת הדירה בסכום זה.

יתרה מזו על פי הצעתה זו, עדיין היה עליה לשלם (בהתאם להסכם המקורי שבין הצדדים) מס בשווי של "עשרות אלפי שקלים", כפי שאישרה המשיבה בחקירתה בבית המשפט קמא (פרוטוקול מיום 12.7.2016 – מוצג 8 למוצגי המערער, עמ' 38, שורות 26-29).

לאור זאת, העברת חלקה אגב גירושין ללא תשלום מס, כפי שהוצע על ידי בא-כוחה, כשהמערער הסכים לכך, רק שיפר את מצבה.

מלבד כך, לא היה כל שינוי מהותי בתנאים המקוריים שכבר הוסכמו בין הצדדים בנוגע לפירוק הדירה בהסכם המקורי שביניהם שקיבל תוקף של פסק דין.

גם עריכתו של הסכם לא נדרשה אלא לצורך פורמלי, כדי להעביר את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.

כאמור לעיל, התקיים יסוד המסוימות ולא נדרשה כל השלמה של תנאי מהותי בהסכם שהיה צריך להיחתם על ידי הצדדים.

לאור מכלול הדברים שפורט לעיל, לא נדרש עוד קיומו של הסכם חתום כראיה נוספת לשם ביסוס גמירת הדעת.

18. הצורך בקיומו של הסכם חתום נטען על ידי המשיבה גם בהקשר לדרישת הכתב בעסקת מקרקעין לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן- "חוק המקרקעין").

בענייננו, דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין אינה עולה כלל שכן, ההסכם התגבש בתכתובת הדואר האלקטרוני שבין הצדדים כמפורט לעיל.

אמנם, בעבר הועלתה השאלה האם מקום שקיימת דרישת כתב צריך יסוד גמירת הדעת להשתקף במסמך כתוב וחתום? ראו: פרידמן כהן, עמ' 448 ואילך, אולם כפי שצוין שם (עמ' 450) "בסופו של דבר הוכשר תוקפו של מסמך גם בלא חתימתו של המוכר בשני פסקי דין מרכזיים, ונקבע למעשה הכלל שסעיף 8 אינו מחייב חתימה כתנאי לתוקפה של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין".

פסקי הדין המדוברים הם: ע"א 565/79 רובינשטיין ושות' נ' לוי, פ"ד לד(4) 591, 595 ו-ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589.

יתר על כן נפסק, כי הוויתור על דרישת החתימה מוצדק באותם מקרים "שבהם ברור כי נעשה ניסיון על ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית, שאין סעיף 8 הנ"ל מחייבה, כדי לסכל התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת" (ע"א 610/85 נווה עם ברמת גן בע"מ נ' אלעזרי, פד מג(4), 312, 319).

גם בענייננו אני סבור כי התחפרות המשיבה אחרי הדרישה להסכם חתום לא נועדה אלא כדי לסכל את התחייבותה שנעשתה לאחר גמירת דעת.

19. טוענת המשיבה כי מאחר שההסכם לא נחתם "תוך זמן קצר" כפי שדרש בא-כוחה במכתבו למערער מיום 2.9.2014, הרי שלא התקיים התנאי לקיומו של הסכם ומשכך אין להורות על אכיפתו.

טענה זו דינה להידחות.

המשיבה ובא-כוחה הם שמנעו את קיומו של תנאי זה. כל עוד המשיבה מונעת את קיומו של התנאי היא איננה יכולה להסתמך על כך ואין באי התקיימות התנאי בשל סיבה התלויה בה כדי למנוע את שכלול ההצעה לכדי חוזה מחייב (השוו מתוך היקש לסעיף 43(א)-(1) לחוק החוזים וראו גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני החוזים – התרופות, עמ' 122).

20. המסקנה האמורה לעיל מייתרת את הצורך בדיון בערעור שהגיש המערער על החלטת בית המשפט קמא שלא התירה לו להגיש "ראיה מפריכה".

למעלה מזה, אותה ראיה הוצגה בפנינו (אמנם תוך התנגדות ב"כ המשיבה לקבילות המסמך, עמ' 3 לפרוטוקול מיום 14.1.2019), אך לא ניתן להסיק ממנה דבר מעבר למסקנות שפורטו לעיל.

אכן באותו מסמך כתבה המשיבה כי היא חוזרת מהסכמתה ביחס למכירת הדירה, אך לשיטתה החזרה מההסכמה מתיישבת עם טענתה כי ההסכמה למכירת הדירה הייתה כרוכה בעריכת הסכם גירושין מתוקן שיתייחס לכל המחלוקות שבין הצדדים.

משנדחתה טענה זו לגופה, אין עוד צורך לדון במשמעותו של מסמך זה, וזאת מלבד הדיון שהיה צריך לערוך בדבר קבילותו.

21. לאור כל האמור לעיל, אני סבור – וכך אציע לחבריי – כי יש לקבל את הערעור, ולתת פסק דין הצהרתי לפיו ביום 2.9.2014, ולכל המאוחר ביום 5.9.2014, נכרת בין הצדדים הסכם "אגב גירושין" לפיו רכש המערער מהמשיבה את זכויותיה בדירה על פי שווי דירה של 1.9 מיליון ₪ ולפיכך דין תביעת המערער לאכיפת הסכם המכר- להתקבל.לסכום של 1.9 מיליון ₪ יצורפו הפרשי הצמדה מיום 2.9.2014.

ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא לחובת המערער, יבוטלו. ככל ששולמו, על המשיבה להשיבן למערער בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו שולמו.

המשיבה תשלם למערער את הוצאות הערעור בסך 20,000 ₪.

השופטת י. שבח:

אף אני סבורה כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר מכוח הצעה וקיבול.

השופט ש. שוחט:

אני מסכים.

התוצאה

על דעת כלל חברי המותב, הערעור מתקבל, כמפורט בסעיף 21 לחוות דעתו של השופט אטדגי.

ניתן היום, ה' אדר א' תשע"ט, 10 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.