|
ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום הנכבד לתעבורה (כב' השופט נאיל מהנא) בפ"ל 1937-08-17. הערעור עניינו החלטתו של בית המשפט קמא מיום 14.3.2018, לפיה לא בוטל פסק-דין שניתן ביום 23.10.2017 בהעדרו של המערער.
לאחר העיון החלטתי לקבל את הערעור בהתאם למפורט להלן.
כתב האישום
ביום 6.8.2017 הוגש נגד המערער כתב אישום. בפרק "העובדות" בכתב האישום נרשם כדלקמן:
"1. בתאריך 7.6.17 בשעה 13:15 או בסמוך לכך, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג רנו מספר רישוי 1943110 (להלן: הרכב) בשדרות נווה יעקוב ירושלים או בסמוך לכך.
2. אותה עת נהג הנאשם ברכב כאשר הוא שיכור, נתון תחת השפעת סמים מסוכנים מסוג THC, בכך שבבדיקת דגימת שתן שלו נמצא תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בקנביס.
3. הנאשם כשל בבדיקת מאפיינים כדלקמן: בכך שהתנדנד במבחן עמידה ולא עצם את עיניו, במבחן הליכה על הקו לא הצמיד העקב לאגודל, חרג מהקו, טעה בספירת צעדים והתנדנד, במבחן הבאת האצבע לאף החטיא הבאת אצבע לאף".
בפרק "הוראות החיקוק" נכתב בכתב האישום כך:
"נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול – עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א-1961 [6253]".
נסב כבר כעת את תשומת הלב לכך שקיים פער בין תיאור העובדות, המתארות לכאורה עבירה של נהיגה כשהנאשם שיכור, לבין תיאור האישום המיוחס לנאשם, שהוא "נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול".
פער דומה קיים בין תיאור האישום (נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול) לבין סעיף החוק, שהופיע בכתב האישום – הוא סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הסעיף האחרון מתאר עבירה של נהיגה כשהנאשם שיכור.
הפערים האמורים הם שעומדים בבסיס הערעור הנוכחי, כפי שעוד נעמוד על כך בהמשכם של דברים.
הדיון בהעדר הנאשם
ביום 23.10.2017 התקיים דיון בכתב האישום בפני בית משפט השלום לתעבורה. הנאשם לא התייצב לדיון הגם שזומן כדין, ולבקשת התביעה הנאשם נדון בהעדרו. בית המשפט הרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.
התביעה טענה בקצרה לעונש לאמור "מבקש לגזור על הנאשם: פסילה, פסילה על תנאי וקנס".
בית המשפט קמא גזר את דינו של הנאשם, כשבפתח גזר הדין בית המשפט קבע כי:
"הנאשם בתיק שלפניי זומן כדין אך לא התייצב לדיון היום, ובנסיבות העניין הורשע בהעדרו.
הנאשם עבר עבירת נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול" (ההדגשה הוספה).
לאחר זאת, גזר בית המשפט קמא את עונשו של הנאשם כדלקמן:
תשלום קנס כספי בסך של 1,000 ₪.
פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 יום פסילה מינהלית....
פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים מהיום".
הבקשה לביטול פסק-דין
כשלושה חודשים לערך לאחר פסק-הדין, ביום 25.1.2018, הגיש המערער – בעצמו – "בקשה דחופה לביטול פסק דין שניתן בהעדר". בבקשה נכתב כך:
"1. בדיון מיום 23.10.17 בית המשפט דן אותי בהעדרי בגין עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים לפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים ולקנס בסך 1,000 ₪.
2. בין התאריכים 9.10.17-10.12.17 הייתי מאושפז ולא היה ביכולתי להגיע לדיון אליו זומנתי.
מצורף אישור על תאריכי האשפוז...
5. בנסיבות שלפנינו יש לי הסבר סביר להיעדרות מהדיון ואני מגיש את הבקשה זמן קצר לאחר שפסק-הדין הומצא לידי, ולאחר שקיבלתי ייעוץ משפטי.
6. אבקש מביהמ"ש הנכבד להורות על ביטול פסק-הדין וקביעת מועד להקראה מחודשת. כן אבקש כי לצורך לימוד ראיות התביעה והתארגנות לקראת הדיון שימונה לי סנגור ציבורי" (ההדגשה הוספה).
לבקשת הביטול צורף אישור רשמי מבית החולים בו היה המערער מאושפז, ולפיו המערער היה מאושפז בבית החולים בין התאריכים 10.12.2017-9.10.2017.
ביום 11.2.2018 מונתה הסנגוריה הציבורית לייצג את המערער.
הדיון בבקשה לביטול פסק-דין
ביום 14.3.2018 התקיים דיון בבית המשפט קמא בבקשתו של המערער לביטול פסק-הדין. בפתח הדיון הודיעה עו"ד חנה דוד, באת כוחו המלומדת של המערער, כך:
"הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק-דין. הסנגוריה נכנסה לתמונה ומבקשים להשאיר את הכרעת הדין על כנה ולטעון לעניין ביטול גזר הדין".
הסנגורית הוסיפה וטענה בפירוט כי הנאשם הורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול, ובהרשעה בעבירה זו פסילת המינימום היא של 3 חודשים. כמו כן, לטענתה, שנתמכה באסמכתאות שהגישה, רמת הענישה המקובלת בעבירה זו (בהעדר הרשעות קודמות) היא של חודשי פסילה ספורים. על כן, ביקשה הסנגורית שדינו של הנאשם ייגזר בהתאם לרף הענישה המקובל בגין העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול.
התביעה התנגדה לבקשה לביטול גזר דין וכן לטענה לפיה הנאשם הורשע בעבירה של "נהיגה תחת השפעה". התביעה הדגישה את עובדות כתב האישום, הכוללות התייחסות לכך שהנאשם נהג כשהוא שיכור, ואת הוראת החיקוק שהופיעה בכתב האישום – סעיף 62(3) לפקודת התעבורה – שעניינה נהיגה בשכרות ולא "נהיגה תחת השפעה". התביעה הדגישה שבעבירה של נהיגה בשכרות פסילת המינימום היא 24 חודשים, וביקשה כי על הנאשם ייגזר עונש פסילה של 36 חודשים, מאסר על תנאי וקנס.
לאחר הדיון האמור החליט בית המשפט קמא הנכבד לדחות את הבקשה לביטול פסק-דין בנימוקים כדלקמן:
"כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1962...
לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ובשים לב לסעיף 39א לפקודת התעבורה, עונש המינימום בגין העבירה בה הורשע הנאשם הוא 24 חודשים. בסעיף הנ"ל כתוב במפורש 'הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים'.
בענייננו, כתב האישום מייחס לנאשם עבירה בהתאם לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ואין זה משנה מה סמל סעיף אשר צוין לצידה של העבירה בכתב האישום. בנוסף, על פי אותו כתב האישום הרי הנאשם נהג ברכב כאשר הוא נתון תחת השפעת סמים מסוכנים. הפסיקה אותה הציגה ב"כ הנאשם מתיחסת להרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעה בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה ולא לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.
משלא מצאתי כי נפלה טעות בגזר הדין אני דוחה את הבקשה" (ההדגשות הוספו).
על כך הוגש הערעור הנוכחי.
הערעור
בערעור הנאשם נכללו שני נימוקים עיקריים:
האחד, כי היה מקום לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדרו של הנאשם כבר משהובררה הסיבה – המוצדקת – להיעדרותו של הנאשם (סעיפים 8-1 להודעת הערעור).
השני, כי משהורשע הנאשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול מן הראוי שהעונש שייגזר עליו יתאם את רמת הענישה של עבירה זו, ולא את רמת הענישה של העבירה של נהיגה כשהנאשם שיכור (סעיפים 12-9 להודעת הערעור).
עוד הודגש בהודעת הערעור כי כאשר הנאשם הודה בעבירה כפי שנכתבה בכתב האישום, הוא סבר שהוא מודה בעבירה הקלה יותר של "נהיגה תחת השפעה", והוא לא יכול היה לדעת שהוא עתיד להיות מורשע ודינו עתיד להיגזר לפי העבירה החמורה יותר של נהיגה כשהנאשם שיכור. לפיכך, הבקשה החלופית בהודעת הערעור הייתה לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את התיק לבית-המשפט קמא הנכבד ולקבוע את התיק מחדש להקראה (פסקאות 19-14 להודעת הערעור).
בדיון שהתקיים בערעור ביום 22.5.2018 טענו הצדדים בהרחבה. עו"ד חנה דוד, באת כוחו המלומדת של המערער, חזרה על הטענות שפורטו בהודעת הערעור. הסנגורית הדגישה והטעימה כי לנאשם הייתה זכות קנויה לביטול פסק-הדין המרשיע נוכח העובדה שהיה טעם מוצדק להיעדרותו. כאשר הנאשם החליט שלא לחזור בו מהודאתו, הרי ההחלטה התקבלה בהתבסס על ההנחה שהוא הורשע בעבירה של "נהיגה תחת השפעה" ולא בעבירה של נהיגה בשכרות, ועל כן סברתו של הנאשם הייתה כי הוא צפוי לעונש מקל בהתאם. הסנגורית ציינה כי לו יוחזר התיק לבית המשפט קמא הנאשם ישקול לנהל הוכחות בתיק.
מנגד, עו"ד מוריה הירש, באת הכוח המלומדת של המשיבה, עמדה על כך שהמערער לא ביקש לחזור בו מההודאה במועד הדיון בבקשה לביטול פסק-דין, הגם שהיה מיוצג במועד הדיון. לעמדתה, אין מקום עתה, בשלב הערעור, ל"מקצה שיפורים".
עו"ד הירש ציינה, בהגינותה, כי לכתחילה נכון היה לתקן את כתב האישום, כך שגם תיאור העבירה בכתב האישום יתאם לעבירה של נהיגה כשהנאשם שיכור, אולם עו"ד הירש הטעימה הטעם היטב כי עובדות כתב האישום – בהן הודה הנאשם – הן ברורות וחד משמעיות, והן מתארות את העבירה שעניינה נהיגה כשהנאשם שיכור. כך הוא גם לעניין סעיף החוק שנכלל בכתב האישום, סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. סעיף חוק זה, שגם בו הודה הנאשם, עניינו עבירה של נהיגה בשכרות ולא עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול.
לפיכך, ביקשה עו"ד הירש לדחות את הערעור הן ביחס לבקשת הסנגוריה לגזור את עונשו של המערער בהתאם לרף הענישה של העבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול הן ביחס לבקשתה החלופית של הסנגוריה לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לצורך דיון מחודש בתיק.
דיון והכרעה
לאחר העיון, החלטתי לקבל את הערעור ביחס לבקשתו החלופית של המערער, לאמור: החלטתי לבטל את פסק-הדין ולהורות על החזרת הדיון לבית המשפט קמא לצורך דיון מחודש בכתב האישום, כאשר אני מתירה לנאשם לחזור בו מהודאתו. לעניין חזרתו של נאשם מהודאתו, ראו סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. כן ראו, למשל, ע"פ 3754/91 מ"י נ' סמחאת, פ''ד מה(5) 798 (1991); ע"פ 6349/11 שניידר (נשימוב) נ' מ"י, פורסם בנבו (2013); ע"פ 1924/11 פלוני נ' מ"י, פורסם בנבו (2015).
מנגד, החלטתי לדחות את הערעור במובן זה שלא ראיתי מקום לגזירת עונשו של הנאשם בהתאם לרף הענישה המקובל ביחס לעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול. אלו נימוקיי.
אין חולק כי בניסוח כתב האישום בעניינו של המערער נפל פגם. פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה) ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה) יוצרות הבחנה ברורה בין העבירה של נהיגה בשכרות ובין העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול.
סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, שעניינו העבירה של נהיגה בשכרות, קובע בחלקים הנוגעים לענייננו כי:
"העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס...
...הוא שיכור בהיותו נוהג רכב... בדרך או במקום ציבורי...".
להגדרת "שיכור", ראו סעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה.
סעיף 39א לפקודת התעבורה משלים את התמונה ביחס לעבירה חמורה זו בקובעו לאמור:
"פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות
הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים... ".
מנגד, העבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול/ סמים היא עבירה הקבועה בתקנות התעבורה. תקנה 26(2) לתקנות התעבורה היא התקנה שקובעת את העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול. וזו לשון התקנה:
"אדם שמתקיים בו אחד מאלה לא ינהג רכב... הוא נתון תחת השפעת סמים משכרים או משקאות משכרים".
העונש על עבירה זו קבוע בסעיף 68 לפקודת התעבורה, הקובע כי "העובר על תקנה שהותקנה לפי פקודה זו, דינו כאמור בסעיף 61ו, 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות" (בסעיפים 61ו, 62 ו-63 לפקודת התעבורה מנויים עונשים שנעים בין קנס למאסר שנתיים ושלוש שנים).
ההבדל הניכר בין שתי העבירות הללו עולה גם מתקופות פסילת החובה שקבע המחוקק בגינן. בעוד שביחס לעבירה של נהיגה בשכרות, כפי שראינו, קבע המחוקק תקופת פסילת חובה משמעותית וארוכה של שנתיים, הרי ביחס לעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול קבע המחוקק תקופת פסילת חובה קצרה פי כמה וכמה. וכך היא לשונו של סעיף 38(1) לפקודת התעבורה, שהוא הסעיף הנוגע לענייננו:
"הורשע אדם... על עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה... דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים..." (בתוספת הראשונה לפקודת התעבורה מופיעה העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה (ראו פריט 4 בתוספת הראשונה)).
הוא שאמרנו: הבדלים ברורים וחד משמעיים בין שתי העבירות, בהתאם להוראותיו של המחוקק ושל מתקין התקנות.
משקיימים בין שתי העבירות הבדלים ברורים וחד משמעיים מעין אלו, ראוי הוא שהם יבואו לידי ביטוי מפורש וברור בכתב האישום, לבל יימצא הנאשם טועה. "ראשית חטאת היא בניסוחו של כתב האישום" (ע"פ 172/82 אטיאס נ' מ"י, פ"ד לו(3) 22 (1982), בפסקה 3 לפסק-הדין). כדברי כב' השופט דנציגר ברע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מ"י, פורסם בנבו (2015):
"כתב האישום הוא המסמך המכונן של ההליך הפלילי... זהו המסמך עימו נדרש הנאשם להתמודד... כתב האישום מקים עבור הנאשם 'חומת בטחון המבודדת את המשפט מפני נתונים וטענות חיצוניים שאינם חלק מתחום המחלוקת'... בכך מאוזן במידה מסוימת יתרונה המובנה של התביעה בגדרו של ההליך הפלילי... לנוכח מאפיינים אלו של כתב האישום, ברי כי נדרשת הקפדה של ממש על ניסוחו... ניסוח בלתי מוקפד של כתב האישום עלול לשבש את הגנת הנאשם. ניסוח שגוי עלול לגרום להתגוננות בלתי אפקטיבית, להתגוננות מפני עניינים בלתי רלוונטיים או ל'הפקרת' קו החזית העיקרי" (שם, בפסקה 26 לפסק-הדין. וראו עוד ההפניות הרבות המופיעות שם).
בענייננו, כתב האישום נוסח בצורה דו-משמעית, כאשר בפרק שעניינו "הוראות החיקוק" הופיעו, זה לצד זה, הגדרת עבירה אחת (נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול) וסעיף אישום, שאינו מתיישב עמה (סעיף 62(3) לפקודת התעבורה). על כגון דא, נאמר "ראוי שלא תועמד ערכאת ערעור בפני כתב אישום המצריך לעתים פירושי רש"י ותוספות, להבדיל" (ע"פ 1117/13 פלוני נ' מ"י, פורסם בנבו (2014), בפסקה יג לפסק-הדין).
מכיוון שכך אין תימה שהנאשם סבר, בשעה שהודה בכתב האישום, כי הוא מודה בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול (ולא בעבירה של נהיגה בשכרות). מכל מקום, מהספק שנוצר בעניין זה, זכאי הנאשם ליהנות, ויש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, הודאה שניתנה על דעת הסברה כי העבירה בה הוא מורשע היא העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול ולא העבירה של נהיגה בשכרות. והשוו דברי בית המשפט העליון בע"פ 1117/13 הנ"ל, לפיהם הנאשם זכאי ליהנות מהספק שנוצר בשל התקלה בניסוח כתב האישום. והכול, בהתאם לעיקרון הבסיסי במשפט הפלילי של פרשנות לטובת הנאשם במקרי ספק. והשוו סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; דנ"פ 1558/03 מ"י נ' אסד, פורסם בנבו (2004).
מנגד, יש טעם רב בטענותיה של עו"ד הירש, באת הכוח המלומדת של המדינה, לפיהן משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, על תיאורן החמור, אין מקום לכך שהציבור ייפגע בשל התקלה שנפלה בניסוח כתב האישום, ואין מקום לכך שדינו של הנאשם ייגזר בהתעלם מהעובדות החמורות בהן הודה.
לכן, מלאכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים בסוגייתנו מובילה, כאמור, למסקנה לפיה דין הערעור ברכיב שעניינו בקשתו של הנאשם שייגזר דינו בהתאם למתחם הענישה המקובל בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול – להידחות. מנגד, דין בקשתו החלופית של הנאשם, לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא תוך שיותר לנאשם לחזור בו מהודאתו – להתקבל.
מטעמים אלו החלטתי לקבל את הערעור לפי המפורט לעיל.
אשר כל כן, הערעור מתקבל במובן זה שפסק-דינו של בית המשפט קמא יבוטל, והתיק מוחזר לדיון מחודש בבית המשפט קמא, תוך שאני מתירה לנאשם לחזור בו מהודאתו.
|