עפ"ג 57596-05-15 א' נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט), בת"פ 46173-07-11. בהכרעת-דין מיום 15.5.14 הורשע המערער, על-פי הודאתו, כדלהלן: באישום הראשון – בעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובעבירת תקיפה סתם של בן-זוג – לפי סעיף 379 בשילוב עם סעיף 382(ב)(1) לחוק; ובאישום השני – בעבירת תקיפת סתם של בן-זוג לפי סעיף 379 בשילוב עם סעיף 382(ב)(1) לחוק. בגזר-הדין מיום 14.4.15 נידון המערער לחמישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, לחמישה חודשי מאסר על תנאי, וכן להתחייבות כספית על סך 1,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות שבהן הורשע.

2.הודאתו של המערער ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו תוקן כתב-האישום המקורי, באופן שנמחקו ממנו האישום השלישי, וכן מקצת העובדות הנטענות באישומים הראשון והשני. הסדר הטיעון לא חל על העונש.

3.במועדים הרלבנטיים לאישום, היו המערער והמתלוננת גרושים. השניים התגרשו לפני כ-18 שנים, אך המשיכו להתגורר תחת אותה קורת-גג. על-פי עובדות האישום הראשון, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, ביום 27.6.10, בביתה של המתלוננת, תקף המערער את המתלוננת בכך שאחז בלסתה כשהוא אוחז בידו סכין. בהתאם לעובדות האישום השני, כשלושה חודשים עובר לאירוע הנדון באישום הראשון תקף המערער את המתלוננת בפניה. יצוין, כי באישום השלישי, שנמחק מכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון, הואשם המערער בתקיפת המתלוננת במהלך השנים במספר רב של מקרים, שבהם הִכה אותה באגרופים ובסטירות, משך את שערותיה ונהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית.

4.המערער שהִנו בן 64, היה בעת האירועים הנדונים גרוש מהמתלוננת ואב לארבעה ילדים. לאחר האירועים נישא המערער מחדש למתלוננת. כיום עובד המערער כמטפל בקשישים ומקבל קצבת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. אין לחובתו הרשעות קודמות; ומדובר, אפוא, במעידה פלילית ראשונה ויחידה בשני האירועים הנדונים. שירות המבחן תיאר בתסקירו את נסיבותיו האישיות של המערער, ואת מערכת היחסים המורכבת שלו עם המתלוננת, אשר אופיינה בעבר במשברים בעקבות התמכרות כפייתית להימורים. שירות המבחן התרשם, כי בשעת לחץ, מתקשה המערער בשליטה עצמית ונוטה לתגובות תוקפניות ואף אלימות, מתוך תחושות עלבון והשפלה. עם-זאת, הביע שירות המבחן את הערכה, כי מאז האירועים חלה רגיעה משמעותית ביחסים בין השניים. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער שירות לתועלת הציבור, בצד מאסר על תנאי, ונמנע מהמלצה טיפולית.

5.בערכאה הדיונית עתרה המאשימה להטלת מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים, בצד מאסר על תנאי. ב"כ המערער ביקש להסתפק בהטלת מאסר על תנאי ושירות לתועלת הציבור, כמומלץ על-ידי שירות המבחן. הוא הדגיש, כי בשני האירועים לא הוסבו למתלוננת חבלות וכי באירוע הראשון, המערער לא עשה כל שימוש בסכין שהחזיק בידו.

6.בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת לאור העיקרון המנחה, הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת; ובהמשך – לגזור את העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13)).

7.בפתח גזר הדין ציין בית-משפט קמא, בשגגה, כי המערער הורשע בעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש – לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק, ובעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק; זאת בשעה שהמערער הורשע, כאמור, בשתי עבירות של תקיפה סתם של בת-זוג, דהיינו בעבירות לפי סעיף 379 ו-382 לחוק, בצד עבירת איומים. בגזר-דינו ציין בית-משפט קמא, כי העבירות בוצעו על-רקע "מערכת יחסים מורכבת ומרובת רבדים, הכוללת אלימות מתמשכת, (כך לטענת הגרושה/המתלוננת) ומתח מתמיד". בית-המשפט הדגיש את חומרת המעשים, שגלשו מוויכוח לגיטימי בין בני-זוג לשעבר, לאלימות ואיומים; ובכל הנוגע לנסיבות האירועים ציין בגזר-דינו כדלהלן: "מעשה העבירה המתואר בכתב-האישום, מורכב ממספר רבדים היוצרים מעשה אלימות ובו מספר פרקים. ניתן היה, מבחינתו של הנאשם, להפסיק את המעשה בסיומו של אחד הפרקים ולא להמשיך אותו עד תומו. משבחר הנאשם להמשיך את מעשיו, הרי שהוא יצר מעשה אלימות מתמשך שתוצאותיו קשות וסכומו גדול מסך חלקיו" (ההדגשות אינן במקור). לכאורה התייחס בית-משפט בקטע זה של גזר-הדין למספר אירועים, למרות שהמערער הואשם בגין עבירות שבוצעו בשני אירועים; ואולם, בהמשך הדברים הבהיר בית-המשפט כי התייחסותו היא לשני אירועים בלבד, אשר בעניינם החליט לקבוע מתחם עונשי אחיד – "לטעמי, מדובר בשני אירועים אשר נושאים כותרת ומען משותפים, על כן אקבע מתחם עונשי אחיד בעניינם". בכל הנוגע למתחם הענישה ההולם, סבר בית-משפט קמא כי המתחם "על כל 'חבילת' העבירות המתוארת בכתב-האישום הִנה ממאסר קצר שירוצה בעבודות שירות ועד לשנת מאסר בפועל ממש". באשר לעונש המתאים בתוך המתחם, התחשב בית-משפט קמא, מחד-גיסא – בחרטה המוגבלת והמסויגת שהביע המערער על מעשיו; ומאידך-גיסא – בגילו, בנסיבותיו האישיות, בהודאתו, בהיעדר הרשעות קודמות, וכן ברגיעה המשמעותית ביחסים בין בני הזוג מאז ביצוע העבירות. בית-משפט קמא סבר, כי לאור מכלול הנסיבות, העונש המתאים מצוי בחלקו התחתון של מתחם הענישה ההולם, אך לא בתחתיתו. משכך גזר על המערער את העונשים שצוינו לעיל. יוער, כי במסגרת ההתייחסות לעונש המתאים, הזכיר בית-משפט את "רצף העבירות בהן הודה" המערער.

8.ב"כ המערער, עו"ד א' הרמן, מלין בערעורו על רכיב המאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שנקבע בגזר-הדין. לגרסת ב"כ המערער, נפלו בגזר-דינו של בית-משפט קמא שלוש טעויות שהביאו להטלת עונש חורג באופן קיצוני מהעונש הראוי. הטעות הראשונה הנטענת, היא קביעתו של בית-המשפט בפתח גזר-הדין, כי המערער הורשע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת-זוג, שעה שהלה הורשע בעבירה תקיפת סתם כלפי בת זוג. לטענת ב"כ המערער, טעות זו השפיעה, בהכרח, על מתחם הענישה שנקבע בסופו של יום. הטעות השנייה הנטענת, מתייחסת למתחם העונש ההולם, ולסברת הסניגור – המתחם שנקבע חורג באופן קיצוני מזה המקובל בנסיבות דומות, ואף חמורות יותר, שבו הרף התחתון אינו כולל רכיב של מאסר בעבודות שירות. עוד טוען הסניגור, כי תיאור בית-משפט קמא את מעשיו של המערער, עת התייחס למספר אירועים חוזרים ונשנים, חורג מעובדות כתב-האישום המתוקן, שכלל שני אירועים בלבד: אירוע של תפיסת המתלוננת בלסתה, תוך שהמערער החזיק בידו סכין; ואירוע נוסף שבו "תקף הנאשם את המתלוננת בפניה". לגרסת ב"כ המערער, ניכר כי בית-משפט קמא התייחס לתיאור הנסיבות לצורך קביעת מתחם הענישה ההולם, על בסיס עובדות כתב-האישום המקורי, ולא על-יסוד עובדות כתב-האישום המתוקן; ובפרט כאשר התייחס בגזר-הדין למספר מקרים, ולא לשניים, לחבלות של ממש, ולכך ש"נזקיה של המתלוננת קשים, וניכר כי נגרם לה נזק רב ומכאוב...". על-רקע האמור טען ב"כ המערער, כי מתחם הענישה שנקבע התבסס על עובדות שהמערער לא הודה בהן, על עבירה שהמערער לא הורשע בה, ועל הנחות עובדתיות שלא הובאו בעניינן ראיות. על-כן, ביקש הסנגור לקבוע כי הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם בגין העבירות שהמערער הורשע בהן בשני האישומים, נע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. הטעות השלישית הנטענת, מתייחסת לקביעת העונש המתאים, והיא נגזרת מהטעות הנטענת בעניין מתחם הענישה ההולם. לגרסת ב"כ המערער, טעה בית-משפט קמא עת זקף לחובתו של המערער את היעדר החרטה המלאה, שכן חרטה הִנה נסיבה לקולא, אך היעדר חרטה אינה נסיבה לחומרה. מכל מקום, לגרסתו, היה מקום להסתפק ברף התחתון של מתחם הענישה, ולהסתפק בהטלת מאסר על תנאי ו/או שירות לתועלת הציבור; זאת, בין-השאר, נוכח גילו של המערער, נסיבותיו האישיות, היעדר הרשעות קודמות וחלוף הזמן מעת האירועים. בטיעוניו בעל-פה, חזר ב"כ המערער על הודעת הערעור, והציג את מכתבה של המתלוננת, לפיו היא אינה יכולה לעבוד, ועבודות השירות יפגעו בהכנסת בני-הזוג.