עניינו של פסק הדין אשר בפני הוא הכרעה בתביעה רכושית של התובעת כנגד הנתבע.
הרקע ותמצית הטענות
- הצדדים נישאו ב- 1980, מנישואיהם, נולדו לצדדים 5 ילדים כולם בגירים.
- במהלך הנישואים, לטענת התובעת, היא עבדה בעיקר בעבודות מזדמנות כשהשכר בצדן נמוך.
- הנתבע עבד כנהג מונית ובמקביל עסק לטענת התובעת גם בעבודות נוספות.
- עוד טענה התובעת בתביעתה, כי לפני הנישואין רכש הנתבע דירה מכספי חיסכון ומכספי הלוואה שנטל מהוריו, ואשר הוחזרה במהלך החיים המשותפים.
- לטענת התובעת, הנתבע הינו, "אגרן כפייתי " "שתלטן וקנאי מטורף", ואף קופץ ידו להוצאות התובעת והמשפחה.
- התובעת פרסה את הרכוש המשפחתי, וביקשה כי יחולקו המיטלטלין או שווי רכוש זה, ולרבות: תכולת בית המגורים, "מספר ירוק" להפעלת מונית, רכב המשפחתי; כסף מזומן; תכשיטים; חסכונות; זכויות סוציאליות ופנסיוניות. עוד ביקשה התובעת כי יש להחיל שיתוף על הדירה ב...., בה יש לנתבע מחצית הזכויות, ובה זכה בירושה, וכי הוצאות הדירה שולמו מן החשבון המשותף, וכן ביחס לדירה ברחוב .., שהיא דירת מגוריהם של הצדדים, בה מתגוררים הצדדים מאז נישואיהם, והזכויות בדירה רשומות על שם הנתבע בלבד.
עוד ביקשה התובעת, להורות על פירוק השיתוף בדירות, ולהשיב לה סך 25,000 ₪ מכספים מזומנים שניטלו על ידי הנתבע.
- מנגד, כפר הנתבע בכתב הגנתו, בטענות התובעת בתביעתה.
- הנתבע טען, כי באשר לדירה ברחוב .... הדירה נרכשה לפני הנישואין, וגם ההלוואה שנטל מאביו המנוח נפרעה על ידו לפני נישואיו.
- עוד טען הנתבע, כי יציאתה של התובעת מן הדירה לפני 7 חודשים, והעתק מגוריה למגורי אימה, מעידים שלא הייתה לו כוונת שיתוף לגבי התובעת.
- הנתבע הוסיף וטען כי הוא לא הבטיח מעולם לתובעת, שדירתו שייכת גם לה, וכאשר מיאן לתת לה חלק מהדירות הוגשה התביעה הנוכחית.
- הנתבע הוסיף וטען בכתב הגנתו, כי אין לו התנגדות לחלק את התכולה, מספר המונית, והרכב המשפחתי, הוא "עומד" כבר חצי שנה, משום שנכשל בטסט, ובאשר לכסף המזומן – זו טענה שקרית, לטענת הנתבע, התובע היא שהעלימה את הכסף ולאחר מכן, החזירה אותו, היא גם נטלה את תכשיטיה ביום שעזבה את הבית.
- באשר לדירת הירושה, לטענת הנתבע אין איזון בנכס זה על פי הדין.
- לפיכך ביקש הנתבע לדחות את התביעה.
מבוא דיוני
- הצדדים נישאו ב-4.9.80, לפיכך המשטר הרכושי החל עליהם הוא הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973.
- בקדם המשפט ביום 23.10.17, ניתנה על ידי החלטה המאשרת הסכמת הצדדים כי "היום הקובע" יהיה 1.10.16.
- כן ניתנה על ידי החלטה, לפיה יגישו הצדדים תצהירי רכוש, מיום נישואיהם ועד היום הקובע תוך 30 יום.
- בקדם המשפט הבא (14.12.17), משלא הייתה הסכמה בין הצדדים לאזן הרכוש, אשר פורט בתצהירים, נקבע התיק להוכחות.
- לאחר שנשמעו ההוכחות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, ניתן פסק דיני. אציין כי בהוכחות היה הנתבע בלתי מיוצג והוא גם לא טרח להגיש תצהיר עדות ראשית בניגוד להחלטתי. חרף זאת הוריתי כי התצהיר התומך בכתב ההגנה, ישמש תצהיר עדות ראשית.
דיון
הדירה ברחוב ....
- הזכויות בדירה ברחוב ..., רשומות על שם הנתבע, כיוון שהדירה נרכשה על ידו, עוד קודם לנישואי הצדדים.
- לכאורה, על פי הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), זה נכס שלא יהיה מאוזן בין הצדדים, הקובע החרגה מאיזון משאבים של נכסים שהיו למי מהצדדים "... ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...".
- הנכסים הנזכרים בהוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, זכו בפסיקה לכינוי "נכסים חיצוניים", הגדרה שנטבעה בפסיקת בית המשפט העליון בפסק הדין, בע"א 4181/99, 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ח (4) 709, אמנם פסק דין זה, עוסק ב"הלכת השיתוף" ולא במשטר הרכושי החל על פי חוק יחסי ממון, אך הפסיקה חזרה וקבעה, כי אין בהוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי , לפי הדין הכללי, לרבות, נכס שנרשם ע"י מי מבני הזוג קודם לנישואין.
ראה: פסק הדין של כב' השופטת בייניש: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נ"ו(5) 596, בעמ' 615.
- אין ספק, שהדירה ברח' ...., מהווה לכאורה "נכס חיצוני", כיוון שנרכשה קודם הנישואין של הצדדים. יחד עם זאת, מן הראוי לברר את השאלה, (שבתשובה עליה חלוקים הצדדים) האם עקב הנסיבות "נטמעה" הדירה ברכושם המשותף של הצדדים, אם לאו.
- פסק הדין המוביל בסוגיה זו היא הלכת-אלמונית, בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (פורסם במאגר "נבו") (להלן: "הלכת אלמונית") ממנו אצטט להלן:
"... במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין , וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם, כאמור נקודת המוצא הינה, כי נכס שמצוי בבעלות כל אחד מבני הזוג, בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי, מכוח הדין הכללי, החל על העניין כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב, וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני, שנרכש ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין... נטל ההוכחה מוטל מטבע הדברים על בן הזוג שאינו רשום כבעלים על הנכסים".
ועוד נקבע בהמשך פסק הדין:
"לעניין דירת המגורים... גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה, והכירה ביתר קלות בטענת שיתוף בנכס "חיצוני" מכוח נישואין משותפים ארוכי-שנים".
באותה הלכה קבע כבוד השופט דנציגר כדלקמן:
"הנה כי כן, על בן הזוג המבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף הם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס ספציפי. מעיון בפסיקה עולה, כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, והשקעות אלה, היו "דבר מה נוסף", המעיד על כוונת השיתוף".
כבוד השופט עמית בפסק דינו, (בהלכת אלמונית) נתן סימנים, לצורך הוכחת אותו "דבר מה נוסף". להלן אצטט:
"... לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואים ע"י אחד מבני הזוג.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון, בדוננו בשאלה, אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
- האם הדירה הובאה ע"י אחד מבני הזוג לנישואין, או נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין?
- התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף.
- נסיבות, כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים, אינם רשימה סגורה וכל מקרה ידון לגופו...".
- להלן אבדוק את התשתית הראייתית שהונחה בפני ואראה אם התובעת הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה, כדי להוכיח את אותו "דבר מה נוסף".
- בדיקת התשתית הראייתית, מצביעה על כך כי התובעת הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה בהוכחת "דבר מה נוסף", שיש בו כדי לקבוע שיתוף בדירה ברח' ...., וזאת חרף העובדה שהדירה נרשמה ע"י הנתבע קודם הנישואין.
להלן אפרט טעמי:
25.1 הצדדים היו נשואים נישואים ממושכים וגרו בדירה זו 36 שנה. להלן אצטט מחקירתה הנגדית של התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול דברים שאמרה בעניין זה:
"ש: תסבירי לי למה את חושבת שמגיע לך כמחצית מן הזכויות בדירה?
ת: גרנו 36 שנים. תמיד בבית היה נהוג להגיד "אנחנו והכל חצי חצי, ברגע שיצאתי מהבית הוא אמר שזה כבר לא שייך לי...".
היינו נשואים ממושכים ומגורים ממושכים בדירה נשוא הדיון.
25.2 בסעיף 34.3 לכתב תביעתה, טענה התובעת:
"הצדדים ערכו בדירה שיפוץ גדול ממקורות משותפים, שונתה החלוקה הפנימית בדירה, הותקנה צנרת חדשה בדירה, הוחלף ריצוף בכל הדירה, שופצו חדרי האמבטיה, חלונות הורחבו והוחלפו, הותקן מטבח חדש".
הצהרה זו נתמכת בתשובות התובעת בחקירה.
להלן אצטט מעמוד 10 לפרוטוקול:
"שאלת בית המשפט: האם עשיתם שיפוץ בדירה?
ת: עשינו שיפוץ גדול, החלפת הצנרת בבית, כל המרצפות,
החלוקה בבית, פתיחה של חלונות, כן חדר אמבטיה.
ש: מתי עשיתם את השיפוץ הזה?
ת: הרבה שנים... בערך 15-20 שנה...".
גם הנתבע עצמו, אישר את דבר עשיית השיפוץ.
להלן אצטט מתוך תשובותיו בעמ' 15 לפרוטוקול:
"ש: שיפוץ בדירה שאתם מתגוררים בה, עשיתם?
ת: מרפסת מטבח עשינו, אמבטיה נשארה אותו הדבר, שום
צנרת לא החלפתי שם...".
בין אם הדברים הם כגרסת התובעת ובין אם כגרסת הנתבע, (אם כי הנתבע מודה ב"מקצת הטענה" ויש בכך בעיני משום "סיוע חיצוני" לטענתה של התובעת בעניין זה). אין ספק שנעשה שיפוץ בדירה, במהלך החיים המשותפים.
25.3 הצדדים חיו במשך 36 שנה במשק בית משותף, אמנם, לתובעת היו טענות קשות נגד התנהגותו של הנתבע כלפיה, אך עם זאת הצדדים הולידו וגידלו 5 ילדים, כאשר קיימו ביניהם מאמץ משותף ואפילו קיימו חשבון בנק משותף אליו הכניסו את כל הכנסותיהם.
יצוין כי אלה היו גם נישואים ראשונים לבני הזוג, ניתן לפחות בעניין זה לראות חזקה (שלא נסתרה) לכוונת השיתוף של הצדדים בדירת המגורים.
יפים לעניין זה, דבריו של כבוד השופט אילון בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן פ"ד ל"ה(4) 750 (אמנם נאמרו על הלכת השיתוף אך יפים כאמור גם לענייננו):
"...אם יוכח כי בני הזוג חיו יחדיו לאורך זמן באורח חיים הרמוני, כשבת הזוג משתתפת במאמץ המשותף בביתה פנימה, בעוד הבעל דואג לצרכי הבית בעסקי יום יום, ייאמר עליהם, כי חזקה שהתכוונו לכך כי רכושם, יהיה מקורו אשר יהיה, יעמוד לקניינם המשותף. אין זה כלל בל יעבור, ואפשר בראיות טובות ואמינות לנסות ולסתור חזקה זו, אך כל עוד לא נעשה הדבר ע"י הטוען כנגד החזקה, תעמוד זו במלוא תוקפה".
25.4 יודגש עוד, כי את חלק ההלוואה שלקח הנתבע מאביו לצורך רכישת הדירה, הוא החזיר במזומן מתוך הכנסות (ראה סעיף 10 לכתב התביעה), דבריה של התובעת לא נסתרו גם בחקירה הנגדית (ראה עמוד 10 לפרוטוקול) כך לא נסתרה הצהרת התובעת בסעיף 26.1 לתצהיר עדותה הראשית.
25.5 לא נסתרה גם הצהרתה של התובעת, כי הנתבע הציג בפניה מצג לפיו מחצית הדירה היא שלה לפי האמור בכתב תביעתה.
בחקירתה הנגדית אמרה התובעת (עמוד 12 לפרוטוקול):
"כל עוד הייתי בבית הוא היה טוען שאנחנו שותפים והכל חצי חצי. היה לי רע מאד סבלתי במשך שנים והתאפקתי. גם הילדים סבלו".
תמיכה לטענתה של התובעת, אני מוצאת דווקא בחקירתו הנגדית של הנתבע, בעמוד 15 לפרוטוקול, הודה הנתבע בחצי-פה, כי כך אמר לתובעת, להלן אצטט:
"ש: כל השנים, לא אמרת לו., אנחנו ביחד חצי חצי בהכל?
ת: לא אמרתי לה חצי חצי, אמרתי לה שאנחנו חיים יחד
וזהו. דירה של שנינו חיים יחד.
ש: אז אמרת לה דירה של שנינו, חיים ביחד?
ת: היא עזבה את הבית בלי סיבה".
(הקו המדגיש אינו במקור – ש.ג.).
הנה – הנתבע חוזר על אשר אמר בסעיף 8 לכתב הגנתו, כי משום שהתובעת עזבה לפני 7 חודשים את הדירה, לא מגיעות לה מחצית הזכויות... כך גם אמרה התובעת בחקירתה הנגדית (עמוד 10 לפרוטוקול): "... ברגע שיצאתי מהבית הוא אמר שזה גם לא שייך לי".
המסקנה – כל השנים הציג הנתבע מצג בפני התובעת, כי מחצית הזכויות בדירה שלה, אך משעזבה – ועברה לבית אימה, משכשל כוחה לסבול, מנסה הנתבע להתנער מן המצג שהציג במשך 36 שנים.
מדברים אלה עולה – כי אין ספק שבמשך כל השנים הציג הנתבע מצג כאמור.
- המסקנה המתבקשת, התמלאו הפרמטרים לקביעה, כי התקיימו המבחנים של "דבר מה נוסף" באשר לדירת המגורים ברחוב .....
- משנה תוקף יש לדברים כאשר המדובר בדירת המגורים של בני הזוג שלה מעמד מיוחד בפסיקה, אצטט בעניין זה מפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (8.9.04) (פורסם במאגר "נבו") דברים היפים לענייננו (הגם שעוסקים הם בהלכת השיתוף).
"באשר לדירת המגורים ומעמדה בהסדרים הממוניים בין בני זוג, נעה מטוטלת הפסיקה לאורך השנים תוך מגמה כללית – הקונה לה שביתה – של ייחוס משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג, כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה ע"י אחד מהם לפני הנישואין, עם זאת יש בפסיקה גוונים באשר לדגשים ביישומה של מגמה זו. אזכיר רק עיקרי דברים. כבר קבע בית משפט זה משכבר, כי "כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואים הרמוניים, הרי קיימת, לדעתי, הנחה, שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינו בבעלותם המשותפת, ונטל הראייה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת. אלא שנטל זה, יהיה ככלל קל אחר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין, ובסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של היותם נישואים ספציפיים אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף אזי סתירה החזקה לא תהיה משימה קלה" (ע"א 22890/01 אבולוף נ' אבולוף... מפי השופט ..)...".
והרי כידוע קבעה הפסיקה שדירת מגורים היא "גולת הכותרת" של רכושם המשותף של הצדדים – ראה ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פ"ד מ"ח (3) 685, אכן – הדירה, חרף שנרכשה ע"י הנתבע לפני הנישואין "נטמעה" ברכושם המשותף, והתובעת הרימה הנטל המוגבר המושת עליה להורות זאת, ואילו הנתבע לא הרים את הנטל לסתור זאת.
- אני קובעת אפוא שהתובעת זכאית למחצית הזכויות בדירה ברחוב ... ובהתאם לעתירת התובעת ניתן בזאת צו כי תועברנה מחצית הזכויות בדירה זו, הידועה כתת חלקה .. בחלקה .., גוש ... על שם התובעת.
- בשולי דברים אלה, אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו, כי התובעת לא הוכיחה טענותיה, או בשל העובדה שעזבה את דירת הצדדים, או עקב מערכת היחסים הגרועה שהייתה בין הצדדים – לא הייתה כוונת שיתוף ספציפית מצד הנתבע בדירה.
הדברים אינם נכונים, כפי שהראיתי לעיל, הצדדים חיו 36 שנים יחד בדירה, וגידלו 5 ילדים, אין התובעת נשענת רק על חיי הנישואין כמו בפסק הדין בעניין אבו רומי (רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' ח'אלד בו רומי, פ"ד נ"ו (6) 175) כבר הראיתי לעיל שכל ה"סימנים" לקביעת "דבר מה נוסף" מתקיימים בענייננו, ואיני סבורה כי בשל עזיבת התובעת את הנתבע, היא צריכה להפסיד מזכויותיה.
טענת הנתבע – נדחית.
הדירה ברחוב .....
- בתביעתה, טענה התובעת כי לנתבע יש מחצית הזכויות בדירה זו, אותן קיבל בירושה בשנת 2010, ולטענתה יש לקבוע שיתוף גם בדירה זאת, מכיוון שההוצאות המשפטיות בגין סכסוך הירושה עם אחותו של הנתבע שולמו מן החשבון המשותף (ראה סעיף 32 לתביעה).
כזכור, ומנגד, טען הנתבע כין אין כל דין שיתוף באשר, הוא זכה בדירה בירושה, וגם את הכספים הנחוצים לסכסוך הירושה כמו לארנונה והוצאות אחרות, שילם הנתבע – לטענתו – מכספים שירש מהוריו (ראה סעיף 21 לכתב ההגנה).
- בסיכומיה, הקדישה התובעת 9 סעיפים, כדי לבסס את טענות האישה באשר לכוונת שיתוף, ואולם אין בידי לקבל הטענה שכן בחקירתה טענה התובעת דבר והיפוכו. אביא דברים מתוך עמודים 10 ו-11 לפרוטוקול כלשונם:
"ש: לגבי הדירה (ב) .. אין לך טענה?
ת: זאת דירת ירושה.
שאלת בית המשפט: האם את טוענת שמגיע לך מחצית הזכויות ברחוב ...
ת: חושבת שמגיע לי, שילמנו במשך 6 שנים מהחשבון המשותף ואת ארבעת עורכי הדין.
ש: כמה הדירה שווה בערך?
ת: בין 2.5 ל- 3.
ש: אז אם שילמת 4,000 ₪ מגיע לך חצי דירה?
ת: חלק... אני אומרת חלק מסוים בגלל ששילמנו...".
אומר מיד, כי לכאורה עולה שהתובעת נסוגה בה מטענתה בתביעה וכבר כאן, יש סיבה לדחות תביעתה בפריט זה.
- אוסיף עוד, כי בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני, מצביעה על כך כי לא התקיימו המבחנים הנדרשים בהלכת אלמונית (בע"מ 1398/11 (שם) לצורך קיומו של דבר מה נוסף, אשר יצביע על כוונת שיתוף מצד הנתבע, להלן אפרט טעמי:
32.1 ראשית לכל – דירה זו אינה ומעולם לא הייתה דירת מגורי הצדדים. כידוע לדירת מגורים יש דין אחר מאשר לדירה שאינה דירת מגורים, ולגביה לא ניתן לומר שהיא "גולת הכותרת" של נכסי המשפחה. הדירה היא נכס חיצוני מובהק, שהנתבע קיבל בירושה ואשר על פי הורת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הוחרג משיתוף בין הצדדים.
32.2 העובדה שהנתבע שילם מהחשבון המשותף הוצאות משפטיות או ארנונה במשך 6 שנים, אינה יכולה להיחשב כהשקעה "משמעותית" כמו שיפוץ בדירה, גם העובדה שהכספים שולמו מחשבון משותף אין בה כדי להצביע על כוונת שיתוף.
32.3 לא נטען, אלא הוכח, כי הנתבע הציג מצג כלשהו כלפי התובעת, שהיא זכאית או תהא זכאית למחצית זכויותיו בדירה זו, להפך, גם התובעת עצמה חשבה כי מגיע לה "חלק" בלבד כפי שציטטתי מתוך חקירתה הנגדית, לפיכך אם הייתה סבורה שעל הנתבע להשיב לה מחצית הכספים שהוציא מן החשבון המשותף היה עליה להגי/ תביעת השבה.
- בשולי דברים אלה אציין, שלא טוב עשתה התובעת שערכה בסיכומיה את ח"ן הארנונה, תוך שהיא מצרפת טבלת חישוב לפי תעריפי העירייה, דבר שלא היה מוצג בחוק. הנוהג של צירוף ראיות לסיכומים הוא פסול, ואין לעשות בו שימוש גם בעקיפין.
- סיכומה של נקודה זו – אני דוחה פריט תביעה זה.
זכויות סוציאליות ופנסיוניות
- בסעיף 31 לכתב תביעתה, טענה התובעת כי אין היא יודעת מהן הזכויות אותן צבר הנתבע – וביקשה לערוך איזון בזכויות אלה.
- בסיכומיה, ערכה התובעת טבלה ובה ביקשה מחצית הסכומים שפורטו בתצהיר הרכוש של הנתבע: בכל הכבוד אין בידי, לקבל טענה זו, שכן הפירוט בתצהיר הרכוש לא מתייחס ליום הקובע כפי שהסכימו עליו הצדדים (1.10.16) וכן, אינני יודעת איזה מן הזכויות גמלו, ואיזה לא.
- לפיכך, אני מורה כי כל זכות סוציאלית או פנסיונית הרשומה על שם מי מהצדדים בין יום הנישואין ליום הקרע, תירשם במחציתה (בהתאם לחוק חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו תשע"ד-2014) על שם הצד האחר, והצדדים יוכלו להגיש פסיקתאות מתאימות לשם כך.
- למען הסר ספק, המדובר בקופת גמל פסגות, פנסיה "מגדל", ביטוח כלל, ביטוח הפניקס, והכל בהתאם לתצהירי הרכוש.
תכולת הבית
- בסעיף 37.2 לתביעתה, טענה התובעת כי "יש להורות על מינוי שמאי שיישום את תכולת הבית לשם ביצוע חלוקה שווה".
- בכל הכבוד המדובר בהוצאה מיותרת. הצדדים יערכו שתי רשימות ובכל רשימה פריטים שזהים בשווים, ויחלקו בעין את תכולת הבית.
- במידה שהצדדים לא ישכילו לעשות כן בשיתוף פעולה, אני מתירה לתובעת להגיש תובענה כספית כנגד הנתבע על מחצית שווי התכולה של מטלטלי הבית.
זכות ציבורית למונית
- בסעיף 37.3 עתרה התובעת לכך, כי יינתן פסק דין הצהרתי "כי לאישה מחצית מזכויות מספר ירוק להפעלת מונית".
כזכור, בסעיף 26 לתביעתה, טענה התובעת כי "המספר הירוק" נרכש לאחר הנישואין מכספי הצדדים וממאמץ משותף, אך נרשם רק על שם הנתבע.
בסעיף 19 הבהיר הנתבע – כי אין לו התנגדות "לעניין התכולה, מספר המונית והרכב המשפחתי".
- הנתבע גם אמר בחקירתו הנגדית כך (עמוד 14 לפרוטוקול):
"שאלת בית המשפט: יש לך מספר ירוק?
ת: כן.
ש: מתי רכשת אותו?
ת: בזמן שאנחנו נשואים. לא אמרתי שלא מגיע לה חצי.
ש: כמה היא שווה הזכות הזאת?
ת: 240 העו"ד בירר הוא היה פה. הוא כתב 240,000 ₪.
- בנסיבות אלה, אני נעתרת לתביעת התובעת, וקובעת כי היא זכאית למחצית הזכויות בזכות הציבורית ויכולה להירשם כך, או לחילופין, כפי שביקשה בסיכומיה לקבל מחצית שווי הזכות הציבורית, כלומר מחצית מ-240,000 ₪, כפי שנכתב בסעיף 3 לסיכומי התובעת.
כסף מזומן
- טענתה של התובעת הייתה כי היה בבית כסף מזומן בסך 50,000 ₪ שנלקחו על ידי הנתבע, הטענה הוכחשה על ידי הנתבע.
- לא אוכל להיעתר לתביעה כיוון שהתביעה לא נתמכה בשום ראיה חיצונית.
- אני דוחה פריט זה של התביעה.
תכשיטים
- התובעת טענה שתכשיטיה ניטלו על ידי הנתבע, הנתבע מצדו הכחיש הטענה.
- מאחר שהתובעת לא סיפקה כל ראיה חיצונית לתמיכת טענתה, וגם לא פרטה מהם התכשיטים, אני דוחה גם פריט תביעה זה.
סיכומו של דבר
- נפסק כאמור לעיל.
- לאחר ששקלתי בדברים, איני עושה צו להוצאות, גם עקב כך שמקצת תביעת התובעת נדחתה, וגם עקב שימוש שאני עושה בסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 וכדי שלא לפרום עוד הקרע בין הצדדים.
- ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.