האישה ביקשה חצי מהרכוש של בעלה, כולל הדירה שבה התגוררו, שלכאורה לא אמורה הייתה להיות חלק מהרכוש המשותף כיוון שנרכשה על-ידי הבעל לפני הנישואים. בהיבט הזה היא ניצחה.
השופטת שפרה גליק מבית המשפט למשפחה בתל-אביב הכריעה לאחרונה בסכסוך חלוקת הרכוש בין גבר ואישה שנפרדו לאחר כ-36 שנות נישואים. בסופו של דבר, ניתן לומר כי שני הצדדים יצאו עם חצי תאוותם בידם, אם כי האישה זכתה בחצי מהזכויות בדירת בעלה מלפני הנישואים, משום שהוכיחה "כוונת שיתוף". בני הזוג נפרדו ב-2016 כאשר לאישה נמאס לטענתה מכך שבבעלה הוא "אגרן כפייתי, שתלטן וקנאי מטורף".
מכאן הדרך הייתה קצרה אל תביעה שהגישה בה דרשה לחלק "חצי-חצי" את כל החפצים, הכספים, הרכב והנכסים של הצדדים, כולל דירות שרשומות על שמו של בעלה בלבד.
התובעת טענה כי במהלך הנישואים עבדה בעיקר בעבודות מזדמנות עם שכר נמוך. הנתבע עבד כנהג מונית ולטענתה, במקביל גם בעבודות נוספות.
כמו כן, היא טענה כי לפני שנישאו הוא רכש את הדירה בה התגוררו לאורך השנים מכספי חיסכון והלוואה שלקח מהוריו, וזו הוחזרה להם מכספים משותפים.
מנגד, הנתבע טען כי מדובר בדירה שנרכשה לפני הנישואים, וגם ההלוואה שנטל מאביו המנוח נפרעה על ידו לפני נישואיו, כך שלא מדובר ברכוש משותף.
עוד הוא טען כי התובעת עזבה את הדירה כשנפרדו, והתנהלות זו מעידה על כך שלא הייתה לו כל כוונה לשתף אותה בנכס, והוא מעולם לא הבטיח לה שדירתו שייכת גם לה.
הנתבע הוסיף וטען בכתב הגנתו, כי אין לו התנגדות לחלק את תכולת הבית, כולל מספר המונית שלו (השווה כ-240,000 שקל) והרכב המשפחתי.
"לא יכול להתנער"
בפתח הכרעתה השופטת גליק ציינה כי לכאורה, לפי חוק יחסי ממון הדירה מהווה "נכס חיצוני", ואינה חלק מן הרכוש המשותף, שהרי הבעל רכש אותה לפני הנישואים והיא רשומה על שמו. אלא שבנסיבות מצסוימות, גם נכסים חיצוניים יכולים "להיטמע" ברכוש המשותף.
ואכן, השופטת השתכנעה שהתובעת הצליחה להוכיח שהבעל התכוון לשתף אותה בדירה, ועל כן חצי מהדירה שייך לה.
בין היתר, קביעה זו נבעה מהעובדה שמדובר בדירה שבה הצדדים גרו יחדיו במשך 36 שנה, במהלכם גם ביצעו בה שיפוץ מכספים משותפים. כמו כן, ניתן משקל לעובדה שחלק מהחזר ההלוואה להוריו של הנתבע שולם מתוך ההכנסות המשותפות.
חיזוק נוסף השופטת מצאה בהתנהגותו של הנתבע לאורך השנים. "כל השנים הציג הנתבע מצג בפני התובעת, כי מחצית הזכויות בדירה שלה, אך משעזבה – ועברה לבית אימה, משכשל כוחה לסבול, מנסה הנתבע להתנער מן המצג שהציג במשך 36 שנים"", כתבה.
בשונה מכך, השופטת דחתה את תביעת התובעת לשיתוף בדירה נוספת, אותה קיבל הנתבע בירושה מהוריו. השופטת הבהירה כי דירת ירושה, בניגוד לדירת מגורים, היא "נכס חיצוני מובהק", ולא הוכח שהנתבע הציג לתובעת מצג כלשהו שלפיו יש לה חלק בדירה זו, כלומר לא הוכחה 'כוונת שיתוף'".
בהמשך השופטת קבעה כי תכולת הדירה וכן הזכויות הסוציאליות ויתר הכספים יחולקו שווה בשווה בין הצדדים.
לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד ארי שלם, עו"ד ליאת בן שחר
- ב"כ הנתבע: עורך דין דיני משפחה אסי סגל
עו"ד זהר מימוני
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין