אבו קנדיל ואח' נ' אגבאריה

לפני ערעור על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל יניב הלר מיום 29.12.2015 בתיק הוצל"פ 506335-09-15 (להלן – תיק ההוצל"פ), לפיה נדחתה בקשת המערערים לעכב פינוי נכס מקרקעין המצוי בגוש 20413, חלקה 64 ביישוב אום אלפחם (להלן – "המקרקעין"). כב' הרשם חייב את המערערים בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.

ברקע הדברים עומד פסק בורר, שניתן בסכסוך בין הצדדים בקשר עם נכס המקרקעין, שהמערערים טענו ששיבחו מאד את ערכו, והלוואה כספית שניתנה למערערים על ידי המשיב. תמצית פסק הבורר היתה כי המערערים יוכלו לקבל את המקרקעין, והמשיב יהיה חייב לרשום את המקרקעין על שם המערערים, אם יעבירו למשיב סך 250,000 ₪ בתוך 30 ימים. החלופה שקבע הבורר במידה שהמערערים לא ישלמו את הסכום במועד היא כי המשיב ישלם למערערים סך 300,000 ₪ בתוך 45 ימים, ואז העסקה תבוטל, למערערים לא תהיה כל זכות בקרקע והם יפנו אותה.

ביום 26.4.2016 הוריתי על עיכוב ביצוע החלטת כב' הרשם עד החלטה אחרת.

רקע

ביום 11.10.2011 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים 1-2 (תיק 21525-10-11, להלן – "התביעה הראשונה") לסילוק יד במקרקעין שעליהם עומד בית מגורים בן שלוש קומות. על פי הנטען בכתב התביעה בתביעה הראשונה, ביום 12.5.2004 מכר המשיב למערערים 1,2 את בית המגורים במקרקעין תמורת 105,000$. ביום 19.2.2008 הלווה המשיב למערערים 1,2,3 ולאדם נוסף בשם מוחמד פיסל סך של 170,000 ₪ אותם נדרשו לפרוע במלואם עד יום 15.2.2010, שאם לא כן ימושכנו זכויותיהם בבית חזרה לטובת המשיב. להבטחת החוב נרשם ביום 19.1.2009 שעבוד אצל רשם המשכונות על זכותם של המערערים 1,2 בדירה.

בבקשת הרשות להתגונן בתביעה הראשונה, ציינו המערערים 1,2 כי בנוסף להסכם מכר הבית תמורת 105,000$ קיים הסכם מכר תמורת 120,000 ₪ וממילא המשיב כלל אינו הבעלים של המקרקעין אלא זכותו להערת אזהרה בלבד. עוד טענו המערערים 1,2 כי סכום ההלוואה שקיבלו מהמשיב עמד על סך של 80,000 ₪, ולא 170,000 ₪, וכי המערערים כבר שילמו למשיב 30,000 ₪ על חשבון ההלוואה.

בהמשך הועבר התיק לסדר דין רגיל והמשיב הגיש כתב תביעה מתוקן כנגד כלל המערערים 1-4. המשיב הוסיף לכתב התביעה עניינה של הלוואה נוספת שניתנה ביום 10.12.2008 למערערים 2-4 על סך של 150,000 ₪ אותה נדרשו לפרוע עד יום 15.7.2010. המערערים הכחישו הלוואה זו וטענו כי הוכרחו על ידי המשיב לחתום על ההסכם תוך ניצול מחלתו של המערער 3 בטענה כי ההסכם הינו הסכם נוסף לגבי סכום ההלוואה מפברואר 2008 ולא הסכם חדש. בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת הוך-טל), פנו הצדדים לבורר והתביעה נמחקה.

ביום 18.12.2014 נתן הבורר הנכבד, מר מחמוד אחמד ג'אבר ג'בארין את פסק דינו. פסק הבורר קבע כי המערערים קנו מאת המשיב שלד מבנה, שילמו חלק מן התמורה, השלימו והכינו אותו למגורים ואכן התגוררו בו. עוד קבע הבורר כי המערערים קיבלו כספים כהלוואה מאת התובע בסכום קרוב לערך העסקה ולא החזירו אותם. בחלקו האופרטיבי של הפסק הורה הבורר כי המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב באמצעות בא כוחו סך 250,000 ₪ בתוך 30 ימים מיום פסק הבורר. ב"כ המשיב ישמור את הכסף בנאמנות והמשיב יפעל לרישום הנכס על שם המערערים בתוך 6 חודשים. עוד קבע הבורר כי אם המערערים לא ישלמו את הסכום בתוך 30 ימים, ישלם המשיב למערערים באמצעות בא כוחם סכום של 300,000 ₪ בתוך 45 ימים, על המערערים יהיה לפנות את הנכס כולו ולמסור את החזקה למשיב, עסקת המכר תבוטל ולמערערים לא תהיה כל זכות במקרקעין.

ביום 3.2.2015 ביקש המשיב לתת תוקף של פסק דין לפסק הבוררות שניתן ביום 18.12.14. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, או לחילופין לתיקונו, מהטעמים הבאים: העדר הנמקה, ניתן בחוסר סמכות ו/או בחריגה מסמכות, מנוגד לתקנת הציבור, נעדר הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. ביום 7.6.2015 דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול פסק הבורר והבהיר כי הדחייה היא מטעמים פרוצדורליים בלבד ומאחר שהמערערים לא הגישו את בקשת ביטול הפסק במועד (פס' 4 ואילך לפסק הדין). מעבר לכך, דחה בית המשפט את טענות המערערים גם לגופן.