אבו קנדיל ואח' נ' אגבאריה

לפני ערעור על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל יניב הלר מיום 29.12.2015 בתיק הוצל"פ 506335-09-15 (להלן – תיק ההוצל"פ), לפיה נדחתה בקשת המערערים לעכב פינוי נכס מקרקעין המצוי בגוש 20413, חלקה 64 ביישוב אום אלפחם (להלן – "המקרקעין"). כב' הרשם חייב את המערערים בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.

ברקע הדברים עומד פסק בורר, שניתן בסכסוך בין הצדדים בקשר עם נכס המקרקעין, שהמערערים טענו ששיבחו מאד את ערכו, והלוואה כספית שניתנה למערערים על ידי המשיב. תמצית פסק הבורר היתה כי המערערים יוכלו לקבל את המקרקעין, והמשיב יהיה חייב לרשום את המקרקעין על שם המערערים, אם יעבירו למשיב סך 250,000 ₪ בתוך 30 ימים. החלופה שקבע הבורר במידה שהמערערים לא ישלמו את הסכום במועד היא כי המשיב ישלם למערערים סך 300,000 ₪ בתוך 45 ימים, ואז העסקה תבוטל, למערערים לא תהיה כל זכות בקרקע והם יפנו אותה.

ביום 26.4.2016 הוריתי על עיכוב ביצוע החלטת כב' הרשם עד החלטה אחרת.

רקע

ביום 11.10.2011 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים 1-2 (תיק 21525-10-11, להלן – "התביעה הראשונה") לסילוק יד במקרקעין שעליהם עומד בית מגורים בן שלוש קומות. על פי הנטען בכתב התביעה בתביעה הראשונה, ביום 12.5.2004 מכר המשיב למערערים 1,2 את בית המגורים במקרקעין תמורת 105,000$. ביום 19.2.2008 הלווה המשיב למערערים 1,2,3 ולאדם נוסף בשם מוחמד פיסל סך של 170,000 ₪ אותם נדרשו לפרוע במלואם עד יום 15.2.2010, שאם לא כן ימושכנו זכויותיהם בבית חזרה לטובת המשיב. להבטחת החוב נרשם ביום 19.1.2009 שעבוד אצל רשם המשכונות על זכותם של המערערים 1,2 בדירה.

בבקשת הרשות להתגונן בתביעה הראשונה, ציינו המערערים 1,2 כי בנוסף להסכם מכר הבית תמורת 105,000$ קיים הסכם מכר תמורת 120,000 ₪ וממילא המשיב כלל אינו הבעלים של המקרקעין אלא זכותו להערת אזהרה בלבד. עוד טענו המערערים 1,2 כי סכום ההלוואה שקיבלו מהמשיב עמד על סך של 80,000 ₪, ולא 170,000 ₪, וכי המערערים כבר שילמו למשיב 30,000 ₪ על חשבון ההלוואה.

בהמשך הועבר התיק לסדר דין רגיל והמשיב הגיש כתב תביעה מתוקן כנגד כלל המערערים 1-4. המשיב הוסיף לכתב התביעה עניינה של הלוואה נוספת שניתנה ביום 10.12.2008 למערערים 2-4 על סך של 150,000 ₪ אותה נדרשו לפרוע עד יום 15.7.2010. המערערים הכחישו הלוואה זו וטענו כי הוכרחו על ידי המשיב לחתום על ההסכם תוך ניצול מחלתו של המערער 3 בטענה כי ההסכם הינו הסכם נוסף לגבי סכום ההלוואה מפברואר 2008 ולא הסכם חדש. בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת הוך-טל), פנו הצדדים לבורר והתביעה נמחקה.

ביום 18.12.2014 נתן הבורר הנכבד, מר מחמוד אחמד ג'אבר ג'בארין את פסק דינו. פסק הבורר קבע כי המערערים קנו מאת המשיב שלד מבנה, שילמו חלק מן התמורה, השלימו והכינו אותו למגורים ואכן התגוררו בו. עוד קבע הבורר כי המערערים קיבלו כספים כהלוואה מאת התובע בסכום קרוב לערך העסקה ולא החזירו אותם. בחלקו האופרטיבי של הפסק הורה הבורר כי המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב באמצעות בא כוחו סך 250,000 ₪ בתוך 30 ימים מיום פסק הבורר. ב"כ המשיב ישמור את הכסף בנאמנות והמשיב יפעל לרישום הנכס על שם המערערים בתוך 6 חודשים. עוד קבע הבורר כי אם המערערים לא ישלמו את הסכום בתוך 30 ימים, ישלם המשיב למערערים באמצעות בא כוחם סכום של 300,000 ₪ בתוך 45 ימים, על המערערים יהיה לפנות את הנכס כולו ולמסור את החזקה למשיב, עסקת המכר תבוטל ולמערערים לא תהיה כל זכות במקרקעין.

ביום 3.2.2015 ביקש המשיב לתת תוקף של פסק דין לפסק הבוררות שניתן ביום 18.12.14. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, או לחילופין לתיקונו, מהטעמים הבאים: העדר הנמקה, ניתן בחוסר סמכות ו/או בחריגה מסמכות, מנוגד לתקנת הציבור, נעדר הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. ביום 7.6.2015 דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול פסק הבורר והבהיר כי הדחייה היא מטעמים פרוצדורליים בלבד ומאחר שהמערערים לא הגישו את בקשת ביטול הפסק במועד (פס' 4 ואילך לפסק הדין). מעבר לכך, דחה בית המשפט את טענות המערערים גם לגופן.

ביום 12.3.2015 הוציא הבורר מכתב הממוען למערערים ובו הודיע כי הוא מקבל את בקשת המערערים מיום 4.3.15 לפריסת התשלום (להלן – "מכתב הבורר"). כך כתב הבורר:

"...

3.לאור פנייתכם אלי בעניין שבנדון וכן לאור הסכמתכם לאמור בפסק הבורר לגבי גובה התשלום, שהינו סך של 250,000 ₪, אולם לאור מצבכם הכלכלי ולמניעת עיוות דין, וכן שייעשה צדק בעניין, ביקשתם לפרוס את הסכום הנ"ל לתשלומים.

4. הריני לציין, כי יש מקום לקבל להורות [כך במקור – י.ג.] על תשלום הסכום בתשלומים, כך שבתוך ארבעה חודשים ישולם סך של 100,000 ₪, ואת היתרה לשלם בתשלומים חודשיים ע"ס כ- 6,000 ₪ לכל חודש וזאת על מנת שייעשה צדק וייראה".

בקשת המערערים כי בית משפט השלום יאריך את המועד לתשלום החל עליהם כפי שנקבע בפסק הבוררות, נדחתה. בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי נדחתה לגופה אף היא (רע"א 21761-07-15 מיום 14.7.2015), משלא הצביעו המערערים על כל טעם מיוחד מדוע לא קיימו את פסק הבורר במועד. בקשת רשות ערעור נוספת שהגישו המערערים לבית המשפט העליון נדחתה גם היא (רע"א 5995/15 מיום 21.9.2015).

החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל

בקשת ביצוע פסק הבורר הוגשה להוצאה לפועל ביום 8.9.2015. ביום 7.10.2015 הגישו המערערים בקשתם לעיכוב ההליכים ולקביעת מועד תשלום. בהחלטת רשם ההוצאה לפועל צוטטה גם הודעה מטעם הבורר, מיום 30.9.2015. על פי הודעת הבורר "הנתבעים הגיעו אלי והפקידו בידי את הסכום 250,000 ₪, לפני תום ה- 30 יום והודעתי לתובע עלי [המשיב – י.ג.] שירשום את הנכס על שם הנתבעים ויבוא לקבל את הסכום... ".

כעולה מהחלטת כב' הרשם, הבורר העיד כי הודיע בשעתו לזוכה כי יש בידיו סך של 100,000 ₪ שנמסר לו על ידי המערערים, ואת השאר ביקשו המערערים לשלם בתשלומים (פס' 16 להחלטה). כב' הרשם מצא כי נתון זה אינו מתיישב עם פרק הזמן של ארבעה חודשים נוספים לתשלום הסכום, כעולה ממכתב הבורר מיום 12.3.15. עוד מצא כב' הרשם כי נתונים אלה אף סותרים את הודעת הבורר מיום 30.9.2015 שבו הוא מוסר כי מלוא הסכום הופקד בידיו על ידי המערערים. כמו כן, ציין הרשם בהחלטתו כי עדות הבורר אינה מתיישבת עם פסק הדין, המורה למערערים לשלם את הסכום למשיב באמצעות בא כוחו ולא באמצעות הבורר.

פרק זה בהשתלשלות העובדות נסקר למעלה מן הצורך, שכן, כאמור, במעמד הדיון בפני כב' רשם ההוצאה לפועל חזרו בהם המערערים מן הטענה כי מילאו אחר פסק דין הבורר במועדו. כיום אין מחלוקת שהמערערים לא עמדו במועדי התשלומים שנקבעו בפסק הבורר ועניין זה אינו עומד לבחינה בהליך הנוכחי.

במוקד הדיון בפני כב' הרשם נדונה אפוא השאלה האם המשיב מילא אחר הוראות פסק הבוררות, שאם לא כן, אין להוציאו לפועל. הצדדים הביאו בפני כב' הרשם טענותיהם וראיותיהם לעניין מועדי מסירת פסק הבורר הראשון לב"כ המערערים ולב"כ המשיב.

כב' הרשם מצא את גרסתו של הזוכה כגרסה אמינה ועדיפה המגובה במסכמים מאומתים והתרשם כי פעל ככל יכולתו לקיומו של פסק הבורר שניתן לו תוקף של פסק דין. עוד קבע הרשם כי המערערים הציגו גרסה רצופה סתירות פנימיות שאף הלכו והסתבכו נוכח עדות הבורר וכי אין להם להלין אלא על עצמם ועל חוסר שיתוף הפעולה מצדם שהביאו לכך כי הסך של 300,000 ₪ לא הועבר לידיהם אלא הופקד בידי בא כוחו של המשיב.

על החלטה זו בתיק ההוצל"פ הערעור שבפני.

טענות המערערים

המערערים מודים כי הם לא עמדו במועד שנקבע לכך בפסק הבורר. אולם, לטענתם לא נתקיימו התנאים לסילוק ידם מהדירה. לטענתם, אף המשיב לא עמד בסד הזמנים שנקבע בפסק וממילא תשלום לבא כוחו אינו עומד בתנאיי פסק הבוררות אלא היה עליו להעביר התשלום לבא כוחם של המערערים. לפי המערערים, למשיב לא היתה כל זכות להתנות את ביצוע התשלום בפינויו של הנכס, כיוון שהתנייה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסק הבורר. עוד טוענים המערערים כי הסך של 300,000 ₪ הופקדו ביום 22.3.15 ולא ביום 19.3.15 אצל בא כוחו של המשיב ולראיה מצביעים על כך שעל גבי החשבונית הן המזומן והן השיק נושאים תאריך פרעון 22.3.15. המערערים טוענים כי המועד האחרון להעברת התשלום היה 15.3.2015.

המערערים טוענים כי נטל הוכחת קיום פסק הבורר במועדו מוטל על המשיב ולא על המערערים, כפי שקבע כב' הרשם. לטענת המערערים, על המשיב להוכיח את טענתו לפיה המערערים הקשו על קבלת התשלום מידי המשיב ואילו המשיב לא עמד בנטל ההוכחה ולא הציג לבית המשפט את הראיות והעדויות שהיו יכולות לתמוך בטענתו.

עוד טוענים המערערים כי הרשם הנכבד מצא כי המשיב לא עמד בתשלום הסכום שנפסק בפסק הבוררות במועדו, אלא איחר בתשלום וכי לא היה מקום להקל עם המשיב ובמקביל להחמיר עם המערערים לעניין עמידה במועדי התשלום.

טענות המשיב

המשיב טוען כי שילם את הסך של 300,000 ₪ במלואם במועד, ונאלץ להעבירם לידי בא כוחו לאחר שעו"ד וליד עסליה, שייצג את המערערים בתביעה לגופה עד למתן פסק הבוררות, סירב לקבל הכסף שכן הפסיק לייצגם ועו"ד בדראלדין אגבאריה, מי שייצג את המערערים בהליך ביטול פסק הבוררות ו/או בקשה להארכת מועד לקיום הפסק, סירב לקבל את הכסף וביקש להמשיך בהליכים המשפטיים. המשיב חזר והפנה לקביעת כב' הרשם לפיה לו היו המערערים משתפים פעולה היה הסכום מופקד בידיהם, אלא שהם הערימו קשיים על קבלת הסכום. המשיב חזר והפנה לפסיקת הערכאות השונות אשר קבעו, לעניין דחיית בקשת המערערים להארכת מועד, כי טענות המערערים כי גם המשיב לא עמד במועד ביצוע החיוב על פי פסק הדין אינן יכולות לשנות את מצבם.

דיון והכרעה

העידו בפני המערער 2, המשיב והבורר מר מחמוד ג'אברין. לצורך עמידה על טענות הצדדים, אביא את פסק הבורר במלואו –

המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה האם, לאחר שהמערערים כשלו במילוי חלקם על פי הפסק, עמד המשיב בחיובו על פי הפסק ושילם הסכום במועד הנדרש לידי הגורם המוסמך, בהתאם לסעיף 5 לפסק הבוררות לעיל.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש ממש בחלק מטענות המערערים וכי קבלת טענות אלה מובילה לקבלת הערעור.

בטרם אפרט את הכרעתי אציין כי לא מצאתי לשנות או להרהר אחר קביעתו העובדתית של כב' הרשם לפיה גם המשיב איחר במעט בביצוע חובת התשלום שהוטלה עליו בפסק הבורר. כב' הרשם שמע את הצדדים ובחן את ראיותיהם ולא ראיתי מקום להתערב בממצא זה, שהתבסס על חומר המסמכים בתיק. שונה הדבר ביחס לקביעתו של כב' הרשם לפיה יש לתלות את האיחור בתשלום בהתנהלות המערערים. מסקנתו זו של כב' הרשם התבססה על קביעתו כי נטל השכנוע מוטל לאורך כל הדרך על כתפי המערערים, שהיו החייבים בהליך ההוצאה לפועל שבו פתח המשיב.

באשר לנטל השכנוע, אני סבור כי נטל השכנוע בנוגע לקיום פסק הבורר על ידי המשיב מוטל על המשיב ולא על המערערים וכי המשיב לא עמד בנטל זה. לא ראיתי הצדקה עניינית או דיונית לקביעה כי כשמדובר בפסק דין המטיל חיובים עוקבים תחילה על המערערים ולאחר מכן על המשיב, יוטל על המערערים נטל השכנוע לא רק להוכיח כי הם עצמם מילאו אחר פסק הדין (נטל, שכאמור, המערערים לא הצליחו לעמוד בו) אלא יועמס על כתפיהם גם נטל השכנוע בכל הנוגע לטענת המשיב כי מילא את חלקו בפסק הבורר. כב' הרשם התבסס על ההלכה לפיה נטל השכנוע בכל הנוגע לטענת "פרעתי" מוטל תמיד על החייב.

אין עוררין על הלכה זו, יחד עם זאת, בכל הנוגע לטענת המשיב כי מילא את חלקו בפסק הבורר, הרי המשיב ולא המערערים הוא בבחינת הטוען טענת "פרעתי" ולכן נטל ההוכחה צריך להיות מוטל על שכמו ולא על שכם המערערים. מסקנה זו מבוססת גם על תחושת צדק והוגנות דיונית ועל השכל הישר, כיוון שככלל מרב הראיות להוכחת טענת המשיב כי מילא את פסק הבורר במועד, צריכות להיות מצויות בידי המשיב עצמו ולא בידי אחר.

המשיב טען, כאמור, כי הפקיד את הסכום אצל עורך דינו, עו"ד מחאג'נה, וכי המערערים עשו ככל יכולתם להכשיל את קבלת הסכום. המשיב טען כי עו"ד בדר א-דין אגבארייה, שייצג את המערערים, סירב לקבל את הכסף מן המשיב (ס' 10 לתצהירו). המשיב לא טרח לבקש זימונם לעדות של שני עורכי הדין ובכך לא מילא אחר חובתו להביא את הראיות התומכות בגרסתו.

המשיב לא הסביר האם הצהיר על סירובו הנטען של עו"ד בדר א-דין אגבארייה לקבל את הכסף מידיעה אישית או ששמע על כך מפי עורך דינו. בעדותו בבית המשפט המשיב התבקש להסביר את הטענה כי שהמערערים סירבו לקבל את הכסף והשיב: "זה בין עורכי הדין. אתה שואל אותי זה?" (עמ' 14, ש' 3-4). הנוסח העמום המופיע בתצהירו של המשיב ועדותו החמקנית בנקודה זו מעוררים ספק ממשי בכך שהמשיב מסר את הדברים מידיעתו האישית ובנקודה זו היה מקום לזמן את עורכי הדין לעדות.

אי זימונו של עו"ד מחאג'נה לעדות מנעה מן המערערים את היכולת לחקור את עורך הדין חקירה נגדית ולחקור, בין השאר, על הפקדת כספים ביום 22.3.15 ולא ביום 19.3.2015. המשיב העיד כי בפועל היה ברשותו סכום של 180,000 ₪ ולא 300,000 ₪, ואת יתרת הסכום, 120,000 ₪, הפקיד בחשבון של בן אחיו (עמ' 13, ש' 28 ואילך).

לסיכום נקודה זו, אני סבור כי המשיב לא הצליח להראות כי המערערים סירבו לקבל את הכסף או הערימו קשיים בלתי סבירים על קבלת התשלום. בהקשר זה יצויין עוד, כי המשיב העיד כי ידע על פסק הבורר כבר בתחילת חודש ינואר 2015 (עמ' 11, ש' 29 ואילך) ובכל זאת, התמהמה בהעברת התשלום למערערים עד המועד האחרון או סמוך לו. המשיב העיד בעדותו כי המועד האחרון לתשלום היה יום 19.3.15 (עמ' 11, ש' 29 ואילך, עמ' 12, ש' 20-23). בהמשך עדותו הודה המשיב כי 19.3.2015 היה יום חמישי , אולם עורך דינם של המערערים, עו"ד באדר א-דין אגבארייה אמר לו "תשאיר את הכסף אצלך, יש לנו זמן. כמה ימים" (עמ' 13, ש' 17-18).

בחקירתו הנגדית המשיב נשאל (עמ' 13, ש' 28 ואילך):

"ש. יש לך הסבר מדוע כל הכספים הופקדו ב- 22.3.2015 והחשבונית של [עו"ד] מוחמד מחאג'נה הונפקה בתאריך 22.03 ולא 19.03?

ת. הוא אמר לי , תשאיר את הכסף, נראה אולי החבר'ה ידברו איתנו. השארתי את הכסף אצלי בבית, 180,000 במזומן ו- 120,000 ₪ שמתי בחשבון של בן אח שלי. יום שבת פניתי לעורך הדין ואמרתי לו שבן אח שלי לא יכול להשאיר את הכסף בחשבון שלו. הוא אמר לי שביום ראשון נשים את זה בבנק וכך היה".

עוד תוזכר קבלה מס' 3949 שנכללה בתיק המוצגים של המערערים. קבלה זו שהוציא עו"ד מחאג'נה, מי שייצג את המשיב במועדים הרלוונטיים, עניינה הפקדת פקדון כספי בתיק הנוכחי, והיא נושאת תאריך 22.3.2015, תאריך שהוא מאוחר במספר ימים מהמועד האחרון לתשלום, גם לשיטת המשיב עצמו.

קביעת הרשם קמא, לפיה המשיב לא עמד בתשלום הסכום במועד שנקבע בפסק הבורר נתמכת בחומר הראיות ובעדויות הצדדים ואין לשנותה.

משהמשיב לא עמד במועד ולא הוכיח טענתו כי המערערים פעלו להכשלת קבלת הסכום אינני רואה מקום ללכת לקראת המשיב ולהקל עמו, באותה נקודה שבה הוחמר עם המערערים. משהמשיב לא עמד בביצוע התשלום במועד, יש לקבל את טענת המערערים כי המשיב לא קיים את פסק הבורר וכי אין להוציאו לפועל.

תוצאה זו מסתברת גם לאור פסק הבורר עצמו ומתוכו. פסק הבורר לא קבע כי בכל מקרה שבו המערערים לא עומדים בביצוע התשלום במועד, יעבור נכס המקרקעין אל המשיב, אלא קבע גם למשיב תקופה תחומה לביצוע חיוביו על פי הפסק. אין מקום אפוא לזכות את המשיב במקרקעין לפנים משורת הדין.

זאת ועוד, אני סבור כי יש להעדיף את עמדת המערערים גם בנוגע לטענתם כי ב"כ המשיב התנה העברת התשלום על ידי המשיב בפינוי המקרקעין על ידי המערערים. פסק הבורר אכן קבע כי במידה שהמערערים לא ישלמו את הסכום במועד, ישלם המשיב למערערים את הסכום שנקבע בפסק הבורר והמערערים יפנו את הנכס כולו. יחד עם זאת, פסק הבורר לא התיר למשיב להתנות העברת התשלום בפינוי מוקדם של המקרקעין. סדר הדברים שנקבע בפסק הבורר הוא הפוך, החיוב הראשון על פי הסדר הוא חיוב התשלום וכנגדו, חויבו המערערים לפנות את הנכס.

פרשנות לפיה המשיב יכול להודיע על העברת הסכום ולהתנותו בפינוי מיידי של המקרקעין היה מטיל על המערערים נטל בלתי ראוי ובלתי הוגן, ולא היה מתיר להם שהות להתכונן לפינוי, במצב שבו אין וודאות כי המשיב ימלא כלל את חלקו בפסק הדין במועד (והא ראייה – המשיב לא מילא את החיוב הפסוק במועד) וכשאין בידיהם סכום כסף להיערך לאיתור מגורים חלופיים. פרשנות זו אינה עולה מנוסח פסק הבורר או מהגיונו הפנימי ואף מנוגדת במידה רבה לרוח הפסק.

זאת ועוד, בעוד שבסעיף 4 לפסק הבורר, אשר עסק בתשלום שישלמו המערערים למשיב קבע הבורר כי הסכום יוחזק ע"י ב"כ המשיב בנאמנות עד להשלמת הליכי הרישום בתוך ששה חודשים, הרי סעיף 5 לפסק הבורר, שעניינו התשלום שישלם המשיב למערערים אינו מורה כי הסכום יוחזק בנאמנות עבור המשיב. פרשנות סבירה של פסק הבורר מחייבת כי למערערים תינתן שהות להיערך לפינוי המקרקעין לאחר העברת הסכום על ידי המשיב ואין הצדקה לקרוא בו חובת פינוי הנכס לפני שהמערערים יכלו לדעת בוודאות כי המשיב אכן מתכוון להעביר להם את הכסף.

נוכח האמור, דין הערעור להתקבל. אני קובע אפוא כי משהמשיב לא השלים חיוביו על פי פסק הבורר אין להוציא לפועל את פסק הבורר כנגד המערערים. החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל תבוטל ותיק ההוצאה לפועל ייסגר. המשיב ישלם למערערים סכום כולל של 6,000 ₪ בגין הוצאותיהם ושכר טרחת עו"ד. כמו כן אני מורה על ביטול החיוב בהוצאות שניתן בהחלטת כב' הרשם. ככל שהסכום שולם למשיב, יוחזר על ידי המשיב למערערים כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין מיום התשלום.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.