ע"פ 3912/14 אחמד נאסר נ' מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

           ערעור על חומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) על המערער.

רקע עובדתי וגזר דינו של בית המשפט המחוזי

1.        המערער עבד כפקיד במדור ערעורים במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב ובמסגרת תפקידו היה אחראי על יישום החלטות שיפוטיות בדבר החזרת כספים לצדדים בהליכים משפטיים. בחודש מאי 2013 או בסמוך לכך, החליט המערער לגנוב כספים מקופת בית המשפט ולשם כך הפיק דו"ח ממערכת נט-המשפט אודות תיקים שהטיפול בהם הסתיים אך טרם הוחזרו לצדדים אגרות המשפט או הפיקדונות. המערער זייף בשש עשרה הזדמנויות מסמכים של בית המשפט שכותרתם "הרשאה לזיכוי חשבון בנק", והוסיף את פרטי חשבון הבנק שלו במקום פרטי חשבון הבנק של הזכאים, באופן הנחזה להיראות כאילו הזכאים מבקשים להעביר את הכספים המגיעים להם מקופת בית המשפט לחשבונות הבנק שבניהולו. במעשים אלו גנב המערער מקופת בית המשפט 37,251 ש"ח. עם זאת, עקב גילוי מעשי הזיוף של המערער על ידי עובדי בנק הדואר, לא נמסרו לו 21,879 ש"ח מחשבון הבנק שבניהולו וכספים אלה הוחזרו לקופת בית המשפט. במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגד המערער, הורה בית המשפט ביום 26.8.2013 על שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים הכוללים, בין היתר, מעצר בית מלא והרחקה ממזכירות וגזברות בית המשפט המחוזי בתל-אביב לתקופה של 60 יום. המערער הפר צו זה ובסמוך לאחר שחרורו ממעצר הגיע למזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

2.        המערער והמדינה הגיעו להסכמה על הסדר טיעון לפיו הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן שפורטו לעיל והתחייב להפקיד 20,000 ש"ח כפיצוי לאוצר המדינה. אשר לעונש הוסכם כי המערער יהיה חופשי בטיעוניו ואילו המדינה תגביל את טיעוניה לעונש מאסר בפועל של 12 חודשים, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי. בהתאם להסדר זה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער על פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); בעבירה של זיוף בידי עובד ציבור מתוך כוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 421 סיפא לחוק העונשין וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. במסגרת הטיעונים לעונש טענה המדינה כי מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין הוא בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר בפועל וכי יש לגזור על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל בגין נסיבות לקולה. המערער מצדו טען כי מתחם הענישה הראוי הוא בין מאסר על תנאי לבין שנים עשר חודשי מאסר בפועל, והוסיף כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, יש לבחון האם ההסדר סביר ולקבוע את העונש בתוך טווח הענישה המוסכם. עוד הוסיף המערער, כי טענת המדינה שמתחם העונש ההולם הוא בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר בפועל, משמעה למעשה כי המדינה בדעה שהסדר הטיעון אינו סביר.

3.        בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 27.5.2014 וציין כי מעשיו גרמו לפגיעה באמון הציבור, בטוהר המידות ובבית המשפט. בשים לב לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ולענישה במקרים דומים הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע המערער הוא בין שנת מאסר לשנתיים מאסר בפועל וכי בתוך מתחם העונש ההולם יש לשקול את בקשת התביעה לגזור עונש מאסר בפועל של שנים עשר חודשים לעומת בקשת המערער להסתפק במאסר על-תנאי ולכל היותר במאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות. לקולה ציין בית המשפט את הודאתו של המערער, את לקיחת האחריות מצידו, את העובדה שאין לו עבר פלילי, את תפקודו התקין בעבודה וכן את מצבו המשפחתי והכלכלי הבעייתי. מנגד ציין בית המשפט לחומרה את הפגיעה שנגרמה לשירות הציבורי בכלל ולבית המשפט בפרט כתוצאה ממעשיו של המערער ובהתחשב בכל האמור גזר בית המשפט על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה של שליחת יד ברכוש הזולת, עבירה של זיוף או הפרת הוראה חוקית וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ₪, כמוסכם, לאוצר המדינה.

טענות הצדדים

4.        בערעור שבפנינו טוען המערער כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית והוא מפנה אל פסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013) (להלן: עניין פלוני) לפיו, על פי טענת המערער, היה על בית המשפט להגביל עצמו לטווח הענישה שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון קרי: בין מאסר על תנאי לשנת מאסר בפועל, ולא לגזור את העונש בתוך מתחם ענישה רחב יותר אותו ראה בית המשפט לקבוע בגזר הדין, משום שבעשותו כן הגביל עצמו בית המשפט למעשה לעונש המקסימאלי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. עוד טוען המערער כי גם נוכח השיקולים השונים שהותוו במסגרת חוק העונשין ובפרט נוכח מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, יש לקבוע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי לשנים עשר חודשי מאסר בפועל, וכן כי בשל נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה יש לגזור עליו חודשי מאסר ספורים שירוצו בדרך של עבודות שירות.

5.        המדינה מצידה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי בניגוד לטענת המערער, בהסדר הטיעון אליו הגיעה עם המערער לא הוסכם על טווח ענישה מוסכם אלא על רף ענישה של שנים עשר חודשי מאסר בפועל, וכי המדינה אף טענה בפני בית המשפט קמא, ללא התנגדות מצד המערער, כי מתחם העונש ההולם צריך להיות בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר. לחלופין טוענת המדינה כי אף אם תתקבל טענת המערער כי הסדר הטיעון הוא הסדר המגדיר טווח ענישה, בית המשפט המחוזי לא חרג מן הטווח שהוסכם בין הצדדים והעונש שגזר על המערער הינו ראוי והולם ביחס לחומרת מעשיו.