י.מ. נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 26.5.20, בה דחה את תביעת המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] ("חוק הנכים"), מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין החבלה בה נחבל ביום 11.11.14 במהלך אימון צבאי, לבין כאבי הראש מהם הוא סובל.

המחלה ממנה סובל המערער ואשר פרצה בסמוך לאחר החבלה, מכונה "כאב ראש מקבצי" (Cluster Headache - להלן לשם הקיצור: "C.H"), והיא מאופיינת בהתקפי כאב עזים, המופיעים לרוב בפתאומיות וגורמים לסובל מהם ייסורים קשים. הכאב מורגש בצד אחד של הראש, בדרך כלל מאחורי העין, עוצמת הכאב נחשבת לקשה מבין כל כאבי הראש, ולעיתים מתייחסים לכאב הראש המקבצי ככאב הקשה ביותר הידוע לאדם.

עניינו של ערעור זה אפוא, בשאלת הקשר הסיבתי בין החבלה שאירעה במהלך האימון הצבאי, לבין המחלה שפרצה בגופו של המערער בסמוך לאחר מכן.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. המערער התגייס לצה"ל בפרופיל 97 ביום 12.3.13 ושובץ לתפקיד לוחם ביחידת עוקץ. במסגרת אימוניו השתתף בין היתר בקרבות איגרוף קבוצתיים, המכונים "מעגלי קרבות". סרטון וידאו המתעד מעגל קרבות בו השתתף ביום 11.11.14, נראה המערער כשהוא מוקף בחבריו ליחידה כשהם חובטים בו באגרופיהם משך שניות ארוכות. החיילים שהשתתפו בקרבות האימונים צוידו בכפפות איגרוף ובאמצעי הגנה שונים המכסים באופן חלקי אזורים שונים בגופם ובפניהם. בסרטון ניתן להבחין כי במהלך הקרב, אחד הלוחמים חבט במערער בעוצמה רבה בחלק השמאלי של קדמת פניו, וכתוצאה מכך ראשו נהדף לאחור ("החבלה").

2. זמן קצר לאחר מכן החל המערער לסבול מכאבי ראש חזקים. תחילה נמנע מלהתלונן היות שרצה לסיים את מסלול ההכשרה, אולם לאחר שהתגברו הכאבים, נבדק בידי רופא היחידה. בסיכום הביקור אצל הרופא מיום 4.1.15 נרשם כי המערער "מתלונן מזה כחודש על כאבי ראש חזקים, תמיד בבקרים, בצד הימני של הראש" (עמ' 62 לתיק הרפואי). בעקבות זאת הופנה המערער לחדר מיון בבית החולים אסף הרופא ואושפז במחלקה הנוירולוגית, בה נערכו לו בדיקות שונות. תחילה נרשם חשד למיגרנה, אולם כאבי הראש הוסיפו להתגבר ללא מזור. לאחר זמן הורד הפרופיל הרפואי שלו ובחודש מרץ 2016 השתחרר מצה"ל. רק בחודש ינואר 2017 אובחן לראשונה כסובל מ- C.Hבגרסתו האפיזודית (להבדיל מהגרסה הכרונית), ובחודש פברואר 2019 הגיש את תביעתו להכרה לקצין התגמולים.

3. המשיב דחה את התביעה, זאת בהסתמך על חוות דעתה של ד"ר שלומית יוסט-כ"ץ, אשר קבעה כי לא הוכח מעולם קשר בין כאב ראש מקבצי לבין חבלות ראש. תוארו אמנם בספרות מספר מקרים של כאב מסוג C.H שהופיע לאחר טראומה, אולם גם במקרים אלו מצוין כי אין הוכחה ברורה לקשר בין הטראומה לבין כאב הראש, ומכל מקום הדבר אינו עולה לכדי "אסכולה רפואית". לפיכך לא ניתן לקבוע קשר בין החבלה לבין המחלה ממנה סובל המערער.

4. במסגרת הערעור ביקש המערער להסתמך על חוות דעתו של ד"ר יעקב וידנפלד, אשר קבע כי לנוכח תיאורי המקרים בספרות הרפואית הקושרים בין חבלת ראש לבין התפתחות המחלה, ובהתחשב בפרק הזמן הקצר שחלף מאז החבלה ועד הופעת הכאבים, יש לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי בין השניים.

   חוות דעת מומחה הוועדה

5. לנוכח חוות הדעת הסותרות, מונה מטעם הוועדה ד"ר אריה קוריצקי, מומחה בנוירולוגיה, אשר ליווה במהלך שנותיו כרופא, חולי C.H רבים ("המומחה"). הוא בדק את המערער, הגיש את חוות דעתו ואף נחקר עליה ארוכות בדיון שהתקיים ביום 15.1.25. מחוות דעתו, מתשובותיו לשאלות ההבהרה ומעדותו בבית המשפט, מתקבלת התמונה הבאה:

6. המערער סובל מ-C.H בצורתה האפיזודית (קיימת אפשרות לפיה מאז מועד הבדיקה בידי המומחה ועד היום התפתחה המחלה לכדי צורתה הכרונית), כאשר כל תקופת מקבץ נמשכת כחודש וחצי, בהם מופיע התקף אחד קשה ליממה, הנמשך כשעתיים. עם תום המקבץ נעלמים ההתקפים למשך כ-9-10 חודשים, עד לתקופת המקבץ הבאה.

7. ככלל, כאב ראש מקבצי מופיע בשכיחות נמוכה מאוד לאחר חבלה, ורוב האזכורים לכך בספרות הם תיאורי מקרים בלבד. עבודת המחקר הגדולה ביותר נעשתה בעניין בשנת 2020 וכללה ניתוח של 26 מקרים בלבד של C.H, שהופיעו עד 7 ימים לאחר חבלת ראש. המחקר ניסה לאפיין את התבטאות כאבי הראש המקבציים לאחר חבלה: מתוך 26 המקרים, רק 3 היו אפיזודיים ושניים ספק אפיזודיים, כל היתר החלו בצורה כרונית. ככלל, בספרות הרפואית מתוארים מקרים בודדים בהם נמצא קשר בין חבלת ראש להופעת C.H.

8. בחוות דעתו סוקר המומחה ד"ר קוריצקי את השיקולים התומכים בקשר סיבתי בין חבלת הראש בעניינו של המערער לבין הופעת המחלה: קשר זמנים קצר בין החבלה לבין פרוץ המחלה וכן קיומן של עדויות בספרות הרפואית, אם כי מעטות, בדבר התפתחות C.H זמן קצר לאחר חבלת ראש. מנגד סוקר הוא את הטיעונים השוללים קשר סיבתי כאמור: ברוב המקרים שתוארו בספרות הרפואית דובר על חולי C.H כרוני, בעוד אצל המערער החלה המחלה בצורתה האפיזודית; הופעות C.H היא תופעה נדירה מאוד לאחר חבלה, קל וחומר בצורתה האפיזודית; המערער סבל תחילה מכאב ראש לא מוגדר ללא הסימנים הברורים ל- C.Hורק לאחר זמן פיתח תמונה המתאימה ל-C.H; בסרטון הווידאו של קרב האיגרוף ניתן להבחין בחבטה בעלת עוצמה לאזור הראש, אם כי רוב המכות כוונו לאזור הגוף והלוחמים היו מצוידים בציוד הגנה.

9. לנוכח ממצאים אלו הסיק המומחה בחוות דעתו כי "ההסתברות לקשר בין חבלת הראש לבין הופעת ה- C.H היא נמוכה. אולם לדעתי לא ניתנת לשלילה חד משמעית. אני מעריך על כן, כי הסבירות שמדובר על קשר בין חבלה הראש שחווה [המערער] בקרב המגע והתפתחות ה- C.H היא 20%".

10. בתשובותיו לשאלות הבהרה הבהיר המומחה כי לא קיימת אסכולה רפואית מבוססת התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין חבלת ראש לבין התפתחות C.H, שכן מדובר במקרים נדירים, וכי המחקר המקיף ביותר שנעשה בעניין כלל 26 מקרים בלבד. גם במקום בו נמצא קשר של סמיכות זמנים בין חבלת הראש לבין התפתחות המחלה, לא נמצא סמן ביולוגי המצביע על קשר כאמור, והקשר שנמצא הוא סמיכות הזמנים גרידא. עוד ציין המומחה כי לא מוכר קשר גנטי ברור המסביר את התפתחות המחלה וכי גורמי המחלה נכון להיום אינם ידועים.

11. בעדותו בבית המשפט ציין המומחה כי הכאב ממוקד באזור ההיפותלמוס שבמוח וכי ברוב המקרים המחלה פורצת ללא כל גורם חיצוני ידוע כדוגמת חבלת ראש. ואולם על סמך ניסיונו האישי כרופא מטפל, נתקל לא אחת במקרים בהם החלה המחלה לאחר טראומה (עמ' 4). אשר למהלך התפתחות המחלה אישר המומחה, כי כאבי הראש לא מופיעים תמיד כבר בתחילת הדרך בצורה הקלאסית המאפיינת C.H וכי התסמינים מתייצבים לעתים רק לאחר זמן (עמ' 6). עוד אישר המומחה, שלא אחת הופכת המחלה במרוצת הזמן מאפיזודית לכרונית.

12. המומחה הדגיש את הקושי המובנה בעריכת מחקר לצורך ביסוס הקשר הסיבתי הנדרש, שכן מדובר בתופעה נדירה כשלעצמה, קל וחומר במקרים בהם היא מופיעה לאחר חבלת ראש. זו הסיבה שהמחקר הגדול ביותר שנעשה עד כה, כלל 26 מקרים בלבד (עמ' 11). המומחה אישר כי לא נמצא בעברו הרפואי של המערער כל סימן מקדים להופעת המחלה (עמ' 13). המומחה שב והסביר כי מסקנתו לפיה מידת ההסתברות לקשר הסיבתי בענייננו היא 20% בלבד, מבוססת על נדירות הקשר בין חבלת ראש לבין הופעת C.H בכלל, ובפרט בצורתו האפיזודית ("נדיר על נדיר" – עמ' 15).

13. אשר לסוג הקשר האפשרי בין חבלת ראש לבין התפתחות המחלה, הסביר המומחה, כי לא ניתן להצביע על סמן ביולוגי ועל כן הדבר אינו ניתן להוכחה, עם זאת ניתן להצביע על קשר זמנים: "יש מקרים קליניים שמצטברים אז ההוכחה היא כזאת, ההוכחה היא קלינית, היא לא הוכחה מעבדתית [...] שקיים קשר זמנים, ועל כן, זאת אומרת שמצטברים מקרים, אז מתחילים לחקור את הבעיה ושואלים את עצמם החוקרים, האם יכול להיות שקיים קשר או לא קיים קשר? אבל אי אפשר להוכיח מבחינה מעבדתית כי אין לנו מעבדה בשביל C.H אז אנחנו לא יכולים להבדיל" (עמ' 18).

14. כאשר נשאל המומחה כיצד הגיע להערכת הסתברות לפיה מדובר ב-20%, השיב כי על סמך הנתונים הקיימים זוהי ההערכה הרפואית שלו (עמ' 19), אם כי בהמשך עדותו סייג את הדברים ואמר: "אני חושב שאם אני משקלל את כל הדברים לגמרי, אני לא יכול להגיד 50:50 משהו, אני חושב קצת פחות מ-50:50" (עמ' 21). בהמשך, שוב חזר על עמדתו לפיה סביר יותר שסמיכות הזמנים בענייננו בין החבלה לבין הופעת המחלה, אינה אלא צירוף מקרים (עמ' 22). המומחה נשאל על ידי חברי הוועדה – האם לנוכח סמיכות הזמנים, עשויה הסבירות להיות גבוהה יותר מ-50%, והשיב שבהחלט כן (עמ' 23), אם כי הדבר נתון לשיקולה של הוועדה (עמ' 24).

15. בסיום וסיכום עדותו ציין המומחה, כי על אף שלא קיימת אסכולה רפואית מבוססת הקושרת בין חבלת ראש לבין התפתחות C.H, הרי שאפשר לומר שקיימת לכל הפחות עמדה רפואית התומכת בכך, כזו שאינה עולה כדי אסכולה (עמ' 25). אשר להיגיון הרפואי, או המנגנון, שעשוי להסביר קשר סיבתי שכזה השיב המומחה, כי ניתן להעלות שתי אפשרויות בהקשר זה: האחת – שבמסגרת חבלת הראש נגרם נזק כלשהו להיפותלמוס, זהו האזור במוח האחראי על המחלה; השנייה – יתכן שהחבלה גרמה לפגיעה בכלי דם המזינים את האזור הפגוע (שם).

16. לבסוף התבקש המומחה להשיב שלא על סמך המחקר המדעי, כי אם על סמך ניסיונו הקליני והאינטואיציה הרפואית שלו, כמי שליווה כרופא מטפל חולי C.H רבים, כיצד יש להתייחס למכלול הנסיבות הייחודיות המאפיינות את המקרה שלפנינו: חבלת הראש המשמעותית, סמיכות הזמנים ההדוקה, העדר רקע קודם, האפשרות לפיה החבלה רק עוררה מחלה רדומה ולא יצרה אותה, והעדר הסבר חלופי לפרוץ המחלה. על כך השיב המומחה (עמ' 27):

    "... יש פה מקרה שבו יש חבלה ויש סמיכות זמנים [...] את ההתלבטות רשמתי גם בזה אבל כתבתי שאני לא יכול לשלול, ומאוד יכול להיות, כן, שיש קשר בין הדבר הזה, שהוא נכנס לתוך הרובריקה הזאת שיש קשר. אם, כרופא, אתה שואל אם זה, אז הייתי אומר לעצמי מאוד יכול להיות שהוא נחבל ועכשיו הוא מופיע עם cluster ונטפל בו, כי הטיפול הוא אותו טיפול".

17. הנה כי כן נמצאנו למדים, כי קיים פער בין עמדתו של המומחה כחוקר וכאיש מדע הרפואה, לבין האינטואיציה הקלינית שלו כרופא מטפל, זו הנסמכת על מאות מקרים שעברו תחת ידיו במשך השנים. בעוד העמדה הרפואית המבוססת על המחקר המדעי, קובעת שמידת ההסתברות לקשר סיבתי בין חבלת הראש להתפתחות המחלה אינה עולה על 20%, הרי שהניסיון הקליני מביאו למסקנה לפיה "מאוד יכול להיות" שיש קשר בין השניים.

    המסגרת הנורמטיבית 

18. סעיף 1 לחוק הנכים קובע כי נכות מוכרת על פי החוק, היא כזו שנגרמה בעקבות חבלה או מחלה אשר אירעו "בתקופת שירותו ועקב שירותו" של החייל. עסקינן בשני תנאים מצטברים – האחד, כי המחלה או החבלה ייגרמו בזמן השירות הצבאי; והשני, כי אלו ייגרמו עקב השירות הצבאי, תנאי הדורש קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה.

19. ככלל, על המערער רובץ הנטל להוכיח את זכאותו לתגמולים על פי חוק הנכים, דהיינו, עליו לשכנע כי הפגימה בגינה הוא מבקש הכרה נגרמה בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי. עליו להטות את הכף במאזן ההסתברויות ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת לשירות הצבאי (ראו ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט (1990)). אין די בכך שחייל אובחן עם פגימה מסוימת במהלך תקופת שירותו הצבאי כדי לבסס את הקשר הסיבתי הדרוש. לצורך כך, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות הצבאי לפגימה.

20. אשר למידת ההוכחה הנדרשת, נקבע בפסיקה כי הנטל הרובץ על תובע תגמולים על-פי חוק הנכים אינו גבוה במיוחד, אך מצד שני אין גם די בכך שיעלה בידו לשכנע כי קיימת אפשרות תיאורטית בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התהוות המחלה. בע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים (1983) הוטעם כי "אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" (ר' גם ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט (1991); ע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד (1993)).

21. לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, על החייל להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו, ואין די בהצגת תיאוריה אפשרית גרידא. על מנת שעמדה רפואית תגיע למעמד של אסכולה, היא צריכה להיות כזו המקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כעמדה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזו תהא מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים (רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים (1995); ע"נ (ראשון לציון) 43105-08-15 ח.ש. נ' קצין התגמולים (2017)).

22. ואולם, גם מקום בו לא הוכחה אסכולה רפואית כאמור, לא בהכרח תינעל הדלת בפני מבקש ההכרה. עדיין שמורה לו האפשרות להוכיח באופן פרטני קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי שירותו. בעניין קליג' נאמר כי "אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות" (פסקה 10 לפסה"ד). הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר במחלה אשר גורמיה נותרו בגדר תעלומה בעולם הרפואה ולא נמצאו מחקרים אשר פענחו את מקורותיה. דווקא במקרים כגון אלו, שומה עלינו להעניק משקל יתר לאשר נפסק לא אחת, כי בתביעות מכוח חוק הנכים ייטה בית המשפט לפרשנות מרחיבה לטובת הנכה ויקל עמו במידת הראיות הנדרשת להרמת נטל השכנוע (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' אברהם כספי (1988); ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' שלום בוסאני (1970)).

23. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את ההלכה הידועה לפיה, כאשר מדובר במחלה קונסטיציונאלית שפרצה לראשונה בעת השירות והוכח קשר סיבתי לשירות, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידיו (עא 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט (1991)).

24. נמצאנו למדים אפוא, שגם בהעדרה של אסכולה רפואית מבוססת, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות הקשורות בתנאי השירות, כגון – סמיכות זמנים לפרוץ המחלה, הסבר או מנגנון המצביעים על קשר אפשרי בין תנאי השירות לבין התפרצותה, העדר הסבר חלופי טוב יותר והעדר אסכולה רפואית השוללת זאת, המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי עשויה לעתים להיות "מתקבלת מאד על הדעת".

    מן הכלל אל הפרט

25. לאחר ששקלנו היטב בדבר, ולא בלי לבטים, מצאנו לקבל את הערעור. להלן הנימוקים שהביאונו לכך:

26. אכן, לא נמצאה אסכולה רפואית מבוססת התומכת בקשר סיבתי ברור בין חבלת ראש לבין התפתחות C.H. קשה גם להניח כי אסכולה שכזאת צפויה להימצא בעתיד, שכן מטבע הדברים לא ניתן לערוך ניסויים מבוקרים אשר יחשפו נבדקים לחבלות ראש מכוונות ויבחנו את תוצאותיהן. יהיה זה בלתי צודק לזקוף קושי מדעי מובנה זה לחובתו של החייל.

27. מנגד, לא קיימת אסכולה רפואית השוללת את הקשר הסיבתי האמור. אדרבה, קיימת עמדה רפואית, אם כי כזו שאינה עולה כדי אסכולה, הקושרת בין השניים. לא זו אף זו, אין מדובר בקשר 'מתאמי' גרידא, כזה הנסמך על סמיכות זמנים בלבד, שכן קיים גם היגיון רפואי המסביר את המנגנון הקושר 'סיבתית' בין השניים: חבלת ראש הגורמת נזק להיפותלמוס או לכלי הדם המזינים את האזור במוח האחראי על המחלה.

28. יש להעניק משקל לעוצמת המכה כפי שניתן לראות בסרטון הווידאו המתעד את מעגל הקרבות בו השתתף המערער. כמו כן, לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים החריגה בין מועד החבלה להופעת הכאב – שבועות ספורים בלבד. לכך יש להוסיף את העובדה, שעובר לחבלה לא סבל המערער מכאבים דומים וכי מדובר באירוע קיצוני בולט וחריג במהלך שירות צבאי קצר.

29. אין להתעלם גם מכך שחבלת הראש המדוברת מהווה הסבר אפשרי לפרוץ המחלה, גם אם הסבר בלתי מושלם, בעוד החלופה המתחרה בכך היא האפשרות לפיה, פרצה המחלה ללא כל סיבה. במובן זה מדובר בהעדפת הסבר פוזיטיבי, גם אם חלקי וגם אם נדיר, על פני העדר כל הסבר.

30. בהעדר אסכולה רפואית התומכת או השוללת את הקשר הסיבתי בין החבלה למחלה, מצאנו לייחס משקל מכריע לדברי המומחה בתום עדותו, בהם שיתף בניסיונו הרפואי הקליני, זאת לעומת עמדת המחקר הרפואי. על סמך ניסיונו זה קבע המומחה כי "מאוד יכול להיות" שבנסיבות העניין ולנוכח סמיכות הזמנים החריגה, מתקיים בענייננו קשר סיבתי בין חבלת הראש לבין פרוץ המחלה, על אף שקשה להוכיח זאת מדעית. לפיכך, ועל אף הספק שבדבר, וחרף היעדרה של אסכולה רפואית מבוססת התומכת בכך, מצאנו כי יש לקבל את הערעור ולהכיר במערער הכרה מלאה.

    סוף דבר

31. בסוף הדרך נותרנו מרכינים ראשינו בענווה בפני תעלומה רפואית בלתי פתורה. כמו במחלות רבות אחרות, גם במקרה זה איננו יודעים כיצד ומדוע מתפתחת מחלת ה-C.H בגופם של בני אדם בכלל, ובגופו של המערער בפרט. האם פרצה המחלה כך סתם ללא כל סיבה, שמא פרצה בעקבות חבלת הראש שספג בסמוך להתפרצותה, ואולי מספר גורמים חברו להם יחדיו והביאו לפרוץ המחלה. ככל שהאפשרות האחרונה היא הנכונה – לא נדע מהו משקלו או חלקו של כל אחד מהגורמים.

32. עלינו לבחור אפוא ולהכריע בין חלופות נעלמות. נטל ההוכחה מוטל כזכור על כתפי החייל התובע הכרה, ואולם יש להביא בחשבון שמדובר בנטל, אשר לנוכח תמונת המצב המדעית-רפואית החסרה בענייננו, לא ניתן כלל להרימו. לכך יש להוסיף את ההלכה הפסוקה לפיה, בתביעות מכוח חוק הנכים ייטה בית המשפט לפרשנות מרחיבה לטובת הנכה ויקל עמו במידת הראיות הנדרשת להרמת נטל השכנוע, שכן מדובר בחוק סוציאלי. בעניין בוסאני (ד"נ 3/70 דלעיל) הוטעם, כי בהליכים מסוג זה, העוול העלול להיגרם לחייל הנכה, עקב דחיית תביעתו שלא כדין, גדול שבעתיים מהעוול העלול להיגרם למדינה עקב קבלת תביעת הנכה שלא כדין.

33. מצאנו לקבל את ההבחנה בין תמונת המצב המדעית לבין זו הקלינית, ולהעדיף את זו האחרונה. בכך בחרנו להעניק משקל יתר ל'אינטואיציה הקלינית' של מומחה הוועדה, אשר העיד על עצמו כי טיפל לאורך השנים במקרים רבים מאוד של חולים בכאב ראש מקבצי, ובחלק מהמקרים אכן הופיעה המחלה בסמוך לאחר חבלת ראש.

34. אחר כל אלו מוצאים אנו לקבוע, כי על אף העדרה של אסכולה רפואית התומכת בכך, עלה בידי המערער לעמוד בתנאי המסלול הפרטני האמור בפרשת קליג' (רע"א 2027/94 דלעיל), ולהוכיח כי "מתקבל מאוד על הדעת" כי קיים קשר סיבתי בין חבלת הראש שספג במהלך אימוניו הצבאיים לבין מחלת כאב הראש המקבצי ממנו החל לסבול בסמוך לאחר מכן, וממנה מוסיף הוא לסבול עד ימים אלו.

35. הערעור מתקבל. עניינו של המערער יובא לפני ועדה רפואית אשר תקבע את דרגת נכותו.

36. המשיב יישא בהוצאות המערער ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

    ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"ה, 24 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.

     

    

    ____________________________________________

    מוטי פירר, שופט ד"ר דן גוטליב ד"ר אילנה נירנברג

    יו"ר ועדה חבר ועדה חברת ועדה