ע"א 5333/14, נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' אדמונד לזרוב ואח'

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.7.2014 שניתן על-ידי כב' סגן הנשיא י' כהן בת"א 42781-01-12 (להלן: פסק הדין), בגדרו מונה בא-כוח המשיבים ככונס נכסים לצורך רישום בית משותף, כאשר הוטל על המערערת לשלם את שכר טרחתו, וכן הושתו על המערערת פיצויים בסך כולל של 400,000 ש"ח לטובת חלק מן המשיבים.

רקע

1. המערערת היא חברה קבלנית אשר בנתה בית דירות ברחוב ששת הימים 14 בחדרה, בשטח הידוע כחלקה 22 בגוש 10036 (להלן: הבניין). המשיבים הם חלק מהדיירים בבניין, כאשר המשיבים 9-1 רכשו את דירותיהם ישירות מהמערערת, והמשיבים 20-10 רכשו את דירותיהם מדיירים קודמים. הסכמי המכר שערכה המערערת עם כלל רוכשי הדירות כוללים נספח תנאים (להלן: הנספח), שבין היתר מפרט את חובותיה של המערערת לגבי רישום הזכויות בספרי לשכת רישום המקרקעין. חובות אלה, המתוארות בסעיפים 17.2-17.1 לנספח, כוללות רישום הבניין כבית משותף לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, רישום כל דירה כיחידת רישום נפרדת ורישום הבעלות בכל דירה על-שם רוכשה. להלן יובאו סעיפים 17.2-17.1 לנספח בשלמותם וכלשונם:

"17.1. כפוף למילוי התחיבויות הקונה לפי חוזה זה, מתחייב המוכר להקנות לקונה את הזכויות בדירה בכך שיגרום לרישום הבעלות בדירה על שם הקונה בספרי לשכת רישום המקרקעין. זכות הבעלות, לכשתרשם, תהא חופשית מכל שעבוד, משכנתא, או כל זכות צד ג' למעט שעבוד או משכנתא שיוטלו על פי בקשת הקונה או להבטחת הלוואה שקיבל הקונה לרכישת הדירה.

17.2. המוכר מתחייב בזאת לעשות את הפעולות והסידורים שיהיה צורך לעשותם לביצוע רישום הבנין כבית משותף לפי חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 בכפוף להצמדות, (הוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדה ליחידה/ות שבבית כאמור במפרט ו/או בהסכם זה) ורישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין כיחידת רישום נפרדת בבית המשותף, ולגרום לרישום הבעלות בדירה על שם הקונה בספרי לשכת רישום המקרקעין וכל זאת תוך 12 חודש מיום מתן צו לרישום הבנין כבית משותף לפי חוק המקרקעין. המוכר יעשה כל שניתן על מנת לגרום למתן צו רישום בית משותף כאמור, בתוך 12 חודשים מיום איכלוס הדירה האחרונה בבנין".

2. לאחר שכל הדירות בבניין אוכלסו (הצדדים חלוקים לגבי מועד זה, אך מוסכם כי לכל המאוחר מדובר בתחילת שנת 1998), לא צלח משך שנים רבות רישום הבניין כבית משותף, וכנובע מכך גם לא נרשמו הדירות על שם כל אחד מבעליהן. הצדדים חלוקים באשר לשאלה מה גרם לעיכוב הממושך ברישום, כפי שיפורט להלן.

3. על-פי גרסת המערערת, הבניין תוכנן כך שיכלול חניות מקורות (להלן: החניות המקורות), שהן חניות "עודפות" ונוספות לחניות אחרות שתוכננו והוצמדו בסופו של יום לכל דירה, וכן יכלול מרתף בשטח של כ-900 מ"ר ובו מחסנים (להלן: המחסנים). לטענתה, החניות המקורות והמחסנים יועדו לרכישה על-ידי דיירי הבניין, מבלי שנכללו במסגרת העסקה הבסיסית לרכישת הדירות, אך משהתברר כי מרבית הדיירים אינם מעוניינים לרכוש את אלה לאחר שנבנו, ביקשה המערערת להצמידם לאחת מיחידות הדיור. המערערת טוענת כי בהמשך, בשנת 2002 רשמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (להלן:הוועדה) הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירות בבניין, לפיה המחסנים ישמשו את בעלי יחידות הדיור בבניין בלבד. נטען, כי נוכח הערה זו אף קמה חובה לקבל את אישור הוועדה על גבי התשריט המוגש במסגרת הליך רישום הבניין כבית משותף (להלן: התשריט). המערערת מתארת כי בעזרתם של בעלי מקצוע שונים תיקנה מספר פעמים את התכניות הנדרשות לרישום, כאשר לבסוף הגישה בקשה לרישום ביום 27.4.2008. כמתואר, על-שום התנגדותה של הוועדה להצמדת מעל לשתי חניות לאותה יחידת דיור, ובשל דרישתה כי המחסנים ישמשו את בעלי הדירות בבניין בלבד, סירבה לאשר את התכניות שהוגשו במסגרת הבקשה. בהמשך לכך, טוענת המערערת כי נאלצה לאטום לחלוטין את המרתף בו נמצאו המחסנים, אף שבנייתו עלתה כשלושה מיליון ש"ח, וזאת לצורך הכנת תכניות חדשות אשר יאפשרו להביא לרישום הבניין כבית משותף. הובהר, כי עד לסגירת המרתף, עשו חלק מהדיירים שימוש במחסנים מבלי שקיבלו רשות לכך.

4. המשיבים, מצדם, טוענים כי המערערת הבטיחה להם במשך שנים כי הבניין מצוי בהליכי רישום אשר "יושלמו בקרוב", אך גם לאחר אינספור פניות של דיירי הבניין, המשיבים וגורמים מטעמם, רישום לא הושג. לגרסת המשיבים, המערערת נהגה כלפיהם בזלזול וניצלה את הקושי שלהם להתאגד יחד כדי לעמוד על זכויותיהם. המשיבים מוסיפים כי המערערת התנתה את הרישום בכך שהמשיבים ירכשו ממנה את החניות המקורות ואת המחסנים – ובזאת אף הודתה, ובהמשך ביקשה להטיל את האחריות לאי-רישום הבניין כבית משותף על גורמים שונים ובהם המשיבים עצמם.

ההליך בבית משפט קמא

5. ביום 22.1.2012 הגישו המשיבים תביעה נגד המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה נטען כי אי-השלמת רישום הבניין כבית משותף היווה הפרה יסודית של הסכמי המכר וכן חוסר תום לב מובהק בקיומם. הסעדים שביקשו המשיבים כללו אכיפת ההסכמים באמצעות מינוי כונס נכסים שיבצע את הרישום הנדרש, וחיוב המערערת בשכר טרחתו; פיצוי חלק מהמשיבים בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ש"ח לכל דירה (ובסכום כולל של 400,000 ש"ח); ופיצול סעדים כך שהמשיבים שלא תבעו פיצוי כספי בגין עוגמת נפש יוכלו לעשות זאת בעתיד, וכך שכלל המשיבים יוכלו בעתיד ולאחר שיושלמו הליכי הרישום לתבוע בגין נזקים אחרים שנגרמו להם. יצוין, כי בנוסף להגשת התביעה, הגישו המשיבים בקשה לתחליף המצאה ל-108 משיבים פורמליים, הם יתר בעלי הזכויות בדירות בבניין אשר לא היו מיוצגים על-ידי בא-כוח המשיבים. בהקשר אחרון זה, נעתר בית המשפט לבקשה והתיר למשיבים לבצע תחליף המצאה של כתב התביעה באמצעות הדבקת מודעה בבניין. המערערת הגישה כתב הגנה, בו טענה, בין היתר, כי פעלה ועודה פועלת לרישום הבניין כבית משותף, כי אין מקום למינוי כונס נכסים בנסיבות העניין, וכי המשיבים אינם זכאים לפיצוי כיוון שהמערערת לא הפרה את ההסכם, מעולם לא התנערה מחובתה להשלים את הליכי הרישום ועשתה כל שביכולתה למען השלמת מטרה זו.

6. ביום 9.2.2014 התקיים דיון הוכחות בתיק, שבסיומו סיכמו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים בסיום הדיון נקבע, כי בהתאם לטענות בא-כוח המערערת נראה שניתן להביא לרישום הבניין כבית משותף תוך זמן סביר. משכך סבר בית המשפט כי לא יהיה זה נכון להוציא מידי המערערת את האחריות לרישום הבית ולמנות את באי-כוח המשיבים לשם השלמת ההליך. לצורך מעקב אחר הליכי הרישום, נקבע התיק ל"תזכורת" ליום 10.4.2014. בסופו של "דיון התזכורת" מיום 10.4.2014, נקבעה "תזכורת" נוספת ליום 7.7.2014, תוך שצוין בהחלטת בית המשפט כי:

"ככל שהליכי רישום הבית יתקדמו, יהיו הצדדים פטורים [מ]להופיע, אם יעדכנו את בית המשפט בדבר התקדמות הליכי רישום הבית המשותף, ואז התיק יידחה לתזכורת מעקב נוספת".

           הנה כי כן, על אף שהדיון בתובענה הסתיים וניתן היה לפנות לכתיבת פסק דין, מצא בית המשפט לנכון להמתין, באופן שיתאפשר למערערת להשלים את רישום הבית המשותף.

7. ביום 23.4.2014 חתמה עיריית חדרה על התשריט שנערך לצורך רישום הבית המשותף ושהוגש לה על-ידי המערערת, ולפיכך שכרה המערערת, לטענתה, את שירותיה של מומחית לרישום בתים משותפים כדי שתכין את המסמכים הנדרשים לצורך הגשתם ללשכת המפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת), במטרה להבטיח את רישום הבניין כבית משותף.

8. ביום 30.6.2014 התקיימה שיחת טלפון בין באי-כוח המשיבים לבין בא-כוחה דאז של המערערת (להלן: עו"ד ברזילי), במהלכה מסר האחרון עדכון בדבר חתימת העירייה על התשריט ושלח לצד שכנגד עותק של העמוד הראשון לתשריט החתום. עוד באותו היום, מסר בא-כוח המשיבים הודעה לבית המשפט המחוזי לפיה:

"למרות שחלפו כמעט שלושה חודשים מאז הדיון הקודם, הליכי רישום הבית המשותף לא התקדמו ותיק הרישום לא הוגש ... למרות העובדה שהתשריט נחתם על ידי העירייה כבר לפני למעלה מחודשיים, טרם העבירו הנתבעים [המערערת – צ.ז.] למפקחת את התיק לצורך רישום הבית כבית משותף ... לאור האמור מעלה, נראה כי הדיון הקבוע ליום 07.07.2014 לא התייתר וראוי לקיימו, אולם התובעים [המשיבים – צ.ז.] מותירים ההחלטה בעניין לשקול בית המשפט הנכבד" [ההדגשה במקור – צ.ז.].

           בעקבות הודעת המשיבים, ביום 1.7.2014 החליט בית המשפט המחוזי כדלהלן: "רשמתי לפני תוכן ההודעה שלעיל". המערערת, מצדה, לא הגישה לבית המשפט המחוזי הודעה מעדכנת טרם המועד שנקבע ל"תזכורת" (7.7.2014).

9. ביום 7.7.2014 התקיימה ה"תזכורת" השנייה, אליה לא התייצב עו"ד ברזילי. לפיכך, ביקשה באת-כוח המשיבים מבית המשפט לתת פסק דין לטובת המשיבים, שיכלול מינוי בא-כוח המשיבים (להלן: עו"ד דרי) לכונס נכסים, וכן את יתר הסעדים שפורטו בתביעתם. בהמשך אותו היום, מסר עו"ד ברזילי לבית המשפט המחוזי הודעה, לפיה אי-התייצבותו לדיון נבעה מתוך טעות בקריאת החלטת בית המשפט מיום 10.4.2014, והוסיף כי התשריט יוגש למפקחת עד ליום 20.7.2014.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10. 
    בהמשך למתואר לעיל, ביום 7.7.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת באת-כוח המשיבים למתן פסק דין, ופסק לטובת המשיבים, ללא מתן נימוקים לפסק דינו, את הסעדים הבאים:

א.   מינוי עו"ד דרי לכונס נכסים לשם ביצוע כל הפעולות הדרושות לרישום הבניין כבית משותף, תוך שמוקנות לו כל הסמכויות שהיו קודם לכן למערערת בהקשר זה. על המערערת ובא-כוחה הוטל להעביר לידי עו"ד דרי את כל המסמכים הדרושים לשם הרישום כאמור. כמו כן, חויבה המערערת בתשלום שכר הטרחה של עו"ד דרי ככונס נכסים ובהוצאותיו הכרוכות ברישום, כאשר בשלב זה הוטל עליה לשלם לידיו סך של 50,000 ש"ח.

ב.    פיצוי המשיבים 1, 2, 3, 7, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 19 ו-20 בגין נזק לא ממוני שנגרם להם עקב העיכוב המתמשך ברישום הבניין כבית משותף, בסך 50,000 ש"ח לכל דירה מהדירות שבבעלות משיבים אלה – ובסך הכל 400,000 ש"ח.

ג.    מתן היתר למשיבים לפיצול סעדים, כך שכל אחד מהם יהיה זכאי לתבוע בתביעה נפרדת בגין הנזק הממשי שנגרם לו עקב העיכוב המתמשך ברישום הבניין כבית משותף, בתנאי שמדובר בנזק שהתגבשותו תלויה במועד הרישום, ושהתביעה תוגש בתוך 6 חודשים מהיום שהבניין יירשם כאמור בפנקס הבתים המשותפים. כמו כן נקבע, כי כלל המשיבים לא יהיו זכאים בעתיד לתבוע מהמערערת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

ד.    חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיבים, בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

11. בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ביום 14.7.2014, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולעיכוב הליכי ביצועו. במסגרת הבקשה חזרה המערערת על טענתה כי לא התייצבה לדיון עקב אי-הבנה. צוין, בין היתר, כי ביום 13.7.2014 הוגש תיק הרישום למפקחת, ועל כן אין כל טעם למינויו של עו"ד דרי ככונס נכסים, שכן חלקו הארי של הרישום כבר הושלם. ביום 21.7.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בה נדחתה הבקשה, ונקבע, בין היתר, כי:

"מתקשה אני לקבל את הנימוקים שמסר בא-כוח הנתבעת [המערערת – צ.ז.] לאי התייצבותו לדיון. ואולם, גם אם אניח, שבא כוח הנתבעת סבר בתום לב שאין צורך כי יתייצב לדיון, אין הדבר מועיל".

           כלפי החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, וכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין כמו גם ערעור על פסק  הדין – הערעור דנא. בהחלטתו של השופט ח' מלצר מיום 13.10.2014, בהליך זה וברע"א 5372/14, הורה, בהסכמת הצדדים, על מחיקת הבקשה למתן רשות ערעור, בכפוף לכך שטענות הצדדים תישמרנה, ויהיה באפשרותם להעלותם בגדרי הערעור על פסק הדין. בצד זאת, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

12. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 15.5.2015 הגיש עו"ד דרי הודעה, לפיה הושלם רישום הבניין כבית משותף, ונותר להעביר את רישום זכויות הבעלות בדירות על שמם של המשיבים. במסגרת ההודעה טען עו"ד דרי כי המערערת לא שיתפה עמו פעולה בעבודתו ואף ניסתה לעכב את פעולת הרישום. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.7.2015 מונה עו"ד דרי להמשיך ולשמש ככונס נכסים, לצורך רישום זכויות המשיבים בדירות שרכשו. עוד נפסק, כי המערערת מחויבת בתשלום סך של 24,289 ש"ח לידי עו"ד דרי בגין פעולותיו לרישום הבית המשותף (בנוסף לסכום ששילמה לו בעבר); וכן כי תשלם לעו"ד דרי תשלום עבור פעולותיו לרשום את זכויות המשיבים בדירותיהם, בסך של 300 ש"ח לכל חדר בדירות אלה בצירוף מע"מ והוצאות.

טענות הצדדים

13. כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוענת המערערת כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ונפלו בו שגיאות מהותיות המצדיקות את ביטולו, וכן כי לסברתה בית המשפט המחוזי דן אותה "ברותחין", תוך הענקת מלוא הסעדים המבוקשים למשיבים, מתוך כוונה להענישה על כך שבא-כוחה נמנע מלהתייצב לדיון שהתקיים בפניו. לגופם של דברים נטען, כי לא היה מקום לפסוק סעד של מינוי כונס נכסים, כיוון שהמשיבים ויתרו על סעד זה. מעבר לכך, נטען כי ממילא לא מוצדק היה למנות כונס נכסים שעה שהמערערת עצמה פעלה במרץ לרישום הבניין כבית משותף, שכרה אנשי מקצוע שיסייעו בכך, ואף השיגה את חתימת העירייה על התשריט, ובכך הביאה להסרת המכשלה העיקרית שעמדה בפני הרישום. עוד נטען, כי שכר הטרחה שנפסק לכונס הנכסים מופרז בנסיבות העניין, משמרבית הפעולות לקראת הרישום כבר בוצעו על-ידי המערערת.

14. המערערת ממשיכה וטוענת כלפי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בגין נזק לא ממוני שנגרם למשיבים, לרקע הטענה שהמערערת הפרה את החוזים. המערערת מדגישה כי כלל לא אירעה הפרה מצדה, שכן מחויבותה לרשום את הבניין כבית משותף הוא חיוב השתדלות בלבד, כאמור בסעיף 17.2 לנספח, כאשר לאורך השנים עשתה מאמצים רבים להביא לרישום. כנטען, המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של נזק, או של קשר סיבתי בין נזק לבין ההפרה הנטענת. בתוך כך, מציינת המערערת כי המשיבים לא נתקלו בקשיים לרשום הערת אזהרה לטובתם או משכנתא לטובת הבנק, וזכו לשיתוף פעולה מלא מצד המערערת בפעולות אלה. בהקשר זה, מבקשת המערערת לציין כי בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו שהשטח שיועד לחניות המקורות ולמחסנים (ואשר היווה מקור למחלוקת בין המערערת למשיבים) אינו רכוש משותף, כאשר המערערת תהיה רשאית להצמידו לכל יחידה שתירשם על שמה. נטען, כי בכך קיבל בית המשפט את עמדת המערערת לעניין זה, וכן שאלמלא קמה המחלוקת האמורה, מלכתחילה לא היה נוצר קושי בפני רישום הבית המשותף.

15. עוד נטען, כי אף אם היה מקום לפסוק פיצויים, הסכום שנפסק אינו ראוי שכן הוא גבוה משמעותית מהמקובל בפסיקה בנסיבות דומות. כמו כן, נטען כי על סכום הפיצוי להיגזר ממשך הזמן בו נמנע מכל משיב לרשום את הזכויות בדירה על שמו, בעוד שבפועל נפסק למשיבים פיצוי אחיד וללא שקילת פרק הזמן שחלף מאז רכשו את דירותיהם (כאמור, חלק מהמשיבים אינם מדיירי הבניין המקוריים). בשולי הדברים, נטען כי כיוון שמרבית המשיבים לא חתומים על חוזה עם המערערת, לא ניתן לפסוק להם סעד בגין הפרת חוזה. טענות נוספות שהעלתה המערערת גורסות שהמשיבים לא שילמו אגרה בגין שכר הטרחה שנפסק לכונס הנכסים שמונה, ולכן אין סמכות לפסוק סעד זה; וכי לא היה מקום לאפשר למשיבים לבצע תחליף המצאה ל-108 המשיבים הפורמליים.

16. מנגד, המשיבים טוענים כי פסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד, כטענת המערערת, כי אם בהיעדר הצדדים. זאת, כאשר בטרם ניתן פסק הדין הוגשה תשובה מטעם המערערת, וכשממילא היה ההליך מצוי בשלב בו ניתן לתת פסק דין. לעניין זה מפנים המשיבים להחלטתו הנזכרת של השופט ח' מלצר, שבסופה (בפסקה 9) הטיל ספק בנכונות "הטענה שלפיה פסק הדין ניתן 'על פי צד אחד' במשמעות תקנה 201 לתקנות".

17. המשיבים טוענים, כי טענת המערערת לפיה ויתרו על הסעד של מינוי כונס נכסים אינה נכונה, ומוצגת באופן שנועד להטעות את בית המשפט. עוד טוענים המשיבים, כי ההתחייבויות החוזיות לפי סעיפים 17.2-17.1 לנספח אינן חיובי השתדלות, ובמידה שכן - הרי שממילא הופרו על-ידי המערערת, אשר עיכבה את רישום זכויות הדיירים לצורך השתלטות על קומת המחסנים בבניין. המשיבים טוענים כי הם עומדים במלוא התנאים שנקבעו בפסיקה לשם קביעת זכאותם לפיצוי בגין נזק לא ממוני, שכן הוכחו יסוד הנזק שבאי-רישום זכויות והקשר הסיבתי שבין היעדר הרישום לבין הנזק שנגרם.

18. באשר לסכום הפיצוי, טוענים המשיבים כי בפסיקה נקבעו סכומים גבוהים או זהים כפיצוי על הפרת התחייבות לרשום זכויות דיירים. עוד נטען, כי אין לגזור את הזכאות לפיצוי ממשך זמן ההמתנה של כל משיב לרישום, וזאת הן משום שכך תחמוק המערערת מפיצוי הדיירים עבור התקופה בה עיכבה את רישום זכויותיהם; והן משום שמכוח סעיף 25.1 לנספח, למשיבים שרכשו את זכויותיהם מדיירים קודמים בבניין הועברו כלל הזכויות לפי הסכם המכר, לרבות זכויות תביעה נגד המערערת. לבסוף, מעלים המשיבים טענות שונות שיש בהן, לגישתם, כדי להביא לדחיית טענות המערערת באשר לתשלום האגרה, ולהיתר שקיבלו לבצע תחליף המצאה.

דיון והכרעה

19. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו ובהחלטתו בבקשת המערערת לביטול פסק הדין, פסק הדין מושא הערעור שלפנינו ניתן עקב אי-התייצבותו של בא-כוחה דאז של המערערת ל"תזכורת" שהתקיימה ביום 7.7.2014 (יום מתן פסק הדין), שנקבעה לצורך מעקב אחר הליכי רישום הבית המשותף. פסק הדין כולל פירוט של הסעדים שנפסקו לטובת המשיבים, אך אין בו הכרעות בסוגיות המשפטיות שהעלו הצדדים בטיעוניהם, ובפרט במחלוקות הנוגעות להשתלשלות העניינים העובדתית (ובראשן השאלות מה מנע את רישום הבית המשותף ואיזו משמעות יש לכך לרקע תנאי החוזה בין הצדדים). מכאן, שמדובר בפסק דין שאינו מנומק כלל, ולפיכך דומה כי בית המשפט המחוזי עשה, הלכה למעשה, שימוש בהוראת תקנה 97 לתקנות, שעניינה מתן פסק דין בהיעדר הגנה; או, למצער, ביקש לעשות שימוש בתקנה 157(2) לתקנות, הקובעת כי בהיעדר התייצבות נתבע לדיון שנמסרה לו הודעה עליו, רשאי התובע להוכיח את תביעתו ולזכות בסעד שיורה עליו בית המשפט (אם כי, כפי שיפורט להלן, פסק דין לפי תקנה 157(2) אמור להיות מנומק).

20. מסקנה זו נגזרת גם מהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.7.2014 בבקשה שהגישה המערערת לביטול פסק הדין. במסגרת החלטה זו, דן בית המשפט המחוזי בנימוקי הבקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה כבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהדגישו, כי אין לקבל את נימוקיו של עו"ד ברזילי לעניין אי-התייצבותו לדיון. ויוטעם, כי בית המשפט מצא להידרש לבקשה, ולא הסתפק בהבהרה לפיה בית המשפט המחוזי סיים מלאכתו וכי בפני המערערת האפשרות להעלות טענותיה השונות במסגרת הליך ערעורי בפני בית משפט זה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט את הדברים הבאים:

"בבקשה לביטול פסק דין על בית המשפט לשקול את סיכויי הצלחתו של בעל הדין המבקש את הביטול, אם פסק הדין יבוטל, והדיון יתקיים לגופו. בהקשר זה אזכיר, כי בתיק זה נשמעו ראיות, ונראה הדבר לכאורה, שגם אם פסק הדין יבוטל, ויתקיים דיון לגופו של עניין, התוצאה שתתקבל בסופו של דבר לא תהיה שונה".

           נוכח האמור, ברי כי בית המשפט המחוזי דן בבקשה האמורה לפי תקנה 201 לתקנות, העוסקת באפשרות לבטל החלטה שניתנה על-פי צד אחד, בין אם מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה ובין אם בפסק דין שניתן מחמת אי-התייצבות (כאשר הבקשה אף הוגשה בהתאם לתקנה זו, כאמור). דהיינו, מבחינת בית המשפט המחוזי, פסק הדין ניתן, הן על-פי האופן שבו ניתן והן על-פי תוצאת הפסק, אך מחמת אי התייצבות המערערת ל"תזכורת", ולא על יסוד הראיות והסיכומים שכבר נשמעו. אחרת, היה פסק הדין מתייחס לראיות ולטענות, מנתח אותן ומנמק מדוע הגיע לתוצאה שאליה הגיע. יתרה מזאת, כפי שעולה מההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, למרות שכבר נשמעו בפניו טיעוני הצדדים, כולל סיכומים, מצא בית המשפט המחוזי שאין מקום לקיים בהם "דיון לגופו של עניין"; כלומר – פסק הדין ניתן ללא קיומו של דיון כזה.

21. לאחר עיון בפסק הדין ובהחלטות שקדמו לו, באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה לא התמלאו התנאים הדרושים למתן פסק דין על-פי צד אחד. ברי כי לא התקיימו התנאים למתן פסק דין בהיעדר הגנה (שהוא, ככלל, אינו מנומק), אך גם לא התקיימו התנאים למתן פסק דין מחמת אי-התייצבות, לפי תקנה 157 לתקנות. לפיכך, סבורני כי שגה בית המשפט המחוזי עת שביקש לפסוק כאמור.

           בהתאם לתקנה 157 לתקנות, הפעלתו של הכלי הדיוני הקבוע בהוראת התקנה שמורה למצב בו בעל-דין נעדר מ"דיון" שנקבע, כמשמעותו של המונח בפרק י"ד לתקנות, או מקדם משפט (תקנה 147(ב) לתקנות) – הא ותו לא. ישיבת בית המשפט אליה לא התייצב עו"ד ברזילי, נקבעה כ"תזכורת" – מונח אשר אין לו כל הגדרה ברורה בחקיקה ובתקנות, אך ברור כי אין המדובר ב"דיון" לשמיעת ראיות או סיכומים (שמיעתם של אלה כבר הסתיימה), כמשמעותו של המונח בפרק י"ד לתקנות. יובהר, כי מושכלות ראשונים הם שעל הצדדים לכבד כל מועד שקבע בית המשפט להתייצבותם בפניו. ואולם, גם אם סבר בית המשפט המחוזי כי היעדר ההתייצבות נבע מטעמים שאינם מוצדקים, ובהחלט ייתכן שכך היה, רשאי היה להטיל על בעל הדין שנעדר סנקציה כספית או אחרת, אך לא סנקציה בדמות מתן פסק דין שתוצאתו נובעת מאי-ההתייצבות.

22. לא-זו-אף-זו – וזה העיקר – משעה שנשמעו טיעוני המערערת בתגובה לטיעוני המשיבים נגדה, וביתר שאת לאחר שהוגשו הראיות ונשמעו הסיכומים, נדרש היה להתייחס אליהם בפסק הדין באופן ממצה, לדון לגופם של דברים בשאלות שבמחלוקת, הן שאלות שבעובדה והן שאלות שבמשפט, ולהכריע בהן באופן מנומק. כאמור בתקנה 192 לתקנות:

"פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה".

           ויובהר כי חובת ההנמקה מתקיימת גם מקום בו פסק דין ניתן בהיעדר התייצבות (הדבר עולה מהוראות תקנות 157(2) ו-192), ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר המדובר בפסק דין שניתן לאחר שמיעת הוכחות וסיכומים. ברי כי במקרה שכזה חלה חובת ההנמקה במלוא עוזה.

23. בהקשר זה ראוי לציין, כי אכן נותרו בפרשה שאלות מהותיות שנדרשת בהן הכרעה לשם מתן פסק דין (לא-כל-שכן לשם בירור טענות הצדדים בערעור), כאשר בין הבולטות שבהן, השאלה האם הפרה המערערת את ההסכם בין הצדדים. בתוך כך כלולה שאלת המשנה, האם התחייבויות המערערת לרישום הן בגדר חיובי השתדלות בלבד, ומשכך האם ביצעה השתדלות מספקת; האם המשיבים נושאים באחריות כלשהי לכך שבמשך שנים רבות לא נרשם הבית המשותף, לרקע המחלוקת שהייתה בין הצדדים על הזכויות בחלק מהשטח בבניין; האם צומצמו אלו מן הפלוגתאות בין הצדדים במסגרת הדיונים; וככל שיש בכך צורך, כיצד יש ליישב את נושא סכום הפיצוי ואופן חלוקתו, והאם יש להתחשב לשם כך במשך הזמן בו מחזיק כל אחד מהמשיבים בדירתו, ובקיומה של התקשרות חוזית בינו לבין המערערת. לשאלות אלה אין תשובה מובהקת וחד-משמעית העולה מנתוני התיק, וברור כי המקום המתאים לבירורן לראשונה אינו ערכאת הערעור כי אם הערכאה הדיונית.

24. לסיכום, בהתחשב בכך שפסק הדין ניתן "על-פי צד אחד", על-אף שלא התקיימו התנאים הנדרשים על-מנת לפסוק באופן זה, ובעיקר כיוון שפסק הדין כולל אך את פירוט הסעדים שנפסקו למשיבים, ללא כל דיון בסוגיות העולות בתיק וללא מתן הנמקה לקביעותיו של בית משפט קמא, כל זאת באופן המונע מערכאת הערעור לבחון את טענות הצדדים ואת הקביעות האמורות, אני סבור כי אין מנוס מביטול פסק הדין ומהשבת התיק לבית המשפט המחוזי לשם מתן פסק דין מנומק. כזכור, פסק דין כזה ניתן היה לתת, שכן הדיון בתובענה, מבחינת הגשת הראיות ושמיעת הסיכומים, הסתיים זה מכבר, אך הדבר לא נעשה. מחדלה של המערערת, שלא התייצבה ל"תזכורת", אכן גרם תקלה ולא היה אמור להתרחש, אך התגובה לכך לא היתה יכולה לבוא בדמות פסק דין שכמוהו כפסק דין הניתן בהיעדר כתב הגנה.

           אכן, מאז מתן פסק הדין השתנתה התמונה, בעיקר בכל הנוגע לפעולות כונס הנכסים שמונה. לכך יכולות להיות השלכות ביחס לסוגיות מסוימות שבית המשפט אמור יהיה לפסוק בהן. לפיכך, רשאי בית המשפט להורות על קבלת ראיות נוספות או על השלמת טענות, ככל שיראה לנכון, על-פי שיקול דעתו.

25. נוכח האמור לעיל, אם תישמע דעתי, יבוטל פסק הדין והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כאמור לעיל. עוד אציע, כי בשלב זה לא יבוטל מינוי עו"ד דרי ככונס נכסים ובית המשפט המחוזי יבחן בהקדם סוגיה זו. מובהר, כי בכל מקרה נראה שיהיה צורך לפסוק בשאלה, על מי ראוי יהיה להטיל לשאת בשכר הכונס. כיוון שהתקלה נוצרה עקב אי-התייצבות המערערת ל"תזכורת", אציע שלא לעשות צו להוצאות בערעור.

           בשולי הדברים יצוין, כי יש להצר על כך שבעלי הדין לא השכילו להגיע להבנות, כפי שהוצע בעת הדיון בערעור, ובכך היו חוסכים התדיינות נוספת. ואולם, לא מאוחר לעשות זאת עתה.

השופטת א' חיות:

           אני מסכימה.

השופט א' שהם:

           אני מסכים.

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

           ניתן היום, ‏י"ח באדר ב התשע"ו (‏28.3.2016).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14053330_L18.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il