ע"א 1053/14 פלוני נ' משטרת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1. איש עסקים נעצר על-ידי המשטרה בשל מידע שהתקבל מסוכן משטרתי באשר לכך שהוא מעוניין להזמין פגיעה בעיתונאי, והפרטים הנוגעים לרקע למעצרו אף פורסמו. לאחר ארבעה ימים הוא שוחרר, ולאחר מספר חודשים התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה. לאחר יותר משנתיים הוא אושפז בשל הידרדרות במצבו הנפשי, והוא סובל מלקות נפשית עד היום. האם ההתדרדרות במצבו ניתנת לייחוס למעצר ולפרטים שנמסרו עליו מן המשטרה לתקשורת על-פי טענתו? באופן כללי יותר, האם הונח בסיס לתביעה שלו נגד המשטרה בגין נזקים שנגרמו לו בשל רשלנותה? אלה הן השאלות שעמדו במרכז הערעור שבפנינו.

עיקרי התשתית העובדתית

2. המערער היה מנהל תיקי השקעות ויועץ למסחר בניירות ערך, וראה הצלחה רבה בעסקיו. בשנת 2005 התנהלה נגדו חקירה של הרשות לניירות ערך, חקירה שאף כללה מעצר בן מספר ימים (להלן: המעצר הראשון). בסופו של דבר, הוגש נגדו כתב אישום בפרשה זו במהלך שנת 2006, ובשנת 2010 הוא הורשע בגדרה במספר עבירות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן עשרה חודשים, בנוסף למאסר על תנאי וקנס כספי (וזאת לאחר שבערעור הוקל עונשו) (ע"פ 17054-11-10, הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ו-מ' סוקולוב). בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק הדין לבית משפט זה נדחתה.

3. חמישה חודשים לאחר המעצר הראשון נעצר המערער פעם נוספת בשל החשד שהוא מעוניין לפגוע בעיתונאי שכתב עליו דברי ביקורת. מעצר זה אף הוארך בהחלטה של בית משפט השלום (להלן: המעצר השני). לאחר מספר ימים שוחרר המערער בתנאים מגבילים בעקבות הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה. החשד שהוביל למעצרו של המערער התבסס על מידע שנמסר למשטרה על-ידי סוכן ונתמך בתמלול שיחה שהתקיימה בין השניים כמה חודשים קודם לכן. חודשיים לאחר שחרורו של המערער מן המעצר השני הוחלט על סגירתו של התיק האמור מחוסר אשמה.

4. בסוף שנת 2008 פנה המערער לקבלת טיפול רפואי נפשי, ואף היה מאושפז באשפוז פסיכיאטרי. יצוין כי גם במהלך ריצוי עונש המאסר שלו, בשנת 2011, אושפז המערער במרכז לבריאות הנפש בבית יעקב, הגם שלא הוגדר כסובל ממחלת נפש, וזאת בהסכמתו ועל רקע קשיי הסתגלות לתנאי המאסר.

ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בשנת 2011 הגיש המערער תביעת פיצויים נגד משטרת ישראל (ת"א 2927-08-11, השופטת ג' כנפי-שטייניץ). בעיקרו של דבר, המערער טען כי יש לייחס את ההתדרדרות במצבו הנפשי והכלכלי למעצר השני, אשר היה לטענתו מעצר רשלני, מאחר שהתבסס על מידע לא מהימן שנמסר על-ידי סוכן "מדיח". המערער הוסיף וטען כי ההשפלה והבושה שהסב לו מעצר זה, שבוצע בשל כך שיוחסה לו כוונת רצח ונסיבותיו ועיתויו קשרו אותו לגורמי פשיעה, וכן הפרסום בתקשורת של המעצר, שלטענתו נעשה ביוזמת המשטרה, הם אלה שגרמו להתדרדרותו. המערער תמך את טענותיו בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לו בשתי חוות דעת רפואיות – של מומחה לפסיכיאטריה (שהתייחס לפוסט-טראומה שנגרמה למערער בשל מעצרו השני) ושל מומחה לרפואה פנימית (שהתייחס להתפרצותה של מחלת הסוכרת אצל המערער בשל המשבר והלחץ שבהם היה נתון). המערער תמך את הנזקים הכלכליים שנגרמו לו, לטענתו, בשתי חוות דעת נוספות שהתייחסו לפגיעה הכלכלית שנגרמה לו בעקבות המעצר השני והפרסומים הנלווים לו: של רואה חשבון ושל יועץ השקעות.

6. המדינה טענה כי יש לדחות את תביעתו של המערער קודם כול משום שפעילותה של המשטרה לא הייתה נגועה ברשלנות – בשים לב למידע שעלה מההקלטה של השיחה בין המערער לסוכן; לעובדה שההארכה של המעצר השני של המערער התבססה על החלטה של בית משפט השלום; וכן לשחרורו של המערער תוך ימים ספורים. המדינה הוסיפה וטענה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין המעצר השני לבין נזקיו של המערער, בשים לב למשברים הרבים הנוספים שחווה במהלך אותם שנים ושהיו לכאורה חמורים יותר – על רקע מעצרו הראשון וההליך המשפטי שהתנהל נגדו בהמשך לכך, ואף הסתיים בהרשעתו.

7. יצוין כי בשנת 2013, עוד קודם להשלמת הדיון בבית המשפט המחוזי, הוכרז המערער כחסוי על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, על-פי בקשת אמו, שמונתה כאפוטרופא לגופו ורכושו. עם זאת, המערער אינו פסול דין, ולא קיימת מניעה פורמאלית לכך שינהל הליך משפטי (וראו: רע"א 6397/04 אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד, פסקאות 5-4 (6.12.2009)). יצוין, כי המערער, אשר היה מיוצג על-ידי עורך דין בבית המשפט המחוזי, צירף בהליך זה גם ייפוי כוח מהאפוטרופא שלו לדין, אמו. יוער עוד כי בית המשפט המחוזי התרשם שהמערער התמצא היטב בתכני המשפט ולא נצפה כל פגם ביכולתו להעיד, וזו הייתה אף התרשמותנו שלנו בהליך דנן.

8. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המערער משני הטעמים שלהם טענה המדינה – היינו, הן בשל כך שהמשטרה לא התרשלה והן בשל כך שלא הוכח קשר סיבתי בין נזקיו של המערער לבין המעצר השני דווקא.

9. בכל הנוגע לשאלת ההתרשלות, קבע בית המשפט המחוזי כי לנוכח הודעתו של הסוכן המשטרתי כי המערער ביקש ממנו "לנטרל" עיתונאי מסוים, ההחלטה לעוצרו לא הייתה רשלנית. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שהמפגש בין המערער לבין הסוכן הוקלט במלואו ותמליל ההקלטה תומך בדברים. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם, כטענת המערער, בחלקים אחרים בהקלטה ציין המערער כי אינו רוצה לפגוע באיש, ואף נשמע אומר כי "אם כבר לרצוח" אז יש לרצוח "אותו עצמו". אולם, כך נקבע, נוכח האמירות הנוספות באותה שיחה ובבחינת הדברים בכללותם, ההחלטה על המעצר השני של המערער הייתה סבירה, כפי שהתרשם אף בית משפט השלום שהחליט על הארכת מעצרו. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהלותם של גורמי המשטרה לא חרגה מנורמת הזהירות הסבירה שהמשטרה הייתה חייבת בה, ולא נפלה רשלנות בפעילותה.

10. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בשים לב למכלול הרחב של ההסתבכות המשפטית של המערער בפרשה שעליה נסבה החקירה המקורית של הרשות לניירות ערך, וכן בעניינים נוספים (כתב אישום אחר המייחס לו הטרדות מיניות שהוגש בשנת 2010) לא עלה בידו להוכיח כי דווקא המעצר השני, למשך ארבעה ימים, היה הגורם המכונן שגרם להתדרדרות במצבו.

11. בית המשפט המחוזי ציין כי מן העובדות עולה שההתדרדרות במצבו הנפשי של המערער החלה בעקבות המעצר הראשון, ושטענת המערער כי התאושש מהמעצר הראשון ודווקא המעצר השני הוא שהוביל לנזקיו הנטענים, לא מתיישבת עם העובדות. ביחס לנזקים הכלכליים, בית המשפט המחוזי ציין כי במהלך השנים שחלפו הגיש המערער תביעות נוספות נגד גורמים שלטענתו גרמו לו לנזקים כלכליים – כדוגמת התביעה שהגיש נגד רשת שוקן בע"מ (בגין פרסומים שונים) ונגד הרשות לניירות ערך. בית המשפט המחוזי הדגיש בהקשר זה כי בכל אחד מהליכים אלה ייחס המערער את נזקיו לאירועים אחרים. אגב כך, התייחס בית המשפט המחוזי גם לחוות דעת שהוגשה על-ידי אחד המומחים מטעם המערער, שגרסה דומה שלה שימשה בהליך נוסף, אלא שבו חוות הדעת ייחסה את הנזקים לאירוע אחר, ולא למעצר השני.

12. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה אפוא את תביעתו של המערער ואף חייבו בתשלום הוצאותיה של המשיבה בגין חוות דעת המומחים מטעמה ועדותם במשפט, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 שקל.

הערעור

13. את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער בעצמו, והוא אף טען לו בפנינו בעצמו (כשהוא מלווה על-ידי אמו). כפי שציינו, המערער טען באופן ברור והתמצא היטב במכלול העובדות והטענות בתיק. בעיקרו של דבר, הוא חזר על הטענות שנדונו בפני בית המשפט המחוזי ואשר לשיטתו בית המשפט המחוזי לא דק פורתא בהן.

14. באשר להצדקה שעמדה ביסוד המעצר השני, המערער טען כי הסוכן המשטרתי היה סוכן "מדיח", אשר ניסה להכשילו בהוראת המשטרה. לדבריו, חקירתו במהלך ימי מעצרו הייתה דלה ביותר, וסגירת התיק נגדו מחוסר אשמה זמן קצר לאחר מכן מעידה אף היא באופן ברור על כך שלא היה בסיס למעצר.

15. באשר לקשר הסיבתי, המערער ביקש לשכנע כי האשמתו בכוונת רצח על בסיס קשר עם גורמים עברייניים היא האשמה שפגעה בכבודו ובמעמדו במידה שלא ניתן להשוותה לכל אישום אחר. הוא הוסיף והפנה לכך שלפי חוות דעת המומחה של הפסיכיאטר מטעמו הוא התאושש יפה ממעצרו הראשון. זאת ועוד, לטענתו גם חוות הדעת של המומחה הפסיכיאטרי מטעם המדינה תומכת למעשה בגרסתו. המערער טוען עוד שהביא ראיות לנזק כלכלי שנגרם לו החל מן המועד שבו התפרסם מעצרו השני, וכי העובדה שהגיש תביעות נוספות כנגד גורמים נוספים שפגעו בו באותה תקופה אינה מעלה ואינה מורידה.

16. המדינה מצידה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – הן בכל הנוגע לסבירות החלטותיה של המשטרה והן בכל הנוגע לאי-הוכחת היסוד של קשר סיבתי.

17. בסוף הדיון שהתקיים בפנינו התרנו למערער להשלים את טיעוניו בכתב. ביום 30.4.2015 הגיש המערער השלמת טיעון. במסגרת זו חזר וטען כי עקב מעצרו השני והפרסומים המכוונים נגדו על-ידי המשטרה נגרמו לו נזקים קשים, כי מאז הוא אדם רדוף ומפוחד, וכי נגרמו לו בשל כך נזקים בעסקיו וביחסיו האישיים. כן חזר המערער וטען כי מחלת הסוכרת שהתפרצה אצלו קשורה בקשר ישיר להתדרדרות כללית זו. המערער מציין עוד כי מומחה שבדק אותו מטעם המשיבה וסבר שיש קשר בין המחלה למעצר הוחלף על-ידה במומחה אחר שכלל לא בדק אותו באופן אישי. המערער חזר וטען כי אמירותיו של המומחה הפסיכיאטרי מטעם המדינה במשפט מחזקות את גרסתו. עוד טען המערער כי עדותו של איש המשטרה במשפט הותירה רושם שלילי של "זיכרון לקוי". באשר לכך שהגיש במהלך השנים תביעות שונות בגין נזקיו, טען המערער כי מדובר בנזקים שונים, אשר כל אחד נובע ממעשי עוולה אחרים שנעשו כלפיו באותן שנים.

דיון והכרעה

18. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי בעיקרו של דבר מקובלות עלינו מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, ועל כן נכון יהיה לאמצן בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בנתון למספר הבהרות.

19. לאמיתו של דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הושתת בראש ובראשונה על ממצאי עובדה שקבע על בסיס העדויות שנשמעו בפניו והראיות שהוצגו לו. בית המשפט המחוזי התרשם כי היה בסיס סביר לחשד נגד המערער, וזאת לאחר ששמע עדויות ובחן את חומר החקירה שהוביל למעצרו של המערער, ובכלל זה את תמליל ההקלטה בין המערער לבין הסוכן המשטרתי. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן היה לייחס את נזקיו הבריאותיים של המערער למעצר השני דווקא – על בסיס בחינה קפדנית של חוות הדעת שהונחו בפניו. לא מצאנו כל עילה להתערב בקביעות אלה, ועל כך בסופו של דבר קמים או נופלים הדברים במקרה זה. אין לנו ספק כי מבחינתו הסובייקטיבית המערער חווה תחושות כנות של פגיעה ועלבון. אולם, אין די בכך כדי לבסס את תביעתו, ועל כן גם לא כדי לקבל את ערעורו.

20. חשוב להדגיש, כי בית המשפט המחוזי הטעים, ובצדק, כי המשטרה אינה נהנית מפטור גורף בכל הנוגע להתנהלות רשלנית בחקירה, ולמותר לציין שאף אנו סבורות כך (ראו למשל: ע"א 3580/06 ‏עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 91-88 (21.3.2011) (להלן: עניין עזבון יוסף); רע"א 6572/14 פלוני נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, פסקה 17 (14.1.2015)). אולם, כך נקבע, וזו אף דעתנו, מחדלים רשלניים מסוג זה לא הוכחו במקרה דנן. ניתן להוסיף, במידה רבה למעלה מן הצורך, כי בית משפט זה עמד בעבר על כך שלא כל טעות שנעשתה ב"זמן אמת" מהווה הפרה של חובת זהירות או התרשלות (ראו רע"א 5277/08 ‏עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏, פסקה 35 (28.7.2009); ע"א 4584/10 ‏ מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 92 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.12.2012); וכן דבריה של חברתי השופטת א' חיות בעניין עזבון יוסף).

21. המערער העלה טענות קשות כנגד המשטרה, ובכללן כי היא הציגה מידע חלקי ופעלה להפללתו על-ידי סוכן מדיח, וכן כי היה לה חלק בפרסומים על מעצרו, אף לפני שנאמר לו באופן רשמי כי הוא עצור. טענות אלו לא הוכחו, ומכל מקום, כפי שכבר צוין, המערער כשל בהוכחת קשר סיבתי בין האירועים סביב מעצרו השני לבין ההתדרדרות הנפשית, הגופנית והכלכלית שלו, אשר עליה נסבה תביעתו זו. ביחס לטענתו של המערער לפיה נמסרו פרטים הנוגעים לחקירתו לכלי התקשורת על-ידי המשטרה על מנת להשחיר את פניו נוסיף כי עניין זה לא עמד במרכז הדיון בפנינו, ולו משום שבכל מקרה המערער כשל בהוכחת הקשר הסיבתי בין נזקיו הנטענים לבין מעצרו השני והאירועים שאפפו אותו. על כן, ממילא אף לא התבררו די צורכם הפרטים הנוגעים לפרסומים שליוו את המעצר. נסתפק אפוא באמירת המובן מאליו, כי אין להשלים עם הדלפות מכוונות מחקירות הנמצאות במהלכן, וזאת באופן כללי, מעבר לנסיבותיו של המקרה דנן.

22. עוד נוסיף – בבחינת מובן מאליו – כי לא יכולה להיות כל תרעומת על כך שאדם מנסה להיפרע מכמה מזיקים נטענים, ככל שהוא סבור שנזקיו נבעו מכמה גורמים. דא עקא, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לשם כך עליו לבסס את טענותיו כדבעי, ובנסיבות העניין המערער כשל בהוכחת הטענות שעמדו ביסוד תביעתו.

23. סוף דבר: הערעור נדחה. בשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער ולפנים משורת הדין לא ראינו לעשות צו להוצאות.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:

           אני מסכימה.

                                                                                                            ש ו פ ט ת

השופטת ע' ברון:

           אני מסכימה.

                                                                                                ש ו פ ט ת

             הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

           ניתן היום, ‏כ"א באייר התשע"ה (‏10.5.2015).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14010530_A09.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il