א' נ' פלונית ואח'

התובעת, גב' ס.א , הגישה תביעה זו נגד הנתבעות בה היא טוענת שבכל תקופת עבודתה אצלן כמטפלת סיעודית של הנתבעת 1, מיום 25.12.07 עד ליום 31.1.16, לא שולם לה שכר או כל זכות אחרת. התובעת מבקשת כי בית הדין יפסוק לה שכר, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.

הנתבעות הגישו כתב הגנה בו הכחישו שהעסיקו את התובעת וכפרו בזכאותה לסעדים שתבעה.

הרקע העובדתי

התובעת היא אזרחית מולדובה ונכנסה לישראל בחודש 6/2006.

הנתבעת 1, גב' פלונית , ילידת 1996, סובלת ממחלה חשוכת מרפא ומוכרת כנכה עם שיעור נכות של 88%.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא אמה של הנתבעת 1.

בגין נכותה של הנתבעת 1 שולמה לנתבעת ולבעלה קצבת "ילד נכה" על ידי המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת פנתה לרשות המוסמכת בבקשה לקבלת היתר להעסיק עובדת זרה בסיעוד לצורך טיפול בנתבעת 1, והיתר כאמור ניתן לה.

התובעת החלה לעבוד בבית הנתבעת ביום 25.12.07 וסיימה את עבודתה ביום 31.1.16.

עבודת התובעת בבית הנתבעת בוצעה יומיים בשבוע, בימי ג' ו-ה'. מספר השעות בהן עבדה התובעת בכל יום שנוי במחלוקת.

ביום 1.2.09 חתמה הנתבעת כעדה על הצהרה שהתובעת חתמה עליה על גבי טופס "הצהרה של עובד זר המבקש להירשם בלשכה (רישום ראשוני) ענף הסיעוד".

ביום 15.2.09 חתמה הנתבעת במשרדי הלשכה הפרטית "תשבץ סיעוד ורווחה" על טופס של רשות האוכלוסין במשרד הפנים שכותרתו "הצהרה של מעסיק המבקש להירשם בלשכה (רישום ראשוני) – ענף הסיעוד". הנתבעת ציינה ברובריקה "שם המטופל" את הנתבעת 1, וציינה את עצמה ומספר תעודת הזהות שלה ברובריקה "פרטי המעסיק", והצהירה כי ברצונה להירשם בלשכה הפרטית "תשבץ סיעוד ורווחה".

במהלך התקופה שבה עבדה התובעת בבית הנתבעת, הגיעו נציגי הלשכה הפרטית "תשבץ", ולאחר מכן "לב זהב ירושלמי", לביקורים בבית הנתבעת וכתבו דוחות בעקבות ביקורים אלה.

בשלהי 2015 הודיע נציג הלשכה הפרטית "לב זהב ירושלמי" (שהחליפה את חברת "תשבץ" בטיפול ברישומים של עובדים זרים המועסקים בירושלים וסביבתה) לנתבעת כי בשל הגיעה של הנתבעת 1 לגיל 18, לא יוארך ההיתר שניתן לנתבעת להעסקת עובדת זרה בסיעוד. הנתבעת הודיעה על כך לתובעת ובעקבות הודעה זו סיימה התובעת לעבוד בבית הנתבעת.

הנתבעת שילמה ללשכה הפרטית מדי שנה סכום של כ-890 ₪ לשנה וכן סך של כ-1,350 ₪ לצורך רכישת ביטוח רפואי עבור התובעת.

אין חולק על כך שהנתבעת לא שילמה לתובעת באופן שוטף תשלומים כלשהם בגין זכויות סוציאליות כלשהן, אם כי לטענת הנתבעת היא שילמה לתובעת סך 5,000 ₪ לאחר סיום עבודתה של התובעת.

הנתבעת אינה טוענת כי שלמה לתובעת שכר עבודה. לטענתה שילמה לתובעת בכל יום ה' עד לשנת 2010 סכומים שנעו בין 120 ש"ח ל-150 ₪ והחל מ-2010 ואילך נתנה לתובעת בכל יום ה' בין 150 ₪ עד 180 ₪. הנתבעת טוענת שתשלומים אלה לא היו שכר עבודה אלא היוו ביטוי של הכרת תודה וצדקה.

המחלוקות הטעונות הכרעה

לאור גרסת הנתבעת בכתב ההגנה המכחישה קיום יחסי עובדת ומעסיקה בין הנתבעות לבין התובעת, המחלוקת הראשונה שבה על בית הדין להכריע היא האם התקיימו יחסי עובדת ומעסיקה בין התובעת לבין הנתבעות, כטענת התובעת, או שכטענת הנתבעת הוסבר לה כי חברת תשבץ (ולאחר מכן לב הזהב הירושלמי) או המוסד לביטוח לאומי נשאו בתשלום שכרה של התובעת, והם אלו שהעסיקו אותה.

ככל שייקבע שהנתבעות העסיקו את התובעת, על בית הדין להכריע במחלוקות אלה:

• מה היה היקף עבודתה של התובעת?

• האם התובעת קבלה תשלום כספי כלשהו מהנתבעת? התובעת טוענת שלא קיבלה שכר או תנאים סוציאליים כלשהם. כאמור, הנתבעת טוענת כי שלמה לתובעת פעם בשבוע בימי ה' סכום שנע בין 120-150 ₪ בתחילת עבודתה של התובעת ועד 2010, ו-150-180 ₪ משנת 2010 ואילך, כאשר להבנתה לא היה מדובר בשכר עבודה, שלפי הבנתה של הנתבעת שולם לתובעת על ידי חברת תשבץ או לב זהב ירושלמי או המוסד לביטוח לאומי, אלא היה מדובר בתשלום שביטא הוקרת תודה ומעשה צדקה וחסד נוכח החברות הקרובה שנרקמה בין התובעת לבין הנתבעת והכרת הנתבעת בנסיבות חייה הקשות של התובעת.

• האם התובעת פוטרה?

• האם נכונה טענת הנתבעת כי שילמה לתובעת סך 5,000 ₪ לאחר סיום עבודתה?

• בהתאם להכרעות הנ"ל, האם זכאית התובעת לסעדים שתבעה, ובאלו שיעורים?

   

  קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין הנתבעות

אין חולק על כך שהתובעת עבדה בביתה של הנתבעת. לטענת הנתבעת, התובעת עבדה בעבודות משק בית קלות ובניקיון.

משמודה הנתבעת כי התובעת עבדה במשק ביתה, לכאורה מתבקשת מאליה המסקנה כי התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובד ומעסיק, שהרי התובעת נתנה את כוח עבודתה, וה"מפעל" שלו נתנה את כוח עבודתה הוא "משק ביתה" של הנתבעת. כיצד מסבירה הנתבעת את טענתה כי לא התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובדת ומעסיקה?

גרסת הנתבעת היא כדלהלן: היא אם לארבעה עשר ילדים, שלמרבה הצער ארבעה מהם לוקים בציסטיק פיברוזיס. בשלהי שנת 2007 הנתבעת הייתה בבית חולים עם ילדיה. עובדת סוציאלית בבית החולים שהבחינה במצוקתה הציעה לה לפנות בבקשה לקבל היתר לעובדת זרה, וכך היא עשתה. לדבריה, היא הגישה בקשה למוסד לביטוח לאומי לקבל את העזרה הכרוכה בעבודת עובדת זרה בביתה ובקשתה אושרה. התובעת הגיעה לביתה כחודש ימים לאחר מכן ביחד עם עובד סוציאלי בשם "A " ועם אישה נוספת בשם "B", אשר הציגו עצמם כנציגי חברת "תשבץ" והודיעו לה שהתובעת תתחיל לעבוד במשק ביתה במתכונת קבועה בימי שלישי וחמישי החל מהשעה 9:30 בבוקר ועד השעה 12:30 בצהריים. A וB החתימו אותה על מסמכים שונים שלא ידעה את תוכנם ועזבו. היא שאלה את A מה עליה לעשות ומה עליה לשלם, וכל שהשיב A הוא שעליה לשלם לחברת תשבץ סך של 890 ₪ מדי שנה, וכן לרכוש פוליסת ביטוח בריאות עבור התובעת בעלות של 1,350 ₪ וכך היא עשתה במשך כל התקופה בה עבדה התובעת אצלי. מעבר לכך היא לא נדרשה ולא התבקשה על ידי גורם כלשהו לשלם סכום כלשהו לתובעת, והדבר נמשך כך לא פחות מ-7 שנים, שבה היא סברה ששכרה של התובעת שולם לה על ידי המוסד לביטוח לאומי או על ידי חברת תשבץ או לב זהב ירושלמי. הנתבעת אף טוענת שבביקוריו התקופתיים של A מחברת תשבץ, הוא תמיד שאל את התובעת האם הכל מתנהל למישרין והיא השיבה בחיוב ושאין לה תלונות כלשהן. התובעת מפנה לדוחו"ת של תשבץ לתמיכה בטענה זו.

גרסת התובעת היא שונה: התובעת העידה בתצהירה ש"הנתבעות ניצלו את מצוקתי והעסיקו אותי ללא תשלום שכר וזכויותיו בתנאי שיחדשו לי אשרתי מידי שנה", ובחקירה הנגדית הסבירה שהנתבעת איימה עליה לבל תדווח לגורם כלשהו שהיא מועסקת ללא שכר ודרשה מהתובעת להשיב לכל מי שישאל אותה שאלות בנושא, ששכרה משולם לה. לדבריה, הנתבעת אמרה לה "את מקבלת כאן ויזה ובשביל זה את צריכה לעבוד פה בחינם".

משאין חולק על כך שהתובעת עבדה במשק ביתה של הנתבעת, הנטל להוכיח שלא התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובדת ומעסיקה מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הרימה נטל זה. עדותה של הנתבעת אינה משכנעת. היא מבוססת על טענתה בדבר אמירות שאמרו ומצגים שהציגו לה, לטענתה, A וB מחברת תשבץ. הנתבעת לא הביאה את A או B לעדות, ובהתאם לפסיקה, חזקה שלו היו מעידים לא היו תומכים בגרסת הנתבעת באשר לתוכן המצגים שהציגו לה, כי אם להיפך. ואכן גרסת הנתבעת כלל אינה מסתברת: אין זה סביר שנציגים של לשכה פרטית היו מציגים לפני מעסיקה של עובדת זרה שניתן היתר להעסקתה בסיעוד כי המטופל, או במקרה של מטופל קטין - הורה , אינם המעסיקים של העובדת הזרה, או ששכרה משולם על ידי הלשכה הפרטית או על ידי המוסד לביטוח לאומי. כפי שהוסבר בכתב הגנתה של לב זהב ירושלמי, שהוגש בעקבות צירופה כנתבעת נוספת (שנמחקה לאחר מכן בהסכמה), במקרים שבהם המטופל איננו קטין, יש והלשכה הפרטית משלמת לעובד הסיעודי, מתוך כספי קצבת הסיעוד של הנכה, וזאת על חשבון השכר המגיע למטפלת הסיעודית מן המעסיק הישיר – המטופל. לא כך כאשר המטופל הוא קטין, והאחריות הבלעדית לתשלום שכרה וזכויותיה של העובדת הזרה המועסקת בסיעוד היא של המעסיק הנכה, שבדרך כלל הינו האפוטרופוס של הקטין.

גם לו היינו מאמינים לנתבעת שהיא הבינה מA או מוB ששכרה של התובעת משולם על ידי הלשכה הפרטית או המוסד לביטוח לאומי, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין קיומם של יחסי עובדת ומעסיקה בין התובעת לבין הנתבעת. יחסי עובד ומעסיק הם עניין של סטטוס ובקביעתם או בשלילתם אין משקל מכריע להסכמת הצדדים או להלך מחשבתם, אלא לעובדות שביסוד ההעסקה כהוייתן, ובמקרה זה – מי היה הנהנה מכוח עבודתו של העובד?

גרסת הנתבעת אינה מתיישבת עם המסמכים עליהם חתמה, כמפורט לעיל, בהם תארה עצמה כ"מעסיק" של התובעת, כמו גם עם עצם העובדה שניתן לה היתר להעסקת התובעת. כך למשל, ב"הצהרה של מעסיק" מיום 15.2.09 חתמה הנתבעת על טופס בו ציינה את עצמה ברובריקה "פרטי המעסיק", שבו הוסבר שיש למלא חלק זה רק במקרים שבהם המטופל אינו מסוגל לשמש מעסיק, והמעסיק יכול להיות אפוטרופוס חוקי או בן משפחה מקרבה ראשונה המבקש לקבל אחיות כמעסיק של העובד הזר המטפל בקרוב המשפחה.

על פי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, אסורה העסקת עובד זר ללא היתר, ועל פי סעיף 1ג לחוק תנאי למתן היתר הינו שהמעסיק התקשר עם העובד הזר בחוזה בכתב. הצדדים לא ביקשו כי תוגש תעודת עובד ציבור שתפרט את המסמכים שהוגשו לרשות האוכלוסין בתמיכה לבקשת הנתבעת להיתר להעסקת עובדת זרה בסיעוד, אך יש להניח שבתהליך הגשת הבקשה על ידי התובעת הובהר לה שהיא המעסיקה של התובעת. עוד יצוין בהקשר זה שבדוחות של העובדים הסוציאליים של לב זהב ירושלמי מהתאריכים 16.10.13, 12.6.14, 17.11.14, 4.6.15 12.11.15 נרשם בדיווח על "תנאי העסקת העו"ז" ש"החוזה נמצא בידי המעסיק".

אשר על כן, בית הדין קובע כי התקיימו בין התובעת לבין הנתבעת יחסי עובדת ומעסיקה.

באשר לנתבעת 1 – מקובלת על בית הדין טענת הנתבעות כי הנתבעת 1 אינה המעסיקה. הנתבעת 1 הייתה קטינה ונכה ואומד דעת הצדדים הסבירה הינה שהנתבעת הייתה המעסיקה של התובעת ולא הנתבעת 1.

המחלוקת בעניין שעות העבודה של התובעת

במחלוקת בין הצדדים בית הדין מעדיף את גרסת התובעת לפיה עבדה חמש שעות בכל יום שבו עבדה, מ-8:30 עד 13:30, על פני גרסת הנתבעת לפיה התובעת עבדה שלוש שעות בלבד, מ-9:30 עד 12:30. להלן נימוקינו:

בית הדין מודע לכך שבכתב התביעה טענה התובעת כי עבדה עשר שעות ביום, מ-8:00 עד 18:00, וכי היא חזרה בה מגרסה זו בדיון המוקדם בו טענה שעבדה מ-8:30 עד 13:30. בית הדין ער לטענת הנתבעת בסיכומיה כי טענת התובעת בכתב התביעה מטילה צל על אמינותה.

ואולם, גרסת הנתבעת נתמכת בדוחו"ת של חברת תשבץ. כך, בדו"ח של העובד הסוציאלי A מביקור שערך בבית הנתבעת ביום 9.2.11 נכתב:

"שביעות רצון מהמטפל: מאוד שבעי רצון מתיפקודה ומיחסה לבני המשפחה. העובדת מגיעה ב8 וחצי לרוב לאחר שהילדים כבר יצאו לבית הספר...."

גם בדו"ח מיום 19.7.11 רשם העו"ס A ש"העובדת מגיעה ב-8 וחצי..." בתיאור "שביעות רצון מהמטפל.

הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שהתובעת לא עבדה לאחר 12:30 מאחר שהיא התחילה עבודה במקום אחר במאה שערים בשעה 12:45. מעסיקיה הנטענים לא הובאו על ידה לעדות. טענה כאמור לא הוצגה לתובעת בחקירתה הנגדית.

אשר על כן אנו מעדיפים את גרסת התובעת בתצהירה ובעדותה בבית הדין לפיה עבדה חמש שעות בכל יום ג' ויום ה'.

האם הנתבעת שילמה לתובעת סכומים כלשהם?

נטל ההוכחה של טענה זו מוטל על הנתבעת והיא לא הרימה אותו.

הראיות לתמיכה בטענת הנתבעת היא עדותה ועדות בעלה בלבד.

הנתבעת הפנתה לפסיקה שמכירה בתופעה של תשלום סכומי כסף לעובדים, ולעובדים המועסקים בית המעסיק בפרט, מבלי שהמעסיק דואג להבטיח שהעובד מאשר בחתימתו את דבר קבלת הסכומים, באופן שמאפשר קביעת ממצא בדבר תשלום כספים כאמור על סמך עדות המעסיק.

אכן הדבר ייתכן. ואולם יש לבחון כל מקרה על פי המכלול הראייתי המוצג בו ולשקול אם ניתן לתת אמון בעדות כזו.

בענייננו, אין בעדויות התובעת ובעלה כדי להרים את הנטל להוכיח תשלום קבוע של הסכומים הנטענים.

לעניין זה בית הדין סבור שהעובדה שבדוחו"ת של חברת לב הזהב הירושלמי מיום 21.6.12 מצוין שמשולם לתובעת שכר עבודה קבוע בסך 3,400 ₪ ובדוחו"ת מיום 4.6.15 ו-12.11.15 רשום שמשולם שכר קבוע לעובדת בסך 3,800 ₪, מתיישבת יותר עם גרסת התובעת לפיה הנתבעת דרשה ממנה לעבוד ללא שכר תמורת הויזה של התובעת ודרשה ממנה שלא לגלות את עובדת אי קבלת שכר על ידה, מאשר עם גרסת הנתבעת. שהרי, הנתבעת אינה חולקת על כך שלא שילמה לתובעת שכר עבודה, ולפי גרסתה, היא שלמה לתובעת לכל היותר 180 ₪ לשבוע, סכומים רחוקים מאלו הרשומים בדוחו"ת של לב הזהב הירושלמי.

לא הוזמנו עדים שערכו את הדוחו"ת של חברת לב זהב ירושלמי. כבר קבענו לעיל שדבר זה נזקף לחובת גרסת הנתבעת, והדבר נכון אף בהקשר זה. לא התבררו מפי העובדים הסוציאליים שמלאו את הדוחו"ת האמורים על יסוד מה רשמו את שרשמו בדבר גובה השכר הקבוע המשולם לתובעת. במצב הראייתי הקיים, אין לבית הדין אלא לקבוע כי רישומים אלה מתיישבים יותר עם גרסת התובעת מאשר עם גרסת הנתבעת.

בנסיבות שבהן שוכנענו שיש להעדיף את גרסת התובעת באשר לנסיבות העסקתה על ידי הנתבעת ללא תשלום שכר, ובשים לב לכך שגרסת הנתבעת באשר לשעת תחילת העבודה אינה מתיישבת עם מה שהיא לכאורה מסרה לעובדים סוציאליים של הלשכות הפרטיות, לא ניתן לאמץ גרסה של הנתבעת ובעלה בדבר תשלום קבוע של סכומים קבועים ללא תמיכה ראייתית.

הוא הדין באשר לטענת הנתבעת כי שילמה לתובעת סך 5,000 ₪ לאחר סיום העסקתה.

באשר להכחשת הנתבעת את טענת התובעת כי פוטרה, הרי שעל פי העובדות שאינן במחלוקת, יש לסווג את נסיבות סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבעת כפיטורים.

הסעדים הכספיים המגיעים לתובעת

תביעת התובעת לשכר עבודה מתייחסת לתקופה החל מ-1/09. התביעה הוגשה בחודש 11/16, אך לא הועלתה בכתב ההגנה טענת התיישנות לגבי הזכויות שעילתן בתקופה שקדמה ל-11/09. לפיכך בית הדין יפסוק לתובעת שכר החל מחודש 1/09, כמבוקשה.

שכר עבודה: התובעת עבד עשר שעות בשבוע. לצורך החישוב בית הדין מניח שבחודש יש 4.3 שבועות בממוצע. לפיכך בית הדין יפסוק לתובע שכר בעד 43 שעות לחודש, בהתאם לשכר המינימום בחודש הרלוונטי. בהתאם לכך, יש לפסוק לתובעת שכר עבודה בהתאם למפורט להלן:

• בשנים 2009 ו-2010 בהן שכר המינימום לשעה עמד על 20.70 ₪: 12*43*20.70 ₪ = 10,681.20 לכל שנה ובסך הכל 21,362.40 ₪.

• בחודשים 1/11 עד 3/11 בהם שכר המינימום לשעה עמד על 20.70 ₪: 3*43*20.70 ₪ = 2,670.30 ₪.

• בחודשים 4/11 ע'ד 6/11 בהם שכר המינימום לשעה עמד עד 20.92 ₪ - 20.92 * 3 * 43 = 2,698.68 ₪.

• בחודשים 7/11 עד 9/12 בהם שכר המינימום לשעה עמד על 22.04 ₪ - 22.04 ₪ * 15 * 43 = 14,215.80 ₪.

• בחודשים 10/12 עד 3/15 בהם עמד שכר המינימום לשעה על 23.12 ₪ לשעה – 23.12 ש"ח * 30 * 43 = 29,824.80 ₪.

• בחודשים 4/15 עד 12/15 בהם שכר המינימום לשעה עמד על 25 ₪ - 25 * 43 * 9 = 9,675 ₪.

• עבור חודש 1/16 בו שכר המינימום לשעה עמד על 25.94 ₪ - 25.94 ₪ * 43 = 1,115.42 ₪.

סך הפרשי השכר המגיעים לתובעת הוא 91,602.60 ₪.

בנסיבות העניין, אנו רואים לפסוק לתובעת פיצויי הלנת בעד השכר המולן בשלוש השנים שקדמו למועד הגשת התביעה (מחודש 11/13) סך כולל של 10,000 ₪.

התובעת זכאית לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודה של שבע שנים וחודש לפי משכורת קובעת בסך 1,115.42 ₪ (7.083 * 1,115.42) = 7,900.52 ₪. לסכום זה נוסיף סך 2,000 ₪ כפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

דמי הודעה מוקדמת

בהתאם לסעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, הואיל והתובעת פוטרה לאחר שנת עבודתו השלישית, היא זכאית להודעה מוקדמת של 30 ימים ומאחר שהיא פוטרה ללא הודה מוקדמת – לחלף הודעה מוקדמת בסך 1,115.42 ₪.

התביעה לפדיון חופשה

באשר לפדיון חופשה, הואיל והתובעת עבדה יומיים בשבוע, כאשר בשנה ישנם 52 שבועות, הרי שעבדה 104 ימים בשנה, ועל כן בהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, יש לחשב את זכאותה לימי חופשה לפי 104/200 מהזכאות הקבועה בסעיף 3(א) לחוק. התובעת זכאית לפדות את ימי החופשה שצברה בשנת עבודתה החמישית, השישית והשביעית בצירוף ימי חופשה בעד חודש בשנת עבודתה השוטפת (עע 547/06 כהן – אנויה (מיום 8.10.07)). על פי הוראות חוק חופשה שנתית שהיו בתוקף בשנים אלה הייתה התובעת זכאית בגין שלוש שנים אלה ל-16, 18 ו-21 ימים, בהתאמה, וכן ל-1/12 מ-22 (1.83) ימים בעד השנה השוטפת, ובסך הכל ל-56.83 ימים * 102/200 = 29 ימים, כאשר שכר המינימום השעתי בחודש 1/16 עמד על 25.94 ₪, ולפיכך ערך כל יום הינו 129.70. בהתאם לכך נפסוק לתובעת פדיון חופשה בסך 29*129.70 ₪ = 3,761 ₪.

התביעה לדמי הבראה

התובעת זכאית ל-14 ימי הבראה לפי 378 ₪ לפי שיעור משרתה שהינו 43/186 ובסך הכל 1,223 ₪.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה

יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בשנים 2009 עד 1/16 בהתאם לשיעורי ההפרשות שהתחייבו מצו ההרחבה להסכם הפנסיה הכללי במשק, כדלהלן:

• 1.66% משכרה של התובעת בשנת 2009 בסך 10,681 ₪ = 177.30 ₪.

• 2.5% משכרה של התובעת בשנת 2010 בסך 10,681 ₪ = 267.03 ₪.

• 3.33% משכרה של התובעת בשנת 2011 בסך 11,045 ₪ = 367.80 ₪.

• 4.16% משכרה של התובעת בשנת 2012 בסך 11,511.96 ₪ = 478.90 ₪.

• 5% משכרה של התובעת בשנת 2013 בסך 11,929.92 ₪ = 596.50 ₪.

• 6% משכרה של התובעת בשנת 2014 בסך 11,929.92 ₪ = 715.80 ₪.

• 6% משכרה של התובעת בשנת 2015 בסך 12,657.48 ₪ = 759.45 ₪.

• 6% משכרה של התובעת בחודש 1/16 בסך 1115.42 ₪ = 66.92 ₪.

סך הכל יש לפסק לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 3,429.70 ₪.

סוף דבר

התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת. הנתבעת 2 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

• שכר עבודה בסך 91,602.60 ₪.

• פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ₪.

• פיצויי פיטורים בסך 7,900.52 ₪.

• פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 2,000 ₪.

• דמי הודעה מוקדמת בסך 1,115.42 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.16 עד לתשלום בפועל.

• פדיון חופשה בסך 3,761 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.16 עד לתשלום בפועל.

• דמי הבראה בסך 1,223 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.16 עד לתשלום בפועל.

• פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 3,429.70 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.16 עד לתשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ט, (24 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".