סונקין נ' א.הובלה ושירותים מירו את אברהם בע״מ ואח'

פסק דין

לפניי שתי תביעות שאוחדו. תביעתו של התובע (להלן – ״התובע״ או ״העובד״) לקבלת זכויות שונות הנובעות מעבודותו אצל הנתבעת, ותביעה לסעד הצהרתי מצד הנתבעת (להלן – הנתבעת או המעסיקה) כלפי העובד וכלפי הנתבעת 2 (להלן – ״כלל״) שעניינה השבת כספי הפיצויים של העובד, המופקדים בחברת כלל, לידיה.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, התובע הועסק כפועל בשירות הנתבעת - חברה המספקת שירותי הובלות ואחסון, בניהולו של מר מירו קשקש (להלן – מר קשקש).

2. התובע עבד מיום 1.12.1992 ועד לפיטוריו ביום 14.4.2019 קרי, במשך 26 שנים ו- 5 חודשים.

3. לטענת התובע, במשך כל תקופת העסקתו, היה מר קשקש שבע רצון מעבודתו המסורה, אלא שביום 3.4.2019 הוא עבד כנהג משאית עם 2 עובדים נוספים, מר יעקב מליק, המכונה ינקו, ומר מאיר מסס, והשלושה פינו ציוד ישן מקריית הממשלה בחיפה. לקראת סיום הפינוי ינקו מסר לתובע גרוטאות ברזל. לשאלת התובע מה מקור הגרוטאות, השיב ינקו כי הן נמצאו על מכולת הזבל. לפיכך, התובע וחברי הצוות שלו נטלו את הגרוטאות ומכרו אותן למחסן ברזל בחיפה. בהמשך היום, קיבל התובע שיחת טלפון ממר קשקש, ששאל אותו אם נלקחו על ידו ועל ידי הצוות תעלות אוורור. התובע לא הבין במה מדובר ומסר שלא נלקח דבר. לאחר בירור, הסתבר כי הגרוטאות שנלקחו הן תעלות אוורור השייכות למשרד המשפטים, וכי הן יועדו לשימוש ולא לזריקה. לאור כך, התובע ושני חבריו לצוות הביעו את צערם, נסעו למחסן הברזל שלו מכרו מוקדם יותר את התעלות, רכשו אותן מחדש והשיבו את התעלות באותו יום לאיש תחזוקה בקריית הממשלה.

4. חרף האמור לעיל, זומן התובע לשימוע ולאחר מכן פוטר מעבודתו, תוך שהנתבעת שוללת ממנו את מלוא הפיצויים.

    

   טענות התובע

5. התובע טען, כי משנתגלתה לו הטעות והסתבר כי התעלות שנטלו הוא וחבריו לא נועדו לזריקה כי אם לשימוש חוזר, הם מיהרו להשיבן, לאחר שקנו אותן מהמחסן שבו הם נמכרו, לבעליהם.

6. עוד ציין, כי מכירת גרוטאות ברזל נעשתה כדבר שבשגרה ע"י מר קשקש עצמו, אשר איפשר בהזדמנויות שונות לעובדים למכור גרוטאות ברזל שפונו על ידם. התמורה שהתקבלה ממכירתן, הועברה לידיו של מר קשקש, אשר השאיר חלק בכיסו ואת היתרה חילק בין עובדיו, ביניהם התובע.

7. התובע הוסיף וטען כי בשימוע שנערך לו ביום 06.04.2019, סיפר למר קשקש את אשר אירע באותו יום, ולמחרת היום אמר לו הלה, כי אם יודה שגנב ויביע חרטה, הדבר יסייע לו להרגיע את קצין הביטחון של משרד המשפטים. לפיכך, אולץ לכתוב ביום 07.04.2019 מכתב התנצלות. בזו הלשון:

   "בתום לב נלקחו מעל מכולת פינוי הזבל ברזלים שלא היו מיועדים לזבל.

   מאיר מסס ומיכאל סונקין מצרים על המקרה, הטעות נעשתה בתום לב והברזלים הוחזרו באותו היום כאשר נודע על הטעות".

8. בשימוע נוסף שנערך לו ע"י מר קשקש ביום 08.04.2019, שב והבהיר את השתלשלות האירועים, ואולם, מר קשקש ראה בכך הזדמנות לעשוק אותו והחליט לשלול ממנו את מלוא פיצויי הפיטורים בטענה שגנב, למרות שהתעלות הוחזרו לבעליהן ולמרות שלא הוגשה כל תלונה במשטרה.

9. התובע טען, כי במועד פיטוריו היה בן 65, וכי עברו נקי ומעולם לא היה מעורב בהליך פלילי כלשהו בישראל או בברית המועצות ממנה עלה ארצה בשנת 1991.

10. לאור האמור לעיל, תבע פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, תשלום בגין דמי הבראה, תשלום בגין חופשה שנתית, תשלום עבור שעות נוספות ותשלום הפרשות לפנסיה שמר קשקש ניכה משכרו אך לא העבירן לחברת הביטוח, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין והוצאת לשון הרע.

11. בעקבות המקרה מר קשקש זימן את התובע לבירור ולשימוע. ביום 6.4.2019 נערכה לתובע שיחת שימוע ולמחרת היום, כתב התובע מכתב לנתבעת, שלטענתו אולץ על ידה לכתוב, בו הוא מביע את צערו על המקרה.

     

    טענות הנתבעת

12. הנתבעת הקדימה וטענה, כי התובע פעל בניגוד לחובת תום הלב החלה עליו, בניגוד לנהלי החברה ובניגוד לחוק בכך שנטל ללא רשות ציוד של לקוח במטרה למוכרו לטובתו האישית, וזאת במהלך יום עבודה ותוך כדי כך שהנתבעת משלמת לו על שעות העבודה בהן ביצע את מעשיו הלא חוקיים.

13. אשר לפיטוריו, טענה כי אלה נעשו לאחר שיחת בירור ושיחת שימוע שנערכו עמו ולאחר שהתובע הודה במעשיו והביע עליהם חרטה. עוד הוסיפה, כי במעשיו, פגע התובע במוניטין שלה שנצבר במשך שנים רבות.

14. כאמור בפתח הדברים, הגישה תובענה לקבלת פסק דין הצהרתי כנגד התובע וכנגד כלל חברה לביטוח, במסגרתה ביקשה להצהיר כי העובד מנוע מלממש את כספי הפיצויים הצבורים על שמו אצל חברת כלל וכי יש להעביר את כספי הפיצויים שנצברו לטובתו לידיה.

15. בתגובתו לבקשה למתן סעד הצהרתי, טען התובע שלא גנב ממעסיקתו, ולמעשה שב על כל טענותיו ביחס לאירוע כפי שהופיעו בכתב התביעה שהגיש.

     

     

     

     

    דיון והכרעה

16. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולחומר הראיות שהוגש לתיק, החלטתי לקבל את תביעת התובע בחלקה ולדחות את תביעת הנתבעת, ולהלן אפרט את טעמיי.

17. אקדים ואניח את התשתית המשפטית לנושא שלילת פיצויי פיטורים ולאחר מכן איישמה על עובדות המקרה בתיק זה.

     

    התובע זכאי לפיצויי פיטורים

18. מבחינה נורמטיבית, סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 מסדירים את האפשרות העומדת למעסיק לשלול מעובד פיצויי פיטורים, וזו לשונם:

    "16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

    17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."

     

19. בע"ע 64473-05-22 בוריס שימשילשוילי נ' נ. כ. מאפיית אבגר 2000 בע"מ (06.08.23) (להלן – עניין שימשילשוילי), שב בית הדין הארצי לעבודה על הלכות קודמות שיצאו מלפניו, וקבע, בין היתר, כדלקמן:

    • מקום בו לא חלות הוראותיו של הסכם קיבוצי, בבוא המעסיק לשלול מעובד פיצויי פיטורים, עליו להנחות עצמו, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, על ידי תקנון העבודה בתעשיה, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.

    • סעיף 53 לתקנון העבודה בתעשיה קובע כי :

      "עשה העובד אחת מאלו:

      [...]

      ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;

      [...]

      יהיה צפוי:

      • להפסקת עבודה זמנית;

      • לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;

      • לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים."

    • הסנקציות הנ"ל הן כלכליות בעיקרן, ואולם, לאור התפיסה לפיה הזכות לעבוד היא חלק מהזכות לכבוד האדם, פיטורי עובד על רקע הפרת משמעת פוגעים לא רק בכיסו של העובד, אלא גם בכבודו, בשמו הטוב ובמימוש העצמי שלו;

    • לאור תכליתם הסוציאלית של פיצויי הפיטורים ואופיים הקוגנטי, פירשה הפסיקה את הסדר שלילת פיצויי הפיטורים בצורה מצומצמת, כך שיש לראות בעונש של שלילת פיצויי פיטורים כ"התוויית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים, לפי שיקול דעת";

    • שלילת פיצויי הפיטורים היא סנקציה שמטרתה הענשת העובד על מעשיו הפסולים והרתעת כלל העובדים מהתנהגות דומה, אך הואיל והפיטורים עצמם הם עונש כבד לעובד, ומשמעותם היא גדיעת מטה לחמו, אזי, כאשר שלילת פיצויי פיטורים מצטרפת לפיטורים, היא תיעשה "במקרים הקיצוניים ביותר" (ע"ע (ארצי) 1126/00 מלון עציון בע"מ - אביעזר שרוני (22.10.2002); ע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ - אלכסנדר פסחוביץ (20.12.2009) (להלן – עניין טוליפ));

    • בהתאם לפסיקה, במסגרת ההכרעה על שלילת פיצויי פיטורים יש לשקול, לצד חומרת המעשים שהובילו לפיטורים, גם את מכלול נסיבות יחסי העבודה וכן את נסיבותיו האישיות של העובד, ובהם:

      "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;

      השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו" (עניין אלוניאל בעמוד 8; ראו גם עניין טוליפ; ע"ע (ארצי) 73201-06-20 ולדימיר בובילב - סטרטסיס בע"מ (01.06.2022) (להלן – עניין בובילב))"

    • בפסק הדין הנ"ל סקר בית הדין הארצי מספר מקרים בהם הוא נדרש לשאלת שלילת פיצויי הפיטורים. מטעמי נוחיות, אביא את הדברים כלשונם מתוך פסק הדין:

      "בעניין בובילב נשללו פיצויי הפיטורים במלואם מעובד שעבד קרוב לשנתיים בחברה העוסקת בפיתוח ושיווק מערכות וחומרים להדפסה בתלת מימד. הוכח כי העובד גנב ממוצרי החברה ומכר אותם באופן פרטי ב- ebay. הגניבה באותו עניין הייתה מתמשכת - לאורך מרבית תקופת עבודתו ושיטתית, – כאשר מעקב שערכה החברה לאחר הגילוי גילה כי במשך 16 ימים גנב העובד 20 פריטים, ובהיקפים משמעותיים – לאור ערכם של הפריטים שתומחרו באלפי דולרים. היקפי הגניבה כומתו על ידי החברה בלמעלה מחצי מיליון ש"ח, ובית הדין האזורי מצא כי היקפים אלו לא הוכחו, אך חייב את העובד בתשלום פיצוי בגין גניבות שכן הוכחו בהיקף של למעלה מ 100,000 ש"ח.

      בעניין שיליץ נשללו פיצויי פיטורים במלואם מעובד שעבד כ-13 שנה כמנכ"ל עמותה. בין היתר מהטעם שהעובד ניצל את מעמדו הבכיר ונטל לכיסו כספים בהיקף של מיליוני שקלים, תוך שהוא מאפשר גם לאחרים ליטול לכיסם כספים שלא כדין (ע"ע (ארצי) 17221-10-17 שמואל דב שיליץ - חברת קדישא חסידים (20.08.2019) (להלן- עניין שיליץ)).

      בעניין טוליפ שלל בית הדין באופן מלא את פיצויי הפיטורים מעובד שהועסק כשנה, ובמהלכה מעל באמון החברה וייעץ ללקוחות אחרים לפנות לעסקים מתחרים בהם עסק של חברו הקרוב. עם זאת בית הדין נמנע מלחייב את העובד בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה בין הצדדים.

      בעניין אלוניאל דן בית הדין בעניינו של עובד שהועסק בחברה במשך כשבע שנים, בתחילה כעובד מסעדה ולאחר מכן כטכנאי מחשבים והודה כי התקין תוכנות מחשב של החברה במחשבים של אנשים פרטיים תמורת תשלום. בית דין זה קבע כי יש לשלול 80% מפיצויי הפיטורים כך שבמקום סך של 20,055 ש"ח יהיה העובד זכאי לסך של 4,011 ש"ח.

      בעניין שוקרון הוכח בבית הדין האזורי שעובד ביצע מעילה בהיקף נרחב שגרמה למעסיקה נזקים של ממש והפיקה לעובד רווחים משמעותיים (ע"ע (ארצי) 9776-10-19 שמעון שוקרון - דקסל בע"מ (16.4.2020) (להלן- עניין שוקרון). נקבע כי העובד מכר פסולת ברזל של המעסיקה, קיבל טובות הנאה משבעה ספקים שונים של המעסיקה ספקים מולם עבד כקניין, וכן קשר קשר עם ארבעה ספקים מולם עבד להעלאת מחירי הסחורה שרכש עבור המעסיקה ושילשל את כל הרווחים מפעולות אלו לכיסו. בהתאם לקביעות בית הדין הנזקים שגרם העובד למעסיקה, וכן רווחיו מהמעילה כומתו לסך של למעלה ממליון ש"ח (בהתפלגות שונה עבור כל אחד מרכיבי המעילה). לנוכח חומרת המעשים אישר בית דין זה באופן עקרוני את קביעת בית הדין האזורי לפיה יש להשיב למעסיקה את כספי הפיצויים שהופקדו בקרן הפנסיה. יחד עם זאת באותו עניין היו הכספים צבורים בקרן פנסיה וותיקה ושלילתם עשויה לפגוע בזכאות המערער לקצבה עבור כל החודשים בהם הופקדו כספי הפיצויים, ולכן נקבע כי במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד המערער ישקול רשם ההוצאה לפועל אם ניתן לממש את פסק הדין מבלי למשוך את הכספים מהקרן."

    • התכלית העיקרית של כספי פיצויי הפיטורים המופקדים בקופת היא פנסיונית-ביטוחית (ע"א 5033/18 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' רון לוי (2.2.2020), ולכן ראוי כי בית הדין ישקול את הפגיעה בגובה הקצבה שתישאר לעובד לאחר השלילה, מצבו הכלכלי ומצב התלויים בו בהווה ובעתיד, ויכולתו לצבור זכויות פנסיונית בעתיד (עידית צימרמן, יובל טוכמן ועומר רוזנוקס "שלילת פיצויי פיטורים במשפט הישראלי – קריאה לשינוי הדין" מעשי משפט, כרך י"ד 2023, 311).

    • שלילת פיצויי הפיטורים היא סנקציה עונשית וככזו עליה להיות מידתית. לפיכך, יש צורך לייצר מדרג של הלימה בין חומרת המעשים לבין חומרת הסנקציה;

    • פיטורים הם סנקציה קשה בפני עצמה במיוחד למי שעובד שנים רבות באותו מקום ומפתח ציפייה סבירה להמשיך להישאר בו.

       

       

      אשר לענייננו

20. כאמור לעיל, התובע פוטר בנימוק שגנב מקרית הממשלה תעלות אוורור השייכות ללקוח של הנתבעת באותה עת – משרד המשפטים, ושלא נועדו לזריקה. מתוך הנחה זו, שאין בידי לקבל מן הטעמים שאפרט להלן, החליטה הנתבעת כי היא רשאית לא רק לפטר את התובע כי אם גם לשלול ממנו שלילה מוחלטת את מלוא פיצויי הפיטורים ואת דמי ההודעה המוקמדת.

     

    הוכח כי התובע לא גנב

21. על מנת לראות בתובע כמי שביצע את עבירת הגניבה, צריך בראש ובראשונה לבדוק האם התקיים היסוד העובדתי שבעבירת הגניבה, ורק ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לפנות ולבדוק את התקיימותו של היסוד הנפשי. כך בעולם הפלילי. ככל שבעולם דיני העבודה מבקש מעסיק לייחס לעובדו ביצוע עבירה פלילית ולהטיל עליו סנקציות בשל כך, אין הוא רשאי לסטות מהכללים שנקבעו בדיני העונשין ביחס לעבירה המיוחסת לאותו עובד. לפיכך, על מנת לקבוע שהנתבעת היתה רשאית לפעול כפי שפעלה (פיטורי העובד תוך שלילת פיצויי פיטורים מלאים ושלילת דמי הודעה מוקדמת עקב האשמה בגניבה לכאורה), יש לקבוע ברמת ודאות גבוהה מעבר לספק סביר, כי עבירת הגניבה המיוחסת לתובע, אכן בוצעה על ידו. או אז, ניתן לקבוע כי הנתבעת פעלה בהתאם לסעיף 53 לתקנון העבודה בתעשיה, המאפשר לה שלילת פיצויי פיטורים.

22. אין אלו פני הדברים בעניינו, ולהלן אבהיר.

23. ראשית, אין כל קביעה של רשות מוסמכת על פי דין, כי התובע אכן ביצע עבירה של גניבה. מעולם לא הוגשה תלונה למשטרה, וממילא לא נערכה חקירה בעניין; למצער, לא הוצג הסרטון שהנתבעת טענה שנמצא בידיה ובו רואים את התובע גונב לכאורה את תעלות האוורור.

24. שנית, אשר לעבירת הגניבה, בהתאם לסעיף 383(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), אדם גונב אם הוא נוטל ונושא חפץ הניתן להיגנב, בלי הסכמת בעליו של אותו חפץ, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע.

25. באשר ליסוד הנפשי הנדרש ממי שמבצע מעשה גניבה כאמור, הרי שבהתאם לסעיף 19 לחוק העונשין, יש להוכיח כי התקיימה מחשבה פלילית אצל מבצע העבירה, קרי, מודעות לטיב המעשה (גניבה כהגדרתה בחוק), לקיום הנסיבות (בלי הסכמת בעליו של אותו חפץ, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב), ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה (שלילת החפץ מבעליו שלילת קבע).

26. מהראיות שהוגשו לתיק ומעדויותיהם של התובע ועדיו, עולה, כי:

    • חברו לעבודה של התובע, ינקו, מצא את תעלות האורור באתר בו התובע ויתר הצוות עסקו בפינוי פסולת בקריית הממשלה בחיפה, והביאן למשאית ששימשה את העובדים. התובע, שתפקידו היה לסדר את הפסולת במשאית, שאל את ינקו מהיכן התעלות והלה השיב לו כי מצאן בערימת הזבל. גרסה זו של התובע נתמכה בעדותו של מר מליק (עמ' 3 לפרוטוקול מול שורה 32 עד עמ' 4 לפרוטוקול מול שורה 6) (ההדגשה הוספה – א.ש.):

      "עו"ד נפטון: אני שואל שאלה איפה מיכאל היה בזמן שאתה הבאת את תעלות הברזל?

      העד, מר מליק: בארגז של המשאית.

      עו"ד נפטון: יפה מאוד.

      כב' הש' שגב: בארגז? אה כדי לקבל את מה שאתה,

      העד, מר מליק: יש תקן במשרד הביטחון או משרד המשפטים, משאית צריכה להיות עם דפנות סגורות והכל ובסוף דלתות אז הוא היה בתוך המשאית ואנחנו היינו מביאים לו את הדברים.

      כב' הש' שגב: הוא קיבל את זה מכם.

      העד, מר מליק: הוא קיבל איזה מאיתנו וסידר את זה בסוף האוטו.

      כב' הש' שגב: 100% שאלה הבאה.

      עו"ד נפטון: אז תגיד לי בבקשה, אתה הוצאת את, מאיפה הוצאת בעצם את התעלות האלה? מאיפה הם היו?

      העד, מר מליק: מהזבל, מהמכולה בזבל".

       

    • בהתאם לעדותו של מר קשקש עצמו, הנוהג היה שהפסולת מובלת למחסן בבעלותו של קשקש. וכך העיד (ההדגשות הוספו – א.ש.):

      "עו"ד נפטון: תאשר לי בבקשה שזכתה במספר מכרזים ומספר עבודות שבו הייתם אוספים לרוב דברים מכל מיני חברות שרצו להיפטר מהם, כל מיני ארונות, כיסאות, דלתות וכל מיני דברים שרצו להיפטר מהם, היית שולח צוות כדי לאסוף אותם ולהביא את זה אליך למחסן, נכון?

      העד, מר קשקש: אם היה, כל העבודה שהם עושים, ברגע שמסיימים את העבודה, כל מה שהלקוח אומר לפנות לאשפה הם מביאים אלינו לחצר.

      עו"ד נפטון: הבנתי, עכשיו האשפה הזאת הייתה,

      [...]

      העד, מר קשקש: לא זה כחלק מהעבודה, ברגע שבאו ללקוח, העבירו לו שולחן חדש, והשולחן הישן הוא מבקש לפנות אותו, אז מביאים את זה אלי לחצר.

      עמ' 9 לפרוטוקול מול שורות 13 עד 24)

    • יתרה מכך, התובע טען, וגרסתו קיבלה חיזוק בעדותו של מר מליק, כי היה נהוג למכור מתוך הפסולת את מה שניתן, ובתמורה שנתקבלה התחלקו כל חברי הצוות, לרבות מר קשקש עצמו. וכך העיד מר מליק (ההדגשות הוספו – א.ש.):

      "עו"ד נפטון: תגיד לי בבקשה, מה אתם הייתם עושים, לא במקרה הזה או באופן כללי על ברזלים שאתם מפנים וכל מיני ברזלים של זבל שאתם מפנים, מה הייתם עושים איתם בדרך כלל?

      העד, מר מליק: מוכרים.

      עו"ד נפטון: מוכרים, הבנתי, את הכסף למי אתם מביאים בדרך כלל?

      העד, מר מליק: את הכסף,פעם לבעל הבית, פעם לנו למחיה, לסיגריות, לבירה, למה במשרדים ממשלתיים אין לך טיפ.

      עו"ד נפטון: הבעלים של העסק ידע על הדבר הזה שאתם מוכרים את הברזלים?

      העד, מר מליק: הוא בעצמו היה מוכר."

      (עמ' 6 לפרוטוקול מול שורות 5 עד 13).

       

       

       

    • אין מחלוקת, כי עם היוודע לתובע וליתר העובדים, כי מדובר בתעלות שלא היתה כוונה לזורקן והן שייכות למשרד המשפטים, הוא וחבריו שבו על עקבותיהם למחסן הברזל שלו מכרו אותן, קנו אותן בכספם, והשיבו אותן בו ביום לשומר בקריית הממשלה בחיפה, ממנה הן נלקחו בתחילתו של אותו יום (ראו הצהרתו לפרוטוקול של ב"כ הנתבעת בעמ' 9 לפרוטוקול מול שורה 21).

27. מן המקובץ עולה, כי לא רק שגרסתו של התובע על אודות האירועים לא נסתרה ע"י מר קשקש, שכלל לא היה נוכח במקום, אלא קיבלה חיזוק בעדותו של מר מליק ואף בעדותו של מר קשקש עצמו, כפי שהובהר לעיל.

28. אין חולק אפוא, כי תעלות האוורור נלקחו ע"י התובע וצוותו על רקע פרקטיקה נוהגת של נטילת הגרוטאות ומכירתן, מקום בו הדבר אפשרי, ומתוך הנחה שגויה שאותן תעלות הן חלק מהגרוטאות שפונו לאשפה; כך גם אין חולק, כי מרגע היוודע הטעות, התובע וחבריו סבו על עקבותיהם, שבו למחסן הגרוטאות שלו מכרו אותן, קנו אותן מהסוחר ומסרו אותן בקרית הממשלה.

29. לפיכך, לא התמלא היסוד העובדתי של עבירת הגניבה, שכן הבעלות על תעלות האוורור שבה למשרד המשפטים. בנוסף, נטילת תעלות האוורור נעשתה מתוך ערימה של גרוטאות שנועדו לפינוי, ולכן לא ניתן לקבוע כי התובע וחבריו לצוות נטלו אותן בלי הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, מתוך כוונה לשלול אותן מבעליהן שלילת קבע.

30. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לא ניתן לקבוע שהתובע וחבריו היו למצער אדישים לתוצאת מעשיהם, נהגו ברשלנות או בעצימת עיניים ביחס לאפשרות שאין המדובר בפסולת, שכן, לא נטען וממילא לא הוכח ע"י הנתבעת כי תעלות האוורור נלקחו ממקום אחר מאשר ערימת הגרוטאות שנועדה לזריקה. לפיכך, נטילת דבר מה מתוך ערימת גרוטאות המיועדות לסילוק כאשפה, אינה יכולה להיחשב כמעשה בלתי לגיטימי ואף לא כמעשה בלתי סביר. מקל וחומר, לא ניתן לראות במעשה, בנסיבות בהן נעשה, כמעשה שדבק בו רבב פלילי.

31. לאור האמור לעיל, אני פוסק, כי לא הוכח שהתובע גנב את תעלות האוורור או כי התכוון לגנוב אותן. טענתו כי תעלות האוורור הובאו למשאית ע"י חברו, אשר מצאן מונחות ביחד עם יתר הגרוטאות, לא נסתרה. הנתבעת, וטעמיה עמה, בחרה להביא לעדות את מר קשקש בלבד כעד יחיד מטעמה, חרף העובדה שהוא כלל לא נכח באירוע ואף לא הציג את הסרטון, שלמן ההתחלה טען כי הוא מצוי בידיו ואשר מוכיח כי התבצעה גניבה.

32. כך גם אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה התובע פעל בניגוד לנהלי החברה (סעיף 4 לסיכומים). מעבר לעובדה שלא הוצגו נהלים כלשהם, הרי שהוכח היפוכו של דבר. הוכחה טענתו של התובע לפיה היה נוהג להביא את הגרוטאות שפונו לחצרו של מר קשקש, למכור אותן במידת האפשר, ולהתחלק בתמורה שהתקבלה על מנת להשלים הכנסה (בהתאם לעדויות התובע ולעדותו של מר מליק, מדובר בסכומים קטנים שנועדו לרכישת סיגריות, בירה וכו'). מכאן, שאין כל בסיס לטענת הנתבעת בסיוכמיה, לפיה מדובר ב'מעשים נפשעים' (סעיף 7 לסיכומי הנתבעת).

33. אין להקל ראש בנזק התדמיתי שהדבר בוודאי גרם באותה עת לנתבעת והמבוכה הרבה עת הסתבר למר קשקש כי עובדיו נטלו דבר השייך ללקוח שלו. נקל גם להבין את משבר האמון שהדבר יצר. מכאן, ניתן להצדיק את הפעולות המיידיות בהן נקטה הנתבעת: יידוע מיידי של התובע וחבריו על אודות העניין, קיום בירור דחוף, דרישה לכתוב מכתב הבהרה והתנצלות שיועבר ללקוח, ואף זימונו לשימוע לפני פיטורים. אלא שמכאן ועד להחלטה לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו לאחר 26.5 שנות עבודה, המרחק רב כרחוק מזרח ממערב, ואבהיר.

34. כאמור בפסיקת בית הדין הארצי שהובאה לעיל, על בית הדין לבחון את החלטת הנתבעת על פי מספר פרמטרים:

    • חומרת הפגיעה באמונה של המעסיקה – בעניין זה מוכן אני לקבל את טענת הנתבעת כי האירוע שעל עובדותיו אין מחלוקת (נטילת תעלות האוורור), יצר משבר אמון, ולו רק משום שמעשיהם של התובע וחבריו לצוות נתפסו, או היו יכולים להיתפס, כגניבת ציוד השייך ללקוח החברה;

    • אשר לנזק שנגרם לנתבעת כתוצאה מהמעשה המיוחס לתובע – הנתבעת לא הביאה כל ראיה לנזק כלכלי, תדמיתי או אחר שנגרם לה. לא הוכח כי משרד המשפטים ניתק את התקשרותו העסקית איתה, ולמעשה, הסתבר מעדויות הצדדים, כי למחרת היום, ביצעו התובע וחבריו עבודה עבור משרד המשפטים בירושלים. ככל שלאחר מכן, משרד המשפטים הפסיק לעבוד עם הנתבעת, הרי שלא הובאה לכך כל ראיה;

    • אשר לנסיבותיו האישיות של התובע, מדובר בעובד שעבד בנאמנות עבור הנתבעת במשך תקופה משמעותית ביותר של 26.5 שנים. לא נטען וממילא לא הוכח כי היתה אי שביעות רצון ממנו, או כי נפל אי פעם דופי בהתנהלותו בעבודה. תקופת עבודה כה ממושכת, במיוחד בעבודה שמטיבה היא פיסית וקשה, מהווה אינדיקציה לתרומתו של התובע למקום העבודה (ראו עניין שימשילשוילי);

    • התובע, יליד 1955, בן 64 במועד פיטוריו, איבד את מקום העבודה בו עבד כמעט מחצית חייו, בשל עבירת גניבה שיוחסה לו, שאותה לא ביצע.

35. לאור האמור לעיל, לא היה מקום לשלול מהתובע כלל את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ובנסיבות ביצוע המעשה, כפי שתואר לעיל (טעות בעובדה והסרת המחדל מייד עם היוודע דבר הטעות), גם לא את דמי ההודעה המוקדמת.

36. אשר על כן, אני מקבל את תביעת התובע בכל הקשור לזכותו לקבלת פיצויי פיטורים מלאים ולדמי הודעה מוקדמת, ומניה וביה, דוחה את תביעת הנתבעת במלואה.

37. אפנה עתה לדון ביתר הזכויות שהתובע תבע.

     

    הליך השימוע והוצאת לשון הרע

38. התובע טען, כי הוא זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בשל מספר סיבות: השימוע שנערך לו, לא נערך בנפש חפצה; מר קשקש הטיח בתובע שקרים על כך שגנב וטען כי יש בידיו קלטת, אך זו מעולם לא הוצגה; התובע אולץ לחתום על מכתב שנוסח ע"י מר קשקש; חרף העובדה שמי שחולל את כל האירוע היה ינקו, לא ברור מדוע דווקא ינקו לא נדרש לחתום על מכתב ההתנצלות; הנתבעת התעלמה מהסבריו ומגרסתו והפכה את עצמה "לשוטר, לפרקליטות ולשופט" (סעיף 35 לסיכומי התובע); הנתבעת קבעה כי התובע ביצע מעשה גניבה, ובכך הוציאה את דיבתו רעה, והיה עליה להוכיח כי עשה כן בטרם קבע מר קשקש מסמרות בעניין; הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה, כי התובע ביצע עבירה של גניבה.

39. הנתבעת הקדימה וטענה, כי התובע הודה והביע חרטה על המעשה, ולא רק שגנב את תעלות האוורור, כי אם גם "גנב" שעות עבודה מהנתבעת, שכן ביצע את המעשה הנ"ל על חשבון שעות עבודתו (סעיף 22 לסיכומי הנתבעת). עוד הוסיפה, כי מעולם לא הוציאה את דיבתו של התובע רעה, שכן אירוע הגניבה מעולם לא פורסם. זאת ועוד, לטענתה, מר קשקש אף נמנע מלהגיש תלונה במשטרה על מנת לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לתובע. התובע, המשיכה וטענה, לא ציין מהו הפרסום הפוגעני לכאורה, והיכן פורסם, ועל כן יש לדחות את רכיב התביעה המתייחס לעוולת לשון הרע. אשר להליך השימוע, טענה, כי ביום 06.04.19 נערך בירור במשרדי הנתבעת, והבירור תועד בפרוטוקול שנחתם ע"י התובע; בסיום הבירור התובע זומן לשיחת שימוע ואף נחתם על ידו מכתב התנצלות המיועד לנציג קריית הממשלה בחיפה; ביום 08.04.19 נערכה עמו שיחת שימוע, שתועדה בפרוטוקול, וביום 14.04.19 הועבר אליו סיכום השימוע ונמסר לו מכתב פיטורים. זאת ועוד. בעדותו בפני בית הדין, אישר התובע כי נערך לו שימוע (עמ' 38 לפרוטוקול מול שורות 1-2).

     

    אשר להכרעתי

40. דין רכיב התביעה המתייחס לשימוע שלא כדין להתקבל, ודין רכיב התביעה המתייחס להוצאת לשון הרע להידחות, ולהלן נימוקיי.

41. אשר להליך השימוע, סבורני כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין והוא, כי הנתבעת גמרה אומר לפטר את התובע, חרף העובדה שלא היתה בידיה כל ראיה של ממש כי ביצע את עבירת הגניבה בה נחשד מלכתחילה.

42. מעבר לכך, הנתבעת טענה כי יש בידיה ראיה מצולמת למעשה הגניבה, אך מעולם לא הציגה ראיה זו. כך או כך, התובע מעולם לא התכחש לכך שנטל ביחד עם חבריו את תעלות האוורור, ולכן, גם אם הייתי מקבל את הטענה כי הוצג סרטון בו נראים התובע וחבריו לצוות מעמיסים את תעלות האוורור, הרי שלא היה בכך כדי לתרום דבר.

43. זאת ועוד. מניסוח מכתב ההתנצלות שהנתבעת הכתיבה לתובע עולה כי כלל לא מדובר בגניבה כי אם בטעות שבעובדה שנעשתה בתום לב. עוד אין חולק כי "המחדל" הוסר מייד עם היוודע דבר הטעות, ולמעשה עוד באותו יום יושרו ההדורים, התעלות הושבו לבעליהן ולמעשה, המצב שב לקדמותו.

44. פיטורי התובע חרף כל האמור לעיל בעילה של גניבה ומעילה באמון מעסיקתו אינם מתיישבים אפוא עם עובדות המקרה, שאינן שנויות במחלוקת.

45. מכאן, הצל הכבד שמעיב על החלטת הפיטורים כהחלטה שנתקבלה שלא בתום לב, והדבר מקבל חיזוק לאור התעקשותה של הנתבעת לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו לאחר תקופת עבודה כה ארוכה. חוסר ההלימה בין המעשה ותוצאותיו לבין ההחלטה לפטר את התובע כאמור, מחזקת את טענת התובע כי הליך השימוע נעשה מן הפה אל החוץ. כך או כך, אין כל ראיה שגרסתו והתנצלותו של התובע, כמו גם השבת תעלות האוורור בו ביום לבעליהן, נלקחו בכלל בחשבון במסגרת שיקולי הנתבעת, ומתקבל הרושם כי הנתבעת עטה על ההזדמנות לפטר את התובע על מנת להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לו לאחר כל כך הרבה שנים.

46. לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובע כי פיטוריו נעשו שלא כדין.

47. אשר לפיצוי הראוי, כידוע, בעבר, קבעה הפסיקה את שיעור הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני כמכפיל של שכר העובד. בהמשך, נסוגה הפסיקה משיטה זו לקביעת גובה הפיצוי. זאת, תוך שהודגש כי עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לגובה השכר, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך (ראו: ע"ע 247/07 פלוני – קוציק (24.9.09, פיסקה 8 בפסק דינו של השופט פליטמן; בר"ע 20418-03-13 סעיד – מנסוביץ (7.11.13); ענין פלוני; ע"ע 27600-10-11 ‏ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון(22.12.15) ; ענין ברד; ע"ע (ארצי) 55550-09-14‏ שמעון בן אלי - קומבה בע"מ (24.9.17); עע (ארצי) 39172-11-16‏ ‏מדינת ישראל משרד החינוך - דניאל שדה (3.6.18)). בנוסף, יש לזכור כי הפיצוי הוא אמנם כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק, אך הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. דומה כי כיום קיימת תמימות דעים כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת השכר (ע"ע 10940-10-15 מנורה מבטחים בע"מ נ' יונתן רון (06.09.18) להלן – הלכת מנורה).

48. מהן אפוא אמות המידה לקביעת שיעור הפיצוי הבלתי ממוני כסכום גלובלי? בהלכת מנורה, הפנה בית הדין הארצי לפסיקתו בע"ע 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.02.17), שם נפסק, כי יש להביא בחשבון שיקולים כגון: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות ; האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית; משך תקופת העסקת העובד; גילו והאם נפל דופי גם בהתנהגותו.

49. עוד נקבע, כי לא כל פגם שנפל בהליכי השימוע מצדיק פסיקת פיצוי, וכאשר המדובר בפגם קל שלא השפיע על יעילות הליך השימוע או הוגנותו – אין הכרח לפסוק פיצוי.

50. כיצד, אפוא, יקבע שיעור הפיצוי? בהלכת מנורה, הפנה בית הדין הארצי לקביעתו כי "שיעור הפיצוי אינו "מדע מדויק" (ע"ע (ארצי) 30585-09-12‏‏ חברת יישום פתרונות אנושיים בע"מ נ' בוסי (4.8.2013)), והוסיף, כי יש להתחשב במכלול הנסיבות ובהן חומרת הפגמים בהליך, השלכתם על ההחלטה הסופית שנתקבלה, מהות ההחלטה, הרקע להחלטה, מעמדם ומצבם של המפר והנפגע והתנהלותם וכיוצא באלה נסיבות.

51. לאחר שנתתי את דעתי למכלול נסיבותיו של תיק זה, ובכללן העילה שבגינה פוטר התובע, חרף העובדה שלא היו ראיות כנגדו לכך שביצע עבירת גניבה, וכן לגילו המתקדם ולתקופת עבודתו המשמעותית בנתבעת, ומשעלו בי ספקות של ממש ביחס למניעיה האמיתיים של הנתבעת בהחלטה לפטר את התובע, אני פוסק לו פיצוי בסך 100,000 ₪.

52. אשר לטענת לשון הרע, צודקת הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ואבהיר.

53. בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק), לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו או לבזותו בשל גזעו, דתו, מקום מגוריו וכו'.

54. סעיף 2 לחוק מגדיר מהם דרכי הפרסום האפשריים לעניין לשון הרע, וקובע, כי רואים כפרסום לשון הרע אם אותו פרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם זולת הנפגע.

55. במקרה זה, התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי היה מקרה קונקרטי כלשהו של פרסום אירוע הגניבה לכאורה. למותר לציין, כי מרגע שלנתבעת היה יסוד להניח כי התובע וחבריו גנבו את תעלות האוורור, וזאת לאור שיחת הטלפון שקיבל מר קשקש מקצין הביטחון של קרית הממשלה, רשאית היתה היא, ואף חייבת, לבדוק את העניין ולערוך בירור, כפי שעשתה. העובדה שבמהלך הבירור הטיחה בו שהוא גנב את תעלות האוורור, למרות שלא עשה כן, אינה עונה על דרישת הפרסום הקבועה בחוק.

56. ודוק. התובע לא טען כי מכתב ההתנצלות, שלדבריו אולץ לכתוב, הוא המקרה של פרסום לשון הרע, ואולם, למען הסר כל ספק, מוצא אני לנכון לציין, כי לאור ניסוחו של המכתב והואיל ואין מחלוקת כי תעלות האוורור אכן נלקחו (והוחזרו), הרי שלא ניתן לראות בתוכנו של המכתב משום דבר שעלול לפגוע בתובע בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק.

57. לאור האמור לעיל, אני דוחה את רכיב התביעה המתייחס לעוולת לשון הרע.

     

    פיצויי פיטורים

58. משעה שאין חולק כי התובע פוטר, ומשדחיתי את תביעת הנתבעת לקבלת סעד הצהרתי בדבר שלילת פיצויי הפיטורים, אני קובע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים.

59. התובע טען, וטענתו לא נסתרה, כי עבד בהיקף של משרה מלאה וכי שכרו הממוצע ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתו עמד על 8,482 ₪ (סעיף 69 לסיכומי התובע והטבלה המצוינת שם).

60. בשים לב לתקופת עבודתו שארכה 26.42 שנים, תבע 224,094 ₪.

61. בסעיף 14 לסיכומיה, טענה הנתבעת כי שכרו של התובע הוא בהתאם לתלושי השכר אשר הונפקו לו.

     

     

    אשר להכרעתי

62. משאין מחלוקת בין הצדדים לגבי שכרו החודשי של התובע, והואיל והנתבעת לא טרחה להציג חישוב נגדי סותר, אני מקבל את גרסת התובע ופוסק לו בגין פיצויי פיטורים סך של 224,094 ₪.

     

    דמי הודעה מוקדמת

63. הואיל ואין מחלוקת כי התובע פוטר, זכאי הוא לדמי הודעה מוקדמת.

64. הנתבעת טענה, כי נסיבות פיטוריו של התובע, "מצביעות על הרף הגבוה של חוסר נאמנות ופגיעה ממשית במעסיקו", ולכן, יש לשלול ממנו לא רק את פיצויי הפיטורים אלא גם את דמי ההודעה המוקדמת.

65. כאמור לעיל, דחיתי את כל טענותיה של הנתבעת בנוגע למעשה הגניבה. בנסיבותיו של מקרה זה, סבורני כי גם לא מדובר בעבירת משמעת חמורה, וזאת מן הטעם שטענתו של התובע, לפיה היה נוהג למכור חלק מהפסולת שפונתה ולהתחלק בתמורה, לא נסתרה, ומן הטעם, כי מיד עם היוודע לתובע ולחבריו לצוות כי מדובר בטעות, הם סבו לאחור, רכשו את תעלות האוורור שמכרו זמן קצר קודם לכן, והשיבו אותן לבעליהן החוקיים. הנתבע אף הביע את התנצלותו בכתב על אי ההבנה וטען כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב. עובדות אלה אינן עולות בקנה אחד עם טענות הנתבעת.

66. לאור האמור לעיל, אין בסיס לדרישת הנתבעת לשלול מהתובע את דמי ההודעה המוקדמת, ואני פוסק לו סך של 8,482 ₪.

     

    חופשה שנתית

67. אקדים ואציין, כי דין רכיב זה להידחות, ולהלן טעמיי.

68. כידוע, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. ראה: ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגרית שירן (מיום 18.3.2013); עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (מיום 25.11.2008).

69. מעיון בתלושי השכר עולה כי הצבירה והניצול של ימי החופשה נוהלו באופן חודשי. בנוסף, לתצהירו של מר קשקש צורפו דוחות נוכחות, ולטענת הנתבעת, קיימת הלימה בין דוחות אלה לבין תלושי השכר. בסעיף 54 לסיכומיה, פירטה הנתבעת את ניצול החופשות כפי שבא לידי ביטוי בדוחות הנוכחות.

70. התובע מצדו כלל לא התייחס לתלושי השכר או לדוחות הנוכחות, וטענותיו בדבר גזל לכאורה של ימי חופשה, נטען ללא כל ביסוס ראייתי, שיהיה בו כדי לסתור את האמור בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות.

71. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ברכיב זה על שני חלקיו (גזל ימי חופשה ברישום מוטעה וגזל ימי חופשה ביגן ימי שישי וערבי חג).

     

    שעות נוספות

72. אקדים ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהצגו בתיק, קרי, תלושי השכר, דוחות הנוכחות ועדותו של התובע, החלטתי לדחות את התביעה ברכיב זה, והכל כפי שיפורט להלן.

73. התובע טען כי התחיל את יום העבודה מידי בוקר בשעה 05:30 וסיים אותו, לאחר שפיזר את חברי הצוות שעבדו אתו לבתיהם בשעה 18:00. לעיתים, הוסיף, סיים את יום העבודה בשעה 22:00 ואף מאוחר מכך. התובע העריך כי עבד כ-15 שעות נוספות מידי חודש, ובכל שנת עבודה כ- 180 שעות נוספות. לפיכך, הוסיף וטען, כי ב- 10 השנים האחרונות עבד , בהערכת חסר כהגדרתו, 1,800 שעות נוספות (סעיף 65 לסיכומי התובע).

74. לפיכך, תבע סכום של 103,790 ₪, וזאת לאחר שהפחית סכום של 5,650 ₪ אשר קיבל כתשלום חלקי עבור שעות נוספות.

75. הנתבעת טענה כי יום עבודתו של התובע החל בשעה 07:00 והסתיים בשעה 16:00, וכי התובע קיבל בכל יום לפחות שעה של הפסקה. הנתבעת הפנתה לחקירתו של התובע, שם העיד לשאלת ביה"ד, כי לא היתה כל מניעה מצד המעסיקה, כי הוא יטול הפסקה מידי יום, והדבר היה נתון לשיקול דעתו ולשיקול דעתם של חבריו לצוות. מכאן, טענה, כי יש לקזז לפחות חצי שעת הפסקה מכל יום עבודה של הנתבע.

76. מעבר לכך, טענה, כי התובע אינו רשאי לתבוע שעות נוספות בגין 10 השנים האחרונות, וזאת בשים לב לתקופת התיישנות של 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. בנוסף, טענה, כי יש להפחית את ימי החופשה בהם התובע לא עבד.

    אשר להכרעתי

77. נקודת המוצא של דיוננו ברכיב זה היא, כי בדוחות הנוכחות אין מידע בנוגע לשעות עבודתו של התובע, כי אם רק לימי עבודתו. לפיכך, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.03.17) (להלן – הלכת רעני), לצורך יישומו של סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, על בית הדין להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת.

78. המצב הראשון, כאשר בית הדין קובע, כי לאחר בחינת הראיות בתיק, עלה בידי אחד הצדדים לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח;

    המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

    המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת עבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

    המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה. בגדר מצב זה, יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה.

    אשר להכרעתי

79. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו, לרבות עדויות הצדדים, החלטתי, כי הוכח שהתובע עבד שעות נוספות בהיקף שלא ניתן לקבוע אותו, כי קיבל תמורה, כך גם על פי הודאתו, וכי באופן כללי, מתכונת עבודתו היתה גמישה, במובן זה, שהיו ימים, כך על פי עדותו, שסיים את יום העבודה בשעה מוקדמת מהרגיל, והנתבעת לא הפחיתה את שכרו. להלן אנמק.

80. בחקירתו נשאל התובע על אודות שעות עבודתו (עמ' 41 לפרוטוקול מול שורה 10 ואילך):

    "עו"ד ג’אנה: אתה אמרת מקודם שהוא ימים שאתה סיימת בשעה 02:00, בשעה 03:00, 00:00, נכון?

    העד, מר סונקין: היו ימים כאלו והרבה.

    עו"ד ג’אנה: אני מפנה אותך לסעיף 53 בתצהיר שלך שאתה אומר ביום רגיל היית מסיים בשעה שש, איך זה מסתדר עם מה שאמרת עכשיו? ביום רגיל, אחרי זה אתה מקרים לא מעטים גם בעשר, אבל אתה אומר יום רגיל בשש אם עכשיו אמרת לי משהו אחר?

    העד, מר סונקין: אני לא אומר לך משהו אחר, גם מירו שדיבר לפני כן, אתה שאלת, שהוא אמר שכל יום זה משהו, פעם אני גומר בשש, פעם אני גומר בשתים עשרה, זה קשה להבין? זה לא מפעיל שאני יושב ככה משמונה עד חמש".

81. עוד העיד, כי שררו יחסי אמון בינו לבין מר קשקש בנוגע לשעות הנוספות, וכי האחרון נהג לשלם לו ולחבריו בהתאם לדיווחים שהעבירו אליו מעת לעת, וכך העיד:

    "העד, מר סונקין: באמונה, הייתי מאמין לו וככה היינו מסתדרים דווקא בסדר, ובשנתיים האחרונות, בשנתיים האחרונות הוא התחיל לשלם לנו שעות נוספות. הוא אמר לנו חבר'ה, כל שעה 50 שקל אני משלם, והוא שילם. שילם במזומן, או סוף שבוע לפעמים שבועיים לפעמים באותו היום, תלוי איך זה, מה שנכון נכון.

    כב' הש' שגב: אז שנתיים האחרונות הוא שילם לכם כל מה שצריך בשעות הנוספות?

    העד, מר סונקין: כן בשנתיים האחרונות הוא שילם לנו שעות נוספות, זה מה שהיה, לפני כן לא היה דבר כזה."

    (עמ' 41 לפרוטוקול מול שורה 34 עד לעמ' 42 לפרוטוקול מול שורה 2).

82. כאמור לעיל, התובע הודה כי הוא וחברי הצוות שלו היו רשאים ליטול הפסקה במהלך יום העבודה, הגם שבדרך כלל העדיפו לקצר את ההפסקה כדי לסיים את יום העבודה מוקדם יותר (עמ' 43 לפרוטוקול מול שורה 36 עד עמ' 44 לפרוטוקול מול שורה 2).

83. מן המקובץ עולה, כי התובע עבד לעיתים מעבר להיקף משרה מלאה, ואולם, ביחס לשנתיים האחרונות לעבודתו, אין לו טענות בנוגע לתשלום שעות נוספות; ניתנה לו הפסקה מידי יום והוא לא הוגבל בהכרח לחצי שעה. עובדה זו לא נלקחה בחשבון על ידו בהערכתו את השעות הנוספות שעבד ללא תמורה לכאורה; התובע וחברי הצוות שלו תכננו את יום עבודתם בהתאם לצרכי העבודה, והיו מקרים בהם סיימו מוקדם מהרגיל, אך שכרם לא הופחת.

84. למותר לציין, כי בניגוד לטענת התובע, הוא אינו רשאי לתבוע בגין 10 השנים האחרונות, והצדק עם הנתבעת בהקשר זה. בנוסף, התובע לא לקח בחשבון ימי חופשה וימי חג ותבע באופן גורף וללא הבחנה את ימי החג המגיעים לו על פי דין.

85. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ברכיב זה.

     

    דמי הבראה

86. התובע טען, כי הוא זכאי לדמי הבראה עבור 8.333 ימים בשווי 3,153 ₪ וזאת בגין השנים 2015 ו- 2019.

87. הנתבעת הפנתה לתלושי השכר וטענה, כי עבור שנת 2015, קיבל התובע תשלום בגין 10 ימים: בתלוש השכר של חודש 06/2016 ובתלוש השכר של 08/2016.

88. ביחס לשנת 2019, לא טענה דבר.

89. לפיכך, והואיל והתובע פוטר במחצית חודש 04/2019, הוא זכאי ל-3.5 ימי הבראה ובסה"כ ל- 1,323 ₪. הואיל ותבע בגין חודש זה סכום של 1,263 ₪, אני פוסק לו 1,263 ₪.

     

     

     

    הפרשות לקרן פנסיה

90. התובע טען, כי הנתבעת חייבת לו סכום בסך של 31,831 ₪ בגין הפרשות בחסר, וזאת בהסתמך על האמור במכתב שנשלח לתובע מחברת הביטוח כלל (נספח א' לסיכומי התובע).

91. הנתבעת טענה כי מלוא הסכומים המתחייבים שולמו, בין במישרין ע"י הנתבעת ובין מכוח הסדר אליו הגיעה עם חברת הביטוח לאחר שזו הגישה נגדה תביעה. לטענתה, בעקבות התביעה הנ"ל, שילמה את מלוא התשלומים הנדרשים.

92. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מקבל את גרסת התובע, אשר נתמכת במסמך מחברת כלל מיום 24.09.19, בו מודיעה חברת כלל לתובע, כי הסכום החסר בחשבון הפנסיה שלו עומד על סך 31,831 ₪.

93. מר קשקש בעדודתו לא סיפק כל פרט בעל ערך בנוגע לנושא זה והודה כי היו תקופות בהן הנתבעת לא העבירה את ההפרשות לקרן הפנסיה בשל קשיי נזילות.

94. לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע סכום של 31,831 ₪.

     

    הפרשי שכר עבודה

95. לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת לו תשלום בגין שכר עבודה בגין חודש 04/2019 – הוא החודש בו פוטר, שכן היא שלימה לו סכום של 1,316 ₪ בלבד למרות שפוטר ביום 15.04.19 והיה זכאי לסכום של 2,925 ₪ (4,241 ₪ בקיזוז הסכום ששולם בסך 1,316 ₪).

96. בנוסף, טען כי בחודש 03/2019 הנתבעת קיזזה לו מפרעה בסך 2,000 ₪ למרות שלא קיבל כל מפרעה.לפיכך, תבע סכום בגין של 4,925 ₪.

97. הנתבעת טענה, כי לתובע שולמו מפרעות, כפי שהדבר מופיע בתלושי השכר ובסעיף 96 לסיכומיה פירטה את אותן מפרעות. עוד צירפה צילום של המחאה ע"ס 2,000 ₪ אשר ניתנה לתובע ונפרעה על ידו.

98. הנתבעת לא התייחסה באופן מפורש לטענת התובע בנוגע לימי העבודה בחודש אפריל 2019 שלא שולמו לו.

99. לאור האמור לעיל והראיות שהנתבעת הציגה בנוגע למפרעה בסך 2,000 ₪, אני פוסק לתובע סכום בסך של 2,925 ₪ בגין יתרת ימי העבודה בחודש 04/2019.

     

    אחרית דבר

100. תביעת התובע מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לו את הסכומים הבאים:

     • פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – 100,000 ₪;

     • פיצויי פיטורים – 224,094 ₪;

     • דמי הודעה מוקדמת – 8,482 ₪;

     • דמי הבראה – 1,263 ₪;

     • הפרשות לפנסיה – 31,831 ₪;

     • שכר עבודה – 2,925 ₪;

       כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת תביעת התובע ועד למועד התשלום בפועל.

101. תביעת הנתבעת בתיק פ"ה 73663-05-19 נדחית.

102. לאור התוצאה אליה הגעתי, ומשהנתבעת סירבה לאורך כל ההליך להכיר בחבותה המשפטית לשלם לתובע פיצויי פיטורים חרף המצב המשפטי שהובהר ע"י בית הדין, ועמדה על זכותה לנהל את ההליך עד תומו, אני מחייב אותה בהשתתפות בשכ"ט עו"ד בגין שני ההליכים בסך של 20,000 ₪.

      

      

     ניתן היום, ט"ז אדר א' תשפ"ד, (25 פברואר 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.