רשאפ נ' מדינת ישראל ואח'

צורפה להליך:ההסתדרות הרפואית בישראל

ע"י המחלקה המשפטית - עו"ד איריס רונן פילוס ועו"ד אורית כזום

פתח דבר

1. לפנינו תביעת התובע, דר' איגור ראשפ כנגד מדינת ישראל – משרד הבריאות ומשרד האוצר – אגף הממונה על השכר (להלן – המדינה), לתשלום מענק התמחות ב"מקצוע במצוקה", על פי הסכם קיבוצי מיום 25.8.11 בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן – הר"י).

   רקע כללי

2. ביום 25.8.2011 נחתם הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל, שירותי בריאות כללית והסתדרות מדיצינית הדסה לבין הר"י (להלן – ההסכם הקיבוצי), אשר הסדיר בין היתר תוספות שכר לרופאים מתמחים בפריפריה ולרופאים המתמחים במקצועות המוגדרים "מקצועות במצוקה". לצידו של ההסכם הקיבוצי חתם הממונה על השכר דאז על מכתב אל יו"ר הר"י, בנושא "מענקים לפריפריה ולמקצועות במצוקה", אשר כאמור בו, נועד לשמש בסיס לחוזר שיפורסם מאוחר יותר (נספח 2 לתצהיר התובע. להלן – מסמך המענקים). לא הוברר בפנינו מדוע מסמך זה נכתב בנפרד מההסכם הקיבוצי ולא נכלל בתוכו ואולם מסעיף 1 למסמך עולה, כי מדובר במסמך שנועד לבטא הסכמות של הצדדים להסכם הקיבוצי, בדבר גיוס רופאים למקצועות במצוקה, כהגדרתם בסעיף 2 למסמך.

   ביום 14.9.11 שלח הממונה על השכר ליתר הצדדים להסכם הקיבוצי, מכתב בנושא "מענקים לרופאים במקצועות במצוקה לרבות בפריפריה", אליו צירף את מסמך המענקים ובו ניתנו הוראות ביחס למענקים שיוענקו לרופאים מתמחים במקצועות במצוקה ובפריפריה (נספח 3 לתצהיר התובע). מענקים אלו נועדו לעודד רופאים להתמחות במקצועות במצוקה (כהגדרתם במסמך) וכן לעודד רופאים להתמחות בפריפריה (למען הדיוק וכעולה מסעיף 1 למסמך המענקים, מדובר בהלוואה עומדת שהופכת למענק בסוף תקופת ההתחייבות).

3. סעיף 9 למסמך המענקים קובע שעבור 4,5,6 שנות התמחות במקצוע במצוקה יוענק מענק בסך 300,000 ₪.

4. בסעיף 11 למסמך המענקים נקבעו הקריטריונים לקבלת המענק המותנה. בנוסף, נקבע בסעיף 4 למסמך כי תוקם וועדה משותפת למעסיקים ולהר"י, שתפקידה יהיה לקבוע את הקריטריונים לזכאות לתשלום המענק, לגובה התשלום ולאופן חלוקתו (להלן – הוועדה המשותפת).

5. בישיבת הראשונה של הועדה המשותפת, מיום 19.12.11 (נספח 17 לתצהיר התובע), נקבע, בין היתר, כך: "מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות". בישיבה השנייה של הועדה המשותפת, מיום 9.2.12 (שם, נספח 18), התקיים דיון מעמיק יותר בשאלת המעבר ממקצוע במצוקה אחד למשנהו, תוך שנבחנו מקרים ייחודיים לכלל זה, של מתמחים שהחלו התמחות לפני המועד הרלוונטי להסכם הקיבוצי והחליפו התמחות לאחריו. סוכם כי בטרם החלטה תתבקש בנושא חוות דעת משפטית ממשרד הבריאות.

   נציין, כי הצדדים צירפו לעיוננו את פרוטוקולי הועדה המשותפת, כשהם מושחרים בעיקרם, למעט המשפטים העוסקים בענייננו.

6. ביום 6.6.12 ניתנה חוות דעתו של עו"ד רמי אבישר, מהלשכה המשפטית של משרד הבריאות (שם, נספח 19) ובה הוסבר שהמענקים נועדו לעודד מעבר לפריפריה וכניסה למקצועות במצוקה מחד, אך גם למנוע תמריץ למעבר ממקצוע למקצוע תוך גרימת "שינויים דרסטיים במערכת" מאידך. לפיכך, נקבע כי גם כאשר מעבר כאמור נעשה בתום לב, יש בו משום פגיעה במטרות הנ"ל וכי יש לנהוג באופן שוויוני בין מבקשי המענקים, תוך שהקשיים שבחינת תום הלב מעלה, יקשו על הועדה לנהוג בשוויוניות כאמור.

7. חוות דעת זו והחלטות המדינה בעקבותיה, עוררו מחלוקת בין הר"י לבין המדינה, כנציגת המעסיקים, בדבר המגבלות שיש להטיל על מעבר ממקצוע במצוקה אחד למשנהו. לדידה של הר"י, מניעת המעבר בין מקצועות במצוקה, נועדה למנוע החלשה מכוונת ומודעת של המקצוע הננטש, אך אין לה רלוונטיות למקרים בהם המעבר בין המקצועות במצוקה נעשה לטובת האינטרסים שמקדם ההסכם הקיבוצי ומבלי לפגוע בהם. לדידה של המדינה, מניעת המעבר בין מקצועות במצוקה, נועדה למנוע זעזועים במערכת, הקצאת משאבים בלתי סבירה על התמחויות וכן מניעת מעבר לצורך קבלת המענק בלבד. יחד עם זאת, העלתה המדינה במכתבה מיום 7.5.15 הצעה לפיה, בין היתר, מי שפתח פנקס התמחות לפני יום 31.12.2009 במקצוע אחד, הפסיק את ההתמחות עד ליום 31.12.2010 ושינה את יעד ההתמחות החל מיום 1.1.2011, יהא זכאי למענק. המדינה הדגישה במסמך זה כי הצעה זו מותנית בכך שהר"י לא תתמוך בתביעות לגבי רופאים שאינם נכנסים בגדר קבוצה זו ותעמוד מאחורי החלטות שהתקבלו בוועדה המשותפת (נספח 21 לתצהיר התובע). למסמך צורפה טבלת המפרטת מקרים שהובאו לדיון בוועדה המשותפת, בהם עניינו של התובע. בהתאם לטבלה, ככל שהצעת המדינה היתה מיושמת, היה התובע זכאי למענק, אלא שהר"י, שהסכימה עקרונית להצעת המדינה, התנגדה להתניה לגבי תמיכה בתביעות ולכן לא הושגה הסכמה בעניין זה בוועדה המשותפת והתובע לא זכה למענק, כפי שיפורט להלן.

   עניינו של התובע

8. לתובע רישיון לעסוק ברפואה בישראל החל מחודש נובמבר 2006.

9. בין התאריכים 1.12.2006 ועד 21.11.2007 התמחה התובע ברפואה פיזיקלית ושיקום (להלן – שיקום) במרכז הרפואי שיבא. העסקתו נסתיימה בשל פיטוריו. לאחר פיטוריו, המשיך התובע לעבוד במרכז הרפואי שיבא כתורן חוץ, עד לשנת 2009.

10. בין השנים 2009 ועד 2012 התגורר התובע באוקראינה ועסק כרופא עצמאי בתחום השיקום. בזמן שהותו באוקראינה נודע לתובע על האפשרות לקבל מענק בגין התמחות בישראל במקצועות במצוקה והוא פנה לברר את הדברים באמצעות הסוכנות היהודית. כאשר הבין כי אכן ניתן מענק כאמור, החליט לשוב לארץ ולהתמחות במקצוע במצוקה (סע' 14 לתצהירו, שלא הוכחש או נסתר).

11. ב- 13.10.2013 החל התובע התמחות בפתולוגיה בבית החולים וולפסון. בין החודשים יולי לדצמבר 2015 שהה התובע בחל"ת לשם נסיעה לאוקראינה. כאשר חזר התובע מאוקראינה נמסר לו על כוונה לסיים העסקתו וביום 13.1.2016 הופסקו עבודתו והתמחותו בוולפסון. התובע התנגד לפיטוריו ואף פתח הליך משפטי לשם מניעתם (סע"ש 63825-12-15), אך מאמציו למנוע את פיטוריו לא צלחו.

12. מקצועות השיקום והפתולוגיה נחשבים ל"מקצועות במצוקה", על פי מסמך המענקים.

13. ביום 24.11.2013 הגיש התובע בקשה למענק בגין התמחות במקצוע במצוקה (נספח 6 לתצהיר התובע).

14. ביום 12.6.2014 ולאחר שעניינו של התובע נדון בוועדה המשותפת, אשר כאמור לעיל, לא הגיעה להסכמות, הודיע עו"ד הרולד בר, מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות (להלן – עו"ד בר) כי התובע אינו זכאי לקבלת המענק בנימוק הבא: "מטרת הסכם הרופאים, להשפיע על הרופאים שסיימו סטאז' או שהחלו התמחות שלא במצוקה, להתמחות במקצוע מצוקה. מהנתונים שנשלחו אלינו מתברר, שד"ר רשאפ איגור, החל התמחות במקצוע במצוקה לפני תאריך ה-1.1.11 ושינה יעד למקצוע מצוקה אחר. לפיכך, בנתונים אלו לא נוצרה לו זכאות לקבלת מענק." (נספח 9 לתצהיר התובע).

15. לאחר פיטוריו ניסה התובע להמשיך את ההתמחות בפתולוגיה בבית חולים אחר על מנת לסיים את ההתמחות, אלא שמאמציו לא נשאו פרי. ביום 20.12.2016 החל התובע לעבוד כרופא (שאינו מומחה ואינו מתמחה) בבית החולים הגריאטרי לשיקום "בית בלב" בבת ים (סע' 19-20 לתצהיר התובע, שלא הוכחשו או נסתרו).

    ההליכים בתיק

16. כתב התביעה כנגד המדינה הוגש ביום 16.9.2015 ובו נתבע המענק בסך 300,000 ₪ וכן פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

17. ביום 21.3.2016 הגיש התובע בקשה לצירוף הר"י להליך.

18. במסגרת קדם משפט שהתקיים ביום 27.10.2016, צורפה הר"י להליך מכוח סעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969. במעמד זה הודיע התובע כי הוא מעמיד את סכום התביעה בגין המענק על סך 200,000 ₪.

19. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית: התובע, כעד יחיד מטעם התביעה ואילו מטעם המדינה הוגשו תצהיר של עו"ד בר וכן של גב' אורלי מילר, מנהלת משאבי אנוש במרכז הרפואי וולפסון (להלן – גב' מילר). הר"י לא הגישה תצהירים מטעמה.

    כל העדים נחקרו על תצהיריהם בדיון הוכחות שהתקיים ביום 10.9.17.

20. עובר למועד ההוכחות, ביום 28.8.2017, הגיש התובע בקשה למחיקת תצהירה של הגב' מילר בשל כך שתצהירה מעלה טענות חדשות ביחס לתפקודו של התובע, ומאחר וטענות אלו לא הובאו בכתבי טענות המדינה ומהווים הרחבת חזית. בהחלטה מיום 5.9.17 נקבע כי טענות המדינה העוסקות בתפקוד התובע ובנסיבות סיום עבודתו, למעט פירוט מועדי היעדרותו מהעבודה, ימחקו מתצהירה של גב' מילר. בפתח דיון ההוכחות אשר התקיים בפנינו ביום 10.9.2017 ולבקשת התובע, הובהר בהחלטה נוספת כי גם המסמכים הרלוונטיים לטענות אשר נמחקו מתצהירה של הגב' מילר, לא יהוו חלק מחומר הראיות בתיק.

21. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. להלן נפרט את עיקרי טענותיהם.

     

    טענות התובע

22. לטענת התובע, הוא עומד בכל הקריטריונים לקבלת המענק כפי שפורטו במסמך המענקים. שעה שהחל התמחותו בפתולוגיה במקצוע במצוקה ביום 13.10.2013 (לאחר ה- 1.1.2011) והתחייב לעמוד בתנאים בכתב ההתחייבות, הרי שהוא זכאי למענק. בשום שלב עובר לחתימתו על כתב ההתחייבות לקבלת המענק לא הובאה לידיעתו החלטה השוללת את הזכאות למענק עקב מעבר ממקצוע במצוקה אחד למשנהו.

23. יש לקבוע כי מסמך המענקים הינו הסכם מחייב, המהווה חלק אינטגרלי מההסכם הקיבוצי ולכל הפחות מהווה הסדר קיבוצי מחייב ואכיף, כפי שכבר נקבע על ידי מותב בראשות סגן הנשיא, כב' השופט פרנקל בס"ק (ב"ש) 54731-01-15 ההסתדרות הרפואית בישראל – מדינת ישראל, מיום 31.12.17. על פסק הדין הוגש ערעור התלוי ועומד – עס"ק 31504-01-18).

24. הפרשנות שנותנת המדינה לעקרון של שלילת המענק במעבר בין התמחויות במקצועות במצוקה, הינה נטולת הגיון ואינה רלוונטית לתובע, שהתמחותו הקודמת במקצוע במצוקה נעשתה שנים רבות לפני שהוחלו המענקים וממילא שכלל לא עבר מהתמחות אחת לאחרת, אלא הפסיק את ההתמחות הקודמת ורק בחלוף מספר שנים החל בהתמחות חדשה. כך גם יש לדחות את ניסיונה של המדינה ליצוק במאוחר קריטריונים להענקת המענקים, כגון שנועדו לרופאים בתחילת דרכם.

25. הענקת המענק לתובע אינה סותרת את העקרונות העומדים בבסיס ההחלטה שלא ליתן מענק בעת מעבר בין התמחויות במקצועות במצוקה, כפי שפורטו במכתב המדינה להר"י. כך עולה הן מבחינת הסוגיה לגופה והן מעמדת המדינה שהסכימה להעניק את המענק לתובע, אך העמידה לכך תנאי שאינו ממן העניין.

26. ההחלטה לשלול מהתובע את המענק לא היתה על דעתה של הר"י, אשר התנגדה לאורך כל הדרך לפרשנות המרחיבה של המדינה להחלטה בדבר מעבר בין מקצועות במצוקה. הר"י הביעה עמדתה במפורש, לפני ההליך ובמסגרתו, כי היא תומכת במתן המענק לתובע. אין מדובר בשינוי יעד ממקצוע מצוקה אחד למשנהו, מאחר והתמחותו ברפואה פיזיקלית ובשיקום נסתיימה (אך לא הושלמה) חמש שנים בטרם עוגנה הזכאות למענק בהסכם 2011, ושנים לפני ששיקום היווה מקצוע במצוקה.

27. ההחלטה לשלול מהתובע את המענק מפלה אותו ביחס לרופא שהחל התמחות במקצוע שאינו במצוקה ועבר להתמחות במקצוע במצוקה. המדינה אף אינה מיישמת את החלטתה באופן אחיד, שכן בעניין אחר, הדומה לעניינו של התובע, הסכימה המדינה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, לשלם לרופא מתמחה את מלוא המענק (להלן – עניין דר' רוחוביץ).

28. המדינה לא שקלה כדין את כלל השיקולים בעניינו של התובע ובכלל זה כי התמחותו הקודמת נסתיימה שלא ביוזמתו, שנים רבות לפני שעוגנה הזכאות למענקים. המדינה אף לא פעלה בהתאם לחוות הדעת שניתנה לה ולפיה יש מקום לסטות מהכללים במקרים קיצוניים. לפיכך, החלטת המדינה נגועה בחוסר סבירות קיצוני. טענות המדינה בדבר חוסר תום ליבו של התובע, אינן מבוססות וממילא לא עמדו בבסיס ההחלטה לשלילת המענק.

29. המדינה לא עמדה בחובת היידוע והפרסום של החלטות הועדה, כך שהתובע הסתמך על קבלת המענק עת בחר לחזור ולישראל ולהתמחות בפתולוגיה, מבלי שהובא בפניו הכלל בדבר מעבר בין מקצועות במצוקה, עובר להחלטה על שלילת זכאותו למענק.

30. התובע הוכיח זכאותו למענק בסך 200,000 ₪, בשים לב למועד סיום עבודתו, בחלוף הפעימה הראשונה לתשלום המענק ובטרם המועד לתשלום הפעימה השנייה. הוכח כי היעדרויותיו של התובע מהעבודה היו בהסכמת מעסיקו ומנימוקים ראויים וממילא שאין במסמך המענקים כל התייחסות או הוראה ביחס להשפעת היעדרות מתמחה על סכום המענק או על עצם הזכאות, למעט חופשה ללא תשלום, אשר ממילא אינה משפיעה על זכותו למענק הנתבע.

31. פסקי דין אזוריים שניתנו בעניינם של דר' אריסוב ודר' שאול (ראו להלן), עסקו בנסיבות שונות בתכלית ולכן אינם רלוונטיים לעניינו של התובע.

    טענות המדינה

32. תקציב המענקים נוצל במלואו ומעבר לכך, כבר בשנת 2014, כאשר רק 7% מהבקשות למענקים נדחו. למרות שמסגרת התקציב שהוקצתה לטובת המענקים נוצלה כבר בתום שנת 2014, אושרה מסגרת תקציב נוספת לטובת המענקים עבור השנים 2015-2017.

33. מסמך המענקים אינו נספח להסכם הקיבוצי מיום 25.8.2011, כי אם "מכתב חד צדדי" מטעם הממונה על השכר, וככזה הוא אינו בעל מעמד של הוראה הסכמית. מדובר בהטבה שניתנה מעבר לעלות ההסכם הקיבוצי ולגביה נקבע במפורש כי היא מהווה "מענק מותנה". מהוראות המסמך ניתן ללמוד כי לצורך קבלת המענק יש לעמוד בהתניות שנקבעו. אין יסוד להתערבות בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות בדבר הענקת המענקים ואין מקום לבחינת תכלית המסמך או הכללים. אין כלל שאלה פרשנית העומדת להכרעה, שכן הכללים לקבלת המענקים ברורים. יש לבחון הבקשה באופן פשוט ועובדתי "ולא על פי אמות מידת אמורפיות כמו "פרשנות תכליתית" ורציונאליים של כללים" (סע' 117 לסיכומי המדינה. ההפניות לסעיפים בפרק זה הינן לסיכומי המדינה).

34. תכלית המענקים היתה להביא אל המקצועות במצוקה, רופאים אשר עומדים בצומת בחירת מקצוע ההתמחות, על מנת לחזק את המקצוע במצוקה ולהשפיע על בחירתם, באופן שיעדיפו מקצוע במצוקה על הקשיים הכרוכים בכך, על פני המקצועות הרפואיים המועדפים ולעיתים ה"יוקרתיים" יותר. מאחר והתובע החל את התמחותו הראשונה קודם לחתימת ההסכם הקיבוצי ולמסמך המענקים, הרי שהמענקים לא יועדו לרופאים כדוגמת התובע, שממילא החל התמחות במקצוע במצוקה.

35. כבר בישיבתה הראשונה של הוועדה מיום 19.12.2011, החליטה הוועדה כי אין לשלם מענקים לרופאים העובדים ממקצוע במצוקה אחד למשנהו. הרציונל להחלטת הוועדה הוא כי "המדינה (והר"י בזמנו) לא רוצה לעודד את אותם רופאים מתמחים ה"מדלגים" בין מקצוע מצוקה אחד לשני, יהיה המניע אשר יהיה. המדינה לא רוצה לעודד "בחירה" מלאכותית במקצוע המצוקה רק כדי לקבל מענק" (סעיף 31). אין מדובר אפוא בשלילת זכות אלא בקביעת גדר הזכות. כך, מתמחה שעבר ממקצוע שאינו במצוקה למקצוע במצוקה יהא זכאי לקבל את המענק וזאת משום שמטרת המענק היא לעודד מתמחים טובים ואיכותיים לעבור למקצועות במצוקה. מנגד, שעה שמתמחה נגרע ממקצוע במצוקה לטובת מקצוע אחר במצוקה, הדבר אינו תורם לקידום המטרות בבסיס המענקים.

36. המדינה חוזרת ומונה את הטעמים להחלטה זו, כפי שפורטו במכתבו של הממונה על השכר להר"י ומבהירה כי מדובר בהחלטה המצויה ב"פררוגטיבה של הריבון" והיא הגיונית ומתקבלת על הדעת "ולא יוצרת אפליה צורמת לעין".

37. לא די בכך שהמתמחה בחר במקצוע במצוקה, אלא עליו להתמחות בו בפועל, תוך עשייה והתחייבות אמיתית. התובע, לעומת זאת, בחר בהתמחות הנדונה מתוך מטרה ברורה "להעשיר את כיסו" (סע' 69), כאשר "עבודה בתחום המומחיות שבמצוקה אינו מעניינו" (כך במקור, סע' 73). עוד מוסיפה המדינה בהקשר זה כי "התובע אינו הרופא המתמחה הקלאסי הרגיל, המצוי בצומת דרכים לאחר קבלת התואר שלו בבחירת מקצוע להתמחות. התובע כשל בהתמחות בשיבא, לא סיים את תקופת ההתמחות, לא בחר תחתיה התמחות אחרת והתמיד עד לקבלת תואר מומחה – כי ככל הנראה זה לא עניין אותו כלל ועיקר....לאחר מכן כשעזב את שיבא, הוא לא טרח לחפש התמחות אחרת...זהו אינו המקרה הקלאסי אליו מסמך המענקים מכוון..." (סע' 78) וכן: "מצטיירת תמונה לפיה התובע לא למד, לא השקיע, לא היה נכון להתמחות, לא היה נכון להתמקצע, לא קיבל מרות ולא הגיע רוב תקופת עבודתו בוולפסון לעבודה..." (סע' 81).

38. הר"י היתה שותפת בקבלת ההחלטה שמונעת את המענק בעת מעבר בין מקצועות במצוקה ומיד לאחר מכן חזרה בה מהסכמתה "ויצרה את כל הכאוס בתביעות כגון דא" (סע' 74 לסיכומי המדינה). הר"י הגדילה לעשות ואיימה בתביעות אישיות של רופאים שסורבו לקבלת המענק ואף סירבה להצעת הפשרה שהועלתה ואשר היתה יכולה לסיים התיק דנן. עצם ניהול המו"מ עם הר"י בעניין זה, לא מצמיח לתובע זכות.

39. המדינה מפנה לפסקי דין אזוריים, בהן נדחו תביעות למענק פריפריה ולמענק מקצוע במצוקה. כמו כן עניין רוחוביץ הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, אך במסגרתה הובהר כי אין בתשלום המענק לדר' רוחוביץ כדי לשמש תקדים למקרים אחרים ומכל מקום התובע לא הראה שמדובר במקרים דומים.

    עמדת הר"י

40. הר"י לא הגישה סיכומים בתיק וכאמור לא לקחה חלק בשלב הראיות, אף כי באות כוחה נכחו בדיון ההוכחות. במסגרת העמדה שהגישה לתיק הבהירה שלשיטתה אין הצדקה לשלול את המענק מרופא אשר עשה התמחות קודמת לפני שסוכמה ועוגנה הזכות למענקים.

    דיון והכרעה

    טענות שהעלתה המדינה כנגד תפקודו של התובע

41. בפתח דברינו נבקש להסיר מלפנינו את טענותיה של המדינה כנגד תפקודו של התובע וכנגד מניעיו בבחירת ההתמחות, זאת הן מן הטעם שלא מדובר בטענות שעמדו בבסיס ההחלטה לדחות את בקשתו של התובע למענק והן מן הטעם שהטענות אינן מבוססות על הוראות הקבועות במסמך המענקים.

    בתוך כך, מצאנו לנכון להוסיף את הדברים הבאים -

42. המדינה חוזרת בסיכומיה פעם אחר פעם על הטענה, שהתובע חפץ במענק בלבד ולא בהתמחות, כי לתובע לא היתה כל מטרה לחזק מקצוע שבמצוקה, אלא רק לקבל את המענק וכיו"ב ורואה בכך הצדקה לקבוע כי אינו זכאי למענק, שכן אינו עומד במטרות המהותיות לשמן מוענק המענק. אנו תמהים על טענות אלו משני טעמים: ראשית, דווקא בעניינו של התובע הוכח כי בעבר הוא פנה מיוזמתו להתמחות במקצוע במצוקה (שיקום), גם מבלי שהובטח לו מענק בגין כך ; שנית, מטרת המענקים מלכתחילה הייתה לגרום למתמחים לשנות את בחירתם במקצוע ההתמחות בזכות המענק. מתמחה שהתכוון ממילא "לחזק מקצוע במצוקה" (סע' 89 לסיכומי המדינה), לא זקוק היה למענק לשם כך. אלא שמכיוון שלא היו די מתמחים כאלו, מצאו המעסיקים לנכון לעודד שינוי כאמור באמצעות המענק. לכן אין כל בסיס לטרוניה כנגד מתמחה שבחר במקצוע במצוקה במטרה לקבל את המענק.

43. מסיכומי המדינה עולה בבירור הקושי המונח בפניה ליתן לתובע את המענק, מתוך ראייתו (על ידי המדינה) כמי שאינו ראוי לו. המדינה חוזרת ומדגישה כי מדובר במתמחה שפוטר פעמיים מהתמחויות בהן החל, מצביעה על חופשות מרובות שהתובע נטל ואף ביקשה כאמור למסור עדות על רמת תפקודו בוולפסון, דבר אשר נמנע ממנה בהתאם להחלטה מיום 5.9.17. ראוי היה כי המדינה היתה נמנעת מכל אלו.

    במסמך המענקים, במכתבו של הממונה על השכר ובשתי ההחלטות של הועדה המשותפת שהוצגו בפנינו, לא מצאנו זכר לדרישות בדבר רמת התפקוד של המתמחה או המלצת הממונה הישיר, כתנאי לקבלת המענק. יש להניח כי בין המתמחים שזכו למענק היו כאלו ברמות תפקוד שונות, אך לא הוצגה בפנינו כל תשתית עובדתית המצביעה על כך שמדובר בשיקול שמשמש בקביעת הזכאות למענק. לא למותר לציין כי המינוח "מתמחה קלאסי", בו נקטה המדינה בסיכומיה, מפזר עננת ערפל של ממש על שאלת קבוצת המתמחים הזכאים, מקום בו נדרשת ודאות ובהירות לשם קבלת החלטה מושכלת. משכך, ראוי היה כי המדינה לא הייתה נגררת לטענות מסוג זה במסגרת ההליך דנן, מה גם שהן לא היוו בסיס להחלטה שהתקבלה ואף כאשר נטענו בפנינו, הדבר נעשה בתצהירה של אחראית משאבי אנוש ולא בתצהירי הממונים המקצועיים על התובע.

    לבסוף נעיר, כי מסמך המענקים קובע מפורשות בסע' 14.3 שמתמחה במקצוע במצוקה שפוטר מעבודתו, אינו נדרש להחזיר מענק שכבר שולם לו, כך שטענות המדינה בהקשר זה לא זו בלבד שאינן מעוגנות במסמך המענקים, אלא אף סותרות אותו.

44. לאור האמור לעיל, החלטת המדינה לדחות את בקשת התובע למענק תבחן להלן על יסוד הנימוקים שנמסרו במסגרת החלטתה זו ולאור כלל החומר שהוצג בפנינו בהקשר זה. אנו דוחים כל טענה החורגת מהנימוקים שהובאו בהחלטת המדינה מיום 12.6.14.

    מסמך המענקים והחלטות הועדה המשותפת

45. לטענת המדינה מסמך המענקים הינו "מסמך חד צדדי" ואולם אין חולק שהמסמך נחתם ונשלח במועד חתימת ההסכם הקיבוצי ונרשם בו במפורש בסע' 1 כי "הוסכם בין הצדדים שלצורך גיוס רופאים למקצועות במצוקה כהגדרתם להלן, תוענקנה הלוואות עומדות שתהפוכנה למענקים בסיום תקופת ההתחייבות" (ההדגשה הוספה). גם הקמת הועדה המשותפת עם הר"י, כאמור בסע' 4 למסמך המענקים, לא היתה אפשרית ללא הסכמתה של הר"י.

46. עו"ד בר הצהיר ביחס למסמך זה כי מדובר ב"מסמך חד צדדי", שאינו נספח להסכם ואין מעמדו הנורמטיבי כשל הסכם קיבוצי (סע' 6). אכן אין מדובר בנספח להסכם הקיבוצי ודווקא בגלל שנחתם במועד חתימת ההסכם הקיבוצי, ברי שאינו חלק מההסכם הקיבוצי. אף על פי כן, אף שנחתם "חד צדדית" על ידי הממונה על השכר, נראה כי מדובר במסמך שהצדדים בחרו במודע לבטא את תוכנו שלא במסגרת ההסכם הקיבוצי. כאמור, לא הובאו בפנינו ראיות לסיבות לכך. ניתן לשער, שהמעסיקים ביקשו ליתן מענקים אלו, בתנאים שיקבעו ותוך גמישות מסוימת ולכן גם העלות הכרוכה בה הוצאה מעלותו הכוללת של ההסכם הקיבוצי, אך אין בידינו לקבוע מסמרות בדבר. מכל מקום, גם אם מדובר במכתב מהממונה על השכר ליו"ר הר"י, ברי כי מדובר בפרי של הידברות שהתקיימה בין הצדדים.

47. במסגרת סכסוך קיבוצי שנדון בין הר"י לבין המדינה ושירותי בריאות כללית, נקבע כי מעמדו של מסמך המענקים הוא כשל הסדר קיבוצי דו צדדי (ס"ק 54731-01-15, מותב בראשות כב' השופט פרנקל, בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. על פסק הדין מיום 31.12.17 הוגש ערעור התלוי ועומד: עס"ק (ארצי) 31504-01-18). לעניינו, לא מצאנו נפקות לשאלה האם מדובר בהסדר חד צדדי, דו צדדי, או ב"החלטה מינהלית של הריבון", כפי שנטען על ידי המדינה באותו הליך (סע' 45 לפסק הדין), זאת שכן החלטת המדינה לדחות את בקשת התובע למענק מהווה לכל הפחות החלטה מנהלית שיש לבחון על פי כללי המשפט המנהלי (ע"ע (ארצי) 382/08 ד"ר בן מנחם - מדינת ישראל, (מיום 9.7.2009; באשר לטשטוש האבחנה בין חוזה לבין הבטחה מנהלית ראו: ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 481 (2005), בסע' 7 לפסק דינו של השופט ריבלין) ואלו מובילים אותנו למסקנה, כי דין התביעה להתקבל, הכל כפי שיפורט להלן.

    הנימוקים להחלטה לדחות את בקשת התובע למענק

48. ההחלטה היחידה שהצדדים הציגו בפנינו, במסגרתה הוחלט לדחות את בקשת התובע למענק, היא זו אשר ניתנה במכתבו של עו"ד בר מיום 12.6.2014, אשר זו לשונו (להלן – החלטת הדחיה):

    "מטרת הסכם הרופאים, להשפיע על הרופאים שסיימו סטאז' או שהחלו התמחות שלא במצוקה, להתמחות במקצוע מצוקה. מהנתונים שנשלחו אלינו מתברר, שד"ר רשאפ איגור, החל התמחות במקצוע במצוקה לפני תאריך ה-1.1.11 ושינה יעד למקצוע מצוקה אחר. לפיכך, בנתונים אלו לא נוצרה לו זכאות לקבלת מענק."

    (נספח 9 לתצהיר התובע; נספח 3 לתצהיר עו"ד בר).

49. הצדדים לא העלו בפנינו טענות ביחס לשאלה, האם נפל פגם בכך שההחלטה בעניינו של התובע ניתנה ע"י עו"ד בר, מבלי שהוצג בפנינו דיון שהתקיים בנושא בוועדה המשותפת לאחר קבלת חוות הדעת של עו"ד אבישר ולפיכך, לא נדוּן בשאלה זו. מכל מקום, החלטת הדחיה מבוססת על דיונים קודמים שהתקיימו בוועדה המשותפת בסוגיית המעבר בין מקצועות במצוקה ושלילת המענק במקרה של מעבר כאמור, כך שעיקרי עמדות הצדדים בוועדה מצויים בפנינו.

50. אמות המידה לקביעת הזכאות למענק הוגדרו תחילה בסע' 11 למסמך המענקים, כדלקמן:

    11. קריטריונים לקבלת המענק המותנה

        1. רופא אשר יעמוד בתנאים המצטברים הבאים, יהיה זכאי לקבלת המענק המותנה:

        2. הרופא התחיל התמחותו/התמחות-על החל מיום 1.1.2011.

        3. ההתמחות /התמחות-על היא במקצוע במצוקה כמפורט בסעיף _____ להסכם זה.

        4. הרופא מתחייב לעמוד בתנאים שנקבעו בכתב ההתחייבות לעבודה בפועל במקצוע המצוקה אצל המעסיקים.

        5. למתמחה במשרה חלקית, מועדי העמדת המענק המותנה הוא כדלקמן: לאחר שנתיים- ישולם חצי מהמענק המותנה, ובתום ארבע שנים ישולם החצי האחרון של המענק המותנה זאת בכפוף לקבוע להסכם).

        6. בכפוף לקריטריונים שייקבעו על ידי הועדה המשותפת מידי תקופה, ניתן יהיה, מעת לעת, לקבוע את גובה המענק המותנה, זאת בהתאם למידת המצוקה במקצוע.

51. אין חולק שהתובע עומד בכל אמות המידה דלעיל: הוא החל לאחר 1.1.2011 התמחות בפתולוגיה, המהווה מקצוע במצוקה והוא חתם על כתב התחייבות בהתאם לנוסח שהוגדר (נספח 6 לתצהיר התובע). אף אין חולק שהתובע עומד בכל התנאים שנקבעו בכתב ההתחייבות.

52. כאמור, בסעיף 4 למסמך המענקים, נקבע כי מתן המענקים מותנה בעמידה בתנאי סף מצטברים המפורטים בהסכם וכן נקבע כי: "אצל כל אחד מהמעסיקים החתומים על הסכם זה תוקם ועדה משותפת להר"י ולמעסיק (להלן: "הועדה המשותפת"), אשר תפקידה לקבוע את הקריטריונים לזכאות רופא לתשלום, לגובה התשלום ולאופן חלוקת העלות בסעיף זה, והכל בכפוף לעמידה בתנאים המצטברים שיפורטו להלן".

53. לפיכך, מקובלת עלינו העמדה כי עמידה בתנאי הסף המצטברים הוא תנאי ראשוני לצורך קבלת המענק, אך אין מדובר בתנאי יחיד, שכן לוועדה המשותפת מסור שיקול הדעת לקבוע קריטריונים נוספים לזכאות המתמחים למענק. ואכן, כבר בישיבתה הראשונה של הוועדה המשותפת נקבע הכלל לפיו "מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות". אין באותה ישיבה דבר בעניין זה מעבר למשפט האמור. בישיבה השנייה התקיים דיון מעמיק יותר במשמעות הכלל האמור על מקרים קונקרטיים, לרבות זה של התובע. עיון בדעות שהובעו באותו דיון מעלה כי למעשה קיימת הסכמה בין הצדדים ליחסים הקיבוציים ביחס לסיבות שעמדו בבסיס הכלל בדבר "מעבר ממצוקה למצוקה". כך, נציג הממונה על השכר, מר יוסי כהן אמר בדיון "מהות המענקים הם מעבר למה שעולה בהסכם. אנו רוצים לעודד אנשים למעבר לפריפריה ולכניסה למקצועות במצוקה. אין לי עניין לשלם למי שעובר ממצוקה למצוקה" ונציג הר"י, דר' זאב פלדמן, השיב לו "הגישה צודקת ונכונה. כי מי שעשה זאת לאחר חתימת ההסכם, כשנרשמו הכללים. אם תמחוק את ההיסטוריה שלה ותראה שפתחה פנקס בתאריך 1.2.2011 במקצוע במצוקה – היא עומדת בכללים". כלומר – קיימת הסכמה בין נציגי המעסיקים לנציגי הר"י שמתמחה שנטש מקצוע במצוקה אחד ועבר למקצוע במצוקה אחר, בעקבות מסמך המענקים, לא יהא זכאי למענק.

54. הטעמים לקביעת קריטריון זה על ידי הוועדה מפורטים בסעיף 14 ובנספח 6 לתצהירו של עו"ד בר והם:

    • מניעת זעזועים במערכת הכרוכים במעבר בין מקצועות;

    • מניעת בזבוז משאבים שהושקעו בהתמחותו של רופא במקצוע במצוקה, שכן מעבר של רופא להתמחות במקצוע אחר גורמת להוצאה מיותרת של משאבים אלו.

    • מניעת מניפולציה בזכאות למענקים, בפרט לגבי רופאים אשר החלו את התמחותם הראשונה לפני המועד הקובע לקבלת המענקים (1.1.2011).

55. טעמים אלו אכן מידתיים וסבירים בנסיבות העניין וממילא שהצדדים ליחסים הקיבוציים הסכימו על העיקרון לפיו "מעבר ממצוקה למצוקה" אינו מזכה במענק, במסגרת הועדה המשותפת, המוסמכת לקבוע את הקריטריונים לקבלת המענק. מכאן, שאין חולק על עצם חלותו של העיקרון האמור.

56. יחד עם זאת, החלת קריטריון זה על התמחותו הקודמת של התובע, שהחלה והסתיימה מספר שנים לפני מסמך המענקים, הינה בלתי סבירה לחלוטין. להלן נפרט טעמינו:

    ראשית, בעת שהתמחה התובע במרכז הרפואי שיבא, לא הוגדר מקצוע השיקום כ"מקצוע במצוקה", מכאן שבמועד ה"מעבר", גם אם נקבל זאת כך, לא היה מדובר במעבר ממקצוע במצוקה.

    שנית, התובע לא עבר ממקצוע למקצוע. התובע סיים התמחות קודמת בעודה באיבה ולמעשה נטש את התמחותו כליל. לא ניתן לקבוע, ולו מילולית, כי עזיבת התמחות אחת וחזרה לביצוע התמחות אחרת, בחלוף שנים בין האחת לשנייה, כמוה כ"מעבר" בין התמחויות.

    שלישית, לפי שיטת המדינה, לו היה התובע מתחיל בוולפסון התמחות במקצוע השיקום, או לו היה התובע עושה בשיבא התמחות במקצוע שאינו במצוקה, הרי שלא היה מדובר ב"מעבר ממצוקה למצוקה" ולכן לכאורה היה זכאי למענק, למרות שברי כי אין כל הבדל מהותי בין האפשרויות האמורות, בשים לב לעקרונות העומדים בבסיס הענקת המענק.

    רביעית, התובע פעל בהסתמך על המידע שפורסם לציבור המתמחים נכון למועד תחילת התמחותו (ראו עמ' 16-17). אין חולק שבשלב זה המידע שפורסם לא כלל התייחסות למשמעות המעבר מהתמחות להתמחות. לא הוצגה בפנינו כל טענה כאילו החלטת הועדה המשותפת פורסמה בדרך כלשהי לציבור המתמחים, לפני 7/2014 (ראו: עמ' 13, ש' 7), כאשר התובע החל את ההתמחות הנדונה כבר ב-12/2013. יש לציין כי המדינה טוענת בהקשר זה דבר והיפוכו – מחד טוענת כי מדובר בהחלטות חד צדדיות ומאידך טוענת כי הר"י, כחברה בוועדה המשותפת, הייתה אחראית לפרסום ההחלטות. גם אם הר"י הייתה צריכה ובוודאי שהייתה יכולה לפרסם את החלטות הועדה המשותפת, אין הדבר מפחית מחובתה של המדינה לעשות כן, על מנת להבהיר למתמחים המבקשים לפעול באופן שיקנה להם את המענק, את הכללים הברורים לקבלתו. זאת לא עשתה. קביעת כללים בדיעבד, לאחר שאדם פעל בהסתמך על המצג שהוצג לו, אינה תקינה וחורגת ממתחם הסבירות (השוו: בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פד"י מו (3) 501 (1992); ראו גם: סע' 5 למסמך המענקים).

    חמישית, התובע פעל בתום לב מוחלט. התובע נאלץ בעבר להפסיק את התמחותו ובהמשך עבר להתגורר ולעבוד באוקראינה, שם מתגוררים חלק מבני משפחתו. התובע חזר לישראל על מנת לנסות שוב להתמחות ברפואה, תוך שנענה לקריאת המדינה לעשות כן באחד ממקצועות המצוקה, גם אם עשה כן בעידוד המענק. הושטת המענק למי אשר נענה לקריאת המדינה, ביד האחת, תוך נפנוף נוזף על חוסר תום לב כלפי מי שעושה כן, ביד השנייה, הינה בלתי סבירה ואינה תקינה.

    שישית, כל המטרות שהוצגו לעיל, בבסיס הענקת המענקים מחד ומניעת המענק במקרה של "מעבר ממצוקה למצוקה" מאידך, מתקיימות במלואן בעניינו של התובע: הוא החל בהתמחות לאחר 1.1.2011; הוא בחר במקצוע במצוקה בזכות המענק; הוא לא ביצע מניפולציה של מעבר למקצוע במצוקה אחר מזה שהחל בו, רק בכדי לזכות במענק, אלא שהניתוק מהתמחות קודמת ותחילת ההתמחות האחרונה לא היו קשורים זה בזה; בחירתו להתמחות בפתולוגיה לא גרמה לבזבוז משאבים קודמים, שכן אלו הושקעו בו לפני שנים וירדו לטמיון כבר אז, כשהוחלט לפטרו משיבא; מאותן סיבות גם לא היה "זעזוע במערכת" כתוצאה מסיום התמחות אחת ותחילת התמחות אחרת, שכן לא היה קשר בין השניים. חשוב מכל – בזכות המענק התובע שינה את מסלול חייו וחזר לישראל על מנת להתמחות במקצוע במצוקה – והרי זו אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן, שהמדינה הקצתה מאות מיליוני שקלים לצורך מענקים אלו.

    שביעית, המדינה גילתה דעתה כי גם לדידה עניינו של התובע לא מפר את העקרונות בבסיס הכלל של "מעבר ממצוקה למצוקה", כאשר פנתה להר"י ביום 7.5.15 (נספח 21 לתצהיר התובע) והציעה שלא תסורב בקשה למענק של מתמחה שפתח פנקס התמחות לפני 31.12.2009 במקצוע אחד והפסיק את ההתמחות עד ליום 31.12.2010 ולאחר 1.1.2011 שינה את יעד ההתמחות. אלא שהמדינה הבהירה באותו מכתב כי הצעתה מותנית בכך שהר"י לא תתמוך בתביעות של רופאים שאינם כלולים בקבוצה זו ו"תעמוד מאחורי ההחלטות שהתקבלו בוועדת המענקים המשותפת". אנו סבורים כי התניה זו אינה ממן העניין וראוי היה שמקום בו המדינה סברה שמקרה דומה לזה של התובע, אינו סותר את העקרונות שגיבשה – תזכה אותו במענק, ללא כל תנאי ובוודאי שלא בתנאי שהועמד להר"י. נסביר: אם לדידה של המדינה מדובר בהחלטות "חד צדדיות", אזי לא ברור כיצד מבוקש מהר"י להתחייב לעמוד מאחורי החלטות אלו, בכל הנסיבות שיעלו בעתיד. מאידך, ככל שמדובר בהחלטה משותפת בוועדה המשותפת, הקובעת כי קבוצת המתמחים האמורה (שפתחתה פנקס התמחות לפני 31.12.2009 וסיימה התמחות לפני 31.12.2010), זכאית למענק ופרט לחברי קבוצה זו אין זכאות למתמחים בעת "מעבר ממקצוע למקצוע", הרי שממילא החלטה שהר"י הצביעה בעדה היתה מחייבת אותה. מכל מקום, לא הוברר בפנינו דיו בסיס החשש של המדינה מפני תמיכה של הר"י בתביעות שיוגשו בעתיד, ככל שהר"י תמצא לנכון לעשות כן, מקום בו ממילא ההכרעה נתונה לערכאה שיפוטית.

57. כל אלו הביאונו למסקנה כי החלטת המדינה שלא להעניק לתובע את המענק, הינה החלטה בלתי סבירה, המנוגדת לעקרונות שהמדינה עצמה התוותה בהענקת המענקים ופועלת כנגד הסתמכות סבירה ותמת לב של התובע על מצגים שהוצגו בפניו על ידי הגורמים המוסמכים לכך (נעיר, כי בהעדר טענות כנגד התנאים לחלותה של הבטחה מנהלית (ראו: בג"ץ 321/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673), לא מצאנו לנכון להרחיב בעניין).

58. לא זו בלבד, אלא שקבלת תביעתו של התובע מקיימת את מטרת המענקים כפי שהובאה על ידי המדינה והיא לעודד רופאים להתמחות במקצועות במצוקה.

59. טרם סיום, נעיר, כי שני המקרים שהובאו בפנינו, שונים מהותית מעניינו של התובע ולכן לא מצאנו לנכון ללכת בעקבותיהם. בעניין דר' אריסוב, היתה התובעת בעיצומו של מסלול התמחות ברפואה פנימית (שהחלה ב-1.1.2009) ושינתה את המסלול להרדמה בחודש 2/2011 (סע"ש (נצ') 18080-02-14 ד"ר אריסוב - מדינת ישראל, מיום 23.4.2017). שני המקצועות האמורים נחשבים "מקצועות במצוקה", כאשר בסעיף 11.2 למסמך המענקים נרשם במפורש שהוא חל על מי שהחל התמחותו במקצוע במצוקה ב-1.1.2011, אך דר' אריסוב החלה התמחותה ב-1.1.2009. בעניין דר' שאול, נדונה שאלת הזכאות למענק פריפריה לרופאי משפחה בקהילה מול הזכות למענק לרופאי משפחה בבתי החולים, סוגיה שונה מזו שבפנינו (סע"ש (נצ') 36215-12-14 דר' שאול שרון – שירותי בריאות כללית, מיום 24.7.17. ערעור תלוי ועומד: ע"ע (ארצי) 10355-09-17).

    סכום המענק ומועד התשלום

60. משלא נטען על ידי המדינה כי הפסקת ההתמחות נעשתה בנסיבות המצדיקות את פיטוריו של התובע ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים, אזי כעולה מהכרעתנו לעיל ובהתאם לסע' 12.1 למסמך המענקים/סע' 8.א לכתב ההתחייבות ולנוכח מועד הגשת כתב ההתחייבות (נספח 6 לתצהיר התובע) זכאי היה התובע, בגין תקופת התמחותו בבית החולים וולפסון, לתשלום החלק הראשון של המענק, קרי ל- 200,000 ₪, לא יאוחר מיום 1.2.2014.

    פיצוי בגין עוגמת נפש

61. התובע טוען כי התנהלות המדינה מזכה אותו בפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 30,000 ₪ (סע' 61.2 לתצהירו).

62. הלכה פסוקה היא, כי פיצוי בגין עוגמת נפש נפסק לא כדבר שבשגרה אלא במקרים הקשים והחריגים (ע"ע (ארצי) 360/99 כהן נ' מדינת ישראל, פד"ע לח (1) (2003)) – איננו סבורים כי מקרה זה נמנה עימם, מקום בו פסקנו לתובע את מלוא המענק שהוא זכאי לו בהתאם למסמך המענקים.

    סוף דבר

63. התביעה מתקבלת בעיקרה, כאמור לעיל.

64. המדינה תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידיה, מענק בסך 200,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.14 ועד למועד התשלום.

65. כמו כן ובאותו מועד תישא המדינה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך 20,000 ₪.

66. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

67. בשים לב לכך שהתובע הודיע על תיקון כתב התביעה כבר במועד קדם המשפט, המזכירות תחזיר לתובע באמצעות ב"כ את הפרשי האגרה הנובעים מכך שתבע מענק בסך 200,000 ₪ ולא 300,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, כ"ד אב תשע"ח, (05 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

     

    מיכל נעים דיבנר  שופטת			מר עמי שר-אל נציג ציבור (מעסיקים)