פלוני נ' המכללה האקדמית תל חי

תיק זה עניינו בפיטוריו של התובע מעבודתו כחבר סגל במכללה האקדמית תל חי בעקבות קשר מיני שניהל עם סטודנטית שלימד ובעקבות שיעורים פרטיים אותם העביר לה בניגוד לכללי המכללה.

רקע עובדתי

התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בשנה"ל תשע"א (אוקטובר 2010) ומילא במהלך השנים מספר תפקידים: תחילה עוזר מתרגל בחוג למדעי המחשב, בהמשך מתרגל בתקן של סגל זוטר ולאחר מכן מרצה. ביום 24.10.19 נחתם עם התובע כתב מינוי לשלוש שנים לחבר סגל בכיר.

במהלך שנת 2018 ניהל התובע מערכת יחסים אינטימית עם סטודנטית אותה לימד. מספר חודשים לאחר תחילת הקשר, הודיעה הסטודנטית לתובע כי היא בהיריון ולאחר זמן מה החליטה על הפסקת ההיריון. הקשר בין השניים הסתיים מספר חודשים לאחר מכן. יובהר כבר בשלב זה כי הסטודנטית אינה צד לתיק זה וגם לא הוזמנה למתן עדות. על מנת לשמור על פרטיותה, לא נציין את שמה ונכנה אותה א'.

מערכת היחסים בין התובע לסטודנטית נודעה לנתבעת, והעניין עבר לטיפולה של גב' שולי ספיר, הממונה על הטרדות מיניות במכללה (להלן: הממונה). גב' ספיר נפגשה עם הסטודנטית והתובע, והגישה לנתבעת ביום 11.11.19 סיכום אירוע לפיו בין השניים התקיים קשר אינטימי תוך יחסי מרות וכי התובע שמר על הקשר בחשאיות מהנהלת הנתבעת. הממונה התרשמה כי מדובר בניצול יחסי מרות והטרדה מינית של בעל סמכות כלפי סטודנטית, וכן הפרה של כללי האתיקה בשל מתן שיעורים פרטיים תוך ניגוד עניינים. גב' ספיר המליצה לנתבעת להשעות את התובע כדי לצמצם פגיעה בסטודנטיות נוספות וכן לנקוט באמצעים משמעתיים כלפיו, ולהעמיד לרשות הסטודנטית סיוע נפשי.

ביום 12.11.19 נמסר לתובע מכתב השעיה וזימון לשימוע בנושא סיום העסקתו. ביום 14.11.19 התקיים השימוע בנוכחות התובע ונציגי הנתבעת הבאים: פרופ' דורון לביא, דיקן הפקולטה למח"ר, ד"ר עופר שיר, ראש החוג, וגב' מדי אטיאס, סמנכ"ל מינהל ומשאבי אנוש. מאוחר יותר באותו היום נמסר לתובע מכתב פיטורים במסגרתו פורטו הנימוקים הבאים:

"קיימת מערכת יחסים אינטימית עם סטודנטית, אשר הגיעה אליך על מנת להסתייע בלימודים ולאור היותך מתרגל בקורס. בקשותיך מהסטודנטית לאורך הקשר לשמור אותו בסוד מבהירה כי הבנת שמעשיך לא ראויים ולא אתיים, ולמרות זאת בחרת להמשיך בהם. הטענה שהעלית בפנינו כי גם הסטודנטית "אשמה" במידה שווה והיחסים היו בהסכמה, מלמדת כי אינך מבין גם עד לרגע זה את חומרת מעשיך ואת מעמדך כחבר סגל. במערכת היחסים הנ"ל, ניצלת את מעמדך כמתרגל כלפיי סטודנטית שהייתה זקוקה לסיוע לימודי, והסכמתה למערכת היחסים האינטימית אינה הסכמה אמיתית ואינה תקפה. לצערנו אינך מבין את משמעותו של החוק למניעת הטרדה מינית ואת הנורמה האוסרת על קיום יחסים אינטימיים תוך ניצול יחסי מרות.

באשר להפרה האתית החמורה בכך שתרגלת סטודנטית, ההסבר שלך כי ניתן לראות בכך עזרה לימודית של חבר סגל לסטודנט כלשהו, אינו מקובל. לבטח אין זו עזרה כאשר השיעורים הפרטיים מועברים בביתך או בבית העסק שלך. הפרה של כלל אתי בסיסי זה היא חמורה ועולה כדי מעילה חמורה באמון והפרה חמורה של כללי ההוראה. זוהי גם הפרה ברורה של סעיף 2.5 לכתב המינוי שלך. חשיפת המבחן בפני הסטודנטית... מעצימה את חוסר ההבנה הבסיסי של תפקידך כמרצה במכללה ומהווה הפרה חמורה כשלעצמה של חובותיך כמרצה, של כללי ההוראה, האתיקה ופגיעה חמורה באמון. למותר לציין שהתנהלותך מהווה גם פגעה בשם המכללה ובנורמות האתיות שהמכללה דוגלת בהן ומקדמת אותן".

בעקבות החלטה זו, התובע הגיש תביעה במסגרתה נתבעו הסעדים הבאים: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 60,000 ₪; פיצוי בגין לשון הרע בסך 200,000 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 10,000 ₪; השלמת פיצויי פיטורים בסך 70,867 ₪; תשלום דמי חגים; פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה בסך 50,000 ₪; תשלום עבור עבודה בשעות נוספות בסך 200,000 ₪; ופדיון חופשה. לצרכי אגרה העמיד התובע את התביעה על סך של 350,000 ₪.

ביום 3.10.22 התקיימה ישיבת ההוכחות במסגרתה שמענו את עדותו של התובע ושל העדים מטעמו: גב' הדר נביזדה, שהיתה בשעתו סטודנטית במכללה, ומר טל אבזיז, מתרגל לשעבר במכללה. מטעם הנתבעת העידה גב' אטיאס. לאחר מכן הצדדים הגישו סיכומיהם והתיק עבר למתן פסק דין.

טענות הצדדים בתמצית

התובע טוען כי נפלו בפיטוריו הפגמים הבאים:

• הקשר הזוגי בינו לבין הסטודנטית נעשה בהסכמה וללא ניצול יחסי מרות, ולכן אינו הטרדה מינית או הפרה של כללי האתיקה של הנתבעת. בהקשר זה נטען כי התובע סייע לסטודנטית מחוץ לשעות הלימוד כפי שהיה מקובל בקרב המרצים במכללה ומבלי לקבל תשלום כלשהו.

• ההחלטה בדבר פיטוריו התקבלה למעשה עוד בשלב בירור התלונה, על ידי גב' ספיר, והשימוע נערך רק כדי לצאת ידי חובה, כאשר הוא אינו מיוצג ומבין את משמעות השימוע, ומבלי שניתנה לו שהות מספקת להיערך מבעוד מועד. עוד נטען כי נפל פגם בכך שהנתבעת בחרה שלא להעיד את גב' ספיר כממונה על הטרדות מיניות במכללה.

• החלטת הפיטורים אינה מוצדקת אלא נבעה מהאשמה שגויה, כאשר לא נפל כל דופי מקצועי בעבודתו לאורך השנים. כמו כן טוען התובע לאכיפה בררנית שעה שהנתבעת בחרה שלא לנקוט בצעדים משמעתיים כלפי חברי סגל שניהלו קשרים אינטימיים עם עובדים אחרים או סטודנטים הכפופים להם.

• הנתבעת פרסמה ברבים את דבר פיטוריו בשל האשמה בהטרדה מינית, ובכך פגעה בשמו הטוב וביכולתו לשוב ולמד במוסדות אקדמיים בעתיד.

הנתבעת טוענת כי לא נפלו פגמים בהתנהלותה:

• החלטת הפיטורים התקבלה לאחר בירור מקיף שנערך על ידי הממונה ממנו עלה כי התובע ניהל קשר מיני ממושך עם מי שהיתה סטודנטית שלו, כאשר התובע לא דיווח על הקשר למכללה אלא ניסה להסתירו. עוד עלה בשימוע כי התובע חשף בפני הסטודנטית את פרטי המבחן בו היא אמורה היתה להיבחן בקורס אותו תרגל.

• נוכח התנהגותו של התובע והודאתו בשימוע כי כשל מבחינה אתית, וכן נוכח העדר הבנה מצידו לגבי נורמות ההתנהגות הנדרשות מסגל אקדמי הן במישור האתי והן במישור של ניהול קשר אינטימי תוך יחסי מרות, החלטת הנתבעת לפטר את התובע היתה סבירה ואין כל עילה להתערבות בה.

• טרם ישיבת השימוע התובע זומן כדין והוא שטח את טענותיו בהרחבה בפני הגורמים הרלוונטיים. החלטת הפיטורים לא התקבלה לפני השימוע אלא רק אחריו, בין היתר נוכח דברים מפורשים שאמר התובע באותו מעמד.

• פרסום מכתבה של הנתבעת לסטודנטים ולעובדים אינו בבחינת לשון הרע שכן אין במכתב כדי להכפיש את התובע, ששמו כלל לא צוין בו, ואף עומדת לזכות המכללה הגנת 'אמת דיברתי' והגנת תום הלב.

  דיון והכרעה

טענות התובע מתייחסות לארבעה שלבים בתהליך סיום עבודתו: הבירור על ידי הממונה; הליך השימוע; החלטה הפיטורים; ופרסום לשון הרע אחר הפיטורים. נדון בשלבים על פי סדרם. לאחר מכן, נעבור לבחון את טענותיו של התובע בנוגע לזכויות הסוציאליות.

הבירור על ידי הממונה

קיומה של מערכת היחסים בין התובע לסטודנטית הובא לידיעת המכללה בסמוך לחודש 10/2019. הסטודנטית לא יזמה את התלונה אלא גורמים שונים במכללה פנו אליה לאחר שנודע דבר הקשר, ולאחר מכן הסטודנטית פנתה לשוחח עם גב' ספיר. התובע טוען שהמכללה לחצה על הסטודנטית להתלונן על מערכת היחסים, אולם לא הובאו כל ראיות המלמדות כי הופעל לחץ פסול מצד המכללה. התובע גם טוען לאורך ההליכים כי הסטודנטית כלל לא רצתה להתלונן אלא פעלה תחת השפעת בן זוגה, כלומר לא עמדה תלונה 'אמיתית' בבסיס הבירור. עם זאת, יצוין כי לפי תקנה 6(ט) לתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), התשנ"ח-1998 (להלן: התקנות), "נודע למעסיק על מקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולא הוגשה תלונה או שהמתלונן חזר בו מתלונתו, יעביר את המקרה לבירור של אחראי; הועבר מקרה כאמור לבירור של אחראי או נודע לאחראי על מקרה כאמור, יקיים האחראי, ככל שניתן, בירור על אודות המקרה לפי תקנה זו, בשינויים המחויבים, ואם המתלונן חזר בו מתלונתו, יברר גם את סיבת החזרה מהתלונה." כלומר, בין אם התקבלה תלונה בכתב או בעל-פה מצד הסטודנטית ובין אם לאו, היה על הנתבעת באמצעות הממונה לברר את המקרה והשלכותיו (לעניין דרכי הפעולה של הממונה ראו ע"ע (ארצי) 40699-02-21 פלוני - אוניברסיטת חיפה (5.7.22)).

התובע טוען גם כי הדברים שנרשמו מפיו בסיכום של הממונה לא משקפים את שנאמר על ידו בפגישה. טענה זו לא עלתה בתצהיר התובע, אף שעולה בבירור כי הסיכום עמד בפניו בזמן הכנת התצהיר, והוא בחר לטעון רק כלפי המסקנות מצד הממונה ולא לאי-דיוקים או השמטות כלשהן. גם בחקירה הנגדית אישר התובע כי הציג את גרסתו בפני הממונה, וכשנשאל מדוע לא פירט את הגרסה הנכונה לשיטתו בתצהיר, לא ידע להשיב באופן ענייני, אלא טען כי "לא עברתי על זה כנראה מספיק טוב לפני", ולא ברור האם התובע לא קרא בעיון את תצהירו או את הסיכום של הממונה. כך או כך, התובע בחר שלא להציג גרסה מפורטת מטעמו לדברים שמסר לממונה, וכאשר נשאל מה נשמט מסיכום הממונה או מה נרשם באופן שגוי בסיכום, טען כי לא אמר לממונה שביקש מהסטודנטית להסתיר את הקשר, אך לאחר מכן אישר שהסכים עמה לא לחשוף את הקשר וטען שלא דובר בבקשה או הוראה מצידו דווקא. למעשה, הטענה הקונקרטית היחידה של התובע כלפי סיכום הממונה היא לגבי אופן הצגת הרצון שלא לדווח על הקשר, ומעבר לכך אין לתובע טענות לגבי תוכן הדברים אלא רק לגבי המסקנות שהסיקה גב' ספיר. עוד יצוין כי גם במסגרת ישיבת השימוע, בה נדון מייד, לא טען התובע כי הגרסה המתוארת מפיו על ידי הממונה אינה נכונה או אינה מדויקת, אלא נהפוך הוא: "אני הודיתי בהכל, זה לא אתי. אני לא חשבתי על האופציה [ביחס לדיווח]. אבל אתם צודקים לגמרי כל הטענות שלכם נכונות. דבר יחיד שיש לי בעיה איתו שכל הסיפור הזה שקוראים לו הטרדה מינית מתעלמים מהאחריות של [א']. הכל היה ברצון של [א']. אין פה שום הטרדה מינית לגמרי לגמרי לא. אבל כל העוול שעשיתי כלפי המכללה לגמרי מסכים איתו". 

במילים אחרות, למעט המסקנה הנורמטיבית/משפטית לגבי מערכת היחסים עם הסטודנטית, התובע לא מכחיש את הגרסה שמסר לממונה (בהסתייגות אחת לגבי היוזמה להסתרת הקשר). לכן לא שוכנענו כי אין לקבל את סיכום הממונה כראיה בתיק נוכח בחירת הנתבעת שלא לזמן את הממונה לעדות. נזכיר בהקשר זה כי תקנה 7 לתקנות קובעת כי "קיבל מעסיק את סיכומו והמלצותיו של האחראי לפי תקנה 6(ז), יחליט, בלא דיחוי ובתוך תקופה שלא תעלה על 7 ימי עבודה, על הפעלת הסמכויות שבידיו", לרבות פתיחה בהליכים משמעתיים. כלומר, היה על הנתבעת לגבש דרכי פעולה על פי המסמך שערכה גב' ספיר, ולא לערוך סיכום חדש מטעמה, ולכן אין מקום להתעלם מסעיפים בתצהירה של גב' אטיאס המפרטים את תוכן סיכום הממונה, שכן סיכום זה היה חלק מהשיקולים ששקלה הנתבעת לגבי המשך העסקתו של התובע, כפי שמורה תקנה 7 האמורה.

השימוע

התובע טוען שהחלטת הפיטורים התקבלה דה-פקטו כבר במסגרת הליכי הבירור, אך הראיות מצביעות אחרת. המלצות הממונה כללו נקיטה באמצעים משמעתיים כלפי התובע, אך לא נרשם דבר בנוגע לסיום העסקתו. מעבר לכך, התובע אישר בעדות כי במעמד השימוע טרם התקבלה החלטה מוגמרת על פיטוריו: "אני חושב שגם באמת זה לא היה סופי", וכי הניח כי בשימוע תהיה לו "עוד הזדמנות לדבר אתם... להבהיר את זה...".

לאחר תום הליכי הבירור אצל הממונה, נמסר לתובע זימון לשימוע. התובע טוען בסיכומיו כי השימוע נערך מבלי שיבין את משמעות הדבר וללא ייצוג משפטי, אך מעיון בזימון עולה כי כל הפרטים הנחוצים נכללו בו. כך נרשם בכותרת הזימון כי עניינו ב"השעיה מידית וזימון לשיחת שימוע בנושא סיום העסקתך במכללה", ולאחר מכן נרשם כי ההשעיה נובעת מהמלצות הממונה למניעת הטרדה מינית וכן פורטו בהרחבה הסיבות לקיום שיחת השימוע: קיומה של מערכת יחסים עם סטודנטית אותה תרגל, באופן חשאי ותוך ניצול יחסי מרות; התנהגות בניגוד עניינים והפרה של הסכם העסקה בשל מתן שיעורים פרטיים לסטודנטית; והפרה של כללי אתיקה באקדמיה. התובע נשאל בעדותו האם היה ברור מהזימון כי עומדת על הפרק האפשרות לסיום העסקתו, והשיב: "כנראה", והוסיף: "כנראה שלא הפנמתי את זה.. לא הבנתי.. את חומרת המצב", אך מנגד הודה כי באותו מעמד הרגיש שמדובר ב"סיטואציה דרמתית", כלומר הבין את החומרה בה הנתבעת רואה את התנהגותו, ולכן אין לקבל את טענתו כי לא הבין את מהות ההליך או כי הנתבעת כשלה כאשר לא הסבירה לו לטענתו בבירור את השלכות השימוע.

התובע גם אישר בעדותו כי שוחח עם גב' אטיאס בנוגע לזימון כדי לתאם מועד, וכי גב' אטיאס אף שאלה אותו אם הוא מבקש להיות מיוצג על ידי עורך דין, וכן אישר כי יכול היה לבקש נוכחות של הוועד אך בחר שלא לפנות אליו, וכאשר נשאל האם לא ראה בזימון את אפשרויות הייצוג, השיב: "לא קראתי את זה עד הסוף... אם אני מואשם בזה שלא קראתי את הדבר הזה כמו שצריך או שלא חקרתי את זה לעומק, נכון, כנראה". ניתן היה להתרשם בבירור מעדות התובע כי לא התייחס ברצינות ובכובד ראש לזימון לשימוע ולטענות שעלו כלפיו, למרות שאישר כי הבין את העילות לזימון וכן הבין כי ישנה אפשרות שהשימוע יוביל להפסקת עבודתו. 

מעבר לכך, עיון בפרוטוקול השימוע עולה כי בין הנוכחים התנהלה שיחה ארוכה, כאשר בתחילתה פורטו בהרחבה בפני התובע הנימוקים לזימון לשימוע ולאחר מכן ניתנה לתובע האפשרות להביע את עמדתו ומחשבותיו על האירוע, הן בהיבט האתי והן בהיבט של מערכת היחסים עם הסטודנטית. התובע גם לא טוען כי לא ניתנה לו האפשרות להסביר את עמדתו.

כל אלה מלמדים כי התובע בחר שלא לקחת ברצינות את השימוע כי האמין כי לא נפל פגם בהתנהלותו, לא קרא בעיון לדבריו את הטענות שעלו בזימון וגם לא ביקש לדחות את השימוע כדי להיוועץ עם הוועד או עם בא-כוח. כל טענותיו של התובע נטענו על ידו בשימוע באריכות, ולכן לא נפל פגם בהליך זה.

החלטת הפיטורים – השיקולים שעמדו בבסיסה

הנתבעת החליטה כאמור על פיטורי התובע בשל הקשר האינטימי עם הסטודנטית אותה לימד תוך הסתרת הקשר וכאשר מתקיימים בין השניים יחסי מרות, ונוכח הפרת ההוראה בדבר אי מתן שיעורים פרטיים וחשיפת פרטי הבחינה עליה היה אחראי. התובע טוען כאמור כי שני נימוקים אלו אינם תקפים ולכן פיטוריו אינם כדין.

נבחן את שני הנושאים על פי סדרם, אך נדרשות תחילה מספר הערות מקדימות: הלכה פסוקה היא כי למעסיק נתונה הפררוגטיבה הניהולית להחליט על סיום עבודתו של עובד, זאת בכפוף לקיומו של הליך שימוע תקין והפעלת שיקול הדעת תוך שקילת שיקולים מידתיים ולגיטימיים. עוד נקבע כי בית הדין אינו מחליף את שיקול הדעת של המעסיק, אף אם ניתן היה בנסיבות העניין לפעול בצורה אחרת, וכי הבחינה הינה לעניין סבירות ההחלטה: "הפררוגטיבה הניהולית אינה מילת קסם המעניקה למעסיק כוחות בלתי מוגבלים המשוחררים מביקורת. הפררוגטיבה הניהולית הוא כוח אשר יש להפעילו בתום לב, בשום שכל, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה" (ע"ע (ארצי) 281/07 רשות הדואר נ' קלפנר, מיום 9.4.08). עוד נפסק כי "יש לבחון האם הפיטורין היו כדין, וזאת בשני שלבים. האחד, האם היה נימוק לגיטימי רלוונטי לפיטורים והשני, גם אם היה נימוק כזה, האם השיקולים של המעביד היו סבירים ומידתיים" (ע"ע (ארצי) 375-99 החברה הכלכלית לפיתוח כפר מנדא (1997) בע"מ נ' ג'אבר, פד"ע לה(2000) 245). על כן, אנו נדרשים בשלב זה לבחון האם נפל פגם במסקנות שהסיקה הנתבעת מהתנהגותו של התובע אשר מלמד על פיטורים שלא כדין. אכן, הסטודנטית אינה צד לסכסוך שבפנינו ולא שמענו את גרסתה, ולכן בחינת הטענות נעשית במשנה זהירות. עם זאת, אין חולק בדבר קיומו של הקשר המיני, והצדדים טענו בהרחבה בסיכומיהם האם יש בו כדי להוות הטרדה מינית על פי החוק. לכן, גם אנו נדרשים לבחון סוגיה זו כדי להכריע האם הנתבעת הפעילה את שיקול דעתה באופן מידתי וסביר כשהסיקה את מסקנותיה שהובילו לפיטורים.

נקדים ונאמר כי הראיות מלמדות שהחלטת הפיטורים היתה סבירה לאור מכלול הראיות שהיו בפני ועדת השימוע. להלן נימוקינו.

קשר מיני תוך כדי יחסי מרות

טענתו המרכזית של התובע הינה למערכת יחסים זוגית בין שני בוגרים שנתנו את הסכמתם ליצירת קשר רומנטי ומיני, וכי החוק אינו אוסר על קיום יחסים מיניים בהסכמה. כך טען התובע בשלב הבירור: "מול א' פעלתי בסדר. העצמתי אותה, עזרתי לה להצליח בלימודים. אם הייתי פוגע בא' הייתי מתרגש. בגלל שלא פגעתי בה רגשית אני יוצא מהסיפור בלב שלם", ובשימוע חזר וטען כי "לא' יש חלק והייתה חצי חצי באחריות... זה שני אנשים מבוגרים, אם אתם קוראים לזה הטרדה מינית יש לי עם זה בעיה". אלא שמכלול הראיות בתיק מלמד כי התובע ניהל קשר מיני עם א' תוך קיומם של יחסי מרות, וכי התובע היה מודע לפסול שבמערכת היחסים בנסיבות העניין וניסה להסתיר אותה מהנתבעת, כפי שנפרט כעת:

החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, קובע שורה של התנהגויות פסולות, החל ממעשים מגונים כהגדרתם בדין הפלילי ועד הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו והתייחסות מבזה או משפיעה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו. עוד קובע החוק כי כדי שהצעה או התייחסות מינית תיחשב הטרדה אסורה, המוטרד צריך להראות למטריד כי אינו מעוניין באותה הצעה או התייחסות, אלא אם מדובר ביחסי מרות. כך נקבע בסעיף 3(א)(6) לגבי יחסי מרות במסגרת מוסד אקדמאי: "הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה שלהלן, בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות: ... (ה) לתלמיד או לסטודנט, הלומד במוסד המקנה השכלה עיונית, דתית או מקצועית לבוגרים (בחוק זה – מוסד להשכלה לבוגרים), תוך ניצול יחסי מרות בלימודים". העיקרון העומד בבסיס החריג הינו כי יחסי המרות הינם יחסים של אי שוויון מובהק בין מי שנמצא בעמדת הכוח והמרות, לעומת מי שמצוי בעמדת החולשה והתלות בבעל המרות.

לאחרונה עסק בית הדין הארצי בהרחבה באופן יישומו של החוק (ע"ע (ארצי) 35999-10-21 פלונית - חברה פלונית, 13.12.22) (להלן: פרשת פלונית 2022)), וכך נקבע לעניין הגדרת המרות: "נקל להבחין במגמת פסיקה הנוטה להרחבת המונח "מרות". הרחבה זו מתבטאת בשני מישורים כאשר טיב היחסים מושפע מסממנים ההופכים אותם ליחסי מרות, להלן: במישור הפורמלי נבחן אופי הקשר המקצועי בין הצדדים כאשר גם יחסים היררכיים לא קלאסיים (כפיפות עקיפה, השפעה וסמכות שאינן ישירות) יוכרו בתור יחסי מרות. כך, גם יכולת השפעה על מעמד ועתיד העובד (שעשויה להיגזר ממעמד ותפקיד הממונה לרבות הסמכות לקבל או לפטר עובדים ועוד) מהווה גם היא אינדיקציה לקיום מרות. במישור הבלתי-פורמלי נבחן את טיב היחסים במישור האישי, כלומר בשיקולים חיצוניים לעבודה עצמה ובהם סממנים כגון: פערי גיל בין הצדדים, אופן תחילת היחסים ומי מהצדדים יזם אותם". עוד נקבע באותו עניין כי לעיתים קיימים "פערי כוח שאינם נובעים מכפיפות כלשהי או מיחסי מרות כפי שהוגדרו בפסיקה. פערים אלו עשויים להוביל למקרים המצויים בשטח "אפור" בו ברור כי לצד אחד יש יכולת השפעה על הצד השני, יכולת אשר תמנע מהצד החלש להראות למטריד כי אינו מעוניין, ואף עשויה להוביל לשיתוף פעולה או ציות למטריד גם כשהדבר כרוך בפגיעה במוטרד". פערי כוחות אלו מכונים "יחסי השפעה" והם "מצויים בתווך שבין יחסי מרות (ממונה לכפיף) לבין היעדר מרות (חברים לעבודה במעמד זהה). כוח השפעה זה יכול להיווצר במצבים שונים, שאינם כרוכים בכפיפות המיוחסת לבעל מרות."

במקרה דנן, לא יכול להיות חולק לעניין קיומם של יחסי מרות בין התובע לבין הסטודנטית. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי כמתרגל נדרש לפעולות שונות כגון העברת שיעורים פרונטליים, ניסוח מבחנים ובדיקתם לצורך מתן ציון, שמשוקלל בסופו של יום בציון הסופי בקורס אותו קובע המרצה. מכאן, ניתן היה להתרשם בבירור כי לתובע היתה יכולת השפעה לא מבוטלת על הצלחתם של הסטודנטים בקורסים, לרבות של א':

"ש:...מה בעצם התפקידים של מתרגל, ... להעביר שיעורים פרונטליים?

ת:נכון.

ש:להיות מעורב בחיבור של המבחן?

ת:לפעמים כן, לפעמים לא, במקרה הזה כן.

...

ש:לבדוק מבחנים?

ת:חלקית. זה היה, כאילו כל פעם המרצה היה מחליט, זה היה יחסית בגיבוש, פעם כן, פעם לא. ספציפית בסמסטר הזה כן.

ש:להיות מעורב בציון הסופי שבקורס?

ת:דרך זה שאתה בודק מבחן. אתה לא מחליט, לא, לא, הציון הסופי האחרון, של המרצה.

ש:כן אבל אתה אומר שהציון הסופי הוא פונקציה של הציון שנתת בבדיקת המבחן.

ת:בדרך כלל. המרצה יכול להחליט לתת 100 למי שקיבל 60 במבחן. זה לא קורה הרבה אבל."

לא זו בלבד, אלא שבמקרה הנדון, התובע היה מתרגל של א' בקורס חובה בשנה א', שלב שבו קיימת השפעה משמעותית במיוחד לתפקידם של מרצים ומתרגלים על הצלחת הסטודנטים בהמשך התואר.

תקנון המכללה למניעת הטרדה מינית מגדיר במפורש "קשרי מרות אקדמיים" ככוללים "הוראה ישירה (כולל: תרגול, מעבדה, הנחיית פרויקטים), הנחיית עוזרי מחקר וסטודנטי מחקר, הענקת מלגות, פרסי לימודים ו/או הטבות אחרות, חברות בוועדות בהן נדונים עניינים של הסטודנט, ונטילת חלק בכל פעילות שיש בה הכרעה כלשהיא בעניינו של הסטודנט הנדון". גם מעדותו של מר אבזיז עלה כי למתרגל ישנה השפעה על מהלך הקורס וכי הוא חשוף לעיתים למבחנים וגם בעל השפעה לעיתים על הציונים של הסטודנטים. יצוין כי מעדות מר אבזיז עלה כי נושא יחסי המרות בין סגל הוראה לסטודנטים עלה במסגרת לומדה של המכללה בעניין מניעת הטרדה מינית, וזאת בסתירה לטענת התובע והעד כי לא היו מודעים לאיסורים הנוגעים ליחסי מרות וקשרים אישיים עם סטודנטים.

מכל אלה עולה כי בין התובע לבין א' התקיימו יחסי מרות ברורים: התובע יכול היה להשפיע באופן לא מבוטל על מידת הצלחתה של הסטודנטית בקורס, מעצם מעורבותו בחיבור הבחינה ומתן הציון.

נורמות ההתנהגות הנדרשות במערכת יחסים בנסיבות של יחסי מרות נדונו בע"ע (ארצי) 274-06 פלונית – אלמוני (26.3.08) (להלן: פרשת פלונית 2008). בין היתר, קבעה השופטת (כתוארה אז) וירט לבנה, כי "גם אם נמצא, לכאורה, שהייתה הסכמה לאותן התנהגויות מטרידות, הרי שיש מקום לקבוע כהנחה ראשונית, שהסכמה זו לאו הסכמה היא, בהתקיים יחסי מרות," וכי אחריות בעל המרות, שמעוניין לפתח קשר עם מי שכפוף לו, הינה "לעמוד בחובת גילוי נאות, ולדווח על כך לממונים ... כל עוד היחסים אינם גלויים, ידועים ומוסכמים, עלולים מעשים הנעשים מצידו של בעל מרות להתפרש, בשעת אמת, כמעשים לא רצויים, ולא יהיה די בטענה, לפיה ניתנה להם הסכמה, או שנעשו מבלי הבעת חוסר עניין. זאת, בהתחשב במרקם היחסים העדין והמורכב הקיים במערכת בו מצויים בעלי מרות והכפופים להם". בהתאם לכך, טענתו של התובע כי א' הסכימה לקשר עמו אינה מעלה או מורידה, נוכח יחסי המרות בין השניים.

משעה שהתקיימו יחסי מרות, היה על התובע לשכנע כי לא התקיים אלמנט ניצול יחסי המרות בקשר עם א'. בהקשר זה נקבע בפרשת פלונית 2008 כי ניתן להוכיח העדר הניצול באמצעות "פעולות הדדיות המעידות על עניין משותף לרומן אמיתי" ו"סממנים המעידים על מערכת יחסים שהינה גם חיצונית למסגרת יחסי העבודה", ובהיקש לענייננו, קשר זוגי שהינו חיצוני לסביבה האקדמית. גם השופטת (כתוארה אז) ארד קבעה באותו עניין ש"כדי שמערכת יחסים בין ממונה לבין עובדת הכפופה למרותו תיחשב לגיטימית, בהתבסס על אוטונומיית הרצון החופשי והסכמתם של הצדדים לה, רובץ על בעל המרות נטל ראייתי כבד ביותר של הפרכת חזקת הניצול הגלומה בעצם מהותם של יחסים ממין אלה. ... הפרכת חזקת הניצול משמעה הפרכת נסיבות ועובדות המגבשות עוולה של הטרדה מינית לפי חוק הטרדה מינית והפרכת "סממנים של ניצול יחסי המרות". במסגרת הפרכת חזקת הניצול ניתן לכלול גם את קיום חובת הדיווח לממונים על בעל המרות, שהיא מן האמצעים בהם נוקט המעסיק, למניעת הטרדה מינית... בנוסף לעצם הדיווח הפורמאלי, על בעל המרות להפריך "סממנים של ניצול יחסי המרות" ובהם: פערי כוחות בעת תחילת הקשר 'הרומנטי' בין הצדדים; ...הסתרת הקשר או הצהרה עליו בגלוי; בחינת קיומם של פערי הכוחות הנמשכים גם לאחר הדיווח על הקשר; בחינת קיומן של מרות, או השפעה, במישרין או בעקיפין, גם לאחר הדיווח וכל כיוצ"ב". נפנה גם לקביעתו של הנשיא (בדימוס) אדלר באותה פרשה, לפיה "על העובד הבכיר לפעול מצדו בתחילת מערכת היחסים המתפתחת, לביטול יחסי המרות, ולהביא להפרדה במקום העבודה בין היחסים המקצועיים לבין היחסים האישים שבינו לבין העובדת." יודגש, כי כל השופטים היו בדעה כי אין לשלול אפשרות שמערכת יחסים תתקיים ללא ניצול יחסי מרות ומתוך רצונם החופשי של אנשים בוגרים, אך כאמור על בעל המרות לשכנע כי פערי הכוחות לא נוצלו לרעה באמצעות הקשר המיני, בין היתר על דרך של דיווח על הקשר המתרקם לממונים.

אלא שמהראיות במקרה דנן עולה כי התובע היה מעוניין להסתיר את קיומו של הקשר מאנשי המכללה. כך רשמה הממונה לגבי גרסת התובע בפניה: "אמרתי לה בבירור: אני המרצה שלך ואי אפשר להיות בקשר, לכן צריך להסתיר אותו. לא חשבתי שאפשר ליידע את ראש החוג על הקשר... הבהרתי לה שאנחנו לא יכולים לצאת למסעדות, כי במכללה לא יודעים על הקשר". דברים דומים נרשמו גם מפיה של הסטודנטית במעמד הבירור. יתרה מכך, בשימוע עלתה בפני התובע הטענה כי נפל פסול בהסתרת הקשר עם א', וכי במצב בו מתקיימת מערכת יחסים בין מתרגל לבין סטודנט נדרשת הפרדה בין השניים, והתובע לא הכחיש את הכשל במעשיו (הדגשות הוספו):

"מדי: .... אין בעיה גם במקרה הזה במערכת יחסים שהיא בהסכמה לבוא להגיד לראש החוג יש מערכת יחסים. היינו בודקים ועושים הפרדה בין הדברים.

פלוני: אני מסכים איתך לגמרי... אין לי בכלל מה להתווכח. חוץ מזה שבכל התהליך ששולי מתעלמת שלא' יש חלק והייתה חצי חצי אחריות.

מדי: זה לא אותו דבר, יש פה יחסי מרות.

פלוני: זה שני אנשים מבוגרים. אם אתם קוראים לזה הטרדה מינית יש לי עם זה בעיה. ...

מדי: מעבר לזה, ביקשת לשמור על חשאיות. ידעת שזה לא בסדר. אם היית אומר וואלה יש מערכת יחסים למה היא חשאית למה לא לבוא ולהגיד. היינו בוחנים עושים הפרדות נדרשות.

פלוני: אני מסכים לגמרי. לא חשבתי על האופציה".

בניגוד לטענת התובע בשימוע כי לא חשב על האפשרות לדווח על הקשר, מעדותו עלה שהוא כן היה מודע לאפשרות של דיווח למעסיקתו, אך הוא בחר לנהוג אחרת ולהסתיר במודע את הקשר. בחקירה הנגדית אישר התובע כי שיתף את גב' ספיר בהחלטה שלא לחשוף את מערכת היחסים: "אנחנו הסכמנו לא לחשוף את זה...", וכאשר נשאל מדוע חשב שרצוי לשמור על הקשר בסוד, הסביר במפורש כי הניח שחשיפת הקשר עשויה לפגוע בסטודנטית (הדגשות הוספו):

"ת:היית רוצה להיות בסיטואציה הזאת? זה מאוד חברתי, אני לא, לא רציתי ש, את יודעת, זה לא משהו שאתה רוצה לחשוף.

ש:אני כשנכנסתי לזוגיות דווקא רציתי שידעו שאני בזוגיות.

ת:כן, לא כשאת אתו בכיתה, כאילו לא נעים ש, זה, זה מקום קטן, כאילו באיזשהו שלב כן אבל זה לא היה נראה, את יודעת, כאילו זה טוב לה, זה לא היה נראה כאילו זה, זה היה נראה כאילו זה יזיק לה בקיצור.

ש:באיזה אופן זה יזיק לה?

ת:היא, היא לומדת בכיתה ויש לה משהו עם המתרגל, זה קצת לא, יכול להיות שזה יכפיש את שמה.

ש:בפני מי?

ת:החברים שלה לכיתה, האנשים במכללה.

ש:איך, שמה הם יגידו למשל?

ת:אההמ אני לא יודע כמה, כמה אני יכול להגן על זה, זה באינסטינקט שלי זה נראה לי לא טוב, כאילו לא, זה לא משהו שצריך לספר, אני לא מספר כל פעם שיש לי, אני לא כאילו מפיץ את זה לפני שזה, אני לא יודע, כאילו יש איזשהו פרטיות ויש לה סיבה."

בהמשך עדותו, שינה התובע את גרסתו וטען כי מערכת היחסים לא נשמרה בסוד שכן השניים נהגו לבלות יחד במקומות ציבוריים. גרסה זו לא עלתה בקנה אחד עם דבריו הקודמים, וגם לא עם גרסתו בפני הממונה, וכאשר נשאל התובע לעניין סתירה זו, השיב: "לא, היינו יוצאים למסעדות והיינו יושבים עם חברים בנפרד. ועניין פרטי, אני מגלה לחברים שלי, במסעדה אני לא מצפה שיתפסו אותי...". במילים אחרות, התובע היה מודע לבעייתיות בקשר אינטימי עם סטודנטית, ורצה להסתיר את הקשר מאנשי המכללה, ואף חשב שאם רק יבלה עם א' במסעדה עם חברים קרובים, הוא לא "ייתפס" על ידי גורם מצד המכללה. התובע אומנם ניסה בהמשך עדותו לטעון כי רצה לשמור על פרטיותו ולא דיווח מאחר והקשר היה לכאורה בתחילתו, אך כשנשאל מדוע לא דיווח לאחר מספר חודשים, לא ידע למסור תשובות ענייניות.

התובע גם לא הצביע על כל סממן אחר שמלמד כי הקשר עם א' היה בבחינת זוגיות שאינה תלויה במעמדו כמתרגל או שמנותקת מסביבת הלימודים. למעשה, עדותו של התובע בהקשר זה לא היתה עקבית ומשכנעת, שכן מחד טען שמדובר היה ב"שני אנשים שאוהבים אחד את השני", אך מאידך לקראת סיום חקירתו טען כי הקשר היה רק בתחילתו ולכן לא מצא לנכון לדווח עליו למכללה, וכאמור בחר לשמור על הקשר בסוד ביחס לרוב הסובבים, כאשר רק שני אנשים נוספים ידעו על הקשר ורוב המפגשים בין השניים היו בביתו. ונזכיר גם כי הקשר בין התובע לבין א' החל כאשר היא הגיעה לביתו כדי לקבל ממנו עזרה בלימודים והמפגש הלימודי 'גלש' לקיום יחסים, וממכלול הדברים עולה כי הקשר נותר במתכונת זו גם בחודשים שלאחר מכן.

נוכח כל האמור, מסקנת הנתבעת לגבי התובע היתה סבירה ומבוססת על ממצאי הממונה ודבריו של התובע עצמו בשימוע. נפנה בהקשר זה לדברי התובע בשימוע כשנשאל לגבי תדירות מפגשים עם סטודנטים מחוץ לשעות ההוראה: "אתה רוצה שאהיה כנה, אם זה לא היה שיעור פרטי אמרתי לה בואי אני אבוא לעזור לך. שזה היה חצי זה וכן נמשכתי אליה". לאמור, לתובע הזדמנה האפשרות לקשר מיני עם סטודנטית שפנתה אליו לשיעור פרטי, קשר שעד היום התובע סבור כי לא נפל בו כל פגם. נוכח דבריו של התובע בשימוע ומכלול הראיות, לא נפל פגם בשיקול הדעת שהפעילה הנתבעת בנסיבות העניין.

הפרה של כללי האתיקה

בכתבי המינוי עליהם חתם התובע, נרשם מפורשות כי "המורה מתחייב שלא לתת שיעורים פרטיים למי מתלמידי המכללה, אלא באישור נשיא המכללה או מי שפועל מטעמו, מראש ובכתב". למרות זאת, התובע לימד שיעורים פרטיים לאורך השנים, ובכלל זה גם ל- א', וכאשר נשאל לעניין זה בשימוע, אישר התובע: "לימדתי אותה". אין לקבל את טענתו של התובע כי רק סייע והדריך תלמידים שביקשו ממנו עזרה. בשימוע העלה הדיקן את האבחנה בין סיוע במסגרת שעות קבלה לבין שיעורים פרטיים, והתובע לא רק שאישר כי הוא מבין את האבחנה, אלא גם אישר כי חרג מהוראות המכללה (הדגשות הוספו):

"דורון:... המחשבה שאתה מתרגל בתל חי ואתה אמור לעבוד באתיקה בסיסית ומתרגל אסור לו לתת שיעורים פרטיים לסטודנט שלומד אצלו את החריגה הזו אני לא מצליח להבין שבאת אליה והזמנת אותה לשבת איתה על לימוד החומר ולא במסגרת שעת קבלה במסגרת כיתה או בחדר קבלת סטודנטים. איך אתה עברת את הרף הזה?

פלוני: איך עברתי? עברתי אותו

דורון:אתיקה בסיסית בתור חבר סגל בתל חי שהדבר הזה הוא כל כך קריטי וכל כך משמעותי, אנחנו מדגישים כל הזמן מופיע לא רק בהסכם כמו שאמרת הדליפה של המבחן עלולה לקרות שיש לך אינטרס כל שהוא, היו אינטרסים אחרים בסוף

פלוני:סבבה אני מבין, יש תיאוריה ויש בפועל. ברמת האתיקה אני מסכים לגמרי. בפועל, אני מתייחס אליהם כחברים ובהפסקה אני יושב איתם, זה לא שיעור פרטי, על זה אין הפרת אתיקה, אבל זה הרבה יותר משעות קבלה שלי. הגבול שם הוא לא תמיד ברור."

טענתו של התובע בסיכומיו כי יש להבין את האיסור על שיעורים פרטיים ככזה שמתייחס רק לגבי שיעורים בתשלום, אינה נכונה. מקובל עלינו הסברה של גב' אטיאס בעדותה כי הכוונה הינה למצב בו מרצה או מתרגל מלמד סטודנט מחוץ לשעות הקבלה, בדרך של מתן שירות, שכן במצב זה נפתחת הדלת לניגוד עניינים והתנהגות לא אתית מצד המרצה או המתרגל. התובע טוען כי המכללה ידעה על הנוהג להעביר שיעורים פרטיים, אך לא הוצגה ראיה מבוססת לעניין זה, וטענתו כי עדות מר אבזיז תומכת בגרסתו אינה נכונה: העד אישר כי הכיר את ההוראה בכתב המינוי האוסרת על שיעורים פרטיים ללא אישור מראש של הנתבעת, וכי בפועל לימד שיעורים פרטיים מבלי לקבל אישור כנדרש. 

לא רק שהתובע העביר שיעורים פרטיים בניגוד להנחיות, אלא שהסתבר במעמד השימוע כי במהלך הקשר האינטימי עם א', היא היתה חשופה לבחינה בקורס בו למדה ובו שימש התובע כמתרגל, כאשר למדה בביתו. התובע הודה בעניין והסכים כי מדובר בעבירה אתית ברורה (הדגשות הוספו): 

"מדי: הסטודנטית בעקבות מערכת היחסים איתך הייתה חשופה לבחינה של מועד ב'?

פלוני: לא.

מדי: לא הראית לה את הבחינה בשום שלב?

ערך: לימדתי אותה ואולי זלף לי, יכול להיות שזה נתן לה פיתרון. אני מודה לגמרי אבל לא נתתי לה את הבחינה.

עופר: בעיני זו נקודה חמורה. בעיניי זה הרף העליון של החומרה...

פלוני: אני הודיתי בהכל. זה לא אתי. אני לא חשבתי על האופציה. אבל אתם צודקים לגמרי... כל העוול שעשיתי כלפי המכללה לגמרי מסכים איתו".

ואם לא די בכך, ראש החוג הסביר לתובע במעמד השימוע את המשמעות החמורה של חשיפת בחינה מסכמת לסטודנט, מלבד הקושי של מפגש בביתו של המתרגל, שאז משיב התובע: "אני מבין לגמרי. זה קטסטרופה לגמרי", ובסיום השימוע אף ציין "אני לא התכוונתי לעשות בלאגן או לזלזל באיכות של החוג. אני מאוד אוהב את החוג. אני כן... מתנצל". בתצהירו ובעדותו טען התובע כי התנצלותו ודבריו בדבר לקיחת האחריות נאמרו רק כדי לשאת חן בעיני המכללה, ולא הביעו הסכמה אמיתית. אין בידינו לקבל טענה זו משני טעמים: ראשית, התובע התבטא בשימוע באריכות ובדבריו נשזרו אמירות רבות המביעות חרטה ולקיחת אחריות; שנית, התובע נשאל בחקירה הנגדית מדוע התנצל בפני ראש החוג, ותשובותיו היו לא ענייניות ומתפתלות, ובסופו שלב דבר הסביר כי התנצל מאחר והבין כי היה אמור לדווח על הקשר: "ואולי בעיניהם ה, הלא לדווח היה, היה לא טוב". נזכיר שוב כי אנו בוחנים את סבירות שיקול הדעת שהפעילה הנתבעת במועד פיטוריו של התובע. הואיל ונציגי המכללה שנכחו בשימוע אינם 'בוחנים כליות ולב', אין לצפות מהממונים להניח כי התובע אינו מתכוון לדבריו בדבר לקיחת האחריות, ולכן הסתמכותה של הנתבעת על דברי התובע אינה בלתי סבירה.

סיכום ביניים

בתום הליכי הבירור והשימוע שערכה הנתבעת, עמדה בפניה גרסת התובע ולפיה קיים קשר אינטימי עם סטודנטית אותה לימד והסתיר את הקשר מהממונים עליו במכללה. התובע גם אישר כי העביר שיעורים פרטיים לסטודנטים מחוץ לשעות הקבלה. התובע אף לקח אחריות חלקית על מעשיו, וציין בפני הממונה כי למרות שהוא סבור כי לא נפל פגם במערכת היחסים בינו לבין א', הרי ש"מול המכללה לא הייתי בסדר. עשיתי משהו לא חוקי". כפי שניתן היה להתרשם מעדותו של התובע, תשובותיו בפני הממונה ובמעמד השימוע לימדו כי התובע אינו מפנים את הפסול שבקיום יחסים מיניים 'נסתרים' עם סטודנטית תוך יחסי מרות. התובע אומנם התנצל על מעשיו בפני אנשי המכללה בשימוע, אך רק בהיבט האתי, ואף ספק אם ניתן היה ללמוד מאותה התנצלות שהתובע מבין את חומרת מעשיו. על כן, ניתן להבין את שיקול הדעת של הנתבעת לגבי בוחן המציאות הלקוי של התובע ואת החלטתה כי הוא אינו ראוי להמשיך וללמד סטודנטים במכללה. כפי שהעיד התובע עצמו:

"ש:... בעצם נכון לנקודת הזמן הזאת היום, כמו גם בנקודת הזמן של השימוע, לשיטתך, לא נפל שום פגם כלשהו, באיזשהו היבט של ההתנהלות שלך, עם מערכת היחסים עם המתלוננת. זה מה שאתה אומר לנו כרגע בעצם?

ת:כן, בגדול, כן. אההמ כן. אני, כאילו אני פתוח לדיון על זה אבל בגדול כן, אני לא חושב שמהותית, זה היה לא בסדר, בטח שלא היה הטרדה מינית."

במצב דברים זה, החלטת הנתבעת לסיים את עבודתו של התובע, נוכח התנהלותו ומעשיו, אינה בלתי סבירה ולא נפלו בה פגמים או שיקולים זרים. על כן, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

התובע טוען לאכיפה בררנית ביחס לאיסור על קשר מיני ביחסי מרות, ומציין שני בעלי תפקיד שקיימו קשר מיני עם סטודנטית או עובדת והמכללה בחרה לטענתו שלא לנקוט בצעד כלשהו, ולכן נתנה לגיטימציה לקשר מסוג זה. אין לקבל טענה זו, שכן מהראיות עולה תמונה אחרת: המקרה הראשון נוגע לעד מטעמו של התובע, מר אבזיז, שתיאר כי בת זוגו דאז הפכה לסטודנטית במכללה ולמדה בקורס בו שימש מתרגל. העד אישר בעדותו כי דיווח על הקשר למחלקת משאבי אנוש, למזכירת החוג ולראש החוג. עוד למדנו מעדותו ומהמסמכים, כי המכללה שינתה את שיבוצו בקורס בו היה אמור ללמד, ובקורס אחר המשיך ללמד למרות קשריו עם הסטודנטית באותו קורס, אך הובהר לו כי הדבר נעשה "תחת אילוץ שלא תהיה לך השפעה על ציונים (בעיקר במבחן המסכם)". בפועל העד לא פעל בהתאם להנחיות ובדק את המטלות של בת זוגו, ובעדותו הודה כי פעל בניגוד להנחיות לפיהן אסור היה לו להימצא במצב בו הוא משפיע על ציוניה. כל אלה עומדים בסתירה לטענתו של התובע כי הנתבעת לא פעלה כדי לנטרל יחסי מרות במקרה של יחסים זוגיים. המקרה השני עניינו בטענה לגבי מערכת יחסים בין מנכ"ל הנתבעת לשעבר לבין מנהלת משאבי אנוש דאז. מעדותה של גב' אטיאס עלה כי קשר זה אכן התקיים אולם ללא ידיעת הנתבעת, ולאחר שנודע הדבר לגב' אטיאס, נערך בירור והמנכ"ל סיים את עבודתו מספר שבועות לאחר מכן. אין במקרה זה כדי ללמד כי הנתבעת אינה מוצאת פסול בקשר בין מרצה/מתרגל לסטודנטית או בין עובדים המצויים ביחסי מרות. מעבר לכך, אף אם היה מוכח כי הנתבעת כשלה מלטפל במקרים קודמים של הטרדות מיניות או מערכת יחסים תוך כדי יחסי מרות – אין בכך כדי ללמד כי דרכי פעולתה בעניינו של התובע לא היו תקינות או כי קיימת עילה להתערבות בית הדין בשיקול דעתה בנוגע לסיום עבודתו של התובע.

לשון הרע

בכתב התביעה טען התובע באופן כללי לפגיעה בשם הטוב ונזק עסקי, אך לא הפנה לפרסום ספציפי שביצעה הנתבעת. כל שנרשם בתביעה הוא שהנתבעת פרסמה "אודות הפיטורים ונסיבותיהן, וכן פרסום דבר המקרה...". לא הוסבר בתביעה מי הגורם שביצע את הפרסום, בפני מי פורסמו הדברים ומה נאמר בפרסום. די היה בכך כדי לדחות את הטענה ברכיב זה, שכן נקבע בע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ נ' אסולין (16.9.13) כי על תובע לפרט את האמירות שנאמרו כלפיו בפועל, תוך צירוף מסמכים מהותיים.

רק בתצהיר הפנה התובע לפרסום הודעה מטעם הנתבעת לעובדיה ולסטודנטים מיום 17.11.19, בו נרשמו הדברים הבאים: "ברצוננו להביא לידיעתכם כי בימים האחרונים הופסקה העסקתו של חבר סגל זוטר (מתרגל) בעקבות: (1) קיום קשר אינטימי עם סטודנטית שלמדה בקורס בו היה מתרגל. על אף שהיחסים לא היו בכפיה, עצם קיומו של קשר אינטימי בין סטודנטית, שפנתה לקבל סיוע לימודי, לבין מתרגל מהווה ניצול יחסי המרות ופער הכוחות בין הצדדים ועל כן אסורים על פי חוק והתקנון הקיים במכללה; (2) מתן שיעורים פרטיים לסטודנטים ע"י מרצים/מתרגלים אסורים על פי הסכם העסקה". לאחר דברים אלה, מפרט המכתב בהרחבה את העקרונות העומדים בבסיס האיסור על הטרדות מיניות, את האיסור על קיום יחסי מרות בעלי אופי מיני ואופן טיפול המכללה בדיווחים בדבר מערכות יחסים בהסכמה המובאים בפניה. למען בהירות הדברים נציין כי הפרסום כולל עמוד מודפס אחד, כאשר בפתחו הציטוט שהובא מעלה ורובו מוקדש להנחיות הכלליות.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כי לשון הרע הינו פרסום שעלול –

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ...".

התובע טוען כי הוצג במכתבה של הנתבעת באופן שלילי שפגע בשמו הטוב, שכן הנתבעת ייחסה לו הטרדה מינית כלפי א'. אולם, מעיון בפרסום עולה כי הנתבעת לא ציינה את שמו של התובע או את שם החוג בו הופסקה העסקתו של המתרגל. הנתבעת לא ציינה כי המתרגל שפוטר הטריד מינית אלא שהתקיים קשר אינטימי בין המתרגל לבין סטודנטית. בהמשך נרשם מפורשות כי הקשר האינטימי לא היה בכפייה, אך הובהר לעובדים ולסטודנטים כי "עצם קיומו של קשר אינטימי בין סטודנטית, שפנתה לקבל סיוע לימודי, לבין מתרגל מהווה ניצול יחסי המרות ופער הכוחות בין הצדדים ועל כן אסורים על פי חוק והתקנון הקיים במכללה". אכן, נוכח העובדה שמדובר בעיר קטנה, בחוג קטן ובמכללה קטנה (יחסית), ועבודתו של התובע הופסקה בפתאומיות בעיצומו של הסמסטר, מקובלת עלינו טענתו של התובע כי ניתן היה לקשר את הפרסום אליו, ולכן יש בפרסום כדי לפגוע בשמו הטוב. עם זאת, אין לקבל את טענתו של התובע כי הנתבעת הציגה אותו כ"עבריין מין" או כ"תוקפני", שכן הפרסום מתאר את הקשר עם הסטודנטית כפי שעלה מהתיאור שמסר התובע עצמו בבירור לגב' ספיר ולהנהלת המכללה במסגרת השימוע.

הנתבעת טענה להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניָן ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." במקרה דנן, הנתבעת לא פרסמה שהמתרגל שפוטר הטריד מינית, אלא שניהל קשר אינטימי עם מי שהיתה סטודנטית שלו. כאמור, התובע אישר שקיים קשר אינטימי עם א' כאשר היתה סטודנטית שלו, לכן הפרסום הינו בבחינת אמת. לאחר מכן, ציינה הנתבעת את הכלל המשפטי והאתי לפיו קשר אינטימי בין סטודנטית לבין מתרגל הינו אסור שכן הוא מהווה ניצול יחסי המרות. על כן, בשליחת הפרסום לכלל העובדים והסטודנטים היה בבחינת עניין ציבורי, הן על מנת להבהיר את עמדת הנתבעת והן על מנת להביא לידיעת העובדים והסטודנטים כיצד ניתן להתמודד במצב שהינו לכאורה הטרדה מינית או ניצול לרעה של יחסי מרות. במילים אחרות, קיים עניין לציבור העובדים והסטודנטים במכללה לקבל דיווח על מקרים של הטרדה מינית אשר נבדקו וטופלו, על מנת שלא יירתע עובד או סטודנט מלפנות ולדווח על מקרה שאירע לו וכדי שיידע כי תלונתו תמצא אוזן קשבת (ראו גם ע"ע (ארצי) 46548-09-12 אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15)). שוב נזכיר כי הפרסום אינו מציין את שמו של התובע מפורשות ורובו אינו עוסק במקרה הקונקרטי אלא נועד להתוות מדיניות כללית (ראו להשוואה ע"ע (ארצי) 36064-09-16 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ – שמעון (3.6.18)).

הנתבעת טענה גם להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שחל כאשר נתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בהקשר להגנת תום הלב נקבע כי "מעסיק רשאי להביא לידיעת עובדים – לרבות באמצעות פרסום ברבים בעלון – את מדיניותו לענין הפרות משמעת חמורות במקום העבודה לרבות אלה הכרוכות בפגיעה בטוהר המידות. כמו כן, פרסום זה עשוי להיות אגב מקרה פרטני המדגים את המדיניות הכללית במקום העבודה. מידע מעין זה משרת את האינטרס הניהולי של המעסיק ואת אינטרס העובדים בידיעת התוצאות העלולות להיות למעשה מסוג זה" (ע"ע (ארצי) 26439-10-16 שוקרון - הלפרן (27.11.17)). נזכיר כי מחובתה של הנתבעת לפי סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, לא רק לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית לכאורה שנודע לה אודותיו, אלא גם "לעשות כל שביכולתה כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים". בנוסף, קובעת תקנה 9(א1)(2) לתקנות כי מוסד אקדמי "יביא לידיעת כל תלמיד, סטודנט ועובד חדשים את הוראות החוק, התקנות והתקנון וכן מידע לגבי אופן הגשת התלונה בגין הטרדה מינית או התנכלות ושירותי סיוע לעניין הטרדה מינית והתנכלות". מהראיות עולה כי הנתבעת פעלה בתום לב, שכן בדקה את המקרה בזהירות ובדיסקרטיות, פרסמה את המכתב רק לאחר שהסיקה את המסקנות שהינן סבירות בנסיבות העניין, ולא פרסמה במכתב פרטים מזהים או מיותרים שהינם בבחינת 'רכילות'. לא הוכח גם כי הפרסום נועד לפגוע בתובע, אלא רק כי מטרתו היתה להגן על הערכים המוגנים בכללי האתיקה של המכללה ובחוק (ראו לדוגמה ת"א (ת"א) 64840-04 מרציאנו נ' מירס תקשורת בע"מ (22.2.07)).

מעבר להפניה למכתב הנתבעת מיום 17.11.19, אין בתצהיר התובע התייחסות לפרסום אחר שנאמר ביחס אליו ולנסיבות סיום עבודתו. עדיו של התובע מפרטים אומנם בתצהירים אמירות נוספות ששמעו לטענתם ביחס לפיטורים, כגון ששמעו ממזכירת החוג כי התובע פוטר עקב הטרדה מינית, אלא שכאמור טענות אלו כלל לא הופיעו בגרסתו של התובע. מעבר לכך, מעדות העדים לא ניתן לבסס טענה של לשון הרע כלפי הנתבעת. כך למשל, מעדותה של גב' נביזדה הסתבר כי היא ניזונה בעיקר משמועות במכללה או בסביבתה, כגון "חברה ממש טובה שלי, אחותה עובדת שם, היא התקשרה אלי...", וגם "השכנות שלי שגם עוד סיימו שנתיים, שלוש לפני, הועבר להם דרך מישהו שהוא קשור למכללה, למנהל של מקס סטוק שהוא חבר שלהם...", או "תלמידים שלמדו בחוג. שמזכירת החוג נכנסה ואמרה להם, קרה משהו... לא זוכרת בדיוק את המילים המדויקות". בהמשך אישרה העדה כי "הגיע אלי הרבה הרבה שמועות... בערך עשרה אנשים, זה חברה מפה, חבר מכאן, שכנות...", ועוד למדנו כי לרוב היא שמעה דיווחים של אחרים ולא באופן אישי בלתי אמצעי, לא ידעה לחזור במדויק על דברים ששמעה מאחרים, וגם לא ידעה למסור על פרסום שנחשפה לו מהנהלת הנתבעת.

גם ביחס לטענתו של מר אבזיז לגבי אמירות של מזכירת החוג, התובע לא הוכיח כי המזכירה הינה "נושא משרה" בנתבעת בהתאם לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, או לפי חוק איסור לשון הרע ("נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים") או לפי חוק החברות תשנ"ט-1999 ("נושא משרה" – מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי"). מעבר לכך, מעדותו של מר אבזיז עלה כי אינו זוכר מי אמר לו אמירות לגבי התובע אלא רק ידע לומר ש"כולם דיברו עליו", וכאשר נשאל מי במכללה מסר לו מידע כלשהו לגבי נסיבות פיטוריו של התובע, לא ידע לציין גורם מסוים אלא רק כי "היה הרבה רעש סביב זה".

על כן, לא שוכנענו שהתובע זכאי לפיצוי בגין פרסום המכתב מטעם הנתבעת, ודין רכיב זה להידחות.

הזכויות הסוציאליות

השלמת פיצויי פיטורים

התובע טוען בכתב התביעה כי שכרו הקובע הינו בסך 10,902 ₪ והוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 125,373 ₪, ולאחר ניכוי הסכומים ששולמו לו בסך 54,506 ₪, הוא זכאי להפרש בסך 70,867 ₪.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה מנגד כי הפקידה לאורך תקופת עבודתו סך של 8.33% משכרו של התובע לפיצויים, ומאחר ועל פי כתבי המינוי חל על התובע סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, הוא אינו זכאי לסכומים נוספים. התובע לא התייחס לעניין זה בתצהירו. גב' אטיאס חזרה בתצהירה על הטענה כי חל על יחסי העבודה סעיף 14 וכי בהתאם לכך נהגה הנתבעת לאורך שנות עבודתו של התובע. גם בחקירה הנגדית, כאשר נשאלה גב' אטיאס לעניין זה, הפנתה לכתבי המינוי: "מוסכם שהמכללה תבטח את העובד בקרן פנסיה מקיפה "מבטחים", ולצורך זאת תפריש ותנכה משכר בהתאם. הפרשות המכללה לקרן הפנסיה "מבטחים" ירושלים יבואו במקום פיצויי פיטורים כהוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963." התובע חתום על כתבי המינוי וכאמור בתצהירו לא הציג גרסה אחרת לעניין זה. מעבר לכך, הוראה דומה מצויה גם בהסכם הקיבוצי המיוחד שחל על הנתבעת. התובע גם לא ערך חישוב מפורט לעניין רכיב זה אשר מתייחס להיקפי המשרה המשתנים ולתפקידים השונים שמילא במכללה לאורך השנים. לכן, רכיב זה דינו להידחות.

שלילת הודעה מוקדמת

אין חולק כי פיטוריו של התובע נכנסו לתוקף לאלתר וכי הנתבעת החליטה שלא לשלם לו שכר בגין תקופת ההודעה המוקדמת. התובע טוען כי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגין הפיטורים, ואילו הנתבעת טוענת כי נוכח ההפרה החמורה של חובותיו של התובע, המכללה היתה רשאית להביא את עבודתו לסיומה ללא הודעה מוקדמת.

שלילת הודעה מוקדמת אפשרית לפי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על פי סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים. בע"ע (ארצי) 214-06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב (31.5.07) נקבעו השיקולים המנחים בסוגיית שלילת פיצויי פיטורים ודמי ההודעה המוקדמת: "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן: השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו".

בנסיבות המקרה שלפנינו, הנתבעת בחרה שלא לשלול את פיצויי הפיטורים אלא רק את תמורת ההודעה המוקדמת. לא מצאנו כי יש להתערב בשיקול דעתה נוכח מעשיו של התובע שפורטו בהרחבה לעיל. בין היתר, יש לקחת בחשבון בהקשר זה את מעמדו של התובע במכללה ויחסי המרות, את ההשלכות של קיום קשר מיני עם סטודנטית והסתרתו מאנשי המכללה, את ההפרה של כללי האתיקה וכן את הודאתו (החלקית) של התובע בחומרת מעשיו. כמו כן, עולה מהראיות שלתובע היה מקור פרנסה נוסף לעבודתו במכללה, בחברה בבעלותו בתחום התוכנה, ושלילת ההודעה המוקדמת לא בהכרח גרמה לפגיעה כלכלית או העדר תעסוקה (ראו גם ע"ע (ארצי) 73201-06-20 בובילב - סטרטסיס בע"מ (1.6.22)). על כן, לא מצאנו כי יש להתערב בשיקול דעתה של המכללה לעניין שלילת הודעה מוקדמת, ורכיב זה נדחה.

הודעה על תנאי עבודה

התובע טוען בכתב התביעה כי לא קיבל מהנתבעת הודעה על תנאי עבודה, ולכן הוא זכאי לפיצוי בסך 50,000 ₪. לכתב ההגנה צורפו כתבי המינוי של התובע החל משנת תשע"א ואילך, המפרטים בהרחבה את תנאי העסקתו, אך התובע בחר שלא להתייחס לכתבי המינוי בתצהירו ולהסביר את טענתו בדבר אי קבלת הודעה על תנאי עבודה. זאת ועוד, התובע אף מציין בתצהירו מפורשות כי נחתם כתב מינוי ביום 24.10.19, וגם טוען כי קיבל כתב מינוי אך לא זכור לו אם חתם עליו. מעבר לכך, התובע התייחס בחקירה הנגדית לחוזה העסקה בינו לבין הנתבעת, כאשר נשאל לגבי ההפחתה לה טען בשכרו, ואף צירף לתביעה את כתב המינוי האחרון שקיבל לטענתו.

בחקירה של גב' אטיאס, כשנשאלה לגבי סעיף 14, נטען על ידי ב"כ התובע כי כתבי המינוי אינם חתומים על ידי התובע, טענה שלא נטענה קודם לכן במהלך ההליך. נזכיר כי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבל לעבודה), התשס"ב-2002, אינו מחייב להחתים את העובד על המסמך המרכז את תנאי עבודתו, ולכן הטענה שעלתה במהלך חקירת גב' אטיאס לעניין חתימתו אינה מעלה או מורידה. משעה שהתובע לא מסר גרסה כלשהי לגבי קבלת כתבי המינוי, שצורפו לכתב ההגנה וגם לתצהירה של גב' אטיאס, דין רכיב זה להידחות.

שעות נוספות

התובע טוען כי לא זכה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות במהלך השנים. אין בכתב התביעה או בתצהיר של התובע פירוט לגבי מתכונת שעות עבודתו, אלא רק נאמר באופן כללי כי התובע נדרש לעבוד שעות נוספות רבות בבדיקת עבודות ומבחנים ובהכנת מערכי שיעור וסיוע לסטודנטים לאחר שעות ההוראה. לטענת התובע הוא זכאי להפרשי השכר בגין 60 שעות נוספות לכל חודש, ולצרכי אגרה העמיד רכיב זה על סך 200,000 ₪.

לאחר עיון במכלול הראיות, מצאנו כי דין רכיב זה להידחות. בכתב המינוי שצירף התובע נרשם כי תנאי העסקתם של חברי סגל מוסדרים בהסכם הקיבוצי. לפי ההסכם, יחידת הוראה מוגדרת כ"יחידה הוראה אחת שווה לשעת הוראה פרונטלית (הרצאה) אחת או שתי שעות הוראה מסוג תרגול/מעבדה/הנחיה בשבוע למשך סמסטר". עוד מגדיר ההסכם את חובות ההוראה והמטלות הנלוות להוראה, כולל הכנת בחינות, עבודות ותרגילים, זמינות במועדי קיום בחינות, בדיקת עבודות ובחינות, וייעוץ לתלמידים על דרך קביעת שעות קבלה וקיומן. בהמשך נקבע כי משרה מלאה של סגל עמית משמעותה 14 שעות הוראה שבועיות בנוסף לביצוע כל המטלות הנלוות לפעילות ההוראה, כמפורט בהסכם ובהנחיות המועצה להשכלה גבוהה.

במילים אחרות, משרתו של התובע הוגדרה בכתב המינוי והיא כללה את המטלות הנלוות להוראה הפרונטלית. התובע לא ציין בתצהיר כי חרג באופן כלשהו מהזמן הנדרש לביצוע המטלות הנלוות להוראה. נזכיר גם את האופי הגמיש של עבודת ההוראה במוסדות האקדמיים, והתובע לא פירט את מתכונת שעות עבודתו. לכן, השכר ששולם לתובע בהתאם לטבלאות השכר שקבועות בהסכם הקיבוצי, לקח בחשבון את כל הפעולות הנלוות, והתובע אינו זכאי לתגמול בגין עבודה בשעות נוספות (ראו גם בר"ע (ארצי) 40771-09-21 המסלול האקדמי המכללה למינהל – שגב (17.5.22)). התובע לא התייחס בסיכומיו כלל לטענות הנתבעת ולהוראות כתבי המינוי וההסכם הקיבוצי הנוגעות להיקף המשרה ושקלול המטלות הנלוות. נוכח כל האמור, יש לדחות את טענות התובע בגין רכיב זה.

דמי חגים ופדיון חופשה

התובע טוען בתביעה ובסיכומיו כי הנתבעת לא שילמה לו בגין ימי חג כל תקופת עבודתו, אך לא כימת רכיב זה בטענה כי נחוצים לו מסמכים מהנתבעת כדי לחשב את זכאותו. התובע לא פירט אילו מסמכים דרושים לחישוב דמי החגים ואף לא פירט אילו ימי חג חלו בחודשי העסקתו אצל הנתבעת, ודי בכך כדי לדחות רכיב זה. מנגד, הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובתצהירה כי התובע השתכר שכר חודשי מלא גם בחודשים בהם חלו חגים, לפי הקבוע בכתבי המינוי ובהסכם הקיבוצי. התובע לא התייחס לטענות אלו בתצהירו או בסיכומיו, וגם לא הצביע על תלוש כלשהו בו הופחת השכר בגין ימי חג. לכן, דין הרכיב להידחות.

באופן דומה, התובע טען בתביעה כי בהעדר פנקס חופשה הוא אינו יכול לחשב את זכאותו לפדיון חופשה ולכן יגיש תחשיב לאחר שלב גילוי המסמכים. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי בהתאם לכתבי המינוי, חברי סגל זוטר נדרשים לנצל את ימי החופשה השנתית במהלך חופשת הסמסטר או חופשת הקיץ או בחול המועד פסח, וכי התמורה בעד החופשה משולמת במסגרת השכר הסמסטריאלי החודשי (המחושב על בסיס מספר יחידות ההוראה). הנתבעת גם הפנתה להסכם הקיבוצי שעוסק בנושא זה. התובע בחר שלא להתייחס לנושא זה בתצהירו לרבות לגבי ניצול ימי החופשה בין הסמסטרים, וגם לא ביקש לתקן את כתב התביעה לאחר שלב גילוי המסמכים כדי לכמת את גובה הסכום המגיע לו לטענתו. בסיכומיו חזר התובע על הטענה הכללית כי בהעדר פנקס חופשה הוא עומד על זכאותו בגין רכיב זה, אך ללא חישוב כלשהו וגם ללא כל הסבר מדוע אינו יכול להסתמך על תלושי השכר כדי לחשב את פדיון החופשה לו הוא טוען. על כן, גם רכיב זה נדחה.

סיכום

על יסוד כל האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית על כל רכיביה. בנסיבות אלו, נוכח דחיית התביעה וגובה הסעדים שנדרשו, כמו גם ההליכים הדיוניים בתיק, ישלם התובע לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ג (13 אפריל 2023) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.