סכסוך צוואות ומשיכת כספים בלתי הוגנת

 

סכסוך בין אח ואחות, בנוגע לעיזבונו של אביהם המנוח.

לטענת האח, האב המנוח היה צלול לחלוטין בעת ביצוע מלוא ההחלטות לגבי רכושו, ולאורך השנים הוא היה המקורב אליו מכל  ילדיו והיחיד אשר נותר לצידו באחרית ימיו, בעוד האחות ניהלה מערכת יחסים עכורה עם אביה, התנכרה לו, ולכן האב לא נתן בה אימון.

לטענת האחות, האב המנוח לא היה צלול מאז מות רעייתו, ולכן יש לפסול את צוואתו ואת כל ההחלטות אשר קיבל לגבי רכושו, וכי היא עצמה קיימה מערכת יחסים מיטיבה ואהובה עם אביה.

 

הסכסוך חובק שש תובענות הנוגעות לאותה מסכת עובדתית ולאותם צדדים. לפיכך, אכריע במכלול הסוגיות המתעוררות במאוחד.

 

א.         רקע עובדתי והעובדות הצריכות לעניין

 

1. הצדדים הינם אחים ולהם אחות נוספת, ח', אשר לא נטלה חלק בהליכים המתנהלים בין הצדדים. צורף מכתב מטעמה (נספח א' לתצהירי התובעת) לפיו היא תומכת "בתביעה לחלוקת שוויונית של הנכסים בין שלושת ילדיו של אבינו ז"ל".

 

1. האב המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), היה ספר ובעלים של מספרה, כאשר החנות שימשה כמספרה. 

 

1. רעייתו, אמם של הצדדים ז"ל (להלן: "האם המנוחה"), הלכה לעולמה בשנת 1989, ללא שהותירה אחריה צוואה.

 

1. ביום 07/09/1997 האב המנוח ערך צוואה, בה חילק את כלל רכושו בין שלושת ילדיו באופן שווה, למעט החנות, אותה הוריש לנתבע.

 

1. ביום 19/06/01 ניתן צו ירושה, המסדיר את חלוקת עיזבון האם המנוחה.

 

1. ביום 25/08/02 נערך הסכם מתנה ביחס לחנות, במסגרתו העביר האב המנוח את מלוא הזכויות בחנות לנתבע, ללא תמורה.

 

1. ביום 22/10/03 האב המנוח ערך תוספת לצוואה, בה הצהיר כי העביר את זכויותיו בחנות לנתבע וכך קיים את האמור בסעיף 3 לצוואתו.

 

1. ביום 19/01/06 האב המנוח עבר להתגורר בדיור מוגן, תחילה בקיבוץ ולאחר מכן בעיר.  

 

1. ביום 03/07/06 האב המנוח חתם על טופס שינוי מוטבים בשתי קופות הגמל שהיו לו. כך, ששינה את המוטב מאשתו המנוחה לנתבע.

 

1. ביום 01/02/09 האב המנוח הלך לעולמו.

 

1. ביום 15/03/09 הנתבע הגיש בקשה למתן צו קיום צוואה  והתובעת הגישה התנגדות, בטיעון כי יש לפסול את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת שהפעיל הנתבע על האב המנוח.

 

1. כמו כן, הגישה התובעת תביעה לביטול הסכם מתנה ביחס לחנות, ולחלופין טענה כי הינה זכאית לחלק מהחנות מכוח היותה היורשת של אימה המנוחה, אשר נפטרה לפני האב המנוח, שכן יש להחיל על הוריה המנוחים את הלכת השיתוף.

 

1. וכן תביעות כספיות כנגד הנתבע, במסגרתן הינה טוענת כי הנתבע רוקן את חשבונו של האב המנוח על דעת עצמו, ללא הסכמת וידיעת האב, מעת שהותו בבית אבות.

 

ב. ההליכים בין הצדדים

 

1. עסקינן ב – 6 תובענות:

ת"ע 21572-06-09 ות"ע 21578-06-09 – בקשה למתן צו קיום צוואה והתנגדות למתן צו קיום צוואה, בהתאמה.

 

ביום 15/03/09 הנתבע הגיש בקשה למתן צו קיום צוואה, לרשם לענייני ירושה. 

 

ביום 07/05/09 התובעת הגישה התנגדות למתן צו קיום צוואה.

 

ביום 20/06/09 ניתנה החלטה על ידי הרשמת לענייני ירושה, אשר הורתה על העברת ההתנגדות לבית משפט נכבד זה.

 

ת"ע 21574-06-09 – בקשה למינוי מנהל עיזבון, אשר הוגשה על ידי הנתבע לרשמת לענייני ירושה, בד בבד עם הבקשה למתן צו קיום צוואה . הבקשה למינוי מנהל עיזבון הועברה לבית משפט זה, יחד עם ההתנגדות לצוואה.

 

תמ"ש 11196-10-09 – ביום 15/10/09 הגישה התובעת תביעה לביטול הסכם מתנה, אשר נחתם בין אביה המנוח לבין הנתבע, במסגרתה טענה כי האב המנוח לא היה רשאי להעביר את החנות במתנה לנתבע, היות והחנות אינה רכושו הבלעדי אלא הייתה שייכת גם לאמה המנוחה, מכוח הלכת השיתוף החלה על הוריה המנוחים. כך, שמחצית מהחנות נכללת במסת העיזבון של האם המנוחה.

 

עוד טענה כי הסכם המתנה נחתם תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת, שהפעיל הנתבע על אביהם המנוח.

 

הנתבע הגיש בקשה לסילוק על הסף של שתי תביעות, התנגדות למתן צו קיום צוואה ותביעה לביטול הסכם מתנה .

 

במסגרת בקשתו, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעות מפאת התיישנות ו/או שיהוי ו/או בהיותן טורדניות או קנטרניות.

 

לחילופין טען כי יש לדחות את טענת התובעת באשר לזכויותיה מכח  הלכת השיתוף, החלה על הוריהם המנוחים.

 

הבקשה לסילוק על הסף נדחתה על ידי, ביום 18/12/11.

ביום 09/02/10 ניתן צו גילוי מסמכים פיננסים של זכויות המנוח, באופן שהוא חל גם על זכויות שאינן נכללות במסת העיזבון, לרבות קופות גמל המתנהלות בחברת הביטוח .

 

תמ"ש 54768-08-10 -  ביום 31/08/10 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבע, על סך 558,269 ₪, וזאת בעקבות מסמכים בנקאיים שהתקבלו מכוח צו גילוי המסמכים הבנקאיים של המנוח , שניתן ביום 09/02/10 .

 

לטענת התובעת, מהמסמכים הבנקאיים עולה כי הנתבע משך כספים מחשבון המנוח, בסך של 558,269, באמצעות ייפוי כח שהיה ברשותו משנת 2001, כאשר המשיכות נעשו משנת 2006 ואילך, בתקופה שבה המנוח היה במצב סיעודי ושהה בדיור מוגן.

 

לבקשת התובעת, ביום 19/12/11 ניתן על ידי צו גילוי מסמכים מורחב, המורה לקופות הגמל המתנהלות בחברת הביטוח להמציא מסמכים של מוטבי הקופות, המועד בו נקבע/שונה המוטב והסכומים שהיו בקופות עד למועד פטירת האם.

 

תמ"ש 51432-02-12 – ביום 28/02/12 התובעת הגישה תביעה כספית, על סך של 488,963 ₪  במסגרתה טענה כי מהמסמכים שהתקבלו בעקבות צו גילוי מסמכים המורחב, עולה כי הנתבע החתים את האב המנוח על הוראת שינוי מוטבים בקופות גמל, ביום 03/07/06, כאשר עד לאותו מועד המוטב היחיד הייתה האם המנוחה.

לטענת התובעת, האב המנוח חתם על טופס הוראת שינוי מוטבים כאשר היה במצב דמנטי לחלוטין ולא ידע להבחין בפעולותיו.

 

כ – 32 ימים לאחר שהאב המנוח הלך לעולמו, הנתבע פדה את מלוא הכספים שהיו בקופות הגמל, ומשך סכום עתק של 1,466,808 ₪.

 

משכך, טוענת התובעת כי יש להורות על ביטול שינוי הוראת המוטבים וכן להורות לנתבע לתת לה את חלקה בכספים שמשך מקופות גמל, בסך של 488,936 ₪.

 

ביום 03/09/12 מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר א.ו.  החלטה זו ניתנה לבקשת התובעת ובמעמד צד אחד, שכן הנתבע לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 03/09/12.

 

ביום 25/12/12 התקיים קדם משפט, במעמד שני הצדדים. במסגרתו, טען הנתבע בדבר ההוראות שניתנו למומחה וטען כי לא זומן כדין לדיון שהתקיים ביום 03/09/12. כמו כן, ביקש הנתבע להוציא מכתב התביעה את נספחים יג – יד, היות ולטענתו הושגו תוך הפרה בוטה של החלטת בית המשפט.

 

ביום 28/12/12 ניתנה החלטה על ידי, בה  הוריתי למומחה להגיש חוות דעתו על מצבו הרפואי, קוגניטיבי, נפשי והמנטאלי של המנוח וכן לתת דעתו לעניין יכולת המנוח להבחין בטיבו של מסמך החל משנת 1997 ועד ליום פטירתו ובפרט ביחס למועדים 07/09/97, 25/08/02, 22/10/03 ו – 03/07/06.

 

עוד הוריתי במסגרת החלטתי זו כי נספחים יג -יד לכתב התביעה, שעניינם הוראת הנתבע לסגירת החשבון ומשיכת הכספים ואישור על העברת הכספים מקופות הגמל לחשבונו של הנתבע, לא יהוו חלק מהראיות בתיק.

 

ביום 22/04/13 המומחה הגיש את חוות דעתו.

 

ג.          טענות הצדדים

גרסת התובעת

1. התובעת טוענת כי הצוואה שהותיר אחריו אביהם המנוח לא נערכה מתוך רצונו החופשי אלא מתוך לחץ והשפעה בלתי הוגנת שהפעיל הנתבע עליו.

 

1. לטענתה, אביה המנוח היה מדוכא ומבולבל, כך שלא ערך את הצוואה בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי, שכן לא היה מודע לפעולותיו.

 

1. התובעת גורסת כי קיים חשש כבד כי הנתבע היה מעורב בעריכת הצוואה, חשד המתעורר נוכח סירובו של הנתבע לשתף פעולה עם אחיותיו בעניין הצוואה וכן בשל העובדה כי הסתיר את הצוואה.

 

1. לגרסת התובעת, בעודו של אביה בחיים, הוא היה אומר לה כי "רכושו יחולק באופן שווה בין שלושת הילדים".

 

1. הנתבע בודד את אביהם המנוח וניתק אותו מהסביבה, על מנת שיוכל להשתלט על רכושו.

 

1. את כלל ההחלטות ביחס לאב המנוח, היה מקבל באופן בלעדי, ללא שהיה משתף ומתייעץ עם אחיותיו. כך למשל, הנתבע העביר את האב המנוח לבית אבות בקיבוץ, על דעת עצמו ומבלי ליידע ו/או להתייעץ עם אחיותיו (התובעת וח') .

 

1. לאחר מכן, הנתבע שוב העביר את האב המנוח מבית האבות בקיבוץ לבית אבות אחר, מבלי שיידע ו/או התייעץ עם אחיותיו. כאשר, תחילה, הנתבע סירב לומר לתובעת היכן אביהם המנוח נמצא ורק לאחר שהופעל עליו לחץ מצד בעלה של התובעת, אמר כי הוא נמצא בבית אבות בעיר, ללא שנקב בשם בית האבות.

 

את מיקומו המדויק ביררה באמצעות הטלפון והאינטרנט.

 

1. לטענת התובעת, עוד כשאימה הייתה בחיים, הנתבע נהג להטיל מרות בבית הוריו וכפה עליהם לפעול כרצונו. למעשה, הוא ניהל את חייהם, והוריה המנוחים לא היו מקבלים החלטות, ללא אישורו של הנתבע.

 

1. זאת ועוד, הנתבע ניהל את ענייניהם הכספיים של הוריהם המנוחים ואף ניהל את הנהלת החשבונות של המספרה.

 

1. לטענתה, הנתבע השליט טרור בכל הקשור להתנהלות הכספית של הוריהם המנוחים ואף מנע מהם לסייע כלכלית לה ולאחותה.

 

1. תקופה קצרה לאחר שאמה הלכה לעולמה, חלה הידרדרות במצבו של אביה המנוח, שהלכה והחמירה עם השנים. אביה המנוח החל להתכנס בעצמו והפך להיות אדיש כלפיי סביבתו. התובעת טוענת כי הנתבע ניצל את בדידותו של האב המנוח על מנת להעמיק את יחסי התלות בינו לבין האב המנוח.

 

1. לגרסת התובעת, אביה המנוח לא פעם התבטא בפניה כי "ז' השתלט על חיי".

 

1. התובעת טוענת כי בערוב ימיו, אביה המנוח היה מדוכא ומבולבל מאוד  וזמן קצר לאחר שעבר לבית האבות בעיר, הפך להיות במצב סיעודי. 

 

1. באשר לעסקת מתנה – טוענת התובעת כי יש להורות על ביטול עסקת המתנה, היות ואביה המנוח לא היה רשאי להעביר לנתבע את מלוא הזכויות בחנות, מכוח הלכת השיתוף החלה על הוריה המנוחים. שכן, הוריה נישאו כדמו"י בשנת 1948 והחנות נרכשה על ידם בשנת 1965, כך שמחצית מהזכויות בחנות שייכות לאם המנוחה.

 

1. לדידה של התובעת, כלל לא ידעה אודות צו הירושה שהוצא בשנת 2001 ביחס לעיזבון של אמה, כאשר עובדה זו נודעה לה במסגרת ההליכים דנא.

 

1. עוד נטען על ידה כי רק בסמוך להגשת ההתנגדות נודע לה כי החנות הייתה רשומה על שם אביה המנוח, במשך כל השנים.

 

1. לגרסת התובעת, הנתבע כפה על אביהם המנוח להעביר לו את החנות במתנה. הוא הפעיל על האב המנוח לחץ, תוך כדי שהוא מנצל את התלות שאביהם המנוח פיתח בו.

 

1. הנתבע ניצל את מצבו הנפשי של האב המנוח והחתים אותו על הסכם המתנה, ללא שהיה מודע על מה הוא חותם.

 

1. לחילופין, טוענת התובעת כי החתימה המתנוססת על גבי הסכם המתנה אינה נחזית להיות החתימה של אביה המנוח.

 

1. תמ"ש 54768-08-10 – לטענת התובעת, בעקבות צו גילוי מסמכים התקבלו מסמכים בנקאיים מהם עולה כי הנתבע ביצע משיכות מחשבונו של המנוח, החל משנת 2006, התקופה בה שהה האב המנוח בדיור מוגן, וזאת באמצעות ייפוי כח שניתן לו עוד ביום 22/01/01. משנת 2006 אביה המנוח לא ביצע פעולות כספיות כלל, היות ולא היה ביכולתו לעשות כן. וזאת בפרט שבדיור המוגן סופקו לו כל צרכיו והתשלום לבית האבות נעשה באמצעות הוראת קבע ,כך שלא קם לו אף הצורך לבצע פעולות בנקאיות.

 

1. המשיכות התבצעו לרוב באמצעות משיכת כספים במזומן בסניפים השונים, באמצעות שיקים עצמיים, שיקים בנקאיים עצמאיים , שיקים לצדדי ג, העברות כספים לקופות גמל, העברות כספים לחשבון חדש בבעלות הנתבע ומשיכות רבות של סכומים קטנים בכספומט. ולמחרת  פטירת האב המנוח, הנתבע משך מחשבונו 5,000 ₪.

 

 

1. תמ"ש 51432-02-12 – לטענת התובעת, בהתאם לצו גילוי מסמכים המורחב אשר ניתן על ידי בית משפט, התקבלו מסמכים מחברת הביטוח ,מהם עלה כי ע"ש המנוח היו שתי קופות גמל: אחת  נפתחה ביום 16/11/1967 ואחת נפתחה ביום 12/08/1981, כאשר המוטב בקופת הגמל הראשונה הייתה האם המנוחה ואילו בקופת גמל השניה לא צוין מוטב, כך שהמוטבים של קופת גמל זו הם היורשים החוקיים של האב המנוח.

 

1. עוד עלה מהמסמכים שהתקבלו מחברת הביטוח כי ביום 03/07/06, בעת שהאב המנוח היה מצוי במצב דמנטי, הנתבע החתים את אביהם המנוח על טופס שינוי מוטבים בקופות גמל ,מהאם המנוחה לנתבע.

 

1. לטענת התובעת, כעבור 18 ימים ממועד פטירת האב המנוח, הנתבע מיהר להוציא תעודת פטירה על מנת שיוכל לפנות לחברת הביטוח בכדי לפדות את כספי קופות הגמל. ביום 05/03/09 (32 ימים לאחר פטירת האב המנוח) הנתבע פנה לחברת הביטוח בבקשה למשיכת כלל הכספים שהיו מופקדים ושלשל לכיסו סכום עתק של 1,466,808 ₪, שהועבר לחשבונו ביום 17/03/09.

 

1. לטענת התובעת,  גניבות הכספים הללו על ידי הנתבע, יש בהן כדי ללמד על התנהגותו של הנתבע כלפיי הוריהם המנוחים, במשך כל השנים, וכל זאת לשם בצע כסף.

 

גרסת הנתבע

 

1. לטענת הנתבע, התובעת ניהלה מערכת יחסים עכורה ארוכת שנים עם אביהם המנוח. היא התנכרה אליו במשך ה – 20 שנים האחרונות, מאז שאימם המנוחה נפטרה. היא כמעט ולא ביקרה אותו, לא הייתה מתקשרת לדרוש בשלומו ואף סירבה למסור לבתי האבות את הטלפון שלה. גם האב המנוח לא מצא לנכון להרים לתובעת טלפון במהלך תקופת שהותו בדיור המוגן.

 

1. חרף התנכרותה אליו, לא היססה וביקשה ממנו כספים וכאשר אביהם המנוח סירב להיענות לבקשותיה, לא בחלה באמצעים ואף מנעה ממנו לראות את ילדיה, אשר לאורך תקופה היו נכדיו היחידים.

 

1. גם בערוב ימיו, לא הגיעה לבקרו ולהיפרד ממנו.

 

1. לטענתו, הוא זה שטיפל באביו המנוח ודאג לו, שכן בנותיו (התובעת וח') התנערו מכל אחריות ולא היו עמו בקשר. כאשר האב המנוח עבר לדיור מוגן, הוא היחיד משלושת ילדיו שליווה אותו ותמך בו. וכשהפך לסיעודי, הוא זה שמצא עבורו בית אבות סיעודי סמוך למקום מגוריו והוא טיפל בו במסירות עד יומו האחרון .

 

1. לגרסת הנתבע,  האב המנוח כלל לא היה אדם בודד. היה לו סדר יום ואף היה נפגש עם מכרים בני גילו .

 

1. באשר למצבו הנפשי של המנוח, טוען הנתבע כי  מצבו הנפשי של אביו המנוח היה יוצא מן הכלל עד ליום 30/07/06, בו נפל בחדרו בקיבוץ, וזאת עולה לטענתו מתיקיו הרפואיים של המנוח, שהתקבלו מבתי האבות, ומבתי החולים.

 

1.   כך, שבמועד עריכת הצוואה האב המנוח היה צלול והצוואה נערכה מתוך רצונו החופשי. בדגש על כך שהצוואה כלל אינה מקפחת את התובעת.

 

1. ביחס לחנות, טוען הנתבע כי האב המנוח רכש את החנות בטרם נישא לאמו. עצם רישום החנות על שם האב המנוח בלבד מצביעה על כך שההורים המנוחים הסכימו ביניהם שהחנות היא רכושו של האב המנוח בלבד, שכן יתר נכסיהם של ההורים המנוחים נרשמו על שם שניהם.

 

1. האם המנוחה ידעה שהאב המנוח רוכש את החנות ואילו סברה כי מחצית מהחנות שייכת לה, הייתה עומדת על כך שחלקה יירשם.

 

1. לגרסת הנתבע, הוא ניהל את חשבונות החנות והגיש דו"חות לרשויות המס ולביטוח לאומי וזאת לבקשת אביו המנוח, כאשר האב המנוח ניהל את הכספים של המספרה, לבדו.

 

1. הנתבע טוען כי האב המנוח העביר לבעלותו את החנות במתנה, מתוך רצונו החופשי, וזאת לאחר 25 שנים, בהן עזר לאביו המנוח בניהול החנות, ללא תמורה.

 

1. האב המנוח ייעד לו את החנות עוד בהיותו נער צעיר, והדבר משתקף אף בצוואתו משנת 1997.

 

1. ביחס לתביעה הכספית, טוען הנתבע כי הוא מחזיק בידיו ייפוי מאביו המנוח, משנת 2001, עליו ידעה התובעת מזה שנים ארוכות.

 

1. לדידו של הנתבע, הוא לא עשה שימוש בייפוי כח עד ליציאתו של אביו המנוח לדיור מוגן, בשנת 2006. והחל לעשות שימוש בייפוי הכח לבקשת אביו המנוח.

 

1. כאשר האב עבר להתגורר בדיור מוגן, הוא העניק לנתבע במתנה את דמי השכירות של החנות והוא טיפל בו לבדו. לטענתו, האב המנוח רצה להעניק לו במתנה את דמי השכירות של החנות עוד קודם לכן, אולם הוא לא הסכים.

 

1. לטענתו, אף ביומו האחרון של אביו המנוח, הפקיד את דמי השכירות של החנות לחשבונות של האב המנוח.

 

1. עוד טוען הנתבע כי בשנת 2006 האב המנוח העניק לו ייפוי כח נוטריוני, לפעול בשמו באופן מלא. מה עוד ששנים קודם לכן, האב המנוח העניק לו ייפוי כח לכספת אותה שכר, אולם מעולם לא עשה בו שימוש כלשהוא.

 

1. ביחס לסכום בסך של 70,219 ₪, אשר נמשך מחשבונו של האב המנוח לפני ה – 19/01/06, טוען הנתבע כי סכום זה נמשך על ידי אביו המנוח, כך שלתובעת אין כל עילה לתבוע סכום זה.

 

1. כמו כן, טוען התובע כי סך של 32,200 ₪ הן הוצאות אשר הוציא כנגד קבלות, כגון תשלום למתווך, התקנת סורגים בבית, ביטוח חנות, הוצאות קבורה וכו'.

 

1. עוד טוען הנתבע כי את הארנונה שילם במזומן מהכספים שמשך.

 

1. סך של 42,000 ₪, אותם הפקיד לקופות גמל במשך 3 שנים, הם אותם סכומים שנהג אביו המנוח להפקיד לקופות גמל, מידיי שנה.

 

1. לגרסת הנתבע, התובעת רשאית לתבוע עד סך של 132,976 ₪, שזהו חלקה בעיזבון ותחת זאת, ניפחה את תביעתה ותבעה סכום אסטרונומי.

 

1. הנתבע מוסיף וטוען כי ביום  30/07/06, חתם האב המנוח על טופס שינוי מוטבים בקופות גמל, בעודו צלול לחלוטין ומודע למעשיו. כך, שפעולה זו נעשתה מתוך בחירתו ורצונו החופשי.

 

1. ביום 30/07/06 האב המנוח נפל בחדרו ומאותו מועד, חלה הדרדרות במצבו.

 

 

ד.         דיון והכרעה

 

ביחס לכשרות הצוואה – עליי להכריע בשלוש סוגיות:

כשירות המנוח לצוות, בחינת פסלות הצוואה מפאת השפעה בלתי הוגנת, ומידת מעורבות הנתבע בעריכת הצוואה

 

המתווה הנורמטיבי

 

1. סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן:

 

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או   

תרמית – בטלה".

 

1. הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813).

 

1. כלל יסוד הוא במשפט הצוואות שיש לכבד את רצונו של המת. מצווה היא לקיים את דברו ואנו החיים נעשה לחלוקת רכושו לאחר מותו כרצונו וכבקשתו. במה דברים אמורים? ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה , שהרי  רק רצון אמיתי ועצמאי וחופשי הוא רצון המצווה. ואילו במקום בו נפל פגם ברצון המת, מצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה, אלא רכושו יחולק עפ"י חוק הירושה (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט (1) 318).

 

1. ולדבריו של הנשיא (בדימוס) שמגר שנאמרו בע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן ואח', פ"ד לט(4) 769:

"מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר... הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.

 

...היסוד הבלתי הוגן אשר בהשפעה, שסעיף 30לחוק הנ"ל מזכיר אותה, ביטויו יכול להיות, בין היתר, בניצול של תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה - לצורך עריכת מעין תכתיב בדבר תוכן הצוואה, הנראה כנכון וכרצוי למי שמשפיע את השפעתו על החולה".לאמור: כאשר המצווה הוא כחומר ביד היוצר - והיוצר הוא זולתו - יראה בית המשפט את הצוואה כבטלה מעיקרה."

 

1. הנטל הוא אפוא על המבקש לפגום בקיומה של צוואה, להוכיח כי המצווה עשה את צוואתו (או הוראה בה) מחמת השפעה בלתי הוגנת. והנה, על גבו של נטל זה באה ההלכה והוסיפה חזקה לעניין קיומה או אי-קיומה של השפעה בלתי הוגנת. וכך אמר כב' השופט ברנזון בע"א 423/75 בן נון בענין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח' ,פ"ד לא (1)372, בעמ' 378 (להלן: "פרשת בן נון")  :

 

"לפי חוק הירושה אין אצלנו כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. על-כן נקבע הכלל, כי המתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שהיא נערכה עקב השפעה כזאת. (ע"א 190/68, סוטיצקי נ' קלינבורט). ואולם גם אצלנו, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה".

 

1. הלכה זו מלווה אותנו מאז ניתנה בשנת 1976, ובתי המשפט הלכו בדרך שכבשה.

 

1. הלכה זו היא בת השכל הישר, וייעודה להיות לעזר לבית המשפט להכריע כיאות בנסיבות שבהן הראיות, כמעט לעולם, לא תהיינה אלא ראיות נסיבתיות בלבד. "אכן, אם היחסים בין המנוח לבין זולתו היו כאלה שהזולת שלט בחייו של המנוח ועל פיו נשק דבר; אם המנוח היה תלוי לחלוטין או באורח מהותי בזולתו; אם המנוח כמו נעטף כולו בידי זולתו; עד "שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי..." כי אז אך סביר הוא להניח, לכאורה, שהצוואה תיכתב לטובתו של אותו זולת ותהיה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת" (ראה: פרשת בן נון).

 

מן הכלל אל הפרט

 

ד- 1      האם המנוח היה כשיר לצוות

 

1. האב המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 07/09/1997, בה הורה כי רכושו יחולק באופן שווה בין שלושת ילדיו, למעט החנות, אותה הוריש לנתבע, באופן בלעדי ואף ציין בצוואתו כי "למען הסר ספק, לבנותיי לא יהיה כל חלק או כל זכות שהיא שהוא בחנות." (סעיף 3 לצוואה).

 

1. ביום 22/10/03 האב המנוח הוסיף תוספת לצוואה, בה ציין כי מאז עריכת הצוואה, העביר לנתבע את הזכויות בחנות, כך שקיים את האמור בצוואתו (סעיף 3 לתוספת לצוואה).

 

1. לטענת התובעת, האב המנוח לא היה מודע למעשיו והצוואה לא נערכה מתוך רצונו החופשי, כך גם התוספת לצוואה. מכאן, שיש לפסול את הצוואה והתוספת לה.

 

1. ביום 28/12/12 מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר א.ו, אשר בחן את מצבו הרפואי, הקוגנטיבי, הנפשי והמנטלי של המנוח, נכון ליום 07/09/97, מועד עריכת הצוואה, ונכון ליום 22/10/03, מועד עריכת התוספת לצוואה. 

 

1. עפ"י חוות דעתו של המומחה, משנת 1997 ועד שנת 2005, דהיינו עד התקופה בה נכנס לדיור מוגן, המנוח היה עצמאי ותפקד לבדו. אין כל עדות לירידה תפקודית וכן אין כל עדות לירידה קוגניטיבית בתקופה זו (עמ' 7 לחוות דעתו של המומחה).

 

 

1. ביחס לצוואה מיום 07/09/97 והתוספת לצוואה מיום 22/10/03, עולה מחוות דעתו של המומחה: "נראה כי בתאריכים אלו היה ביכולת מלאה להבחין בטיבו של מסמך, להחליט כל החלטה ולנהל את ענייניו כרצונו."

 

1. בעדותו העיד המומחה כי:  "יש הבדל בין הדרדרות קוגניטיבית תפקודית שהתחילו לראות אותה לבין יכולת להבין מצב, אני לא רואה פה עד סוף 2005 לפי הסבירות שהיה איזשהו שינוי ביכולת להבין מצב, ככה נראה לי מהדבר הזה. היה שינוי ומשהו קורה אבל עדיין שאתה יושב האדם מבין ויודע מה הוא רוצה להגיד , ככה נראה לי בשלב הזה."(עמ' 98, שורות 27-30). 

 

1. עו"ד ע.מ, שהיה עד לצוואה, הצהיר בתצהירו:

"מתוך היכרותי זו של שנים רבות את המנוח, הצלחתי לעמוד על אישיותו של האיש :  מדובר היה באדם דעתן, אשר ידע היטב לעמוד על דעתו ורצונותיו.

בעת פגישותינו מזמן לזמן ובשיחות שנתקיימו בינינו נהג, בין היתר, לספר לי על בנו ומערכת היחסים הקרובה ביניהם.

בעת החתימה על הצוואה שנעשתה במשרדי, הגיע המנוח למשרדי לבדו, חתימת המנוח על הצוואה נעשתה בנוכחותי ובנוכחות עו"ד י. ק.

במעמד חתימת צוואתו של המנוח על ידו, הצהיר המנוח בפני ובפני עו"ד ק'  כי זו צוואתו והוא היה בדעה צלולה.

אני השתכנעתי שהצוואה שנחתמה ע"י המנוח בנוכחותו ובנוכחות עד נוסף, ביטאה בצורה מלאה ומדוייקת את רצונותיו".

 

1. עו"ד ע.מ העיד כדלקמן:

"ש. כשחתם על הצוואה היה המנוח בין 81, האם הצעת לו לקבל אישור ממומחה רפואי לגבי מצבו הקוגניטיבי?

ת. לא.

ש. האם הצעת לו לצלם את האירוע?

ת. לא.

ש. הוא פנה אליך לבד או עם ז'?

ת. מעולם לא נכנס אדם שחותם על צוואה אליי עם אדם אחר .

ש. אתה מציין בסעיף 7 שהוא היה דעתן. אתה טוען שבשנת 97 היה דעתן או בשנים שהכרת אותו בקדמת דנא. האם יכול להיות שבשנים האחרונות שלו לאחר פטירת אשתו הוא לא היה כ"כ דעתן?

ת. לא יודע מתי נפטרה אשתו. בכל עת שפגשתי בו הוא היה דעתן." (פרוטוקול מיום 10/12/13          עמ' 246, שורות 12-21) .

 

1. מתצהירו ועדותו של עו"ד מ' עולה כי המנוח היה צלול במועד עריכת הצוואה וכי הנתבע לא היה נוכח במועד עריכתה. עדותו של עו"ד ע.מ הייתה עקבית ולא נסתרה.

 

1. במסגרת עדותה, נשאלה התובעת אודות מצבו של אביה המנוח, בעת עריכת הצוואה, אותו הגדירה כ"לא טוב":

"ש. את כותבת מצב פיזי לא טוב משנת 97 כאשר את אומרת שרק משנת 2005 היה צורך להכניסו לבית אבות?

ת. כתבתי מצב פיזי לא טוב כי לקח כדורים. והיה לו לחץ דם. הוא לא הרגיש הכי טוב. גם בשנת 97 היה לוקח כדורים . לחץ דם בטוח היה לו בשנת 97. גלקומה אני לא זוכרת. אני לא מכירה את הכדורים, ראיתי אותו לוקח כדורים. כשלוחצים עליך ומאיימים עליך.. אני לא מכירה את אבא שלי במצב כזה.

ש. את הרי לא יודעת איזה כדורים הוא לוקח, אז איך את יכולה לקבוע שמצבו הפיזי לא אפשר לו להבין טיבם של מסמכים משנת 97?

ת. אני מדברת על התחושות הכלליות. זה גם פיזי. עובדה שאחרי שנה הפסיק לעבוד. ראיתי אותו, הוא היה עייף וחלש. זו חולשה פיזי. לא הגדרתי טוב." (פרוטוקול מיום 19/02/13, עמ' 31, שורות 5-8,9-14).

 

1. התובעת אינה מצביעה על כושר שיפוט לקוי אצל האב המנוח. היא מתארת אדם שסבל מבעיות לחץ דם ומחולשה כללית, אולם אין מדובר באדם שאינו מודע למעשיו ובעל כושר שיפוט לקוי.

 

1. זאת ועוד. כאשר התבקשה התובעת להסביר מדוע לא משך הנתבע כספים ולא פעל בחשבון המנוח עד לכניסתו לדיור מוגן, השיבה כי : "בשנים האלה לפני שאבי נכנס לבית אבות אבי בדק את החשבון. המשיב רצה להראות את אמינותו, שהוא אמין, מול אבא" (עמ' 80 ש' 23-24). באם, כטענת התובעת,  המנוח  נכון לאותה תקופה הקפיד לבדוק את חשבונות הבנק שלו, ניתן להניח כי מצבו אפשר לו לערוך צוואה.

 

1. עדותה של התובעת מחזקת אפוא את מסקנת המומחה, לפיה האב המנוח היה כשיר משפטית לחתום הן על הצוואה והן על התוספת לצוואה. הוא היה צלול בדעתו והבין את משמעות מעשיו.

 

1. על כן, מסקנתי היא כי המנוח היה כשיר לצוות וכן היה כשיר לחתום על התוספת לצוואה. המנוח ערך את הצוואה והתוספת מתוך מודעות למעשיו.

 

1. טענת התובעת, לפיה האב המנוח לא היה מודע למעשיו בעת עריכת הצוואה, נדחית.

 

ד- 2             השפעה בלתי הוגנת

 

1. עוד טוענת התובעת שיש לפסול את הצוואה והסכם המתנה מחמת השפעה בלתי הוגנת.

 

1. לדידה, הנתבע הפעיל על האב המנוח השפעה בלתי הוגנת. הוא ניצל את העובדה שהאב המנוח היה אדם קשיש, מבולבל ותלוי בו רגשית וגרם לו, בניגוד לרצונו, לערוך צוואה בצורה לא שוויונית.

 

1. הנתבע גרם לאב המנוח לפתח בו תלות ולבודד אותו, וכל זאת במטרה לעשוק אותו.

 

1. לטענת הנתבע, הוא לא ידע אודות הצוואה .

 

1. "ש. איפה היית כשאבא חתם את הצוואה?

 

ת. לא יודע.

ש. הוא לא סיפר לך שהוא מתכוון לחתום על צוואה?

ת. לא.

ש. שיתף אותך בנושא עריכת הצוואה?

לא. (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 150, שורות 9-10, 15-18).

 

92. ובהמשך:

"ש. אתה לא ביקשת ממנו שיצווה לך את החנות?

 ת. נכון.

 ש. הוא הכל עשה מיוזמתו?

 ת. כן.

 ש. אבל עם זאת, אמרת, בהרבה מקומות אחרים שמימים ימימה החנות   הזו הייתה מיועדת לך.

ת. נכון.

ש. זאת אומרת שזה היה מתבקש לעשות זאת, לדעתך. הוא היה אמור לעשות זאת.

ת. הצוואה אמרה את מה שאבי אמר הרבה שנים.

ש. אתה יודע כי החנות מגיעה לך. אתה לא יודע כי יש צוואה, עד... מתי ידעת שיש צוואה?

ת. אני חושב שזמן קצר לאחר שהוא עשה אותה הוא אמר לי שהוא היה אצל עו"ד מ' ועשה צוואה ושהוא נותן לי את החנות וכל היתר שווה בשווה, אחרי גיל 120. ואחרי גיל 120 שלו, אני אדע מה לעשות. (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 153-154, שורות 1-3, 14-26).

 

93. על פי גרסת הנתבע, הוא לא היה נוכח במועד עריכת הצוואה והאב המנוח גם לא שיתף אותו בכוונתו לערוך צוואה, אלא לאחר מעשה.

 

94. גרסתו זו של הנתבע עולה בקנה אחד עם עדותו של עו"ד מ', לפיה אף אחד לא נכח עם המנוח בעת עריכת הצוואה.

 

95. לגרסת התובעת, לנתבע הייתה שנים רבות שליטה מלאה בענייניו של המנוח הוא ניהל את ענייניהם הכספיים של ההורים, והוא זה שהיה ממונה על ניהול הכספים והנהלת החשבונות של המספרה. ולעת זקנתו של המנוח, הוא ניצל שליטה זו, על מנת להטיל את מרותו על המנוח

והגביר את פעולות ההשתלטות והלחץ על המנוח. כך בחינה של המסמכים והראיות שהוגשו מלמדת כי הנתבע הגביר את אחיזתו במנוח במהלך השנים. עוד בשנת 1993 קיבל הנתבע גישה לכספת של המנוח, בשנת 1995 כאשר הושכרה החנות לראשונה הוכח כי הנתבע הוא זה שניהל את המו"מ להשכרת החנות מול הגב' ש.א, ובהמשך קיבל הנתבע בשנת 2001 יפוי כח לחשבון הבנק של המנוח ולבסוף אף הוחתם המנוח על יפויי כח נוטוריוני ביום 5.5.06. גם הצוואה והסכם המתנה הינם לשיטתה תוצאה של תלות.

 

96. עוד טוענת כי המנוח היה מבודד חברתית, ומצבו זה הקל על הנתבע להשתלט על המנוח ורכושו. התובעת מצביעה על סיטואציות שונות בהן לדעתה באה לידי ביטוי שליטתו של הנתבע במנוח.

 

97. הנתבע מכחיש את טענותיה. לשיטתו טענותיה הקשות מתייחסות לתקופה ארוכה של מעל ל- 20 שנים, ללא אסמכתא או עדות כלשהיא, מחייבות את הטוענת אותן לפנייה לערכאות עוד בימי חייו של המנוח. משלא עשתה כן, משמע שלא היו לה זכויות או שוויתרה עליהן ביודעה כי די היה בעדות אביה על מנת לדחות את טענותיה, הן לגבי מצבו הנפשי והן לגבי מערכת היחסים בתוך המשפחה.

 

98. בפסיקה נקבעו מבחני עזר שנועדו לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ראה ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש, פ"ד מט (2) 441, 451, דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813 (להלן: הלכת מרום) וע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338). בהלכת מרום נפסק כי על הראיות המבססות את עילת ההשפעה הבלתי הוגנת להיות משמעותיות "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו". לצורך כך נקבעו מבחני עזר אשר לאורם ניתן לבחון את הטענה להשפעה בלתי הוגנת בענייננו:

תלות ועצמאות – נקבע על ידי מומחה בית משפט כי בעת עריכת הצוואות והסכם המתנה היה המנוח כשיר ועצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית – הכרתית.

" 1997 עד סוף שנת 2005 – דהיינו עד התקופה הסמוכה שלפני כניסתו לדיור המוגן בקבוצת כינרת, בתקופה זו אין כל עדות לירידה תפקודית. מר נאור היה עצמאי ותפקד לבדו בביתו. היה בהשגחת רופא משפחה...עמד בכל המטלות הנדרשות ממנו וניהל חייו עצמאית. אין כל עדות לירידה קוגניטיבית בתקופה זו".

ויוזכר כי המנוח התגורר בגפו כאשר כל ילדיו לרבות הנתבע, מתגוררים בערים אחרות, ולכן היה עליו לנהל את כל ענייניו עצמאית בכוחות עצמו.

תיקו הרפואי של המנוח בקופ"ח כללית מתעד עשרות ביקורים סדירים ויזומים של המנוח אצל רופא המשפחה, אחיות ורופאים מקצועיים. בתיק הרפואי אין בדל של ראייה לפגיעה קוגניטיבית או נפשית או התרשמות מהיותו של המנוח סובל מדיכאון. בשנת 2002 כאשר נזקק המנוח לטיפול רפואי בבית חולים הוא לא הסתפק בשירותי הרפואה הציבורית במקום מגוריו, אלא פנה לרפואה פרטית בבית החולים הדסה ובי"ח אלישע.

עם כניסתו לדיור מוגן נבדק המנוח על ידי רופא ואחות ונמצא צלול, כאשר מודגש כי הוא לא "דכאוני". גם סיכום מצבו הרפואי על ידי רופאו האישי מקופ"ח כללית מעיד על אדם צלול לחלוטין ללא כל בעיה מנטאלית כלשהיא.

 

תלות וסיוע – הנתבע אכן סייע למנוח אך לא הוכח כי המנוח היה תלוי בו, לכל הפחות עד למעברו לדיור מוגן. זאת ועוד. חרף העובדה כי לנתבע היה יפויי כח לחשבון הבנק עוד בשנת 2001, לא הוכח כי הוא ביצע פעולות בחשבון המנוח עובר ליציאתו לדיור מוגן.

דפי חשבון הבנק של המנוח מעידים כי הוא פעל לבדו בחשבון הבנק שלו וניהל את ענייניו בכוחות עצמו עד ליציאתו לדיור מוגן. הוא הפקיד את שכר הדירה מהחנות במועדו משך כספים באופן סדיר לצרכיו, שילם את המיסים במועדם ומסר בזמן את הקבלות לשוכרי החנות.  ביום 30.6.03 כשנה לאחר המועד בו נתן את החנות במתנה לנתבע, רכש המנוח לעצמו חלקת קבורה בבית העלמין הישן בטבריה.

 

קשרי המצווה עם אחרים – אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת הרלוונטית לצוואות והסכם המתנה היה המנוח מסתובב בעיר, יצא לבית הכנסת, לקניות או לבנק. המנוח הגיע לעורכי דין שערכו את הצוואה ואת הסכם המתנה באופן עצמאי, הביא מדי חודש לשוכרת של  החנות את החשבונית (פרוטוקול מיום 10/4/14 עמ' 124 ש' 18 עדותה של גב' ש.א). המנוח היה איש יושב בית  לא הרבה לארח  ולא להתארח, אך לא הוכח כי היה מבודד חברתית כטענת התובעת. 

 

נסיבות עריכת הצוואה – הצוואות והסכם המתנה נערכו על ידי עורכי דין ותיקים ללא השתתפות הנתבע בעריכתן. למנוח הייתה יכולת החלטה חופשית וקביעה בענייניו והעידו על כך עוה"ד מ'.

 

99. מהאמור עולה,  כי  המנוח  היה  אדם  צלול, עצמאי  החי  בגפו  וניהל את  ענייניו בכוחות

עצמו. טענת התובעת לגבי מצבו הנפשי של המנוח לא נתמכה באף עדות חיצונית או בראייה, למעט עדות בעלה שהינו בבחינת עד מוטה לטובתה. התובעת גם לא צירפה ראיות המעידות על השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבע, אלא הינה מסתמכת על דברי המנוח, לפיהם "אני מחלק הכל שווה בשווה". (פרוטוקול מיום 04/03/13, עמ' 63, שורות 15-24).

מנגד העידו שלושה עדים אשר הכירו היטב את המנוח, שני עורכי הדין מ' אשר ערכו את הצוואה והסכם המתנה והשוכרת לחנות אשר זומנה להעיד לבקשת התובעת. איש מהם לא העיד כי קיימת פגיעה כלשהיא במצבו הנפשי או הקוגנטיבי של המנוח.

 

100. זאת ועוד. לא הוכח כי הנתבע פעל להרחיק את המנוח מבנותיו בתקופת שהותו בגפו בדירתו. התובעת העידה כי הגיעה לבקר את המנוח בביתו בשנת 2003, בעלה העיד כי בשנת 1997 ארחו את המנוח בליל הסדר ובשנת 2002 ליווה את המנוח לבית החולים. גם לא הוכח כי הנתבע מנע מהתובעת מלבקר את המנוח בשני בתי האבות בהם שהה.

 

101. הסתכלות כוללת על היחסים בתוך המשפחה מצביעה על כך שהמנוח היה מקורב לבנו. הנתבע היה מסור לאביו, סייע בידו וטיפל בו  לעת זקנתו. התובעת העידה לעניין הקשר : "הנתבע היה יותר קרוב לאבי ואני הייתי יותר קרובה לאימי" (פרוטוקול מיום 19.2.13 עמ' 32 ש' 27). בין התובעת למנוח היו יחסים תקינים, לא הוכח כי היה נתק כטענתו של הנתבע, ולא הוצגו כל ראיות כי היה סכסוך ביניהם, ואולם ביקוריה  אצל אביה המנוח לא היו תכופים וגם הקשר הטלפוני לא היה לעיתים קרובות. התובעת העידה כי שהתה תקופות ארוכות בחו"ל בשל עבודתה, ועל כן ביקרה את אביה כשהיה מתאפשר לה, וזו גם הסיבה שנעדרה מאירועים משפחתיים (כמו חתונת הנתבע) והעדרם של בני המשפחה בבר המצווה של בניה.

 

102. לאור סקירת המכלול, לא שוכנעתי כי נכון למועד עריכת הצוואה, התוספת לצוואה והסכם

  המתנה המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבע.

 

103. אציין כי גם לא מצאתי את הצוואה כבלתי הגיונית או כמנשלת. למעט החנות אותה הוריש לנתבע, חילק המנוח את כל שאר נכסיו, בית המגורים, מגרש על הכרמל וחשבון הבנק בחלקים שווים בין ילדיו. לו המנוח אכן היה נתון לשליטה מוחלטת של הנתבע, אזי ייתכן ובהשפעתו הייתה נערכת חלוקה אחרת.

 

104. עוד אוסיף, כי גם לאחר יציאתו של המנוח לדיור מוגן, התרשמתי כי הנתבע היה הבולט מבין ילדיו, אשר ליווה אותו, התקשר אליו, ביקר אותו ודאג לו. מסמכי הדיור המוגן ופלט השיחות הנכנסות והיוצאות מחדרו של המנוח בדיור המוגן, שצורפו כנספחים לתצהיר הנתבע, תומכים בכך.

 

 

105. התובעת ואחותה כלל אינן מוזכרות בתיקו של המנוח בדיור המוגן, ובפלט שיחות הטלפון שלו נרשמה רק שיחה אחת בין התובעת למנוח, כשבועיים לאחר מעבר המנוח לדיור המוגן.

לאורך כל תקופת שהותו של המנוח בדיור מוגן, במשך שמונה חודשים, אין תיעוד של שיחת טלפון יוצאת מהמנוח לתובעת לעומת כ- 270 שיחות טלפון יוצאות ממנו אל הנתבע. מספר דומה של שיחות נרשם מהנתבע  למנוח. התובעת אף לא השאירה את מספר הטלפון שלה בדיור המוגן, ובכך לא אפשרה ליצור קשר עימה (פרוטוקול מיום 19/2/13 עמ' 43 ש' 17-23). כך כשנשאלה התובעת מהו המספר של בית האבות בקיבוץ, השיבה "לא ידעתי בשנת 2010, לא זכרתי את המספר, חשבתי שזה היה המספר" (פרוטוקול מיום 04/03/13, עמ' 60, שורה 27). בהמשך, טענה כי הייתה מתקשרת מהעבודה לבית האבות בקיבוץ, לומר לאביה המנוח חג שמח ושבת שלום, ידעה את המספר הישיר והייתה משוחחת עם המנהלת, אולם כשנתבקשה להראות בפלט השיחות מתי התקשרה, שינתה גרסתה וטענה שמעט מאוד הייתה מתקשרת לשלוחה, כי לא השיגה אותו שם ולרוב הייתה מתקשרת לחדר המרכזי (פרוטוקול מיום 19/02/13, עמ' 43-44, שורות 1-10, 24-29). אלא שגם את המספר לא זכרה ולא מצאה (עמ' 59 ש' 17).

 

106. כאשר הפך המנוח לסיעודי, הנתבע מצא עבורו בית אבות הסמוך למקום מגוריו וטיפל  בו

במסירות עד יומו האחרון. מעבר המנוח בוצע בזמן שהתובעת שהתה בנסיעה בחו"ל מטעם

העבודה. אמנם, התובעת טוענת כי מעבר המנוח מבית אבות בקיבוץ לעיר היה ללא ידיעתה ונגד רצונה, ואף טוענת כי הנתבע הסתיר ממנה את מקום בית האבות אותו מצאה בכוחות עצמה, ואולם, לא נטען כי הנתבע מנע מבעדה לבקר את המנוח.

 

 

107. על היחסים בין הנתבע למנוח ועל טיפולו המסור בו ניתן ללמוד מרישומי תיק בית האבות בעיר (שצורפו כנספח ז לתצהירו של הנתבע).כך למשל, מפרוטוקול ישיבת צוות מקצועי מיום 02/09/07 מצוין כי "בן מסור מבקר לעיתים קרובות גם עם ילדיו", ובישיבת צוות רב תחומית מיום 30.4.08 "בן מבקר וגם מצלצל, שואל ומתעניין, יודע לבקש כשצריך". ובישיבת צוות רב תחומית מיום 14/12/08 "הבן היחיד בקשר עם האב, הוא מבקר לעיתים קרובות ודואג לאביו." ומנגד מיום 31.12.08 "2 בנות שאין להן קשר עם האב".

 

108. כאשר נשאלה התובעת ביחס לנספח ז לתצהירו של הנתבע, השיבה כי הייתה מגיעה לבקר בעיקר בשבתות ובחגים ולכן לא פגשה איש מאנשי הצוות הרבים אשר טיפלו במנוח (פרוטוקול מיום 19/02/13, עמ' 43, שורות 3-14).

 

109. התובעת ציינה כי חברתה הטובה וקרובת המשפחה צ.פ נכחה בביקורה אצל המנוח בקיבוץ

ובמצבו הנפשי החמור באותה עת (ס' 48 לתצהירה) אולם לא זימנה אותה לעדות. התובעת גם ציינה את שמה של חברתה הטובה מ.מ אשר לטענתה הייתה עדה לביקוריה אצל  המנוח (סעיף 21 לתצהירה) ומעידה כי "גב' מ' כל פעם שבאתי לאבא שלי הייתה מגיעה גם" (פרוטוקול מיום 19.2.13 עמ' 47 ש' 24), אולם גם היא לא הובאה לעדות מטעמה להוכחת ביקוריה אצל המנוח. התובעת טענה כי לקחה יום חופש על מנת לפגוש ברופא בית האבות ממנו למדה על מצב האב המנוח (עמ' 48 ש' 28-30) ואף טענה כי חילקה הוראות לצוות בית האבות לגבי התפריט אשר יש להאכיל את האב (עמ' 49 ש' 7-8), אולם איש מהם לא הובא לעדות כדי להעיד על ביקוריה בבתי האבות.

 

110. התובעת טענה כי בית האבות בעיר היה מקום " שנראה כמו מפעל רועש הומה בצעקות...שלא אפשר השגחה פרטית על תזונה בפועל" (סעיפים 54-55 לתצהירה) ובעדותה הוסיפה "כשראיתי את בית האבות ב... הייתי בשוק. אני לא מאחלת לאף אחד" (עמ' 36 ש' 8), והוסיפה כי עדיף היה להותיר את המנוח בקיבוץ . התובעת אף העידה כי בסמוך אליה מצוי בית אבות מצוין, אבל המנוח לא הסכים כי רצה להישאר באזור, וביקש ממנה לדבר עם הנתבע (עמ' 32 ש' 25 ועמ' 52 ש' 6-14). גם בהמשך כשעבר המנוח לבית אבות בעיר, נמנעה הנתבעת להעבירו לבית אבות לידה : "אבא שלי אמר לי "אני כבר פה" היה מאוד קשה להוציא אותי במצב קשה ולטלטל אותו הבן היה מתנגד". אמנם, התובעת ציינה כי לא יכלה לשאת בהוצאות מימון בית האבות והנתבע הוא זה ששלט על כספים, אך למעשה לא נקטה בכל פעולה לשינוי המצב  כדי להעניק למנוח טיפול יותר טוב, מזה שנתן לו הנתבע,  כפי שהיא עצמה טוענת שיכלה לתת לו. כך גם לעניין המטפלת, התובעת הצהירה כי : "היה ראוי וצריך לקחת לאבא מטפלת צמודה" (ס' 54 לתצהירה), אך היא לא פנתה לנתבע, לבית אבות ולא פעלה בעצמה למצוא מטפלת אלא ביקשה מאחותה שתדבר עם הנתבע (עמ' 41 ש' 23).

 

ד-3              מעורבות בעריכת הצוואה

 

111. לטענת התובעת, הנתבע היה מעורב בעריכת הצוואה.

 

112. הנתבע הסתיר את הצוואה וסירב לשוחח עמה ועם ח' אודות הצוואה, לאחר מות האב המנוח, כך שמהתנהגותו זו, קם חשש כבד כי הנתבע היה עד לצוואה או נטל חלק בעריכתה.

 

113. מעדותו של עו"ד מ', עולה כי אף אחד לא נכח עם המנוח בעת עריכת הצוואה.

 

114. התובעת לא תמכה טענתה זו, ולו בראשית ראיה, אלא מדובר בהשערות, בלבד, ללא כל בסיס. ידועה ההלכה הפסוקה בעניין זה, לפיה אי המצאת ראיות, העשויות לשפוך אור על האמת, יש בה כדי לתמוך בגרסה הנוגדת, זהו המצב הן בהליך האזרחי והן בהליך הפלילי (ע"פ 531/80 ברוך אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3)589).

 

115. התובעת טענה כי לאור ההיכרות העמוקה של הנתבע עם משרד עו"ד מ', מצד אחד לקוח של

 המשרד בכל הקשור לחנות, ומצד שני המשרד עורך  את הצוואה בה הוא יורש את החנות

 באופן בלעדי, מהווה אינדיקציה למעורבות בעריכתה.

 

116. עו"ד ר.מ. העידה כי "בשנת 2001 לא היה לי קשר עם ז'" (פרוטוקול מיום 10.12.13 עמ' 231

 ש' 16) וכי היא לא טיפלה בהשכרת החנות (עמ' 233 ש' 13 ו- 15). עו"ס מ'  הבהירה בעדותה  

 כי חשבונית שהוצאה על שם הנתבע משנת 2007 (נספח ל"ט לתצהירו) אינה בהכרח מעידה על

 כך שהוא לקוח של המשרד (עמ' 240  ש' 16-17, ש' 23-24).

 

117. . גם הנתבע נשאל האם היה לקוח של משרד עו"ד מ' והשיב: "לא. או בואי נדייק – מבחינת

   הזמנים. נכון לשטר המתנה ולצוואה ולתוספת הצוואה – ממש לא. לא היה לי קשר עסקי   

   איתם. ר.מ  הייתה מורה שלי בתיכון, הכרתי אותה, טבריה עיר  קטנה. לא  הייתי  לקוח

              שלהם. הסיבה היחידה, יותר מאוחר, נוצר קשר בפעם הראשונה כי התחלף שוכר לחנות  

              והלכתי לעו"ד של אבי, כמתבקש. אגב, א.מ. טיפל בכל הנושא, ולא  ר. הוא זה  שמתעסק

              בנדל"ן. (עמ' 155 ש' 14).

 

118. גב' א' ששכרה את החנות משנת 93 ועד לשנת 2007, העידה בתחילה כי את חוזה השכירות משנת 2003 ערכה עוה"ד ר.מ (פרוטוקול מיום 10.4.14 עמ' 123 ש' 9-13).ואולם, בחקירתה הנגדית ביטחונה נסדק, והעידה כי היא לא בטוחה שחתמה את החוזה בשנת 2003 אצל ר.מ (עמ' 127 ש' 14), ולבסוף אישרה כי החוזה הודפס ונחתם ע"י בנה א.ס (עמ' 132 ש' 12-18). לגבי חוזה השכירות משנת 95 אישרה כי נחתם במשרד ה. ולא במשרדה של עו"ד מ. (עמ' 132 ש' 24 עד עמ' 133 ש'1). אמנם, העדה העידה כי המו"מ התנהל בנוכחות עו"ד ר.מ אך לא יכלה לנקוב בשנים הרלוונטיות (עמ' 135 ש' 4-5).

 

119. לא מצאתי כי יש בעדותה של גב' א' כדי לקשור באופן ישיר את הנתבע למשרד עורכי הדין מ' טרם מועד עריכת הצוואה ביחסים של עו"ד לקוח, ועל כן לא הוכחה כל אינדיקציה למעורבותו בצוואה.

 

120. בנסיבות אלו, הנני דוחה את ההתנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה, ומורה על קיום הצוואה והתוספת לצוואה.

 

 

ה.                תקפות הסכם המתנה ביחס לחנות

 

121. התובעת טוענת כי יש לבטל את עסקת המתנה מפאת השפעה בלתי הוגנת, עושק וכפיה .

 

122. לטענתה, הנתבע הפעיל על האב המנוח לחץ רב בכדי שיעניק לו את החנות במתנה, מנע ממנו את רצונו החופשי וניצל את מצבו הנפשי ואת עצם היותו תלוי בו . בנוסף, האב המנוח לא הבין את מהותם של המסמכים אשר חתם עליהם.

 

123. המומחה הרפואי, אשר בדק את מצבו הרפואי, הקוגניטיבי, הנפשי והמנטלי של המנוח, התייחס לשטר המתנה אשר נערך ביום 25/08/02 וקבע כי "אין כל עדות או סיבה להניח כי במועדים אלו הייתה איזו אי יכולת להבחין בטיבו של מסמך. ... נראה כי בתאריכים אלו היה ביכולת מלאה להבחין בטיבו של מסמך, להחליט כל החלטה ולנהל את ענייניו כרצונו" (עמ' 9 לחוות הדעת).

 

124. עו"ד ר.מ., אשר ערכה את הסכם המתנה, העידה לעניין זה:

"ש. לא את הכנת את שטר המתנה?

ת. בהחלט הכנתי. את מדברת על הסכם המתנה, אני הכנתי את הסכם המתנה.

ש. תצהירי מתנה את הכנת?

ת. כן.

ש. האם ב 2002 שעשית את הסכם המתנה והוא אמר לך ואת כותבת בתצהיר שהוא אמר שהוא חושש שיתגלעו מחלוקות , האם הצעת לו לקחת אישור מפסיכיאטר לגבי יכולתו לתת מתנות, הצעת לו?

ת. לא, משום שהוא היה בדעה צלולה ויודע מה שהוא רוצה, ולא הייתה שום סיבה לבקש חוות דעת פסיכיאטרית. (פרוטוקול מיום 10/12/13, עמ' 235, שורות 4-14).

 

125. ובהמשך:

"ת. הוא בא נחוש בדעתו להעביר את החנות לז' מהסיבות שכתבתי, הוא עזר לו וניהל לו את כל העניינים והוא סבר שאם הוא עכשיו יעביר לו אז אחרי שהוא ילך, הוא קיווה שלא יהיו סכסוכים.

...

"ש. הסברת לו שגם אם הוא עושה מתנה בחיים ולא מספר לבנות, יכולות להיות לזה השלכות משפטיות עתידיות?

ת. אין ספק שהוא ידע. הוא הבין אבל הוא חשב שאם זה יהיה רשום על שמו, אולי יהיה יותר קשה לקחת לו כי החנות רשומה על שם ז' ורצה שזה יהיה להבטחת קיום צוואתו." (פרוטוקול מיום 10/12/13, עמ' 242, שורות 20-23).

 

126. עדותה של עו"ד מ' מתיישבת עם חוות דעתו של המומחה, כי הסכם המתנה נעשה מרצונו החופשי של המנוח והוא היה מודע להשלכותיו.

 

127. גם לטענת הנתבע, העברת החנות אליו על ידי האב המנוח נעשתה מתוך רצונו החופשי. זאת בפרט, שהוא ניהל את החנות עוד כשהאב המנוח היה בין החיים וכי מאז ומתמיד אביו המנוח ייעד לו את החנות.

 

"ש. אתה לא ביקשת ממנו שייתן לך את החנות?

ת. נכון.

ש. אתה לא ביקשת ממנו שיצווה לך את החנות.

ת. נכון.

ש. הוא הכל עשה מיוזמתו?

ת. כן.

ש. אבל עם זאת, אמרת, בהרבה מקומות אחרים שמימים ימימה החנות הזו הייתה מיועדת לך.

ת. נכון." (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 153, שורות 14-22).

 

128. ובהמשך:

"ש. בנושא עסקת המתנה כן היית מעורב?

ת. לא.

ש. זאת אומרת שבעצם יום אחד התקשרו אליך ואמרו לך לחתום על עסקת מתנה?

ת. הוא לא התקשר אליי ואמר לי, גם על עסקת המתנה הוא לא אמר לי. באחד הביקורים אצלו הוא אמר לי שאת החנות הוא רוצה לרשום על שמי היום כבר, והייתי אצל עורכת הדין מ , לתאם מועד והגענו אליה אבי ואני וחתמנו על ההסכם." (פרוטוקול מיום 07/011/13, עמ' 154, שורות 18-23).

129. ועוד:

"ש. למה לא הסתפקת בצוואת החנות לטובתך ודרשת הסכם מתנה?

ת. ... אני לא דרשתי את הסכם המתנה, לא ביקשתי את הסכם המתנה, הסכם המתנה עשה אבא שלי כי הוא רצה לעשות את זה. (פרוטוקול מיום 10/12/13, עמ' 224, שורות 2-4).

ש. מתי נאמרו הדברים בצורה מפורשת, כי החנות עוברת אליך?

ת. גם כשאימי הייתה חיה, כולם ידעו זאת.

ש. גם אמא שלך ידעה זאת? שהחנות שלך...

ת. שאבי אמר שבבוא היום הוא יעביר אותה לי." (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 163, שורות 12-15).

 

130. על סמך הראיות והעדויות שהובאו בפניי, שוכנעתי כי המנוח חתם על הסכם המתנה, מתוך בחירה ורצון חופשי והבנת תוצאותיו.

 

131. לא התרשמתי כי הנתבע הפעיל לחץ על המנוח לחתום על הסכם המתנה. מכלל העדויות עולה כי הנתבע ניהל את ענייני החנות וכי אביו המנוח ייעד לו את החנות. אציין כי זהו מהלך טבעי, בנסיבות בהן הנתבע מנהל את העסק עוד בהיות אביו בחיים, וכאשר הסכם המתנה משקף למעשה את הוראות הצוואה.

 

132. בנסיבות אלו, טענות התובעת ביחס לביטול הסכם המתנה מפאת עושק כפיה והשפעה בלתי

  הוגנת  נדחות.

 

טענת הזיוף

133. התובעת מוסיפה וטוענת כי החתימה על גבי הסכם המתנה אינה נחזית להיות חתימתו של אביה המנוח. לטענתה, החתימה זויפה.

 

134. עו"ד ר.מ, אשר ערכה את הסכם המתנה, העידה כי:

 

"ש. אני מציגה לך שני מסמכים אחד שטר מתנה, ..... ורואים חתימות של המנוח במהלך השנים ורואים חתימה שמופיעה פה היא אותה חתימה שחוזרת ב – 22 נספחים , שונה מהחתימה על המש"ח או שטר המתנה?

ת. הוא חתם בפניי ואני מכירה את האיש אז זה לא יכול להיות מישהו אחר." (פרוטוקול מיום 10/12/13, עמ' 237, שורות 20-25).

 

135. אציין כי התובעת ביקשה להגיש חוות גרפולוג, בשאלת מהימנות חתימת המנוח על הסכם המתנה.

 

136. בהחלטתי מיום 22/10/11 דחיתי את הבקשה למינוי גרפולוג, היות ולא ראיתי לנכון למנותו, נוכח המסמכים הרבים שעמדו בפניי, אשר הצביעו, לכאורה, על כך שהסכם המתנה נחתם על ידי המנוח.

 

137. כעת, לאחר ששמעתי את עדות הצדדים, סבורני כי אין לקבל את טענת התובעת, ביחס לזיוף חתימת המנוח על גבי הסכם המתנה, נוכח עדותה של עו"ד מ', אשר העידה כי המנוח חתם על הסכם המתנה ומסמכי מיסוי מקרקעין בפניה ולאור העובדה כי ההסכם משקף את האמור בצוואה.

 

138. לאור האמור, מסקנתי היא כי התביעה לביטול הסכם מתנה – נדחית.

 

ו.     האם התובעת זכאית לתבוע זכויות בחנות בגין החלת חזקת השיתוף על הוריה המנוחים לאחר מותם?

 

139. עוד במסגרת תחילת ההליכים עתר הנתבע אל בית המשפט וביקש לסלק את התובענה על הסף. בהחלטתי מיום 18.12.11 דחיתי את בקשת הנתבע, וקבעתי כי אין מניעה עקרונית לתבוע שיתוף נכסים עם בן זוג למפרע. ציינתי כי לא חלה התיישנות או שיהוי על התביעה הואיל ומירוץ ההתיישנות התחיל רק ממותו של המנוח, שהינו המועד בו נודעו לתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה קרי העברת החנות לנתבע (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958).

 

140. בהחלטתי נסמכתי בין היתר על הלכת יהלום (ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3) 372) בה עסק השופט לוין, במצב בו אישה נפטרה לפני בעלה, כאשר הוא נדרש למצב בו בוחר הבעל להוריש רק לאחד מן הילדים את רכושו, וקובע כי במקרה זה יוכלו הילדים לבוא ולתבוע את זכויותיהם כיורשי האם בהתאם להלכת השיתוף. ואלו דברי כבוד השופט לוין בסעיף 17 לפסק דינו:

"אכן, לדעתי, קיימים מקרים שבהם מן הראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, אף-על-פי שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה.

טול, לדוגמה, בני-זוג אשר קיימו במשך שנים רבות חיי משפחה למופת, תרמו כל אחד את חלקו לטיפוח התא המשפחתי ולשגשוגו, וחייהם התנהלו על מי מנוחות.

הבעל הוא שיצא לעבודה ודאג לכלכלת המשפחה, בעוד האישה מילאה חלקה בניהול משק הבית ודאגה לסיפוק צורכי הבעל והילדים. ברבות הימים עשה הבעל חיל בעסקיו, צבר רכוש לא מבוטל, וכמי שטיפל בכל ענייני הכספים של המשפחה וניהל אותם, נרשם הרכוש בשמו בלבד.

למרבית הצער נפטרה האישה לבית עולמה, הותירה אחריה את בעלה וילדיה. האם ניתן לומר, בשל כך בלבד שאינה עוד בין החיים, כי נסתם הגולל על זכויותיה, המשותפות לה ולבעלה? האם ייוותר הרכוש כולו בידי הבעל, שיוכל לעשות בו כטוב בעיניו? ...

מה יהיה אם, דרך משל, יהא אחד הילדים טוב בעיני אביו מילדיו האחרים, וזה יראה להוריש לו את כל רכושו (וכבר היו דברים, מאז ימי בראשית, שנאמר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" בראשית, כה, כח [א]). האם לא יוכלו הילדים האחרים, אשר קופחו על-ידי אביהם, לתבוע לפחות את חלקם בעיזבונה של האם, דהיינו, בזכויותיה היא באותם הנכסים על-פי הלכת שיתוף? סבורני כי יש להשיב לכך בשלילה. האישה לא מימשה את זכויותיה בחייה שכן לא חלו כל קרע או משבר בינה ובין בעלה שהצדיקו פעולה כזאת. אין בכך בלבד כדי למנוע הכרה בזכויות אלה, ולו על-פי בקשה המוגשת מטעם ילדיה-יורשיה".

 

141. לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בראיות, שוכנעתי כי אכן לתובעת לא הייתה כל ידיעה בדבר הורשת או הענקת החנות במתנה לנתבע.

התובעת העידה כי רק לאחר פטירת המנוח בטקס גילוי מצבה ביום ה- 30 פנתה אל הנתבע ושאלה האם בכלל יש צוואה והוא השיב שכן. התובעת אף הצהירה על התרחשות במקרה זה, בו שאלה את הנתבע איפה הצוואה, והנתבע אמר שהיא אצל עו"ד ומיהר להסתלק מהמקום בהתנהגות המביעה חוסר רצון לשוחח על כך (ס' 63 לתצהירה). התובעת הצהירה אף כי פנתה לנתבע אחרי תקופה מסוימת לשאול בנושא זה עקב הרצון לסייע לאחותה והוא אמר לה: "זה מתגלגל מאליו" וציין כי "חלוקת הרכוש שווה בשווה" (ס' 64 לתצהירה). התובעת נשאלה והעידה בחקירתה : "אני לא ידעתי על הצוואה. היום אחרי שקראתי את הצוואה אני יודעת שזה לא אבא שלי, זה נוגד את אופיו ורצונו. אבא שלי לא היה עושה דבר כזה, הוא טוב לב. הוא כל כך העריך את כולם והיה גאה. זה בגלל החצים של הבן" (פרוטוקול מיום עמ' 66 ש' 2).

 

142. התובעת אף העידה כי לא הייתה לה כל ידיעה מקדמית אודות חלוקה לא שוויונית של נכסי ההורים.

"מפנה לסעיף 75 לתצהירך, מפנה לפסקה השנייה, מתי סברת שהנכס רשום על שם שני ההורים. ת. כל הזמן, הם קנו זאת ביחד. אימא דחפה אותו" (עמ' 69 ש' 25).

 

143. הנתבע מעלה שתי טענות מקדמיות.

האחת, היא כי התובעת אינה יכולה לתבוע בשם עיזבון האם ועיזבון האב המנוח, הואיל ומכוח ס' 122 (ב) לחוק הירושה יש לצרף את כל היורשים, ואילו היא לא טרחה לצרף את האחות חנה כצד לתביעותיה.

השנייה, כי היה על התובעת לברר את זכויותיה לאחר מות האם, בפרט לאור טענותיה לגבי מצבו הנפשי של האב המנוח החל ממות האם ולגבי מערכת היחסים במשפחה, כאשר לטענתה הבן שלט באביו וברכושו שליטה מוחלטת.

 

144. טענות אלו נדחות.

 

145. עובדת אי צירופה של האחות ח' להליכים הייתה בידיעת הצדדים, והועלתה לראשונה בשלב הסיכומים.

הנתבע בכתבי ההגנה שהגיש, בנוגע לביטול העסקה, תביעה כספית ותביעה בנושא קופות הגמל, לא העלה כל טענה בנוגע לאי צירופה של האחות ח' להליכים. בהעדר התנגדות מפורשת במהלך ההליכים הרי "בעצם ניהול המשפט ניתן אישור מכללא של בית המשפט להגשת התביעה" (תמ"ש 67490/01 מיום 20.10.04 (פורסם בנבו) ותמ"ש 29170-05 עזבון המנוחה ענת אלימלך ואח' נ' עזבון דוד אפוטה מיום 20.2.11 ס' 45 (פורסם בנבו)). בנוסף תכליתו של סעיף 122 (ב) לחוק הירושה להגן על היורשים ועל האינטרסים שלהם, כאשר פס"ד לטובת חלק מהיורשים נגד מי שטוענים נגדו שהוא חייב כספים לעיזבון, מזכה את כל היורשים, ולא רק את אלה שהיו צד לתובענה. ובעניינו, מדובר בתביעה שנועדה להיטיב עם האחות ולא לפגוע בה, ועל כן מאשרת בזאת הליך זה למפרע.

בזיקה לאמור, יצוין כי בקשתו של הנתבע למחיקת סעיפים מסיכומי הנתבעת לעניין האחות ח' -נדחית, הואיל ולא נתבקש צירופה של האחות כצד למשפט אלא אישור ניהול התובענה בשם האחות ח', מכוח ס' 122 (ב) לחוק הירושה, ועל כן אין מדובר בהרחבת חזית.

 

146. באשר לטענה השנייה, לפיה הייתה צריכה התובעת לעמוד על זכויותיה עם פטירת אימה, וליזום הליך כנגד האב המנוח הנוגע לעיזבון האם.

הוכח כי התובעת לא ידעה על הוצאת צו הירושה לאם המנוחה. התובעת הצהירה כי למדה על צו הירושה שניתן בעניין עיזבון האם בשנת 2001, רק לאחר שהחלו ההליכים בבית המשפט (ס' 75 לתצהירה). בתגובת התובעת לבקשת התובע למחיקה על הסף הצהירה כי למדה על צו הירושה רק בינואר 2011 (ס' 11). התובעת הצהירה כי אביה לא ציין בפניה דבר בעניין זה. התובעת הצהירה כי לא יכלה ללמוד על כך מן הפרסומים מאחר ושהתה בשליחות בחו"ל בין השנים 2000-2003. התובעת אף נחקרה בנושא זה והעידה : "לא ידעתי את צו הירושה עד להליכים האלה" (פרוטוקול מיום 4.3.13 עמ' 69 ש' 5). ובהמשך : "ובשיחות האלה לא אמר לך שהוציא צו ירושה? ת. לא אמר לי ולא הזכיר אפילו את הנושא" (עמ' 61 ש' 27).

חיזוק לגרסתה עולה מעדותה של  עו"ד ר.מ, אשר טיפלה בהוצאת הבקשה, והעידה כי לא שלחה לתובעת ולאחותה הודעה ליורש מאחר והתקנות מ- 1998 לא דרשו את זה (פרוטוקול מיום 10.12.13 עמ' 230 ש' 26). עוד העידה כי לא התקשרה אל התובעת ואחותה או ניסתה להודיע להן בכל צורה על הגשת הבקשה (עמ' 231 ש' 9) וגם לא על קבלת הצו (ש' 11). ואף העידה כי לא הנחתה את המנוח להודיע לבנותיו על כך (ש' 13).

עוד  עולה מעדותה של התובעת כי היא לא צפתה חלוקה לא שוויונית של רכוש הוריה המנוחים ועל כן לא שקלה כלל לעמוד על חלוקת העיזבון בחיי האב.

התובעת נשאלה בחקירתה, כיצד האמינה למנוח אודות אמירתו כי הוא מחלק את הרכוש שווה בשווה, והשיבה: "לא הייתה לי סיבה לא להאמין לאבי, סמכתי עליו והאמנתי לו. זה שהוא תמים אני יודעת, זה שיש לו בן מניפולטור אני גם יודעת. אבל לא האמנתי שישתלט ויקח מאבי" (עמ' 66 ש' 20).

 

התובעת נחקרה שוב ושוב אודות העדר פעולה בעניין עיזבון האם עוד בחייו של המנוח והשיבה כי לא ראתה כל סיכון של זכויותיה ולא מצאה לנכון לפגוע במטה לחמו של אביה.

"ש. מדוע לא הגשת תביעה בדבר בעלותה של אימך בחנות עד הליכים אלו?

ת. השבתי כבר. ראשית לא הרגשתי שום איום עד קריאת הצוואה. לא העליתי על דעתי שהמשיב יגנוב. לא העלתי על דעתי. מיפולטור כן, גנב לא העלתי על דעתי. שאני אשפיל את אבי בעודו בחיים. אבי התפרנס מהחנות, בין אם כמספרה או כמושכרת. היא שימשה אותו לצורכי מחייה" (עמ' 69 ש' 18).

ש. אז זו הייתה הסיבה, אם הנכס רשום על שם שניהם אין סיבה להגיש תביעה?

ת. לא חשבתי על תביעה כשאבי בעודו בחיים. והוא זכאי להנות מהרכוש של שניהם. למה שאני אשפיל את אבא שלי?(עמ' 69 ש' 28). וכן "אבא היה זכאי להנות מהרכוש של שניהם, לא הרגשתי איום. כשהייתי בת עשרה שאלתי את אבא למה הוא לא נותן לאימא לעבוד מחוץ לבית בשכר ואבא אמר לי שהוא לא מסתיר ממנה כלום והכול רשום על שמה. שכל מה שיש לו רשום על שמה. לא כתבתי בתצהיר כי לא חשבתי שאני צריכה לרשום זאת. אני זוכרת את זה. לא היה איום. הוא זכאי להנות. חשבתי שהכל רשום כי כך אבא אמר לי שהכל שייך גם לאימא" (עמ' 70 ש' 4).

 

147. התובעת מציינת ובצדק כי מהלך של תביעה של ילד כנגד הורה שנותר  בחיים  בגין  חלקו

בעיזבון ההורה שמת בטרם עת אינו מהלך רגיל, ואין מקום לקבוע נורמה התנהגותית שכזו,   

שרק תגרום לסיכסוכים במשפחה בין ההורה הנותר לילדים, לעיתים במחיר של נישול ההורה   

הנותר ממקום מגוריו או גדיעת מקור פרנסתו. בנוסף, תיצור חוסר ודאות לגבי המועד שעל

אחד האחים לפעול בהליך של הגשת תביעה, האם מייד לאחר מות אחד ההורים או בחלוף

תקופה  מסוימת , ובאשר  לדרך ההתנהלות, האם לבקש  מהורה  שנותר  דווח תקופתי על

שינויים שחלו במצבת הנכסים על מנת לדעת ולהתגונן בפני שינויים לרעתו, האם להתערב

בשיקולי ההורה הנותר באשר לשינוי בנכסים או בהרכב ההשקעות, וקצרה היריעה מלפרט.

 על כן, קבעה הפסיקה כי בכל הנוגע לשיהוי, תחול הטענה רק במקרה  של  פגיעה בצדדי ג'

 וכאשר הטענה באה מצד ג' וברור בנסיבות המקרה כי היורשים היו צריכים לצפות מימוש  

 של רכושם (ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין, מיום 26/7/94  (פורסם בנבו) ות"א (י-ם) 2260/08  

 מיום 29.10.08 – נדחתה טענת השיהוי וצוין כי יורשי  המנוחה  "נמנעו מלנקוט  בהליכים  

 בעודה בחיים בשל גילה המופלג ועל מנת לא להכניסה לעימות עם הנתבע").

 

148. בהחלטתי מיום 18.12.11 לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, פסקתי כי אין לראות בנתבע צד שלישי שהסתמך על הרישום, ואף קבעתי כי הנתבע לא פירט כל נסיבה שבשלה הייתה צריכה התובעת לדעת או לכל הפחות לחשוש כי המנוח יסכל את זכויותיה ברכוש האם או יחלק את רכושו בצורה לא שוויונית. אף לאחר שמיעת העדויות, אני סבורה כי לא הוכחה כל נסיבה שכזו.

 

149. הורי הצדדים נשאו בשנת 1948, והם חיו בהרמוניה משך 41 שנים עד פטירתה של המנוחה בשנת 1989. תקופת הנישואין הארוכה לבדה מקימה את חזקת השיתוף בין ההורים. התובעת הצהירה על חיי השיתוף של ההורים ועד כמה היה המנוח תלוי במנוחה בסיפוק צרכיו (ס' 11 לתצהירה). הנתבע בכתבי טענותיו שהגיש התייחס לחייהם של הוריו ובתיאוריו תיאר את חיי השיתוף של ההורים כיחידה כלכלית אחת, "זאת על אף שההורים לא חסכו כסף מהתובעת ואחותה, מימנו עבורן לימודים באוניברסיטה ואף רכשו עבורן דירות" (ס' 5 ז' לכתב ההגנה)."בשנת 1982 רכשו ההורים דירה גם עבור הבן" (ס' 5 ח' לכתב ההגנה). "כל הרכוש אשר נרכש על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם, לרבות ביתם המשותף, וכן מגרש על הכרמל, נרשם בחלקים שווים על שם בני הזוג" (ס' 11 לכתב ההגנה)."...והוריו של הנתבע לא נזקקו ולא ביקשו את אישורו ובוודאי לא בהחלטות הנוגעות לרכושם בכלל...(ס' 20 א' לכתב ההגנה), "...ההורים הבטיחו לתובעת כי ישתתפו בהוצאות החתונה..." (ס' 20 ב' לכתב ההגנה).

 

150. הנתבע העלה מספר גרסאות לגבי מועד רכישת החנות.

בכתב ההגנה של התביעה לביטול עסקה, טען כי "האב אשר נישא בהיותו בן 32 רכש את זכויותיו בחנות עוד טרם נישואיו" (ס' 11). וחזר על כך במסגרת בקשתו למחיקת התביעה על הסף (ס' 36).

רק לאחר שניתן לבקשת התובעת, חרף התנגדותו של הנתבע, צו לחברת עמידר המנהלת את רישום הזכויות של החנות, נתברר כי החנות נרכשה ביום 17.5.65, 17 שנה לאחר נישואי ההורים.

בתצהירו סיפר הנתבע כי האב רכש את החנות בשנות ה- 30, אולם לא ניתן היה להשלים את הרכישה כי בעל הנכס ברח מן הארץ עקב מלחמת העצמאות (ס' 95-96). בעדותו סיפר כי המנוח נסע בשנות ה- 30 לדמשק על מנת לסיים איתו את העסקה (פרוטוקול מיום 7.11.13 עמ' 156 ש' 24). ובהמשך הצהיר כי עמידר השתלטה על הנכס בסוף שנות ה- 50 והכירה בזכויות המנוח והתייחסה אליו כדייר מוגן (ס'  98 לתצהירו).

עדויות אלה לא נתמכו במסמכים והן מהוות עדות מפי השמועה.

מכל מקום, בהסכם המכר לרכישת הזכויות בחנות (נספח 2 לתצהיר התובעת) נרשם "בהואיל השני" כי בין עמידר למנוח נחתם חוזה שכירות ביום 22.8.956 (הכוונה לשנת 1956).

יצוין כי גם אם המנוח היה דייר מוגן בחנות בטרם רכישתה, הרי אין בכך כדי להוציא את הנכס מן הרכוש המשותף באשר הנכס נרכש מכספים משותפים של ההורים המנוחים, ולא הוכח אחרת.

 

151. לפיכך, אני פוסקת כי התובעת הרימה את נטל הראיה לצורך הקמת חזקת השיתוף בחנות.

 

152. הנתבע טען לסתירת חזקת השיתוף, בנימוק כי האם ויתרה על זכותה לרשום את החנות גם על שמה בהזדמנות הסבירה שניתנה  לה. עוד טען כי מדובר בחנות ולא בדירת מגורים, אזי שלא קיימת חזקת שיתוף לגביה, בהעדר "דבר מה" חיצוני אשר לא הוצג על ידי התובעת.

 

153. בהלכת יהלום נפסק : "ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה – הבחירה בין הפעלת הזכות לבין ויתור עליה". באשר לשאלה, מתי יש לראות את התובע כמוותר על זכותו לתבוע, קובע בית משפט עליון: "ויתור כאמור יחול במקרה שבו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן".

(ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין מיום 26/7/94 (פורסם בנבו)).

 

154. הנתבע לא צלח להוכיח כי הייתה הסכמה כביכול של ההורים המנוחים כי החנות מהווה רכוש של האב. וטענתו נסתרת נוכח חיי הנישואין הארוכים של ההורים ולאור העובדה כי החנות נרכשה לאחר כ- 17 שנות נישואים. ההלכה קובעת כי כאשר האישה נפטרה לפני בעלה לא ניטה לייחס לה  ויתור על הזכות לטעון לשיתוף בנכסים, שכן ייתכן מצב שבו בני הזוג חיו חיים הרמוניים והאישה לא ראתה צורך לטעון לתוספת זכויות מכוח השיתוף. במצב כזה, שבו במהלך החיים לא עלה כלל הנושא ולא התעורר הצורך, עברה במותה הזכות ליורשיה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים.

 

155. הנתבע נשאל בחקירתו איזה ראיות יש לו בנוגע לטענה כי הוסכם על הוריו שהחנות הינה רכושה הבלעדי של האב, והשיב : "...שני הורי נפטרו והתובעת לא אומרת אמת אז מה אני אגיד? אבי היה יכול לסיים את הנושא בשתי דקות". (פרוטוקול מיום 12.11.13 עמ' 201 ש' 8). הנתבע נשאל בחקירתו איזה היגיון היה להפרדה רכושית זו והשיב : "כל בני הבית ידעו שהחנות היא של אבא, והבית הוא של אבא ואמא. אלה דברים שידענו".

 

...

 ש. מאיזה גיל?

ת. אני לא זוכר מתמיד. זה מסוג הדברים שתמיד יודעים" (עמ' 201 ש' 14 ואילך).

 

156. הנתבע ניסה ללמוד מרישום יתר הזכויות במשותף לעומת החנות, על הפרדה רכושית בנוגע לחנות. טענתו זו נדחית אף היא. ראשית, בפסיקה הוכר כי חרף העובדה שנכסים או חלק מנכסים נרשמו על שם אחד מבני הזוג הרי  שדרך הרישום בפועל לא לימדה על הפרדה רכושית זו או אחרת (ע"א 867/03 נדב נ' מנסוביץ – פלינר מיום 12/10/04 (פורסם בנבו). יתירה מכך, מעדותו עצמה עולה כי לאם המנוחה תרומה גדולה לנושא רכישת החנות. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית : "גם היו עוד רסיסי דברים שאמי זרקה לו ואני הבנתי זאת לאחר שקראתי את תצהירה של הנתבעת. "בזכותי יש לך את החנות". כך שמעתי את אמי כמה וכמה פעמים במשך חיי" (פרוטוקול מיום 7.11.13 עמ' 157 ש' 1). המדובר הוא בהודאת בעל דין, אשר בעדותו על דברים ששמע את אימו אומרת לאביו, יש בכדי לשקף את מהות המאמץ המשותף וחזקת השיתוף בין בני זוג.

 

157. לפיכך, אני קובעת כי הנתבע לא עמד בנטל לסתור את חזקת השיתוף בין ההורים.

 

158. לאור האמור, אני קובעת כי לאם המנוחה היו מחצית מזכויות הבעלות על החנות הנמצאת ברח' **** בבנין הידוע כגוש **** חלקה *** ואשר מרשם הזכויות בו מנוהל אצל חברת עמידר. מכח חזקת השיתוף זכאיות התובעת והאחות ח' להירשם כל אחת, כבעלות של 1/12 מן החנות. בהתאמה מורה בזאת לנתבע להעביר לידי התובעת ולאחות (לחשבון נאמנות שייפתח על שם האחות) 2/12 מכל כספי השכירות שהתקבלו לידיו, החל מיום פטירת המנוח ועד ליום התשלום בפועל בתוספת הפרשי  ריבית  והצמדה, בקיזוז חלק יחסי  מתשלומי המיסים וכספים שנדרש להוציא בקשר לחנות ואשר יאושרו ע"י מנהלי העיזבון.

 

 ח.        תמ"ש 54768-08-10       תביעה כספית

159. התובעת הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע, על סך 558,269 ₪, וזאת בעקבות מסמכים בנקאיים שהתקבלו מכוח צו גילוי המסמכים הבנקאיים של המנוח , שניתן ביום 09/02/10.

 

160. לטענת התובעת, מהמסמכים הבנקאיים עולה כי הנתבע משך כספים מחשבון המנוח, בסך של 558,269, באמצעות ייפוי כח שהיה ברשותו משנת 2001, כאשר המשיכות נעשו משנת 2006 ואילך, בתקופה שבה המנוח היה במצב סיעודי ושהה בדיור מוגן.

 

161. המנוח עבר להתגורר בדיור מוגן, ביום 19/01/06.כאשר, ביחס לפעולות בחשבון בנק המנוח שבוצעו עד לתאריך זה ,טען הנתבע כי פעולות אלו נעשו על ידי המנוח, בלבד.

 

162. הנתבע הודה כי החל לפעול בחשבון המנוח עת נכנס לדיור מוגן בקיבוץ ביום 19.1.06. הנתבע שינה את הכתובת למסירת מסמכים בחשבון הבנק של המנוח לכתובתו בין התאריכים 12/2/06 עד ל- 1/3/06 (נספחים ה' 4-5). ביום 5/5/06 חתם המנוח על ייפוי כח נוטריוני לטובתו של הנתבע.

 

163. המומחה נשאל ביחס לייפוי כח מיום 05/05/06, ותשובתו הייתה כי "אני חושב שבתאריך הזה יכול להיות שהוא הבין. " (עמ' 112, שורה 27).

 

164. הנתבע הצהיר כי דאג לאחזקת הבית בטבריה, רכש למנוח בגדים, דאג להשגחה רפואית והוצאות סיעוד כאשר אושפז המנוח (סעיפים 157-160 לתצהירו).

 

165. התובעת טוענת כי המשיכות בוצעו מן החשבון באמצעים שונים ומגוונים כגון : שיקים, משיכות באמצעות כספומט, שיקים בנקאיים שניתנו לפקודת הנתבע, העברות כספים לטובת הנתבע ובעיקר משיכות מזומן אסטרונומיות (נספח ה' 1-8 לתביעה).

 

166. ראשית אני מוצאת לנכון לדון בטענות הנתבע לקיזוז סכומים של פעולות אשר בוצעו לטענתו על ידי האב המנוח, הוצאות כנגד קבלות לטובת האב ולטובת הבית (ס' 142-152 ונספחים ל"ג עד מ"ה לתצהירו) וכן כספים שנתבעו כפול והופקדו לטובת האב בקופות הגמל.

 

167. טענתו הראשונה של הנתבע לקיזוז סכום של 70,219 ₪ מסכום התביעה, בגין 6 פעולות שבוצעו על ידי האב המנוח טרם כניסתו לדיור המוגן, מתקבלת. כאמור בחוו"ד המומחה נרשם כי עד לכניסתו של המנוח לדיור מוגן ב- 19.1.06 אין כל אינדיקציה למחלה קוגניטיבית. במסמכי הקבלה לדיור המוגן צוין שהמנוח צלול מתמצא במקום ובזמן, מדבר ברור. מדובר בפעולות אשר בוצעו על ידי המנוח במודע ועל כן אין לתובעת זכות לתבוע או לבוא בטענות כלפיהן.

 

168. בנוסף יקוזז סכום נוסף של 32,200 ₪ עבור הוצאות שפורטו בס' 144 לתצהיר וגובו בקבלות (נספחים ל"ט – מ"ב לתצהיר). וכן סכום של 14,921 ₪ בגין תשלומי ארנונה לדירה ולחנות בשנים 2006 עד 2009 (נספח מ"ג לתצהיר).

 

169. סכום נוסף של 56,000 ₪ בגין הפקדות במשך שלוש שנים לטובת המנוח בקופות הגמל אשר על שמו יקוזז אף הוא, שכן התביעה לעניין קופת הגמל התקבלה והתובעת לא יכולה להיפרע פעמיים.
170. הנתבע טוען כי יש לקזז סכום נוסף של 26,300 ₪ בגין פעולות שבוצעו בזמן שהות האב המנוח בדיור מוגן לפני הנפילה ב- 30.7.06, בהיותו צלול  על פי חוות דעת המומחה, ואשר התובעת לא צירפה כל הוכחה כי בוצעו על ידי הנתבע או כי הנתבע נהנה מהן. אני מקבלת את טענת הנתבע לקיזוז בחלקה בלבד, וזאת רק לגבי משיכות שבוצעו עד ליום 21.6.06 בסכום של 24,800 ₪. החל מ- 23.6.06 קיימת הערכה המצביעה על ירידה קוגניטיבית משמעותית על פי המומחה, לפיה המנוח לא מתמצא בזמן וישנה גם תרשומת לגבי פגיעה מנטלית. הנחתי היא כי בנקודת זמן זו המנוח לא יכול היה להבין ועל כן משיכות הכספים לא היו בהסכמתו של המנוח (ראה בהרחבה ס' 209-212 לפסק הדין).

 

171. הנתבע טוען בסיכומיו כי היו לו הוצאות שוטפות ללא קבלות לטובת האב והבית, כגון תשלום מים והוצאות נסיעה תכופות במשך 3 שנים. בתצהירו טוען כי היו לו הוצאות במשך שלוש שנים שטיפל לבדו במנוח, השגיח על הדירה וניהל את השכרת החנות. טוען כי אחזקת הבית דרשה תשלומים שוטפים לגינון, נסיעות תכופות הכרוכות באובדן ימי עבודה. בנוסף טוען כי בכל פעם שאושפז בבית חולים שילם מכיסו במזומן עבור השגחה פרטית. לכך יש להוסיף הוצאות שוטפות על מזון שרכש למנוח בנוסף למה שקיבל והוצאות סיעוד במסגרת פרטית בזמנים שלא יכול היה להגיע אליו. כמו כן, הוצאות בגין רכישת מכשיר שמיעה למנוח ב- 6/06 בסכום של 3700 ₪ ורכישת מכונת גילוח בסכום של 700 ₪, כאשר אין ברשותו את הקבלות כי מסר אותן למנוח.

 

172. התובעת טוענת כי הנתבע לא הצליח למסור הסבר עבור מה נמשכו סכומי עתק מחשבון הבנק של המנוח ולאיזה צורך. כך לדוגמא הנתבע נשאל : "עבור מה נמשך שיק בנקאי לטובתך ב- 17/8/08 בסכום של 25,000 ₪ והשיב: "אני זוכר שמשכתי שיק בנקאי על שמו אבל לא זוכר את השיק עצמו, אני מאשר שמשכתי שיק בנקאי על שמו". ובהמשך : ש. למה זה היה? ת. אני לא חושב שזה היה למשהו ספציפי" (עמ' 168 ש' 10 ואילך). הנתבע נשאל מדוע משך בחודש אוקטובר מזומנים בגובה של 16,500 ₪? הנתבע השיב תחילה כי המדובר ב- 15,800 ש"ח אך לא זכר מדוע משך אותם. כך זה היה לגבי כל משיכה ומשיכה שנשאל לגביה, הוא פשוט לא ידע להשיב איזה שימוש נעשה בכסף (עמ' 171 ש' 26 ואילך).

 

 

173. לאחר ששקלתי את המכלול, סבורני כי יש מקום להעריך על דרך אומדנא דדיינא את אותן הוצאות נטענות שלא נתמכו בקבלות, באשר לביגוד, מזון, צרכים שונים של המנוח, נסיעות תכופות להשגחה על הנכסים, שהשכל הישר מורה כי בוצעו בפועל, אותן אני מעריכה על פני 3 שנים בסכום כולל של 45,000 ₪.

 

174. לאחר קיזוז הסכומים הללו, עומדת התביעה על סכום כולל של 315,129 ₪.

 

175. הנתבע מעלה מספר טענות משפטיות אשר לטענתו לאורן אין בסיס להגשת התביעה.

 

176. הנתבע טוען כי יש להפחית מהחיוב הנטען שכר סביר שהיה עולה מינוי אפוטרופוס למשך 3 שנים, שכן מי שטוענת כי הטיפול באב המנוח לא היה טוב מחובתה היה לפנות ולבקש מינוי אפוטרופוס או לבקש למנות את עצמה כאפוטרופוס כפי שתובע הגון היה עושה. התובעת לא נהגה בהגינות ובעוד הנתבע מטפל במסירות באב, עשתה היא לביתה. עתה היא מבקשת להרוויח פעמיים ואף לקבל כספים אשר תובע הגון היה מוציא ממילא על מינוי אפוטרופוס. התובעת אף הודתה כי קיבלה ייעוץ משפטי אשר המליץ לה להגיש בקשה לאפוטרופסות אך היא דחתה עצה זו.

 

177. עוד טוען כי הכספים ניתנו לו במתנה, מאחר והיחסים בין האב לבן הינם בגדר "קרוב קרוב", ועל הטוען אחרת מוטל נטל הראיה.

 

178. לטענתו התובעת ידעה על ההרשאה שניתנה לנתבע לחשבון הבנק של המנוח כבר בשנת 2006 היא קיבלה ייעוץ משפטי בנושא, אולם בחרה במודע לא לעשות דבר ולישון על זכויותיה.

 

179. לטענת הנתבע, האב המנוח העניק לו את הזכות לקחת את דמי השכירות של החנות במלואם כפי שעולה מנספח ל"ד לתצהירו. המנוח אף פתח חשבון בנק משותף לו ולנתבע, אליו התכוון כי יופקדו דמי השכירות עבור החנות, אותם העניק במתנה לנתבע. הנתבע עצמו לא הפקיד כספים בחשבון ולא מימש את המתנה שניתנה לו על ידי אביו במלואה.

 

180. עוד טוען הנתבע כי האדם היחיד הרשאי לקבוע אם שימוש שעשה הנתבע בהרשאה שניתנה לו הוא מידתי, הוא המנוח עצמו.

 

181. לסיכום טוען כי התובעת אינה רשאית לתבוע בשם העיזבון, אלא כיורשת רשאית לתבוע בשם עצמה בלבד. התובעת אינה רשאית לטעון בשם אחותה, שכן לא זאת בלבד שלא הצטרפה לאף תביעה, היא לא תמכה בתובעת בתצהיר או בעדות. המסמך שהוגש מהאחות הוא מיום 16/3/09 ואין בו התייחסות לתביעה זו אשר נולדה כשנה וחצי מאוחר יותר.

 

182. הנתבע טוען כי יש לקזז מסכום התביעה גם הערכה סבירה של הוצאות לטובת האב והבית, עלות סבירה של מינוי אפוטרופוס חיצוני, ומתן ביטוי להרשאה משנת 2001 בו מאפשר האב בכתב לבנו למשוך כספים לצורך צרכיו הוא ועל פי שיקול דעתו ולהיות הכספים בגדר מתנה מהאב שללא ספק רצה להיטיב עם בנו, ואת ששרד לאחר כל הניכויים האלה, יש לחלק בשלוש – שהוא החלק הנטען של התובעת בעיזבון.

 

183. אני דוחה את טענותיו המשפטיות של הנתבע.

 

184. מעדותה של התובעת לא עולה כי קיבלה ייעוץ משפטי אשר המליץ לה להגיש בקשה לאפוטרופסות, אלא ששוחחה עם חברה במשרד על כך שהנתבע העביר את המנוח לבית אבות בלא להיוועץ בה ונושא האפוטרופוסיות עלה כבדרך אגב (עמ' 38 ש' 27-28). התובעת העידה : "אני אמרתי לה שזה כבר מאוחר ואבי מסכן ואני לא רוצה לערב אותו. אני פה כדי לעשות צדק. אני לא עטה על הכסף". ובהמשך : "ש. התייעצת עם שלושה אנשים שונים? ת. חברים וקרובי משפחה. לא התייעצות משפטית" (עמ' 39 ש' 2-5).התובעת שבה והסבירה מדוע לא נקטה בכל הליך משפטי: "כי הלכתי עם ליבי ואמרתי שהנתבע לא ירמה אותנו. בכל זאת אנחנו משפחה. ראיתי גם איך האחים של בעלי חילקו את הירושה, שווה בשווה בלי מריבה. הצוואה פה זה רמאות אחת גדולה" (עמ' 39 ש' 7-10).

 

185. אני דוחה את טענת הנתבע כי הכספים שנמשכו מחשבון המנוח בסכום של 315,129 ₪ ניתנו לו במתנה. הנתבע פעל באמצעות ייפויי הכח להוצאת כספים מהחשבון. ייפויי הכח לא נתן בידו של הנתבע הרשאה לפעול בכספי המנוח ולעשות בהם כבשלו, אלא לנהל את חשבון הבנק בהעדר יכולת של האב ולטובתו של האב.

ייפויי הכוח מ- 2001 אפשר לנתבע לפעול בחשבון (נספח ד' לכתב התביעה).

הנתבע כשלוח מחויב לפעול בנאמנות לטובת השולח ולא מתוך ניגוד עניינים וזאת מכוח סעיף 8 (3) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 הקובע כי השלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו" וס' 13 (א) לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 הקובע כי : "נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". הנתבע לא הוכיח כי בסכום הנותר של 315,129 ₪ עשה שימוש לצורכי המנוח.

 

186. לעניין הטענות בדבר גילוי מאוחר של ייפוי הכח על ידי התובעת. התובעת הצהירה כי המועד בו הניחה שלנתבע יש ייפוי כח בחשבון היה בעת שהייתו של האב בבית האבות בחדרה (ס' 56 לתצהירה עמ' 79 ש' 19-21). הצהרתה לא נסתרה. גם הידיעה של התובעת אודות ייפויי הכח בחשבון עדיין אינה יוצרת לתובעת חובה מסוימת או שיהוי, באשר התובעת לא צפתה את משיכות הכספים מהחשבון. מעבר לאמור, גם אם הנתבע החזיק בידו ייפויי כוח אין זה נותן בידו הרשאה ליטול כספים מהחשבון לשימושו האישי.

 

187. הנתבע לא הציג כל ראיה לפיה המנוח ביקש להעביר לו את כספי השכירות בחייו. הסכם המתנה מיום 25/8/02 קובע באופן מפורש כי כספי השכירות יהיו של האב המנוח וישמשו אותו עד לפטירתו, ס' 4 : "מוסכם בזה בין הצדדים כי האב יקבל את מלוא דמי השכירות ו/או הכנסות מהחנות אשר יישארו בידי האב ולבן לא יהיה כל חלק באלו עד לפטירתו לאחר אריכות ימים ושנים של האב..". עדותו של הנתבע כי עם יציאת המנוח לדיור מוגן הוא העניק לו במתנה את ההכנסות מדמי השכירות של החנות כביטוי להכרת תודה, היא בגדר עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב. זאת ועוד היא נאמרת בלא כל ביסוס. עדותו של הנתבע מהווה עדות יחיד מפיו של צד מעוניין בדבר, אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח משולב) התשל"א -1971, משקלה הראייתי מועט.

איני סבורה כי הסכם השכירות שנחתם ביום 31/12/03 שינה את החיובים בהסכם המתנה. בהסכם השכירות  נרשם בס'  8.4 כדלקמן  :"מוסכם בין הצדדים במפורש כי ז.נ., בנו של המשכיר  (להלן- הבן) יבוא במקומו או כחליפו של המשכיר לביצוע הוראות חוזה זה על פי הודעה בכתב של המשכיר או של הבן, לפיה בא הבן במקומו או כחליפו של המשכיר (להלן – ההודעה). היה וניתנה ההודעה תינתן למשכיר ו/או לבן האפשרות להחליף את השיקים  שניתנו לפקודת המשכיר בשיקים שיינתנו  לפקודת הבן". סעיף זה לא הופעל.  לא נטען כי נמסרה הודעה בכתב. הנתבע בעצמו כותב בסיכומיו כי לא מימש את המתנה שניתנה לו על ידי אביו במלואה וראה לעניין זה עדותו : "ש. נכון שבתחילת 2006 אתה ואביך פתחתם חשבון משותף?

ת. אני זוכר שכן, הוא רצה לתת לי את דמי השכירות ואמרתי לו תחכה עם זה...אבל לא הפקדתי בחשבון זה דמי שכירות...למרות זאת כל השיקים של השכירות הופקדו בחשבון של אבא כולל היום האחרון" (פרוטוקול מיום 10.12.13 עמ' 215 ש' 22-27).

גם אם הופקדו כספים בחשבון המשותף ע"ש המנוח והנתבע, אין בכך בכדי ללמד על הענקת הכספים לנתבע, שכן מדובר ביחסי נאמנות בין הורה לבן ולא ניתן להסיק מהם על כוונת שיתוף, כאשר הכספים בחשבון שייכים לאב, והם פרי קצבת זקנה ודמי שכירות מהחנות שנקבע כי שייכים לאב. בנסיבות אלו, אסור לו להשתמש בחשבון שלא לצורכי בעל הזכות הקניינית בחשבון  אלא אם כן הוא מעניק לו במפורש זכות ליטול מהכספים לצרכיו (ע"א 679/76 סלי נ' שפר, פ"ד לב(2) 785, 794, ע"א 453/73 עזבון המנוח אפרים וסנר נ' עליזה גוטמן, פ"ד כט (1) 313, ע"א 361/81 שרה ברעם נ' מלכה גרטי).

בעניינו נפתח חשבון משותף, לנתבע ולמנוח (עמ' 215 ש' 23 לעדותו של הנתבע) אולם כספי השכירות לא הופקדו לחשבון המשותף, לטענת הנתבע, וזוהי אינדיקציה נוספת כי המנוח לא התכוון ליתן לנתבע את כספי השכירות. כספי השכירות הופקדו בחשבון של האב המנוח, ולנתבע ניתן יפויי כח לבצע פעולות למען האינטרסים של בעל החשבון ולא למשוך כספים שאינם שייכים לו.

 

188. באשר לטענה כי התובעת לא הייתה רשאית להגיש את התביעה הכספית לגבי חלקה של האחות, הרי שטענה זו נדחית. התובעת רשאית להגיש התביעה בשם העיזבון ובשם אחותה. ראה התייחסות בסעיף 145 לפסק הדין.

 

189. לעניין הטענה כי אם הייתה מוגשת התביעה בזמן היה ניתן לשמוע את עמדתו של האב, אציין שהדבר לא היה בידה של תובעת כי הסכם המתנה הוסתר ממנה, ומגרסתה לעניין זה שנמצאה אמינה עלי, היא הבינה כי לנתבע יש ייפויי כח בחשבון האב רק כשעבר המנוח לבית האבות בעיר, ובמועד זה המנוח כבר לא יכול להביע את דעתו.

 

190. אציין כי לא מצאתי לנכון לקזז כל סכום נוסף מהסכום הסופי שקבעתי. כאמור טענותיו של הנתבע לגבי שאר הסכומים בתובענה, לגביהם מודה שמשך מחשבון הבנק של המנוח מהווים טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל השכנוע אל הנתבע להוכיח כי משיכות אלו שימשו את צרכי המנוח או ניתנו לו במתנה כפי שנטען על ידו (תמ"ש (חי') 2103-02-11 פורסם בנבו).

 

191. הנתבע נשאל בחקירתו ביחס לסכומים שמשך מח-ן המנוח :

"ש. חודש לפני פטירת אביך משכת מהחשבון שלו 4 פעמים – 10,000 ₪ . לאיזו מטרה?

ת. ב"כ התובעת לא מספרת כי באותו חודש הפקדתי 4 שיקים בסכום שלמיטב זכרוני היו על סך 60,000 ₪. אני מבקש לדייק כי לא היו רק משיכות אלא גם הפקדות. באותו חודש יחסית היו הרבה הוצאות שפירטתי בתצהיר. בינואר 2009 אני שילמתי מראש את הארנונה לשתי הדירות. וצירפתי קבלה שמצורפת לתצהירי. באותו חודש, אבא שלי גם היה בבי"ח תקופה ארוכה , היא לא באה לבקרו אף פעם. ... אחות פרטית עולה כ – 500 ₪ ליום . שילמתי את זה במזומן.

(פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 166, שורות 6-13).

 

192. הנתבע אישר כי ביום 17/08/08 משך לטובתו שיק, ע"ס 25,000 ₪ , וטען כי "זה לא היה למשהו ספציפי" (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 168, שורות 10-16) .

 

193. באותו חודש, אוגוסט 2008, משך הנתבע מהח-ן גם סך של 17,500 ₪ , מזומן, אולם לא ידע להגיד עבור מה. (עמ' 168 לפרוטוקול מיום 07/11/13, שורות 23).

 

194. בחודש יולי 2008 הנתבע משך סך של 31,000 ₪, במזומן, ולא ידע להסביר עבור מה נמשך הכסף (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 171, שורות 1-4).

 

195. בספטמבר 2008 משך סך של 16,000 ₪, וגם ביחס לסכום זה לא ידע להגיד עבור מה נמשך הכסף (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 171, שורות 25-27).

 

196. באוקטובר 2008 משך 16,500 ₪ , וגם כאן תשובתו הייתה "אני לא זוכר". (פרוטוקול מיום 07/11/13, עמ' 172, שורות 1-4).

 

197. אציין כי במרבית המשיכות, נמשכו סכומים לא מבוטלים, כך שלא סביר בעיניי שאדם שמושך סכומים של עשרות אלפי שקלים, בתדירות כה גבוהה, לא זוכר עבור מה נמשך הכסף ולא יודע להסביר את פשר המשיכה. זאת בפרט שמרבית הכספים נמשכו על ידי הנתבע כאשר המנוח היה בחיים במצב קוגניטיבי ירוד.

 

198. הנתבע לא צלח להוכיח כי הכספים שמשך מן החשבון שימשו לצורכי המנוח. המנוח שהה בדיור מוגן בו סופקו מירב צרכיו. התשלום לבית האבות שולם במלואו מתוך חשבון המנוח. הנתבע לא צלח להוכיח כי שילם סכום כלשהו לגבי השגחה פרטית והוצאות סיעוד. בס' 159 לתצהירו הצהיר כי היו לו הוצאות במזומן עבור השגחה פרטית בכל פעם שאושפז המנוח בבי"ח, אך נמנע מלפרט נתונים רלוונטיים. בחקירתו הנגדית העיד כי "אחות פרטית עולה כ- 500 ₪ ליום. שילמתי את זה במזומן". (עמ' 166 ש' 12). במהלך העדות הוסיף כי "לאחות קראו ד'" (עמ' 166 ש' 18). וגם כי שכר משהי נוספת "...א' שהיא סייעת" (עמ' 169 ש' 11). הנתבע נשאל האם פנה אליהם לבקש תצהיר והשיב "לא כי כבר שנים אין לי קשר איתן, מאז שאבי נפטר ועם א' עוד לפני זה" (עמ' 169 ש' 17). הנתבע נשאל האם עשה מאמץ לאתר אותם והשיב "לא" (ש' 25). נקל לשער, כי אם הוצאות אלו היו גבוהות הן היו מפורטות בכתב ההגנה שם בחר לפרט סכומים זניחים, אף שלא הייתה בידיו קבלה, כמו מכונת גילוח בעלות של 700 ₪ (ס' 6 לכתב ההגנה) ומכשיר שמיעה בעלות של 3700 ₪.

 

199. גם הוצאת הגינון לבית המנוח נטענה בכתב ההגנה ללא פירוט (ס' 157 לתצהיר). בעדותו סיפר כי שם הגנן א' (עמ' 171 ש' 6). וששילם לו 200 ₪ לחודש לאחר שסיכם איתו שיגיע לטפל בגינה פעם בחודש. גם התשלום לגנן היה אקראי: "אני לא הייתי פוגש אותו כל חודש במקרה כשהייתי נוסע הייתי משלם לו על כמה חודשים, זה היה אקראי" (עמ' 171 ש' 20).

 

200. הנתבע לא פנה לאחות, לסייעת ולגנן על מנת שיבואו להעיד כי קיבלו ממנו כספים, ואף לדבריו לא עשה מאמץ לאתרם. הנתבע גם לא סיפק פירוט מדויק של ההוצאות שהוצאו עבור המנוח. כל זאת, יש לזקוף לחובתו.

 

201. אציין כי אף שהתרשמתי כי הנתבע קיים מצוות כיבוד הורים, כאשר סייע לאביו ותמך בו , בה בעת שהתובעת ביקרה בתדירות נמוכה והייתה פחות מעורבת בטיפול במנוח, עדיין אין בכך כדי ליתן לנתבע את הלגיטימציה למשוך כספים שלא לצורכי המנוח, והנתבע אכן כשל להרים את נטל ההוכחה לשימוש ביתרת הכספים שהוצאו לטובת המנוח. שוכנעתי כי הנתבע משך סכומים לא מבוטלים מחשבון של המנוח, על דעת עצמו ושלא לצרכי המנוח. כך, שכספים אלו נכללים בעיזבון.

 

 

202. לפיכך אני קובעת כי על הנתבע להשיב 2/3 מהסכום 315,129 ₪, דהיינו 210,086  ₪ בצירוף הפרשי הצמדה  וריבית החל מיום פטירת המנוח ועד להשבת הסכומים בפועל לתובעת ולאחות (מחצית לחשבון נאמנות שייפתח על שמה של האחות).

 

ט.   תמ"ש 51432-02-12 – תביעה להשבת כספי קופת גמל

 

203. בהתאם לצו גילוי מסמכים המורחב אשר ניתן על ידי  לאחר ניהול הליך משפטי לעניין זה, התקבלו מסמכים מחברת הביטוח , מהם עלה כי ע"ש המנוח היו שתי קופות גמל: אחת אשר נפתחה ביום 16/11/1967 והשנייה אשר נפתחה ביום 12/08/1981, כאשר המוטב בקופת הגמל השנייה הייתה האם המנוחה ואילו בקופת גמל הראשונה לא צוין מוטב, כך שהמוטבים בקופת גמל זו הם היורשים החוקיים של האב המנוח.

 

204. עוד עלה מהמסמכים שהתקבלו מחברת הביטוח כי ביום 03/07/06 האב המנוח חתם על טופס שינוי מוטבים בקופות גמל, לטובת הנתבע.

 

205. לגרסתה של התובעת, כעבור 18 ימים ממועד פטירת האב המנוח, הנתבע מיהר להוציא תעודת פטירה על מנת שיוכל לפנות לחברת הביטוח כלל בכדי לפדות את כספי קופות הגמל. ביום 05/03/09 (32 ימים לאחר פטירת האב המנוח) הנתבע פנה לחברת הביטוח בבקשה למשיכת כלל הכספים שהיו מופקדים ושלשל לכיסו סכום עתק של 1,466,808 ₪, שהועבר לחשבונו ביום 17/03/09.

 

206. המומחה נתבקש לחוות דעתו באשר ליכולתו של המנוח להבחין בטיבו של מסמך שינוי מוטבים נכון למועד חתימתו- 3/7/06.

 

207. המומחה בחוות דעתו מציין לגבי התקופה הרלוונטית בה נחתם מסמך מינוי המוטבים (חודשים 6-7/2006) : "ירידה מנטלית ומצב רוח ירוד", "ירידה במבחן FIM". "בשלב זה עדיין קיימים תפקודים הנראים כתקינים – יכולת שיחה, אכילה וכיו"ב – אך קיימת כבר החמרה קוגניטיבית ברורה".

המומחה מציין כי ביום 03/07/06, המועד בו חתם המנוח על טופס שינוי מוטבים, הייתה כבר ירידה קוגניטיבית משמעותית בתקופה זו. קיים קושי בהבנת כל המרכיבים הקשורים בהבחנה בטיבו של מסמך. בעצם העובדה שיכול היה לדבר ואף לחתום בבנק, אין עדות  כי הבין את משמעותו של המסמך.

המומחה מציין כי אם עליו לקבוע את מידת הוודאות באשר ליכולת המנוח להבחין בטיבו של מסמך במועד ה- 3/7/06 אזי תשובתו הנ"ל כ- 60%.

 

208. בחקירתו המומחה הפחית את ההסתברות כי המנוח יכול היה להבחין בטיבו של מסמך במועד ה- 3/7/06 לנמוכה.

המומחה נשאל בעדותו האם המנוח היה מסוגל להגיע לבנק ביום 03/07/06 ולחתום על טופס שינוי מוטבים, והשיב כי :

"...אני חושב שהאיש הזה היה לו קשה מאוד לעשות את זה ב – 03/07/06.

ש. אז למה קבעת רק 60%?

ת. אמרתי שלא בדקתי אותו, אבל אני בהחלט חושב שהסבירות שהוא ידע לעשות את זה אם אני עומד פה עכשיו  וחי את הסיטואציה, אני חושב שהסבירות היא נמוכה.

ש. של כמה?

ת. אני כתבתי 60% וסייגתי את זה, התשובה שלי שכמו שאני רואה אני חושב שהסבירות היכולת הקוגניטיבית שלו להבין את הסיטואציה עד הסוף אני חושב שהייתה בסביבות 30%".

 (ההדגשות שלי – ר.ג., פרוטוקול מיום 10.4.14 עמ' 104, שורות 24 עד עמ' 105 ש' 3).

ובהמשך –

"...אם אתה תגיד מידת ודאות ההסתברות שהוא יכול להבין טיבו של מסמך אמרתי כ- 60 אחוז, אני היום חושב שהרמה בין 30, 35 ל- 60 אחוז" (עמ' 108 ש' 25-26).

 

המומחה אותגר גם על ידי ב"כ הנתבע, ונשאל גם האם החלטה פשוטה, דוגמת העברת קרן לבן או לבת, לא יכל המנוח לעשות באותה עת והשיב : "...אנשים מהסוג הזה עם פגיעות האלה מגיבים לסיטואציה קונקרטית, היכולת לראות עתיד, שאתה אומר שהקרן תלך לזה או לזה, הוא לא יכול לדעת תוצאות בצורה משמעותית וזאת הסיבה שראיתי את שאלות השיפוט ואמרתי שזה הפריע לי אבל בוודאי שהוא לא היה במצב תקין אין ספק" (עמ' 118 ש' 20).

 

209. במסגרת חוות דעתו הסתמך המומחה על מבחן MMSE שנערך למנוח ביום 23/6/06, אשר מלמד אותנו על מצבו של המנוח שבועיים טרם מועד עריכת מסמך מינוי המוטבים ועל התמצאותו בזמן ובמרחב. מן המסמך עולה כי המנוח לא ידע לומר מה שמו של המקום בו נמצא. המנוח לא התמצא בזמן כלל, לא ידע איזה יום היום, חודש, שנה, לא ידע להעריך מה השעה, לא ידע מתי הגיע לבדיקה, איזה חגים היו, איזה חגים יהיו וכד'. (המסמך סומן נספח ד' וצורף לכתב התביעה).

על מסמך זה כותב המומחה : "כמו כן קיים המסמך מ- 23/6/06 המצביע על ירידה קוגניטיבית משמעותית...".

 

210. המומחה גם קשר בין תוצאות מבחן MMSE למבחן הפים שנערך למנוח ב- 1/7/06 כעדות לשינוי שחל אצל המנוח  ולירידה הקוגניטיבית : "רואים שיש ירידה ברורה מאפריל 2006 בפים לראשון ליולי 2006, זה דבר אחד ובעיניי הוא קריטי וזה מסתדר עם הדברים הנוספים. אני משוכנע ששם הייתה ירידה קוגניטיבית מהותית בתקופה הזאת." (עמ' 100, שורות 7-9).

ובהמשך : "יש ירידה ברורה בין אפריל 2006 ליולי 2006, במהלך יולי מצוינת ירידה ובזה אני משוכנע באופן ברור שהייתה במהלך יולי ירידה שראו אותה" (עמ' 121 ש' 20-22).

 

211. הנתבע העלה טענות קבילות כנגד אותנטיות המסמך של המבחן MMSE, מאחר ואינו חתום, אך לעניין זה העיד המומחה "... נראה לי כי הוא אותנטי ביותר..." (עמ' 10 לחוות הדעת) ומסתבר כי הנתבע עצמו צירף מסמכים שונים משני בתי האבות שאינם חתומים כנספחים לתצהירו, לרבות מבחן זהה שנערך בבית הנשיא ביום 16/8/06 ותוצאתו היא אפס (נספח י"ג).  הנתבע נשאל בעדותו מדוע לא זימן לעדות איש בית האבות על מנת לחקור אותו בכל הנוגע לאותנטיות של המסמך, אולם, הנתבע התחמק והשיב : "למה היא לא הביאה מישהו שיעיד שהבדיקה  הזאת בכלל התקיימה" (עמ' 182 ש' 21). מכל מקום, המסמך היה מצוי בתיק המנוח בקיבוץ כינרת. הנתבע לא חלק על כך בכתב הגנתו. העלאת הטענה כי לא הוכח שהמסמך הוא חלק מהתיק במסגרת הסיכומים היא בגדר הרחבת חזית אסורה. לפיכך הנטל לסתור את האותנטיות של המסמך חל על הנתבע, והוא לא הרימו.

 

212. לטענת הנתבע, חלה הדרדרות במצבו של האב המנוח ביום 30/07/06, עם נפילתו בחדר בבית האבות בקיבוץ . בתצהירו טען כי "אין בכל המסמכים הרפואיים אינדיקציה להתדרדרות מנטאלית או גופנית משמעותית עד לנפילה שארעה ביום 30.7.06" (ס' 185 לתצהירו). בעדותו אמר : "עד שהוא נפל ב- 30/7/06 הוא היה צלול לחלוטין והבין בדיוק מה שקורה" (עמ' 178 ש' 2). טענה זו אינה מתיישבת עם דברי המומחה, לפיהם חלה הדרדרות במצבו הקוגניטיבי של המנוח מאמצע שנת 2005 (עמ' 107 ש' 16 ועמ' 103 ש' 23-24) ואף עם התיעוד הקים בתיק הרפואי של המנוח בבית אבות בקיבוץ, רישומים שערכה ד"ר פ' המדברים על "פגיעה מנטלית". במוצג מצ/ת/3 כתבה רופאת בית האבות ד"ר פ' בתאריך 25/6/06: "עקב פגיעה מנטאלית ביקשתי פגישה עם בן אך הוא לא מוכן לבוא בן הוזמן לשיחה לא הגיע". במסגרת מוצג מצ/ת/4 כותבת אותה רופאה ביום 7/7/06 : "...הוזמן לשיחה לגבי מצבו של אביו ל- 1.7.06" ושוב כותבת ביום 11/7/06 : "החולה...האחרון במצב רוח מאוד ירוד לכן הוחלט על טיפול ב...". ובהמשך: "הבן לא הגיע שוב לשיחה".

 

213. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע בקשר לחוסר יכולתו להגיע לפגישה עם הרופאה, לאחר שזומן על ידה פעמיים, בשני מועדים שונים כדי לשוחח על מצבו של האב המנוח : "אני טוען היה ב-25/6/06 והתאריך חשוב ורלוונטי למה לא יכולתי להגיע. יוני 2006 זה החודש הכי לחוץ באוניברסיטה כיון שזה מבחנים או סוף סמסטר...אני נלחץ כשהרופאה התקשרה אז דיברתי איתה בנייד והיא אמרה בגדול את מה שהיא רצתה ולכן התשובה היא כי לא סירבתי, זו הייתה הודעה מעכשיו לעכשיו ואני לא יכולתי לעזוב מבחן או לא יודע מה היה לי...הבנתי מאופי השיחה כי השיחה מיצתה את עצמה כי הרופאה אמרה לי בטלפון את מה שהיא כתבה אח"כ, כי אבא בתחושתו פחות שמח ועליז כבהתחלה..."(פרוטוקול מיום 7.11.13 עמ' 178 ש' 18  עד עמ' 19 ש' 2).

ואולם, בטווח זמנים זה, ביום ה- 3/7/06 , מצא הנתבע זמן לבוא ולבקר את אביו המנוח בבית האבות, ואז הסיע אותו לבנק לצורך שינוי המוטבים, ובהזדמנות זו  אף לא מצא לנכון להיפגש עם הרופאה (עמ' 184 ש' 2).

 

214. כחודש וחצי בלבד לאחר החתימה על מסמך שינוי המוטבים, עולה ממסמכי הקבלה שנערכו למנוח בבית האבות בעיר, ביום 14/8/06, אבחנות לגביו : "הזיכרון שלו לטווח קצר ירוד במיוחד", "נפשי – שיטיון", "תיאור אישי, חברתי, כללי – שטיון" (עמ' 6-7 לחוות דעת המומחה נספח י"ג לתצהיר הנתבע)

ברישום הערכה תפקודית סיעודית בקבלת חולה מ- 14.8.06 נרשם: "לא מתמצא בזמן ובמקום". ובמבחן MMSE מ- 16.8.06 : "היה ערני אך לא ענה לשאלות" (עמ' 6 לחוו"ד).

אף כי מסמכים אלו מעידים על מצב המנוח  לאחר המועד בו נערך מסמך שינוי המוטבים, עדיין יש בהם כדי להצביע על רמת ההתדרדרות של המנוח עד הגיעו למצב סיעודי מלא.

 

215. ראיה נוספת המלמדת לשיטתה של התובעת על מצבו של המנוח באותה עת, הינה הפסקת שיחות הטלפון היוצאות שנהג המנוח לבצע מחדרו סמוך לפני מועד עריכת טופס שינוי מוטבים. לטענתה, מעיון בפלט השיחות היוצאות של המנוח (נספח ד') נצפה כי מיום 27/6/06 ועד ליום 8/7/06 לא היו שיחות יוצאות מחדרו של המנוח , בעוד קודם לכן והחל מיום כניסתו של המנוח לדיור מוגן ועד למועד הפסקת השיחות, התקשר המנוח כמעט כל יום לנתבע וזאת גם בימים בהם הנתבע התקשר למנוח. הנתבע הסביר בעדותו את ההפסקה בשיחות היוצאות של המנוח, בכך שהוא התקשר יותר אל המנוח  ולכן לא היה צורך שהמנוח יתקשר אליו (עמ' 186 ש' 14-16). התובעת שוללת את הסברו של הנתבע, ומסיקה מכך, כי מצבו של המנוח החמיר והיה קשה ביותר עד כדי חוסר יכולת להתקשר לנתבע.

המומחה נשאל על כך בחקירתו, והשיב : "זה יכול להיות קשור, אני לא יכול להביע דעה וודאית" (עמ' 105 ש' 16).

 

216. נסיבות הליך החתימה על הוראת שינוי המוטבים התבהרה רק בעדותו של הנתבע.

 

217. במהלך חקירתו הנגדית התברר כי הנתבע הסיע את האב המנוח  לבנק מוקדם בבוקר, הוא חיפש חניה והמנוח נכנס לבדו לבנק,  והנתבע לטענתו לא נכח במעמד החתימה (עמ' 184 ש' 2-4 ועמ' 186 ש' 1).

"ש. ב-3.7.06 אביך חתם על כתב מינוי מוטבים לבנק דיסקונט. אתה לקחת אותו לשם?

ת. אני הסעתי אותו אבל בזמן שהוא חתם לא הייתי בתוך הסניף.

ש. איפה היית?

ת. זה היה מוקדם בבוקר, הורדתי את אבי ליד הבנק והמשכתי לחפש חנייה. עד שמצאתי חניה וחזרתי הוא היה בחזרה  מחוץ לבנק." (עמ' 184, שורות 1-5).

 

218. הנתבע סיפר כי רק באותו בוקר אמר לו המנוח על רצונו להעביר אליו את קופת הגמל (עמ' 186 ש' 1) "אני הגעתי אליו מוקדם בבוקר, הוא כנראה ישן על זה בלילה והוא אמר לי אני החלטתי, אני רוצה שאחרי 120 קופת הגמל תעבור אליך. אני חייב להעיר שבחודש שקדם לזה אני שמעתי הרבה תלונות מאבי על בנותיו, שאחרי כל מה שהוא עשה עבורן כל חייו הן מתעלמות ממנו". (עמ' 186 ש' 1-4).

 

219. מנספח ה' שצורף לתמ"ש 54768-08-10 עולה כי באותו יום ה- 03/07/06, נמשכו מהכספומט בסניף הבנק 5,000 ₪.

 

220. הגם שמשקלה של ראיה זו הוא נמוך, יש בו בכדי לכרסם בטענת הנתבע, לפיה לא נכנס עם אביו המנוח לסניף הבנק, שהרי סביר להניח כי ה – 5,000 ₪ לא נמשכו על ידי האב המנוח.

 

221. זאת בפרט, שהנתבע לא זימן לעדות את שני פקידי הבנק, בפניהם חתם המנוח על המסמך של שינוי מוטבים, והדבר נזקף לחובתו.

הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא זימן את עדי החתימה והשיב : "המומחה כתב את המשפט הבא בחוות דעתו:  בעצם העובדה שיכול היה לדבר ואף לחתום בבנק, אין עדות כי הבין את משמעותו של המסמך. אני מרגיש מאוד לא נוח אבל המומחה סתם לי את הפה, אני אביא את הפקידה והיא תגיד ויבוא מומחה ויחזור על אשר כתב, אז מה זה יעזור?".

(פרוטוקול מיום 12/10/13 עמ' 208 ש' 1 -4).

 

222. המומחה העיד כי הוא לא בטוח שהמנוח היה במצב של יכולת ליזום או לקבל החלטה בעצמו לגבי שינוי המוטבים בקופת הגמל : "...אני לא בטוח שהוא היה יכול להגיד באופן פשוט "אני מעביר את זה", אני חושב שבשלב ההוא אנשים באמת יכולים להיות מושפעים ממה שקורה סביבם, זה לא שלב של דמנציה אבל שלב של הגברת תלות" (פרוטוקול מיום 10/4/14 עמ' 122 ש' 7-12).

ש. האם בעצמו הוא יזום ויגיד שהוא קם בבוקר ורוצה ליזום?

ת. רוב הסיכוי שלא" ש' 13-14).

 

223. בנסיבות אלה, קשה להניח כי המנוח היה היוזם של שינוי הוראת המוטבים. הוכח על פי חוו"ד המומחה כי המנוח לא הבין את הכתוב במסמך ועל אחת כמה וכמה שלא היה מסוגל להגדיר בפני הפקידים את מטרת בואו, את רצונו ועל מה הוא מבקש לחתום. לפיכך לא מן הנמנע שהנתבע הוא זה שדיבר עם הפקידים והגדיר את מטרת בואם ועל כך שיש להחתים את המנוח על מסמך לשינוי מוטבים. לכך אף מצטרפת התמיהה מדוע דווקא כ- 17 שנים לאחר פטירת האם, כאשר המנוח נמצא במצב פיזי ומנטאלי ירוד ביותר, מוצא לנכון המנוח לנשל את התובעת ואחותה מחיסכון החיים של ההורים ששוויו כמיליון וחצי ₪.

 

224. עפ"י הפסיקה, מאחר ואין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה על ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על פי הכללים הרגילים של העדר גמירות דעת או פגמים ברצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ע"א 1101/99 ברקוביץ נ' ברקוביץ, פורסם בנבו מוזכר בבע"מ 946/08 מיום 5.08). גם אדם שטרם הוכרז כפסול דין, עלול להימצא במצב בו יכולתו השכלית מונעת ממנו לגבש גמירות דעת (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582) עוד נקבע כי בחוזים חד צדדיים מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירות דעת משום האינטרס להגן על נותן המתנה. המבחן להתקיימות גמירות דעת הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי, במסגרתו יש לבחון האם המתקשר גמר בדעתו לבצע את העסקה (תמ"ש 94681/99 פורסם בנבו). בענייננו הוצגו עדויות אובייקטיביות לפיהן לא הייתה גמירות דעת מטעם המנוח במועד חתימתו על המסמך לשינוי המוטבים. המומחה כתב בחוות דעתו : "בעצם העובדה שיכול היה לדבר ואף לחתום בבנק – אין עדות כי הבין את משמעות המסמך". עיתוי שינוי המוטבים כ- 17 שנים לאחר פטירת האם כאשר המנוח נמצא במצב פיזי ומנטאלי ירוד ביותר מצביע על כך שהדבר לא נעשה מרצונו. ובנוסף, הנתבע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים או ראיות כלשהן אשר יכלו ללמד אודות מעמד החתימה וגמירות דעתו של המנוח.

 

225. לאור האמור, אני קובעת כי המנוח לא גמר בדעתו להעביר  את כספי  קופת  הגמל  לנתבע.

לפיכך אני מורה על ביטולה של הוראת המוטבים ומורה לנתבע לשלם לתובעת את חלקה בכספים שמשך בסך של 488,936 ₪ כפי שנתבקש בכתב התביעה.

 

226. בזיקה לאמור, אציין כי הנתבע עתר למחיקת סעיפים מסיכומי התובעת בהם צוין הסכום שנמשך מקופות הגמל מכוח החלטתי מיום 28.12.12.

עתירתו נדחית. בהחלטתי הוריתי על הוצאת הכספים, אך לא מנעתי מהתובעת לחקור את הנתבע בנושאים אלו. מעבר לכך, שעה שהתקבלה התביעה והוריתי על בטלות הוראת שינוי המוטבים, אין בנמצא כל הצדקה שלא לפסוק סעד אופרטיבי שיורה על השבת חלקה בסכומים שנמשכו שכן הטעמים שעמדו ביסוד החלטתי, טרם שמיעת ראיות וקביעת ממצאים, לא קיימים עוד.

 

227. באשר לאופן הצמדת הסכום הכספי שהוריתי על השבתו.

 

 התובעת טוענת כי  הנתבע משך את הכספים מקופת הגמל  כחודש לאחר פטירת המנוח,  כי חשש שייוודע אודות העברת קופת הגמל, וביקש להבריח את הכספים מהעיזבון מהר ככל שניתן, וטרם הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה, פעולה שהייתה חסרת כל היגיון כלכלי. עוד טוענת כי החודשים שלאחר מועד המשיכה התאפיינו בעליות ניכרות בתשואות, וזאת לאחר משבר פיננסי שחל. התובעת מפנה לנספחים 1-2 לתצהיר בעלה המורה כי הפסד התשואה בקופות הגמל, מיום משיכת הכספים ועד ליום הגשת תצהירי העדות הראשית (11/11/12) היה כ- 45% המוערך בסכום של 654,000 ₪. נוכח האמור עותרת למתן סעד שיורה לנתבע להשיב לקופת העיזבון את מלוא הכספים שנטל בצירוף תשואות הקופה, החל מיום משיכת הכספים ועד ליום השבת הכספים לקופת העיזבון.

הנתבע טוען כי בתביעה כספית לא ניתן לחייב את הנתבע מעבר לסכום הנקוב בכותרת התביעה. התובעת עצמה נימקה את סכום התביעה בשליש הכספים שהיו לשיטתה בקופה, ואינה רשאית לחייבו ביותר. לגישתו משמעות קבלת סעד זה, אשר לא נדרש בכתב התביעה, היא הכפלת סכום התביעה אשר נקצבה כספית.

 

228. עמדתו של הנתבע מקובלת עלי. העיקרון הכללי הוא כי תובע לא יזכה בסעד העולה על הסעד שאותו ביקש. אפילו נתברר במהלך המשפט כי התובע אכן זכאי לקבל סעד רחב יותר מזה שתבע בפועל יסתפק בית המשפט בפסיקת הפיצוי על פי הנדרש בכתב התביעה בלבד (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, עמ' 115). לפיכך אני מורה כי הנתבע ישלם לתובעת סכום של 488,936 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד משיכת הכספים מקופת הגמל ועד ליום תשלומם בפועל.

 

סוף דבר

 

229. ת"ע 21572-06-09 ות"ע 21578-06-09 –ההתנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה ולתוספת לצוואה – נדחתה.

 

230. התביעה לביטול הסכם המתנה – נדחית.

 

231. הסעד החלופי להחלת חזקת השיתוף לפיה מחצית מזכויות הבעלות על החנות היו בבעלות האם המנוחה – מתקבלת.

 

232. מורה בזאת לנתבע להעביר לידי התובעת ולאחות (מחצית לחשבון נאמנות שייפתח על שם האחות) 2/12 מכל כספי השכירות שהתקבלו לידיו, החל מיום פטירת המנוח ועד ליום התשלום בפועל בתוספת הפרשי ריבית  והצמדה, בקיזוז חלק יחסי  מתשלומי המיסים וכספים שנדרש להוציא בקשר לחנות ואשר יאושרו ע"י מנהלי העיזבון.

 

233. ת"ע 21574-06-09 – בקשה למינוי מנהל עיזבון . הנני מורה על מינויים של ב"כ הצדדים, עו"ד יוסי גרינשטיין ועו"ד ליאן קהת כמנהלי עיזבון המנוח. פסיקתא תוגש לחתימתי.

 

234. תמ"ש 54768-08-10 – התביעה מתקבלת. על הנתבע להשיב 2/3 מהסכום 315,129 ₪,  דהיינו 210,086 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום פטירת המנוח ועד להשבת הסכומים בפועל לתובעת ולאחות (מחצית לחשבון נאמנות שייפתח על שמה של האחות).

 

235. תמ"ש 51432-02-12 – התביעה מתקבלת. מורה על ביטולה של הוראת המוטבים ומחייבת הנתבע לשלם לתובעת את חלקה בכספים שמשך בסך של 488,936 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד משיכת הכספים מקופת הגמל ועד ליום תשלומם בפועל.

 

236. אין חיוב בהוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

 

 

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

 

ניתן היום,  ג' אב תשע"ו, 07 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.