סילוק יד ללא פיצוי אך בהתנייה להבטחת מדור נכדים

על הפרק:

• האם חמות שאינה רשומה כבעלת זכויות במקרקעין רשאית לעתור לסילוק יד של כלתה?

• האם יש להתנות הפינוי בתשלום פיצוי כספי בגין השקעות?

• האם יש מקום להשית על החמות חיוב כספי לסיפוק מדור זמני של נכדיה כתנאי לפינוי?

   

  הצדדים:

   

  1. התובעת הינה אמו של הנתבע 2 וחמותה של הנתבעת 1 (מטעמי נוחות תכונה התובעת "התובעת", הנתבע 1 יכונה גם "הבן" והנתבעת 2 תכונה "הכלה").

      

  2. הבן והכלה נישאו בשנת 2007 וכיום הם אינם מתגוררים יחד והבן מתגורר במקום אחר.

      

  3. התובעת הינה בת 92 ומתגוררת בבית בן שלוש קומות המצוי בגוש*** חלקה ** ביישוב (להלן: "הבית"). יצוין, כי לפי העתק מרשם המקרקעין, חלק מן הזכויות במקרקעין שייכות לאחיו של הנתבע, מר ח. (להלן: "ח. ") ולבן דודו, אשר אין חולק כי התיר לתובעת להשתמש בבית כפי שיפורט בהמשך. בקומה הראשונה של הבית מתגורר ח. , בקומה השנייה גרה התובעת ובקומה השלישית מתגוררים הכלה וילדיה (להלן: "הדירה"). עד לסכסוך בין הבן לכלה, נהג גם הוא לגור עמה ועם הילדים באותה דירה.

      

  4. יש לציין כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה מטעמו ושעה שהנתבע אינו מתגורר בדירה (אלא קומה מתחת בבית אמו), הרי שהתביעה לסילוק יד מתייתרת לגביו. בהקשר זה יש להרחיב קמעא ; מעבר לעובדה שיש סכסוך חמור בין האם לבין כלתה, יש גם סכסוך חמור בין הבן לבין אשתו (ראו הליכים קשורים). הבן עומד איתן מאחורי אמו בהליך הפינוי. כיום גר הבן עם אמו ועם בנו הבכור, אך ברור שאם הכלה תפנה הדירה הוא ישוב ויתפוס בה חזקה. בהקשר זה, נראה בהסתברות גבוהה למדי שהתביעה כנגד הבן לסילוק יד אינה אלא כסות של מהלך שנועד להביא לסילוק הכלה מהדירה והשתלטות הבן עליה. ועדיין, אין בכך כדי לייתר דיון בזכותה של האם לסילוק יד.

      

     העובדות שאינן במחלוקת:

      

  5. אין חולק, כי משך שנות מגוריה של הכלה בדירה לא שולמו על ידה דמי שימוש ו/או דמי שכירות וללא ששימושם של בני הזוג במקרקעין ובדירה הוסדר בהסכם בכתב או בהסכם פורמלי מסוג אחר. כנהוג במגזר הערבי, המגורים והשימוש בדירה נעשו על יסוד שיחות בעל פה (אם בכלל) בין הצדדים.

      

  6. כמו כן אין חולק, כי הזכויות בדירה ובבית אינן רשומות ולא היו רשומות מעולם על שם מי מהצדדים.

      

  7. אין מחלוקת, כי בין התובעת והבן לבין הכלה יחסים לא תקינים, מעורערים, שהובילו להגשת בקשות שונות לצווי הגנה ומניעת הטרדה מאיימת, מזה כשנתיים, כאשר ברקע גם סכסוך גירושים בין הבן לבין הכלה. הסכסוך בין התובעת לבין הכלה הוא סכסוך חמור שגלש למעשי אלימות, ניתוקי מים וחשמל ואין ספק שהחיים באותו בניין קשים מנשוא לשני הצדדים.

      

     טענות התובעת:

      

  8. בכתב התביעה הופנו טענות התובעת כלפי שני הנתבעים (באותה עת הבן כלל לא גר בבית או עם אמו אלא ביישוב אחר), עת נטען כי מכוח בעלותה בבית, התירה התובעת לבנה ולכלתה להתגורר בדירה, זאת מתוך רחמים, ללא תמורה ובאופן זמני בלבד עד לשיפור במצבם הכלכלי. לטענת התובעת משהורע מצבה הכלכלי היא מעוניינת להשכיר את הדירה ודורשת כי הנתבעת תפנה אותה.

      

  9. נטען כי התובעת סובלת מאוד מיחסה של הכלה כלפיה אשר למעשה הפכה את חייה לגיהנום עלי אדמות, כאשר היא מתארת מקרים קשים של התנהלות פוגענית כלפיה, מצד הכלה.

      

  10. התובעת שהינה אישה קשישה באמצע שנות התשעים לחייה, טוענת כי סובלת מבעיות רפואיות רבות ויש בעוגמת הנפש שגורמת לה הכלה כדי לגרום לה להתמוטטות פיסית ונפשית. היא הפנתה להליך קודם במסגרתו הוצא צו הגנה כנגד הכלה (ה"ט 13227-06-20).

       

  11. בסיכומיה טענה התובעת כי בנתה את הדירה מכספה ומשהוכח שהיא בעלת הבית והמחזיקה בו יש להורות על סילוק ידה של הכלה מהדירה.

       

      טענות הכלה:

       

  12. הכלה מגוללת את הרקע העובדתי וטוענת כי לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג אצל התובעת ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה ב***** ובתקופה זו החלו לבנות את דירתם המשותפת אליה עברו בשנת 2012. התובעת טוענת כי נרקמה נגדה קנוניה על מנת לנשל אותה מזכויותיה בדירה עקב תביעת הגירושין שהיא מנהלת כנגד הנתבע ולאפשר לו לשוב להתגורר בדירה עם אישה אחרת.

       

  13. בסיכומים נטען, כי גרסתה של התובעת שקרית וחסרת בסיס ולא הוכח כי היא בעלת המקרקעין וכי הבית נבנה מכספה ואין בידה לסלק את התובעת מהדירה. הכלה התייחסה לראיות התובעת וטענה כי זו האחרונה נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים וכן התצהירים שהוגשו לא נחתמו על ידי המצהירים ואלה זויפו. כמו כן נטען כי ח. לא נתן לאם רשות לסלק את התובעת מהדירה מה גם שח. העיד מפורשות כי הדירה נבנתה על ידי הכלה והבן והאם הייתה שותפה לבניה. נטען כי הדירה נבנתה מכספי בני הזוג, מעבודה ומחסכונות, עת הכלה עבדה שנים בניקיון.

       

      ניסיונות פשרה של בית המשפט:

       

  14. הצדדים והסכסוך שביניהם מוכרים לבית המשפט כתוצאה מאינספור הליכים קודמים שהתנהלו לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991 וכן הליכים בענייני הסדרי שהות של הילדים, מזונותיהם וכיו"ב.

       

  15. בית המשפט סבור תמיד, כי בהליכים מסוג זה טוב יעשו הצדדים באם יסדירו ההליכים בפשרה, ועל כן גם במסגרת התובענה האמורה נעשה לא ניסיון אחד ולא שניים לגייס את הצדדים להסדר של פשרה שלא צלח; וכך מצאנו עצמנו מכריעים בתביעה.

       

      מתווה נורמטיבי:

       

  16. בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסילוק יד במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב.  מדובר בתביעות קשות להכרעה לא רק בפן המשפטי אלא גם בפן העובדתי בייחוד לאור ההתנהלות המבוססת על סיכומים בעל פה, על כבוד, על מנהג ונוהג תרבותי, על היעדר סיכום בכתב ועל היעדר ראיות בכתב. בפן המצפוני הקושי אף גדול עוד יותר לאור התוצאה הקשה של הליכים מסוג זה שברובם המכריע מסתיימים בפינויים של אשה וילדים מהבית שהם ממילא הצד החלש בסכסוכים (לפחות מבחינה כלכלית). קשיים אלה – משפטי, עובדתי ומצפוני – מצריכים יצירתיות בפתרון הנתפר למידותיו של כל סכסוך באופן שבו תוגן זכות הקניין ו/או השימוש של נותן הזכות מצד אחד, אך יוגנו גם זכויות מקבלת שימוש למדור מצד שני ולא פחות חשוב, תוגן טובת הילדים שאינם אשמים או אחראים לסכסוך בין קרוביהם המבוגרים "שאינם מבוגרים דיים" במחשבתם ובדאגתם כלפיהם.

       

  17. אין חולק כי המקרקעין רשומים בחלקם על שם ח. (ראה לעניין זה גם בעדותו בעמ' 15 ש' 10-19), כאשר אין מחלוקת שלכלה אין זכות קניין, זכות שכירות, זכות בעלות, זכות חכירה במקרקעין וכאשר ברור מעדותו של ח. כי נתן לאמו התובעת רשות להשתמש בבית והתיר לה לעשות בו כרצונה. מעבר לכך מעדותו של ח. נלמד כי אמו התובעת הייתה הרוח החיה בכל מה שקשור לבניה במקרקעין והיא אף הייתה זו שבנתה עבורו את הבית בו הוא מתגורר בקומה התחתונה (ראה עמ' 13 ש' 6-11 וגם עמ' 15 ש' 3-9). לפיכך, הגם שהבעלות היא על שם האח (ח. ), הרי שהלכה למעשה התובעת היא המחזיקה והיא זו שנתנה את הרשות להתגורר בדירה והיא זו שיכולה לבטלה, בבחינת הפה המתיר הוא יהיה גם הפה האוסר. נבהיר כיצד משפטית טיעון זה מבוסס בהמשך. ברם ייאמר כבר כעת, כי הניסיון של הכלה לטעון שהתובעת אינה יכולה לסלקה אלא רק ח. , אין לקבלו ואבאר כעת מדוע.

       

      22. ראשית, לא רק בעלים של מקרקעין רשאי לתבוע סילוק יד. הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 קובעת כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלומר אף אם נכונה טענת הכלה כי התובעת אינה בעלים רשום של המקרקעין, עדיין היא יכולה לעתור לסילוק ידה ומסירת החזקה במקרקעין המוחזקים על ידה מכוח הגנת ההחזקה מושא סעיף 16 לחוק המקרקעין לעיל. זאת ככל שיוכח שהוא המחזיק.

           

      23. באשר לשאלה מיהו "מחזיק במקרקעין"? הרי שבכך עוסקת הוראת סעיף 15 בחוק המקרקעין הקובעת:

          "בסימן זה, "מחזיק" – בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו."

           

          24. כלומר, "מחזיק", הוא מי שהשליטה 0במקרקעין – ישירות או באמצעות אחר – היא בידיו (ראו: בג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הביטחון, בפסקה 27 לפסק-דינה [פורסם בנבו] (16/11/2008), להלן "הלכת בניה" ; ראו גם דברי של המלומד יהושע ויסמן בספרו דיני קניין בעמ' 10 -11).

               

          25. משעה שאין חולק כי התובעת הייתה המחזיק במקרקעין ובעלת השליטה בהם, יש לקבוע כי אין מקום כלל לאפשר לכלה להעלות טענות כנגד טיב זכותה במקרקעין כטענות הגנה בפני סילוק היד המבוקש.

               

          26. חוק המקרקעין קובע הסדר מיוחד לעניין ההגנה המשפטית על הבעלות וההחזקה (פרק ג', סימן ב' סעיפים 15-20). מטרת ההסדר היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין, בין שהוא בעלים של הקרקע, בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בחזקה בפועל, שלא מכוח זכות כלל. כל אלה מוגנים בפני מי שמבקש לנשלם מחזקתם (ראו רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נה(3) 294, 304 (11/3/2001)).

               

          27. להגנה על החזקה במקרקעין מקום מרכזי במשפט. החזקה היא נושא להגנת המשפט לא רק כמאפיין של זכות הבעלות אלא גם כאשר היא משקפת מצב עובדתי שאין מקורו בזכות (ראו רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, בעמ' 836 (2003)). אחד האדנים וההסברים לכך הוא מניעת עשיית דין עצמית ושמירה על הסדר הציבורי (ראו שם בעמ' 838). במקרה שלפניי כבר אירעו מספר נסיונות לעשיית דין עצמית – דבר המחזק את הצורך בהכרעה שיפוטית מהירה במחלוקת שבין הצדדים (ראו תיקי ה"ט קשורים).

               

               

          28. החוק מסדיר את היחסים בין שלוש קבוצות יריבות:

              1. בעלים ומחזיק כדין כלפי מסיג גבול (מערכת זו מוסדרת בסעיף 16 לחוק המקרקעין); כאן המחזיק יכול להיות גם בר רשות מאת הבעלים, הרוכש, החוכר או השוכר (ע"א 288/81 קרן תורה נ' אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533 (1984) ; יעקב שקד, פינוי מקרקעין – הליכים והלכות, עמ' 8 (התשע"ז – 2017)).

              2. מחזיק בפועל שלא מכוח זכות כלפי מסיג גבול (מערכת זו מוסדרת בסעיף 17 לחוק המקרקעין המדבר על איסור הפרעה לשימוש במקרקעין אך גם על זכות המחזיק בפועל (שלא כדין) לסלק יד של מסיג גבול; זאת ועוד, מסיג הגבול אינו יכול להעלות טענת הגנה כנגד המחזיק שהוא לא מחזיק כדין או שאין לו זכות טובה בנכס אלא שזכות זו מוקנית לצד שלישי (טענת ius tertil) וראו הלכת עוקשי לעיל בעמ' 305-307 והלכת בניה לעיל).

              3. מחזיק כדין ומחזיק בפועל כלפי תופס חזקה, אף אם הוא טוען לזכות בקרקע (תביעה פוססורית להשבת מצב לקדמותו מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין);

                  

          29. במקרה שלפניי, מדובר לכל הפחות בתביעת מחזיק בפועל (התובעת) כנגד מסיג גבול (הנתבעת). לפיכך אין זה משנה אם התובעת היא בעלים או זכאית להירשם כבעלים במקרקעין. אף אין זה משנה עוד אם היא מחזיקה כדין אם לאו. מה שמכריע לענייננו היא העובדה שהיא הייתה "המחזיקה" במקרקעין בעת שהעניקה רשות השימוש לנתבעים. ככזה היא זכאית לתבוע סילוק יד והנתבעת אינה יכולה להעלות טענות כנגד טיב זכותה במקרקעין. 

               

          30. בהתאם לפסיקה, "הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (ראו: רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נה(3) 294, 304 (11/3/2001) – להלן "הלכת עוקשי").

               

          31. שלא כמו הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, סעיף 17 איננו מתעניין בזכות כלפי כולי-עלמא. הוא שואל מהי הקצאת הזכויות בין מי שהחזיק בפועל לבין מי שנטל הימנו את החְזקתו. בבג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הביטחון, בפסקה 27 לפסק-דינה [פורסם בנבו] (16/11/2008) נקבע כי מיְסודה של הוראתו של סעיף 17 לחוק כי היא מתעניינת אך במצב-היחסים שבין התובע את סילוק-היד לבין הנתבע. אין עניינה בשאלה אם כלפי אחֵר, זולת הנתבע, מחזיק התובע בזכות טובה אם לאו. אמת, ייחודה של ההוראה הוא בכך שהיא שוללת את הכוח להעלות טענה מסוג "יוּס טֵרְצִי" (לטינית: ius tertii) ולפיה הזכות היא לאחֵר.

               

          32. עמד על כך גם המלומד י. ויסמן בספרו:

              "אם ינושל [מחזיק] מן הנכס על ידי מי שאינו הבעל האמיתי, יוכל לתבוע את המנשל, והמנשל לא יוכל להיבנות מן העובדה של[מחזיק] אין זכות טובה בנכס. המנשל לא יישמע בטענה כי צד שלישי הוא בעל הזכויות בנכס" (יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש, עמ' 46 (2005)).

               

          33. למען הסר ספק יודגש, כי בדיבור "מסיג גבול" לצרכי דיון בהגנה הקניינית של זכויות המחזיק, הכוונה היא גם לבר רשות. זאת ועוד, כל ההלכות האמורות והמוזכרות לעיל, יפות ביתר שאת גם במקרים שבהם מדובר על מי שמחזיק בזכות שימוש בלבד (למשל במשק חקלאי) ונותן רשות שימוש לאחר בחלק מאותו משק. כך למשל, בתמ"ש (י-ם) 15503-05-10‏ ‏ת. ס נ' ר. ס 20/2/2011 [פורסם בנבו], נדונה תביעה לסילוק יד שהגישה אם כנגד בנה מדירה ומסגריה במשק על בסיס טענה זהה של ביטול הרשות. התביעה נתקבלה ונקבע כי מקום שהתובעת הוכיחה שהחזיקה בפועל בקרקע עובר לתפיסתה על ידי הנתבע ולאחרון אין זכות חזקה בקרקע אלא מכוח הרשות שניתנה לו הוא לא יוכל להעלות כל טענה כנגד התובעת שאין לה זכות טובה לנכס (טענת ius tertii), בפרט כאשר הרשות שניתנה לו מבוטלת.

               

          34. וכן ראו לעניין זה גם רע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי [פורסם בנבו] (14/3/2017), שם נדחתה טענת בר רשות כנגד נותן הרשות כאילו שהוא נעדר זכות טובה בנכס:

              "מכל מקום, הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין ... אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס. טענה זו, המכונה ius tertii נשללה בעבר במשפט האנגלי ובעקבות כך גם בשיטת המשפט שלנו כטענת הגנה אפשרית של נתבע, שכן זו המשמעות המקופלת במתן ההגנה על השימוש וההחזקה גם למי שמחזיק במקרקעין שלא כדין ... על כן, בצדק דחה בית משפט השלום את טענות המשיב לפיהן זכותו של המנוח בנכס אינה טובה. הן הטענה כי זכות הבעלות בנכס הייתה מלכתחילה של פמ"י וסעידה לא יכול היה להשכירו בדיירות מוגנת למנוח, והן הטענה כי עם כיליון הנכס פקעה זכותו של המנוח לדיירות מוגנת, הן טענות הגנה הכופרות בזכותו המשפטית של המנוח להחזיק בנכס. טענות אלה, כאמור, לא יכולות להישמע מפי נתבע מסיג גבול שלא הוכיח כי לו עצמו יש זכות להחזיק בנכס."

               

          35. מהאמור לעיל צא ולמד כי התובעת רשאית גם רשאית לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים מכוח זכותה כמחזיק במקרקעין ולא תישמע מצד הנתבעים טענה כי אין בידה לבטל את הרשות הן מהטעם כי זכותה כמחזיקה עדיפה על זכותם והן מהטעם כי היא זו שנתנה להם את הרשות מלכתחילה ויש בהעלאת טענות בהקשר זה משום חוסר תום לב וחוסר הוגנות.

               

          36. מכאן, הרי שבין הכלה לבין האם הלכה למעשה קיימת מערכת יחסים של נותנת רשות ומקבלת רשות ו/או משאילה ושואלת כמשמעות מושגים אלה בחוק השכירות והשהייה התשל"א – 1971 (עוד ראו בהקשר זה התייחסותי למתווה המשפטי בתמ"ש 2690-10-10 י.נ. נ' ר.נ. (3.3.13 פורסם במאגרים), תמ"ש 4821-07 ס.ז. נ' ע.ז. (19.2.12 פורסם במאגרים), תמ"ש 40129-10-10 ר.ש. נ' ו.ח. (13.7.11 פורסם במאגרים), תמ"ש 9718-04-09 ס.ה. נ' ס.ה. (29.5.11 פורסם במאגרים)).

               

          37. משכך הם פני הדברים, מסתפק בית המשפט בהפניה לנאמר בפסקי דין אלו ואין צורך לשוב על הדברים. אך נאמר, כי בנסיבות העניין, התובעת היא זו שמסרה זכות שימוש ורשות שימוש לנתבעים בבית. זכות או רשות שימוש זו אמנם לא הוגבלה בזמן (לא נחתם הסכם שכירות ולא קיימת אינדיקציה אחרת להגבלת זמן) כפי שניווכח, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה.

               

               

               

          38. כך העידה התובעת בעניין זה בעדותה :

               

              "ש.אחרי כמה זמן חזרו להתגורר עוד פעם ב*** מעליך?

              ת.בערך שנתיים שלוש נשארו ב**, כאשר חזרו בניתי להם את הבית.

              ש.כשהם היו ב*** לא היה בית? וכאשר חזרו אליך התחלת לבנות את הבית?

              ת.כן.

              ...

              ש.כשהם היו ב*** את בנית את הבית?

              ת.בניתי בשבילם והם באו. ולא היה להם כסף לשלם לשכירות לדירה ב***. לא היה להם דמי שכירות ב*** ואז חזרו אלי"

              (ראה עמ' 24 ש' 15-17 וש' 23-24).

               

          39. לפיכך כאשר הזכות היא כזו, הרי שהתובעת רשאית לכאורה להפסיק את רשות השימוש ולעתור לסילוק יד בכל עת, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן או להתנות זאת בתנאים, בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו. (ראו: תמ"ש 4141/02 פלונית נ' פלוני (נבו) 11.3.2009; וגם עמ"ש (מחוזי חי') 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' (נבו) 8.1.19)) וגם: תלה"מ 60777-07-20 ג. ס. נ' מ. ד. ואח' (פורסם ביום 14.4.21)).

               

          40. בבחינת מאזן הצדק יבואו בכלל שיקולי ביהמ"ש מספר שיקולים כגון: כוונת הצדדים ליצירת הרישיון משך הזמן שהחזיק בעל הרישיון בקרקע, הסתמכות על הציפיה והשקעות בנכס, היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיו"ב (ראה למשל: ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 (1982).

              עוד נפסק בהקשר זה כי:

               

              " יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון:

              "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337, 341).

               

          41. בענייננו טענה הכלה כעיקר כי השקיעה במקרקעין וכי הדירה נבנתה מכספם של בני הזוג ולא הועלו טענות לעניין טיבו של הרישיון ואף לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי ניתנה לכלה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה. בכתב הגנתה העלתה הכלה טענות בעלמא לעניין זכותה בדירה, אשר לא הוכחו. בהקשר זה אבהיר כי אין לקבל את טענות הכלה לגבי משמעות העדר הרישום בטאבו של זכויות התובעת. ברי, כי בנסיבות אלו משניתנה לתובעת הרשות על ידי בעל המקרקעין (בנה ח. ), הרי שהתובעת יונקת את זכותה מרשות זו על כל המשתמע. מה גם שבעל המקרקעין הרשום (הבן ח. ) לא התנגד לשום פעולה של אמו התובעת במקרקעין ומה גם שנראה שהיא זו אף אשר מימנה את בניית הבית בו גר ח. עצמו.

               

          42. זאת ועוד, אפילו היה נטען הדבר הרי יובהר ובדגש כי המגמה הרווחת היא שרשות חינם, אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה, והיא ניתנת לביטול בכל עת, כאשר המגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם (ראו: רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957 (2003)). בנסיבות מקרה זה שעה שלא הונחו בפניי אינדיקציות למתן רשות בלתי הדירה, הרי שלא מצאתי "שיקולי צדק" שלא לבטל את הרישיון או להפכו לרישיון בלתי הדיר (זאת בשים לב גם לכך שלא נטען הדבר על ידי הכלה).

               

          43. משאלו הם פני הדברים ובשים לב לכך שהתובעת נתנה את הרשות להשתמש בדירה, הרי שזכותה לבטל את מתן הרשות ולדרוש את פינויה של הכלה בכל עת לרבות בעת הנוכחית שבה שבחרה להגיש התביעה כאשר ברקע סכסוך גירושים בין הבן והכלה ולכך אתייחס עוד בהמשך.

               

              האם יש לפצות הכלה בעקבות הפינוי? 

               

          44. אפתח ואציין כי על פי הפסיקה החבות בפיצוי של בר הרשות במקרה של ביטולה וסילוקו מהמקרקעין אינה מובנת מאליה. היא צריכה לנבוע מהסכם מפורש או להשתמע מהסכם או הסדר מכללא. ברם בהיעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור לא ניתן להסיק חובה שכזו לא מדיני הגנת הדייר ולא מכל דין אחר (דברי השופט חיים כהן המנוח בע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 (1962)). מקום שנפסקו פיצויים לבר הרשות ללא תמורה בנכס המקרקעין שרישיונו בוטל נפסקו הפיצויים עבור השקעותיו בלבד בנכס והשבחתו (ע"א 4163/91 מנהל מקרקעין ישראל נ' בראשי (פורסם בנבו) 28/4/1998, ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210 (1977), ע"א 1156/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לידאי [פורסם בנבו] 11/5/2003). בהלכת ח'יר נ' לידאי היה מקרה שבו בוטל רישיון חינם במקרקעין לאחר 40 שנים ולא נמצא בסיס לפיצוי (עמ' 7 לפסק הדין).

          45. במהלך שנת 2017 נדרש בית המשפט העליון לסוגיית פסיקת פיצוי במקרה של ביטול רישיון במקרקעין בהיבט מהותי ודיוני כאחד. בהיבט המהותי בוססה הקביעה שעלתה עוד בהלכות קודמות (דיאמנשטיין וח'יר) שלפיה פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבלת הרשיון או ציפייתו להמשך שימוש במקרקעין. בהיבט המהותי, הונחו הערכאות הדיוניות לבסס חיוב בפיצוי על בסיס ראיות מוצקות, חוות דעת מקצועיות (שמאויות) וחישובים מדויקים (להבדיל מאומדנא והערכה).

               

              כך נפסק בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (נבו) 10.5.17 (להלן: "בע"מ פלוני"), לאמור:

               

              "הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו." (ההדגשות שלי א.ז. ואינן במקור).

               

              ובהמשך נאמר:

               

              "אני סבור כי יש ממש בטענות המבקש באשר להעדר בחינה של חוות דעת מקצועיות, ולהעדרו של הליך חישוב ברור ומדויק, בקביעת הפיצוי על-ידי בית המשפט המחוזי. על כן, יש להחזיר את הדיון בענייננו לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן על בסיס ראיות מוצקות, את שיעור ההשקעות שהשקיעה המשיבה בדירה; ויכריע כחכמתו" (סעיף 13 לפסק הדין).

               

          46. גם לאחרונה חזרו בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון על קביעות אלו (לרבות תוך התייחסות מפורשת למגזר הערבי בו נטושים סכסוכים רבים ביחס להיקף הרשות במקרקעין ואמירה כי המזור במקרים אלה הוא מציאת מנגנון מראש שמבטיח ומסדיר גם את הסוגיה של שימוש בני זוג בדירה שאינה בבעלותם הרשומה) וראו בע"מ 7150/20 פלוני נ' פלונית (נבו) 21/3/2021 וכן ראו עמ"ש (נצ') 17386-03-20 א.א.א נ' ב.א.א. (המנוח) (נבו) 20/7/2020 ; עמ"ש (חי') 4194-10-17 ר.ח. נ' ע.ח. (נבו) 8/1/2019 והשוו עם גישת כב' השופט סילמן בעמ"ש (חי') 16551-06-19 פלונית נ' אלמוני (נבו) (9/1/2020) שלא זכתה לביסוס בפסיקה של בתי משפט מחוזיים או עליון עד כה (עמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. (נבו) 8/1/2019.

          47. בענייננו – טענה הכלה כי הדירה נבנתה מהכספים שלה ושל הבן ואילו לטענת התובעת היא זו שבנתה את הדירה מכספיה שלה בלבד. הכלה כלל לא עתרה לפיצוי למקרה שיקבע שזכותה במקרקעין היא של בר רשות ולמעשה רק בסיכומיה היא ציינה סכומים שלכאורה הושקעו בבניית הדירה אך עדיין לא ביקשה סעד חליפי. יחד עם זאת וכדי שהדיון לא ימצא חסר מצאתי להתייחס גם לנקודה זו מעבר לנדרש.

               

          48. התרשמתי מעדותה של התובעת ועל אף גילה המופלג, היא ידעה למסור פרטים אותנטיים הקשורים בבניית הדירה וענתה לעניין ביחס לשאלות שנשאלה גם בהיבט הכספי (ראה למשל בעמ' 24-25). כך למשל כשנשאלה התובעת מי עשה את עבודות האלומיניום בדירה ידעה לנקוב בשם המבצע ובפרטים נוספים בקשר לכך (ראה עמ' 25 ש' 19-28). עוד ידעה התובעת לתאר את צבע הקרמיקה, ידעה לציין שיש מדרגות שיש ואף התייחסה לצבע הקירות. עדותה היא מפורטת דיה כדי להותיר את הרושם כי יש ממש בטענתה לעניין בניית הדירה והשקעתה בה. בוודאי עדיפה עדותה על פני עדות הכלה בהקשר זה.

               

          49. מנגד נראה כי טענות הכלה בדבר השקעותיה בדירה נטענו בעלמא ולא בוססו כדבעי. הכלה לא הציגה בדל של ראייה להוכחת השקעותיה בדירה (מכספים שלה עצמה). היא טענה כי משך שנים עבדה בניקיון אך לא צירפה תלושי שכר (ראה גם עמ' 39 ש' 27-37) או עדות אחרת להשתכרותה והכנסתה. כמו כן לא צורפו על ידי מסמכי בנק שיהיה בהם להעיד על חסכונות משותפים או הכנסות. כמו כן, לא ניתן מצד הכלה הסבר מניח את הדעת לסיבה מדוע לא הובאו ראיות שכאלה (עמ' 40 ש' 35-36 ועמ' 41 ש' 1-4 וש' 20-21). במקביל יש לזכור כי מדובר היה בזוג צעיר שבן הזוג ללא הכנסה קבועה וסובל מנכות ואילו האם מטופלת בשלושה ילדים רכים וללא בעלות בנכסים כספיים או פיננסיים שיכולים היו למנף את הבניה בבית.

               

          50. מעבר לכך בעדותה הכלה לא הכחישה את הטענה כי האם מימנה את בניית הדירה והעידה כך:

               

              "ש.מאיזה כסף בנית את הבית?

              ת.לקח לי את הכסף של המשפחה שלי, את הזהב שלי. והכניס אותי לחובות אני מעוקלת בגלל ההוצאות שלה. אני מעוקלת בבנק.

              ש.זה לא קשור. אומרים שהתובעת מימנה את הבנייה

              ת.מכרה לי את הזהב.

              ש.כמה זהב שלך עולה?

              ת.40000 שקל. לקח כסף של הילדים 20000 ₪ הרבה דברים בבית. הכל מהכסף שלי הכל לקח לי. " (עמ' 43 ש' 29-36) .

               

          51. מדברים אלו לא עולה כי הכלה היא זו שמימנה את בניית הדירה מכספה אלא מועלית טענה עקיפה כי האם מימנה את הבנייה ממכירת זהב של הכלה. גם טענה זו לא הועלתה כלל במקור בתצהירים, כתבי טענות או דיונים קודמים אלא עלתה לראשונה בישיבת ההוכחות. בנוסף, לא נטען מהם תכשיטי הזהב, מה סוגם, מתי ניתנו לאם? מה שווי כל אחד מהם? מה מקורם? הרי האם יכולה הייתה להעיד לפחות את בני משפחתה בהקשר זה. זאת ועוד אפילו הייתה טענה זו נכונה הרי שנראה שיש בה לחזק עוד יותר את גרסת האם כי היא זו שבנתה את הדירה והשמישה אותה למגורים, כאשר המחלוקת היא לעניין חלק מזערי מכספי הבנייה. ועוד אציין, כי אני מתרשם שלאם אמצעים כספיים טובים יותר מאלו של הכלה לבנות את הדירה והטענות בדבר מכר תכשיטי זהב הן טענות לצורך ההליך הנוכחי ללא כל ראיה או ביסוס.

               

          52. מכאן ושעה שבפניי עדות התובעת אל מול עדות הכלה, סבורני כי ידה של הראשונה על העליונה. עדותה הותירה רושם אמין יותר באופן יחסי ומסתבר ביחס לתהליכי בניית הדירה ומימון בנייתה. כמו כן דבריו של ח. בעדותו לגבי בניית הדירה וההשקעות בה, נטענו בעלמא ואין לבסס מסקנה כי הדירה נבנתה על ידי הנתבעים ואולי בסיוע האם ובפרט שעה שיש סכסוך ממושך בינו לבין הבן שלטעמי מעיב על מהימנות עדותו (ראו עמ' 20 ש' 9-16).

               

          53. התרשמתי כי הדירה נבנתה בשיתוף פעולה בין התובעת לבן אך לא הוכחו השקעות מצד הנתבעים או יכולות כספיות להשקעות כלשהן. משכך אני קובע כי הכלה (והבן) אינה זכאית לפיצוי בגין השקעותיה הנטענות שאף ובהעדר ראיה תומכת לא ניתנות אף לא לאומדן.

               

          54. יוצא מכל האמור – כי התובעת בנתה את הדירה מכספים שהיו ברשותה ולא הוכח כלל חלקם של הנתבעים במימון בניית הדירה. העובדה שהתובעת הזמינה לכאורה את הכלה לגור בדירה אינה מקנה לה זכות שימוש חינם למשך כל חייה, יחד עם זאת , הנני סבור כי אין לסלק את האישה ללא חיוב כספי של האם להבטחת מדור לילדיה, לפחות לתקופת התארגנות ראשונית בת כשנה.

               

          55. כידוע ולאור חידושי הפסיקה בעניין פיצוי של בר רשות כאמור לעיל אין בית המשפט בן חורין לפסוק פיצוי למקבל רשות שלא הוכיח השקעה. פסיקת פיצוי בגין הסתמכות וציפייה של מקבלת הרשות להמשיך ולעשות שימוש עוד שנים רבות בדירה אף היא אינה אמורה להוות תנאי לפיצוי או להיקבע במסגרת פסק דין לסילוק יד. ועדיין סבורני שתחושת הצדק אינה יכולה לאפשר סילוק הכלה וילדיה לרחוב ללא דאגה לסיפוק מדור ראוי לפרק זמן קצוב.

               

               

               

          56. התוצאה של הפסקת שימוש ולמעשה סילוק יד של אשה עם ילדיה לאחר 9 שנות שימוש באותם מקרקעין היא תוצאה קשה ביותר שקשה ליישבה עם שיקולי הגינות וצדק כלפי הכלה שהיא הצד החלש. עוד יותר קשה ליישבה אל המול הפגיעה בקורת גג של ילדים קטינים. לא בכדי היו מי שראו לנכון אף להרחיק לכת ולהחיל את הוראת סעיף 40א' לחוק המקרקעין (עיכוב ביצוע פירוק שיתוף בדירת מגורים) בנסיבות שבהן האשה המוסלמית וילדיה עתידים להישאר ללא קורת גג (השופט גדול בתמ"ש (כ"ס) 5170/01עואד נסיראת נ' נאדרה נסיראת, [פורסם בנבו] (3/3/2003)).תוצאה זו הינה חריגה ביותר בנוף הפסיקה ואינה מתיישבת מבחינה משפטית עם העובדה שהוראת סעיף 40א' לחוק המקרקעיןחלה רק על שותפים במקרקעין, בעוד שלא האשה ולא התובעת הן בעלות זכויות בעלות במקרקעין והן אינן יכולות להיחשב כשותפות שוות זכויות. התובעת העניקה זכות שימוש והיא המחזיקה כדין. הכלה אך קיבלה זכות שימוש. רוצה לומר, זעקת הצדק וההגינות במקומה, אך המודל המשפטי אינו מותאם ואינו יכול לתמוך בגישה זו.

               

          57. זאת ועוד, נכון הוא שפסיקה שכזו מבטאת את יצר הצדק השיפוטי והרצון לפצות האשה על העוול הנגרם לה בשל ההסתמכות על הנוהג וההשתייכות לעדה הנוהגת בקניין על פי כללים בלתי פורמליים שלא תמיד מתיישבים עם דיני המדינה החקוקים.

               

          58. סבורני עוד כי בשלב הנוכחי של ניהול ההליך הוכח שהאם והבן למעשה משולבי ידיים באינטרס משותף להרחיק את הכלה מבית המגורים. מבחינת האם מדובר היה באינטרס מוצדק שכן הוכח בהליכים קשורים שהכלה אינה מאפשרת לה לנהל חיים שלווים וסבירים בביתה שלה. אלא שתוך כדי ההליך שב הנתבע לגור בדירת האם (בעקבות שינוי במגורי הילדים שעה שהבן הבכור עבר לגור עמו) ואין לי ספק כי אם וכאשר הכלה תפנה הדירה הבן ובנו יעברו לגור בה. קשה לקבל מהלך שכזה מבחינה מוסרית. יד אחת של התובעת מסלק ת את הכלה עם שני ילדים ויד אחרת תאפשר השתלטות על אותה דירה לבנה.

               

          59. אם כן מה יוכל להיות פתרון צודק וראוי אך גם מבוסס משפטית?

               

          60. באחד המקרים הדומים בנסיבותיהם שהובאו לפניי בעבר חייבתי חם לספק מדור חליפי לכלתו כתנאי לפינוי בקובעי כך:

               

              "במקרה הנוכחי בשים לב למצג ולהרשאה שניתנו לנתבעת (ומשפחתה), לתוצאות הקשות של הפסקת רשות השימוש וכאשר יש חשש שמא האיש לא יעמוד בחיוביו הפסוקים להסדיר מדור לנתבעת ובשעה שמדובר בחבירה של האיש לאביו והתביעה הנוכחית מוגשת אגב סכסוך הגירושין, שומה על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים, הזכויות הדיוניות והמהותיות ולעשות צדק עם הצדדים. ומהו אותו "צדק"? צדק יהיה כזה שיאפשר לחם לקבל בחזרה את הדירה לידיו ולפנות את הנתבעת, ברם זאת רק לאחר שיובטח כי הנתבעת יכולה לשכור דירה והאיש שחוייב לשאת בעלויות המדור או חלקן אכן יעשה כן. כפי שהחם הבטיח זכות שימוש למגורים לפני הנישואין ובמהלכם וכפי שהוא בחר להיות חלק מסכסוך הגירושין בין בנו לכלתו  ואף עושה שימוש בזכותו הקניינית והמשפטית לסלק ידה של כלתו, כך הוא מחוייב לוודא שהחלטות בית הדין השרעי בעניין הבטחת המדור יבוצעו.

              בית המשפט סבור כי רק כך הוא באמת מכריע בסכסוך ולא רק בספיח שלו. בית המשפט סבור כי יש להבטיח שחיובים בין בני הזוג ובפרט חיובים הנוגעים למדור יבוצעו ובמידת האפשר לנקוט בסנקציות כנגד בעלים של מקרקעין אשר התחייב במתן זכות מגורים בעת הנישואין והוא מהווה היום חלק ממרכיבי הסכסוך, קרי כנגד צד ג' שהוא הורי מי מבני הזוג. רק כך תתקבל הכרעה הוליסטית המאזנת בין האינטרסים של כל הצדדים ושומרת על כך כי עמידה על זכות קניינית או משפטית תיעשה בתם לב." (ראו תמ"ש (נצ') 68083-02-19 א.ש. נ' נ.ש. (8/9/2019, נבו)).

               

               

          61. כעת אני מבקש להרחיב בסיס רעיוני זה באמצעות חובת המדור של סבים כלפי ילדיהם ולא רק מכוח חבות במדור בת הזוג; הכלה נכנסה לגור עם שני ילדים (מתוך השלושה) בבית. לאחר מספר שנים נולדה בתה השלישית למציאות שבה היא עושה שימוש בדירה. אין ספק כי הרשאת השימוש בדירה היא פרי הסכמה של התובעת שנבעה מבקשת בנה הוא הנתבע. במישור הקנייני מה שניתן לכלה זו הרשאת שימוש ללא קציבה בזמן. במישור המזונות, העניקה התובעת כסבתא מדור חינם לנכדיה. כעת מבקשת היא להפסיק להעניק את הרשאת השימוש לכלה ואת המדור חינם לילדים. ברור לי שהתובעת נכונה שכל הילדים ימשיכו לגור בדירה מושא התביעה אך זהו בדיוק השימוש הציני בזכות שיש לה במקרקעין "והסיוע" שניתן באמצעותה להעברת הילדים למגורים עם האב בשל היעדר מקום מגורים לאם המטופלת בשני קטינים. על כן טיעון זה כאילו הסבתא מסכימה לנכדיה להישאר בדירה אך אוסרת על אמם לעשות כן, לאו טיעון הוא.

               

          62. מקום שהתובעת העניקה מדור חינם לנכדיה, אין היא יכולה לסלקה ללא סיפוק מדור חליפי, זאת בייחוד שעה שמוכח בפני בית המשפט כי אביהם של הילדים (הבן) אינו משלם דמי המזונות ו/או המדור ומצהיר שאין ביכולתו לשלמם ואמו מסדירה את הוצאותיו החודשיות (ראו עמ' 1 לפרוטוקול בתלה"מ 73355-12-20)

               

          63. הבסיס המשפטי לחיוב שכזה נובע מדיני תם הלב ומחובת סבים במזונות מכוח החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 (להלן "חוק המזונות").

               

          64. חובת סבים לשאת במזונות נכדיהם מוסדרת בסעיפים 4-5 לחוק המזונות. סעיף 4קובע את הזכאים למזונות בעוד סעיף 5קובע את התנאים לתחולת החיוב. בהתאםלסעיף 4(3)לחוק המזונות חייבים הורי הורים במזונות נכדיהם:

               

              "4.מזונות בין שאר בני משפחה

              אדם חייב במזונות שאר בני משפחתו, והם -

              (1) הוריו והורי בן זוגו;

              (2) ילדיו הבגירים ובני זוגם;

              (3) נכדיו;

              (4) הורי הוריו שלו ושל בן זוגו;

              (5) אחיו ואחיותיו שלו ושל בן זוגו".

               

          65. חיוב הסבים במזונות נכדיהם מותנה בקיומם של שלושת התנאים המצטברים, המפורטים בסעיף 5לחוק המזונות שכותרתו "סולם מזונות":

               

              "5.סולם המזונות

              אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

              (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו, ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו;

              (2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;

              (3) אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4".

               

          66. רוצה לומר, הורה המבקש להטיל חיוב במזונות ילדו הקטין על סבו או סבתו של הקטין, נדרש להוכיח את כושרו  הכלכלי של הסב, כי יש באפשרותו של הסב לדאוג לכלכלתו שלו, של בן זוגו ושל ילדיו הקטינים ככל שיש לו, כן הוא נדרש להוכיח שהקטין אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, נכסים או מקור אחר, ולבסוף שהקטין אינו יכול לקבל מזונותיו מכוח חיובים המוטלים בדין על אחר, או מבן משפחה שקודם לסב, דוגמת הוריו, ע"פ הסדר שנקבע בסעיף 4לחוק המזונות. כל התנאים מתקיימים במקרה זה שלפניי. כושרה הכלכלי של הסבתא מאפשר לזון הילדים (בוודאי לספק מדור חד פעמי וקצוב), הקטינים אינם יכולים לספק צרכיהם מכל מקור אחר, האב אינו זן את הילדים. אין סיבה להשית החובה בסיפוק המזונות על קופת המדינה (מל"ל) וכבר נפסק כי כעיקרון סוציאלי ומוסרי ומטעמים של צדק' חלוקתי אין כל הצדקה לגביית מזונות מהקופה הציבורית עת קיים בן משפחה אשר יש בכוחו לשאת בתשלום המזונות (ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742) (1981)).

               

          67. כידוע, בהתאם לסעיף 5(3) לחוק מזונות, אין על סבים לזון את נכדיהם, אלא אם הוריהם אינם עושים כן ואינם מסוגלים לעשות כן (ראו: עמ"ש (מרכז) 20319-03-17‏ ‏ י. ב נ' מ. ב 11/1/2018, נבו)).

               

          68. לכלה אין אמצעים לשכור דירה. היא בקושי מתקיימת. בוודאי לא תוכל להבטיח מקדמה להבטחת חודשי שכירות בשוק החופשי. ייקח גם זמן לא מבוטל עד אשר תוכל לקבל סיוע בשכר דירה אם בכלל. זמן זה של התארגנות נחוץ עבורה ועבור הילדים. זמן זה ניתן למימון כספי באמצעות הבטחת מדור מראש.

               

          69. על התובעת מוטלת חובת תום הלב של כסבתא לנכדיה שלא להשליכם לרחוב ללא מדור חליפי מקום שנתנה רשות שימוש בלתי מוגבלת בזמן לנכדיה ואמם. ברור שהחיוב העיקרי והראשון הוא לפתחו של האב החב במזונות ילדיו ומדורם. ברם כאשר מוכח שהאב אינו עומד בחיוב במזונות או שיש חשש כזה כי לא יעמוד בחיובי מזונות מצד אחד וכאשר הוא עצמו טוען שנתמך על ידי אמו ובשים לב לקשר ביניהם והאינטרס המשותף לסלק את הכלה, יש להעמיד כתנאי את פינויים של הכלה והילדים בסיפוק מדור חליפי. אין לי ספק שמדובר בפתרון מוקשה. לא הוגשה לפניי תביעה של הילדים למזונות מסבתם והדבר לא נתבקש כסעד בכתב ההגנה, אך לבית המשפט סמכות נרחבת לסטות מסדרי דין למניעת עיוות דין ועשיית צדק (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995) ובמקרה זה פשוט לא ניתן להשליך אשה וילדים לרחוב ללא סיפוק ולו זמני של מדור. המקורות המשפטיים לעיל מקימים חיוב הן של האב והן של אמו להסדיר מדור חליפי וכך יש להורות וכתנאי לפינוי.

               

          70. לאור כל האמור לעיל אני מורה על סילוק ידם של הכלה מכל אדם וחפץ מהבית בתוך 30 יום מהיום שבו יופקדו בקופת בית המשפט 24,000 ₪ על ידי התובעת או הבן וזאת להבטחת מדור הנכדים למשך שנה (2000 ₪ שכירות * 12 חודשים). כל עוד לא יופקד הסך האמור לעיל, לא תהיה מחויבת הכלה לפנות הדירה עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18 שנים.

               

          71. לפנים משורת הדין לא יינתן צו להוצאות.

              ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.

              ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ב, 10 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.