בפני עתירה שעניינה חוב ארנונה של אביהם של העותרים, שאיננו עוד בחיים, ואשר הועבר לכתפיי העותרים, מכוח היותם יורשי אביהם.
במסגרת העתירה מבקשים העותרים מבית המשפט ליתן צו המונע מהמשיבה לנקוט בהליכי גביה כנגד העותרים, מחמת התיישנות החוב או שיהוי קיצוני בגבייתו.
עוד מבוקש כי יינתן צו לפיו הסכם והסדר החוב שנכרת בין אביהם של העותרים מר מ.ס ז"ל (להלן: "אבי העותרים") לבין המועצה האזורית לכיש (להלן: "המשיבה") בעניין חוב הארנונה, על סך 160,000 ₪ הוא תקף ומחייב. כמו כן, כי ההסכם תקף גם במישור היחסים בין העותרים לבין המשיבה, בהיותם יורשי אביהם, וכי על המשיבה לקיימו, בניכוי התשלומים ששולמו על ידי אבי העותרים.
לחילופין מבקשים העותרים מבית המשפט ליתן צו שיחייב את המשיבה לחתום על הסכם והסדר חוב על סך של 160,000 ₪ (קרן בלבד), עם העותר 1.
בין השאר, מבקשים העותרים בנוסף, כי יינתן צו המונע מהמשיבה לנקוט בהליכי גביה מינהלית כנגד העותרים וכי יופסקו או יוקפאו כל הליכי הגביה שבוצעו עד כה.
טענות העותרים
העותרים פירטו בפתח עתירתם את הרקע לעתירה דנן ועל פיו, אביהם של העותרים התגורר במשך שנים במשק שבתחום שיפוטה של המשיבה ובמשך השנים נצברו לו חובות ארנונה בסך 530,000 ₪. לטענת העותרים, אביהם הגיע להסכם והסדר תשלומים עם המשיבה, לפיו חוב הארנונה יעמוד על סך 160,000 ₪ וישולם למשיבה באמצעות שוברים על סך של 2,000 ₪ כל אחד.
בהמשך, נפטר אבי העותרים וכעת דורשת המשיבה מהעותרים לשלם את מלוא חוב הארנונה ואף מונעת רישום הזכויות במשק על שם העותר 1.
עוד טענו העותרים, כי לאחר פטירת אבי העותרים, המשיבה טענה כי אין ולא היה כל הסכם והסדר חוב עם האב וכי נוכח פטירתו, הסכם שכזה אף אינו אפשרי וכי על העותרים לפרוע את מלוא חוב הארנונה.
לטענת העותרים, ההסכם שנערך עם אביהם תקף, שריר וקיים. לטענתם, עליהם לשלם את החוב כפי שנקבע בהסכם מול אביהם, קרי 160,000 ₪, בקיזוז התשלומים ששולמו כבר על ידי האב.
המשק של אבי העותרים ואמם, כולל שטח לבית מגורים ושטחים נוספים לחקלאות שבו מצויים מספר מבנים; בית מגורים שנבנה על ידי הסוכנות היהודית בשנת 1950 לערך, גודלו 52 מ"ר והוא כולל 2 חדרים.
בית מגורים שנבנה על ידי אבי העותרים בשנת 1991 לערך, הבית בן שלושה חדרים וגודלו 90 מ"ר.
בית אימון לאפרוחים שנבנה על ידי הסוכנות היהודית בשנת 1950 לערך. המבנה אינו פעיל ואין בו כל חזקה ושימוש.
מחסן (לול לשעבר), ששימש בעבר כנגריה שנבנתה על ידי הסוכנות היהודית, גם כן בשנת 1950. המבנה אינו פעיל ואין בו כל חזקה או שימוש.
בחודש ינואר 2010, בעקבות בעיות רפואיות שונות, קיבל אבי העותרים תעודת נכות הקובעת נכות של 100%.
בגין נכותו, קיבל אבי העותרים הנחה בדמי הארנונה, וכך שילם ארנונה חודשית בסכום מופחת של 80 ₪ לחודש, בעבור כל שטח המשק ושטחי החקלאות.
לטענת העותרים, במהלך שנות ה-80, הקים אביהם, יחד עם אחיו, עסק של מצבעה לצביעת רהיטים שפעלה בשטחי המשק, מאחורי בית המגורים.
במהלך שנות ה-90, נסגרה המצבעה. בשלב זה, פנתה המשיבה לאבי העותרים בדרישת תשלום חוב ארנונה בסך של 531,000 ₪.
לטענתם, במהלך השנים 2012, 2013, נפגש אביהם, מספר פעמים, עם נציגים מטעם המשיבה, ביניהם ראש המועצה והגזבר, על מנת להסדיר את חוב הארנונה וכדי למצוא פתרון לתשלום דרישת החוב. לטענתם, מדובר בדרישת חוב גבוהה ומוגזמת, ובפרט נוכח זכאותו של אביהם להנחה גדולה ומהותית בתשלום הארנונה, בשל נכותו האמורה לעיל.
העותרים ציינו כי אביהם אף פנה אל המשיבה בכתב בעצמו, בפנייתו הכחיש את החוב הנטען על ידה וציין את נכותו שזיכתה אותו בהנחה מהותית בתשלום הארנונה.
בסופו של דבר ולאחר דין ודברים ארוך בין הצדדים, הוסכם בין אבי העותרים לבין המשיבה כי חובו של אבי העותרים יעמוד על סך 160,000 ₪ שישולם בפריסה באמצעות שוברים על סך 2,000 ₪ כל אחד.
העותרים הפנו לנספח 5 לעתירה "קבלה למשלם" שם נכתב, בין היתר, "להנ"ל יש הסדר עם המועצה על החובות הנ"ל חייב לאחר הסדר 160,000 ₪".
על הקבלה הוטבעה חותמת המשיבה וכן חתימת המדווחת, גברת אורנה כהן.
לטענת העותרים, המסמך "קבלה למשלם" יחד עם החותמות שעליו, מהווים הסכם והסדר משפטי מחייב ותקף לכל דבר ועניין.
לטענתם, אביהם פעל על פי הסדר זה ושילם את החוב, מרגע קבלת השוברים ועד לפטירתו.
לטענתם, האישורים המעידים על תשלום החוב כאמור על ידי אביהם במהלך השנים 2016- 2017, הומצאו לעותרים לאחר שפנו אל המשיבה מספר פעמים, ורק באופן חלקי.
לטענת העותר, במסגרת תהליך העברת הזכויות וקבלת משכנתא על שם העותר 1 (העותרת 2 ויתרה על זכויותיה), פנתה המשיבה לעותר 1 וטענה כי חוב הארנונה בעבור המשק עומד על סך של 570,000 ₪ וכי על העותר לפרוע החוב במלואו. כמו כן, המשיבה טענה כי התשלומים ששולמו על ידי אבי העותרים שולמו בעבור חוב הארנונה של בית המגורים ולא של המצבעה.
בפגישה שהתקיימה ביום 27.9.2017, בין העותר 1 לבין גזבר המשיבה מר ערן רון, דחה העותר את דרישת החוב של המשיבה וטען כי מדובר בדרישה שגויה מיסודה, וזאת נוכח חיוב הארנונה הנמוך שחויב בו אבי העותרים (80 ₪), לאור אחוזי הנכות שנקבעו לו.
לטענת העותר, במהלך הפגישה האמורה, ציין בפניו גזבר המשיבה כי היה בעבר הסכם חוב עם אביו של העותר, אולם ההסכם נזרק ואינו בנמצא וכי בכל מקרה, ההסכם אינו מחייב את המשיבה ואף סירב ליתן לעותר עותק מהמסמך האמור.
ביום 1.10.2017, פנה העותר באמצעות בא כוחו לנציגי המשיבה בבקשה לכבד את הסדר החוב שנחתם עם אביו, לפיו חוב הארנונה יעמוד על סך 160,000 ₪ בקיזוז התשלומים ששולמו כבר על ידי אביו.
לטענתו, במסגרת המכתב, שטח את כל טענותיו ביחס לחוב הארנונה.
ביום 24.10.2017, השיבה המשיבה למכתב העותר.
בין השאר, טענה המשיבה כי מקורו של חוב הארנונה בכל הנכסים המצויים בנחלה (משק), לרבות שני בתי המגורים שבנחלה.
כמו כן, כי אביו של העותרים היה זכאי להנחה בארנונה והוא קיבל את ההנחה בעבור בית המגורים ששימש אותו בלבד, וכי כל חוב ששילם אבי העותרים שולם בעבור החוב הכולל.
עוד הוסיפה המשיבה במכתבה כי בשנת 2013, נערכה פגישה עם אביו של העותרים, לצורך מחיקת חובות הארנונה, בהתאם לנוהל מחיקת חובות של שר הפנים, אולם הוא לא עמד בתנאי מחיקת החוב ועל כן הליך מחיקת החוב כלל לא התגבש לכדי הסכם.
בנוסף נטען, כי מסמך "הסדר החוב" אין בו לא כלום וכי לא היה הסדר כזה על פי הדין ונוכח פטירתו של אבי העותרים, פקעה האפשרות לקיומו של הסדר כזה.
ביום 19.12.17, המציאה המשיבה, לבקשת העותר, פירוט חיובי הארנונה במשק.
ואולם, לטענת העותר, מהפירוט האמור לא ניתן ללמוד ולהבין מאומה;
הפירוט מתייחס לשנים 2009 עד 2017, אך לא ברור מהו מועד היווצרות החוב. לא ברור מהו מועד תחילת החוב, דרך החישוב, מהו הנכס שבענייננו נערך החישוב ועוד.
עוד טען, כי בדפי הפירוט יש "קפיצות רבות" כלשון העותר, באופן שבדף אחד מופיע סכום מסוים ובדף שלאחריו מופיע סכום גבוה בהרבה. זאת, ללא הסבר חישוב מפורט, נדרש ומתבקש.
אין הסבר מובן ואין פירוט מהו סכום הקרן ומהן תוספות הריביות וההצמדה.
לטענת העותר, התנהלות המשיבה רצופה בחוסר תום לב, שרירותיות ומהווה פעולה מנהלית פסולה שנועדה להקשות על העותרים ולמנוע מהם לעמוד על זכויותיהם, ובכך פועלת שלא בהוגנות כלפי העותרים.
לטענת העותרים, ההסכמה שניתנה על ידי המשיבה לאביהם של העותרים, להסדיר את החוב, מהווה הבטחה שלטונית מחייבת, ועל כן לטענת העותרים, המשיבה מנועה ומושתקת מלהתכחש להסכמה זו.
טענות המשיבה
המשיבה פתחה וטענה כי העתירה דנן היא דוגמה מובהקת לניצול הליכים לרעה.
לטענתה, הניסיון האמיתי ואף מרחיק הלכת של המועצה לבוא לקראת הנישום- אביהם של העותרים זיכרונו לברכה, בשל נסיבותיו המיוחדות, הפך עם פטירתו של האב לניסיון ניגוח ציני וחסר תום לב מצד היורשים.
המשיבה טענה כי יש לדחות את ניסיונם של העותרים לניצול לרעה ולהפוך את ההליך לכלי שרת מקומם בידי העותרים, תוך רצון "לעקוף" את כללי הדין שמטרתם לשמור על הקופה הציבורית של המשיבה ועל עקרון השוויון בין נישומים וגביית מס אמת.
הסדר למחיקת חובות צריך להתבצע על פי חוק וכללים ברורים; לאחר חתימה והגשה של המסמכים המתאימים לדיון בוועדת הנחות/פשרות; לאחר שהחייב משלם סכום משמעותי על חשבון החוב הקיים; לאחר בחינה והמלצה של וועדת ההנחות; לאחר אישור מליאת מועצה לאחר דיונים מסודרים וחתימת בעלי הסמכויות; לאחר שהנישום עומד בתנאי ההסכם שקיבל על עצמו להתחייב.
כל זאת, בכפוף לאישור ובקרה של משרד הפנים.
בענייננו, אף אחד מהתנאים המנויים והידועים לעותרים, לא התקיימו.
המשיבה טענה כי יש למחוק העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים וכן משום שיהוי של העותרים עצמם.
המשיבה התייחסה לטופס שצירפו העותרים לעתירה (נספח 5 לעתירה) וטענה כי העותרים מודעים היטב לנסיבות חתימתו. כלומר, שמדובר בטופס שאבי העותרים ז"ל ביקש מהגב' אורנה כהן, לדבריו, לצורך נטילת הלוואה מהבנק.
לטענתה, טופס זה אינו מהווה בדל אסמכתא, ולמרות כל אלו, העותרים טוענים כאילו שיש בטופס זה כדי להוות הסכם מחייב.
עוד טענה, כי העותרים מודעים היטב לחוב שהצטבר, חוב שהוא ברובו חוב עסקי וחלקו הוא בגין מבנים ללא היתר. לטענתה, רק משום מידת הרחמים האצילה של אנשי המועצה כלפי אבי העותרים, טרם מומשו עיקולים.
המשיבה הוסיפה וטענה כי העותרים ובפרט העותרת 2, יודעים איזו כברת דרך הלכה המשיבה לקראת אביהם המנוח. למרות זאת, הם מעיזים לטעון כיום להתיישנות החוב של אביהם שאין לגביו כל מחלוקת, ושבמשך שנים מבוצעים לגביו הליכי גבייה מסודרים ומרוסנים מאוד בשל מצבו האישי, הפיזי והרגשי של האב המנוח.
מדובר בעותרים המחזיקים בשני בתים ובמבנים במשק בעל שטח גדול ובעל ערך כלכלי רב במושב יוקרתי. שטח הכולל חריגות בנייה משמעותיות שטרם הוסדרו, למרות התחייבויות בכתב, וכעת הם מנסים לחמוק מתשלומי חובה תוך הסתרת עובדות ובאמתלות חסרות תום לב.
המשיבה הוסיפה וטענה כי העתירה הוגשה בשיהוי מנהלי, מאחר שתשובתו האחרונה בכתב של מנהל מחלקת גבייה במשיבה, היא מיום 24.10.17, ואילו העתירה הוגשה ביום 23.3.18, תוך חריגה מהמועדים הקבועים בתקנות. וזאת מבלי שהדבר מונע מהם לטעון לשיהוי בהליכי הגבייה.
לפיכך טענה המשיבה, יש לדחות את העתירה על הסף ולחייב את העותרים בהוצאות ריאליות לקופת המועצה האזורית לכיש.
המשיבה שבה וטענה כי הסדר החוב עם אבי העותרים המנוח לא היה מאושר. אילו הסכום שהוצע היה משולם, ורק לאחר שהסכם הפשרה היה מאושר על ידי הגורמים המוסמכים, היה ההסדר מבוצע כדין.
ואולם, הנישום לא שילם את הסכום שדובר ומאחר שלא חתם על הסכם מותנה כאמור, הרי שההסכם לא גובש. אפילו המלצה להסדר מחיקה לא הוגשה, לא נדונה וממילא לא אושרה על ידי מליאת המועצה, וכך גם לא על ידי משרד הפנים.
המשיבה חידדה את טענותיה כך שגם אם הסכם הפשרה היה נחתם על ידי המנוח וגם אם הסכום המוצע היה משולם על ידו בזמנו, הרי שאין כל ערובה כי הסדר המחיקה במתווה האמור אכן היה מאושר גם על ידי כל הגורמים המוסמכים. בנוסף, גם אם היה מאושר, הרי שאין כל ערובה מהו הסכום מתוך החוב שבסך 550,000- 600,000 ₪, היה מאושר למחיקה מספרי המועצה.
עוד טענה המשיבה כי הובהר לעותרים על ידי מחלקת הגביה של המועצה, כי מאחר שלא קיים הסכם או הסדר פשרה בתיק הנדון, אזי האפשרות היחידה של העותרים היא להגיש בקשה חדשה להסדר למחיקת חובות בהתאם לנהלי משרד הפנים וכללי המועצה, וזו תידון בנפש חפצה ובהתאם לנהלים וליכולתם לפרוע את החוב הקיים.
דיון והכרעה
א. טענת השיהוי
אכן העתירה הוגשה לאחר חלוף 45 יום מיום מתן ההחלטה המנהלית האחרונה.
אין חולקין כי התשובה האחרונה בכתב של מנהל מחלקת הגביה במשיבה היא מיום 24.10.17 ואילו העתירה הוגשה ביום 26.3.18.
לעניין השיהוי נקבע בפסיקה (בגץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' מרק פיורסט [פורסם בנבו (13.5.2012)]:
שלושה יסודות מרכיבים את השיהוי: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ומידת הפגיעה בעיקרון שלטון החוק, באם תתקבל טענת השיהוי (בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית-גת, פ"ד מב(1) 678; עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673 (להלן: פרשת החברה להגנת הטבע)). היסוד הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו. היסוד האובייקטיבי בוחן האם הביא השיהוי בהגשת העתירה לפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או של צדדים שלישיים. היסוד השלישי מבקש לאזן בין הנזק שנגרם בעקבות חלוף הזמן לאינטרס הציבורי בשמיעת העתירה, ועניינו בחומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה שהוא נושא העתירה. בית המשפט, בבואו להכריע בשאלת השיהוי, יבחן ויאזן את היחס בין שלושת היסודות, ובעיקר את היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק (שם, בעמ' 678-679; בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה פ"ד מח(5) 630, 643-640 (1994); בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים פ"ד נג(1) 193, בעמ' 204-201).
בהתאם ליסודות שנקבעו לעיל, יש לקבוע כי אין לדחות את העתירה אך בשל העיכוב של מספר חודשים בהגשתה, זאת מאחר שהתנהגות העותרים, שהמשיכו בניסיונותיהם להידברות עם המשיבה, גם במהלך 45 הימים שלפני הגשת העתירה מעידה, כי לא ניתן לקבוע כי ויתרו על זכויותיהם ומכאן שאין בענייננו שיהוי סובייקטיבי.
באשר לשיהוי האובייקטיבי, אכן למשיבה אינטרס ראוי לגביית חובותיה, אך נוכח העובדה כי החובות הנטענים הם משנות התשעים, וכן נוכח הסדר החוב של המשיבה עם אבי העותרים (עליו יפורט להלן) ואשר אותו מבקשים העותרים לקיים, לא מצאתי שקיים פה שיהוי אובייקטיבי.
מכיוון שגם אין בענייננו פגיעה בצד שלישי, יש לדחות את טענת השיהוי.
ב. הסדר החוב
העותרים טוענים כי אביהם המנוח הגיע להסדר חוב עם המשיבה, לפיו, לאחר ההסדר יעמוד החוב על סך 160,000 ₪.
הסדר חוב זה נעשה בעקבות המלצות מחלקת הרווחה נוכח מצבו הבריאותי, הכלכלי, הנפשי והמשפחתי הקשה של אבי העותרים המנוח, שהיה אלמן, קטוע רגלים, חולה סכרת והתקיים מקצבת זקנה.
לעניין ההסדר נסמכים העותרים על נספח 5 לעתירה, שכותרתו "קבלה למשלם" מיום 19.2.15.
על פי מסמך זה סך החוב של אבי העותרים למשיבה עמד על סך של 531,143.40 ₪.
ואולם, מתחת לפירוט המודפס, הוסיפה הגברת אורנה כהן, מנהלת מחלקת גבייה במשיבה, בכתב ידה:
"להנ"ל יש הסדר עם המועצה על החובות
הנ"ל חייב לאחר הסדר 160,000 ₪".
ומתחת לדברים אלה מופיעה חותמת המשיבה וחתימת ידה של הגברת כהן.
כמו כן, לטענת העותרים שילם אביהם, עד למותו, בהתאם להסדר הנ"ל, תשלומים חודשיים בסך 2000 ₪, זאת בנוסף לתשלום חודשי בסך 80 ₪, שהוא תשלום הארנונה השוטף.
לטענת העותרים לא נשמר על ידי המשיבה העתק מההסכם של המנוח עם המשיבה.
על כן מבקשים העותרים לקיים את ההסדר של המשיבה עם אביהם, באופן שהם ישלמו את הסך של 160,000 ₪ בניכוי התשלומים בסך 2,000 ₪ ששולמו על ידי אביהם עד למותו.
המשיבה טענה באמצעות תצהירה של הגברת אורנה כהן, כי לא קיים הסדר, למרות שאישרה קיום הסדר בכתב ידה על נספח 5 לעתירה כמצוטט לעיל.
את האמור בכתב ידה, מסבירה גברת כהן בתצהיר שצורף לתגובת המשיבה, בכך שהמנוח פגש אותה במהלך חודש פברואר 2015 ואמר לה שעל מנת לעמוד בהסדר שהמשיבה הייתה מוכנה לקדם עבורו, עליו ליטול הלוואה מבנק למשכנתאות וכי לא יוכל לקבל אישור להלוואה מהבנק עד שלא יראה להם שקיים הסדר עם המשיבה, לפיו יתרת חובות הארנונה שלו למועצה היא 160,000 ש"ח. לפיכך ביקש "נייר כלשהו" לפיו יש הסדר עם המשיבה, כדי שיוכל להראות לבנק, לטובת קבלת ההלוואה.
לדבריה, לא הייתה רשאית לתת לאבי העותרים "דבר כזה", שכן ראשית עליו להתחייב לתשלומים לפי ההסדר, הסדר חתום יש להעלות לוועדת פשרות במועצה עם כל הניירת, אחר כך יש להביא את ההסדר לאישור המליאה, וגם האישור שלה כפוף לאישור של משרד הפנים.
המנוח חזר על דבריו בתחינה, שהוא לא יכול "להתניע" את התהליך ללא אישור ההלוואה בבנק, שדורשים את המסמך שביקש. על רקע מצבו ומתוך אמונה שיש בכך כדי לסייע לו לקיים הסדר עמו "נעתרתי וכתבתי על דף חשבון את שהכתיב לי והוספתי חתימה כללית של המועצה".
לדבריה, המנוח לא חזר לעדכן כי קיבל את ההלוואה והחוב כולו לא שולם. לכן לפחות בזמן תפקידה, לא התגבש עמו הסכם ולא הועלה לוועדת פשרות במועצה.
לדברי המשיבה, היה קיים מתווה להסדר, אך המתווה פקע עם פטירת המנוח.
את התשלומים החודשיים בסך 2000 ₪ ששילם המנוח, לגרסת העותרים, בהתאם להסדר, מסבירה המשיבה כתשלומים שהמנוח שילם מרצונו "כי רצה לצמצם את החוב".
בפנינו אפוא, עדות בעל פה של הגברת כהן, כנגד דבריה שבכתב.
היינו, שהגברת כהן ניסתה בתצהירה ליתן בעדות בעל פה הסבר אחר למסמך שבכתב, הסבר שאינו מופיע במסמך שבכתב.
"הכלל הוא שלא ניתן לסתור תוכנו של מסמך אלא במסמך אחר וזאת בכפוף להוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הקובע שניתן לסתור תכנו של מסמך באחד משלושה אלה בלבד: במסמך, או בהודאתו או בפנקסו של הנתבע. משמע לא ניתן לקבל עדות בעל פה הסותרת תוכנו של מסמך בכתב." (תא (מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ [פורסם בנבו (6.12.2009)].
וכן ראה:
"הלכה פסוקה וידועה היא שבכל הנוגע לסתירת מסמך בכתב, חלה הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני ובמקרה מעין זה, יש לסתור את האמור במסמך בכתב על ידי מסמך בכתב או הודאת בעל דין, או על ידי פנקסיו של הנטען והמינהל לא עמד באפשרויות אלו, אלא רק העלה טענות בעל פה נגד הכתוב.
ממילא, גם אם המינהל היה מזמנו לעדות, אין זה ברור שהיה בכך כדי לסתור את האמור במכתבו, היות וככלל לא ניתן להביא עדות בעל פה לסתירת תוכנו של מסמך (ראה: קדמי "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1501, 1511; ע"א 52/53 כירי נ' שפיר, פ"ד ט' 1382; ע"א 7825/01 דתה סיסטם אנד סופטור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348; ע"א (ת"א) 2095/02 דני את דורון שטיחים בע"מ נ' אמנון זיידי (פורסם בנבו, ניתן ביום 19.2.07) והאסמכתאות המובאות שם)." (הפ (מרכז) 31977-09-12 יובלי שומרון - שותפות מוגבלת נ' רשות מקרקעי ישראל - מחוז מרכז [פורסם בנבו (8.2.2018)].
בענייננו, לא התקיימו התנאים לקבלת עדותה בעל פה, בתצהיר, של הגברת כהן שכן אין כאן מסמך בכתב הסותר את דבריה הכתובים או הודאת בעל דין ובנוסף, דבריה הכתובים של הגברת כהן הופיעו על גבי "פנקסיה" של המשיבה.
מכאן שאין לקבל את תצהירה של הגברת כהן.
גם אם ניתן היה לקבל את עדותה בעל פה, קשה להלום, כי מנהלת מחלקת גביה במועצה אזורית, תיתן אישור שיקרי לתושב המועצה ותכתוב בו את אשר הכתיב לה התושב.
בנוסף, מעידים התשלומים החודשיים בסך 2,000 ₪ שהמנוח שילם עד יום מותו, על קיום ההסדר בינו לבין המשיבה ואין לקבל טענת המשיבה כאילו שילם התשלומים "מרצונו" כדי לצמצם החוב.
בנוסף, לא למותר להוסיף, כי טענת העותרים (סעיף 20 לעתירה), המגובה בתצהירו של העותר 1, שלא נסתרה, גזבר המועצה אישר בפניו כי היה הסדר חוב עם אבי העותרים המנוח, אך הסכם זה "נזרק והוא אינו בנמצא, ובכל מקרה הוא אינו מחייב את המשיבה".
על כן יש לקבוע כי בין המנוח למשיבה היה קיים הסדר, עובר ליום 19.2.15 (היום שבו ניתן למנוח האישור על קיום ההסדר כעולה מנספח 5 לעתירה).
על פי ההסדר, הועמד חובו של המנוח למשיבה (בשל נסיבות אישיות מיוחדות של המנוח) על סך של 160,000 ₪ והמנוח קיים את חלקו בהסדר, באמצעות התשלומים החודשיים הגבוהים עשרות מונים, מתשלומי הארנונה החודשיים השוטפים ששילם (80 ₪).
המשיבה היא שהייתה צריכה להעביר את ההסדר בין המנוח ובינה לאישור משרד הפנים (ראה נספח 6 לתשובת המשיבה).
העותרים הם יורשיו החוקיים של המנוח והם נכנסים בנעליו. על כן ובקבלי את העתירה, יש להעמיד את חובם של העותרים למשיבה על סך של 160,000 ₪, נכון ליום 19.2.15 ובניכוי התשלומים על סך 2,000 ₪ כל אחד, שהמנוח שילם עד מותו.
סכום החוב שנקבע בפסק דין זה, יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 19.2.15 ועד לתשלומו בפועל.
המשיבה תישא בהוצאות העותרים בסך של 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ט, 26 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
