רקע עובדתי והשתלשלות ההליך:
1. התובענות שבפני נוגעות לעזבונו של ח' (ב' ג') א' ש' ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הלך לעולמו ביום 8.2.2012, כשהוא ערירי.
2. בפני בית המשפט תלויים ועומדים ההליכים הבאים:
א.ת"ע 21771-10-12 – בקשת המשיב 1, אחיו של המנוח, ליתן צו ירושה בעניין המנוח
ב.ת"ע 21786-10-12 – התנגדות המבקשים, אחיו ואחייניו של המנוח לבקשה לצו ירושה.
ג.ת"ע 21822-10-12 – בקשת המבקשים לקיים צוואת המנוח מיום 4.2.2012 שניתנה בע"פ. (להלן: "הצוואה בע"פ").
ד.ת"ע 21862-10-12 – התנגדות המשיב 1, אחיו של המנוח והמתנגדות 2 , אמו של המנוח ו-3, אחותו של המנוח לצוואה בעל פה.
ה.ת"ע 60464-01-14 – התנגדות המתנגדת 1, אחותו של המנוח.
המשיב 2 הינה בנה של המתנגדת גב' ס', ויורש עפ"י צוואתו שבעל פה של המנוח. המשיב 3 הוא בנו של המשיב 1 ויורש גם הוא בהתאם לצוואה.
3. ביום 7.10.13 עתרו הצדדים (למעט המתנגדת 1, אשר טרם הגישה באותה העת התנגדותה) בבקשה לאשר הסכם פשרה לחלוקת עזבון המנוח. הצדדים הסכימו לקיים את הצוואה שבע"פ וקבעו את אופן חלוקת העיזבון.
בהתאם להוראת ביהמ"ש הועבר ההסכם לקבלת עמדת ב"כ היועמ"ש, כאשר זה בתגובתו הסב תשומת לב בית המשפט לכך, כי לבקשה לא צורפו כל יורשיו על פי דין של המנוח.
בהתאם להחלטת בית המשפט צורפו כל היורשים על פי דין, שאז הגישה המתנגדת 1 התנגדותה לבקשה לקיום הצוואה שבע"פ. נוכח ההתנגדות לא אושר הסכם הפשרה, והסכסוך אודות קיום הצוואה בע"פ וההתנגדויות לה התברר בפני בית המשפט.
4. לצורך השלמת התמונה אציין כי המתנגדות ג' וז', אשר הלכה לעולמה בסיום ההליך ביום 7.10.1.6, חתמו על הסכם הפשרה ביחד עם המשיב 1 (ההסכם הוגש ולא אושר וסומן כמוצג נ/3). ואולם, לאחר שהמתנגדת 1 הגישה התנגדותה, חזרו בהן ג' וז' מההסכם והצטרפו כמתנגדות להתנגדות החדשה שהוגשה. המתנגדת 2 ג', אמו של המנוח, הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה אולם לא הגיעה לדיוני בית המשפט לרבות לישיבות ההוכחות, חרף מספר הזדמנויות שניתנו לה (ראה החלטת בית המשפט 11.4.16). לפיכך הורה בית המשפט על משיכת תצהירה מתיק בית המשפט.
טענות המתנגדות:
5. המנוח היה ביחסים טובים עם אמו אחיותיו אחיו ואחייניו. לאחר שלקה באירוע מוחי נותר פלג גופו השמאלי משותק, הוא איבד את הראיה בעינו השמאלית ונפגעה יכולתו לדבר בצורה מובנת. לטענתן במהלך ימיו האחרונים קיבל המנוח מינונים גדולים של תרופות לשיכוך כאבים. רוב הזמן ישן, היה מבולבל, שרוי בהזיות, לא זיהה אנשים ודיבר שלא לעניין.
לטענת המתנגדות ביום 4.2.12 לא היתה למנוח היכולת להבחין בטיבה של הצוואה.
6.לטענת המתנגדות, הצוואה בע"פ נערכה תחת השפעה פסולה, תוך כדי ניצול מצוקתו של המנוח. לטענתן, התלות, והמעורבות של חלק מהנהנים עפ"י הצוואה בעריכת הצוואה לרבות הבאת עדים לבית החולים, הוצאת שאר הנוכחים מחדר בית החולים מעידים על השפעה בלתי הוגנת. כן נטען כי קיימות סותרות בין הגרסאות שונות שנמסרו לתוכן הצוואה, וכי הצוואה נערכה שלא כדין.
7. לטענת המתנגדות המבקשים לא פעלו בהתאם להוראות סעיף 23(ב) לחוק הירושה-לא הפקידו את זכרון הדברים בדבר עריכת הצוואה בע"פ אצל הרשם לענייני ירושה בסמוך לאחר עריכתה, ובכך הצוואה בע"פ איבדה כל תוקף ואיננה כבר צוואה עפ"י דין. (זכרון הדברים הופקד חודשיים לאחר פטירת המנוח ביום 3.4.12).
8. המתנגדות עתרו לביטול הצוואה שבע"פ וחלוקת עזבונו של המנוח בין יורשיו עפ"י דין.
טענות המבקשים את קיום הצוואה בע"פ:
9. במהלך אשפוזו השמיע המנוח את הוראות צוואתו בפני שני עדים שהיו חבריו הקרובים. במעמד מתן הצוואה, רשם עו"ד מ' פ' בכתב ידו, בזמן אמת את הוראות המצווה. למחרת היום ערכו העדים תרשומת מודפסת בערבית אודות הצוואה שהושמעה באוזניהם יום קודם לכן. ביום 3.4.2012 עו"ד מ' פ' הגיש לאפוטרופוס הכללי הודעה על דבר הצוואה זו תויקה בתיק צוואה 49567.
לטענת המבקשים, העדים שהחזיקו בכספים המזומנים, שהמנוח מסר להם על מקום המסתור שלהם בדירתו, חילקו את הכספים בהתאם להוראות הצוואה.
10. לטענתם בצוואה, מתקיימים כל תנאיה של צוואה בעל פה. עובר להשמעת הצוואה היה המנוח בגדר "שכיב מרע" המנוח סבל ממחלה ממארת וידע כי ימיו ספורים נוכח עיסוקו משך שנים כאח מוסמך. העדים לצוואה הינם מקורביו ואמינותם אינה מוטלת בספק. הצוואה משקפת נאמנה את רצונו של המנוח ויש לקיימה ככתבה וכלשונה.
דיון:
כללו של דין
11. הצוואה נשוא ההליך הינה צוואה בעל פה. סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע תנאיה של צוואה בעל פה:
"(א) שכיב-מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל פה בטלה כבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."
12.לצורך מתן תוקף לצוואה שבעל פה, יש לעמוד בחמש דרישות צורניות אותן קבע המחוקק:
א. על הטוען לקיום הצוואה להוכיח כי המצווה היה במצב של "שכיב מרע" או כמי שרואה עצמו מול פני המוות.
ב. אמירת דברי הצוואה תעשה בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה- "השומעים לשונו".
ג. דברי המצווה יירשמו בזכרון דברים ע"י העדים שיחתמו עליו.
ד. זכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.
ה. על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
ו. עוד הוסיפה הפסיקה דרישה שישית בסיסית הנדרשת גם ביחס ליתר סוגי הצוואות, והיא- הוכחת גמירות דעתו של המצווה. ראה- ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועמ"ש (פורסם בנבו).
על חיוניות הדרישות ראה דברי כבוד השופט סארי ג'יוסי בת"ע (נצ') 1880/05 (פורסם בנבו):
"צוואה בעל פה נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על ידי המצווה בכתב, הוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו. בנסיבות אלה, קם החשש כי הצוואה שבעל פה תיכשל בשיקוף מלא ומדויק של רצון המצווה. על כן הוצבו במסגרת ל, דרישות שונות, שנועדו על מנת להסיר חשש זה, והן בגדר דרישות מהותיות לשם קיום צוואה בעל פה. ודוק: במקרה מעין זה בית המשפט נדרש להקפיד על מילוי כל הדרישות המפורטות ב ל ככתבן וכלשונן, כדי להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקוים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה. (6)913, ראה גם ספרו של שאול שוחט, "פגמים בצוואה", מהדורה שנייה, התשס"א-2001, עמ'152-153)."
13.נטל ההוכחה בנסיבות בהן צוואה נערכה בעל פה מוטל על המבקש לקיימה, בשונה מצוואה בכתב אז מוטל הנטל על המתנגד לקיומה שכן עומדת לצוואה חזקת כשרותה. מדובר בנטל הוכחה כבד נוכח העדרה של רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה. (ראה ע"א 138/64 פלדמן נ' טריפמן (פורסם בנבו)).
על בית המשפט אפוא לאזן בין דרישות חוק הירושה לבין הרצון לקיים את דבר המת "מתח זה מלווה את דיני הירושה מראשיתם" (ראה דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת, פורסם בנבו). על בית המשפט לבחון צוואה בעל פה בזהירות יתרה ולהשתכנע מעל לכל ספק כי מדובר בצוואה אמיתית.
ראה לעניין זה ע"א 138/64 דורה פלדמן (שוורץ) נ' לילי טריפמן (פורסם בנבו), שם נקבע כי:
"...טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אמנם נאמרו על ידיו... שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גירסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו. מסיבה זו, על בית-המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה".
ראה גם קביעות בית המשפט העליון בע"א 99/63 פלג ואח' נ' היועמ"ש (פורסם בנבו):
"ברצוני להדגיש כי גישת בית המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא אם כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב".
ומן הדין אל הנדון:
14. הצוואה אותה עותרים המבקשים לקיים הינה צוואתו בעל פה של המנוח מיום 4.2.2012. עפ"י גרסת המבקשים, במעמד עריכת הצוואה ערך עוה"ד פ'' דבריו של המנוח בכתב ידו, ולמחרת ביום 5.2.12 נערכו הדברים לכדי זיכרון דברים מודפס עליו חתמו שני העדים.
ביום 3.4.2012 הפקיד עוה"ד מ' פ' אצל הרשם לענייני ירושה את התרשומת מיום 4.2.2012 ואת זכרון הדברים שנערך למחרת עריכת הצוואה.
15. בטרם יידרש בית המשפט לשאלת בחינת דרישות סעיף 23 לחוק, יש לבחון כשאלה מקדמית האם המנוח היה כשיר ביום 4.2.12 לערוך את צוואתו בעל פה. האם היה צלול להשמיע את דבריו בפני שני העדים.
כשירות המנוח:
16.בהחלטת בית המשפט מיום 10.11.2014 נעתר בית המשפט לבקשת המתנגדת למינוי מומחה רפואי שיבחן כשירותו של המנוח לצורך עריכת הצוואה נשוא הדיון. בית המשפט מינה את ד"ר איזבלה גרינברג כמומחית מטעמו . בהמשך נעתר ביהמ"ש לבקשת ב"כ המבקשים לפסילת המומחית, נוכח בקשתה לעיין במסמכים שאינם רפואיים ומינה תחתיה, את פרופסור יהודית אהרון פרץ. (להלן: "המומחית").
להלן אביא את עיקרי חוות דעת המומחית מיום 6.6.15:
"ב-4.2.2015 מר א' ש' סבל מחום, קושי וקוצר נשימה (תחושה של אין אוויר), בצקת מוחית כאבים קשים, שיתוק בפלג גופו השמאלי ומהפרעה בדיבור. ומתואר כי "בוהה בתקרה...מצבו הכללי ירוד...משפחה לידו מודעת למצבו הרפואי.
מצבו היה קריטי. עקב האוטם והגרורות במוח סבל מבצקת מוחית קשה עד כי הוחלט לטפל במנה נוספת של מניטול. בשל הכאבים הקשים טופל במורפיום ובפנטה, תרופות הפוגעות בצלילות החשיבה ובריכוז וגורמות לריכוז לקוי וערפול. בבוקר יום זה סבל מחום, שבמצבו הרפואי של מר א' ש' מחמיר מצבי בלבול, ובמהלך היום מבצקות ראות חוזרות וקושי בנשימה וניזקק לטפול במשתנים (לבצקת ראות) ולחמצן.
לא נערכה הערכה לברור מצבו הקוגניטיבי ואין תיעוד/תמליל העדים למעמד הצוואה.
לא ברור האם נשאל שאלות מכוונות לברר האם יזם את הצוואה או האם הבין את משמעותה.
על פי המתואר לגבי מצבו הרפואי של מר א' ש', אין כל ספק כי הוא לא היה תקין וצלול מבחינה קוגניטיבית ביום הצוואה וסביר להניח כי חולה כה קשה "הבוהה בתקרה" אינו יוזם צוואה, ואינו מסוגל להיות מרוכז לאורך הזמן הנדרש לעבור על הפרטים שבצוואה. הוא גם לא חתם על הצוואה, עוד פרט המתאר את חומרת מצבו.
כמתועד במסמך שהועמד לרשותי, נראה כי מר א' ש' ענה לשאלות שנשאל והכרתו היתה מספקת למסור את המקום בו אכסן את כספו.
סכום: על פי המסמכים שהועמדו לרשותי דעתי היא כי מר א' ש' לא יזם את הצוואה, וסביר להניח כי במעמד הצוואה לא היה מסוגל לחלק את רכושו בצורה עניינית ועוקבת. קיימת אפשרות כי ענה לשאלות שנשאל.
לא נבחנה הבנתו למשמעות הצוואה ונראה כי במצבו היה מסוגל להבין את משמעות הצוואה חלקית אם בכלל (לא ברור על מה מסתמכים הסעיפים 1 ו 2 בתרשומת המודפסת".
17.מסקנת חוות הדעת כי המנוח לא היה כשיר להשמיע צוואתו. חוות דעתה של המומחית עומדת בניגוד לעדויות עדי הצוואה, שהתרשמו כי המנוח היה כשיר לערוך צוואתו.
ראה חקירת עו"ד פ':
"ש.אתה כעורך דין איך התרשמת ממנו במעמד שבו הוא מסר את הצוואה שלו?
ת.ההתרשמות שלי שהוא ידע בדיוק מה שהוא רוצה. ואפילו כששאלתי אותו לגבי אמא שלו, הוא הסביר למה. כשדיבר על הטרקטור הוא אמר למה הוא רוצה לתת לס'. זאת אומרת שהוא נתן רושם שהוא מודע למה שהוא עושה, למה שהוא אומר ואיך שהוא מחלק. זאת ההתרשמות שלי...
ש.אני רוצה להגיד לך שהמומחית הרפואית מטעם בימ"ש קבעה קביעה רפואית, על סמך מסמכים רפואיים שהיה למנוח קושי לדבר?
ת.אני לא יכול להתערב במה שהיא קבעה, אני לא רופא ולא מומחה ברפואה. אני אומר מה ששמעתי וראיתי. הוא דיבר, אני אומר לך שהוא היה עייף.
ש.הוא היה עייף?
ת.ברור שהיה עייף אחרי אירוע מוחי, אבל הוא דיבר ברצף. לא היתה לי שום הרגשה שהוא לא יודע מה שהוא אומר. הוא דיבר את זה וידע בדיוק על מה הוא מדבר...
ש.בעקבות שאלות חברי בעניין יכולתו של המנוח להרכיב משפטים רצופים, לגבי טון הדיבור שלו, מה אתה יכול לספר לביהמ"ש?
ת.הוא היה רגיל. עייפות מורגשת אבל הקול שלו היה ברור, כלומר לא היה צריך לשאול אותו 'מה' כאילו לא הבנו מה הוא אמר. הוא דיבר בטון שהיה סביר ורגיל".
....בתשובות לשאלות ביהמ"ש:
ש.מיניתי רופאה מומחית בתיק הזה שתנתח את התיק הרפואי, והיא עברה על כל המסמכים הרפואיים והתרופות שהוא קיבל ועל הדיווחים לגבי המצב שלו באותו היום, והיא כותבת שאין לה ספק שהוא לא היה צלול ביום הצוואה, היה חולה קשה ובוהה בתקרה ולא יכול היה לי זום צוואה ולא היה יכול להיות מרוכז לאורך זמן כדי לעבור על כל הפרטים האלה, שלדעתה הוא לא יזם את הצוואה ובמעמד הצוואה הוא לא יכול היה לחלק את הרכוש שלו בצורה עניינית ועוקבת. מה יש לך לומר על כך?
ת.אני לא רוצה להביע דעתי על מסקנות רפואיות, אבל ידוע לי שברפואה מסמכים לא יכולים להעיד יותר מאשר נוכחות אישית של מישהו שהיה שם, ושמע וראה. אני יודע מהרבה אירועים שהיו לאנשים שהמשיכו לדבר רגיל אפילו שהיתה להם מוגבלות בתנועה. אני נותן לביהמ"ש צילום / תמונה על מה שראיתי ושמעתי, כלומר איך ראיתי את הדברים, איך הוא הציג אותם, ולדעתי ובתור עו"ד ובתור אדם הוא אדם סביר מבחינת דיבור, מבחינת איך הוא הציג את הדברים ואיך הוא הסביר את הדברים...
ש.הוא קיבל באותו היום תרופות של מורפיום ומדבקה שיש בה חומר שדומה למורפיום, ועוד תרופה נגד בצקת במוח שהרופאה הסבירה היום שזו תרופה שמסבירה על הצלילות והערנות ואני רוצה לדעת אם לא הרגשת, כשראית אותו, שהוא תחת השפעה של תרופות? ראית שהוא בריא לגמרי?
ת.לא אמרתי שהוא בריא. הייתי אצלו בצהריים באותו היום ולא הייתי מודע לתרופות שהוא קיבל. יכול להיות שהוא קיבל אותן בבוקר ועד הצהריים המצב שלו היה אחרת. אין לי מושג. אני מסביר לביהמ"ש בנאמנות ואמינות את מה שראיתי. אין לי אינטרס, אין לי עניין...."
(עמ' 73-74, 76-77, 80-81 לפרוטוקול).
ראה גם חקירת העד הנוסף מר פ' א':
"ש.אני רוצה להחזיר אותך למעמד של עריכת הצוואה. תספר לביהמ"ש איך התרשמת מהמנוח כי בגדול יש טענה שהוא לא יכול היה לעשות צוואה, לא היה במצב להבין מה זה צוואה.
ת.הוא היה אדם חולה, אבל כפי שאני מכיר אותו זה בן אחותי ואני מכיר אותו, והוא דיבר וידע כל מילה שהוא אמר, בדיוק כפי שאני מכיר אותו לפני שהוא היה חולה. הוא אמר כל מה שהוא אמר וידע מה הוא אמר...
ש.בזמן שהייתם בבי"ח עם המנוח, הוא דיבר בקול רם?
ת.הוא דיבר בקול, כלומר אם מישהו יושב שם שומעים מה הוא אמר...
ש.ביום עריכת הצוואה, כשראית אותו, הוא היה בסדר? יכול היה לדבר? לכתוב?
ת.הוא היה חולה אבל כן, הוא דיבר וכל הדברים שהוא אמר היו ברורים מאוד והבין מה הוא אמר וידע מה שהוא אומר בדיוק".
(עמ' 84-87 לפרוטוקול).
18.בנוסף לעדי הצוואה העידו גם בעלי הדין-בני המשפחה אודות מצבו הרפואי של המנוח ביום עשיית הצוואה. עדויות אלו של בני משפחת המנוח אינן יכולות לסייע לבית המשפט ללמוד אודות כשירות המנוח, שעה שכל צד דבק בגרסתו העובדתית. המבקשים מצידם טוענים כי המנוח היה כשיר-ראה עדות האח ס' ומאידך, המתנגדות טוענות להעדר כשירות של המנוח לערוך צוואתו ביום 4.2.12 - ראה עדויות האחיות ז' ומ'. כאן המקום לציין כי המשיב 1, ס' א' ש', אשר בראשית ההליך הגיש התנגדות לצוואה ולאחר מכן חזר בו מההתנגדות במסגרת הסכם הפשרה, טען אף הוא בראשית ההליך בהתנגדות שהגיש ביחד עם המתנגדות 2 ו-3, כי המנוח בימיו האחרונים קיבל מינונים גדולים של תרופות לשיכוך כאבים, מבולבל, ישן והוזה, בניתוק מסביבתו, לא זיהה אנשים ודיבר שלא לעניין. במסגרת שמיעת הראיות בחר המשיב 1 שלא להגיש תצהיר עדות ראשית ולאורך כל ההליך התנהל כמי שמותיר ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.
19.מחד עומדות עדויות עדי הצוואה ומאידך עדות המומחית, שנחקרה ארוכות אודות חוות דעתה. בחקירתה עמדה המומחית מאחורי מסקנותיה ואף חיזקה אותן. נוכח חשיבות הסבריה של המומחית וחרף אריכות הדברים, מצאתי להביא את עיקרי החקירה (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"ש.... מצבו מבחינה רפואית יכול להיות קריטי, אבל מבחינת התמצאות והכרה, יכול להיות שמכיר את הסובבים אותו.
ת.מכיר את הסובבים אותו זה לא מצב הכרה. זה מצב לא מת. האיש הזה, אומר שהוא לא מת. אומר שהיה בהכרה. כמו שרשמתי, זה היה אדם ב 4.2 הוא היה לו אירוע מוחי, היו לו שתי גרורות במח, היה לו חום 38.2, היתה בצקת מוחית בשביל זה קיבל את המניטול, הוא סבל מכאבים קשים והוא קיבל טיפול במורפיום, קודאין או מורפיום כל כמה שעות. היה לו קוצר נשימה והאחות מתארת שהוא בוהה בתקרה ומצבו הכללי ירוד. אז אין ספק שהיה חי, אבל חולה כזה אי אפשר להגיד שהוא היה צלול מבחינה חשיבתית. כי לא היה ככה. מכיוון שבצקת מוחית מתבטאת בכאבי ראש בדרך כלל, מצב של ערפול, המניטול היא תרופה שנותנים לבצקת מוחית, הוא קיבל את התרופה לא כתרופה קבועה, התרשמו שמשהו לא תקין ואז הם נתנו לו חד פעמי מניטול, זאת אומרת שהיתה התדרדרות לפני שעה שלוש ואז החליטו לתת לו משהו להוריד בצקת מוחית. זו היתה תרופה שנתנו לו חירום. היה צריך משהו לעשות כי היה גרוע. זאת אומרת, שהאיש אכן היה בהכרה אבל לא לגמרי צלול מהבחינה שהוא יכול לבצע חשיבה שהיא לגמרי צלולה. זאת אומרת, היה קצת רדום, אין שום ספק, היה קצת רדום ולא מרוכז, במקרה הטוב ביותר, היתה לו הפרעה בריכוז, הפרעה בעירנות. זה במקרה המוצלח ביותר...
ש.אדם במצבו זה משהו חריג שהוא בוהה בתקרה?
ת.אם האחות, הרי כולנו בוהים בתקרה, בטח גם חלק מהאנשים פה, אבל אם האחות מציינת שהוא במצב גרוע, היא לא אומרת הוא בוהה בתקרה כי אנחנו עכשיו בשיעור ספרות, היא אומרת שהוא במצב רע, בוהה בתקרה, מצבו הכללי ירוד. יש לו חום בעליה. באותה נשימה. הוא צריך חמצן...
ש.בהנחה שהצוואה בעל פה הזו היתה בשעות הצהריים. אנחנו פה לא יכולים לבוא ולהגדיר את השעה מתי בדיוק. נניח שזה היה לפני המנה השנייה של המניטול. האם מבחינה רפואית, נוירולוגית, אפשר להגיד שהמצב שלו לפני קבלת המנה השנייה של המניטול היה יותר טוב מאשר מצבו אחרי קבלת המנה השנייה בשעה 15:00?
ת.אני חושבת שאי אפשר להגיד כי המצב היה יותר גרוע, לכן קיבל מניטול. אם המצב היה יותר טוב לא היה מקבל מניטול מנה שנייה....
ש.מה השפעת התרופה שקיבל בשעה 17:05, פנטהפאץ?
ת.זו מדבקה עם חומרים דומים למורפיום. פוגע בעירנות. הוא קיבל לאורך כל היום הזה מינון של תרופות גבוה שפוגעות בעירנות. גם הקודאין שקיבל בשמונה ועוד פעם 12:00 וגם הפנטה שהוא קיבל בחמש וגם המורפיום שהוא קיבל בשש וחצי. זאת אומרת, לפי דעתי, הטיפולים האלה מראים כי אלה טיפולים חד פעמיים, לא מתוכננים, לפחות כך רשום, לא תכננו את זה. הוא היה גרוע ונתנו לו את התרופות.
...
ת.לא, לא. הבדיקות שונות מבחינת לוח הזמנים. זה המהלך הטבעי של אוטם. האיש סבל מארוע מוחי חריף, הלך לחדר מיון, בדקו אותו כל הרופאים כולל ד"ר דיאב טארק, הם החליטו שהוא במצב כזה סופני ושלחו אותו חזרה לבית החולים האיטלקי ואז החל להתדרדר. אנו רואים שהאחות בסדר, היא בדקה אותו ב 15:30.
ש.הבדיקה של האחות בבית החולים האיטלקי היא לא הערכה למצב קוגנטיבי.
ת.גם של ד"ר דיאב טארק לא. ד"ר דיאב עשה את האבחנה שיש לו אוטם. הוא בדק אותו ראה שהוא משותק שלח אותו לעשות סי.טי. ראה את האוטם ואת שתי הגרורות. הוא הראשון שכתב שיש בצקת במח.
ש.על סמך מה כתב שהוא בהכרה מלאה והתמצאות תקינה?
ת.כי דיבר איתו.
ש.ענה לעניין?
ת.וודאי. אבל זו לא בדיקה קוגנטיבית. הוא שאל אותו איך קוראים לך, אולי שאל אותו איפה אנחנו נמצאים אבל אחר כך אנחנו רואים, לפי דעתי אפשר בהחלט להסתמך על האחות, למה? מכיוון שאנחנו רואים שאחר כך זה מתדרדר. ב 15:30 הכרה מעורפלת, בלילה היו כאבים, קיבל מורפיום....
ש.האם נכון שאם היתה נעשית הערכה קוגנטיבית זה היה תורם למסקנה הסופית שאליה הגענו. לחיזוק או לתמיכה בחוות הדעת. אם היתה לך הערכה קוגנטיבית באותו היום?
ת.ב 4.2?
ש.כן.
ת.לא הערכה קוגנטיבית, הערכה ייעודית, לברר אם הוא מבין, אם הוא רוצה לכתוב צוואה, לשאול אותו, אם מבין מה כותב בצוואה? הדברים הסטנדרטים שצריכים לעשות כשעורכים מסמך משפטי....
ת.רפואה זה לא מקצוע מדוייק. אבל, הסיכוי אני גם רשמתי, הסיכוי שאדם במצב כזה יתנסח לפי ת/3, הוא לא קיים. לא אפשרי. לא קלוש. יכול להיות שהתרגום עשה ממה שאמר או לא אמר מסמך משפטי, זה אני באמת לא מבינה, לא ראיתי את המקור, אבל לפי דעתי לא היה לו אויר להגיד את המשפטים האלה שהם יצאו לו מהפה בכלל. יכול להיות שמישהו אמר לו את זה, רשמתי, יכול להיות שמישהו אמר לו הוא הנהן או לא אולי ענה תשובות קצרות. לאדם שבוודאי לא ראיתי מישהו עם בצקת ריאות שבאה וחולפת. הוא כל פעם נתנו טיפול ויצא, עוד ופעם ועוד פעם. רשום. אין ספק שלא הוציא משפט באורך כמו ששני הסעיפים הראשונים האלה.
...
אני בדיוק לנושא הזה התייחסתי בחוות הדעת, אין ספק שהמסמך הצוואה זה לא הוא אמר. אז הגענו לעמוד הראשון, ההנחה שלי היא למרות שזו השערה, כי לא הייתי, שמה שקרה שם, הם שאלו אותו, יש לך עוד כסף, איפה ואז ענה מתחת לקולב, או איזה שהוא מקום. לפי דעתי האיש נשאל שאלות והוא ענה. אין ספק שגם בשביל לענות היה צריך להיות בהכרה וזה אומר אם זה נכון שהוא ידע על מה הוא עונה, אבל בדיוק לפסקה הזו התייחסתי לכך שלא נערכה הערכה אם הוא ידע מה המשמעות של התשובות שהוא נותן. זה בדיוק הספקטרום הזה, יכול להיות שהוא נשאל, הבין את השפה, כי אמרנו שהיתה לו הפרעה בדיבור לא בשפה. אין ספק שהוא נשאל, אין ספק שהוא ענה באיזה דיבור לא יודעת, איך זה יצא, אולי סתם, אולי הבעות, אולי שפת גוף, אולי קצת יותר כי אם אמר סכומים יכול להיות שכן, אבל אני לא חושבת שהוא ...אני חושבת שהוא היה פאסיבי, עזרו לו לארגן את הדברים והוא ענה. שאלו אותו, הוציאו ממנו. זאת ההסתמנות השכיחה של חולה במצב נוירולוגי מוחי כל כך קשה. זאת אומרת, מישהו שקצת ישנוני, קצת אפטי שואלים והוא עונה, יכול להיות שהידע קיים...
ת.המנוח היה בהכרה. יכול להיות שהוא ענה לשאלות, אפילו בתשובות טובות, נכונות, אז קיימת אפשרות שהבין את מה ששאלו אותו והוא ענה, אני חושבת שהסבירות מאד נמוכה שהוא יזם את הצוואה, שהוא דיקלם את כל הצוואה בסדר, אמר שיש לו גם רכוש כזה וכזה, כל הסיפור, חושבת שהיו צריכים לעזור לו להוציא את זה ממנו. אין שום דרך להוכיח, אבל העירנות של אדם כזה היא לא מספיק טובה כדי להעריך את ההשלכות של הפעולה הזו. מי מהמשפחה מרוויח, מי מפסיד, או המוטבים, לא יודעת למי הוריש...
ש.כושר שיפוט נגיד תקין?
ת.לא. זה אומר שהוא סירב. זה שמישהו מסרב, זו הבעיה עם חולים שהם סובלים ממחלות של המוח, פסיכיאטריות או נוירולוגיות. הרצון שלהם מוכתב על ידי מצבים שלעיתים הם מחלות. יותר קל להבין בהקשר הפסיכיאטרי, נגיד חולה במחלת נפש יש לו רצונות שלא בהכרח הגיוניים, אותו דבר במחלות נוירולוגים, שמישהו שיש לו נזק במח הרצונות שלו לא מביעים צלילות מוחלטת, יכולת טובה להביע רצון. זה בדיוק מה שקורה כשמדובר במחלות שפוגעות בחשיבה שלנו וביכולת להביע את הרצון באופן הגיוני. אלה סוג המחלות שאנו מדברים עליהם...
לשאלת ביהמ"ש, אני בטוחה שהוא לא היה מסוגל להגיד את הדברים האלה. זה סיפור ארוך, זה מורכב מדי. אני חושבת שבצורה הכי אופטימלית שאלו אותו והוא ענה על מקטעים של שאלות, על תשובות חלקיות. אם האיש יזם את כל ההקשר הזה שאבא היה חולה, זאת אומרת שהוא ידע, בדיוק למצב כזה אני חותרת כשמישהו רוצה לרשום צואה הוא צריך להיות מסוגל לעשות חשיבה כזאת בשלבים, לא צריכים להוביל אותו כל פעם בשלב, אם אנחנו מובילים אותו שלב אחרי שלב זה בדיוק אומר שהוא לא מסוגל לעשות את כל ההקשר ביחד, כל ההקשר ביחד היכולת לבדוק את המעשה, את התוצאה של המעשה, ואם המעשה בוצע לשביעות רצונו, אלו הם המרכיבים ההכרחיים לערוך מסמך משפטי...
ש.עצם זה שהמנוח לא יכל לחתום, זה לא קשור לדעתי לעניין אם היה לו כושר שיפוט, אם היתה לו התמצאות אלא בגלל המצב שלו הוא לא יכל להחזיק עט ולחתום אבל עדיין זה לא אומר שהיה בצלילות כזו לתת הוראה מה יעשו ברכוש שלו.
ת.לפי דעתי, עצם העובדה שהוא לא יכל לחתום מראה את חומרת המצב כי אנשים מסוגלים לחתום בצורה כזאת או אחרת גם במצבים קשים מאוד וזה שהוא לא חתם זה רק מצביע באיזה מצב כללי חמור הוא היה גם מבחינת עירנות, כי מבחינה פיזית הוא היה מסוגל לחתום, הוא היה משותק ביד שמאל. גם אם הוא שמאלי הוא היה יכול לחתום ביד ימין אבל אם הוא לא היה.. במילים אחרות, הוא לא היה משותק לא היתה לו בעיה אורטופדית הוא צריך להיות מסוגל לחתום מ בחינה גופנית. וזה מראה את חומרת המצב קוגניטיבי התנהגותי נפשי...
ש.אמרת שב-4.2 ניתן מניטול באופן חד פעמי בשעות הצהרים בשעה שלוש. איזה מצב זה מתאר מבחינת התפקוד של המנוח?
ת.זה מתאר שהצוות התרשם שהיתה התדרדרות תפקודית.
(עמ' 55,57-68 לפרוטוקול).
20. הנה כי כן, מסקנת המומחית כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואתו, התחדדה נוכח הסבריה בחקירתה הנגדית. יש בהסבריה כדי ללמד, כי לאחר האירוע המוחי שעבר המנוח ביום 2.2.12 מצבו הרפואי הידרדר, המנוח היה במצב נוירולוגי מוחי מאוד קשה, באופן שסביר להניח כי נפגעה חשיבתו ויכולתו להביע את רצונו באופן הגיוני. עפ"י גרסת המבקשים השמיע המנוח את צוואתו בצהרי יום ה- 4.2.12, בעוד שמהמסמכים הרפואיים עולה כי ניתנה לו תרופת מנטול בשעה 15:00. עובדה המעידה לדעת המומחית כי צוות רופאיו התרשם שהיתה התדרדרות תפקודית בחלון הזמן אשר לכאורה השמיע המנוח את צוואתו בפני העדים. כן עלה מחקירת המומחית כי המנוח כלל לא היה מסוגל במצבו להשמיע באוזני העדים את צוואתו כאשר הסיכוי לכך הוא "לא קיים, לא אפשרי" כדברי המומחית "אני בטוחה שהוא לא היה מסוגל להגיד את הדברים האלה".
21. מכאן יש להסיק כי בבחינת תנאי סעיף 23 העוסקים בצוואה שבעל פה, לא מתקיים התנאי הבסיסי בדבר גמירות דעתו של המנוח וכוונתו לצוות. מחקירת המומחית שוכנעתי כי בתרחיש המוצלח ביותר, יכול היה המנוח להשיב על שאלות שנשאל. הווה אומר כי אין מדובר בצוואתו ורצונו האמיתי אלא ביוזמתם והכוונתם של העדים את המנוח לחלק את רכושו, שלא נרחיק ונאמר רצון העדים. ישנה חשיבות מכרעת לעניין גמירות דעתו של המנוח וכוונתו לצוות בבחינת הרצון לקיים את דברי המת. האמנם בנסיבות דנן עסקינן ב'דברי המת'? שוכנעתי כי לא ניתן להשיב בחיוב על שאלה זו, לאור ממצאי המומחית, אין לומר כי הוכחה גמירות דעת של המנוח לצוות את רכושו.
22.אין חולק כי קיים קושי מובנה בחוות דעת רפואית, שעה שהיא נערכה 'לאחר המוות' ומתבססת על מסמכים רפואיים ולא על בדיקה של המצווה בחייו. ואולם בשים לב לחקירת המומחית, להסברים שסיפקה בדבר מצבו הרפואי של המנוח, שוכנעתי כי יש לייחס לחוות הדעת משקל משמעותי ולבכרה, על פני עדויות עדי הצוואה שסברו כי המנוח כשיר לערוך צוואה. התרשמותם של העדים יכולה להתברר כהתרשמות מוטעית שעה שלא מדובר בבעל מקצוע שמוסמך לכך, ואין ביכולתם להעריך צלילותו וכשירותו של המנוח לערוך צוואתו.
יודגש כי חוות דעת המומחית ומסקנתה לא נסתרה ע"י המבקשים. המבקשים יכלו על נקלה לזמן עדים חיוניים לצורך הבהרת מצבו הרפואי של המנוח ביום בו נשמעה צוואתו, דוגמת רופאים ואחיות שטיפלו בו בימיו האחרונים. כמו כן, מגרסת עו"ד פ' עלה כי יום לאחר עריכת הצוואה הגיע לבקר את המנוח יחד עם עו"ד ממשרדו עימה שוחח המנוח ושאל לשלומה, עדות נוספת שיכלה לשפוך אור על מצבו הרפואי של המנוח ולא הובאה בפני.
23. בבחינת שאלת כשירותו של המנוח וגמירות דעתו לצוות את רכושו, הנני מוצאת להפנות לעדותו של עוה"ד פ' אשר מסר בחקירתו כי בתקופה בה נודע למנוח על מחלתו, הגיע המנוח למשרדו והביע רצונו לערוך צוואה:
"ש.ספר לנו על הנסיבות שבהן נערכה הצוואה? מה היה איך הדברים התפתחו?
ת.כשנודע לו על המחלה, הגיע אלי למשרד, עם עוד חבר שקוראים לו ח' י', הוא גם מהחברים המקורבים שלנו, שהוא היה עו"ס ומנהל שירות סוציאלי בבי"ח ---. והוא ליווה אותו בתקופה שמרגע שנודע לו על המחלה. הם באו אלי והביע רצון לערוך צוואה. במילים שלו אמר, אני לא רוצה שאם חלילה יקרה משהו שהאחים שלי אחריי יתקוטטו על ירושה. אני רוצה לעשות צוואה ואני אקבע מה יקבל כל אחד. העניין פשוט רץ מהר בין הביקור הזה והביקורים שלו לבדיקות בבתי חולים, ההתדרדרות שלו היתה מהירה. כשאושפז בבי"ח ביקרתי אותו כל הזמן". (עמ' 71 לפרוטוקול).
יש לתמוה לעניין זה מדוע לא ערך עוה"ד פ' באותה העת את צוואתו של המנוח כשיש להניח שעוד עמדה למנוח חזקת כשירותו. מדוע השתהה עוה"ד פ' חברו הקרוב של המנוח, אשר ידע על רצון המנוח לערוך צוואה, עד ליום בו יהיה המנוח על ערש דווי כדי לערוך צוואה בעל פה, כאשר עמדה בפניו האפשרות לערוך למנוח צוואה בכתב, בטרם החל להידרדר מצבו הרפואי של המנוח. כן יש לשאול מדוע לא נערכה צוואה בעדים בבית החולים. שהרי לו יכול היה המנוח לצוות את הוראות הצוואה, מדוע לא יכול היה לחתום עליה למחרת כשהגיע שוב עו"ד פ'' לבקרו ביחד עם עו"ד ממשרדו כטענתו.
24. לאור כל האמור, בבחינת השאלה המקדמית אודות כשירות המנוח הנני קובעת כי המנוח לא היה כשיר לערוך את צוואתו ביום 4.2.12. מכאן כאמור הקדמתי את המאוחר משקבעתי כי נוכח מצבו הרפואי של המנוח, לא ניתן לומר כי הוכחה גמירות דעתו הנדרשת כתנאי בסיסי ויסודי לצורך עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה, ורק בשל כך יש לדחות הבקשה לקיום הצוואה שבע"פ בשל אי עמידה בתנאי סעיף 23.
25.למעלה מן הצורך אבחן את יתר דרישות הסעיף.
דרישות סעיף 23 לחוק הירושה:
26. "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות":
הדעה הרווחת הינה כי מעבר להוכחת הטענה כי המנוח היה באותה עת "שכיב מרע" מן הבחינה האובייקטיבית, יש להוכיח כי מבחינה סובייקטיבית ידע המנוח שסופו מתקרב.
"הגדרה זו מבחינה בין אדם חולה- אפילו מגבלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים, ובין אדם השוכב על ערש דווי ולא יוכל לקום עוד ממיטת חוליו, אינו מתפקד ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, ובכלל זה עריכת צוואה בכתב" (ש' שוחט בספרו "פגמים בצוואות" עמ' 123).
דרישה זו שהמצווה יהיה בעת עשיית הצוואה במצב של "שכיב מרע" באה לצמצם את המקרים שבהם תוכר צוואה בעל פה "צוואה בעל פה תוכר רק בנסיבות שהמאפיין אותן הוא כי למצווה אין יכולת או זמן להעלות את צוואתו על הכתב, ויש יסוד להניח כי דבריו משקפים כוונה כנה". (ראה ספרו של ש' שוחט 'פגמים בצוואות' עמ' 47).
אין חולק כי דרישת היות המצווה 'שכיב מרע' מתקיימת בענייננו. כעולה מחוות דעת המומחית ומחקירות העדים, בעת עריכת הצוואה היה המנוח על ערש דווי. בחוות דעתה ציינה המומחית כי ביום בו נערכה צוואתו "מצבו היה קריטי...חולה כה קשה..."במצב כזה סופני"", כאשר ארבעה ימים לאחר עריכת הצוואה הלך המנוח לעולמו. לפיכך, בנסיבות דנן יש לראות את המנוח כמי שמתקיימת לגביו דרישת "שכיב מרע".
27. הציווי בעל פה נאמר מפי המצווה עצמו בפני שני עדים המבינים את לשונו-
אין חולק כי שני עדי הצוואה, עו"ד פ' ומר פ' א' דוברי שפת המנוח, ודבריו נמסרו להם בשפה הערבית. מאחר ומדובר בצוואה בעל פה, תפקיד העדים משמעותי ביותר, שכן רק דרכם מועבר 'מסר הציווי' מפי המנוח כצוואה והצוואה נלמדת מעדותם כמי ששמעו באופן ישיר מהמנוח את רצונו. עדויות עדי הצוואה עלו בקנה אחד האחת עם השניה. יחד עם זאת, לאור מסקנתי שפורטה דלעיל לפיה המנוח לא היה כשיר לערוך צוואתו, אין בדעתי לקבל התרשמותם של העדים כפי שנשמעה בפניי, כאשר נותר בלבי ספק, לאור מצבו הרפואי של המנוח, כי הוראות הצוואה אכן ניתנו מפיו.
ראה חקירת עו"ד פ':
"ת.... ההתדרדרות שלו היתה מהירה. כשאושפז בבי"ח ביקרתי אותו כל הזמן.
ש. איזה בית חולים?
ת.איטלקי. והוא שם גם ביקש שאני אערוך את הצוואה. אז ביקשתי ממנו שיהיה איתי עוד אדם מתוך המשפחה בתור עד למה שהוא יגיד. לפני שנפטר בערך שבוע, היה לו איזה אירוע וידעתי על זה, ביקרתי אותו וקבענו שלמחרת אני אגיע יחד עם קרוב המשפחה שלו שהוא נקב בשמו, פ' א' לערוך את הצואה. הגענו למחרת היו כ"כ הרבה אנשים ולא יצא לנו לשבת איתו. כי זה היה ממש יום אחרי האירוע. לכן באנו למחרת, יום אחרי, זה היה יום שבת בשעות הצהרים בערך. נכנסנו אני ופ' אליו, מי שהיה אצלו בחדר יצא בחוץ....
ש.במעמד הזה מי נכח?
ת.אני, פ' והמנוח לבד. שאלנו אותו מה אתה רוצה לצוות, הוא התחיל לפרט לנו את הצוואה שלו, מה שהוא מעוניין לצוות. רשמנו על פתק.
ש.ספר לבית המשפט במעמד הזה איך הדברים התנהלו?
ת.הוא התחיל לדבר, בהתחלה דיבר על הדירה שהוא בנה שהוא התגורר בה. שרצונו לתת אותה לאח שלו ס'. דיבר על, היה לו סכום של דולרים בתוך הבית, הוא הצביע במדוייק איפה הוא נמצא. אמר לנו זה בחדר הפנימי, אתם פותחים את הדלת, אחרי הדלת, יש מתלה בגדים, מפרקים שני ברגים שם, יש חור בקיר מתחת למתלה, יש שם חבילות של דולרים. את הדולרים האלה, 10,000 דולר אני רוצה לתת לבן אחותי והשאר לבן אחי המנוח ר'. הוא גם הזכיר את ג' בן אח שני שלו הבן של ס' שהוא הבטיח לעזור לו בבניית בית והוא רוצה לתת לו 50,000 דולר מהכספים שלו בבנקים. אחר כך הוא דיבר על מטע הזיתים, יש להם 10 דונם ביחד, ששליש מזה הוא רכש בעצמו והוא נותן לבני אחיו ס' והוא אמר שהוא יודע שאבא שלו הוריש לבן השני ס' שליש ושהוא יודע ששני דונם אבא נתן לס' ולכן הוא אמר מה שנשאר אני רוצה שיהיו לס' וככה יקבלו שליש שליש שליש. אחר כך האוטו נתן לא'. אני לא היכרתי את השמות האלה, א' הבן שלי מי וג' הבן שלי מי, והוא אמר. הטרקטור שהיה לו אמר שמגיע למטעי הזיתים זה אני וס' ולכן את הטרקטור אני רוצה לתת לס' שהוא מגיע יותר מהשאר למטע הזיתים. הוא ציין שיש לו חשבון קטן בבנק הפועלים ב--- יש בו 40,000 אלף ₪ ויתר הכספים שלו נמצאים בבנק מרכנתיל ב----.
ש.אתה זוכר משהו עוד במהלך השיחה הזאת שהתנהל בינך לבין המנוח או בין פ' א' לבין המנוח?
ת.כן. בקשר לכספים הוא אמר מה שנשאר מתחלק בין ס' לבין בני אחיו המנוח ס'. כך בעצם הוא אמר, זה כל מה שיש לי. אני שאלתי אותו, למה לא נתת לאמא שלך. מה עם אמא שלך. הוא אמר לי אבא השאיר לה 370 אלף ₪ היא לא זקוקה לכסף, יש לה כסף בבנק. שאלתי אותו לגבי אחותו ז', שאותה גם לא הזכיר בין היורשים, אמר לי אני לא רוצה לתת לה. בזה נגמר העניין. למחרת קבעתי עם פ' לבוא אלי למשרד לערוך פרוטוקול כפי שצריך להיות...
ת.הגיע אלי פ' כפי שסיכמנו, ישבנו ורשמתי את מה שהיה יום קודם בצורה מסודרת, בשפה שלי וחתמנו שנינו אחרי ששנינו וידאנו שזה מה שהיה, חזרנו על אותם דברים, ערכתי את המסמך בנוסח שלי וחתמנו עליו...
ש.כמה אתה מעריך, על המעמד הזה שאתה ופ' אצלו, כל המעמד של מתן הצואה זה זמן זה לקח?
ת.בתוך החדר, לא הרבה זמן, חצי שעה אולי פחות. אגב למחרת, לא, יומיים אחרי, הייתי יחד עם עורכת דין שעבדה אצלי היינו בבית הדין הכנסייתי ונכנסנו יחד לבקר אותו ורק כשנכנסתי אליו הוא קיבל אותנו בברכה בשמות שלנו, הוא שאל על שלום אישתי והילדים ושאל את ס' העורכת דין שעבדה איתי, מה שלומה ואיך בעבודה, דיבר רגיל...
ש.מה אתה אומר על הטענה שאתה ופ' וס' עשיתם יד אחת כדי לפברק צוואה?
ת.קודם כל זה מצחיק אותי. את ח', לא עשיתי לו את הצוואה בתור עורך דין, אני לא קיבלתי שכר, אנחנו חברים ועשיתי לו הרבה דברים בלי לקבל שכר ממנו. הקשר שלי היה עם ח', אין לי שום אינטרס כלפי צד אחד יותר מהשני, כולם האחים של ח'. אני לא יודע איזה תועלת תצמח לי מלתת יד או לעשות קומבינה עם מישהו מהצדדים. לכן, פשוט מאוד הטענה הזאת רק מעיקה ומצחיקה. ומכירים אותי טוב מאוד מי אני ומה המעמד שלי ושאני אדם שלא מבלף וכל הכפר מכבד אותי על האמינות והיושר והם יודעים את זה טוב. אני עבדתי בתור מנהל בנק ואבא שלהם היה לקוח שלי והיה מתייחס אלי כמו הבן שלו וכל דבר שהוא רצה להתייעץ הוא לא התייעץ עם הבנים שלו, הוא התייעץ איתי כי הוא האמין בי וביושר שלי...
ש.עד לשלב הזה אפשר להגיד שזה היה במה חופשית למנוח?
ת.כן, הוא פירט את הרכוש שלו למי הוא רוצה לתת ואיך הוא רוצה לחלק, הכל הוא אמר מרצונו. אני אישית לא ידעתי מה יש לו , מה היה לו. דבר אחד שכן ידעתי זה חלקת הזיתים. כי הוא פנה אלי בעבר ורצה לעשות חליפין עם המינהל. מעבר לכך לא ידעתי והוא פירט את הרכוש שלו ואיך הוא יחולק ולמי, במספרים, באוטו, בטרקטור, הוא דיבר ואנחנו הקשבנו.
(עמ' 71-75, 77, 79-80 לפרוטוקול).
ראה גם חקירתו של מר פ' א', העד השני שנכח בעת שמיעת הצוואה:
ת.אני זוכר שאחותו – מ' היתה שם, נכנסנו וביקשנו שכולם יצאו מהחדר, סגרתי את הדלת ואנחנו – אני ועוה"ד היינו, עמדנו מולו במיטה, והמיטה היתה קצת מתרוממת, כלומר הוא היה חצי בשכיבה, ואז הוא התחיל להגיד את הדברים אחד אחרי השני, אנחנו שמענו ועוה"ד היה רושם את מה שהוא אומר. בקשר לחלוקה הוא התחיל להגיד את החלוקה ולגבי הבית הוא אמר שזה יהיה לאח שלו ס', לפי הצוואה של אבא שלו, הבית איפה שגרה אמא שלו ואחותו ז' יהיה גם כן לפי הצוואה של אבא שלו, וזהו, זה נגמר ועבר לאדמה. אז יש להם חלקת אדמה ומטע זיתים, והוא אמר שבקשר לחלקת אדמה יהיה שליש לאח שלי ס', לילדים של אח שלי ס' המנוח, וידוע לו שאבא שלו היה בחיים נתן 2 דונם לס', ולכן בסוף זה שליש – שליש – שליש, כלומר את השליש שלי אני נותן לילדים של ס'. בקשר לרכב שהיה לו, פרייבט, הוא אמר שהוא נותן את האוטו לא', הבן של אח שלו המנוח ס', ובקשר לטרקטור הוא נותן לאח שלו ס'. הוא אמר שיש לו סכום כסף של דולרים בבית אז הכסף נמצא בחדר, איפה שהיה השירותים, והוא הסביר לנו בדיוק איפה הכסף.
ש.איך הוא הסביר?
ת.שאתה פותח את הדלת והדלת נפתח ויש מתלה בגדים אחרי הדלת מחוזק עם ברגים, מפרקים את זה ואחרי המתלה יש חור בקיר ושם נמצא הכסף. רק אחרי שבוע מהיום שהוא נפטר נכנסו לבית...
ת.באותו היום, באותו הזמן. הוא אמר שהכסף בסך 50,000$ מהכסף הזה הוא נותן לג' בן אחיו ס' כדי לעזור לו בבניית בית, ויתר הכסף יחולק בין אח שלו ס' ובן אח שלו ס' והחלוקה נגמרת ככה. הוא אמר עוד דבר, שיש לו 40,000 ₪ בבנק פועלים ---..
ת.זה עו"ד והוא כתב. כשהמנוח היה מדבר היו יורדות לי דמעות. זו אמת ואין לי שום אינטרס אלא רק להגיד את האמת. יש מישהו אחר שיש כן יש לו אינטרס, וזה היה מצב עצוב ולא פשוט אך הוא דיבר ואולי גם לעוה"ד היה עצוב כי זה היה חבר שלו טוב. אנחנו עמדנו אחד ליד השני ועוה"ד רשם, וזהו...
העד מיוזמתו:
אני רוצה להגיד שכל האחים שווים, הם יודעים מה אני בשבילם. אין לי שום אינטרס, ואינטרס שלי שכולם שווים וכולם יהיו ביחסים טובים וזה הכל. כל מה שאמרתי זה אמת ואין לי שום אינטרס (עמ' 82-87 לפרוטוקול).
ראה גם עדותו של ס' א' ש', שהעיד כי הוא זה אשר פנה לעדים והזמין אותם לבית החולים:
ש.מי הזמין את העדים לצוואה בעל פה?
ת.אני .
ש.אתה בחרת את שני העדים?
ת.לא.
ש.אז מי בחר א /שני העדים?
ת.ח' ז"ל.
ש.מה הוא אמר לך אתה זוכר?
ת.כן. תקרא לעו"ד פ' ולפ' א' אח של אמא, דוד שלי.
(עמ' 103-104 לפרוטוקול).
22.ראשית אומר כי כעולה מעדות המבקש ס', הוא זה אשר פנה אל עדי הצוואה והזמין אותם לערוך צוואתו של המנוח, עפ"י בקשת המנוח לטענתו. פנייתו של האח ס' אל העדים, מחזקת את הספק בדבר יוזמתו של המנוח לערוך צוואה בעל פה, כאשר הובהר ע"י המומחית כי נראה שהצוואה איננה פרי יוזמתו של המנוח. נתון זה אף מחזק את מסקנת המומחית כי המנוח לא היה מסוגל לערוך צוואה בעת הזו. גרסה זו שנשמעה מפי ס' איננה מתיישבת עם גרסת עו"ד פ' שהעיד כי המנוח ביקש ממנו בעת שהותו בבית החולים לערוך צוואה.
כפי שפירטתי לעיל, לא נהיר מדוע עוה"ד פ' לא ערך למנוח צוואה, עת הגיע אליו המנוח למשרדו והביע רצונו לעשות זאת. יתרה מכך לא ברורה ההתמהמהות של עוה"ד פ' לערוך צוואתו של המנוח שעה שהוא מאושפז בבית החולים במצב קשה, כשהוא מודע לרצונו לערוך צוואה. בהקשר זה ציין עוה"ד פ' כי יום לאחר האירוע המוחי ביום 3.2.12 הגיע לבית החולים במטרה לערוך את צוואת המנוח, מאחר ובני משפחה רבים באו לבקרו באותה העת לטענתו, לא ערך את צוואתו באותו היום אלא רק למחרת. לאור מצבו הרפואי המדרדר של המנוח לאחר האירוע המוחי לא ברור מדוע לא נערכה הצוואה בהקדם, מודע לא התבקש אישור רפואי לעריכת הצוואה ומדוע לא נחתמה הצוואה למחרת, שעה שעו"ד פ' הגיע שוב כהצהרתו לבקר את המנוח, והכל בשים לב למצבו הקריטי של המנוח, שהיה ידוע לכל, עובדה קיימת היא כי המנוח הלך לעולמו ארבעה ימים לאחר מכן.
23. דרישת זכרון הדברים וההפקדה- שני העדים תיארו כי יום למחרת- 5.2.2012 נפגשו שני במשרדו של עו"ד פ' וערכו זכרון דברים מודפס. על זכרון הדברים לבטא את דבר הציווי בדייקנות מרבית ככל שניתן מתוך שאיפה לזהות מוחלטת בין זכרון הדברים ובין מה שנשמע מפי המצווה. בעניינו דרישת זכרון הדברים מתקיימת, שכן הוא נערך בסמוך ליום בו נשמעה הצוואה, והעדים חתמו על כך. ואולם גם כאן דרישת הסעיף אינה חפה מפגמים: הפקדת הצוואה בידי רשם הירושות לא נעשתה בסמוך למועד שמיעת הצוואה אלא כחודשיים לאחר שנחתם זכרון הדברים.
עוה"ד פ' הסביר בחקירתו מדוע מצא לנכון להפקיד הצוואה רק בחלוף כחודשיים מיום עריכת זכרון הדברים:
"ש.ואחרי שקיבלת את המכתב החלטת להגיש את הצוואה לביהמ"ש, נכון?
ת.לא, הצוואה הוגשה מאוחר יותר כי בינתיים היו ניסיונות, אחרי המכתב היו ניסיונות לגשר בין אנשים. אני יודע שהתערבו קרובי משפחה ורק אחרי שהבנתי שקיבלתי מכתב מעו"ד ו', וכשהבנתי שפנו לעו"ד מ', כלומר התחילו בהליך משפטי, אז הבנתי שזהו ואין אפשרות להסכים עם הצוואה כפי שהיא נמצאת ומחובתי להגיש את הצוואה לאפוטרופוס הכללי". (עמ' 79 לפרוטוקול).
בשונה מצוואה בכתב, בעדים או בפני רשות הפקדת זכרון הדברים בצוואה בעל פה הינה בגדר חובה. הפקדת המסמך הינה נדבך נוסף בבחינה שאלת קיומה של הצוואה. הפסיקה מדגישה חשיבות רישום זכרון הדברים והפקדתו בסמוך למועד עריכת הצוואה במטרה למנוע אי דיוק ופגיעה באמינות המסמך לאור חלוף הזמן. יש איפוא להעלות הדברים על הכתב ולהפקידם במשמורת כשהם עדיין טריים בזכרון העדים. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט קיסטר בע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן (פורסם בנבו): "...אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים בבית המשפט, הרי יש מקום לסמוך על כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו. ואילו אם הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזיכרון הדברים ועדותם בבית המשפט אינם ניתנים לביקורת מתאימה".
הדברים נטענים ביתר שאת שעה שמדובר בעד שהינו עורך דין. החזקה הפועלת לגביו הינה כי הינו מכיר את דרישות החוק וחשיבות ההפקדה בסמוך למועד עריכת הצוואה, ועדיין לא מצא לנכון לפעול במהירות הנדרשת לשם כך.
24.ההפקדה המאוחרת כאמור אינה הפגם היחיד בזכרון הדברים המודפס שערך עו"ד פ'. בין זכרון הדברים שנערך בכתב יד ביום 4.2 לבין זכרון הדברים המודפס מיום 5.2 קיימת סתירה בעניין ציווי דירת המנוח. בתרשומת מיום 4.2.12 פורטו הוראות לאופן חלוקת רכושו של המנוח כאשר דירת המגורים של המנוח לא אוזכרה כלל. לעומת זאת, בסעיף 1 לזכרון הדברים המודפס שנערך ביום 5.2. צויין:
"1. אשר לבית ומתוך רצון לקיים צוואת אביו המנוח, הוא ייפול בחלקו של אחיו ס' [.] ברם בכל הנוגע לקומה הראשונה שבה מתגוררות אמו ואחותו יחולו עליה ההוראות שנזכרו בצוואת אביו המנוח". הנה כי כן, מהתרשומת שנערכה ביום למחרת ישנו ציווי מפורט של מה ייעשה בדירת המנוח. מעבר לציווי ניתנו הוראות מפורשות לעניין הקומה הראשונה תוך הפנייה לצוואה מוקדמת יותר של אביו של המנוח, ורצונו של המנוח לקיים את צוואת אביו.
בחקירתו נשאל עו"ד פ' אודות הפער בין הגרסאות ותיאר הנסיבות הבאות:
"ש.האם רשמת כל מה ששמעת?
ת.לא, ראשי פרקים. למשל, הדירה לא רשמתי כי
ש.למה?
ת.כי אני יודע מה זה דירה ואני שמעתי, והיה דוד שלו איתי ואז לא רשמתי, ולמחרת רשמתי.
ש.אתה בחרת מה כן לרשום ומה לא לרשום?
ת.לא, רק עניין הדירה לא רשמתי. את יתר הדברים כן רשמתי. אגיד לך למה? ברגע שהתחלנו לשמוע אותו לא היה לי פתק לרשום עליו ואז ביקשנו והביאו לנו מבחוץ נייר ועט ואז התחלתי לרשום ואת עניין הדירה לא רשמתי." (עמ' 78 לפרוטוקול).
ראה גם חקירת העד הנוסף , מר אס':
"ש.ראית שלא מופיעה הדירה בתרשומת?
ת.יש דברים שהוא אמר שכנראה עוה"ד לא רשם אותם. זו היתה צוואה בע"פ. לשאלת ביהמ"ש אם יש עוד דברים שהמנוח אמר ועוה"ד לא רשם אני אומר שכן, את המסמך השני עוה"ד כתב באופן מסודר במשרד שלו, את הדברים ששמענו ביחד, והוא כתב את זה והייתי שם נוכח.
ש.אתה שמעת את המנוח נותן הוראות לצוואה בעניין הדירה, נכון?
ת.כן."
(עמ' 85 לפרוטוקול).
הסברו של עוה"ד פ' (הגם שנתמך ע"י העד השני לצוואה ) לפער בין הגרסאות באשר לדירה אינו נקי מספקות. כן לא הובהר לי מדוע עורך דין המגיע לבית החולים במטרה ידועה מראש לערוך צוואה, אינו מגיע עם ציוד מתאים, לכל הפחות דף ועט לרשום את הדברים, שכן ברי כי הגיע במטרה לערוך צוואה בעל פה. אף אם אניח כי אכן כך ארע ועוה"ד ביקש דף בשלב מאוחר יותר לאחר שהמנוח החל להשמיע צוואתו, עדיין לא ברור מדוע לא העלה על הכתב את המילה "דירה" כחלק מתיעוד דבריו של המנוח, ולו רק באזכור המילה 'דירה'.
25.הפגמים דלעיל בדבר הפקדה מאוחרת, שעה שאחד העדים הינו עו"ד המודע לדרישות החוק, השוני בין שני זכרונות הדברים שעה שבראשון לא צויינו הוראות המנוח לגבי דירתו, הפער בין גרסאות הצדדים באשר למי יזם את עריכת הצוואה, העובדה כי לא נערכה צוואה עוד כשהביע המנוח רצונו לכך בטרם אושפז בבית החולים, כל אלו העלו ספק וחשש כי אין מדובר בדברי המנוח שניתנו מפיו במועד מתן הצוואה בע"פ.
יובהר כי איחור בהפקדת זכרון הדברים הינו פגם הניתן לריפוי, שכן אין מדובר בפגם אשר יורד לשורשם של רכיבי היסוד בצוואה שבעל פה. בפסק דין ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת (פורסם בנבו) הכשיר בית המשפט העליון צוואה שבעל פה. באותו עניין זכרון הדברים נערך לאחר כשנתיים ואולם בית המשפט התרשם מעדות העדים לצוואה ואמיתותה.
סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר לקיים את רצון המנוח אף אם לא נתקיימו כל הדרישות הפורמאליות לקיים הצוואה, זאת ובלבד ששוכנע בית המשפט באמיתות הצוואה.
רמת הוודאות לצורך הפעלת סעיף 25 לחוק הירושה צריכה להיות גבוהה ביותר .
ראה ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן (פורסם בנבו) וגם ע"א 15/85 רחל מזרחי ואח' נ' מנשה רז ואח', פ"ד מא (4), 454 בעמ' 457, שם נקבע כי על בית המשפט להשתכנע "למעלה מכל ספק, שאמנם מונחת לפניו צוואת אמת".
ומן הכלל אל ענייננו: כאמור נוכח מסקנת חוות דעת המומחית לפיה המנוח לא היה צלול בדעתו לערוך צוואה, ואף למעלה מכך, לאור מסקנתה הנחרצת של המומחית בדבר העדר מסוגלותו של המנוח להשמיע את הדברים אשר לכאורה שמעו העדים מפיו, כל אלו בצירוף הפגמים הצורניים שמתקיימים בנסיבות הצוואה דנן, נוטעים ספק גדול באשר לאמיתות הצוואה, כאשר בית המשפט לבחון הנסיבות בזהירות הנדרשת.
26.הדרישה הנוספת כאמור, הינה דרישות גמירות הדעת אליה התייחסתי בראשית הדיון המשפטי. בבואו של בית המשפט להכריע בקיום צוואה המונחת בפניו יש לבחון גמירות הדעת הנדרשת בכל צוואה. בחינת גמירות הדעת מקבלת משנה חשיבות בצוואה שבעל פה, שעה שרצונו של המנוח נשמע מפיהם של שני עדי הצוואה. יש לבחון איפוא האם דבריו של המנוח הינם ביטוי מוחלט לגמירות דעתו לצוות. לאור מסקנת חוות דעת המומחית כי המנוח לא היה כשיר לצוות, זאת בשים לב לספק הגדול לאור עדויות המבקשים והעדים עצמם אודות יוזמת המנוח לערוך צוואה, כאשר על פי המומחית במצבו יכול היה המנוח רק להשיב על שאלות. מכאן כי קיים ספק האם ניתן לראות בדברי המנוח, ככל שיכל לדבר, כוונה לצוות.
לאור כל המקובץ, לא השתכנעתי מעל לכל ספק כי מדובר ב"צוואת אמת" כדרישת החוק ובזהירות הנדרשת בבואו של בית המשפט לבחון צוואה שבעל פה.
27.טענות נוספות שהעלו הצדדים: טענות הצדדים אודות מערכת היחסים בין המנוח לבין בני משפחתו לא הוכחו ולו בבדל של ראיה ולפיכך אין בידי בית המשפט לקבוע ממצאים באשר לטיב מערכת היחסים באופן שישליך על הסגייה שבפניי. כמו כן, טוענת המתנגדת בסיכומיה כי בנסיבות המקרה דנן יש להחיל את סעיף 30 לחוק הירושה בדבר השפעה בלתי הוגנת. טענה זו נטענה בעלמא ללא כל טיעון סדור ותמיכה ראייתית הנדרשת עפ"י מבחני הפסיקה בטענות השפעה בלתי הוגנת, משכך דין טענות אלו להידחות.
על כן, הנני מורה על קבלת ההתנגדות לקיום צוואתו של המנוח מיום 4.2.12, ודוחה את בקשת המבקשים לקיימה. על כן, ניתן בזאת צו ירושה, הצדדים רשאים להגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט.
בנסיבות המיוחדות החלטתי לא לעשות צו להוצאות.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
