השופט ישעיהו שנלר, סג"נ – אב"ד:
- ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב (כב' השופטת מירה דהן) מיום 14.3.13, אשר דחה תביעה למתן צו עשה שהגישו המערערת ובתם של המערערת והמשיב, כנגד המשיב.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא:
- פסק הדין דן בשתי תביעות. האחת תביעה רכושית שהגיש המשיב כנגד אשתו לשעבר היא המערערת (להלן: התביעה הרכושית), והשניה תביעה למתן צו עשה שהגישו, כאמור, המערערת והמערערת 2 (להלן: הבת) כנגד המשיב (להלן: התביעה).
בתביעה עתרה המערערת כי בית המשפט יורה כי המערערת רשאית לעשות שימוש במסמכי המתנה אשר חתם לטובתה המשיב, וכן יינתן צו לעו"ד ….. (להלן: עורכת הדין) להעביר את מסמכי המתנה המקוריים המצויים בידה לידי המערערת, על מנת שזו תוכל לבצע את העברת זכויותיו של המשיב בדירה בהרצליה (להלן: הדירה) על שם הבת.
- המערערת והמשיב (להלן: הצדדים או בני הזוג) נישאו ביום 18.9.95 והתגרשו ביום 24.11.11. מנישואיהם נולדו לצדדים שלושה ילדים ובכללם הבת ילידת 13.1.99, ושני בנים האחד יליד 25.10.01 והשני יליד 24.4.06.
בסמוך לנישואיהם נחתם בין בני הזוג הסכם ממון אשר אושר בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהתאם להסכם הממון, נקבע כי הצדדים בוחרים בשיטה של הפרדת נכסים, לרבות ביחס לפירות הנכסים הנפרדים וכך גם חליפהם (להלן: הסכם הממון).
הדירה נרכשה בשנת 1999, כשבהתאם להסכם הרכישה נקבע כי הזכויות תרשמנה באופן שהמערערת תהא בעלת הזכויות של 2/3 מהזכויות בדירה, ואילו המשיב של 1/3 מהן.
- בקיץ 2008, החלה המערערת לחשוד כי המשיב מסתיר ממנה דבר מה, ומשכך שיתפה את המשיב בחשדותיה והאחרון הודה בפניה כי בגד בה וכי יש לו מערכת יחסים עם אישה אחרת הנמשכת כשלושה חודשים, כך לפי המערערת. לטענתה, עולמה חרב עליה וכשהמשיב ניסה לפייסה. לאחר תחנוניו כי תיאות לסלוח לו, הסכימה מתוך מחשבה על טובתם של שלושת הילדים, אך כפוף לחתימה על הסכם, אשר יוכיח את רצינותו ואשר יתייחס לכוונה המשותפת של בני הזוג לשלום בית, תוך הטלת סנקציה אם יופר.
משכך, הוסכם בין הצדדים כי פניהם לשלום בית, תוך התחייבות לעשות הכל על מנת לשמור על המסגרת הזוגית והמשפחתית. עם זאת, ככל שהמשיב ינהל מערכת יחסים רומנטית ויחסי אישות עם אישה אחרת, אזי יכנס לתוקפו שטר מתנה אשר יצורף להסכם ויופקד בידי עורכת הדין. בהתאם לשטר המתנה, זכויותיו של המשיב בדירה, דהיינו שליש מהזכויות תעבורנה על שם הבת.
ואכן, ביום 16.10.08, נחתם בין הצדדים הסכם מסגרת (להלן: הסכם המסגרת) אשר צוין בו כי הצדדים נשואים ובעלים לא שווים של הדירה וכי "...רוצים לתקף מחד ולהתלות מאידך את שטר המתנה של [פלוני] לביתו [הקטינה]..." (השגיאות במקור).
כך נקבע בסעיף 1 "במידה ו[פלוני] בוחר לעזוב את ביתו ואת חייו המשותפים עם [פלונית] ו/או לבקש ו/או מנהל מערכת יחסים רומנטית ויחסי אישות מקבילה עם אישה אחרת, ו/או מבקש פרידה או גט – הרי ששטר המתנה מצ"ב להסכם זה כנספח א ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו והמופקד בידיה הנאמנות של עו"ד ….. יכנס לתוקפו".
מאידך בסעיף 2 נקבע כי אם המערערת היא זו שתבחר לעזוב את הבית המשותף והחיים המשותפים עם המשיב, "...ו/או תבקש פרידה או גט ו/או תנהל מערכת יחסים רומנטית ויחסי אישות מקבילה עם גבר אחר – אזי שטר המתנה... לא יכנס לתוקפו, והבעלות בנכס תישאר בעינה 33%...".
לבסוף נקבע אודות פניהם של הצדדים לשלום בית וההתחייבות לעשות כל שבידיהם "...לשמור, לכבד, להזין ולהכיל את המסגרת הזוגית והמשפחתית שהתחייבנו אליה במעמד הנישואים...".
הסכם המסגרת נושא את חתימותיהם וכן את אישורה של עורכת הדין כי חתמו בפניה על המסמך אשר נוסח על ידם מרצונם החופשי.
באותו מועד נחתמו שני מסמכים נוספים. האחד, תצהיר שנחתם על-ידי המשיב ולפיו הוא מעביר את מלוא זכויותיו בדירה בהעברה ללא תמורה לבת, תוך שצוין כי התצהיר נספח להסכם המסגרת ויכנס לתוקפו בהתאם לאמור בהסכם המסגרת (להלן: תצהיר המתנה). בנוסף, נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר על-ידי המשיב אשר לפיו יפה את עורכת הדין להעביר את כל זכויותיו בדירה לבת, תוך שצוין כי זכויות צד ג' תלויות בייפוי כוח זה ועל כן הוא בלתי חוזר (להלן: ייפוי הכוח הבלתי חוזר).
- מיד לאחר חתימת המסמכים נסעה המשפחה לחופשה בים המלח וכך גם פנו הצדדים לטיפול זוגי ומשפחתי. לטענת המערערת, באחד מימי נובמבר 2008 כאשר שבה מפגישת ייעוץ, ראתה כי המשיב ישן והפלאפון למראשותיו וכשנטלה את המכשיר, ראתה בו הודעות ותמונות אשר לימדו כי הרומן בין המשיב למאהבת ממשיך במלוא עוזו.
לטענתה, כאשר עומת המשיב עם הגילוי הקניטה והשפילה. ביום 27.12.08 ולאחר מריבה ביניהם עזב את הדירה ועבר להתגורר עם האישה האחרת.
יצוין כי עוד טרם עזיבתו, ביום 22.12.08, שלח המשיב מכתב למערערת וכן לעורכת הדין על ביטול המתנה, כלשונו וכך גם ביטול ייפוי הכוח.
- לאחר שהצדדים חלקו מול עורכת הדין בכל הקשור לשאלה אם התקיימו התנאים להעברת הזכויות, או שמא כמכתב המשיב, פנתה המערערת לבית המשפט בתביעה למתן צו עשה לאכיפת התחייבויותיו של המשיב.
- במסגרת הטענות בפני בית משפט קמא, נטענו טענות רבות אודות מערכת היחסים שבין הצדדים, ובכלל האמור טענות מצד המשיב כי כל התנהלותה של המערערת עובר לחתימת ההסכם, הינה פרשת הונאה חמורה תוך ניצול מצוקתו וניסיון לנשלו מ"שארית הפלטה" של רכושו אשר נותרה בידו לאחר 15 שנות נישואים. כך גם טען כי המערערת היא זו שהאיצה בו לעזוב את הבית ולוותר על זכויותיו בדירה, ומשהדבר לא צלח רקמה את התוכנית מושא ההסדר ביניהם.
משכך טען גם לפגם בכריתת המסמכים השונים.
- בית המשפט דחה אחת לאחת את טענותיו וגרסותיו של המשיב, תוך מתן אמון בעדותה של המערערת, כך גם בעדותה של עורכת הדין אשר תמכה בגרסתה של המערערת.
כך דחה בית המשפט את גרסת המשיב כאילו התירה לו המערערת לילך עם נשים אחרות, ולאחר שהמשיב הכחיש בתחילת עדותו את העובדה שהיה לו קשר רומנטי עם אחרת קודם לחתימת הסכם המסגרת, וכך גם דחה בית המשפט את ניסיונו להכחיש שהרומן החל כבר בשנת 2007.
בית המשפט קבע כי אכן תגובתה של המערערת לגילוי הבגידה הייתה קשה, בכי ודמעות ושבר משמעותי וכי הבהירה כי מבחינתה אין כל טעם בהמשך הזוגיות, הגם שקיוותה שעדיין ניתן יהיה לשקמם. עוד נקבע כי מדובר בבעל שניהל רומן מאחורי גבה של אשתו תקופה ארוכה, ולאחר שהרומן התגלה הסכים לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, אך גם לשם ניסיון זה לא הסכים לחתום על כל מסמך שהובא בפניו אלא ניהל מו"מ ממושך וקפדני לעניין הוראותיו, כאשר בסופו של דבר דווקא התנהגותו הוא, הביאה לסיום הסיכוי לשלום בית. בנוסף, מעדות עורכת הדין עלה כי מלכתחילה דובר כי זכויותיו בדירה תועברנה למערערת עצמה במקרה של בגידה חוזרת, ורק לאחר מכן הוחלט כי ההעברה תהא לבת.
בכל הקשור לנסיבות מעמד החתימה על ההסכם, דחה בית המשפט את טענותיו של המשיב בקובעו כי למעט סעיף הדדיות אשר לטעמו נשמט או נעדר מההסכם, הרי שכל יתר פרטי ההסכם נבחנו ואושרו על ידו, לאחר שדקדק בהם שעות רבות.
יוער כי נושא ההדדיות עניינו כי אם המערערת תבגוד או תעזוב את הדירה, אזי יועבר חלקה בדירה לילדים, הגם שבית המשפט דחה גרסה זו אשר לא זכתה לכל תמיכה ובמיוחד שהמשיב עתר לביטול הסכם המסגרת רק לאחר כחודשיים.
בהתאם דחה בית המשפט את כל הנטען אודות מזימה שנרקמה, כביכול נגד המשיב.
לעניין התנהלותו של המשיב לאחר חתימת הסכם המסגרת, קבע בית המשפט כי הוברר כי התנהלותו הייתה בניגוד לכל מצג של ניסיון לשלום בית, בהפנותו גם לכך שהמשיב החזיק בשניים או שלושה טלפונים במקביל, אשר אחד מהם נועד לשמש לשיחה עם האישה האחרת, טלפון שהמערערת לא ידעה אודותיו.
- משנדרש בית משפט קמא לטענות המשפטיות, נוכח קביעותיו העובדתיות כדלעיל, דחה בית המשפט את הנטען על-ידי המשיב אודות פגם בכריתת הסכם המסגרת. כך נדחו הטענות אודות הטעייה, עושק וכשמאידך נקבע כי הסכם המסגרת הוסבר היטב לצדדים וכי הם הבינו על מה הם חותמים.
- למרות כל האמור עד כה, קבע בית המשפט כי הסכם המסגרת נכלל בגדר הסכם ממון הטעון אישור בית משפט בהתאם לחוק יחסי ממון ומעת שלא אושר, אינו תקף.
בית המשפט לא התעלם מהוראותיו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, שעניינו הוצאת נכס מתחולת האיזון כאשר די בהסכם בכתב בלבד, אולם קבע לאור נוסחו של הסכם המסגרת כי מעת שמדובר על בחירה של המשיב לעזוב את הבית או לבקש פרידה או גט, הרי מדובר בציפיה לגירושין. אמנם חלות האמור באותו סעיף 1 להסכם המסגרת גם במקרה של בגידה, אולם המשיב בעדותו אישר כי עם גילוי הבגידה, ביקשה המערערת לסיים את הנישואין והוא עשה כל מאמץ לפייסה כשהסכם המסגרת חלק מכך, ומשכך הסיק בית משפט קמא כי היה ברור למשיב כי בגידה נוספת צפויה הייתה להביא לפירוק הנישואין ועל כן דינה כדין פרידה ו/או גט "...ומשכך, אין ספק לדידי, כי הסכם זה, יש לראותו כ'הסכם ממון'" (פיסקה 49 לפסק הדין).
נוכח קביעתו האמורה, בחן בית המשפט אם אין מקום לתת תוקף להסכם המסגרת מכוח עקרונות כלליים וביניהם תום לב, השתק ומניעות. מסקנתו, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם חריגים שנקבעו בפסיקה לראות בהסכם ממון, אף שלא אושר, כהסכם מחייב. בית המשפט הפנה לתקופה הקצרה שחלפה בין מועד כריתתו (16.10.08) ועד מועד הודעת הביטול ששלח המשיב (22.12.08) "...עוד קודם שראינו ביצוע ממשי כלשהו עפ"י ההסכם" (פיסקה 54 א'). כך גם הצביע בית המשפט כי מדובר בניסיון לשלום בית אשר לא צלח כבר בסמוך לאחר כריתתו.
בית המשפט אף מצא לנכון לציין כי הגם שקבע כי לא מצא פגם בכריתתו, הרי אם היה מובא ההסכם לאישורו של בית המשפט מספר שעות או ימים לאחר חתימתו, ניתן היה לבחון את אומד דעתם של הצדדים בראייה רחבה יותר. יתר על כן, לשיטת בית משפט קמא "...אין ספק בליבי כי ההסכם לא היה מאושר ככתבו וכלשונו. הוראות ההסכם עמומות ואינן מגדירות כדבעי מהי 'בגידה' ואינן פורטות לפרטים מה נופל בגדרה. הוראות ההסכם חודרות מעבר לקו התפר העדין שבין בני זוג ובאשר ליחסי האישות שבינם ו/או עם צדדים שלישיים" (פיסקה 55).
- בית המשפט גם קיבל את טענת המשיב לפיה הסכם המסגרת היה טעון אישור מראש של בית המשפט וזאת נוכח הוראותיו של סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאופטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) הואיל ומדובר בפעולה שעניינה עסקת מקרקעין, וכי שלב האישור הינו מלכתחילה ולא ביחס לביצוע פעולת הרישום בלבד. כל זאת גם אם אין ספק כי ההסכם ייטיב עם הקטינים וכי עד למתן האישור הרי מדובר בגדר הצעה בלבד.
בית המשפט לא התעלם כי הסכם המסגרת הינו הסכם על תנאי, אך הגם שכך הרי הבת הפכה שלא בהסכמתה ומבלי שהאינטרסים שלה נבחנו, להיות צד להסכם.
בית המשפט גם הפנה לדוגמאות שהביא בא כוח המשיב לפגיעה בבת כגון שהבת נאלצת להיות צד להליך מול אביה, וכך גם כי ההסכם מפלה בין הבת לאחיה. משכך "...נוכח העובדה כי ההסכם לא קיבל את אישורו של בית המשפט – לא ניתן כיום לאוכפו ו/או לפעול לביצועו" (פיסקה 59).
משכך, נדחתה התביעה, הגם שללא צו להוצאות, וזאת נוכח התנהלותו של המשיב "...ואי האמינות הניכרת שבעדותו בפני בית המשפט...".
תמצית טענות הצדדים בערעור
- ב"כ המערערת מפנה לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בהדגישו כי המשיב הוא זה שביקש לפייס את אשתו המערערת וכי לאחר תחנוניו כי תיאות לסלוח לו, הסכימה לכך, אך בתנאי שיחתם ההסכם. כך גם ניסחו בני הזוג בעצמם את הסכם המסגרת.
לשיטתו, מעת שהתקיים התנאי לפיו המשיב בגד במערערת יש לאכוף את הסכם המסגרת, ולאחר שכל טענותיו של המשיב אודות פגם בכריתת ההסכם נדחו וכשבית המשפט קבע כי הצדדים הבינו הבן היטב את תוכנו של ההסכם.
כאן הוסיף ב"כ המערערת וציין כי כחלק מקיום ההסכם "...המערערת מסרה את גופה למשיב..." בהפנותו לעדותה, אשר לא נסתרה, לפיה הרתה בתקופת ה"פיוס" ועברה הפלה בחודש הרביעי להריונה (ראו בעמ' 76 לעדותה), בהוסיפו "...מסירת גוף ונפש – הינה פעולה שאינה יכולה להיות מוערכת בשום הון שבעולם...".
ב"כ המערערת טוען כי טעה בית המשפט בקובעו כי ההסכם היה טעון אישור בית המשפט וזאת נוכח הוראותיו של סעיף 20 (5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הקובע כי מעת שמדובר במתנה אשר ניתנה לבת, בהפנותו לפסיקה לפיה אין כל סיבה להצריך אישור בעת שמדובר במתנה אף אם היא טעונה רישום שאינה נבדלת ממתנה אחרת. כך גם הרציונל כי אין בכך לפגוע בקטין ובמיוחד שבמקרה דנן, קבע בית המשפט כי האינטרסים נבחנו גם על ידי המשיב אביה של הבת.
בנוסף, מדובר בהסכם על תנאי אשר נכנס לתוקפו רק בהתקיים התנאי וכי על כן רק במועד זה מתעורר הצורך הטכני והפרוצדוראלי, כך ב"כ המערערת, במידת הצורך לבקש את אישורו של בית המשפט וכך גם לדווח על העסקה.
בשאלת הסכם הממון, טוען ב"כ המערערת כי בית המשפט קבע כי אכן הצדדים הבינו את אשר חתמו וכי בכל מקרה, לא מדובר כלל ועיקר בהסכם ממון. מדובר אך ורק בחלק מזכויות בנכס אחד כמפורט בהסכם הממון. כך גם ניתנה "תמורה", כשהכוונה לחזרה לחיים יחד לרבות שהמערערת הרתה בתקופת ניסיון שלום הבית. עוד הפנה להוראת ההסכם אשר אינה תולה ביצועו בגירושין או בציפיה לגירושין, אלא בניהול מערכת יחסים רומנטית עם אחרת. כך גם אין כל איזון משאבים במסגרת ההסכם.
לחלופין, גם אם היה נצרך אישור, הרי הצדדים פעלו על סמך הסכם המסגרת לרבות חתימת המסמכים הנוספים להבטחת ביצועו, נסיעתם המשותפת לחופשה, טיפול זוגי וכאמור הריונה של המערערת.
כך גם ניתן היה לעשות שימוש ב"עיפרון הכחול".
לבסוף, נטען כי ללא קשר למפורט לעיל, זכאית המערערת למלוא הזכויות בדירה וזאת נוכח הסכם הממון שנכרת בין הצדדים, בהיות הדירה חליפתה של דירה ראשונה שהיתה בבעלות המערערת.
- ב"כ המשיב טוען כי הטענה לפיה מדובר במתן מתנות לקטין, ועל כן אין צורך באישור בית משפט לא נטענה בפני בית משפט קמא במסגרת כתבי הטענות, וכי גם לא הונח כל בסיס ראייתי להוכחתה ומדובר בהרחבת חזית אסורה אשר יש לדחותה על הסף.
גם אם הטענה לא תדחה על הסף, הרי יש לדחותה לגופה, בהפנותו לפסיקה אשר לפיה מבלי שניתן אישור מוקדם על-ידי בית משפט לעסקה במקרקעין של קטין, לא מוסמך האפוטרופוס להתחייב בשם הקטין וכי בכל מקרה עד קבלת האישור מדובר בהצעה בלבד. בנוסף, מתייחס ב"כ המשיב לפסיקה אליה הפנה ב"כ המערערת, וכשלשיטתו אין למצוא בה את אשר המערערת מצאה בה.
ב"כ המשיב חזר והדגיש את הסיכונים והפגיעה באינטרסים של הבת, בין השאר בכך שנאלצה לתבוע את אביה בבית המשפט, כך גם ניסיון לגזול את כבשת הרש שנותרה למשיב וכשהמערערת מעזה, כך ב"כ המשיב, לייעד את הבת לתפקיד זה. בנוסף, ההפליה בינה לבין אחיה ואיבוד זכותה לרכוש דירה בפטור ממס רכישה ועוד.
בכל הקשור להסכם הממון, הרי אין למצוא בדבריו של בית המשפט אודות ההבנה בכל הקשור לתוכנו של הסכם המסגרת, כאותו אישור הנצרך לפי הדין, לרבות ההבנה אודות תוצאותיו של הסכם הממון. הפוך מכך, בית המשפט עצמו קבע כי אם היה מובא ההסכם לאישור, הרי בית המשפט לא היה מאשרו, וכך גם יש לקבל את קביעותיו של בית משפט קמא אודות הבעייתיות שיש בהסכם המסגרת ובנוסחו.
משכך, צדק גם בית משפט קמא בקובעו כי מדובר בהסכם ממון הואיל והוא צופה את גירושי הצדדים וכשמדובר בניסיון שלום בית האחרון, וכשברור שבגידה נוספת היא פעולה הרסנית לחיי הנישואין. לשיטתו, המבחן אינו אם מדובר בנכס בודד מיני רבים, אלא אם דובר על התייחסות ליחסי הממון והרכוש במקרה של פקיעת הנישואין.
ב"כ המשיב אף הוא מפנה לפסיקה ומפנה לקביעותיו של בית משפט קמא שאכן במקרה דנן, לא חלים החריגים ובמיוחד שהמערערת עצמה טענה כי המשיב הפר לאלתר וללא דיחוי, כך בלשונה את הסכם המסגרת.
משבאים אנו להדרש ל"זעקת ההגינות" אשר טענה לה המערערת, הרי במקרה דנן מדובר ברכוש היחיד של המשיב והמקור היחיד שיש בו לספק את צרכי הילדים וכשמול דלותו של המשיב, עומד עושרה הרב של המערערת, כך לשון ב"כ המשיב.
כך גם התייחס ב"כ המשיב לנטען אודות השימוש ב"עיפרון כחול" וכשהוא גם טוען כי יש לדחות את העתירה אשר קשורה להסכם הממון, ובהדגישו בסופו של יום כי אין כל הגיון להעניק את זכויותיו של המשיב בדירה לילד אחד מתוך שלושה ומדוע תועדף הבת וכי פסק הדין עושה צדק בין הבת לבין אביה וכך בין הילדים, בינם לבין עצמם.
- במסגרת הטיעון בעל פה ובמענה לשאלה אם אין מקום לחשוש לנזק אשר עלול להגרם לבת, כגון עניין של מס רכישה, או איבוד זכאות למשכנתא, השיב ב"כ המערערת כי המערערת מוכנה להתחייב לשפותה, על כל נזק. יתר על כן, המערערת מוכנה לכל פעולה שתהיה לטובת הבת, וזאת בהתייחס למקרה שהערעור יתקבל, ואף אם יידרש כי במקום לרשום שליש מהזכויות בדירה על שם הבת, המערערת תדאג להפקיד על שמה שוויין של זכויות אלו. כך גם לא מדובר בהפליה של שאר הילדים, וכשהמערערת מוכנה לכל תנאי שייקבע גם בעניינם.
עוד הדגיש ב"כ המערערת, כי אם הסכם המסגרת לא היה נחתם, המערערת לא הייתה חוזרת למשיב בעד שום הון שבעולם, ולבסוף חזר וציין כי טרם התקיימות התנאי, הבת לא הייתה זכאית לדבר.
- ב"כ המשיב הסביר כי בעניין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הרי כל עסקה הכרוכה בניגוד אינטרסים, טעונה אישור בית משפט. לשאלה אם שני ההורים מסכימים שזה לטובתה הכיצד מתעורר ניגוד האינטרסים, השיב כי מרשו יראה את הבת כמי שלקחה את כבשת הרש וכי "זה יהפוך את קירבו בנפשו". עוד נדרש לשאלה שלמעשה המשיב ידע גם ידע כי יאבד את השליש בדירה אם יבגוד, והסביר כי מדובר על יחסים עדינים וכשמרשו היה "מעופף" כלשונו.
יתר על כן, ב"כ המשיב מפנה לדברי בית משפט קמא לפיהם אם היה נשאל המשיב בבית משפט תוך שבית המשפט היה מבהיר לו את הסנקציה, ספק אם היה עומד על התחייבותו. ההסבר לפעולותיו כי הוא לא ידע מה עשה.
בנוסף, לשאלה מדוע לא ניתן לאשר את ההסכם גם עתה, השיב כי לא ניתן לעשות כן לאחר ביטולו כחלוף פחות מחודשיים מעת כריתתו. במסגרת הדיון, ניתנה לב"כ המשיב גם האפשרות להתייחס לשאלה מדוע מדובר בכלל במתנה, בעת שהסכם המסגרת עניינו תמורה כאשר חלק מהתמורה הינה המתנה, וכשלשיטתו המקרה דנן אינו מתאים לנסיבות כפי שנשאל. בנוסף, נדרש ב"כ המשיב למקרה ובו הייתה עותרת המערערת לאכיפת ההסכם גם ללא גירושין, כפי שנדרש לשאלת עקרון ההסתמכות ותום לב. עוד נדרש לכך שהמערערת הייתה נכונה למחול על בגידתו בעבר ואף הרתה לו, כל זה על סמך ההסכם אשר בלעדיו הדברים לא היו קורים ותשובתו "...ברור לחלוטין שאם מגיע אדם למצב של בגידה, אדם נורמטיבי, לא מוצדק, אבל צריך לחפש את השורשים, אני יודע בוודאות שמה שהסתתר מאחורי כל המהלך הזה, היה להוציא ממנו את ה-1/3 של הדירה, וברגע שזה היה בכיסה, אמרה לבעל הכושי עשה את שלו. זו גרסת המשיב, האמת לאמיתה" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 3.2.14).
דיון והכרעה:
כללי:
- לא בכדי בחרתי להביא מסוף דבריו של ב"כ המשיב, טרם פרק הדיון וההכרעה.
דומה כי בכל הקשור לשאלות העובדתיות אמר בית משפט קמא את דברו, בצורה ברורה וחדה שעיקריה דחיית גרסתו של המשיב מכל וכל ומנגד קבלת גרסתה של המערערת, וזאת בכל אשר היה שנוי במחלוקת בין הצדדים.
במיוחד הדף בית משפט קמא ודחה מכל וכל את הטענה אודות אותה מזימה שנרקמה על-ידי המערערת בשיתוף פעולה של חברתה עורכת הדין, לגזול את אותה כבשת הרש כלשונו של ב"כ המשיב.
- התשתית העובדתית אינה סבוכה וכשלמעשה עסקינן במחלוקת משפטית אודות המסקנות שיש להסיק נוכח העובדות כפי שנקבעו.
בתמצית, מדובר בבני זוג אשר לכאורה חיי הנישואין ביניהם היו תקינים לכל דבר ועניין, עד שהאישה גילתה כי בעלה בוגד וכי לא מדובר בבגידה חד פעמית כפי שטען בתחילה, אלא בניהול רומן ממושך עם אישה אחרת.
גילוי זה השפיע קשות על המערערת ובאופן שהיה עליה לפסוח על שני הסעיפים. האחד, לסיים את חיי הנישואין והשני למחול על אשר אירע תוך ניסיון לשלום בית. בהתאם לקביעת בית משפט קמא, המערערת נכונה הייתה למחול על אותו רומן שגילתה, הכל בגין דאגה למשפחה המורחבת, דהיינו בעיקר הילדים. אולם, כל זאת בכפוף לכך שאכן כנים יהיו דבריו של המשיב, בפנייתו לשקם את חיי הנישואין, ולא מהשפה ולחוץ. לכן ולא בכדי, ביקשה כי ייחתם הסכם אשר יהיה בו כדי להבטיח את האמור, לרבות כעין "סנקציה" למקרה ובו יסתבר כי מדובר במצג שווא.
ואכן, המערערת מבחינתה נכונה הייתה לחזור לחיים מלאים יחד עם המשיב, וכשבסמוך לאחר חתימת המסמכים נסעה המשפחה לחופשה. כך גם נטלה חלק בייעוץ מקצועי. אך מעבר לאמור, הגם שהמשיב ניסה לטעון כי ככל שזכור לו לא קיימו הצדדים יחסי אישות (ראו בעמ' 39 לפרוטוקול בבית משפט קמא), הרי שהמערערת הרתה למשיב באותה תקופה מושא הסכם המסגרת, ובחודש הרביעי להריונה הפילה. לא בכדי, מצא בית משפט קמא להתייחס למצבה הקשה של המערערת, הן עם גילוי הבגידה והן לאחר מכן, לאחר שהתגלה כי למעשה מדובר היה במצג שווא וכי תוך זמן קצר ביותר, חזר המשיב לעמוד בקשר עם האישה האחרת, על כל המשתמע מכך.
עם זאת יוער, כי לא מצאנו בפסק הדין התייחסות להריונה של המערערת, וכשבדיון בפנינו נטען האמור על ידי המערערת, וכשלא באה הכחשה לכך מצד המשיב, וכשלא בכדי מצא לנכון ב"כ המערערת להדגיש נושא זה.
בלשון אחרת, לא מדובר במי שניסו לשקם את חיי הנישואין, אולם תוך זמן קצר הסתבר כי הדבר לא צלח – זאת ותו לא. מדובר בתהליך, הגם שהיה קצר, הטביע את חותמו באופן משמעותי ובמיוחד בכל הקשור במערערת.
- בהתאם לתשתית העובדתית האמורה, יש לבחון את ההיבטים המשפטיים השנויים במחלוקת בין הצדדים.
כאמור, מדובר בשני היבטים משפטיים מרכזיים. האחד, האם במקרה דנן מדובר בהסכם ממון שעל כן טעון היה את אישורו של בית המשפט, ואף אם התשובה חיובית, האם משהסכם המסגרת לא הובא לאישור בית משפט, אזי הסכם המסגרת חסר תוקף כלשהו.
השני, שאלת הצורך באישורו של הסכם המסגרת, בעת שעסקינן במתן מתנה לבת, לרבות העיתוי לקבלת אישור שכזה.
ודוק, אם בפן העובדתי בית משפט קמא קיבל את עמדת המערערת לכל דבר ועניין, הרי בפן המשפטי קיבל את טענותיו של המשיב.
- טרם שנבחן את השאלות המשפטיות, עלינו להדרש בראש ובראשונה למהות ההתקשרות שבין הצדדים.
אמנם הצדדים התייחסו להסכם המסגרת ולמתנה גם יחד, אולם לדעתי יש לראות את ההתקשרות ככוללת את הסכם המסגרת לחוד ואת תצהיר המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר לחוד.
למעשה, הסכם המסגרת אינו הסכם מתנה, לכל דבר ועניין, אלא הסכם הכולל התחייבות של הצדדים לעשות כל שבידם לשקם את חיי הנישואין. ברור שבכלל האמור ולאור אשר התגלה, תנאי לשיקום שכזה, המנעות המשיב מכל קשר רומנטי עם אישה אחרת. אך שטר ושוברו בצידו, דהיינו כי אם לא יעמוד המשיב באותה התחייבות, אזי יפסיד את חלקו בדירה. מנגד, חרף זאת שהמערערת גילתה את הרומן שניהל בעלה, המערערת אף היא מחוייבת באותה התחייבות של שיקום חיי הנישואין, דהיינו מבחינתה מחלה היא על אשר גילתה.
אכן, לאור לשונו של הסכם המסגרת, אותה סנקציה הורחבה לא רק למקרה של ניהול מערכת רומנטית ויחסי אישות עם אישה אחרת, אלא גם למצב בו יבקש המשיב להפרד או להתגרש מהמערערת. עם זאת, דומה כי העילה המרכזית לאותו וויתור על זכויותיו בדירה, עניינה מערכת רומנטית מקבילה וזאת לאור הרקע שהביא לכריתת הסכם המסגרת.
כמובן שבמסגרת הדיון בהמשך הדברים, נדרש גם להרחבה זו ומשמעותה.
מכל מקום, לא מדובר במתן מתנה מצד אחד למשנהו. מדובר בהתחייבות של שמירת אמונים שאם תופר אזי מתחייב המפר או הצד שכנגד, לוותר על רכוש זה או אחר. מדובר בתמורה ולא במתנה.
כפי שצוין במהלך הדיון, מדובר למעשה בהתחייבות של צד להסכם לתת במתנה נכס שלו, אם יארע מקרה זה או אחר. אמנם, מתן המתנה אם יחול האמור הרי היא עסקת מתנה, אך לא כן הסכם המסגרת לכשעצמו.
אנו נבחן את ההיבטים המשפטיים השונים לרבות בהתחשב במסגרת שקבענו להסכם המסגרת.
הסכם ממון:
- לדעתי תוכנו של הסכם המסגרת אינו כתוכנו של הסכם ממון, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון, ובמשמעות שניתנה לכך בפסיקה.
יתר על כן, לדעתי גם אם היה מדובר בהסכם ממון שלא אושר, הרי המקרה דנן נכלל בגדר החריגים המונעים מהצד שכנגד, לטעון לאי אישורו.
- בע"א 169/83 שי נ' שי פ"ד לט(3) 776, קבעה כב' המשנה לנשיא השופטת בן פורת, כי המבחן אינו היותו של ההסכם כוללני או מתייחס לנכס בודד, אלא המבחן הקובע אם ההסכם מתייחס "...ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם..." (עמ' 781) וכשמדובר בצפיית "פני העתיד", אולם למקרה מוות או גירושין. וכך בהמשך אודות המבחן הראוי אם מדובר בהסכם ממון או בהסכם שניתן להכלילו בגדרו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון "...אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו 'הסכם ממון', יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה... חלים עליו" (עמ' 782).
וראו בבעמ 5142/10 פלונית נ' פלוני (25.7.10) (להלן: בעמ 5142/10), התייחסותו של כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) להבחנה בין "הסכם ממון" לבין הסכמים כלכליים אחרים, כשהדגש אם הוא צופה פני פירוד, אך בנוסף אם יש בו משום מיצוי של כלל נכסי בני הזוג, דהיינו גישה המתחשבת גם בהיקף ולא רק במועד צאתו לפועל של ההסכם. כך גם "...נקיטת צעדים למימוש ההסכם במהלך חיי הנישואין שימשה בפסיקה לצורך זיהוי הסכם שאינו הסכם ממון..." (פיסקה ו').
כך היה נכון כב' השופט הנדל בבעמ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.12) לראות בהסכם ממון, כביכול, אשר לא אושר ובו נקבע כי על אף קיומם של חיים משותפים, לא תהיה לאישה זכות בדירה כעונה אחר הסכם בכתב, אשר תקף לאור הוראותיו של סעיף 5(א)(3).
לבסוף נפנה לע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.12) שם הוסכם כי בעל יעביר לאישתו את חלקו בנכס וזאת במסגרת הסכם פירוד וגירושין וכשההסכם לא אושר, הגם שבשלב מאוחר אכן התגרשו הצדדים. באותו מקרה, לפחות לפי דעתו של כב' השופט סולברג, גם אם ההסכם לא אושר, עדיין ניתן לראות בו כהסכם תקף למצער בהתייחס לנסיבות שם, בציינו אודות החשיבות לאישור הסכם ממון "...אך בני הזוג רשאים להעביר נכסים גם בהסכם שאינו ממלא אחר תנאי הסכם ממון כהגדרתו בחוק..." (פיסקה 10). עם זאת יש לציין את הסתייגותה של כב' השופטת ברק-ארז בציינה אודות תקפותו של הסכם בין בני זוג למרות שלא אושר "...אולם, דברים אלה אמורים רק במקרים שבהם ההסכם אינו מכוון להסדיר את מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין..." (פיסקה 5). יוער כי באותו מקרה הייתה נכונה כב' השופטת ברק-ארז לראות בהשתכנעות הערכאה המוסמכת, אף בדיעבד, שאכן לא נפל פגם בגמירת דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם, כמרפא את הפגם של אי הבאת ההסכם לאישור במועד הרלבנטי.
- גם מעיון בהסכם המסגרת ובמיוחד על רקע הנסיבות לכריתתו, אין לראות בהסכם המסגרת כהסכם ממון וזאת משני טעמים עיקריים.
ראשית, אכן הסכם המסגרת מתייחס למקרה של בקשת צד זה או אחר להפרד או להתגרש, אולם אין הוא מתייחס לשאלת איזון נכסים כמשמעותו בחוק יחסי ממון, אלא דן הוא בסנקציה מעת שצד יבקש להפרד או להתגרש, ובמקרה דנן הדברים מתייחסים כמובן למשיב.
שנית, הגם שכאמור הוראות הסכם המסגרת ואותה סנקציה אמורים לחול גם בעת של פירוד או גירושין, הרי ברור שעיקר מהותו של ההסכם, וכך גם אומד דעתם של הצדדים, מתייחס למקרה חזרה של המשיב לסורו, קרי ניהול מערכת רומנטית ויחסי אישות עם אישה אחרת.
זה עיקרו של ההסכם וזה המניע לו, וכל תוספת הינה מעבר למהות המרכזית.
יתר על כן, טול לדוגמא מצב בו היה שלום הבית חוזר לשרור על כנו, וכשהמשיב אכן היה מיטיב דרכיו, כלום יצוייר שבחלוף תקופה של יציבות ומעת שיחפוץ המשיב להתגרש או להפרד ייקבע כי כוונת הצדדים הייתה כי יפסיד את חלקו בדירה?!.
אכן, נושא הפרידה והגירושין נועד אם יסתבר כי פיו וליבו של המשיב אינם שווים, תוך שמצד אחד מבקש הוא לשקם את חיי הנישואין, אולם מנגד מבקש הוא להמשיך לנהל את הרומן.
תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בדברי בית משפט קמא בפסק דינו.
לצורך הדיון מוכן אני לצאת מהנחה שאם אכן היה מובא ההסכם לאישורו של בית המשפט, יכול ובית המשפט לא היה מאשרו כהסכם ממון, וכלשון בית המשפט בפיסקה 55 "דווקא הוראות ההסכם להן טוענת האישה כי הם אלו ההופכות את ההסכם ל"חוזה" ולהבדיל מהסכם ממון עפ"י הוראות החוק, הן אלו ההוראות "הבעייתיות" אשר היו מונעות את אישור ההסכם בבית המשפט". דברים אלו באו בהמשך הדברים אשר צוטטו לעיל אודות היות הוראות ההסכם עמומות וכדומה.
אם אכן כך הדברים, הרי שלא מדובר בהסכם ממון אלא בהסכם אשר לשיטתי הן לאור תוכנו והן לאור נסיבות עריכתו וכך גם על רקע קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, נועד למטרה אחת ולעניין מרכזי אחד ועניינו אותה סנקציה אם המשיב יחזור וינהל רומן ויחסי אישות עם אישה אחרת.
הטיעון כי יכול וגילוי חדש שכזה יוביל לגירושין, אין בו להעלות או להוריד בחינת הגדרתו ומהותו של ההסכם.
ודוק, אם נדרש גם לאחד המבחנים שפורטו לעיל, הרי התביעה למימוש ואכיפת ההסכם הוגשה ללא קשר לגירושין או פרידה בין בני הזוג אלא כתביעה נפרדת עוד טרם גירושי הצדדים.
יתר על כן, אין להסיק מכך שבעקבות הבגידה הנטענת והצדדים ייפרדו, כנסיבה בדבר אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם. לבסוף, מעת שמדובר בהסכם שבא למנוע בגידה וכד' כולל הסקנציה, אין מקום לבחון אותו באספקלריה של "הסכם כלכלי" או "הסכם רגיל" אלא בהיבט של הסכמות בני זוג לפתור משבר באופן זה או אחר.
ודוק, בית המשפט קבע כי הצדדים הבינו והסכימו לתוכנו. כן, כי לא נטען כאילו לא הייתה גמירות דעת לתוכנו.
- ומכאן לבחינת השאלה, האם המקרה דנן נופל למסגרתם של החריגים המונעים מצד לטעון כנגד תקפות ההסכם שהיה אמור לקבל את אישורו של בית משפט, אולם לא אושר.
בפסק-הדין המרכזי בסוגיה זו ע"א 151/85 רודן נ' רודן קטין פ"ד לט(3) 186; 193 נקבע כי המשיבה שם מנועה מלהעלות את הטענה כי ההסכם לא אושר, וזאת 9 שנים לאחר כריתתו, ולאחר שהיא קיבלה את אשר אמורה הייתה לקבל לפי ההסכם, ומתכחשת לאשר היא אמורה לעמוד בו. זאת, גם מחמת עקרון תום הלב.
כך גם נקבע בבעמ 7734/08 פלוני נ' פלונית (27.4.10) לאחר ניתוח שתי הגישות בשאלת מעמדו של הסכם ממון אשר לא אושר, כי "... בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו – קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות..." (פיסקה יז' ההדגשות במקור).
עם זאת, כב' השופט רובינשטיין מדגיש את הזהירות בקביעה שמדובר בחריג וקובע כי יש לבחון את הנסיבות, לרבות אם הצדדים עצמם ראו עצמם מחוייבים להסכם.
וראו גם בבעמ 5142/10 בפיסקה ז' וכן בבעמ 1381/14 פלונית נ' פלוני (16.3.14) שם הדגיש בית המשפט את עקרון תום הלב והמניעות, בהפנותו גם לגישתו של פרופ' שחר ליפשיץ, לפיה יש לגלות גמישות בכל הקשור לדרישת האישור של הסכם ממון, במצב בו צד מנסה להתנער מההסכם שנהנה ממנו בעבר. מהראוי להביא את דברי כב' השופט רובינשטיין שם "דברים אלה מדברים בעדם, ולטעמי תואמים את השכל הישר וחובת ההגינות..." (פיסקה יז').
- דומה כי אין כדברים האחרונים, לקבוע כי מתן אפשרות למשיב להתכחש לתקפותו של הסכם המסגרת, אינה תואמת, למצער את חובת ההגינות.
כפי שקבע בית משפט קמא, אך ורק על סמך חתימת ההסכם, נאותה המערערת לחזור ולחיות במחיצתו של המשיב, אשר ביקש זאת תוך שבית משפט דחה מכל וכל את הטענה אודות המזימה, אשר כביכול רקחה המערערת כנגדו.
ודוק, לא מדובר בניסיון של מספר ימים לנסות ולשקם את חיי הנישואין, אלא בחידוש מערכת יחסים שהובילה כאמור, לכך שהמערערת הרתה למשיב, על כל המשתמע מכך.
אכן, קשה לדבר במושגים של "תמורה" או שינוי מצב של צד זה או אחר בעת שנדרשים אנו לנסיבות כאמור. אולם, מנגד ברור שלו הייתה יודעת המערערת כי המשיב יחזור לסורו ושוב בהסתר ותוך זמן קצר, לא הייתה מוכנה לחדש את הקשר עימו, ועל אחת כמה וכמה לא להרות ממנו.
והנה מסתבר כי המשיב לאחר ששכנע את המערערת לחזור ולחיות עימו, תוך שהתחייב לאותה סנקציה, אם יחזור לסורו, מתכחש עתה לאשר התחייב.
אמנם, ב"כ המערערת ציין במהלך הדיון, אודות כוונתה של המערערת להגיש תביעת נזיקין כנגד המשיב, אולם, בין אם תוגש תביעה שכזו, ובין אם לאו, הרי ניתן לקבוע כי המערערת קיימה את המוטל עליה בעוד שהמשיב לא עשה כן, וכשהתקיימו התנאים הקובעים מה ייעשה עם זכויותיו בדירה.
סיכומם של דברים, כי במקרה דנן יש לקבוע כי הצדדים נהגו גם נהגו, על פי הסכם המסגרת, ומשכך, גם אם, מדובר בהסכם ממון הרי חרף אי אישורו, מנוע המשיב מלטעון כי ההסכם אינו מחייבו.
- כאן עלינו להעיר, כי אין כל משמעות למשלוח הודעת ביטול על ידי המשיב. המשיב לא טען להפרת ההסכם, או כל טיעון אחר המאפשר ביטולו ולאור כל אשר פורט לעיל, אין לקבל את מסקנת בית משפט קמא כאילו לא בוצע "ביצוע ממשי כלשהו" עפ"י ההסכם. כך גם אין ליתן פרס למשיב בכך שבסמוך לחתימת הסכם המסגרת חזר להיות בקשר עם האישה האחרת – כל האמור בגדר נימוקי בית משפט קמא לקבוע כי אין המקרה דנן נמנה על החריג. יתר על כן, מעת שבית משפט קבע כי לא נפל פגם בכריתה, לרבות לאחר שקבע אודות ההבנה, לא היה מקום לבחון את שאלת החריג באספקלריה, אם בית המשפט היה מאשר את ההסכם אם לאו, אם היה בא לפתחו.
כך גם לא היה מקום להידרש לשאלה, אם המשיב היה עומד אחר התחייבותו אם ההסכם מובא לבית המשפט.
- המסקנה העולה כי מדובר בהסכם שלא נצרך לאישורו של בית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון, ואף אם היה נצרך, הרי מנוע המשיב לטעון כנגד הוראותיו.
משכך, יש לקבוע כי ההסכם תקף לכל דבר ועניין.
אישור לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות:
- לא בכדי מתייחסים הצדדים לאשר נפסק בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4)730, ובמיוחד דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה, אשר עוררה את השאלה אם אכן נדרש אישור בעת שמדובר במתנה לקטין על ידי הוריו, וכשחזקה על ההורים "...כדרכו של עולם, כי ישפיעו על ילדיהם רוב טובה ולא נטל על והכבדה. מכאן, ספק אם דרישת אישור בית- המשפט בנסיבות אלה יש לה מקום ואם אמנם היה בכוונת החוק לקבוע אותה".
דומה כי סוגיה זו לא הוכרעה ומכל מקום, ככל שאכן תתקבל הגישה האמורה, הרי ביישום למקרה דנן, לא נצרך אישורו של בית המשפט. מדובר למעשה, בהענקה של זכות ולכאורה ללא חבות.
יתר על כן, גם אנגלרד בספרו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שניה) (להלן: אנגלרד), מציין בעמ' 124 שאכן לכאורה לא היה צורך באישור מעת שמדובר במתנה, אך לשיטתו המחוקק לא ערך אבחנה מעת שמדובר במתנה הנוגעת לזכות במקרקעין, ועם זאת "...התוצאה הפרדוקסלית-מעט עשויה להיות, כי נפקותה המעשית של הדרישה של אישור בית-המשפט אינה הגנה על האינטרסים של הקטין – שלגביו מתנה היא כולה זכייה – אלא הגנה על הנושים של נותן המתנה...".
- אולם, אם נבחן את הדברים לפי ההשקפה כי גם בעת שמדובר במתנה, הרי הואיל ומדובר בפעולות הטעונות רישום, יש לקבל את אישור בית המשפט, יש לבחון את מועד קבלת האישור הנצרך.
אכן, כפי שנקבע בפסיקה האישור אמור להינתן מראש, ועד לקבלת האישור, לא השתכלל החוזה, הגם שקיימות גישות אחרות, וראו: בע"א 2409/10 מגורי נ' מלאכי (23.8.12) (להלן: מגורי) והינו בגדר הצעה בלבד.
נשאלת השאלה, מה המועד הראוי לקבלת אישורו של בית המשפט, ככל שנצרך אישור שכזה.
בעניין זה, יש להקדים ולציין, כי לא כבמקרה שנדון בעניין מגורי דהיינו עיסקה עם צדדים שלישיים, וכך גם בניגוד למקרים אחרים בהם היו מעורבים צדדים שלישיים, במקרה דנן, מדובר בהסכם בין ההורים אשר לפיו הוסכם כי הבת יכול ותקבל בנסיבות כפי שנקבעו במסגרת ההסכם ביניהם, את זכויותיו של המשיב בדירה.
למעשה, כל עוד ולא אירע אותו אירוע, לא הייתה כל סיבה למי מהצדדים לפנות לבית המשפט ולבקש את אישורו.
יתר על כן, מדובר בתנאי עתידי אשר ספק אם יתקיים אשר רק עם התקיימותו, אזי נכנסת עסקת המתנה לתוקפה, וכפי שהדברים צויינו מפורשות גם בתצהיר המתנה.
הנה כי כן, עסקינן בנסיבות בהן לא מעורב גורם שלישי, אלא ההורים בלבד. יתר על כן, עצם עסקת המתנה תלויה באשר יארע בעתיד, ככל שיתרחש. בנסיבות שכאלו, סבורני, כי לא היה מקום ולא היה צורך לפנות לבית המשפט על מנת לקבל אישור לעסקת המתנה, וככל שנצרכת פנייה שכזו, ניתן לבצעה מייד עם התברר כי אכן התנאי התקיים.
למעלה מכך, דומה כי גם לחולקים בשאלת העיתוי לקבלת האישור, הרי בנסיבות כנסיבות דנן, כשלא מתרחש מאומה בתקופת הביניים, יכול וגם החולקים היו סבורים, כי ניתן לפנות לאישור בית משפט בעיקר על מנת לבצע את הרישום.
מכל מקום, יהיו הדברים אשר יהיו, דומה כי גם עתה ניתן יהיה לפנות לבית המשפט לקבלת האישור, ככל שיש צורך בכך.
- למעלה מכך, לדעתי, בנסיבות בהן נכרת הסכם המסגרת כפי שנכרת, וגם אם עיסקת המתנה טרם קיבלה את אישורו של בית משפט, מנוע המשיב לטעון כאילו ההסכם לא תקף ואף לא ניתן לקבל אישור לתקפותו, וגם בנושא זה, מכוח עקרון המניעות ותום הלב, וכאותם נימוקים שפורטו לעיל בעניין העדר אישור בית משפט להסכם הממון, הגם שהדברים אינם זהים.
יתר על כן, גם לפי גישת הבטלות בתקופת הביניים, עד קבלת אישור בית משפט, וכמפורט בספרם של פרידמן וכהן חוזים (כרך ב', 1992) בעמ' 1058, יש לבחון אם מי מהמעורבים רשאי לחזור בו מ"ההצעה" בתקופת הביניים, או שמא צד זה או אחר מנוע מלעשות כן.
במסגרת זו צוין בעמ' 1059: "...ברור שהצד השני יכול להסכים שהצעתו תהיה ללא חזרה...". דהיינו, שהצד המתקשר עם הקטין יכול למנוע אפשרות לחזור בו מההצעה ואזי לא נידרש לשאלת ניהול משא ומתן בחוסר תום לב וסעד של פיצויים, אלא נוכל להידרש למימוש ההצעה הבלתי הדירה.
במקרה דנן, דומה כי מעת שניתן יפוי הכוח הבלתי חוזר, הרי מעבר לשלילת זכות החזרה מבחינת דיני המתנה, הרי תישלל גם זכות החזרה, בכל הקשור לתקופת הביניים ובהקשר של אישור בית משפט.
בלשון אחרת, בחינת טובתה של הבת לקבוע, לרבות לאור הדברים דלעיל של אנגלרד, כי אכן המשיב מנוע מלחזור בו, הגם שיהיה מקום לבחון את טובתה של הבת לגופם של דברים וכמפורט.
- אם נבחן את שאלת אישור בית-משפט בנוגע לעסקת המתנה, ניתן גם לקבוע כי גם אם בית המשפט לא יאשר את עיסקת המתנה, הרי לכאורה, אין בכך להעלות או להוריד בחינת התחייבותו של המשיב כלפי המערערת.
כפי שציינתי לעיל, לשיטתי, הסכם המסגרת לחוד, ועסקת המתנה לחוד.
גם אם מסיבה זו או אחרת, לא ניתן יהיה להעביר את זכויותיו של המשיב על שם הבת, זאת בעקבות סירובו הוא, וככל שיתנגד לאישור, עדיין, לא יהיה בכך לשחררו מויתור על חלקו בדירה, אשר יכול ויעבור או לשלושת הילדים או אף למערערת, וכעין "ביצוע בקירוב".
בלשון אחרת, מעת שקבענו שהסכם המסגרת מחייב לכל דבר ועניין, יש להורות על אכיפתו, וככל שלא ניתן יהיה לאוכפו כפשוטו, עדיין תהא זכאית המערערת, לדרוש אכיפתו באופן זה או אחר, לרבות ביצוע בקירוב.
יתר על כן, לשיטתי, שמדובר בשתי עיסקאות נפרדות, אין בכך, שעסקת המתנה לא אושרה או לא תאושר לאיין את הסכם המסגרת.
- משנדרשים אנו למכתב הביטול ששלח המשיב, יש להעיר כי למעשה, מעת שחל התנאי שבהסכם המסגרת, נכנסה לתוקפה התחייבותו של המשיב להעביר את זכויותיו בדירה לבת. ודוק, ההתחייבות מפורטת בתצהיר, וכך גם ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר כאשר אכן זכויות צד ג', והכוונה במקרה דנן למערערת, תלויות בו, ועל כן, מנוע המשיב לחזור בו מהמתנה.
ושוב, אם נראה את מתן המתנה כהתחייבות במסגרת הסכם המסגרת, הרי, שהמשיב מנוע מלחזור ממנה גם מחמת זאת.
- גם במסגרת הדיון לא נמנענו מלבחון את שאלת אינטרס הבת, ובאופן שאכן לא תנזק כתוצאה מההסכם בין הוריה.
כאמור, במסגרת הדיון ציין ב"כ המערערת, כי המערערת תהיה נכונה לכל פעולה שיהיה בה להגן על האינטרסים הן של הבת, והן של האחים ומשכך, ככל שיתבקש אישורו של בית המשפט, אזי, ניתן יהיה לבחון הגנה על אותם אינטרסים, לרבות, יישום חלופות וכעין אותה חלופה של רישום זכויות המשיב על שם המערערת, אולם, בד בבד הפקדת שווי אותן זכויות על שם הבת או אם יוסכם בחלקים שווים על שם כל אחד מהילדים.
כמובן, שאין באמור לקבוע מסמרות.
סיכומם של דברים:
- עניינם של בני זוג אשר חתמו על הסכם לחזרה לחיים משותפים ולשלום בית, וזאת, לאחר שהאישה גילתה כי הבעל מנהל רומן עם אישה אחרת.
האישה נאותה לאמור, לאחר שהבעל הצהיר והתחייב לנסות ולשקם את חיי הנישואין תוך שאף היה מוכן כי ייקבע שיפסיד את חלקו בדירת המגורים אשר תועבר לבתו, אם יחזור לסורו.
בסופו של יום התגלה כי בחלוף זמן קצר חזר המשיב ועמד בקשר עם האישה האחרת, עד שהדבר התגלה ואכן הצדדים נפרדו.
- הצדדים חלקו אם ניתן לאכוף את הוראות הסכם המסגרת.
בית משפט קמא קיבל את גירסתה של המערערת, אולם, מנגד קיבל את הטיעונים המשפטיים וקבע שלמעשה ההסכם אינו תקף.
- לו דעתי תשמע הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, בכל הנוגע לתביעה מושא הערעור, ולקבוע כי הסכם המסגרת תקף לכל דבר ועניין, ואילו, בשאלת עסקת המתנה – ולו מחמת הספק, על הצדדים לפנות לבית המשפט ולקבל את אישורו של בית המשפט לעסקת המתנה.
מצופה מבית משפט קמא שימצא את הדרך הראויה לאישור העסקה, ובאופן שיהיה בכך להגן על האינטרסים השונים של הבת, לרבות נוכח אשר הוצע על-ידי ב"כ המערערת.
אם מסיבה זו או אחרת לא תמצא דרך לאשר את האמור, אזי, המשמעות תהא כי עסקת המתנה, לכשעצמה, לא תהא תקפה, אולם התחייבותו של המשיב כלפי המערערת, במסגרת היחסים שביניהם עדיין תקפה לכל דבר ועניין, והמערערת תהא רשאית לעתור לכל סעד שתמצא לנכון, שיהיה בו משום מימוש אשר התחייב לו המשיב, קרי ויתור על חלקו בדירה.
- המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 35,400 ₪.
המזכירות תחזיר למערערת את הפיקדון שהפקידה וזאת באמצעות בא כוחה.
השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי השופט שנלר, המביא לטעמי גם לתוצאה הצודקת והראויה במקרה זה, המשלב בין שיקולי משפט ויושר ותום לב, ובאופן היוצר מניעות מלהתכחש להסכם שהצדדים פעלו לפיו ואף שינו מצבם לאורו.
|
ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ
|
השופט חגי ברנר:
אני מסכים.
הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ה, 15 מרץ 2015.
|
ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד
|
|
ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ
|
|
חגי ברנר, שופט
|