עניינו של פסק דין זה במחלוקת בין אלמנת המנוח לבין ילדיו, לגבי תוקף הצוואות שהותיר.
להלן עיקרי הדברים:
- המנוח ז"ל היה נשוי ואב לארבעה ילדים. בשנת 2003 התגרש ועבר לחיות עם אשה אחרת בדירתה. ביולי 2007 נישא לאותה אשה וגר עימה יחדיו בדירה שנרשמה בבעלות שניהם. למרבה הצער, ביולי 2009 לקה במחלה סופנית ביום 27.8.10 נפטר והלך מן העולם.
- לאחר פטירתו התברר כי את הזכויות שצבר במקום עבודתו בח.ח. העביר לאלמנתו, ואת שאר רכושו (שעיקרו חצי דירה) הוריש לילדיו בצוואה האחרונה שהותיר. האלמנה טוענת כי הצוואה התקפה היא צוואה קודמת לפיה הוריש לה את כלל רכושו. ארבעים יום מפרידים בין הצוואות, ועל אחד מן הצדדים טוען לתקפות הצוואה שבידיו.
עם חלוף שבעת ימי האבל, נפתחו ההליכים המשפטיים בין הצדדים, כפי שיובא להלן:
- ביום 6.9.10 פנתה אלמנת המנוח לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו קיום לצוואתו הראשונה של המנוח (מיום 19.8.09) לפיה מוריש לה את כלל רכושו, ללא כל התייחסות לילדיו. הבקשה הועברה לבית המשפט ובגינה נפתח ביום 17.11.10 ת"ע 33693-11-10.
- ילדי המנוח הגישו התנגדות לבקשה האמורה, בטענה כי חתם עליה בהשפעת האלמנה ובטענה כי בידם צוואה מאוחרת יותר, בגין התנגדות זו נפתח ביום 17.11.10 ת"ע 33780-11-10.
- ביום 15.9.10 פנתה בתו הבכורה של המנוח לרשם לענייני ירושה בבקשה ליתן צו קיום לצוואתו השנייה (מיום 30.8.09) לפיה מוריש כלל רכושו לארבעת ילדיו, ללא כל התייחסות לאלמנתו. הבקשה הועברה לבית המשפט ובגינה נפתח ביום 13.12.10 ת"ע 19656-12-10.
- האלמנה הגישה התנגדות לבקשתם זו, בטענה כי ילדי המנוח השפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת, כאשר הוא נמצא במצב בו אינו מסוגל להבחין בטיבה של הצוואה, בשל מצבו הבריאותי הקשה אותה עת. בגין התנגדותה זו נפתח ביום 3.3.11 ת"ע 33780-11-10.
- ביום 27.9.10 עתרו ילדי המנוח ליתן פסק דין הצהרתי לפיו בטלות ההוראות שמסר לקופות הגמל ולקרנות ההשתלמות מהן זכאי היה לקבל כספים בגין עבודתו בח.ח. זאת, בטענה כי ההוראות ניתנו תחת השפעתה הבלתי הוגנת של אלמנתו, אשר ניצלה את מצבו הבריאותי הרופף. לחיזוק עמדתם טענו כי המנוח ביטל הצוואה לפיה מוריש רכושו לאלמנתו וערך צוואה חדשה בה מוריש להם את רכושו. בגין תביעה זו נפתח תמ"ש 33044-09-10 .
במסגרת זו עתרו הילדים למתן צו מניעה אשר יאסור העברת הכספים לאלמנה (היא המוטבת) ובדיון שהתקיים לפני כב' הרשם בוקר הודתה הבת כי מדובר בהוראות שניתנו עוד בשנת 2007. משכך, בהחלטה שניתנה ביום 12.10.10 נדחתה הבקשה לצו מניעה.
- בישיבת קדם המשפט הראשונה מונה כמומחה מטעם בית המשפט הפסיכוגריאטר ד"ר פ' על מנת לחוות דעתו לגבי שאלת יכלתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה עובר למועד עריכת כל אחת מן הצוואות הנטענות. בנוסף, ניתן צו המורה לקופת החולים "מכבי" להמציא תיקו הרפואי של המנוח. מסמכי קופת החולים הומצאו לתיק עז' 33780-11-10.
- בחוות דעת המומחה ד"ר פ' מיום 1.5.12 נקבע כי המנוח היה כשיר להבין טיבה של צוואה בכל אחד מן מהמועדים בהם נערכו הצוואות, ופרק הזמן היחיד בו לא היה לסוגל לעשות כן היה לקראת פטירתו, בימים 26-27 באוגוסט 2010.
- בישיבת קדם המשפט השניה, מיום 21.7.13 נעשה ניסיון להגיע להסכמה, בין השאר על יסוד הערכת שווי הדירה. מן הבחינה המשפטית, נתונים אלה אינם צריכים לשאלת תקפה של צוואה, שהלוא שאלת היקף העזבון אינה רלוונטית. מן הבחינה המשפחתית, לעומת זאת, קיימת חשיבות רבה לעניין זה, הואיל ובני המשפחה מצפים לחלוקה הוגנת של הנכסים.
מן הנתונים שהובאו התברר כי הסכום הכולל שקיבלה האלמנה מן הקרנות השונות שעמדו לרשות המנוח ולגביהם היתה מוטבת עמד על כ – 640,000 ₪. עוד התברר כי דירת המגורים, אשר מחציתה שייכת לאלמנה ומחציתה שייכת למנוח, שוויה כ – 1,625,000 ₪. מכאן כי שווי חלקה של האלמנה עומד על כ – 810,000 ₪.
נמצא, איפוא, כי עיקרו של העזבון הוא מחצית דירת המגורים, אשר שוויה (של המחצית)
כ – 800,000 ₪, כמו גם כספים בחשבון הבנק, אשר היקפם אינו ידוע וככל הנראה אינו רב.
חרף האמור לעיל, לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ועל כן נקבעו מועדים לדיוני הוכחות.
- דיוני ההוכחות השתרעו על פני שבע ישיבות והעדויות מחזיקות 99 עמודי פרוטוקול. במסגרת זו העידו בעלי הדין, עורכי הדין שהיו עדים לצוואה הראשונה, עורכי הדין שהיו עדים לצוואה השניה, רופא חברת הביטוח, רופאת קופת החולים, אחות קופת בחולים, המומחה מטעם בית המשפט, ילדיו של המנוח, חתנו של המנוח, שכן של המנוח, חבר של המנוח ואחיו של המנוח.
סיכומים מטעם הילדים הוגשו ביום 16.6.15 וסיכומים מטעם האלמנה הוגשו ביום 12.10.15. זאת, באיחור ניכר וחרף הגשת בקשות רבות למתן פסק דין מטעם הילדים.
עיקרי טענות הצדדים:
טענותיה העיקריות של האלמנה הן אלה:
- לטענתה, המנוח לא הבין טיבה של הצוואה השניה בשל מצבו הרפואי הקשה והושפע על ידי ילדיו השפעה בלתי הוגנת. לשיטתה, אין כל הגיון בצוואה בה המנוח אינו מוריש לה דבר, וזאת לאור מערכת היחסים הנפלאה ביניהם.
- האלמנה מתארת את חיים המשותפים: בשנת 2003 הכירו וחיו יחדיו בדירתה שלה, ביום 1/7/07 נישאו, בהמשך מכרה דירתה ובכספי התמורה ורכשה דירה יחד עם המנוח, אשר היה לטענתה שותף רק להלוואה המובטחת במשכנתא. בהמשך נמכרה דירה זו ונרכשה דירה שלישית, בה חיו יחדיו עד יומו האחרון של המנוח.
עוד היא מציינת כי המנוח לא הביא עימו דבר למערכת היחסים עימה, ובהסכם הגירושין שבינו לבין גרושתו נקבע כי זו תקבל ממנו את כל הרכוש המשותף. לטענתה, היא זו שהביאה את מרבית הכספים לחייהם המשותפים.
בנוסף, מתארת מערכת יחסים חמה ואוהבת בין המנוח לבין שתי בנותיה, עד כי אחת הבנות שינתה שם משפחתה לשם משפחתו של המנוח (הוא גם שם המשפחה של אימה).
- עוד היא טוענת כי מערכת היחסים בין המנוח לבין ילדיו היתה קרירה ומרוחקת, באופן בו נפגשו רק אחת לחודש ולא יותר, וגם אז לא בהרכב מלא.
- מוסיפה האלמנה וטוענת כי העובדה שהילדים עצמם ביקשו לבטל את הגדרתה כמוטבת בקופות הגמל ובקרנות שקיבל ממקום עבודתו, היא מעין הודאת בעל דין בכך שלא היה כשיר להבחין בטיבה של הצוואה השניה.
בנוסף טוענת כי אין לתת אמון בטענות בתו של המנוח, הואיל ובמסגרת הבקשה לצו מניעה התברר כי הגדיר אותה כמוטבת עוד בשנת 2007, ואין כל יסוד לבקשה לבטל הגדרה זו בשל מצבו הרפואי של המנוח.
- האלמנה מפנה לעדויות וטוענת כי תומכות בטענותיה:
מעדות עורך הדין שערך את הצוואה הראשונה מבקשת ללמוד כי מצבו של המנוח היה טוב עת חתם עליה והידרדר כעבור כחודש;
מעדות עוה"ד שערך הצוואה השניה מבקשת להדגיש כי לא ידע שהמנוח בטיפול כימותרפי;
ממסמכי קופת החולים, עדות הרופאה ועדות האחות, מבקשת ללמוד על הידרדרות במצבו של המנוח ועל הצורך בקבלת עזרה רפואית בשל כך שלא התמצא בזמן ובמקום.
- האלמנה אינה מקבלת את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ומדגישה בית המשפט
אינו כבול בהן. בין השאר טוענת כי המומחה מתעלם ממסמך בו צויין כי המנוח אינו מתמצא בזמן ובמקום. עוד טוענת כי המומחה מבסס מסקנתו בעניין מצבו הרגשי של המנוח על העדר ממצאים או טיפול, כאשר חסר זה אינו מלמד על כך שמצבו היה תקין.
- בנוסף טוענת כי ילדיו של המנוח עשו יד אחת עם אחיו על מנת לצמצם את רכושו של המנוח
מתוך כוונה למנוע מהאלמנה "לשים יד" על הרכוש, ובחודש אוקטובר 2009 החתים את המנוח על כך שמוותר על חלקו בדירת אימם המנוחה לטובת אחיו נתן.
- מעדויות בתו הבכורה של המנוח מבקשת ללמוד כי היא זו שהפנתה את אביה המנוח לעורך הדין שהכין עבורו את הצוואה השניה ומכאן כי היתה מעורבת בהליך עריכת הצוואה.
- מן הבחינה המשפטית, טוענת כי מתקיימים תנאי סעיף 26 לחוק לפיה המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, וכן תנאי סעיף 30 לפיו הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.
מכל הטעמים הללו מבקשת לקבוע כי הצוואה השניה בטלה ומבקשת ליתן צו לקיים הצוואה הראשונה.
עיקרי טענות ילדי המנוח:
- לשיטתם, מדובר במקרה פשוט בו הצוואה השניה גוברת על הצוואה הראשונה, ואין כל מקום לשעות לטענותיה המגמתיות של האלמנה.
- לטענתם, יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לפיה המנוח היה כשיר והבין טיבה של צוואה. עוד הם טוענים כי דבר קיומה של מחלה ואף של נטילת תרופות מרובות, אין משמעותו כי אדם אינו בעל רצון עצמאי ואינו מסוגל להבין מסמכים עליהם הוא חותם.
- עוד טוענים כי האלמנה היא שניסתה להשפיע על המנוח על מנת שינשל את ילדיו מעזבונו, עד אשר התעשת המנוח ושינה צוואתו הראשונה.
- הילדים מציינים כי המנוח אכן פנה לבת הבכורה וביקש ממנה להפנותו לעו"ד על מנת לשנות צוואתו, אך אין בכך משום השפעה בלתי הוגנת.
- הילדים טוענים כי יש בעדויות שהוגשו כדי לתמוך בעמדתם:
מעדות עוה"ד שערך את הצוואה השניה, מבקשים ללמוד כי המנוח הגיע למשרדו בכוחות עצמו והודיע מפורשות על רצונו בשינוי הצוואה הראשונה;
מעדות הבת הבכורה מתבקשים ללמוד על התסכול שחש המנוח ביחס לצוואתו הראשונה, לפיה מוריש הכל לרעייתו ואינו מותיר דבר לילדיו; על ההחלטיות שהיתה בו לגבי רצונו לשנות הצוואה הראשונה; ועל הקשר החם שהיה בינו לבין ביתו הבכורה.
מסקנות דומות מבקשים להסיק מעדויות שלושת הילדים הנוספים.
מעדות השכן מבקשים ללמוד אודות הטיפול המסור שקיבל המנוח מילדיו בשעת חוליו;
ומעדות החבר מבקשים ללמוד אודות השיפור שחל במצבו תוך כדי מחלה.
- לפיכך טוענים כי המנוח הבין טובה של צוואתו האחרונה ועל כן יש לפעול על פיה.
- עוד מבקשים לקבוע כי הם בעלי הזכויות הקופות הגמל ו/או קרנות ההשתלמות או כל זכות אחרת שהיתה למנוח ממקום עבודתו, על אף אופן רישום המוטבים.
הצוואות:
בשל חשיבות הדברים, יובאו עיקרי הצוואות כלשונן:
- 28. עיקרי הוראות הצוואה הראשונה (מיום 19.8.09) :
"אני הח"מ ב' צ' בגיר נתין ישראל ותושב ישראל, בהיותי בדעה צלולה בלי אונס וכפיה או בהשפעה בלתי הוגנת, לאחר ששקלתי כראוי את מעשי, מביע בזאת את רצוני האחרון, מצהיר ומצווה כדלקמן:
- צוואתי זאת היא צוואתי האחרונה, וכל צוואה הקודמת לה בטלה ומבוטלת.
- צוואתי זו אף מבטלת כל ייפוי כח, בלתי חוזר או חוזר, שנתתי ביחס לרכוש כלשהו, נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי, זכויות ו/או כספים כלשהם, במידה והם נוגדים צוואה זו.
- רכושי, המתואר בצוואה זו כולל בין היתר: נכסי דלא ניידי, נכסי דניידי, מיטלטלין וכספים שהיו לי ו/או יגיעו לי בשעת פטירתי, לרבות:
- רכבים, קופות גמל, קרנות השתלמות ביטוחים למיניהם, ביטוחי חיים, חשבונות בבנקים השונים לרבות בבנק לאומי ובבנק הפועלים או חשבון אחר בכל בנק אחר.
- רכושי הנ"ל כולל ו/או יכלול בין היתר את זכויותיי בדירה הרשומה בחב' א' מ' עבודות בנין ופיתוח בע"מ והכוללת זכות חזקה, בעלות, שימוש והנאה. להלן – "הדירה", ו/או כל דירה אחרת שתבוא במקומה.
- תכולת דירה ו/או מיטלטלין מכל סוג ומן שהוא.
- כל רכושי כמפורט לעיל שיש לי ושיוותר אחרי אריכות ימי ושנותיי אני מצווה לאשתי – ב' א.'
- אם חס וחלילה ב' א' לא תהא בחיים במועד פטירתי יועבר כל רכושי בחלקים שווים לב' א' (50% ) וב'ר (ב') ו' (50% )...
- לכל אדם אחר הטוען כי הוא יורשי עפ"י דין ולא קיבל חלק עפ"י צוואתי זו, אני מותיר שקל אחד.
- הנני מאשר כי חתמתי על צוואתי זו בדעה צלולה מרצוני הטוב והחופשי וללא שום אונס וכפיה, בהיותי בלתי נפתה בתרמית ו/או בכח השפעה בלתי הוגנת.
- הנני מצהיר כי זהו שמי וזאת חתימתי וכי הצהרתי וצוואתי זו אחרונה.
- עיקרי הוראות הצוואה השניה (מיום 30.9.09)
"אני הח"מ ב' צ' , מרחוב ת' ח', לאחר שיקול דעת ובהיותי בדעה צלולה ובכושר גמור להבחין בטיבה של צוואה, הנני מצווה בזאת בדעה מוגמרת וללא כל השפעה בלתי הוגנת עלי מצד כלשהו, ללא אונס, את אשר יעשה ברכושי לאחר מותי כלדקמן:
- רכושי בצוואה זו יפורש כרכושי ונכסיי מכל סוג ומין שהוא ובכל מקום בארץ ישראל ו/או בחוץ לארץ, לרבות נכסי דלא – ניידי, נכסי דניידי, זכויות כספיות, חוזיות ועתידיות, מניות, מטבעות, תוכניות חיסכון, אג"ח, כספים, חשבונות עו"ש וחשבונות נוספים, כספי ביטוח, קצבה, גמלה ומענקים, וכספיי פיצויי פיטורין, אשר בין ברשותי ובין מוחזקים כפיקדון, בנאמנות וכיו"ב, מכל סוג ומין וכן כל זכויות נוספות, כל כסף ו/או שווה כסף כל מיטלטלין ודבר שבעין.
- מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף 1 לעיל, הרי שהמנוח רכוש יכלול גם:
2.1 מלוא זכויותיי בדירה ברח' א' בעיר ב'.
2.2. מלוא זכויותיי בחשבון בנק, בבנק לאומי לישראל באשדוד.
- הנני מצווה בזה, כי אחרי מותי ישולמו מעזבוני כל חובותיי עד ליום מותי, לשלטונות, לרשויות ולכל אדם וגורם אחר, ישולמו הוצאות הקבורה והלוויה ויחולק רכושי כמפורט להלן:
- את כל רכושי ללא יוצא מן הכלל וכן כל רכוש נוסף שיתגלה ו/או שאוסיף ואצבור ויהיה לי ביום פטירתי בכל מקום שהוא, ללא יוצא מן הכלל, הנני מצווה ומוריש/ה לילדי באופן הבא כדלקמן:
3.1.1 לבתי: א' -1/4;
3.1.2 לבתי: ב' -1/4;
3.1.3 לבתי: ג' -1/4;
3.1.4 לבני: ד' -1/4.
- למען הסר ספק, הנני מבהיר/ה ומצהיר/ה, כי אם חלילה וביום מותי אחד מהיורשים ו/אן הזוכים הנ"ל לא יהיו בין החיים, שאז ירשו במקומו, באופן שווה את מלוא החלק בהתאם למצוי בסעיף 3.1 לעיל: יורשיי החוקיים.
עד כאן לשון הצוואות ומכאן לבירור טענות הצדדים:
תחילה – לעניין זהות המוטב בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל;
לאחר מכן לעניין שאלת תקפן של הצוואות.
המחלוקת בעניין זהות המוטב:
המסגרת הנורמטיבית:
- סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה -1965 קובע:
"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".
סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע:
"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".
בע"א 4377/04 ג' ג' ה' נ' א' מ' (פורסם בנבו, 22.7.07) ביארה כב' השופטת ארבל את הרציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 147 לעיל:
"הגיונו של הגיונו של סעיף 147 חיצוני למערך דיני הירושה והוא בא לעודד את הציבור לצבור משאבים שיפרשו רשת של ביטחון סוציאלי תחת הפרט ואשר חשיבותם כפולה: לפרט ולמשפחתו מספקים משאבים אלה ביטחון סוציאלי לעת זקנה או לאחר המוות, ובנוסף השקעת הכספים באפיק חיסכון ארוך טווח מניבה תועלת לחברה כולה. ההסדר שקובע סעיף 147 מאפשר למוטב, שעל פי רוב הינו קרוב למנוח ולעיתים אף סמוך על שולחנו ותלוי בו, לזכות בכספים אלה במהירות עם פטירת המנוח המיטיב, מבלי שיידרש לפרוצדורה ולעלויות הכרוכות במימוש צוואה. בנוסף, אין כספי קופת הגמל חשופים לתביעות חוב אליהן חשוף העיזבון. באופן זה מובטחת כלכלתו של המוטב תחת שייפול לנטל על החברה".
בעניין שלפנינו:
- בדיון שנערך לפני כב' הרשם בוקר, במסגרת בקשה לצו מניעה, התברר כי הלכה למעשה כבר בשנת 2007 חתם המנוח על המסמכים לפיהם רעייתו (האלמנה) היא המוטבת ואליה יגיעו הזכויות שצבר ממקום עבודתו בחברת החשמל. במסגרת ההליך שהתנהל לפני, מטעם הילדים לא הוגשה כל ראיה בעניין זה, בחקירות הנגדיות לא הופנתה כל שאלה בעניין זה, ואף בסיכומים לא הועלתה כל טענה לגוף העניין, מלבד אמירה כללית לפיה יש לבטל הוראה זו. ילדי המנוח אינם מכחישים כי המסמכים נחתמו על ידי המנוח בשנת 2007.
לגוף העניין, מדובר בתקופה הסמוכה למועד נישואיו של המנוח לגב' ב', מדובר במהלך טבעי של בני זוג, ואין כל טענה בעניין מצבו הבריאותי של המנוח אותה עת.
זאת ועוד, עיון בלשון הצוואות מעלה שוני מסויים ביניהן:
בצוואה הראשונה , בה היורשת היא האלמנה, נזכרים כלל נכסי המנוח לרבות "קופות גמל, קרנות השתלמות ביטוחים למיניהם, ביטוחי חיים".
בצוואה השניה, בה היורשים הם הילדים, לא נזכרים עוד הנכסים הללו (מלבד אמירה כללית בפרק המבוא) והנכסים היחידים הנזכרים בה הם דירה המגורים, וחשבון הבנק.
הדבר מתיישב עם ההנחה לפיה המנוח אכן בחר להעניק כלל הזכויות שצבר ממקום עבודתו לרעייתו אותה עת, ואף בצוואה בה מוריש לה את רכושו, שב וציין את הדבר. לעומת זאת, בצוואה בה העניק רכושו לילדיו, לא שב עוד על ציון הזכויות שצבר ממקום עבודתו והסתפק בדירה ובחשבון הבנק.
עוד יצויין כי עו"ד ד', אשר ערך את הצוואה השניה העיד כי המנוח שוחח עימו על דירה בשד' ת' ח' ועל חשבון הבנק שלו. לגבי כספי גמלה ומענקים לא זכור לו שנשאל (עמ' 10 ש' 22-18). דברים אלה אף הם מתיישבים היטב עם האמור לעיל.
לאור כל האמור לעיל, ראוי היה שלא להעלות את הטענה כלל עוד בסיכומים.
לגוף העניין, הטענה משוללת יסוד ועל כן נדחית.
המחלוקת בעניין הצוואות:
המסגרת הנורמטיבית:
- באשר לטענה בדבר כשרות המצווה:
סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
בעמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (פורסם בנבו, 28.2.12) קבע כב' השופט ש. שוחט:
"ליכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה - הגבלת כושר זו, אליה מכוונת הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, עניינה מצבו הנפשי-המנטלי-הקוגנטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה - צוואה - ואת משמעותה והשלכותיה על הזוכים ברכושו ועל המודרים ממנו.
הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה ובצוואה תקינה מבחינה צורנית - על המתנגד לה. כמות ההוכחה אינה ענין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד...
לאור חוק יסוד כב' האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות, במיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך, כך שהנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר
ר' ע"א 5185/93, היועמ"ש נ' מ' פ"ד מט (4) 320 בעמ' 398;
ע"א 1212/91, ק' ל' נ' ב' פ"ד מח (3), 781
להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את הצוואה שקיומה מתבקש (ע"א 7019/96 ל' נ' ע' ד' (פורסם בנבו, תק-על 97 (1) 208). עם זה, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית".
(ההדגשות הן שלי, ע.א.)
בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד מ' (פ"ד מט(1) 318) נקבע:
"הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל - לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח - ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר - וליום עריכת הצוואה דווקא".
נמצא, איפוא, כי ספק בלבד בעניין חופשיות רצונו של המצווה אין די בו להביא לפסילת הצוואה. יש להוכיח באופן ברור כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. שאלת כשירותו של המנוח הינו עניין אשר במובהק הינו עניין שבמומחיות, ודרך המלך בעניין זה כפי שנעשה בד"כ בהליכים מסוג זה הוא מינוי מומחה רפואי.
- באשר לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת:
סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה"
הפסיקה עסקה רבות בניסיון להבחין בין יחסי תלות לבין החלטות אוטונומיות עצמאיות, בין השפעה לגיטימית שמותרת לבין השפעה בלתי הוגנת.
בע"א 5500/94 צ' ב' ואח' נ' ש' פ' ואח', פ"ד נ(3) 384, נקבע:
"לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי לגמול למי שהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב הפיזי, המנטאלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים, טיב קשריו עם אחרים – כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו".
בדנ"א 1516/95 מ' נ' היועמ"ש, נב(2) 813, קבע כב' השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
"א. תלות ועצמאות - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. את התשובה על השאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת, שכן ייתכן שעצמאותו השכלית-חברתית של המצווה תחפה על התלות הפיזית שלו;
ב. תלות וסיוע - במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו;
ג. קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. הסיבה לניתוק ולבידוד אינה רלוונטית. יכולה היא לנבוע משום התנהגות הנהנה, ויכולה היא לנבוע משום מצבו האובייקטיבי של המצווה;
ד. נסיבות עריכת הצוואה - מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי למעורבות לפי סעיף 35 לחוק, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זהו מבחן משנה שאינו עומד ברשות עצמו. מבחן זה יש בו כדי לסייע בקבלת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, במקום שהמבחנים האחרים מכוונים לקיומה של השפעה שכזו."
בספרם של ש' פ' וג', דיני ירושה ועיזבון (2005) בעמ' 100, נקבע:
"השימוש במבחנים הנ"ל צריך שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.
לפיכך, יש ליתן את הדגש באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה...
יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד, אם כך, מנסיבות הפעלתה, ולאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג ."
- באשר לשתי הטענות, יצויין כי לכאורה, טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת וטענה בדבר אי כשרות הן בבחינת תרתי דסתרי, וממה נפשך:
אם מדובר באדם שלא היה מסוגל להבחין בטיבה של צוואה, הכיצד ניתן היה להשפיע עליו? ואם מדובר באדם שהיה בר השפעה, הכיצד לא ידע להבחין בטיבה של צוואה? לטוען הפתרונים.
בענייננו, הצדדים לא עמדו על סתירה זו והתייחסו לטענות הללו כאל טענות חלופיות. חרף הכשל הלוגי (השכיח, יש לומר) שבהעלאת שתי הטענות הללו בכפיפה אחת, מצאתי לדון בכל אחת מהן, ולו על מנת להסיר ספק מלב.
אשר לדיני הראיות, בהעדר פגם צרכני בצוואה נדרשת האלמנה להוכיח כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה או לחלופין כי היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת. הנטל המוטל עליה, כבד במיוחד.
צוואות - מן הכלל אל הפרט:
על מנת לברר טענות הצדדים יש לבחון תחילה טענות האלמנה ביחס לצוואה המאוחרת, היינו האם המנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה או ולחלופין, נתון להשפעה בלתי הוגנת.
אם התשובה היא בשלילה, כי אז יש ליתן צו לקיום הצוואה המאוחרת ובכך נסתיים בירור העניין.
אם התשובה היא בחיוב, כי אז יש להמשיך ולברר האם הצוואה הראשונה לוקה בשני הפגמים הללו, כטענת הילדים. להלן יתבררו הדברים כסדרם.
שאלה ראשונה – האם נפל פגם בכשרות המצווה?
- עיון בחוות דעת הפסיכוגריאטר מטעם בית המשפט, מעלה את הנתונים הבאים:
ביום 2.8.09 אובחנה אצל המנוח, בבית החולים מחלת הסרטן, עם נגעים בריאות ובחוליות עמוד השדרה והאיש שוחרר לביתו.
ביום 16.8.09 החל לקבל טיפול בהקרנות לעמוד השדרה במכון האונקולוגי בבית חולים אחר אשר לווה במשככי כאבים. הסדרה הראשונה הסתיימה ביום 20.8.09.
(יצויין כי הצוואה הראשונה נחתמה ביום 19.8.09).
ביום 25.8.09 החל המנוח בקבלת טיפול כימותרפי ובמקביל צוות בית החולים שוחח עימו על נושא הכאב.
ביום 15.9.09 בסיום הטיפול הכימותרפי חש המנוח תחושת עלפון אך התאושש. עקב דיווחים על אלימות מילולית ופיסית נבדק על ידי פסיכולוג המכון וניתן לו טיפול בציפרלקס.
ביום 24.9.09 נרשם דיווח על ירידה במצב הרוח וביום 25.9.09 רעייתו פנתה לרופא המשפחה על מנת לקבל מכתב עבור המל"ל עקב כך שלא יכול היה להתייצב לועדה. במהלך ספטמבר לא נרשמו דיווחים אודות מצב קוגניטיבי לקוי.
ביום 26.8.09 הגיע המנוח למרפאה לשם שיחה על נושא הכאב וצויין כי מרגיש טוב. (יצויין כי הצוואה השניה נחתמה ביום 30.9.09).
במהלך אוקטובר המשיך בטיפולים וביום 6.10.15 נרשם שהרגיש מצויין.
בהמשך החודש (26.10.09) נרשם כי מצבו התפקודי טוב, הגרורות בנסיגה, הכאב פחת והתיאבון הוטב. האיש החזיר לעצמו 10 ק"ג מתוך 18 ק"ג שאיבד. בדיקה נוירולוגית נמצאה תקינה לחלוטין.
ממועד זה ואילך חל שיפור איטי אך מתמיד במצבו ובחודש אפריל 2010 שב למקום עבודתו, למשך כחמש שעות ביום.
בחודש יולי 2010 נמצאה גרורה בכבד ושוב הפסיק האיש לעבוד וקיבל טיפולים כימותרפיים. בסוף אוגוסט 2010 נרשמה החמרה במצבו, הוא אושפז במחלקה האונקולוגית וביום 27.8.10 נפטר והלך מן העולם.
מסקנתו של המומחה היא כי גם באוגוסט 2009, כאשר נערכה הצוואה הראשונה, וגם בספטמבר 2009, כאשר נערכה הצוואה השניה, היה המנוח במצב קוגניטיבי תקין, שאיפשר לו להבחין בטיבה של צוואה.
רק ביומיים האחרונים לחייו היה תשוש במידה שהקשתה עליו להתרכז כראוי. מועד זה חל כשנה לאחר עריכת צוואות ועל כן אינו רלוונטי לענייננו.
עיון בחקירתו הנגדית של הפסיכוגריאטר ד"ר פ', מעלה את הנתונים הבאים:
כלל הממצאים נרשמו על יסוד בדיקות שנערכו למנוח עצמו (עמ' 36 ש' 22-19).
הואיל והמנוח עבר טיפולים כימותרפיים היה צורך בקבלת הסכמתו לטיפולים הללו. אם היה מתעורר ספק באשר למצבו הקוגניטיבי היה הדבר נרשם (עמ' 37 ש' 24 - עמ' 38 ש' 2). כאן המקום לציין כי במקרים בהם מתעורר חשש למידת ההבנה של המטופל ויכלתו לקבל החלטות עבור עצמו, דורשים בתי החולים מינוי אפוטרופוס לגוף, דבר שלא נעשה בענייננו.
תרופת הציפרלקס אינה משפיעה על מצב קוגניטיבי (עמ' 38 ש' 22). מדובר בתרופה חלשה המיועדת לדכאון קל. דכאון קל אינו פוגם במצבו הקוגניטיבי של אדם (עמ' 39 ש' 13-1).
גם משך 11 החדשים שחלפו ממועד הצוואה השניה וועד לפטירתו היה מצב המנוח תקין ואף במגמת שיפור, כך שיכול היה לשנות צוואתו פעם נוספת לו חפץ בכך (עמ' 34 ש' 3-1).
המומחה הופנה למסמך מיום 7.9.09 עליו חתם רופא המשפחה של המנוח, ד"ר מ' והמיועד לקבלת סיעוד מטעם חברת הביטוח "הפניקס" בו עליו לסמן "V" בתוך ממשבצות ריקות. בין השאר סימן "V" ליד השורה "לא מתמצא במקום ובזמן". המסמך צורף כנספח "י"ב" לתצהיר האלמנה, ואף נסרק במלואו לגוף הסיכומים מטעם האלמנה.
המומחה עיין במסמך זה ולאחר מכן ציין כי במסמך קופת החולים מיום 27.9.09 ניתן למצוא גם התמצאות בזמן מלאה, התמצאות במקום מלאה, אוריינטציה במרחב מלאה, העדר בלבול ומצב רוח תואם (עמ' 41 ש' 9 - ענ' 42 ש' 16), .
בחקירתו הנגדית מציין כי לא היה חותם על מסמך כמו זה של ד"ר מ' ללא בדיקת המטופל עצמו (עמ' 35 ש' 25-11). במצב דברים זה איננו יכול להתעלם ממנו לחלוטין, אך ערכו אינו שווה לערך מסמך שנעשה על יסוד בדיקת החולה עצמו (עמ' 36 ש' 12-8).
עוד מציין כי בשום מסמך לא נאמר דבר על דמנציה או מצב קוגניטיבי בעייתי וגם מכך ניתן ללמוד כי יש להניח שלא היה קושי כלשהוא (עמ' 43 ש' 22-19).
עדות המומחה היתה מהימנה ונתמכת היטב במסמכי קופת החולים, כפי שיובא בהמשך.
- עיון בעדות רופא המשפחה ד"ר מ' מעלה את הנתונים הבאים:
מדובר ברופא קופת החולים מכבי אשר טיפל במנוח בעבר. מרגע שחלה המנוח לרב הגיעה רעייתו א' למרפאה על מנת לקבל מרשמים ומרבית הטיפולים היו טיפולי בית שנעשו על ידי ד"ר צ' ואחות קופת החולים (עמ' 29 ש' 17-5). בעדותו הודה הרופא כי את הטופס מילא על יסוד נתונים שמסרה לו האלמנה, על מנת שהמנוח יוכל לקבל את הסיוע בו היה מעוניין מטעם חברת הביטוח, ואלה דבריו (עמ' 30-29 לפרוטוקול):
"רב המכריע של ביקורים היו על ידי אשתו...
המסמך הזה נועד במטרה לקבל תמיכה סיעודית והוא היה מבוסס על דעה של רופאה מבקרת בבית, ע"י אחות שביקרה בבית ועל בסיס דיווח מהמשפחה
הדיווח היה בעיקר מאשתו, אשתו רב הפעמים היתה הנציגה שלו וביקרה במרפאה... רמת הדיוק לא גבוהה כי אני אישית לא ראיתי את המטופל...
האם זו עדות משפטית אם הוא היה שפוי או לא, אני הייתי מסתייג מזה. זה היה מידע שולי שזו לא מטרת הטופס. מטרת הבדיקה היתה האם האדם זקוק לעזרה סיעודית או לא. זה הכל".
(ההדגשות בכל מקום הן שלי ע.א)
בחקירתו הנגדית הופנה לדיווחי הרופאה שערכה את ביקורי הבית, ד"ר צ', לרבות מסמך מיום 9.9.09 ואישר( עמ' 32 ש' 2):
"מצב כללי משביע רצון, בהכרה מלאה, התמצאות תקינה".
כשנשאל אם ייתכן שהאחות אמרה דבר אחד והמשפחה דבר אחר, השיב (עמ' 32 ש' 7)
"יכול להיות, זה קורה"
כאשר נתבקש להתייחס לסימונים על גבי הטופס השיב (עמ' 32 ש' 22-21):
"במסמכים שמסמנים וי ואין טקסט חפשי ושמים את הרופא בריבוע והוא לא יכול לכתוב בטקסט חפשי אז אלה מסמכים בעיייתיים"
עדות הרופא היתה מהימנה בעיני, דווקא משום שלא ניסה להגן בחירוף נפש על האמור בטופס, והודה כי מילא את הטופס כאשר המנוח כלל אינו ניצב לפניו. הרופא דייק בדבריו והיה זהיר דיו על מנת שלא למהר ולהסיק מסקנות מטופס המיועד לקבלת סיעוד.
הדעת נותנת כי האלמנה מסרה לרופא את המידע שהיה מצופה ממנה למסור על מנת שהמנוח יקבל סיוע בסיעוד מחברת הביטוח. משכך, קשה לייחס חשיבות רבה וטופס זה.
עוד יצויין כי מועדו של טופס זה קרוב יותר לצוואה הראשונה מאשר לצוואה השניה, ולא ברור מדוע תולה בו האלמנה את יהבה.
- באשר לרופאת ביקורי הבית ד"ר צ':
הרופאה הסבירה כי ברישומיה נמצאה עדות לתנודות במצבי הרוח של המנוח, דבר האופייני לחולים אונקולוגים. (עמ' 47 ש' 21-16).
הרופאה הסבירה כי אין כל קשר בין מצבי רוח קיצוניים לבין התמצאות במקום ובזמן והיא עצמה מעולם לא אמרה כך לגבי המנוח (עמ' 47 ש' 25). כאשר קיימת בעיה מסוג זה הדבר מיד מדווח (עמ' 50 ש' 5-1).
לאחר סדרת הטיפולי הראשונה חל שיפור במצבו והוא שב לעבודתו (עמ' 49 ש' 23-21). יצויין כי המנוח שב לעבודתו רק באפריל 2010, אך יש בכך כדי ללמד על מגמת שיפור במצבו.
להלן עיקרי עדותה הראשית של הרופאה (עמ' 27 לפרוטוקול):
"מדובר בבן אדם אינטליגנטי שיודע לאן המחלה יכולה להוביל ולכן אני מבינה את המצב שלו... אני לא זוכרת שאמרתי שהוא לא מתמצא בזמן ובמקום... תנודות במצב הרוח אכן היו קיימות אבל אני לא זוכרת שלב שבו הוא היה במצב שאינו מתמצא במקום ובזמן"
בחקירתה הנגדית הסבירה כי בתחילה היה מצבו קשה אך בהמשך (עמ' 40 ש' 29-22):
"מצבו השתפר וגם המצב רוח שלו השתפר. אחרי שהוא ראה שיש תגובה לטיפול, יש הקטנה של הגידול בריאה ועדיין לא היה פיזור משני, היתה לו תקווה"
כאשר נשאלה האם התרשמה כי מדובר באדם שאינו מתמצא בסביבה או אדם אשר "אין לו יכולת קוגניטיבית" (לשון השואל) השיבה חד משמעית "לא" והוסיפה:
"בתקופה שהכרתי אותו אני לא זוכרת שהיתה בעיה".
כשנשאלה האם כאשר מתעוררת בעיה של יכולת קוגניטיבית, הדבר מצויין במסמכים הרפואיים השיבה נחרצות (עמ' 50 ש' 5-1): "בהחלט" והוסיפה לגבי המנוח:
"אם זה היה מצבו היינו כותבים".
עדותה של הרופאה היתה אמינה עלי. ניכר היה כי מדובר ברופאה ותיקה המיומנת בביקורי בית של חולים סופניים מטעם קופת החולים, מכירה את התסמינים המקובלים ויודעת היטב מתי לפניה אדם אשר נפגעו יכולותיו הקוגניטיביות.
- על מנת לבחון מסקנות המומחה באופן בלתי אמצעי בחנתי מחדש את תיקו הרפואי של המנוח בקופת החולים ומצאתי בו את הנתונים הבאים:
בביקור בית מיום 17.8.09 צויין:
"היום בשיחה טלפונית עם החולה אמר שעדיף לדבר עם אשתו כי היא "יודעת הכל"... בשיחה עם אשתו נאמר שהרופא המטפל זה ד"ר מ' והוא יודע שהחולה שוחרר מבי"ח... אשתו היתה בישיבה ולא היתה יכולה לדבר ויש רושם שעד הסוף לא הבינה משמעות היחידה"
בביקור בית מיום 20.8.09 צויין:
"חולה אונקולוגי חדש... מצב נפשי מאוד ירוד בעקבות המחלה... לא מאוזן מבחינת הכאבים (20.8.09), התחיל טיפול נקוטי (צ"ל "נרקוטי", הערה שלי, ע.א.).
בביקור נוסף מאותו מועד מצויין:
"שיחה טלפונית עם אישה של הנבדק אשר מסרה שב 25/8 אמור להתחיל טיפולים כימוטרפיים... כעת מרגיש מאוד חלש וכאוב" .
בביקור בית מיום 30.8.09 מצויין:
"בזמן הביקור צ' שכב על הספה ומיעט בדיבור. סיפר כי הוא סובל מכאבים, חוסר תאבון, חולשה, בילבול, עצירות ובעיקר נדודי שינה... צ' נשמע חלש ועייף מאוד ואף הביע תחושות כי "לא יחזיק מעמד".
בביקור בית מיום 21.9.09 צויין:
"צ' פחות סובל מכאבים ולוקח רק פעמיים ביום OXYCONTINE ללא סירופ. בימים אחרונים סובל מקוצר נשימה... צ' מדווח על תיאבון שמור, יציאות תקינות".
בביקור בית מיום 27.9.09 צויין:
"בביקור בית מציין שיפור במצבו, יותר ערני, פחות כאבים, החל לשתות ולאכול...במצב הכללי הס"כ משביע רצון, בהכרה מלאה, התמצאות תקינה" (ההדגשות הן שלי, ע.א.)
בביקור "טלפוני" של ד"ר צ' מיום 18.10.09 צויין:
"בשיחה עם מטופל מרגיש טוב כן מבחינה פיסית וכן מבחינה נפשית. השלים 3 קורסים של טיפול כימותרפי, בוצע CT בון + חלה לפני יומיים, טרם תשובה"
האמור במסמכים הללו מתיישב היטב עם מסקנתו של המומחה בדבר כשירות המנוח בכל אחד ממועדי עריכת הצוואות. עוד עולה כי מצבו היה קשה יותר בעת עריכת הצוואה הראשונה.
- המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כדלקמן:
בחודש אוגוסט 2009, סמוך לגילוי המחלה, היה מצבו של המנוח ירוד, הן פיזית והן רגשית, הוא סבל כאבים קשים, צרך משככים רבים ומצב רוחו היה ירוד ביותר.
לעומת זאת, לקראת סוף ספטמבר 2009 חל שיפור במצבו, ככל הנראה מן הבחינה הרגשית החל לקבל את דבר המחלה ואף לקוות כי מצבו אכן ישתפר, ונטל פחות משככי כאבים.
המנוח התנהג ככל אדם הלוקה במחלה סופנית: הוא סבל מכאב ומצבי הרוח שלו השתנו ולעיתים קיצוניים, אך אין בכך כדי להעיד על כך שאינו יכול להבין טיבה של צוואה.
הטופס המיועד לקבלת סיעוד מחברת הביטוח, ואשר מולא על יסוד דברים שאת רובם מסרה רעייתו של המנוח (שהיתה מעוניינת בקבלת הסיעוד, כאמור), לרבות השורה לפיה "אינו מתמצא במקום ובזמן אין בו כדי ללמד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח.
לו התרשמו הרופאים כי קיים קושי אמיתי, כי אז היו מציינים כי נדרש מינוי אפוט' על גופו. העובדה שלא עשו כן, אף היא תומכת במסקנת המומחה לפיה לא היתה כל בעיה בהבנה ובהכרה של המנוח.
נמצא, איפוא, כי המנוח היה מסוגל להבחין בטיבה של צוואה ועל כן נדחית טענת האלמנה בעניין זה.
שאלה שניה – האם היה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת?
- גדר המחלוקת:
טענתה המרכזית של האלמנה היא כי עריכת צוואה לפיה המנוח מוריש כלל רכושו לילדיו מבלי להותיר לה דבר, אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהלות הכלכלית שלה מולו, אינה מתיישבת עם מערכת היחסים הטובה שבינה לבינו ואינה מתקבלת על הדעת עם מערכת היחסים הקרירה שבינו לבין ילדיו. בתצהירה מציינת כי קשה לה להאמין שהמנוח יצא לבדו מביתו על מנת לחתום על צוואה אחרת ועל כן מניחה כי ביתו הבכורה היא שהשפיעה עליו לעשות כן.
מן הבחינה העקרונית, מדובר בטענה שאינה מגובשת דיה, הואיל ואין בה כדי להצביע על פעולה זו או אחרת אשר בה השפיעה הבת על אביה השפעה בלתי הוגנת. מדובר בעיקר בהסקת מסקנות.
מן הבחינה המעשית, יש לבחון את עדויות הצדדים באשר לנסיבות עריכת הצוואה הראשונה לעומת נסיבות עריכת הצוואה השניה, מתוך ראיית המבחנים שנקבעו בהלכת "מ'" דלעיל. בהקשר זה, נבחן אף את מערכת היחסים שבתוך המשפחה.
- נסיבות עריכת הצוואה הראשונה:
עו"ד ו' אשר ערך את הצוואה הראשונה העיד כי הגיע לביתו של המנוח על מנת לערוך עבורו את הצוואה. בביתו היתה רעייתו והמנוח עצמו היה תחת השפעת מורפיום.
כעבור כחודש וחצי פגש בו המנוח מול הכניסה למשרדו ואז אמר לו כי שינה צוואתו (עמ' 19 ש' 10-1). כשנשאל מדוע לדעתו פנה לעו"ד אחר בעניין הצוואה השניה השיב: "אולי פחד מאשתו" (עמ' 21 ש' 6-5).
עו"ד ז' ממשרדו של עו"ד ו' שהיתה עדה לצוואה הראשונה, העידה כי הגיעה לביתו של המנוח יחד עם עו"ד ו' בשעות הערב המוקדמות, רעייתו של המנוח פתחה להם את הדלת. זכור לה בוודאות שהפגישה היתה בסלון ולא בחדר השינה. היא ידעה שהמנוח נוטל תרופות אך התרשמה שהוא צלול (עמ' 23 ש' 26 עד עמ' 24 ש' 8).
עוד ציינה כי בהמשך עו"ד ו' מסר לה שהמנוח שינה צוואתו (עמ' 24 ש' 22-19) יש להניח כי פרט זה היה חשוב בעיני עורך הדין.
- נסיבות עריכת הצוואה השניה:
א. עו"ד ד' אשר ערך את הצוואה השניה העיד כי יום קודם לעריכת הצוואה האחרונה ביקש המנוח לערוך צוואה לפיה מוריש מלוא נכסיו לביתו הבכורה א'. למחרת היום חזר וביקש לחלק עזבונו בין ארבעת ילדיו שווה בשווה (עמ' 8-7 לפרוטוקול ש' 2-1).
עו"ד ד' מודה כי אחיו של מר ס' (בעלה של הבת הבכורה) התקשר ואמר כי המנוח מעוניין להיפגש עימו על מנת לשנות הוראות שנתן בעניין הרכוש ומציין כי המנוח הגיע למשרדו ללא מקל או הליכון (עמ' 8 ש' 24-17) .
המנוח סיפר לו שקיבל טיפולים כימותרפיים עובר לחתימת הצוואה הראשונה, אך לא סיפר לו על קבלת טיפולים בעת שנפגש עימו (עמ' 8 ש' 27 עד עמ' 9 ש' 2). עו"ד ד' העיד מפורשות כי המנוח שאל אותו האם הצוואה החדשה שהוא עורך מבטלת צוואה קודמת (עמ' 9 ש' 7-6)
בעת החתימה על הצוואה נכחו בחדר המנוח, עו"ד ד' ושותפתו עו"ד כ'. איש מבני משפחתו של המנוח לא היה עימו ובעניין זה הוסיף (עמ' 9 ש' 26-23):
"הוא אמר לי שאסור שידעו שהוא כאן, הוא ברח מהבית ואם בת הזוג שלו תדע שהוא כאן אז זה הסוף שלו".
ובהמשך (עמ' 25 ש' 2-1):
"סיפר לי שמופעל עליו לחץ ושהוא מרגיש כלוא. היה מורגש שהוא נמצא בסיטואציה משפחתית שהוא מרגיש שעושים עליו משהו, איזה תרגיל"
ב. עו"ד מ' כ', שהיתה עדה לצוואה במשרדו של עו"ד ד' אף היא העידה כי התרשמה שהמנוח מביע רצון ברור ומפורש ואם דבר מה היה נראה לה חריג, מיד היתה מסבה תשומת ליבו של עו"ד ד' לעניין זה (עמ' 16 ש' 2-1).
ג. הבת א' העידה בתצהירה מיום 25.8.11 כי אביה ביקש מעו"ד ו' מספר פעמים את הצוואה ראשונה, וכאשר זו ניתנה לו לבסוף קרע אותה לנגד עיניו כאקט של כעס. הבת לא נחקרה על עניין זה בחקירתה הנגדית ונמצא כי עדותה זו לא הופרכה.
הבת העידה כי אביה הוא שפנה אליה בעניין הצוואה, וראוי להביא דבריה כלשונם (עמ' 61 ש' 28 – עמ' 63 ש' 11:
"ב 19.8 קרה דבר שגרם לו לאכזבה ומפח נפש. הדבר הוא ההחתמה על הצוואה, הוא סיפר לי. ב 27.9 זה היה ערב יום כיפור ואני לא ידעתי על אותה תקופה, זה הגיע אחרי חודש שבו כל יום הוא מתקשר אליי ואומר לי שיש בעיה ושרק אני אתן לו את התרופות שלו.
כך היה במשך חודש והוא היה אומר לי לבוא עם דף ועט והוא רוצה להכתיב לי דברים והיא היתה חוטפת את הטלפון ואומרת לי לא להקשיב לו כי הוא תחת השפעת תרופות. אני האמנתי לה כי היא זאת שהיתה נמצאת באותם זמנים בערב. נתן היה איתו במהלך היום והיא היתה איתו בערב. אמרתי לה בתמימותי שאם הוא יגיד לי לכתוב משהו אני יעביר לה ואז ביחד נטכס עצה מה לעשות.
בערב יום כיפור ב 2009 עבדתי בבנק זה היה יום קצר, הוא התקשר אלי בסביבות עשר וביקש שאעצור הכל ואגיע לכאן אליו הביתה ושיש לו משהו לספר לי. אמרתי לו זה לא יכול לחכות שאני אסיים את העבודה והוא אמר שלא שאגיע עכשיו וזה היה אחרי המקרה שהיה ביקור בית של רופאה שהוא לא רצה לפתוח את הדלת, הוא אמר שהוא לא מתכוון איתה והוא לא יודע מה א' סיפרה להם והוא ביקש לדבר איתי עכשיו.
הגעתי אליו לדירה והוא סיפר לי ואמר שהחתימו אותו על מסמך והוא חושב שזאת היתה צוואה, אין לו העתק שלה ולא מוכנים לתת לי העתק, הוא רוצה שאמצא לו עכשיו עו"ד שהוא ילך אליו עכשיו כדי שיערוך צוואה אחרת. ערב יום כיפור בצהריים אמרתי לו שאין דבר כזה עכשיו למצוא עו"ד והוא אמר שאמצא עו"ד ונלך מיד אחרי תום יום כיפור.
הרמתי טלפון לגיסי ובדיוק עו"ד ד' טיפל לו בהסכם לרכישת דירה, שאלתי אותו אם הוא עורך צוואות, שאלתי את גיסי, ומאז הקשר היה בין אבא שלי לעו"ד. מיד בבוקר של אחרי אותו יום כיפור הוא הלך אליו וערך צוואה.
הוא הגיע אליי לבנק והביא לי צוואה שהכל רשום על שמי. אמרתי לו שאני לא יכולה לעמוד בכזה נטל, שיש לך עוד ילדים, אין לך טענה כלפיהם, איך זה ייראה. אני לא יכולה לבשר להם כזו הודעה ושהוא צריך לחלק את הדברים שווה בשווה. אמרתי לו שזה נטל כבד מידי ושכדאי שיחשוב על זה. הוא אמר שהיה חשוב לו לתקן את מה שנעשה לו ואמרתי לו שיחשוב איך הוא רוצה איך הילדים ירגישו באחרית ימי חייך, אני מאחלת לך אריכות ימים ושתזכה לבזבז את כל הנכסים שאתה מחלק.
למחרת בבוקר הוא התקשר אליי ואמר שחשב על זה ושאני צודקת, הוא דיבר עם העו"ד והוא ילך אליו ושהוא לקח את כל התעודות זהות של אחים שלי הוא יערוך את הצוואה השניה ויקפיץ את זה לבנק. זה היה באמצע היום, אני זוכרת שירדתי למטה הוא נתן לי את זה ואמר לי שאשמור את זה אצלי".
עדותה היתה סדורה ורציפה, נשמע בה כאב רב כמו גם תמיהה על כך שהמנוח רצה להוריש לה את כלל רכושו. דווקא העובדה שהתנגדה לכך והציעה כי הרכוש יחולק בין כלל האחים מלמדת על כך שלא לטשה עיניים לעזבון כולו.
ד. בעלה של הבת, מר ס' בחקירתו הנגדית ציין כי לבקשת רעייתו פנה לאחיו על מנת שייצור קשר עם עו"ד ד', לטענתו, לא היה מעורה בצוואה והתמקד בעזרה למנוח עצמו (עמ' 969 ש' 2 עד עמ' 97 ש' 29).
ה. הבן ד' העיד כי דבר קיום הצוואה נודע לו אחרי יום כיפור, מאחותו א'. מספר ימים קודם לכן ביקר את האב, האלמנה סיפרה לו שאביו צועק עליה ללא הרף, היא בכתה וביקשה עזרה. הוא ביקש מאביו להירגע הואיל וא' מטפלת בו, אך האב השיב בכעס וביקש שלא יתערב. לאחר שיחה זו דיבר עם אחותו א' שסיפרה לו כי האב כעס על רעייתו בשל כך שהחתימה אותו על צוואה לטובתה בלבד. בהמשך אביו התנצל (פעולה חריגה מבחינתו), הבין שהבן עודכן במצב וביקש ממנו שימשך לבקרו. בביקור הבא אמר לו שלא ידבר עם א' מעבר ל"שלום שלום". (עמ' 76 ש' 15-1).
ו. אחיו הצעיר של המנוח, בתצהיר עדותו הראשית בתצהיר מיום 5.8.14 ציין בתצהירו כי בתחילה כעס על אחיו בשל החלטתו להיפרד מרעייתו, אך כאשר חלה התפייס עימו החליט לסעוד אותו, ליווה אותו למרבית הטיפולים בבית החולים ונוכח בקשר הטוב שבינו לבין ילדיו.
בנוסף ציין כי המנוח סיפר לו שהוחתם על מסמך על ידי שני עורכי דין ורעייתו סירבה למסור לו עותק מהמסמך. האח הציע למנוח לבקש את הצוואה מעורכי הדין ואף הסיע אותו למשרד בבניין יוניטרייד לשם כך. המנוח יצא משם כועס מאוד ולאחר מכן הודיע לו כי יש בכוונתו לשנות צוואתו.
בהמשך דרש ממנו לקחת אותו לעו"ד בבניין הפורום וכך עשה, כאשר האח עצמו המתין במכוניתו עד אשר המנוח סיים את ענייניו. הקשר בין המנוח לבין רעייתו היה מתוח בשנה האחרונה לחייו. האח היה ער לויכוח בין המנוח לרעייתו אודות אופן הטיפול בו. א' הלכה לבית השכן עם ביתה א', ולאחר מכן חזרה הבת א' ואמרה למנוח "אם תפגע באמא שלי, אני אדקור אותך".
בחקירתו הנגדית נשאל על עניין זה והשיב כי אחיו סיפר לו שחתם על מסמך כלשהוא, כאשר היה תחת השפעת משככי כאבים קשים, ואינו יודע האם מדובר בצוואה. אחיו ביקש ממנו להסיע אותו לעו"ד וכך עשה. בדיעבד נודע לו כי בתחילה רצה להוריש רכושו לבת ט' בלבד, אך לאחר שאמרה לו כי הדבר מוגזם שינה צוואתו והורה לחלק רכושו בין ארבעת ילדיו שווה בשווה. (עמ' 91 ש' 28-2).
בחקירתו הנגדית אף הודה כי כחדשיים לאחר המחלה, המנוח חתם על תצהיר אצל עו"ד ק' לפיו מוותר על חלקו של אביו המנוח בעזבונו, לטובתו. לטענתו, בתחילה רצה לרכוש מאחיו את חלקו בעזבון האם ולבסוף הודיע לו המנוח כי מעוניין פשוט להעביר לו את חלקו. כך עשה גם האח הצעיר. (עמ' 89 ש' 2 – עמ' 90 ש' 8). בהמשך העיד כי מדובר היה בסכום זניח יחסית, כ – 5,000$ שהיוו 1/12 מהרכוש (עמ' 92 ש' 27-4).
- באשר למערכת היחסים שבין המנוח לבין רעייתו, ובינו לבין ילדיו:
מן העדויות עולה כי המנוח אהב את רעייתו, אשר טיפלה בו וסעדה אותו עד יומו האחרון.
הודתה כן הבת א' בעמ' 621 ש' 20-1, העיד על כך השכן ס' מ' בתצהירו מיום 14.7.14 שלא נסתר, והודה בכך אף הבן ד' (עמ' 74 ש' 24 עד עמ' 75 ש' 27).
עוד עולה מן העדויות כי גם אחיו נ' טיפל בו משך מרבית שעות היום ואף ליווה אותו לבית החולים. העידה על כך הבת א' (עמ' 62 ש' 6-5), העיד על כך האח נ' עצמו (עמ' 93), ואף האלמנה הודתה בכך בתצהיר עדותה הראשית.
בנוסף עולה מן העדויות כי ילדי המנוח עמדו עימו בקשר, חלקם על בסיס יומיומי וחלקם על בסיס שבועי. הבת א' תיארה קשר חם ויומיומי לאחר לימודיה ובזמן חופשת הלידה שלה (עמ' 60-59 לפרוטוקול). הבת א' חידשה עימו את הקשר לאחר לידת בנה (עמ' 73-72 לפרוטוקול). הבן ד' עמד בקשר שבועי עימו (עמ' 73-72 לפרוטוקול) גם הבת ה' עמדה עימו בקשר בכל שבוע (עמ' 79 לפרוטוקול)
כאן המקום להבהיר כי "התחרות" בין הצדדים על השאלה מי מהם הקדיש זמן רב יותר למנוח, אין בה כל טעם. המנוח רשאי היה להוריש רכושו שלו על פי רצונו, ואין כל דרישה בחוק לכך שבחירתו תהיה הוגנת או תואמת באופן זה או אחר את מידת ההשקעה של הנהנים על פי הצוואה.
הרמיזה לפיה ילדי המנוח חידשו עימו את הקשר רק כאשר חלה, על מנת להשפיע עליו או על מנת לחמוד את רכושו, אף היא אינה במקומה. אך טבעי הוא כי ילדים יחפצו בקרבה יתירה לאביהם כאשר הוא לוקה במחלה קשה, זקוק לעזרה, ועלול להיעלם מחייהם לנצח, וזה ללא כל ציפיה לתמורה כספית.
טענת האלמנה לפיה מערכת היחסים הכלכלית שבינה לבין המנוח אינה עולה בקנה אחד עם האמור בצוואה, לאו טענה היא, הואיל ואין מדובר בשיקול רלוונטי. עם זאת, מצאתי לנכון לציין כי אין בסיס להצגת עמדה לפיה המנוח הותיר את אלמנתו בלא כלום, ובמה דברים אמורים? כזכור, בשלב קדם המשפט ביקשו הצדדיים לברר היקף העזבון.
מן מהנתונים שהוצגו עלה כי האלמנה קיבלה כ – 640,000 ₪ בגין הזכויות שצבר המנוח ממקום עבודתו, ובל נשכח כי האלמנה היא בעלית מחצית דירת המגורים ששוויה 1,625,000 ₪. מכאן כי חלקה של האלמנה בדירה שווה לכ- 810,000 ₪. ארבעת הילדים לא קיבלו דבר מן הזכויות שצבר המנוח ממקום עבודתו, ויקבלו זכות למחצית נכס, בשווי כולל של
כ – 800,000 ₪. היינו כל אחד מהם יהיה זכאי לסכום של כ – 200,000 ₪. קיימת זכאות גם לרבע הכספים בבנק, אך לא ברור היקפם של כספים אלה.
נמצא, איפוא, כי האלמנה "יוצאת לדרך" כשבאמתחתה נכסים בשווי כ – 1,450,000 ₪ (שחלקם שלה) בעוד שכל אחד מילדי יקבל כ- 200,000 ₪. במצב דברים זה לא ניתן לטעון עוד כי המנוח קיפח את האלמנה או את הילדים.
- מה המסקנה בעניין השפעה בלתי הוגנת ?
מן העדויות עולה כי המנוח לא היה נתון להשפעה בלתי הוגנת על פי כל אחד מארבעת המרכיבים המפורטים בהלכת מ' (שהובאה קודם לכן בהרחבה):
- מבחן התלות והעצמאות: המנוח החליט באופן עצמאי כי רצונו לשנות ואף לבטל את הצוואה הראשונה, לאחר שהתחוור לו מה תכנה. הוא זה שפנה לבתו א' בעניין זה והוא שביקש אותה שתפנה אותו לעו"ד.
- מבחן התלות והסיוע: על פי כלל העדויות בעת עריכת הצוואה השניה היה המנוח עצמאי, והגיע מיזמתו שלו למשרדו של עורך הדין. אחיו אמנם הסיע אותו לשם, אך המתין במכוניתו, ואין בכך כדי ללמד על תלות כלשהיא של המנוח באחיו, מה גם שהאח אינו נהנה על פי הצוואה. זאת, בשונה ממצבו בעת עריכת הצוואה הראשונה, שאז עורכי הדין הגיעו לביתו בשעות בערב המוקדמות, כאשר הוא בסלון ורעייתו במטבח, אינה נמצאת פיסית במקום בו נערכת הצוואה, אך מן הסתם קשובה לכל מילה שנאמרת.
- מבחן קשרי המצווה עם אחרים: העדויות מלמדות כי המנוח עמד בקשרים עם רעייתו, עם אחיו, עם ילדיו, עם חבריו ועם שכניו, גם בעת עריכת הצוואה השניה.
- מבחן נסיבות עריכת הצוואה: מן העדויות עולה כי איש מבני משפחתו של המנוח לא היה מעורב בעריכת הצוואה השניה. הפניה לבת הבכורה כדי שתסייע לו למצוא עו"ד נעשתה מצידו של המנוח ועל כן לא ניתן להפנות לבת כל טענה בעניין זה. כאשר האב שיתף את ביתו בכך שהחליט כי היא תהיה היורשת היחידה ותחלק העזבון בין אחיה, שוב מדובר במהלך שיזם האב ולא ביתו. איש מבני משפחתו של המנוח לא היה נוכח בעת עריכת הצוואה השניה ואף לא השפיע עליו בדרך זו או אחרת. זאת, בשונה במידת ההשפעה האפשרית של האלמנה על המנוח בעת עריכת הצוואה הראשונה, כפי שפורט לעיל.
- התמונה העולה מכלל העדויות היא כדלקמן:
בשנת 2007 העביר המנוח את מלוא הזכויות שצבר בחברת החשמל לרעייתו דאז, היא האלמנה זאת בסמוך לנישואיהם.
במחצית אוגוסט 2009, בסמוך לגילוי המחלה, נערכה בביתו צוואה לטובת רעייתו (כאשר הוא בסלון והיא במטבח) , ללא כל התייחסות לילדיו.
בסוף ספטמבר 2009 כאשר התעשת מעט, ולאחר שגילה תוכן הצוואה הראשונה, פנה לעו"ד אחר (אותו איתר גיסה של ביתו) הגיע למשרדו (בעזרת אחיו שהסיע אותו למשרד עוה"ד) וביקש לשנות את הצוואה הקודמת באופן בו מלוא עזבונו יעבור לילדיו.
שתי הצוואות נערכו כאשר המנוח יכול היה להבחין בטיבה של צוואה. בעת עריכת הצוואה הראשונה מצבו הכללי היה גרוע יותר מאשר בעת עריכת הצוואה השניה. קבלת טיפולים כימותרפיים ואף כדורי הרגעה במינון נמוך, אינם משפיעים על מצבו הקוגניטיבי.
פעולה זו עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים הטובה שהיתה למנוח הן עם רעייתו והן על ילדיו, שכן הלכה למעשה לא העדיף צד אחד על פני רעהו, כפי שצויין קודם לכן, בהרחבה. המנוח פעל בהגיון, באופן בו מבטיח עתידה הכלכלי של אלמנתו, ואף מוריש דבר מה לילדיו.
סוף דבר, התוצאה היא כדלקמן:
- הוראות המנוח לגבי הזכויות ממקום עבודתו משנת 2007, לפיה מוריש זכויותיו לאלמנתו, תקפות ועל כן התביעה בתמ"ש 33044-09-10 נדחית;
- הצוואה הראשונה בטלה ועל כן הבקשה לאישורה בתמ"ש 33693-11-10 נדחית.
מאותו טעם, ההתנגדות לה בת"ע 7836-03-11 מתקבלת.
- הצוואה השניה תקפה ועל כן הבקשה בעניינה בתמ"ש 19056-12-10 מתקבלת;
מאותו טעם, ההתנגדות לה בת"א 33780-11-10 נדחית.
- הואיל והמחלוקת המרכזית נסבה על עניין הצוואות, ללא כל הצדקה, תישא האלמנה בהוצאות הילדים בגובה 10,000 ₪ בצירוף מע"מ לכולם יחד, וזאת תוך 30 יום.
ה. המזכירות תנתב פסק הדין לכלל התובענות שבכותרת, ובכך ייסגר תיקים אלה.
ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ו, 27 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.