בשלהי 2009 ערך המנוח שתי צוואות. בראשונה הוריש את רכושו לאשתו ובשנייה – לילדיו. ב"קרב" בין האלמנה לילדים ניצחו האחרונים, לאחר שהשופטת התרשמה כי אביהם לא היה מודע לגמרי לתוכן הצוואה הראשונה.
המנוח היה נשוי ואב לארבעה ילדים. בשנת 2003 התגרש ועבר לחיות עם אישה אחרת, עמה התחתן ארבע שנים מאוחר יותר. ביולי 2009 לקה במחלה סופנית ונפטר כשנה לאחר מכן.
לאחר מותו התברר כי את הזכויות שצבר במקום עבודתו, בשווי 650,000 שקל, העביר לאלמנתו, ואת שאר רכושו, חצי דירה בשווי של כ-800,000 שקל, הוריש לילדיו בצוואה שנערכה בספטמבר 2009.
עם תום שבעת ימי האבל פנתה האלמנה בבקשה לקיים צוואה מוקדמת יותר של האיש מחודש אוגוסט 2009 שבה הוריש לה את כל רכושו. ילדי המנוח התנגדו לבקשה והגישו בקשה לקיום הצוואה המאוחרת.
לטענת האלמנה, הצוואה המאוחרת שבה המנוח לא הוריש לה דבר אינה הגיונית לנוכח מערכת היחסים הנפלאה ביניהם לעומת מערכת היחסים "הקרירה והמרוחקת" בינו לבין ילדיו.
האלמנה הדגישה כי היא זו שהביאה את מרבית הכספים לחייהם המשותפים. עוד לדבריה, בזמן עריכת הצוואה הראשונה מצבו של המנוח היה טוב אך הוא החל להתדרדר כעבור חודש עקב הטיפולים הכימותרפיים ובזמן עריכת הצוואה השנייה הוא לא היה כשיר.
הילדים טענו כי מדובר במקרה פשוט בו הצוואה השנייה גוברת על הצוואה הראשונה, בהיותה מאוחרת יותר בזמן. לטענתם, האלמנה היא שניסתה להשפיע על המנוח על מנת שינשל את ילדיו מעיזבונו אך הוא התעשת ושינה את צוואתו הראשונה.
הילדים הכחישו כי אביהם לא היה כשיר ביום בו נערכה הצוואה המאוחרת וציינו כי לתרופות שנטל לא הייתה השפעה על רצונו החופשי או יכולותיו הקוגניטיביות.
בית המשפט מינה מומחה רפואי לבחינת מצבו הפיזי והשכלי של המנוח במועדי עריכת הצוואות.
היא במטבח, הוא בסלון
השופטת ענת אלפסי מבית המשפט למשפחה באשדוד הדגישה כי עיון בחוות הדעת של המומחה מעלה כי בתקופה בה נערכו שתי הצוואות, שמפרידים ביניהם 40 ימים בלבד, היה המנוח במצב קוגניטיבי תקין שאיפשר לו להבין את טיבן.
על פי חוות הדעת, רק ביומיים האחרונים לחייו, כשנה לאחר עריכת הצוואות, הוא היה תשוש במידה שהקשתה עליו להתרכז כראוי. לפיכך דחתה השופטת את טענת האלמנה כי המנוח לא היה מסוגל להבין את טיבה של הצוואה המאוחרת.
השופטת קבעה עוד כי טענת האלמנה להשפעה בלתי הוגנת מבוססת על השערות ולא הוכחה. לדבריה, מהעדויות עלה שבסמוך למועד גילוי המחלה נערכה בביתו של האיש הצוואה הראשונה, כשהאלמנה שוהה במטבח והוא בסלון.
לדברי השופטת, המנוח ככל הנראה לא היה מודע לגמרי לתוכן צוואה זו וכחודש לאחר מכן, כשהבין על מה חתם, התעשת ויזם באופן עצמאי ונחוש את שינוי הצוואה.
השופטת הדגישה כי המנוח לא היה מבודד חברתית בשום שלב ותוכן הצוואה המאוחרת גם עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים הטובה שהיתה למנוח הן עם רעייתו והן עם ילדיו (כזכור, האלמנה לא נותרה בלי כלום וקיבלה את כספי קופת הגמל).
בנסיבות אלה הורתה השופטת על קיום הצוואה השנייה. השופטת קבעה כי הסכסוך בעניין הצוואות לא היה מוצדק ולכן חייבה את האלמנה בהוצאות הילדים בסך 10,000 שקל.
- ב"כ המבקשים: עו"ד רמי מור
- ב"כ המתנגדת: עו"ד יגאל בן חיים
* עורכת דין רונית ברנט עוסקת בירושות וצוואות
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין