מדינת ישראל נ' א' א' (עציר)

הנאשם הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק), בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) בחוק ועבירה של היזקים מיוחדים לפי סעיף 453(ב)(2) בחוק.

בחוות דעה פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם נקבע כי לא היה אחראי למעשיו בעת שעבר את העבירות וכי אינו כשיר לעמוד לדין. אין מחלוקת על מסקנותיה, ואף אין מחלוקת על כך שבנסיבות אלו יש להורות על הפסקת ההליכים נגד הנאשם (בהתאם לסעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי)). אף אין מחלוקת על כך שישנן ראיות אשר לכאורה מוכיחות את מעשיי הנאשם המתוארים בכתב האישום, וכי בנסיבות אלו, יש להורות על אשפוז הנאשם בהתאם להוראת סעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – חוק טיפול בחולי נפש).

המחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לשאלת העבירה אשר לגביה ישנן ראיות לכאורה להוכחת מעשה העבירה. המאשימה טוענת כי ישנן ראיות לכאורה שלפיהן הנאשם עבר את העבירות שבהן הואשם, בעוד בא-כוחו טוען, כי על-פי אותן ראיות, מעשה העבירה שעשה הנאשם קל יותר ופחות בחומרתו ולפיכך יש לקבוע כי העבירה שעבר שונה מזו שבה הואשם. הצורך בקביעת העבירה שלגביה ישנן ראיות אשר לכאורה מבססות את מעשה העבירה שעשה הנאשם, נובע מכך שעל-פי סעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית, נקבעת על-פי תקופת המאסר המרבית הקבועה לאותה עבירה שלגביה ישנן ראיות לכאורה כאמור.

עובדות כתב האישום

2.על פי המתואר בעובדות בכתב האישום, ביום 5.7.2020 סמוך לשעה 23:00 שהה המתלונן, יליד 1990, בבית המדרש שבבית הכנסת 'xxx' ברח' xxx בירושלים (להלן – בית הכנסת) ולמד מעיון בספר. באותה עת הגיע הנאשם לבית הכנסת ולקח את הספר מהמתלונן. המתלונן הבהיר לנאשם, כי הוא לומד מהספר. בתגובה לכך, כעס הנאשם והחל להשליך חפצים אל מחוץ לבית הכנסת, אך המתלונן הרגיע את הנאשם, שעזב את המקום.

3.לאחר האירוע המתואר לעיל, גמלה בליבו של הנאשם החלטה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. לפיכך למחרת, ביום 6.7.2020 סמוך לשעה 05:00, חזר הנאשם אל בית הכנסת בעודו נושא סכין שאורך הלהב שלה כ-16 ס"מ (להלן – הסכין). אותה עת, המתלונן התפלל בבית הכנסת, בעודו עומד סמוך לסטנדר (דוכן בעל שיפוע בחלקו העליון, המשמש להנחת ספר). הנאשם לקח שתי כוסות, מילא בהן מים רותחים מתוך מיחם המצוי דרך קבע בחצר בית הכנסת, ניגש אל המתלונן ושפך את המים הרותחים על פניו של המתלונן, על החזה שלו ועל בטנו וזאת במטרה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה.

4.בשל התקיפה המתוארת וכדי להגן על עצמו, לקח המתלונן את הסטנדר, הכה באמצעותו את הנאשם שנפצע קלות בראשו ונפל על הרצפה. בתגובה לכך, אף הנאשם הפיל את המתלונן על הרצפה והוציא את הסכין. המתלונן, שראה את הנאשם אוחז את הסכין בידו, החל לבעוט בנאשם כדי למנוע מהנאשם לדקור אותו. למרות זאת, הנאשם דקר את המתלונן באמצעות הסכין, דקירה אחת מעל לברך ימין של המתלונן. לאחר מכן נמלט הנאשם מהמקום.

5.כתוצאה מהמעשים המתוארים של הנאשם, נגרמו למתלונן כוויות בדרגה 2 בפנים, בחזה ובבטן ב-3% משטח גופו, אשר כוסו בשלפוחיות ובסימני אדמימות. המתלונן נזקק לטיפול רפואי בבית החולים, אשר כלל חבישה, טיפול במשחות ומשככי כאבים. בהתאם להוראות הרופאים, על המתלונן להימנע מחשיפת אזורי הכוויה לשמש במשך כשנה ולהמשיך בטיפול באמצעות חומרים שונים. למתלונן נגרם גם חתך ברגל ימין.

6.מיד לאחר האירוע המתואר, אדם הגר בבית הכנסת ששמע את אשר אירע, נעל את דלת בית הכנסת ואת שאר הכניסות למתחם ודיווח למשטרה. סמוך לאחר מכן, חזר הנאשם, אשר למרות נעילת החלונות והדלתות, ניסה להיכנס לבית הכנסת. הנאשם טיפס מעל הגדר, נכנס אל מתחם בית הכנסת, שבר את חלון הדלת האחורית, הרס ארגזי ירקות, הרס תפילין שהיו במקום ושפך קפה בעודו צועק "אני לא צריך את היהדות, אני פגאני" וכן "למה אתה לא פותח, אני רק רוצה סיגריה בוא תפתח לי" והמשיך בכך עד הגעת השוטרים למקום.

7.על-פי הנטען בכתב האישום, במעשיו המתוארים גרם הנאשם למתלונן לחבלה חמורה שלא כדין ועשה כן בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה באמצעות נשק מסוכן ופוגעני אחר (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בחוק). כן החזיק הנאשם סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו שלא למטרה כשרה (סעיף 186(א) בחוק), והרס נכס דתי ופגע בו במזיד שלא כדין (סעיף 453(ב)(2) בחוק).