י.ש ואח׳ נ׳ י.ב.

לפני תביעה לסעד הצהרתי בה מבוקש להורות, כי התובעות זכאיות לרישום דירה אחת על שמן מכלל הזכויות שינבעו מפרויקט "פינוי בינוי" באשר לחנות שברחוב ***, הידועה כגוש ***, חלקה **, תת חלקה ** (להלן: "החנות" או "הנכס").

רקע עובדתי ודיוני

1. התובעות הן אחיות, בנותיו של המנוח *** ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו בשנת 2003.

    

2. הנתבע הוא אחיהן למחצה של התובעות, בנו של המנוח מאשתו השנייה, גב' *** (להלן: "א" ). למנוח ול "א" בן נוסף - **** (להלן: "ע").

    

3. המנוח היה סוחר במקצועו, בעלים של מספר נכסים וזכויות, לרבות החנות הנזכרת.

   בשנת 1998 העביר המנוח את החנות לבעלות הנתבע במתנה. לטענת התובעות, בין האב המנוח לבנו הנתבע הייתה הסכמה והבטחה, כי מקום בו החנות תיהרס ויבנה בין היתר תחתיה מבנה רב קומות, תועבר דירה אחת על שם התובעות (ס' 7 לכתב התביעה).

    

4. נטען כי הסכמת המנוח והנתבע וההבטחה, כאמור, לטובת התובעות קיבלו ביטוי בסעיפים 4, 5 לצוואת המנוח מיום ***. (להלן: "צוואת המנוח").

    

   בסעיף 4 לצוואה קבע המנוח:

   "4. בכפוף לקבוע בסעיף 5 להלן בצוואתי, הנני מצווה בנוסף לשני בניי, בחלקים שווים.... את כל רכושי, בין רכוש ניידי ונכסי דלא ניידי, כל כספים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, וכן כל הזכויות שיש ו/או שיהיו לי מכל מין וסוג שהוא בין בארץ ובין בחו"ל.

    

   בסעיף 5 לצוואה קבע המנוח:

   "5. באשר לחנות שברח' **** והרשומה בלשכת רישום המקרקעין כגוש: *** חלקה: *** תת חלקה: **, הנני מורה כדלקמן:

   א. החנות הועברה עוד בחיי ללא תמורה לבני *** (הנתבע) תוך הבטחה שבאם יהרסו את החנות ויבנו במקומה מבנה רב קומות תועבר דירה אחת, ובניכוי כל ההוצאות שיהיו ל *** בגין הבנייה, ע"ש שתי בנותיי *** ו- *** (התובעות)  ובכפוף לקבוע בסעיף ג' להלן.

   הנני מורה ומצווה לשני בניי ... את כל הזכויות הנוספות ככל שיהיו

   דירות/ חנויות נוספות באם אלה יבנו ובכפוף לסעיף ג' להלן.

    

   ב. בכפוף לקבוע בסעיף ג' להלן, הנני מורה כי באם תוך 24 חודש לאחר מותי או לאחר מות רעייתי על פי המועד המאוחר מבין השניים לא יתחילו בבניה מכל סיבה שהיא יהיה ***(הנתבע) רשאי לממש את החנות והאמור בסעיף א' בטל.

    

   ג. הנני מורה ומצווה כי כל עוד רעייתי תהא בחיים, תושכר החנות וכן כל נכס נוסף   או אחר שיבנה במקום ו/או על החנות ודמי השכירות בקיזוז הוצאות ככל ויהיו בקשר לנכסים אלה, יועברו לידי רעייתי. כל עוד רעייתי בחיים היורשים לא יהיו רשאים, ללא הסכמת רעייתי למכור את הנכסים המפורטים בסעיף זה ו/או לעשות כל פעולה שיהיה בה כדי לפגוע בזכות זו של רעייתי".

    

5. ביום 27.10.03 ניתן צו לקיום צוואת המנוח על ידי הרשם לענייני ירושה בתל אביב- יפו. (צורף לתגובת התובעות מיום 3.7.18).

    

6. עובר להגשת התביעה התברר לתובעות, כי חברת "****" מקדמת פרויקט "פינוי בינוי" על שטחה של החנות ועל כן, פנו לנתבע בדרישה לרישום דירה אחת על שמן, אך הוא סירב.

   על פי טענת הנתבע הנתמכת באישור החברה היזמית (הוגש לתיק ביום 21.9.20), במסגרת הסכם "פינוי בינוי" הוא יהא זכאי לקבל בעתיד בתמורה לזכויותיו הרשומות בחנות, דירת מגורים בשטח של 90 מ"ר וחנות בשטח של 87.5 מ"ר (להלן: "הסכם/פרויקט פינוי בינוי").

    

7. בבחינת הרקע הדיוני יש לציין, כי התביעה הוגשה תחילה לביהמ"ש לענייני משפחה במחוז ת"א והוכתרה כתביעה לפי: "חוק הירושה, התשכ"ה -1965, אכיפת הסכם, הצהרתי וצו עשה".

    

8. בהחלטתו מיום 11.07.18 קבע ביהמ"ש (כב' הש' סיגלית אופק), כי התביעה עוסקת בהסכם ובאכיפת הסכם ועל כן הסמכות המקומית נקבעת לפי מקום מגורי התובעות ונתונה לביהמ"ש בבאר שבע. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה, תוך שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי (כב' הש' שאול שוחט), כי התביעה אכן עוסקת בהסכם ואכיפת הסכם כאשר עילת תביעה נוספת העולה מתוך התביעה, מעבר לעילה החוזית של אכיפת חוזה לטובת צד ג' שלטענת התובעות נכרת בחיי אביהן המנוח עם הנתבע, היא לאכיפת חיוב בצוואה ואולם אף עילה זו נכנסת בגדר "סכסוך בקשר לירושה" ולא תביעה לפי חוק הירושה ועל כן, יש לנהוג לפי כללי הסמכות הרגילים ובעניינו מקום מגורי התובעות (ר' רמ"ש 42956-07-18).

    

9. הצדדים הופנו על פי הסכמתם להליך גישור אשר לא נשא פרי.

    

10. צורף תצהיר מטעם האח ע', במסגרתו הביע תמיכה בעמדת הנתבע וציין כי אין לו עניין בהליך המשפטי ואינו רוצה להצטרף כצד להליך.

     

11. התקיימו שני דיונים לשמיעת ראיות במסגרתם העידו בעלי הדין וכן, עד תביעה מר *** ועדי הגנה האח ואם הנתבע הגב' א'.

     

    משהוגשו סיכומי הצדדים לרבות סיכומי תשובה, יש להידרש למתן הכרעה.

     

    טענות התובעות בתמצית

12. אין ברישום החנות על שם הנתבע כדי לאיין ההסכמה וההבטחה שנכרתה עם המנוח ואשר מוצאת ביטויה המפורש בצוואה.

     

13. העברת החנות ע"ש הנתבע היתה לאור המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע המנוח והרצון להימנע מהטלת עיקול על החנות.

     

14. המנוח הבטיח כל העת לתובעות, כי יפצה אותן לאחר שבית המגורים בשכונת ****, המצוין בסע' 2 לצוואה, היה שייך במחציתו לתובעות מכח ירושת אמן והן ויתרו לבקשת המנוח על חלקן לטובתו ומתוך כבוד לו. עתה הנהנת הבלעדית בו הינה רעייתו השנייה הגב' א'.

15. עד לפטירתו בשנת 2003, נהג המנוח מנהג בעלים בחנות ועסק בקידום פרויקט פינוי בינוי. המנוח עירב ועדכן את התובעות בהתפתחות הפרויקט, החל משנות ה- 90 המוקדמות. אף הן היו מעורבות בפרויקט, מתוך ציפייה ברורה למימוש זכותן לרישום דירה אחת על שמן ואף קיבלו בשנת 2008 הצעת שכ"ט מאדריכלית לצורך הכנת תכניות לקידום הפרויקט.

     

16. הנתבע כפר בזכותן של התובעות במכתב מיום 5.9.17. תשובתו מהווה הפרה בוטה של רצון המנוח, הוראות הצוואה ככלל והתנאי הקבוע בסע' 5א' בפרט. גם אם לשיטתו של הנתבע, אין מסמך המעגן את ההסכמה וההבטחה בינו ובין המנוח, עדיין מדובר בזכות שרירה וקיימת שיש לאוכפה כיום. מדובר ב"צוואה בתנאים" מכח סע' 43 לחוק הירושה. הפרת הוראות הצוואה מסכלת את האינטרסים שהמנוח היה מעוניין שיתקיימו לאחר פטירתו.

     

17. ההסכמה וההבטחה בין המנוח לנתבע, עולה אף כדי הסכם ברור לטובת התובעות, בבחינת הסכם לטובת צד ג' מכח סע' 34 לחוק החוזים ו/או הסכם על תנאי על פי סע' 27 לחוק החוזים.

     

18. עוד ולטענת התובעות על רקע סירובו של הנתבע לקיים אחר הוראות הצוואה, מתקיימת "תניית הסילוקין", היא הסנקציה הקבועה בסע' 9 לצוואה, הבאה בגדרו של תנאי מפסיק במובן סע' 44 לחוק הירושה.

     

19. טענת הנתבע, כי אדם אינו יכול לצוות רכוש שאינו שייך לו דינה להידחות. הלכה היא, כי המצווה יכול להתנות את זכויות היורש בביצוע פעולות בנכסים של היורש עצמו, שאינם בגדר העיזבון, לרבות העברתם לאחר. בסע' 4 לצוואה, התנה המנוח וקבע, כי הנתבע יהא זכאי לחלקו כיורש בכפוף למילוי ההוראה בדבר מתן דירה אחת לתובעות. הנתבע התעלם מטענה זו בכתב הגנתו ומשכך מנוע מלטעון בעניין כיום. הנתבע התעלם מהדין החל גם בדיון הראשון והשני, ורק בדיון השלישי במענה לשאלה מפורשת של ביהמ"ש, הודה בדין החל. אף מטעמי מניעות, לא יכול הנתבע להתכחש לתנאים בצוואה. במקרה דנן, ניתן צו קיום צוואה עוד ב- 10/03 ללא כל סייג מטעם הנתבע והצוואה בוצעה.

     

20. טענת הנתבע, כי סע' 5 לצוואה הינו "משאלת לב" בלבד, אף דינה להידחות זאת לאור הלשון המפורשת של סעיפים 4,5 לצוואה. סע' 5 לצוואה כולל 3 תנאים בעניין החנות. הנתבע ועדיו מאשרים, לכל הפחות, התקיימות התנאים בסע' ב' ו- ג' וביצועם. לפיכך מנועים הם מלטעון כנגד סע' 5א' לצוואה.

     

21. עדויות הנתבע ועדיו הן עדויות סברה/פרשנות סובייקטיבית ויש לדחותן. הלכה היא, כי אין לייחס למוריש כוונה, אלא אם בוטאה על ידו במפורש. יש ליתן לכלל עדויות הנתבע משקל אפסי, בגין אינטרס אישי והיעדר מהימנות. מדובר בעדויות של האם ושני בניה, לגבי זכויות נטענות אשר האם מעוניינת שיגיעו לבניה. ע היה מעורב כל השנים בהשבחת החנות, יש לו אינטרס ברור בזכויות.

     

22. יש לדחות את טענת הנתבע לפיה המנוח לא ציפה שתתקבל רק דירה אחת מתוך השבחת הזכויות. המנוח התייחס לכך מפורשות בצוואה, עת קבע את סע' 5א', כי "ככל ויהיו" זכויות נוספות, הן יהיו לבניו.

     

23. הנתבע "ועדיו" מנסים להטיל דופי בתובעות, בקשר שלהן עם המנוח, תוך העלאת טענות מכפישות ופגיעה בכבודו של המנוח. טענות מופרכות שאינן רלוונטיות.

     

24. הנתבע נמנע מלהגיש תצהיר או לזמן לעדות את עורכת הצוואה, והדבר פועל לרעתו. התובעות טוענות לאכיפה על פי לשון הצוואה, בעוד הנתבע טוען לפרשנות מרחיקת לכת ההפוכה מלשון הצוואה ולכן הנטל עליו.

     

    טענות הנתבע בתמצית

25. הנתבע קיבל מהמנוח עוד בחייו את מלוא הזכויות (חכירה) בחנות. בשנת 1998 נחתמו תצהירים להעברת החנות. בשנת 1999 הושלמה העברת הזכויות לידי הנתבע והן נרשמו בפנקס רישום המקרקעין. עסקת המתנה נסתיימה במועד הרישום, ללא כל התניה מהמנוח ולראייה תצהירי העברת הנכס. צוואתו של המנוח נחתמה בשנת 2002, כ- 4 שנים לאחר סיום עסקת המתנה. האמור בסע' 5 בצוואה אינו ניתן ליישום, אדם אינו יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו.

     

26. לחילופין, מדובר בחוסר תום לב מובהק, בשימוש לרעה בהליכי משפט. לא הייתה כל הסכמה ו/או הבטחה ו/או התניה בין הנתבע והמנוח, זו טענה בעלמא, ללא כל תשתית ראייתית. המנוח מעולם לא רצה לחזור בו מהענקת המתנה לנתבע. האמור בסע' 5 לצוואה נודע לנתבע במועד גילוי הצוואה. העברת הזכויות לנתבע הושלמה, המנוח לא יכול היה לצוות את הנכס במסגרת עיזבונו.

     

27. רק לאחר שנת 1999, כשהזכויות שייכות לנתבע, ניסה המנוח לקדם עסקת קומבינציה, על דעת עצמו כדי להשביח את הנכס, וזאת ללא הצלחה. סע' 5 בצוואה נבע מ"משאלת לב" של המנוח, שביקש לדאוג לרווחת צאצאיו.

     

28. התובעות ויתרו על חלקן בירושת אמן כנגד קבלת כספים מהמנוח ומאשתו השנייה, בהם רכשו התובעות דירה ב **** וב **** ומגרשים חקלאיים שמומשו על ידן. אין כל בסיס לטענה, לפיה התובעות היו זכאיות ל"פיצוי" מהמנוח, הוכח בראיות שהן קיבלו נכסים רבים בחייו, יחסן המחפיר ממילא אינו מזכה אותן בדבר. על אף שהמנוח שכב על ערש דווי מעל לשנה עד פטירתו, התובעות לא טרחו לבקר, לסעוד, להתעניין בשלומו. פרסום הפרויקט גרם לתובעות "להתעורר" ולתבוע.

     

29. מעת קבלת מלוא הזכויות הנכס, היה הנתבע זה שניהל את הנכס. המנוח נפטר 5 שנים לפני קידום הפרויקט בשנת 2008 מול האדריכלית (שלא צלח) באמצעות הנתבע ואחיו. התובעות מעולם לא היו מעורבות בכל הליך כלשהו לעניין הנכס, לרבות קבלת כל הרשאה מהמנוח לעסוק בעניין.

     

30. התובעות מסתמכות על פסיקה לעניין הורשה בהתניה להבדיל מצוואה בה המוריש מצווה נכס שאינו שייך לו. התובעות מסתמכות על פסיקה בעניין זכויות דייר מוגן, הנתבע מחזיק בזכויות שהועברו אליו כמתנה ללא כל תנאי.

     

31. בית המשפט המחוזי קבע, כי התביעה אינה לפי חוק הירושה, אלא לאכיפת ההתחייבות הנטענת לקבלת דירה. התובעות לא ערערו על החלטה זו. המסגרת הנורמטיבית היא דיני המקרקעין, דיני החוזים ודיני המתנה ולא דיני ירושה. ניסיון התובעות לכלול בסיכומיהן סעד חלופי לאכיפת "תניית סילוקין" בצוואת המנוח (ס' 9 לצוואה), עולה כדי שינוי והרחבת חזית ללא הסכמה. יש לדחות על הסף ניסיון לבצע מקצה שיפורים.

     

32. אין לתובעות כל עילת תביעה. על פי חוק המקרקעין- התובעות לא הוכיחו התחייבות/הבטחה/הסכם מצד הנתבע, לא בכתב ולא בע"פ. הן מעולם לא ידעו ולא שמעו את הנתבע מבטיח למנוח דבר ביחס לחנות. במועד בו הצהירו התובעות על הסתלקותן מעיזבון הבית ב***, לא היה המנוח בעל זכויות חכירה בחנות, לא יכול היה להבטיח או להתחייב. בהתאם להוראת סע' 8 לחוק המקרקעין, קיימת דרישת כתב מהותית בעסקת מקרקעין. ניתן להקל בדרישת הכתב בהתקיים חריג ותנאים מצטברים, שלא מתקיימים בענייננו. לא הוכח, כי חל שינוי מצב בעקבות אותו "הסכם" או "התחייבות", שניתנה לכאורה ושלא הוכחה. משנת 1998 החנות בשליטתו המלאה של הנתבע, הוא המשכיר החתום והוא מי שניהל את ההליכים המשפטיים. לא הוכחה כל זיקה נמשכת של המנוח בחנות ומנהג בעלים לאחר העברתה במתנה. תחושת ההגינות והצדק מחייבת להיצמד לדרישת הכתב, שאחרת יאלץ הנתבע לתת את דירתו היחידה שהתקבלה ממימוש זכויותיו בחנות - לתובעות. התובעות לא הוכיחו שקיבלו זכות בתמורה בדירה והעסקה לטובתן הסתיימה ברישום, זכות הנתבע עדיפה באופן מוחלט.

33. על פי חוק החוזים - לא היתה הצעה, גמירות דעת, מסוימות וקיבול, אף לא קיבול בהתנהגות. בעדותו של מר *** הובהר, כי המנוח נכח בפגישות בקשר עם הפרויקט וקידומו בין השנים 1988 - 1993. מעולם לא הוצגה התחייבות בכתב ובהעדרה אין הסכם.

    אף טענת התובעות כי זכאיות לדירה מכח תנאי שנכלל בהסכם המתנה שבין המנוח לנתבע דינה להידחות שכן תצהירי המתנה לא כוללים כל תנאי כאמור, גם בנסח הטאבו לא מופיע כל תנאי או בכל מסמך אחר ויש להניח כי אם היה תנאי בצד המתנה הדבר היה מקבל ביטוי בכתב.

     

34. לא ניתן ליישם את סע' 5 לצוואה. אין לראות בסע' 4,5 לצוואה כ"תנאי דוחה". אין כל תוקף להוראת סע' 5, התלויה ברצונו הטוב של הנתבע לעשיית פעולה ברכושו. סע' 5 לצוואה הינו במישור היחסים שבין הנתבע לאביו ואינו נוגע כלל לתובעות, בוודאי שאינו מהווה התחייבות מצד הנתבע. המנוח התכוון להשאיר את הנושא לשיקול דעתו של הנתבע. העדויות לא נסתרו. התובעות לא ידעו על הצוואה בזמן אמת, המנוח לא התייעץ איתן, נודע להן בדיעבד לאחר מותו.

     

35. המנוח לא צפה אפשרות שתינתן רק דירה אחת חלף החנות. הנתבע לא היה מעלה על דעתו שהנתבע ייתן את הדירה היחידה שקיבל לתובעות.

     

36. התובעות מתנות על הצוואה ומשכך אינן זכאיות לדבר מכוחה לאור תניית הסילוקין שבסע' 9 לצוואה. ככל ויקבע כי הנתבע מפר את סע' 5 לצוואה, הוא יהיה רשאי להסתלק על פי דין מהצוואה, לטובת אחיו או אמו.

     

    דיון והכרעה

     

37. שתי עילות מרכזיות מונחות בבסיס התביעה שלפני:

     

    האחת - עניינה בהסכם ובאכיפת הסכם - עילה חוזית של אכיפת חוזה לטובת צד ג', או הסכם על תנאי.

     

    השנייה - עניינה באכיפת חיוב בצוואה מכח הוראות סעיפים 4 ו- 5 לצוואה ובהתאם לס' 43 לחוק הירושה.

     

    אדון בכל אחת מהעילות על פי סדרן.

     

     

    הסכם ואכיפת הסכם

38. סעיף 34 לחוק החוזים קובע כי:

    "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".

     

    בחוזה לטובת צד שלישי קיימת זכות למוטב לתבוע את מי שהתחייב בחוזה לקיים את החיוב. על מנת שיוכח כי מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, על המוטב להוכיח, כי הצדדים התכוונו להקנות לו זכות תביעה. נטל ההוכחה מוטל על המוטב. (ר' בע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' עמוס חורב, נשיא הטכניון, פ"ד לח(1) 640, 643 (1984) בספרה של פרופ' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה) עמוד 430 - 431).

     

39. על דרך הכלל הסכמה חוזית אפשר שתעשה בעל פה או בכל צורה אחרת בכפוף לאמור בס' 23 לחוק החוזים.

     

40. כאמור החנות רשומה על שם הנתבע מכח עסקת מתנה שהושלמה עוד בחיי המנוח. תצהירי העברה מיום 12.8.98 ונסח רישום המקרקעין מיום 22.3.17 (צורפו כנספח 1 לתביעה) מלמדים, שמלוא הזכויות בחנות הועברו מהמנוח לנתבע במתנה וללא תמורה. אין גם חולק, כי תצהירי העברה לא כללו שום תנאי כתוב בין הצד המעביר למקבל.

     

     

    ואמנם התובעות לא מפנות יהבן כנגד עצם רישום החנות על שם הנתבע על בסיס ובהתאם לאותו הסכם מתנה שנכרת. התובעות לא עתרו לביטול הסכם המתנה. אין חולק כי לפנינו מתנה שהושלמה.

     

41. לצורך מתן תשובה לשאלה אם לפנינו , כטענת התובעות, הסכם שחיוב או תנאי לטובתן בצידו, יש לבדוק מה היה רצון המנוח וכוונתו האמיתית בעת העברת החנות ואלו יילמדו מכלל הראיות כפי שהוצגו בדבר התנהלות המנוח עובר למתן המתנה ולאחריה.

     

42. ודוק, אין חולק וכך גם הובהר בחקירת התובעות, כי הן לא שמעו את הנתבע מעולם מבטיח למנוח דבר ביחס לחנות. (ר' עדות התובעת 1 פרוטוקול 20.10.20, עמ' 22, ש' 8 – 17 וכן עדות התובעת 2 עמ' 24, ש' 18 – 20, עמ' 25, ש' 23 – 24, עמ' 26, ש' 7 – 19).

    על פי עדות התובעת 1, היא כלל לא ידעה שהנתבע קיבל את החנות במתנה (עמ' 21, ש' 21 – 22).

     

43. אלא שעל קיומו של הסכם לטובתן מבקשות התובעות ללמוד ראש ובראשונה מהוראות סעיף 5 לצוואת המנוח שם בחר להבהיר, כי העברת החנות לנתבע הייתה כרוכה בתנאים ובכללם הבטחה והסכמה למתן דירה אחת לתובעות מתוך הזכויות שיצמחו מהחנות.

     

44. ס' 5 לצוואה מכיל 3 תנאים:

    ס' 5א לצוואה מכיל תנאי לפיו במידה והחנות תיהרס ובמקומה יתקבלו זכויות חלופיות אחרות, אזי מתוכן דירה אחת תועבר ע"ש התובעות, "וככל ויהיו" זכויות נוספות אזי יהיו שייכות לנתבע ואחיו.

     

    ס' 5ב לצוואה מכיל תנאי נוסף לפיו במידה ולא יתחיל הפרויקט בתוך 24 חודשים לאחר לכתה לעולמה של הגב' א (תבל"א), אזי "יהיה הנתבע רשאי לממש את החנות והאמור בסעיף א' בטל".

     

    ס' 5ג לצוואה מכיל תנאי נוסף, לפיו כל עוד הגב' א' בחיים, דמי השכירות עבור החנות ו/או "כל נכס נוסף או אחר שיבנה במקום ו/או על החנות" יועברו לידיה באופן בלעדי, כאשר ללא הסכמתה לא תתבצע כל דיספוזיציה בנכס עד 120 שנים.

     

45. מתוך עדויות הנתבע ועדיו נמצאנו למדים, כי אלה אינם מכחישים הלכה ולמעשה התנהלות על פי ההתניות הקבועות בס' 5 ב' ג' לצוואה זאת שנים רבות קודם לעריכת הצוואה על ידי המנוח עובר לפטירתו ועד היום.

     

46. בפועל דמי השכירות המתקבלים מהשכרת החנות מועברים לידי הגב' א' לאורך כל השנים גם לאחר העברת החנות לנתבע. הנתבע ועדיו אף לא מכחישים קיומו של התנאי הנוסף הנוגע לאיסור דיספוזיציה עד אחרית ימים ושנים של הגב' א'.

     

    מתוך עדות הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 27.12.20, עמ' 76, ש' 4 - 10:

    ש:בסע' 24 לתצהיר שלך כתבת שהחנות משנת 1997 בשליטה המלאה שלך ואתה המשכיר?

    ת:נכון.

    ש:עכשיו אנחנו מבינים כי למרות מה שאתה כותב את השכירות עברה לאמא ומי שטיפל בשכירויות זה בכלל אחיך נכון?

    ת:אני חוזר על הסכמי השכירות התבקשתי לחתום וחתמתי. את השיקים נתתי לאמא. אחי הביא לי את החוזים ואני חתמתי.

     

    וכן בש' 18-19:

    ש:מתי הוא (המנוח ) הפסיק לקבל את דמי השכירות?

    ת:זה תמיד היה הולך לאמא. תמיד הלך לחשבון של אמא.

     

    עדות ע עמ' 66 ש' 23 -67, ש' 3:

    ש:אתה אומר שהחנות עברה בלי תנאי וללא התחייבות נכון?

    ת:כן, היה תנאי אחד כך אני חושב לא זוכר את הצוואה, אין לי את הצוואה מול העיניים. התקבולים מהחנות הדמי שכירות יועברו במלואם לאמא כל עוד היא חיה והמשמעות היא שגם *** (נתבע) לא יכול למכור אותה כל עוד היא חיה ..."

    וכן-

    ש:אלה הם התנאים שאתה זוכר על החנות כאשר היא עברה ל***(נתבע)?

    ת:כן . ומהצוואה. (עמ' 67, ש' 7 – 8).

     

    האמור אף קיבל ביטוי בהסכם שכירות מיום 19.12.12 (חוזה שכירות בלתי מוגנת של החנות לשנים 2013-2017 + 4 שנים אופציה - נספח 7 לתצהיר הנתבע) שם מוצהר מפורשות כי "..מקבלת ההכנסה בפועל על פי צו ירושה הנה הגב' *** (א)...".

     

    (ר' גם עדות א, פרוטוקול הדיון מיום 27.12.20, עמ' 55 ש' 8 – 17; עדות האח ע' עמ' 70 ש' 14 – 17, עדות הנתבע עמ' 74 ש' 5 – 6, עמ' 75 ש' 18 – 19, עמ' 76 ש' 9, ש' 18 - 19).

     

    48. די באמור כדי ללמד שאין כל ממש בטענתו היסודית של הנתבע המבקשת להכחיש באופן גורף כל סיכום או הבטחה בינו ובין המנוח אגב העברת החנות על שמו.

         

    49. בהינתן האמור, מוקשה בעיניי עד מאוד ניסיון הנתבע להחריג ס' 5א' דווקא, בטענה כי סעיף זה בשונה מיתר סעיפי המשנה הוא בבחינת "משאלת לב בלבד" ובפרט כאשר נהיר, כי הוראת ס' 5 א' לצוואה נוגדת אינטרס כלכלי של הנתבע.

         

    50. מכלול המידע אשר הונח לפניי מלמדני כי אין זה מקרי שהאמור בס' 5 לצוואה מבוצע על ידי הנתבע מאז העברת החנות על שמו וכי יש ממש בטענה כי ס' 5 לצוואה בכללותו, משקף את אותו חוזה בעל פה שנכרת בין המנוח לנתבע בעת העברת החנות על שם הנתבע.

        מסקנה זו כפי שיובהר נתמכת ומשתלבת בנסיבות חיצוניות כפי שהוכחו.

         

         

         

         

        זיקה של המנוח לחנות עד מותו - מנהג בעלים

    51. הוכח כי זיקתו של המנוח לחנות נמשכה גם לאחר שביצע העברת הזכויות בה לנתבע. לטענת התובעות, על אף העברת הזכויות בחנות על שם הנתבע, המנוח נהג מנהג בעלים ביחס לחנות. לטענת התובעת 2 בתצהיר עדותה הראשית, המנוח שיתף אותה בפרויקט בינוי המגדל לאחר הריסת החנות "עד בסמוך לפטירתו" והמשיך לפעול לטובת הפרויקט "עד לפטירתו בשנת ***" (סע' 16, 28, 29). עדותה זו לא נסתרה, נמסרה באופן ענייני והותירה רושם מהימן.

         

    52. מתצהירו של מר *** עולה, כי במהלך שנות ה- 90 החל ניסיון של בעלי החנויות באזור, לרבות המנוח, לקידום פרויקט להשבחת הזכויות וכי המנוח היה "מעורב מאוד בקידום הפרויקט" (סע' 2, 4 לתצהיר) ואף השתתף בפגישה אצל מהנדס העיר (סע' 5 לתצהיר) ובישיבות עם בעלי חנויות סמוכות במטרה לקדם את הפרויקט (סע' 6 לתצהיר).

        עוד עולה מתצהירו של מר ***, כי הוא הכיר את בניו של המנוח - הנתבע ואחיו ע' - רק לאחר פטירתו של המנוח "במהלך 10 השנים האחרונות שהפרויקט מקודם" (סע' 7 לתצהיר). האמור לא נסתר בחקירתו.

         

    53. הנתבע מודה בכתב הגנתו, כי "רק לאחר שנת 1999 כאשר הזכויות בנכס שייכות לנתבע" (הדגשה במקור), ניסה המנוח לקדם פרויקט להשבחת הנכס (סע' 18). גם בחקירתו הנתבע מודה, כי המנוח "הלך פעם אחת...תקרא לזה ניסיון לקדם עסקת קומבינציה." (עמ' 81, ש' 21 – 22). לטענת הנתבע עצמו, הוא ואחיו פעלו לקידום פרויקט להשבחת הנכס "רק בשנת 2008" (סע' 23).

         

    54. גם לטענת אשת המנוח, הגב' א', המנוח לא עירב אותה ואת ילדיו בתוכניות לקידום הפרויקט. ללמדנו, כי אף לשיטתה המנוח היה זה שפעל לקידום הפרויקט (סע' 23 לתצהירה).

         

    55. אף מעדות הבן ע' עולה כי אינו יכול לפסול אפשרות כי היה זה המנוח שפעל לקידום הפרויקט-

        ש:יכול להיות שהיו דברים שלא עדכן אותך?

        ת:יכול להיות. לא יודע. (עמ' 57 ש' 24 – עמ' 58 ש'1).

         

    56. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו, האם ניסיונות המנוח לקדם את השבחת הנכס נמשכו גם לאחר שהעביר את החנות על שמו, ענה הנתבע, כי: "אולי זו הסיבה שהוא כתב את סע' 5 בצוואה. לא יודע. הוא חשב שהוא יצליח." (עמ' 81 ש' 23 – עמ' 82 ש' 1).

         

    57. מן העדויות עולה, כי המנוח היה זה שפעל לקדם את השבחת החנות, גם לאחר העברתה לבעלות הנתבע, בבחינת מנהג בעלים.

         

    58. על זיקתו הנמשכת של המנוח לחנות עד פטירתו ניתן אף ללמוד מתוך ראיות הנתבע עצמו, שכן כלל הראיות שצירף (הסכמי שכירות, הודעות לתשלום דמי חכירה ועוד) נכונים כולם רק למועד שלאחר פטירת המנוח מבלי שניתן הסבר ענייני לשאלה מדוע אין ברשות הנתבע מסמכים רלוונטיים הקודמים לפטירתו (עמ' 76, ש' 13 – 15).

         

    59. בנוסף ועל פי הסכמי השכירות שצורפו עולה כי על פי רוב, הבן ע' הוא אשר מופיע כצד להסכם השכירות והוא חתום על ההסכמים. על פי עדותו הוא אף היה אחראי על הזמנת אנשי מקצוע, בעת הצורך -"...אני דואג לגבייה, תקלות ככל שיש. כל בעיה שיש לדייר הוא פונה אליי. זה עובד ככה שנים." (עמ' 70, ש' 11 - 12).

         

    60. יוצא, אפוא, כי מעבר לזיקתו הנמשכת של המנוח לחנות, ועל אף שמלוא הזכויות בחנות הועברו על שם הנתבע עוד בשנת 1998, בפועל, ובניגוד לטענת הנתבע, הוא לא נהג מנהג בעלים ביחס לחנות - הוא לא טיפל בהשכרת החנות, לא חתם על הסכמי השכירות ואף לא קיבל לידיו את דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנות.

         

        נסיבות העברת החנות

    61. עוד וברקע הדברים יש ליתן הדעת על נסיבות העברת החנות לנתבע באותו מועד. לטענת התובעות במועד הרלוונטי המנוח נקלע לקשיים כלכליים משמעותיים עד כי התעורר חשש ממשי שמא החנות תעוקל לטובת צד ג'. העברת החנות על שם הנתבע היתה כדי "להגן" על החנות, תוך שהיה בין המנוח והנתבע הסכם, כאמור.

         

    62. התובעת 2 העידה, כי המנוח "חשש מאוד שיעקלו לו רכוש" (פרוטוקול 20.10.20, עמ' 27, ש' 19 - 22). לטענתה, "...החנות היה הדבר האחרון שנשאר לו. בגלל משפטים שהיו לו בשנת 90' היה חייב למצוא פתרון מסוים איך להגן על החנות..." (עמ' 27, ש' 6 - 8).

         

        63.גם הגב' א' הודתה בקשיים הכלכליים שהיו למנוח ערב העברת החנות על שם הנתבע. (עמ' 45, ש' 11 – עמ' 46, ש' 7). וכן ציינה בתצהירה, כי על מנת למנוע את עיקול החנות, פדתה חסכונות שירשה מהוריה ושילמה לרשויות המס סך של 50,000 דולר (סע' 20 לתצהיר).

        ואולם עדותה של הגב' א' גם בנקודה זו לא הייתה אחידה. כשנשאלה "פחדתם שיהיו עיקולים על החנות?", ענתה תחילה: "לא זוכרת" (עמ' 46, ש' 10 -11). בהמשך, ציינה כי אכן פחדו שהחנות תעוקל ותימכר בגלל החובות (עמ' 46, ש' 15 - 19) ומשנשאלה: "מה המשמעות שהיו עיקולים וחובות על החנות?" ענתה: "שהיו יכולים לקחת אותה" (עמ' 47, ש' 4 - 5).

        בשאלת המניע בגינו העביר המנוח את החנות לבעלות הנתבע נמנעה תחילה מלהשיב לעניין ופתרה עצמה במילים: "מה זה שייך. החנות עברה על שמו מה זה משנה למה." (עמ' 45, ש' 14 - 15). בהמשך חקירתה, שינתה תשובתה לשאלת המניע וטענה, כי זה היה רצונה כחלק מהאיזון בחלוקת הרכוש בין הנתבע ואחיו (עמ' 46, ש' 22 - 23, עמ' 47, ש' 1). לגבי הפער בין הגרסאות, טענה כי: "אני לא כתבתי כל דבר שחשבתי." (עמ' 47, ש' 3).

         

        64.מעדותו של הבן ע' עולה, כי על החנות רבצו עיקולים וכי המצב השפיע מאוד על המנוח ועל מצבו הרפואי.

        ש:מה היו הקשיים?

        ת:השותף של אבא עשה להורים תרגיל כלשהו שהכניס אותם לחובות מאוד קשים. הוא ברח עם כספים.

        ש:מתי זה היה?

        ת:לא יודע. כתוצאה מזה, הבעיות של התקפי לב היו כתוצאה מזה. היו צווי עיקול לבית והמטלטלין ב*** ובית המגורים ועל החנות הזו.

        ש:על החנות היו עיקולים?

        ת:רק זה כמעט הרג אותו. (עמ' 61, ש' 2 - 9).

         

        בהמשך חקירתו, הודה כי העברת החנות על שם הנתבע, היתה על מנת שלא "לאבד אותה" לרשויות המס בגין החובות, כדלקמן:

        "...ההגינות של אבא הייתה בו נעביר את החנות על שמו של ***(הנתבע) ואת השכירות לאמא. האלטרנטיבה האחרת הייתה לאבד את החנות ולמצוא דירה אחרת לנתבע. אם היו מעקלים את החנות הוא היה מאבד אותה לרשויות ועם ה-50 אלף דולר במקום להציל את החנות היו הולכים וקונים נכס אחר ל*** (נתבע)." (עמ' 66, ש' 15 – 19).

         

        65.גם הנתבע בעדותו לא מכחיש את הטענה, כי יתכן והחנות הועברה על שמו, על מנת שלא תעוקל לטובת צד ג. (עמ' 79, ש' 6 - 10).

         

        66.מכלל העדויות עולה, כי המנוח חשש מאוד, שהחנות תעוקל לטובת החובות שרבצו עליו, המצב השפיע עליו מאוד ואף פגע בבריאותו. המנוח, שלאורך כל השנים, האמין בפוטנציאל הטמון בהשבחת הנכס ופעל לקידום פרויקטים באזור, העביר את החנות לבעלות הנתבע כדי למנוע עיקולה לטובת צד ג.

         

        67.נסיבות אלה מבארות ואף תומכות בטענה לקיומם של תנאים אגב ביצוע העברת הבעלות בחנות על שם הנתבע.

        גרסת הנתבע ועדיו, כי העברת הבעלות בחנות על שמו היתה כחלק מאיזון הנכסים שבינו ובין האח ע, לא נטענה במסגרת כתב הגנה או תצהיר עדות ראשית, והועלתה לראשונה במסגרת חקירתם בבית המשפט.

         

        הבטחה לפיצוי הבנות בשל הסתלקותן מעיזבון אימן המנוחה

        68.נדבך נוסף נוגע לטענת התובעות, לפיה ההסכמה וההבטחה ליתן להן דירה אחת לא צמחו בחלל ריק שכן המנוח הבטיח להן כל העת כי יפצה אותן לאחר שהן ויתרו על חלקן בירושת אימן המנוחה ובכלל זאת על חלקן בבית המגורים בשכונת **** (המצוין בסע' 2 לצוואה) לטובת המנוח, לבקשתו ומתוך כבוד לו. לימים עבר חלקן של התובעות בבית האמור על שם הגב' א. בהמשך, העבירה הגב' א' את זכויותיה בבית על שם הבן ע', אשר מתגורר בבית זה עם משפחתו (עמ' 40 ש' 13 - עמ' 41 ש' 5).

         

        69. הנתבע לא מכחיש דבר הויתור מצד התובעות אלא שלדידו הן קיבלו כספים משמעותיים במהלך השנים, "סכומים העולים כדי עשרות אלפי דולרים", כפיצוי על חלקן בירושת אמן. לטענתו, המנוח העניק להן כספים ומתנות, אשר שימשו אותן, בין היתר, לרכישת נכסים להן ולמשפחותיהן.

             

        70. הנתבע לא הוכיח טענתו זו בכל ראיה פוזיטיבית. לא צורפה כל אסמכתה או ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד, כי אכן ניתנו לתובעות כספים בתמורה לויתור. הנתבע טען, כי "הוכח בראיות כי התובעות קיבלו נכסים רבים בחייו של האב", כאשר הוא סומך טענתו על עדותם של אמו ואחיו (עמ' 41 - 42 לסיכומי הנתבע).

             

        71. ברם , גם עדויות האח והאם הגב' א' לא נתמכו בכל ראיה .

            האח ע' העיד בחקירתו, באופן כללי ובלתי מבוסס כי התובעות קיבלו מהמנוח כספים ונכסים עבור ויתור על ירושת אימן (עמ' 61, ש' 15 - 24).

            כך גם עדותה של הגב' א', בדבר הפיצוי לכאורה שניתן לתובעות, לא נתמכה באסמכתאות. בחקירתה, טענה כי "פדינו את החלק של הבנות ונתנו להן הרבה כסף. אני מכרתי דירה של אבי המנוח ונתתי להן את הכסף" (עמ' 43, ש' 4 - 5), אך שנשאלה "מתי נתת להן את הכסף?", ענתה הגב' א, כי היא "לא זוכרת אבל נתתי את הכסף" (ש' 6 - 7). בהתייחסה לטענת התובעות, כי הן לא קיבלו כספים, ענתה "אז הן אומרות. עובדה שבכסף הזה הן קנו רכוש, דירות ומגרשים" (ש' 8 - 9).

            לא הוצג כל נימוק המבאר מדוע לא צרפה הגב' א' ראשית ראיה לתמיכה בטענותיה.

             

        72. אין די בעדויות עדי הנתבע כדי להוכיח העברת הכספים, כאמור, כל שכן כאשר מדובר ב"כספים משמעותיים" בסכומים "העולים כדי עשרות אלפי דולרים", בעוד מדובר בראיות המצויות בשליטת הגב' א' אותם יכלה לצרף בנקל ככל שיש ממש בטענתה.

             

        73. העדרן של ראיות פוזיטיביות כאמור מחזק טענת התובעות כי קיומו של הסכם לטובתן בין המנוח והנתבע נועד לפצות אותן בשל הסתלקותן מעיזבון אימן המנוחה.

             

        74. כמו כן עדותם של הנתבע ועדיו, בדבר סכומי הכסף שהועברו לכאורה לתובעות כנגד הוויתור על חלקת בדירת אמן המנוחה ב *** אינה מתיישבת עם הוראת המנוח בסע' 3 לצוואתו, כי תנאי לזכייתם של הנתבע ואחיו ע' בדירה זו שב ***, הוא תשלום של כל אחד מהם בסך 20,000 דולר לכל אחת מהתובעות.

             

            הודאת הנתבע ברצון המנוח להעניק לתובעות דירה

        75. זאת ועוד, הנתבע טען בתצהירו (ס' 32) כי הייתה זו משאלת ליבו של האב לפיה אם יקבל במקום החנות "מספר רב של דירות" אחת מהן תנתן כמחווה לתובעות שכן המנוח "...האמין כי קיימת היתכנות לעשיית עסקת קומבינציה על המקרקעין אשר תניב תמורה שתכלול דירות רבות..".

            הנתבע מוסיף בעדותו כי "אם היו 4 דירות יכולנו לתת משהו והבעיה לא הייתה..." (עמ' 82, ש' 21-22) ואף מעלה את האפשרות שסע' 5א' לצוואה נכתב, כחלק מניסיונות המנוח לקדם את הפרויקט ותקוותו, כי יצליח למקסם את הרווח בגין החנות (עמ' 81 ש' 23 – עמ' 82 ש' 1).

            לטענת הנתבע (סע' 35 לסיכומיו), רצון המנוח היה להותיר את העברת הדירה לתובעות לשיקול דעתו.

             

             

        76. גם ע' מאשר בעדותו שהייתה הבטחה של הנתבע למנוח אך לדידו כוונת המנוח הייתה להותיר קיום ההבטחה לשיקול דעתו של הנתבע :

            "...*** (הנתבע) יוכל להחליט לפי שיקול דעתו אם לתת דירה אחת מתוך מינימום 3 דירות, זה מה שהוא התכוון... ואני סבור שהוא רצה שבהנחה ש*** יקבל מינימום שלוש יחידות דיור פלוס חנות על פי איך שהבנות התנהגו הוא יחליט אם לתת להם או לא..." (עמ' 69, ש' 11 - 18).

             

        77. בסיכומיו טוען הנתבע, כי מאז שקיבל את החנות לידיו עשה פעולות כדי לקיים את "משאלת ליבו" של אביו ופעל כדי להגדיל את התמורות שיתקבלו ממימוש זכויותיו בחנות (סע' 34). ברי, כי הנתבע מודה ש"משאלת ליבו" של המנוח, כהגדרתו את האמור בסע' 5א' לצוואה, הייתה לנגד עיניו עוד קודם לפטירת המנוח וללא קשר להוראות הצוואה.

             

        78. גרסת הנתבע המבארת כי פעל כל השנים לקיים את רצון המנוח להעניק לתובעות דירה כמו גם כוונתו לקיים האמור אם רק היו מתקבלות מספר דירות, מהווה משום אינדיקציה נוספת כי הסכם בין המנוח לנתבע לטובת התובעות אמנם היה, שאם לא כן מדוע הנתבע ישקול אפשרות של מתן דירה מתוך רכושו לתובעות ולו כמחווה בעוד הוא מצוי בסכסוך ארוך ימים עמן ושורר בניהם נתק מוחלט.

             

        79. טענת הנתבע ואחיו כי המנוח הותיר קיום ההבטחה לשיקול דעתו של הנתבע, אינה אלא פרשנות אישית שלא מוצאת אחיזה בחומר הראיות ובכלל זאת בנוסחו של סע' 5א' לצוואה .

             

        80. על כל האמור יש להוסיף התרשמות בית המשפט ממידת מהימנות הצדדים כעולה מחקירתם. לעניין זה הצדדים טענו הדדית בקשר למשקל שיש ליתן לעדויות הצד האחר וזאת בשים לב כי לבד מעדותו של מר ***, שאר העדויות נמסרו על ידי מי שהוא בעל עניין אישי מובהק כלכלי ומשפחתי בתוצאות ההליך. אכן לצדדים ועדי הנתבע כל אחד מנקודת מבטו אינטרס כלכלי ישיר הנובע מתוצאות ההליך. ואולם, בעוד שהתרשמתי כי עדות התובעות נמסרה באופן קוהרנטי וישיר ככלל, תוך מתן מענה לגופם של דברים גם לשאלות שלא היו נוחות ולא בהכרח עלו בקנה אחד עם אינטרס היסודי שלהן ותוך שהותירו עלי רושם מהימן, נמצא כי עדות הנתבע ועדיו התאפיינה בשכחה חוזרת ונשנית, בהתחמקות ממתן תשובות ישירות ואף בסתירות ופרכות.

             

        81. מן המקובץ עולה אפוא, כי טענת ההגנה היסודית של הנתבע לפיה החנות הועברה לידיו ללא תנאי או חיוב כלשהו קרסה. צבר הנסיבות עובר ולאחר העברת החנות לנתבע תומכים בקיומו של הסכם לטובת התובעות אשר נכרך ונקשר בהעברת החנות.

             

        82. התחקות אחר כוונת הצדדים כפי שזו משתקפת מתוך נסיבותיו של המקרה והנלמדת ממכלול חומר הראיות והעדויות שנשמעו כפי שפורטו, מובילה למסקנה כי יש ממש בטענת התובעות כי הוראות ס' 5 לצוואה משקפות את ההסדר שסוכם בין הנתבע למנוח ומכך גם נלמדת זכות התובעות לדרוש קיומו של החיוב.

             

        83. טענת הנתבע, כי ההסכם " נעדר גמירות דעת, מסוימות וקיבול, אף לא קיבול בהתנהגות" דינה להידחות שעה שהנתבע מודה כי פעל לקידום "משאלת ליבו" של המנוח עוד בטרם פטירתו ונוכח קיומה של צוואה המשקפת את רצון המנוח והתואמת מהותית את התנהלות הנתבע לאורך השנים.

             

        84. דומה כי הסיבה בעטיה מבקש היום הנתבע להחריג הוראת ס' 5א בצוואה ולראות בה משום "משאלת לב" בלבד נובעת מהעובדה כי הוא עתיד לקבל דירה אחת בלבד ולא מספר דירות.

            הנתבע מודה בכך בסע' 36 לסיכומיו - "...מציאות זאת (קבלת מספר דירות תמורת החנות-א.ש.ד)

             למרבה הצער אינה קיימת כלל". על כן, ממשיך הנתבע וטוען, כי הוא "אינו יכול לקיים את משאלת הלב של אביו".

            אלא שאין לטענה זו, הכרוכה אחר מספר הדירות שיתקבלו, כל אחיזה בהסכם המשתקף כאמור מתוך לשון הצוואה ולא שוכנעתי שאלה הם פני הדברים.

             

        85. למעשה הנתבע ואחיו הודו שהיה הסכם בעל פה עם המנוח אך לא נתנו טעם מבורר מדוע יש לקבוע כי כי ההסכם היה רק ביחס לאמם הגב' א'.

            במצב דברים זה בו הוכח קיומו של הסכם בעל פה לטובת צד ג' ששוקף על ידי המנוח שהיה צד להסכם, במסגרת הצוואה, עובר הנטל המשני להוכיח שתוכן ההסכם בעל פה שונה מזה ששוקף בצוואה לכתפי הנתבע. נטל שהנתבע לא צלח להרים.

             

        86. זאת ועוד, העובדה שהנתבע ואחיו מודים שהיה הסכם בעל פה ביחס למקרקעין במסגרתו הוסכם כי הגב' א' תקבל את השכירות, גם שומטת את הקרקע תחת הטענה שיש לבחון האמור רק בראי הרישום הפורמלי.

             

        87. לא נסתרה מעיני טענת הנתבע באשר לדרישת הכתב בעסקת מקרקעין, בהתאם להוראת סע' 8 לחוק המקרקעין.

            במשך השנים רוככה דרישת הכתב, אם כי הלכה זו אינה מגובשת ולא ברור מהו המינימום ההכרחי כדי לענות על דרישה זו ואולם מגמת הפסיקה ברורה - גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה ולכן יש להקל עם התובעים אכיפת התחייבות במקרקעין. (ר' ע"א 986/93 קלמר נ' מ' גיא ואח' (נבו, 12.6.96).

            לפי הגישה "החיצונית" בפסק הדין הנזכר, יש להיזקק לעקרונות משפטיים המצויים מחוץ לגדרו של סע' 8 לחוק המקרקעין - הוא עיקרון תום הלב המעוגן בסע' 12 לחוק החוזים. לפי גישה זו, יש בכוחו של עקרון זה, במקרים מסוימים מיוחדים ויוצאי דופן, לשלול את דרישת הכתב לשכלול התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. אין רשימה סגורה והמקרים משתנים על פי נסיבות החיים (שם, עמ' 197).

             

        88. במקרה שלפנינו שעה שהובהר והוכח כי רישום החנות על שם הנתבע נועד על פי תכליתו באותה העת ל"הציל" את החנות מעיקול לטובת החובות שרבצו לפתחו של המנוח, בעוד הנתבע היה למעשה שותף פעיל יחד עם המנוח במהלך זה (ודי להזכיר כי שנים לאחר מכן כלל לא נהג מנהג בעלים בנכס), הרי שאין הוא יכול להסתתר מאחורי דרישת הכתב לבדה כטענת הגנה תקפה, כל שכן במערכת היחסים שבין בני המשפחה כאשר אחיותיו התובעות לא היו חלק ממהלך זה ולא הוכח שידעו. המדובר בחוסר תם לב של ממש.

             

        89. הנתבע, כאמור, לא מכחיש את האפשרות, כי החנות הועברה על שמו על מנת שלא תעוקל, הנתבע מודה "במשאלת ליבו" של המנוח להעניק דירה לתובעות, הנתבע מודה כי פעל עוד קודם לפטירת המנוח לקיים את "משאלת ליבו", הנתבע מודה כי אם היו מתקבלות מספר דירות היה מעניק אחת מהן לתובעות.

             

        90. בראי מערכת היחסים המשפחתית, כאשר אין עוד חולק כי הנתבע אחיו ואמו פעלו במשך השנים על פי הוראות סעיפים 5 ב' ג' לצוואה, יש לראות בצוואת המנוח כראיה מהותית, המשקפת מהות ההסכם שבעל פה אשר נכרת בין המנוח לנתבע במסגרתו סוכם, ביו היתר, להעניק לתובעות דירה. יש אף לדידי לראות בביצוע החלקי של ההסכם וההסתמכות הנגזרת ממנו כטעם ראוי לאכיפת החוזה כולו המשתקף מתוך לשון הצוואה.

             

        91. טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה התחייבות המנוח כלפי התובעות הנה בבחינת "עסקאות נוגדות" על פי סע' 9 לחוק המקרקעין אינה נהירה.

            סע' 9 לחוק המקרקעין דן במקרה בו אדם התחייב לעשות עסקה במקרקעין ובטרם זו הסתיימה ברישום, חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת. אין זה המקרה שלפנינו. התחייבות המנוח להעניק לתובעות דירה אינה במישור היחסים שבינו ובינן, אלא שבין המנוח לנתבע - לטובת התובעות. כך גם אין בה כדי לפגוע בהעברת החנות לבעלות הנתבע במתנה שהושלמה ברישום.

             

        92. לא זו אף זו, גם לו מסתכלים על הנסיבות בפריזמה של דיני המתנה, נמצא שמערכת העובדות מלמדת כי עסקינן במתנה בחיוב (להבדיל ממתנה על תנאי כטענת התובעות) המהווה למעשה חוזה ספציפי לטובת צד ג'.

             

        93. סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968(להלן:'חוק המתנה'), קובע כדלקמן:

            "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור – היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".

             

        94. על חוזה המתנה חלות שתי מערכות של הוראות חוק: ראשית, זו המיוחדת שנכללה בחוק המתנה, תשכ"ח-1968, ושנית, בהיעדר הסדר ספציפי בחוק המתנה, ההוראות הכלליות של דיני החוזים.

            לעניין הבנת מהותו המשפטית של התנאי הקבוע בס' 4 עלינו לפנות לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובעיקר לסעיף 27 הקובע:

             

            "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מפסיק)".

             

        95. סעיף 4 לחוק המתנה מכיר באפשרות של מתנה על תנאי ומתנה בחיוב. במתנה על תנאי, משהפר מקבל המתנה את התנאי שנקבע בהסכם המתנה, עומדת לנותן המתנה הזכות לביטול עסקת המתנה והשבת המתנה בחזרה לידיו ואילו במתנה שבצידה חיוב לא יכול נותן המתנה לבטל את המתנה ולזכות בהשבתה ובמקרה כזה עומדת לנותן המתנה או למי שהחיוב הוא לזכותו, הזכות לקבלת תרופות מכוח חוק החוזים. הזכות לדרוש את מילוי החיוב מסורה הן לנותן המתנה והן לצד ג' שהחיוב הוא לזכותו.

             

        96. תוקף המתנה במקרה שלפנינו אינו מוטל בספק ואינו תלוי ועומד. נהפוך הוא: חיובו של הנתבע קם כתוצאה מתוקף המתנה. לאחר שהנתבע זכה במתנה, הוא חייב מבחינה משפטית לקיים את החיוב.

             

        97. אכן תצהירי המתנה שותקים בקשר לקיומו של חיוב. אולם כבר הובהר לעיל כי ביסוד העברת החנות לנתבע עמד רצונו של המנוח להגן על רכושו, רכוש שעמד בסכנת עיקול. בהינתן הנסיבות כפי שפורטו לעיל, ניתן להניח כי המנוח ביקש לסייג בכל דרך עיסקת המתנה הפורמלית שמא לא תצלח והחנות, שהיתה מקור פרנסתו, תאבד מידיו, זאת לצד אמונתו של המנוח, כפי שהעידו כלל בעלי הדין והעדים, בפוטנציאל הטמון בהשבחת שטח החנות במסגרת פרויקט פינוי בינוי.

            העובדה, כי הנתבע ועדיו התנהלו בהתאם להתניות המפורטות בסע' 5 ב' ג' לצוואה שנים קודם לעריכתה, אף שלתניות אלה אין כל אזכור בתצהירי המתנה, אך מחזקים הנחה זו ויש במכלול הנסיבות כדי לתמוך במסקנה כי הסכם ובצידו חיוב אמנם היה.

             

        98. לאור המפורט דלעיל מצאתי לקבוע, כי בין המנוח לנתבע נכרת הסכם בעל פה ולפיו על אף העברת הזכויות בחנות במתנה על שם הנתבע, תועבר מלוא התמורה המתקבלת מהשכרת החנות – לידי הגב' א', לא תעשה כל דיספוזיציה בחנות עד אחרית ימיה ותוענק לתובעות בעלות בדירה שתתקבל מפרויקט פינוי בינוי בשטחה של החנות.

             

            מכאן יש לבחון גם את עילת התביעה הנוספת הנובעת מאכיפת חיוב בצוואה.

             

            אכיפת חיוב בצוואה

        99. כאמור, לטענת התובעות זכאותן נובעת גם מכוח חוק הירושה לקיום או אכיפת תנאי הצוואה המצוינים בס' 4, 5 לצוואה עת מדובר למעשה בצוואה בתנאים מכוח סעיף 43 לחוק הירושה, כאשר על פי הדין החל המנוח יכול היה להתנות את זכיית היורש בביצוע פעולות בנכסים של הנתבע עצמו שאינם בגדר העיזבון.

             

        100. לדידו של הנתבע דין טענה זו להידחות על הסף אך על יסוד קביעת בית המשפט המחוזי אשר דחה הבר"ע על החלטת כב' הש' אופק מיום 11.7.18 שקבעה כי התביעה אינה לפי חוק הירושה ומכאן אף נקבע כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה. המסגרת הנורמטיבית היא דיני המקרקעין דיני החוזים ודני המתנה ולא דיני הירושה (ס' 2 לסיכומים)

              

        101. אבהיר בפתח הדברים כי אין בידי לקבל טענה זו. פרשנות זו אינה עולה לדידי בקנה אחד עם לשון ההחלטה. בית המשפט המחוזי ציין מפורשות בהחלטתו, כי עילה נוספת העולה מתוך התביעה, בנוסף לעילה החוזית, היא לאכיפת חיוב בצוואה שלגישת התובעות מקנה להן את הסעד לו עתרו בתביעה (קבלת הדירה). אכן לצורך בחינת שאלת הסמכות המקומית נקבע כי תביעות לאכיפת חיובים שמוצאים ביטויים בצוואה שקוימה, נופלות לקטגוריה של תביעות שעילתן 'סכסוך בקשר לירושה' על פי סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995 ולא תביעות לפי 'חוק הירושה'. לא נקבע כי יש בכך לאיין ברור ובחינת העילה לאורו של סימן ג' לפרק השלישי לחוק הירושה הנושא כותרת "הוראות הצוואה" ובכלל זאת ס' 43 הנזכר.

              

        102. לגופו של עניין, הנתבע טוען יש לראות בהוראת ס' 5 א' כהוראה בטלה מאחר ואין מוריש יכול להוריש יותר ממה שיש לו.

             עוד נטען כי כאשר רצה המנוח לנסח "תנאי דוחה" בצוואה, ביחס לנכס שהיה בבעלותו באותה עת, הוא בחר בניסוח מפורש כפי העולה מסע' 3 לצוואה, כדלקמן:

             "הנני מורה ומצווה כי תנאי לזכייתם של בניי בדירת המגורים הנזכרת בסעיף 2 לצוואתי הינו כי כ"א אחד מהם ישלם לכל אחת מבנותיי...".

             לעומת זאת, סע' 4, 5 לצוואה, אינם מנוסחים על דרך "תנאי" -

             "4. בכפוף לקבוע בסעיף 5 להלן בצוואתי, הנני מצווה בנוסף שלני בניי, בחלקים שווים...את כל רכושי...

             5. באשר לחנות...הנני מורה כדלקמן:

             החנות הועברה עוד בחיי ללא תמורה לבני *** תוך הבטחה...". (ההדגשות אינם במקור- א.ש.ד)

              

        103. "עקרון יסוד הוא שאין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו. עם זאת יש ערך משפטי להוראת צוואה המחייבת אדם להעביר מרכושו של אותו אדם לצד שלישי, אם אותה צוואה מזכה אותו אדם בחלק מרכושו של המצווה. עיקרון היסוד הוא שאין אדם יכול ליטול על פי צוואה, אם איננו מוכן לציית להוראותיה בשלמותן..... הבסיס המקורי לכלל הבחירה הוא תנאי מכללא, המיוחס למצווה, לפיו נתן את רכושו לזוכה רק בתנאי שהזוכה מצידו יתן את נכסיו משל עצמו לצד שלישי....

             לפי סעיף 43 לחוק הירושה, רשאי המצווה לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי, ותנאי זה הוא תנאי דוחה. אם מתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, זוכים היורשים על פי דין, אלא אם קבעה הצוואה מי יירש אחריו.." (ר' מאמרו של פרופ' שיפמן "האם חלה תורת הבחירה (election) בדיני צוואות?", עיוני משפט י"ג (תשמ"ח-מ"ט) 93).

              

             יש שרצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, אשר רק בהתקיימו תקום זכיית היורש. ואכן על פי סעיף 43 (א) לחוק הירושה, "המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד". תנאי מותר זה הוא מסוג התנאים התולים את הזכייה עד לבואם... ויש בו כדי לשמש מכשיר בידי המוריש לשמור על אינטרסים שהוא מעוניין כי יתקיימו לאחר פטירתו.." (ר' ע"א 119/89 צ' טורנר נ' מ' טורנר ואח' וערעור שכנגד [1], בעמ' 81).

              

        104. מן האמור עולה, כי טענתו היסודית של הנתבע לפיה הוראת סעיף 5א' אינה ניתנת לאכיפה מהטעם כי "אין אדם אינו יכול לצוות על רכוש שאינו שלו" דינה להידחות.

             (לעניין זה אעיר כי טענת הנתבע בסיכומיו ממילא אינה תואמת דברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 25.2.19 אז לא חלק על האפשרות של מצווה להתנות תנאי בצוואתו לפיה יירש אדם רכוש ובתנאי כי אותו אדם ייתן מרכושו לע או יבצע פעולה כזו או אחרת (פרוטוקול 31.12.19, עמ' 11, ש' 12-13)).

              

        105. בהינתן האמור, יש לבחון אפוא האם על פי לשון הצוואה ונסיבות העניין יש לפרש האמור בסעיפים 4,5 שבה כמהווים תנאי דוחה לזכיית הנתבע בירושה.

              

        106. עקרונות פרשנות צוואה מגולמים בסעיף 54(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המחייב פרשנות לפי "אומד דעתו של המנוח כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות:

             "...משראה המוריש לנכון לצוות כיצד ולמי יחולק עיזבונו, כי אז חל העיקרון של כיבוד רצון המצווה, בתור - 'מדיניות משפטית ראויה שיש להגשימה. היא עוברת כחוט השני בדיני הירושה, היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות של חוק הירושה...' (ר' ע"א 245/85, בעמ' 785).

              

        107. בבואי לבחון טענות הצדדים בראי עקרונות פרשנות צוואה כאמור בסעיף 54(א) לחוק הירושה ונוכח כלל הנסיבות שלפניי, מצאתי לבכר עמדת התובעות.

              

        108. מקובלת עליי טענת התובעות, כי המילה "בכפוף" מבטאת כפשוטה משמעות ברורה של הצבת תנאי.

             אין בעובדה, שבסעיף 3 לצוואה בחר המנוח להשתמש במינוח אחר, כדי לאיין את הפרשנות הפשוטה הנגזרת מלשון הצוואה ומפרוש המילה "בכפוף".

             אין חולק כי בעת כתיבת הצוואה המנוח ידע כי החנות הועברה על שם הנתבע כאשר מציין כי ההעברה נעשתה במסגרת "הבטחה" תוך הצבת תנאי לביצוע אותה הבטחה ואין מדובר בשגגה שנפלה עם המנוח לפיה סבר כי מדובר ברכושו. במצב זה ברורה כוונת המצווה לקשור את הזוכה (הנתבע) למפורט בסעיף, שכן מתוך הכתוב מסתברת הכוונה ליצור תנאי מכללא.

             ס' 4 כפשוטו מקים תנאי ברור לפיו הנתבע הנו נהנה על פי הצוואה בכפוף לביצוע אותה הבטחה שנתן למנוח.

              

        109. טענת הנתבע המבקשת לייחס כוונה אחרת לציווי המנוח, מהווה למעשה טענה בעל-פה ופרשנות אישית כנגד לשון הצוואה.

              

        110. יש ליתן בכורה ללשון הצוואה הברורה. "...מקום שהנפטר אמר דברים מפורשים, יש, ככל שהדבר אפשרי, לשאוף לכך שדברים אלה יבוצעו" (ע"א 449/88 עופרי נ' פרלמן, פ"ד מה(1) 600, 607; וע"א 4377/04 הנ"ל).

              

             כל פרשנות נטענת כנגד לשון הצוואה יש לעשות במשנה זהירות כדי לא לפגוע ברצון המצווה וחלילה לא ליצור צוואה חדשה לפי אומד דעתו של הפרשן. (ר' פרופ' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה 1965 עמ' 462).

              

        111. פרשנות אישית זו של הנתבע המבקשת לראות בס' 5א' לבד "משום משאלת לב" או תנאי "שנכתב בהיסח דעת" אף אינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות כפי שהוצגו לפניי, בראשן העובדה כי הנתבע מקיים אחר הוראות סעיף 5 ב' ו- ג' לצוואה בעניין העברת דמי השכירות לאם ואיסור דיספוזציה בחנות מאז העברת החנות לידיו באופן העולה כדי מניעות מלטעון כנגד האמור בס' 5א דווקא, כך גם זיקת המנוח לחנות עד פטירתו, נסיבות העברת החנות לנתבע, ועד הנטען בקשר לפיצוי התובעות והכל כפי שפורט בהרחבה בפרק הראשון לעיל.

              

        112. לא היה גם בעדויות הנתבע ועדיו כדי לתמוך במסקנה כי האמור בס' 5א הינו בבחינת משאלת לב בלבד. נמצא כי עדויות הנתבע ועדיו כנגד התנאי המפורש בצוואה נשענות על סברות ופרשנות אישית להבדיל מידיעה אישית.

              

             את טענתו בדבר "משאלת לב" תומך הנתבע בנימוק כי האמור בס' 5א "לא הגיוני" (עמ' 73 ש' 10) תוך שמבהיר כי כלל לא ידע אודות קיומה של הצוואה ונחשף אליה רק לאחר מות המנוח (ע' 80, ש' 23) וכן לא פסל האפשרות כי ס' 5 נכתב על רקע נסיונות המנוח לקדם עסקת קומבינציה לצורך השבחת הזכויות בחנות - "..אולי זו הסיבה שהוא כתב את ס' 5 בצוואה.."(עמ' 82, ש' 1).

             כאשר נשאל אם יש לו הסבר לנוסח הצוואה טען כי "אני לא יודע מה הבנות עשו לו בראש" (עמ' 80, ש' 19), בעוד ידוע כי לא התעוררה כל התנגדות לקיום הצוואה בכל שלב.

             עדותו נמצאה לעיתים כמתחמקת ובלתי עניינית כשבחר להשיב: "..תשאל אותו (את המנוח א.ש.ד) הוא בקריית שאול" (עמ' 74 ש' 4 , עמ' 83 ש' 9).

              

             הגב' א' אף היא טענה לפרשנות של "משאלת לב" בתצהירה וכי המנוח הותיר עניין זה לשיקול הנתבע. בעדותה כלל לא זכרה איפה חתמה על תצהירה ולפני מי חתמה (עמ' 38, ש' 12 – 19). בהמשך עדותה וכנשתבקשה להסביר הצהרתה ענתה כי "אני לא פרשנית .." וכן אמרתי שאני לא מפרשת.." ולבסוף למעשה כי טענתה בעניין זה היא "פרשנות אישית שלי" (עמ' 53, ש' 17 – עמ' 54, ש' 7). מעדותה נלמד כי המנוח כלל לא עירב אותה בכל הקשור לפרויקט פינוי בנוי על המשתמע מכך. באותה נשימה איא כי כל השנים ולאחר פטירתו של המנוח פעלה בהתאם להוראות הצוואה (עמ' 44, ש' 23 – 24).

             חקירתה התאפיינה בבגידת זכרונה לעיתים קרובות ובאופן שהותיר רושם כי העדה מתחמקת מלענות תשובות ישירות. בעדותה התגלו סתירות ופרכות.

              

             גם עדות ע' התאפיינה בפרשנות סובייקטיבית ולא בידיעה אישית. העד הבהיר כי לא היה מעורב בעריכת הצוואה ולא יודע מה המנוח כתב (עמ' 68, ש' 1-3, 69 ש' 24 - עמ' 70 ש' 3). העד אף מסר כי "אני לא יודע להסביר למה אבא ניסח באופן שניסח"(עמ' 69, ש' 5) ומבהיר כי המנוח נהג לדייק מאוד בדבריו (עמ' 69, ש' 8 - 9).

              

        113. כך ובנוסף גם טענת הנתבע לפיה ביסוד ההוראה הנזכרת בס' 5 א' לצוואה עמדה צפייה של המנוח כי מתוך פרויקט פינוי בינוי תצמח זכות לקבלת מספר דירות ואולם עת עתידה להתקבל דירה אחת בלבד בנוסף לחנות הרי שאין לפרש לשון הצוואה ככזו המעניקה לתובעות את הדירה היחידה שעתידה להתקבל, מהווה משום פרשנות אישית שאינה עולה מתוך הלשון הפשוטה של הצוואה.

              

             כאמור ס' 5 א לצוואה קובע:

             "החנות הועברה עוד בחיי ללא תמורה לבני *** תוך הבטחה שבאם יהרסו את החנות ויבנו במקומה מבנה רב קומות תועבר דירה אחת, ובניכוי כל ההוצאות שיהיו ל*** בגין הבנייה, ע"ש שתי בנותיי *** ו *** ובכפוף לקבוע בסעיף ג' להלן.

              

             הנני מורה ומצווה לשני בניי *** ו- **** את כל הזכויות הנוספות ככל שיהיו לדירות/חנויות נוספות באם אלה יבנו ובכפוף לסעיף ג' להלן. (ההדגשה אינה במקור).

              

        114. לא מן הנמנע, כי המנוח סבר שיש והפרויקט יניב מספר נכסים ולא דירה אחת וחנות.

             ואולם גם בסוגיה זו אין לנו אלא להיצמד לפירוש הפשוט העולה מתוך קריאת הצוואה.

             בהינתן כי המנוח ביקש להנחיל לתובעות דירה אחת כתנאי לזכיית הנתבע ברכושו תוך שקבע את יתר הזכויות, "ככל שיהיו", לבניו הרי שאין בידי לצקת פרוש אחר על סמך טענת הנתבע.

              

        115. אם סבר הנתבע, כי יש לצקת כוונה אחרת ללשון הצוואה המשתקפת כפשוטה מתוך הביטויים "בכפוף ל-", "ככל שיהיו" ויתר ההוראות המפורטות, היה מצופה כי יזמן לעדות את העדים לצוואה/ עורך הצוואה. הימנעות זו פועלת בנסיבות שלפניי לחובת הנתבע.

              

        116. כמו כן קריאת הצוואה בראי כלל הנסיבות כמתואר לעיל מובילה למסקנה המסתברת כי האינטרס אותו ביקש המנוח לקיים לאחר פטירתו כרוך אחר מצבם הכלכלי של כל ילדיו. הנתבע עצמו גרס כי יכול וזו הייתה כוונתו של המנוח (עמ' 82, ש' 1). גם הגב' א' מאשרת בעדותה כי בצוואתו המנוח רצה לאזן בין הילדים שלו -

             ש. אז בצוואה בעצם מה **** רצה לעשות הוא רצה לאזן בין הילדים שלו?

             ת. כן. (עמ' 52 ש' 17 – 18).

             הדבר גם מוצא חיזוק בהוראת ס' 3 לצוואה עת ניתן ביטוי לאינטרס כלכלי של התובעות כאשר נקבע כי על הנתבע ואחיו ע' לשלם לכל אחת מהתובעות סך של 40,000 דולר כתנאי לזכייתם בדירה ב***. ואולם הנתבע לא משיג על הוראת ס' 3 לצוואה הנזכרת והדבר מחליש במידה רבה טענתו כי על רקע מערכת יחסים עכורה בין המנוח לתובעות לא ייתכן כי המנוח ביכר לדאוג לעניינן הכלכלי.

              

        117. הצדדים הרבו שלא לצורך במתן התייחסות באשר לטיב מערכת היחסים אשר שררה בין כל אחת מהתובעות לאב המנוח. לטענת הנתבע הייתה זו מערכת יחסים עגומה בה נטשו התובעות את האב שנים ארוכות ולא מצאו לנכון לחדש הקשר עמו גם כשהיה על ערש דווי. (לתמיכה בטענתו צירף הנתבע שני מכתבים ששלח המנוח לבנותיו בשנים 2001 - 2002 בהן מלין על התנהלותן, סע' 3 - 4 לתצהיר הנתבע). התובעות מנגד טענו כי טענות הנתבע בעניין טיב היחסים אינן אלא ניסיון הכפשה ופגיעה בזיכרון המנוח שכן לאור השנים נשמר קשר רצוף בין המנוח לבנות ובעיקר הבת יעל (לתמיכה בטענתן צירפו צבר מכתבים מתקופות שונות).

              

        118. יצוין כי הצוואה נערכה במועד המאוחר לכתיבת המכתבים שצירף הנתבע ואף עולה מתוך מכתבים שצירפו התובעות כי הקשר עם המנוח נמשך גם לאחר מועד עריכת הצוואה. כך ואחרת, בעת שניתן צו לקיום צוואת המנוח לא טען איש כי הצוואה אינה משקפת את רצונו החופשי.

             לא מן הנמנע כי דווקא בשל המורכבות הנגזרת מתוך המערכת היחסים המשפחתית בנסיבות שלפניי ביקש המנוח למצוא מזור ותיקון בדרך בה כתב צוואתו.

             ואולם איני נדרשת לקבוע כל ממצא פוזיטיבי בעניין זה והדברים מובאים למעלה מן הנדרש.

              

        119. זאת ועוד, הצוואה קוימה עוד בשנת 2003. הדעת נותנת כי מקום בו הנתבע סבר שהצוואה לא משקפת את רצון המנוח היה מעורר זאת בזמן אמת. הנתבע החריש שנים ארוכות ועל כן חזקה שלשון הצוואה משקפת את תוכן ההסכמות המשפחתיות כפי שהתובעות פרטו בגירסתן. עצם ההתנערות היום בחלוף כמעט 20 שנה מתוכן הצוואה מהווה חוסר תם לב דיוני, במשנה תוקף כאשר אין חולק כי הוא מקיים אחר יתר הורות הצוואה.

              

        120. לבסוף יש לציין כי בפועל הנתבע ואחיו הם אלה שזכו בחלק הארי מעזבון המנוח. הגם שלא הובהר כדבעי במסגרת ההליך היקף העיזבון הרי שנלמד כי בניגוד למצג שביקש הנתבע להציג בתצהירו כחסר נכסים, מלבד החנות, למעשה התברר שקיבל מאמו בשנת 2013 או בסמוך לכך דירה בשווי כמה מיליונים (עמ' 60, ש' 9 – 20). גם האח ע' קיבל מאימו בשנת 2017 מחצית זכויות בבית המגורים בשכונת *** (אותו נכס המוזכר בס' 2 לצוואה), תוך שהאם מצהירה כי בחרה לעשות כן בשל המחשבה כי אמנם התובעות יעמדו על זכויותיהן בצוואה ובלשונה "ידעתי שהן תעשנה בעיות ולכן ביקשתי שיעבירו את זה ישר לילדים" (עמ' 43, ש' 12 - 13).

             אין במתן הסעד המבוקש בתביעה כדי להותיר הנתבע חסר כל כפי שביקש לטעון.

              

        121. בשולי הדברים אציין כי בכל הקשור לטענות מי מהצדדים ביחס לתניית הסילוקין המנויה בסע' 9 לצוואה הקובעת - "באם איזה יורש מיורשיי יערער בכל הליך שהוא על תוקפה ונכונותה של צוואה זו הוא ינושל מעזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשיי" הרי שכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 24.10.18, תביעה לבחינת תניית הסילוקין ופרשנות הצוואה בהקשר זה, טרם הוגשה והיא מקדימה את זמנה ומכאן שאין מקום להידרש לטענה זו במסגרת פסק הדין.

              

             נכון הדבר גם באשר לטענות מי מהצדדים המבקשות לאשר או לשלול זכות הנתבע להסיר ידיו מרכוש המנוח ולהותיר הדירה לעצמו בהתאם ל"תורת הבחירה", שכן הדבר חורג מהמסגרת הדיונית המונחת לפני המשתקפת בכתב התביעה.

              

              

             סוף דבר

        122. מכל המקובץ לעיל התביעה מתקבלת.

              

        123. הנני מצהירה כי התובעות זכאיות לרישום דירה אחת על שמן מכלל הזכויות שינבעו "מפרויקט פינוי בינוי" באשר לחנות שברחוב ***, הידועה כגוש ***, חלקה ***, תת חלקה **, הן מכוח אכיפת הסכם והן מכוח אכיפת חיוב בצוואה.

              

        124. ככל הנדרש תוגש פסיקתא לחתימתי .

              

        125. נוכח תוצאת ההליך הנתבע יישא בהוצאות משפט לטובת התובעות בסך של 30,000 ₪.

              

             בכך מסתיים ברור ההליך שבכותרת.

             המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

              

              

              

             ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשפ"ב, 15 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

              

             אפרת שהם דליות ,שופטת