חובת אב לשאת במזונות ילדיו הקטינים לידי אמם כאשר משמורת הילדים משותפת

השופט צבי ויצמן

פתח דבר

חובת אב יהודי לשאת במזונות ילדיו הקטינים לידי אמם בעת ששני ההורים חולקים בניהם את זמני שהיית הקטינים בחלקים שווים.

לסוגיה זו אנו נדרשים בערעור שהגישה המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' סגן הנשיא כתוארו אז השופט יעקב כהן) מיום 11.12.13 (תמ"ש 16785-09-12), אשר מצא כי אין לחייב את האב לשאת במזונות הקטינים לידי אמם נוכח העובדה שמתקיימת בניהם חלוקת אחריות הורית שווה ואין פערים משמעותיים בין הכנסותיהם ויכולותיהם הכלכליות. 

בפסק דינו ביקש בית משפט קמא לאחוז בעקרונות של שיוויון וצדק חלוקתי ולהשוות באופן מוחלט בין חובות שני ההורים למזונות ילדיהם. לטענת המערערת בית המשפט בפסיקתו סטה שלא כדין מההלכה הקיימת ומהדין הנוהג ומכאן הערעור.

להלן נבחן האם פסיקת בית משפט קמא מתיישבת עם הדין הנוהג, רוצה לומר דינו האישי של המשיב – הוא הדין העברי, וככל שלא כך -האם הנסיבות בנדון מצדיקות סטיה מן הדין הנוהג?

קודם שנבוא לגופם של דברים ונבחן טענות הצדדים, נבקש להקדים דברים אשר יהוו רקע לדיון לו אנו נדרשים.

אקדמות מילין – הדין העברי בסוגיית מזונות הילדים – דין ארכאי או דין חי ונושם ?

"המשפט העברי הוא הנשמה הכללית של האומה הישראלית...המשפט העברי הוא אוצר חי ומפרה, אשר ירשנו מאבותינו... עלינו להגדיל מיום ליום את הכח החיוני, את הכח התרבותי אשר באוצר חיים זה..." (י.ל. הכהן, לשעה ולדור, מוסד הרב קוק , עמ' שצ"ח)

1.         לפני כ – 1800 שנה בעיר אושא, ששכנה בין קרית אתא לשפרעם של ימינו, תיקנו חכמי ההלכה היהודית תקנה מהפכנית, וזו לשון התלמוד במסכת כתובות  –

"אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מט עמוד ב)

אנו אומרים "תקנה מהפכנית" שכן תקנה זו, אשר קבעה את חבותו של אב לדאוג לילדיו עד גיל בגרות (12 לבנות ו – 13 לבנים),  ואשר תוקנה בתקופה שבין ימי מרד בר כוכבא (132-136 לספירה) לימיו של ר' יהודה בר חנינא בראשית תקופת האמוראים (אמצע המאה השלישית לספירה), לא זו בלבד ששינתה את ההלכה היהודית הנוהגת, שהרי קודם לה פסק רבי אלעזר בן עזריה שהיה בן דור יבנה שלאחר חורבן בית שני, כי אין על האב כל חיוב למזונות ילדיו הקטינים, ובלשון המשנה  –

" האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהן" (כתובות ד, ו, והובהר בגמרא כי הדברים מתייחסים לחיוב מזונות כפי בנים ובנות כאחד)

אלא שתקנה זו היוותה אף חידוש עולמי, שכן אותה עת לא נמצאה שיטת משפט שחייבה מי מההורים בחובה ישירה כלפי ילדיו. המשפט הרומי שנהג אותה עת, ואשר חל בעיקרו אף בתחומי ארץ ישראל, הדגיש את שלטון האב וכוחו (Patria Potestas). על פי הדין הרומי שלטון האב במשפחתו היה אבסלוטי וקיצוני, למעשה האב שלט על רכושו של הבן גם לאחר נישואיו של האחרון, האב לא חב מאומה לבנו אלא היה בעל זכויות כלפיו בלבד (  פר' ר. ירון, מחקרים במשפט רומי, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 3-12;  מ. ראבילו, על שלטון האב במשפט הרומי ובמשפט העברי, דיני ישראל, תשל"ד, 85-153; וכן ראה מאמרו החשוב של ד"ר ז. ורהפטיג, למקורות החובה למזונות ילדים, תחומין א, עמ' 255 בעמ' 262 המתייחס אף  לחוקי חמורבי בסוגיה זו וכן ראה מאמרו של יצחק קיסטר, זכויות הורים בילדיהם במשפט העברי, ניב המדרשיה, י"ג, תשל"ח- ט הדן בדין השבטי הערבי ובדין היווני אותה עת). עד כמה שהדבר ישמע מפתיע על עניין זה הייתה גאוותו של העם הרומי, כך מצינו בספר החוקים ליוסטינוס קיסר (בתרגום ד"ר ש. אייזנשטדט), ירושלים, תרפ"ט א, ט עמ' 2 –

"זכות שליטה שיש לנו בילדינו היא מיוחדת לאזרח הרומי, אין לאחרים שליטה בילדים כפי שיש לנו"...

2.         אין ספק, איפוא, כי בתקופה שאחר חורבן הבית ועד ימי הביניים המאוחרים, הדין העברי הציג גישה נאורה ומוסרית יותר מגישות משפטיות אחרות שנהגו בעולם.  מול הגישה העולמית הנוהגת, המדגישה את זכות ההורים בילדיהם, הציג הדין העברי גישה חדשנית לפיה  לאב אין כל זכות בילדיו וכי לילדים יש אישיות משפטית משלהם, נכסים משלהם, ואף יש להם זכויות אותן הם יכולים לתבוע מהוריהם, וכפי שראינו זכויות הקטינים הורחבו עד כדי זכות לקבל מאביהם את כלכלתם ופרנסתם עד גיל בגרות. וראוי שידע הקורא, חיוב האב – ואנו מדגישים - האב דווקא, במזונות ילדיו, הינו חידוש שהתקבל בתורת העמים אך ורק בעת המודרנית, כך באנגליה הוסדר חיוב האב במזונות ילדיו בראשית המאה ועשרים דווקא בחוק סוציאלי הקרוי – "חוק העניים" Poor Law Act, 1930, כאשר חוק זה היה  פיתוחו של Poor Relief Act  משנת 1601 שהנהיג לראשונה כפיה משפטית של האב לפרנס את ילדיו (ובדומה ראה בדין האמריקאי Parental Rrights and Duties Including Guardianship, U.N,N.Y, 1968,pp 54-61).