הגנות במקרה של קביעה בדבר פרסום לשון הרע בידיעה עיתונאית

1. תובענה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק), בה תובעים התובעים מהנתבעים פיצויים כספיים בסכום כולל של 600,000 ₪. בכתב התביעה עתרו התובעים גם לסעדים של צווים לפרסום התנצלויות ולהסרת הפרסומים, אך העתירה לסעדים נוספים אלה נזנחה בשלב הסיכומים.
2. עניינה של התובענה הוא בשני פרסומים בשתי כתבות שהופיעו בעיתון "הארץ" (להלן – העיתון). נושאם של הפרסומים הוא תלונה, אותה הגיש במשטרת ישראל מר [אלמוני. להלן – המתלונן] ביום 12.2.09.
3. לאחר שמיעת העדים שהעידו לפניי, בחינת הראיות הרבות שהוגשו על ידי הצדדים, כמו גם התייחסות לראיות שלא הוצגו במשפט ולטיעוני באי-כוחם המלומדים של שני הצדדים בסיכומיהם, קביעתי היא שבפרסומים הנ"ל יש משום "פרסום" של "לשון הרע", כמשמעותם של מונחים אלה בהוראות החוק. יחד עם זאת, קביעתי הנוספת היא שלנתבעים עומדת הגנת "אמת הפרסום", כמשמעותה בהוראות סעיף 14 לחוק. בנסיבות אלה, דין התובענה הוא לדחייה. יוטעם, כי הקביעות האמורות אינן מבוססות על הכרעות בשאלות של מהימנות גרידא, אלא שהן מיוסדות על מכלול נרחב של שיקולים עובדתיים ומשפטיים; והכל כמפורט להלן בפסק דין זה.

א.         רקע עובדתי כללי:

(1)        הנפשות הפועלות:

4. תובע 1 (להלן – התובע) כיהן כשופט בערכאות שונות עד לשנת 1993. בין השנים 1997-1993 כיהן התובע [במשרה בכירה בשירות הציבורי] ולאחר מכן יצא לגמלאות. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע "נמנה על קבוצה מצומצמת של שופטים לשעבר שהם בעלי מעמד של אישיות משפטית במדינת ישראל, ברמתו ובמעמדו" (שם, בסעיף 6).
5. תובעת 2 (להלן – התובעת) הינה רעייתו של התובע.
6. ד' הינה בתם של התובעים. ד' היא עורכת-דין במקצועה ואם לשתי בנות קטינות. המתלונן אף הוא עורך-דין ואב לשני ילדים קטינים, אשר שימש בתקופה הרלוואנטית לתובענה כקצין משטרה וכתובע משטרתי. בין ד' לבין המתלונן, ששניהם היו גרושים באותה העת, התקיימה מערכת יחסים זוגית בין חודש יולי 2008 לבין סוף חודש דצמבר 2008.

ביום 16.2.09 הגישה ד' תלונה נגד המתלונן במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שבה התלוננה על מעשי אלימות חמורים של המתלונן נגדה, לרבות באינוסה.

יצוין כבר עתה כי התלונה שהגיש המתלונן (כאמור, ביום 12.2.09) לא נחקרה, ונגנזה בעילה של "חוסר עניין לציבור". ערר שהגיש המתלונן על גניזת תלונתו נדחה (ר' מכתב פרקליטות המדינה, נספח ח' לתצהיר נתבע 4). התלונה שהגישה ד' (כאמור, ביום 16.2.09) נחקרה, אך בסופו של דבר נגנזה אף היא, בעילה של "חוסר אשמה".

7. מ' היא עורכת-דין. מ' ייצגה את המתלונן בהליך הגירושין מאשתו-לשעבר. בין מ' לבין המתלונן התקיימה מערכת יחסים אינטימית, בטרם מערכת היחסים בין ד' לבין המתלונן. המתלונן הכיר את מ' לד' וד' ידעה שמ' היא חברה טובה של המתלונן.
8. מר מאיר כהן הינו קצין משטרה בדרגת סגן-ניצב, ששימש בתקופה הרלוואנטית כראש ענף החקירות של המשטרה במחוז תל-אביב. מר כהן הוא שהורה על גניזת התלונה שהגיש המתלונן, ללא חקירה, בעילה שצוינה לעיל (חוסר עניין לציבור). לאחר הגשת התובענה ניהל התובע עם מר כהן חליפת מכתבים, וזאת במסגרת בירורים שערכו התובעים באשר לגורל התלונה.
9. נתבעת 1 היא המוציאה לאור של העיתון, הן במהדורה המודפסת והן במהדורה המקוונת (להלן – אתר האינטרנט). בתקופה הרלוואנטית לתובענה שימשו יתר הנתבעים בעיתון בתפקידים כדלקמן: נתבע 2 היה העורך הראשי; נתבע 3 היה עורך אתר האינטרנט; נתבעים 4 ו-5 היו כתבים.

(2)        תמצית סיפור המעשה:

10. בין ד' לבין המתלונן התקיימה כאמור מערכת יחסים זוגית, במשך כחצי שנה. במהלכה של תקופה זו עבר המתלונן להתגורר בדירתה של ד' ובין השניים התפתחה גם מערכת יחסים כספית. המתלונן העביר לד' תשלומים מסוימים, אם כי חלקיים בלבד, על חשבון השימוש שעשה בדירתה. בנוסף וללא קשר לתשלומים הנ"ל הלווה המתלונן לד' סך של 80,000 ₪ (להלן – ההלוואה).
11. ביום 28.12.08 נחתם בין ד' לבין המתלונן "הסכם חיים משותפים", העוסק בין השאר בשאלת יחסיהם הכספיים. בהסכם נקבע, בהקשר זה, כי המתלונן ישלם לד' סך של 3,500 ₪ מדי חודש בעבור השימוש בדירה וברכוש המצוי בה (ר' בסעיף 6(ג) להסכם, נספח ד' לתצהיר נתבע 4). עוד נקבע, כי ד' תשיב למתלונן, בהקדם האפשרי לאחר חתימת ההסכם, סך של 66,000 ₪. סך זה הינו החזר ההלוואה בניכוי חובותיו של המתלונן לד', לרבות "השלמה" של השתתפותו בהוצאות הדירה עד לחתימת ההסכם לסך של "4,500 ₪ מדי חודש בחודשו" (ר' בסעיף 17 להסכם).