- תביעה זאת הינה ספיח למסכת הליכים משפטיים, שניהלו הצדדים ומרביתם הסתיימו. המדובר בתביעת התובעת לדמי שימוש ראויים שהוגשה ביום 6.1.14. התובעת והנתבע נישאו זל"ז לפני כ-30 שנה, ועלו ארצה לפני 15 שנה מאתיופיה. הצדדים התגרשו ביום 23.3.14 וחתמו על הסכם גירושין. פרודים מחודש אוגוסט 2012. בעקבות אירועי אלימות מצד הנתבע, עברה התובעת למקלט לנשים מוכות ביום 23.8.12. נגד הנתבע הוגש כתב אישום והנתבע הורשע בעבירת אלימות במשפחה נגד התובעת, ונידון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל עד ליום 21.2.16. מאז חודש אוגוסט 2014 מתגוררת התובעת בדירה שכורה בבית שמש.
- הצדדים היו בעלי זכויות בדירה הנמצאת ברחוב א. x ראשון לציון והידועה כגוש x חלקה x (להלן: "הדירה"). התנהלו הליכים בעניין פרוק השיתוף בדירה שבסופם נמכרה הדירה ע"י כונסי נכסים בהליך של כינוס נכסים.
טענות הצדדים
- לטענת התובעת - כאשר יצאה מהמקלט לנשים מוכות בחודש אוגוסט 2014, נאלצה לשכור דירה למגוריה מאחר ובדירת הצדדים התגוררה המאהבת של הנתבע גב' ק.מ., שלה ולנתבע ילדים משותפים. הגב' ק. התגוררה בדירה בהסכמת הנתבע ובניגוד לרצון התובעת ולכן נמנע מהתובעת לעשות שימוש בדירה או להשכירה ולקבל דמי שכירות. דוחה הטענה כי הגב' ק. הינה בתה שלה כטענת הנתבע והגב' ק. מציינת כי אינה רשומה כבתם של הצדדים. נאלצה לעזוב את הבית נוכח אלימות ומסוכנות הנתבע. הנתבע נהנה מהדירה והמאהבת שלו התגוררה בה. דוחה טענת הנתבע כי היה בכלא בעת עזיבתה את הבית. הנתבע נעצר רק לאחר מכן. התנהגותו האלימה של הנתבע כלפיה, היא שגרמה לעזיבתה את הדירה.
- לטענת הנתבע - בתקופה הרלבנטית ישב בכלא. התובעת עזבה מיוזמתה וללא כל סיבה הגיונית מאחר והיה עצור וישב במאסר 4 שנים ולא עשה שימוש בדירה ולא יכל למנוע מהתובעת לעשות שימוש בדירה. לאחר מעצרו ומסיבה שאינה ברורה, עזבה התובעת את דירת הצדדים ועברה למקלט לנשים מוכות.
בדיון מיום 24.11.14 הציגה ב"כ התובעת לבהמ"ש הסכמות שהתקבלו ביח"ס ובין היתר ציינה: "בכפוף למתן פסק דין לפירוק שיתוף דירת המגורים, תשקול האישה וויתור על תביעתה לדמי שימוש ראויים." עם מתן פסק דין, פנה לגב' ק. לפנות את הדירה ולמסור את מפתחות הדירה לב"כ התובעת ואכן כך נעשה.
ב"כ הצדדים החלו לפעול למכירת הדירה וכעבור שנה וחודש שהדירה עמדה ריקה, נחתם ביום 31.12.15 הסכם מכר עם צד ג'. מציין את הנזק שנגרם לצדדים מהמכירה המוקדמת וביטול המענק בסך 111,404 ₪ שהיה צורך להשיבו לבנק מזרחי. מבקש כי בית המשפט יתייחס לכך באופן שהתובעת תספוג את מלוא ההפסד מחלקה מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.
התובעת לא ידעה להסביר מדוע עזבה את הדירה ומדוע לא שבה אליה, למרות שידעה שהנתבע במאסר ל-3 שנים ואינו יכול לפגוע בה. הנימוק כי חששה מהגב' ק. אינו הגיוני. לתובעת לא היה הסבר מדוע לא הוגשה תביעה לפינוי הגב' ק. אשר התגוררה עם הצדדים משך 15 שנים. לתובעת לא היתה כל מניעה מלהתגורר בדירה, או לשוב ולחזור להתגורר בדירה עד מועד פרוק השיתוף.
התובעת העידה לעצמה והבת מ.מ. (ת/2).
הנתבע העיד לעצמו(נ/1). כן העידה הגב' ק. שלא הגישה תצהיר (עמ' 15 לפרוט' דיון מיום 22.2.16)
המסגרת הנורמטיבית
- סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 לפיו:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". הרציונל של הסעיף מניעת עשיית עושר ולא במשפט.
בע"א 1492/90זרקא נ' פארס נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת –
"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים".
בתמ"ש (ת"א) 22245/95 פלוני נ' אלמונית (9.12.07) נקבעו שני התנאים המצטברים לחיוב בדמי שימוש:
"כדי לחייב בן זוג המתגורר בדירה המשותפת לשלם למשנהו שאינו מתגורר עוד בדירה דמי שימוש - יש צורך בקיום שני יסודות מצטברים: האחד - קיומה של מניעה למגורים של בן הזוג האחר בדירה, והשני - היות הגורם למניעה - בן הזוג המתגורר בדירה."
לפיכך נקבע כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים.
מהכלל לפרט
האם הדירה "נתפסה" בידו הארוכה של הנתבע או מי היא גברת ק?
- אין מחלוקת כי הנתבע שהה בבית הכלא בתקופה הרלבנטית (ראה עדות הנתבע בעמ' 32 לפיו ישב בכלא 3 וחצי שנים). התובעת העידה כי ידעה שהנתבע בכלא ל-3 שנים (עמ' 16). לכן, לכאורה, אין מקום להגשת התביעה כנגד הנתבע, שלא מנע את כניסת התובעת לדירה בעצמו. יתרה מזאת, התובעת העידה כי לא ניסתה כלל לשוב לדירה (עמ' 16). העידה כי לא היה לה מפתח לדירה וכי רק לנתבע ולגב' ק. היה את המפתח(עמ' 17).
התובעת טענה כי הגברת ק. תפסה למעשה את הדירה כ"ידו הארוכה" של הנתבע.
התובעת נשאלה מדוע לא שבה לבית והשיבה "בגלל שפחדתי מהאישה השניה."(עמ' 16)
לשאלה מדוע פחדה ממנה השיבה התובעת "נורא פחדתי לבקש מהבעל להוציא את האישה, הם ישנו ביחד."(עמ' 16).
קיימת מחלוקת בין הצדדים האם הגב' ק. הינה בתם של הצדדים כפי שמצוין בת.ז של הגב' ק.(ת/7) וכן בעדות הנתבע (עמ' 33),לפיו הינה בתם הבכורה , או הינה המאהבת של הנתבע והמצוין בת.ז הינו זיוף (עמ' 31 לפרו' מיום 9.5.16). למחלוקת זאת יש השלכות על התביעה. ככל שמדובר במאהבת של הנתבע, הרי שיש מקום לתביעה ובכפוף להערות להלן בדבר "רשלנות תורמת" של העדר הגשת תביעה נגד הגב' ק. ע"י התובעת. עם זאת, ככל שמדובר בבת הצדדים המתגוררת עמם יש פחות מקום להטיל "אחריות" על הנתבע.
נבחן את הראיות שהביאו הצדדים בעניין, כאשר הנטל לכאורה על התובעת.
ניתוח הראיות
- התובעת העידה כי הינה נשואה לנתבע 30-35 שנה ולהם 8 ילדים משותפים. הצדדים עלו לארץ לפני 15 שנים. העידה כי מתוך 8 הילדים 2 ילדים התגוררו בפנימייה ו-6 האחרים התגוררו עמה (עמ' 15).התובעת העידה כי התגוררה בבית עם אישה נוספת "יש עוד אישה , אשתו ולא הילדה שלו כמו שהוא טוען." המתגוררת יחד איתם כ- 15 שנים.
התובעת נשאלה (בעמ' 18 לפרו'):
"ש. את אמרת שאת רוצה דמי שימוש ראויים עבור שכירות? הוא נמצא בכלא, את חושבת שזה ראוי שאדם שנמצא בכלא ישלם שכירות לאישה שעזבה את הבית מרצונה?
ת. איך אני אהיה עם הילדים שלי? אני אגור ברחוב? האישה השנייה שלו גרה בבית, ק."
התשובה הינה תמוהה במקצת, לאור העובדה כי השתיים התגוררו יחד במשך 15 שנים. התובעת העידה כי
פחדה מגב' ק. (עמ' 18)וכי הגישה התביעה כנגד הנתבע שהיה אמור לפנות את הגב' ק.
התובעת העידה (בעמ' 20 לפרו'):
"ש. את סיפרת על אישה שגרה אתכם בשם ק, אותה אישה גרה איתכם בבית?
ת. במשך 15 שנים היא גרה איתי, הוא ניהל את החיים שלו רק איתה, ישן איתה, בכלל לא התייחס אליי.
היא הביאה לו ילד למרות שהוא טוען שהילד לא ממנו. הילדים שגרים איתי הם שלי, בני 7 ובן 11.
הוא טוען כל הזמן שק. הבת שלו והיא לא הבת שלו.
לשאלת ביהמ"ש אם הוא לא התייחס אליי 15 שנה איך נולדו הילדים הקטנים יותר אני משיבה שהוא
היה פעם אצלה ופעם אצלי. יש לי 2 ילדים אבל הוא רקד על 2 חתונות.
ש. לק. יש עוד ילדים או רק ילד אחד?
ת. יש לה עוד 2 ילדים שהביאה מאתיופיה לפני הרבה שנים.
ש. אז את גרת עם הילדים ושלושת הילדים של ק. ביחד?
ת. כולם היו גרים באותו בית ולאחר מכן הגדולים הלכו לפנימייה.
ש. שלושת הילדים של ק. מי האבא שלהם?
ת. הנתבע מ."
העדה מ.מ. (ת/2) בתה של התובעת, אישרה כי הגב' ק. התגוררה עימם בדירה (עמ' 21). העידה כי כן ביקשו מגב' ק. לעזוב אלא שהיא סרבה וגם התובעת הסכימה לנוכחותה.
- הגב' ק.מ. העידה כי הצדדים הינם הוריה וכי מ. אביה והתובעת אימה. צילום ת.ז של העדה מעלה כי שם אימה "מ." כשם התובעת (ת/7).
הכחישה כי הינה המאהבת של הנתבע (עמ' 18) העידה כי הינה בת 34 שנים. ילידת אתיופיה. ביתם הבכורה של הצדדים. העידה על האחים הבאים: "מ, ב., ה., ו., ט., ה., ט., ה., ש., מ., ג. " העידה על הפרש גילה, שנתיים מס.
הכחישה כי הינה נשואה (ראה גם ת/7 בו מצוין כי הינה רווקה, והשווה עדות הנתבע בעמ' 34) . ציינה כי עלתה לישראל יחד עם הצדדים, גרה איתם באותו במרכז קליטה. עם רכישת הדירה עברה להתגורר יחד עימם. יש לה 3 ילדים מאבות שונים. הגב' ק. העידה כי בתה נולדה בישראל מחבר אך לא רצתה לנקוב בשמו. לבת הקטנה לא רשום שם אב בת.ז.(עמ' 17). לאבי ילדיה שנולדו באתיופיה קוראים "מ.ג.א.".
הגב' ק. אינה רשומה בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין(ת/3) כבתה של התובעת וממילא אינה מופיעה בתעודת הזהות כבת התובעת (ת/9) בתגובה לכך העידה "בגלל שהייתי גדולה ועצמאית לא רשמו אותי"(עמ' 18 ות/3) העידה כי מחזיקה בת.ז לפיה צדדים הינם הוריה (עמ' 19) ת.ז שאגב הומצאה (ת/7) וצויין בה כי שם אימה של העדה כשם התובעת. ידעה כי הנתבע במאסר והתובעת במקלט ונשארה בבית כי "לא היה לי איפה ללכת. חיכיתי ששניהם יחזרו" (עמ' 19)
העידה כי התובעת הגיעה יום אחד(7.1.13) מהמקלט לבקר בבית והרביצה לה. התובעת איימה עליה בטלפון והוגשה תלונה במשטרה חודש לאחר מיכן. עם זאת עיון "באישור בדבר הגשת תלונה"(ת/4) עולה כי התלונה הוגשה עוד ביום 23.9.12. קרי לפני ארוע האלימות הנטען. בחקירה חוזרת ציינה, כי לא נתבקשה לעזוב את הבית. בתקופה שהנתבע היה במאסר והתובעת במקלט, שילמה את רוב הוצאות הבית (עמ' 28) כולל תשלומי משכנתא.
- מכל המקובץ עולה כי במחלוקת האם הנתבע ניהל מערכת משפחתית ביגמית והביא ילדים מהתובעת ומגב' ק., או שמא הצדדים הינם הורי הגב' ק., תוך חשש לקיום יחסים של גילוי עריות בין אב לבתו ואף הבאת ילדה - נכדה, למצער הונאת המדינה ורשויות העלייה והקליטה, הרי שהכף נוטה בשל הרישום בת.ז לאפשרות כי מדובר בבתם של הצדדים.
סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 קובע:
"המרשם ראיה לכאורה
הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2."
סעיף 2 (2) לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה-1965 מציין את "שמות ההורים". העדה סיפקה ראיה לכאורה כי התובעת הינה אימה. מסקנה שעשויה לדחות את התביעה לפסיקת דמי שימוש ראויים. העדפתי את קבלת הראיה הפוזיטיבית, מאשר את הראיה הנסיבתית של העדר הרישום (ת/9 ו-ת/3).
זאת ועוד התובעת והעדה התגוררו יחד לכל הפחות 15 שנים. התובעת למעשה לא ניסתה לשוב לדירה וטענה באופן רפה כי פחדה מגב' ק. גב' ק. מסרה את המפתח בזמן שהתבקשה לכך(עמ' 22). דהיינו הסיטואציה בה מתגוררת הגב' ק. בדירה, הינה המצב השגרתי בין כבת בין כאישה ביגמית ולפיכך אין מקום לקבוע דמי שימוש ראויים.
רשלנות תורמת
- בנוסף לתובעת רשלנות תורמת בהתנהלותה אל מול הגב' ק.. לא ברור מדוע לא צורפה הגברת ק. כנתבעת וכמי שהתגוררה בדירה ומנעה, כך נטען, את מגורי התובעת בדירה. לחילופין מדוע לא הוגשה תביעה לפינויה מהדירה עוד בתקופה בה התגוררה בדירה? העדר מעש זה מלמד על רשלנות תורמת מצד התובעת שיש בה כדי להוות סיבה נוספת שלא לקבוע דמי שימוש ראויים בנסיבות הענין.
העדר נזק ואי הוכחת דמי שימוש ראויים.
- התובעת לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה נזק כלכלי ממגורי הגב' ק. בדירה. העידה כי התגוררה שנה במקלט לנשים מוכות, אולם לא ידעה לתחום בזמן את התקופה (עמ' 17).לא היו לה הוצאות במקלט. מאז שעזבה את המקלט מתגוררת בבית שמש (עמ' 17), כאשר המדינה משלמת את שכר הדירה. הגב' ק. אף נשאה בהוצאות הדירה במועד בו התגוררה בה לבדה . הגב' ק. העידה כי בבעלותה דירה אותה משכירה ב- 2,000 ₪ לחודש, אותם העבירה לצדדים (עמ' 19). העידה כי היתה מוסרת כסף לתובעת שהיתה אומרת לה למי לשלם (עמ' 19).
התובעת כשלה בהוכחת הנזק שנגרם לה מאי הפינוי ומהוכחת פעולות שעשתה לפינוי הגב' ק. ועולה כי לא חזרה לדירה מיוזמתה.
לסיכום
- בספיח של ההליכים בין הצדדים מתחבא סיפור, האם לפנינו מערכת משפחתית ביגמית, או שמא אפשרות לקיום יחסי גילוי עריות, למצער הונאת רשויות המדינה.
- נוכח המצוין בפרטי המרשם, המהווים ראיה לכאורה כי הגב' ק. ביתם של הצדדים (ת/7), ונוכח אוזלת ידה של התובעת באי נקיטת צעדים נגד הגב' ק., אין מקום לקבוע דמי שימוש ראויים וזאת לצד רשלנות תורמת מצידה של התובעת. גם העובדה כי לתובעת לא נגרם נזק כלכלי מהמגורים מחוץ לבית, מביאה למסקנה כי אין לחייב הנתבע שישב במרבית התקופה בכלא, בדמי שימוש ראויים.
- מכל המקובץ הריני דוחה את התביעה.
- בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.
- המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ' כסלו תשע"ז, 20 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.