דחיית תביעה לדמי שימוש בתקופה בה ישב הנתבע בכלא

1. תביעה זאת הינה ספיח למסכת הליכים משפטיים, שניהלו הצדדים ומרביתם הסתיימו. המדובר בתביעת התובעת לדמי שימוש ראויים שהוגשה ביום 6.1.14. התובעת והנתבע נישאו זל"ז לפני כ-30 שנה, ועלו ארצה לפני 15 שנה מאתיופיה. הצדדים התגרשו ביום 23.3.14 וחתמו על הסכם גירושין. פרודים מחודש אוגוסט 2012.  בעקבות אירועי אלימות מצד הנתבע, עברה התובעת למקלט לנשים מוכות ביום 23.8.12. נגד הנתבע  הוגש כתב אישום והנתבע הורשע בעבירת אלימות במשפחה נגד התובעת, ונידון לשלוש וחצי  שנות מאסר בפועל עד ליום 21.2.16. מאז חודש אוגוסט 2014 מתגוררת התובעת בדירה שכורה בבית שמש.
2. הצדדים היו בעלי זכויות בדירה הנמצאת ברחוב א. x ראשון לציון והידועה כגוש x חלקה x (להלן: "הדירה"). התנהלו הליכים בעניין פרוק השיתוף בדירה שבסופם נמכרה הדירה ע"י כונסי נכסים בהליך של כינוס נכסים.

 טענות הצדדים

3. לטענת התובעת - כאשר יצאה מהמקלט לנשים מוכות בחודש אוגוסט 2014, נאלצה לשכור דירה למגוריה מאחר ובדירת הצדדים התגוררה המאהבת של הנתבע גב' ק.מ., שלה ולנתבע ילדים משותפים. הגב' ק. התגוררה בדירה בהסכמת הנתבע ובניגוד לרצון התובעת ולכן נמנע מהתובעת לעשות שימוש בדירה או להשכירה ולקבל דמי שכירות. דוחה הטענה כי הגב' ק. הינה בתה שלה כטענת הנתבע והגב' ק. מציינת כי אינה רשומה כבתם של הצדדים. נאלצה לעזוב את הבית נוכח אלימות ומסוכנות הנתבע. הנתבע נהנה מהדירה והמאהבת שלו התגוררה בה. דוחה טענת הנתבע כי היה בכלא בעת עזיבתה את הבית. הנתבע נעצר רק לאחר מכן. התנהגותו האלימה של הנתבע כלפיה, היא שגרמה לעזיבתה את הדירה.
4. לטענת הנתבע - בתקופה הרלבנטית ישב בכלא. התובעת עזבה מיוזמתה וללא כל סיבה הגיונית מאחר והיה עצור וישב במאסר 4 שנים ולא עשה שימוש בדירה ולא יכל למנוע מהתובעת לעשות שימוש בדירה. לאחר מעצרו  ומסיבה שאינה ברורה, עזבה התובעת את דירת הצדדים ועברה למקלט לנשים מוכות.

בדיון מיום 24.11.14 הציגה ב"כ התובעת לבהמ"ש הסכמות שהתקבלו ביח"ס ובין היתר ציינה: "בכפוף למתן פסק דין לפירוק שיתוף דירת המגורים, תשקול האישה וויתור על תביעתה לדמי שימוש ראויים."  עם מתן פסק דין, פנה לגב' ק. לפנות את הדירה ולמסור את מפתחות הדירה לב"כ התובעת ואכן כך נעשה.

ב"כ הצדדים החלו לפעול למכירת הדירה וכעבור שנה וחודש שהדירה עמדה ריקה, נחתם ביום 31.12.15 הסכם מכר עם צד ג'. מציין את הנזק שנגרם לצדדים מהמכירה המוקדמת וביטול המענק בסך 111,404 ₪ שהיה צורך להשיבו לבנק מזרחי. מבקש כי בית המשפט יתייחס לכך באופן שהתובעת תספוג את מלוא ההפסד מחלקה מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.

התובעת לא ידעה להסביר מדוע עזבה את הדירה ומדוע לא שבה אליה, למרות שידעה שהנתבע במאסר ל-3 שנים ואינו יכול לפגוע בה. הנימוק כי חששה מהגב' ק. אינו הגיוני. לתובעת לא היה הסבר מדוע לא הוגשה תביעה לפינוי הגב' ק. אשר התגוררה עם הצדדים משך 15 שנים. לתובעת לא היתה כל מניעה מלהתגורר בדירה, או לשוב ולחזור להתגורר בדירה עד מועד פרוק השיתוף.

התובעת העידה לעצמה והבת מ.מ. (ת/2).

הנתבע העיד לעצמו(נ/1). כן העידה הגב' ק. שלא הגישה תצהיר (עמ' 15 לפרוט' דיון מיום 22.2.16)

המסגרת הנורמטיבית

5. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 לפיו:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". הרציונל של הסעיף מניעת עשיית עושר ולא במשפט.

בע"א 1492/90זרקא נ' פארס    נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת –

"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב  בתשלום כלשהוא ליתר השותפים".

בתמ"ש (ת"א) 22245/95 פלוני נ' אלמונית (9.12.07) נקבעו שני התנאים המצטברים לחיוב בדמי שימוש:

"כדי לחייב בן זוג המתגורר בדירה המשותפת לשלם למשנהו שאינו מתגורר עוד בדירה דמי שימוש - יש צורך בקיום שני יסודות מצטברים: האחד - קיומה של מניעה למגורים של בן הזוג האחר בדירה, והשני - היות הגורם למניעה - בן הזוג המתגורר בדירה."