דחיית ערעור על החלטה המורה על הוצאת קטינה כבת 9 ממשמורת הוריה בצו משמורת זמני .

1. ערעור על החלטת בית משפט לנוער בחיפה (כב' השופטת ע. בן-לוי) מיום 25/11/15 בתנ"ז 28737-10-15, במסגרתה הורה על הוצאת הקטינה כבת 9 שנים, ממשמורת הוריה- המערערת והמשיב מס' 2 ובצו משמורת זמני, למסגרת חוץ ביתית שתימצא מתאימה, כאשר תוקף הצו הוא עד למתן פסק דין בבקשה להכריז עליה כקטינה נזקקת, זה שיינתן לאחר שמיעת הוכחות, או עד 30/6/16 - לפי המוקדם (להלן: "ההחלטה").

2. ההחלטה ניתנה על פי סמכותו של בית משפט קמא לפי סעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: "חוק הנוער") ולאחר שניתנו מלפניו במהלך מחצית השנה האחרונה סדרה של החלטות: צו חירום מיום 23/7/15 וצו משמורת זמני; החלטה מיום 28/7/15 בה הורה לערוך לקטינה אבחון במקום מוגן; החלטה מיום 10/9/15 המאריכה צו המשמורת במרכז החירום למשך חודשיים נוספים לשם השלמת האבחון ולאחר שגורמי הטיפול במרכז החירום טרם סיימו את התצפיות; ולבסוף, ההחלטה נשוא ערעור זה. יוער כי מלפני בית משפט קמא ניתנו החלטות נוספות, אך לצורך הדיון שלנו הסתפקתי בציון ההחלטות האמורות והן המרכזיות בעיני, לחלקן אתייחס בהרחבה בהמשך.

3. יודגש שההחלטה לא ניתנה על פי סמכותו של בית משפט קמא בהתאם לסעיף 3 לחוק הנוער. בית משפט קמא טרם נוכח כי הקטינה היא נזקקת, ושאלה זו עתידה להידון לפניו בהמשך.

4. עניינה של הקטינה נדון לפני לא מזמן במסגרת ערעור קודם (ענ"א 32886-09-15) על החלטת בית משפט קמא מיום 10/9/15. במסגרת פסק דיני מיום 16/11/15 סקרתי בתמציתיות את הנסיבות שהיו צריכות לאותו הליך, והן רלבנטיות גם לענייננו כאן. כאמור שם, נתקבלו תלונות מהקטינה ודיווחים במהלך שלוש השנים האחרונות, על אלימות כנגדה בתוך הבית, ואלה נחקרו על ידי המשטרה, כשהקטינה נחקרת על ידי חוקר ילדים. חקירות אלה לא הובילו להגשת כתבי אישום כנגד מי מבין ההורים. ההורים מכחישים מצידם כי נקטו באלימות כלשהי כלפי הקטינה, וטוענים כי אין כל פגם בהתנהגותם ההורית. לדידם, הקטינה מעוניינת ומחפשת תשומת לב בעקבות הסיטואציה המשפחתית הלא פשוטה בתוכה גדלה– אח תאום שהוא ....... הזקוק לטיפול מיוחד ואחות צעירה ממנה שאף היא זקוקה לטיפול.

5. בטרם אסקור את העובדות הרלבנטיות, את הדיווחים השונים שנתקבלו בעניינה של הקטינה, ואת השתלשלות ההליכים לפני בית משפט קמא, לרבות הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה, אומר כבר כאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, כי בשלב זה של דיון ובטרם קבע בית משפט קמא כי לפניו קטין נזקק, הרי שבית משפט לנוער רשאי להורות על נקיטת אמצעים זמניים שונים ומגוונים גם בשלב זה מכוח סעיף 12 לחוק הנוער, ובמקרים המתאימים, גם על הוצאתו של הילד מחזקת הוריו. אף שהוצאה כזו ולו לזמן קצוב, מהווה צעד דרסטי ומכאיב, המשליך על זכות ההורים להורות, נפסק, כי ניתן להשתמש בהליך הביניים הקבוע בסעיף 12 לחוק הנוער גם למטרה זו, עוד בטרם הוכרז על אותו קטין כנזקק. אלא שזאת יש לעשות רק בהעדר אמצעי פוגעני פחות, כשהאמצעי הינו חיוני והפעלתו נדרשת באופן מידי, ובהתקיים ראיות לכאוריות בדבר נזקקות (ראה בע"מ 94/14 פלונית נ' פקיד סעד לחוק הנוער אזור מערב ירושלים – עיר גנים (פורסם בנבו (9/1/14), דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, (2004)).

6. בהחלטה סוקר בית משפט קמא את תולדות המקרה, את עמדות הצדדים, את השיקולים ששקל ואשר הטו את כפות המאזניים לטובת הוצאת הקטינה בצו משמורת זמני ואי החזרתה לחיק משפחתה. השופטת קמא מציינת את ההמלצות שנתקבלו בעקבות האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך לקטינה במרכז החירום, לפיהן תשולב במסגרת אשר הגורמים המטפלים בה יקבלו הדרכה אינטנסיבית, כן מציינת את עמדת עו"ס מרכז החירום לפיה בשלב זה חזרת הקטינה לביתה ולמשפחתה תהיה בבחינת הקרבתה והעמדתה בסיכון, את התנהלות ההורים ועמדתם הנמצאים בהכחשה ומתעלמים ממצבה הרגשי של הקטינה, דבר המהווה פגיעה נפשית בקטינה.

בית משפט קמא מציין כי  קיימת מחלוקת לגבי העובדות ויש צורך לשמוע עדים ולתת פסק דין בעניין זה. עוד ציין את הקושי המובנה במתן החלטה על דרכי טיפול, בטרם הכרזה על הקטינה כנזקקת. בשים לב להמלצות גורמי הטיפול, האבחון והמלצות שבאו בעקבותיו במסגרת חוות דעת מרכז החירום, ובהעדר מסמכים של גורמי מקצוע שתוכנם סותר, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מתוכן עמדות מקצועיות אלו. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין כל דרך לשמור על הקטינה בבית הוריה, ואין כל דרך לוודא שהיא לא תשוב ותיפגע שם, במיוחד שעה שההורים לא החלו שום תהליך טיפולי מאז הוצאה הקטינה ממשמורתם, ומכאן ניתן להניח כי דבר אצלם לא השתנה.

            בנוסף, עמד בית משפט קמא על הסיכון הכרוך בהחזרת ס. לאותם תנאים מהם הוצאה בצו החירום, לפיו עלולה  לבחור בעקבות כך שלא לשתף יותר איש בקורה עמה בתוך ביתה ובכך להפוך לקורבן חסר הגנה.

            לבסוף, ציין בית משפט קמא כי הדרך היחידה להבטיח כי הקטינה לא תיפגע בתוך ביתה בשלב זה, היא רק על ידי הוצאתה ממשמורת הוריה בצו משמורת זמני עד לסיום הליך ההוכחות ומתן פסק דין סופי במסגרת הבקשה להכריז על הקטינה כנזקקת ולקביעת דרכי טיפול.

7. בערעור מעלה המערערת טענות והשגות רבות ומגוונות. לדידה, שגה בית משפט קמא עת החליט להוציא את הקטינה ממשמורת הוריה, הן משום שהוטעה על ידי העו"ס לחוק הנוער שלא ציינה לפניו דברים מפורשים שנאמרו על ידי העו"ס גב' ט' ; הן משום שלדידה העו"ס גב' ז' שיקרה בתצהיר שתמך בבקשה; הן משום אי דיוקים מצד המשיבה והעובדות הסוציאליות; הן משום שתהליך האבחון הסתיים ואין צורך בהמשכו והן משום שהוצאה חוץ ביתית לא הייתה מידתית, והיא אף מסוכנת. מאידך, המשיבה מס' 1, כך גם האפוטרופוס לדין שמונה לקטינה – עו"ד גרונפלד, תומכים בהחלטתו של בית משפט קמא וסומכים ידם עליה.