- ערעור על החלטת בית משפט לנוער בחיפה (כב' השופטת ע. בן-לוי) מיום 25/11/15 בתנ"ז 28737-10-15, במסגרתה הורה על הוצאת הקטינה כבת 9 שנים, ממשמורת הוריה- המערערת והמשיב מס' 2 ובצו משמורת זמני, למסגרת חוץ ביתית שתימצא מתאימה, כאשר תוקף הצו הוא עד למתן פסק דין בבקשה להכריז עליה כקטינה נזקקת, זה שיינתן לאחר שמיעת הוכחות, או עד 30/6/16 - לפי המוקדם (להלן: "ההחלטה").
- ההחלטה ניתנה על פי סמכותו של בית משפט קמא לפי סעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: "חוק הנוער") ולאחר שניתנו מלפניו במהלך מחצית השנה האחרונה סדרה של החלטות: צו חירום מיום 23/7/15 וצו משמורת זמני; החלטה מיום 28/7/15 בה הורה לערוך לקטינה אבחון במקום מוגן; החלטה מיום 10/9/15 המאריכה צו המשמורת במרכז החירום למשך חודשיים נוספים לשם השלמת האבחון ולאחר שגורמי הטיפול במרכז החירום טרם סיימו את התצפיות; ולבסוף, ההחלטה נשוא ערעור זה. יוער כי מלפני בית משפט קמא ניתנו החלטות נוספות, אך לצורך הדיון שלנו הסתפקתי בציון ההחלטות האמורות והן המרכזיות בעיני, לחלקן אתייחס בהרחבה בהמשך.
- יודגש שההחלטה לא ניתנה על פי סמכותו של בית משפט קמא בהתאם לסעיף 3 לחוק הנוער. בית משפט קמא טרם נוכח כי הקטינה היא נזקקת, ושאלה זו עתידה להידון לפניו בהמשך.
- עניינה של הקטינה נדון לפני לא מזמן במסגרת ערעור קודם (ענ"א 32886-09-15) על החלטת בית משפט קמא מיום 10/9/15. במסגרת פסק דיני מיום 16/11/15 סקרתי בתמציתיות את הנסיבות שהיו צריכות לאותו הליך, והן רלבנטיות גם לענייננו כאן. כאמור שם, נתקבלו תלונות מהקטינה ודיווחים במהלך שלוש השנים האחרונות, על אלימות כנגדה בתוך הבית, ואלה נחקרו על ידי המשטרה, כשהקטינה נחקרת על ידי חוקר ילדים. חקירות אלה לא הובילו להגשת כתבי אישום כנגד מי מבין ההורים. ההורים מכחישים מצידם כי נקטו באלימות כלשהי כלפי הקטינה, וטוענים כי אין כל פגם בהתנהגותם ההורית. לדידם, הקטינה מעוניינת ומחפשת תשומת לב בעקבות הסיטואציה המשפחתית הלא פשוטה בתוכה גדלה– אח תאום שהוא ....... הזקוק לטיפול מיוחד ואחות צעירה ממנה שאף היא זקוקה לטיפול.
- בטרם אסקור את העובדות הרלבנטיות, את הדיווחים השונים שנתקבלו בעניינה של הקטינה, ואת השתלשלות ההליכים לפני בית משפט קמא, לרבות הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה, אומר כבר כאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, כי בשלב זה של דיון ובטרם קבע בית משפט קמא כי לפניו קטין נזקק, הרי שבית משפט לנוער רשאי להורות על נקיטת אמצעים זמניים שונים ומגוונים גם בשלב זה מכוח סעיף 12 לחוק הנוער, ובמקרים המתאימים, גם על הוצאתו של הילד מחזקת הוריו. אף שהוצאה כזו ולו לזמן קצוב, מהווה צעד דרסטי ומכאיב, המשליך על זכות ההורים להורות, נפסק, כי ניתן להשתמש בהליך הביניים הקבוע בסעיף 12 לחוק הנוער גם למטרה זו, עוד בטרם הוכרז על אותו קטין כנזקק. אלא שזאת יש לעשות רק בהעדר אמצעי פוגעני פחות, כשהאמצעי הינו חיוני והפעלתו נדרשת באופן מידי, ובהתקיים ראיות לכאוריות בדבר נזקקות (ראה בע"מ 94/14 פלונית נ' פקיד סעד לחוק הנוער אזור מערב ירושלים – עיר גנים (פורסם בנבו (9/1/14), דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, (2004)).
- בהחלטה סוקר בית משפט קמא את תולדות המקרה, את עמדות הצדדים, את השיקולים ששקל ואשר הטו את כפות המאזניים לטובת הוצאת הקטינה בצו משמורת זמני ואי החזרתה לחיק משפחתה. השופטת קמא מציינת את ההמלצות שנתקבלו בעקבות האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך לקטינה במרכז החירום, לפיהן תשולב במסגרת אשר הגורמים המטפלים בה יקבלו הדרכה אינטנסיבית, כן מציינת את עמדת עו"ס מרכז החירום לפיה בשלב זה חזרת הקטינה לביתה ולמשפחתה תהיה בבחינת הקרבתה והעמדתה בסיכון, את התנהלות ההורים ועמדתם הנמצאים בהכחשה ומתעלמים ממצבה הרגשי של הקטינה, דבר המהווה פגיעה נפשית בקטינה.
בית משפט קמא מציין כי קיימת מחלוקת לגבי העובדות ויש צורך לשמוע עדים ולתת פסק דין בעניין זה. עוד ציין את הקושי המובנה במתן החלטה על דרכי טיפול, בטרם הכרזה על הקטינה כנזקקת. בשים לב להמלצות גורמי הטיפול, האבחון והמלצות שבאו בעקבותיו במסגרת חוות דעת מרכז החירום, ובהעדר מסמכים של גורמי מקצוע שתוכנם סותר, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מתוכן עמדות מקצועיות אלו. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין כל דרך לשמור על הקטינה בבית הוריה, ואין כל דרך לוודא שהיא לא תשוב ותיפגע שם, במיוחד שעה שההורים לא החלו שום תהליך טיפולי מאז הוצאה הקטינה ממשמורתם, ומכאן ניתן להניח כי דבר אצלם לא השתנה.
בנוסף, עמד בית משפט קמא על הסיכון הכרוך בהחזרת ס. לאותם תנאים מהם הוצאה בצו החירום, לפיו עלולה לבחור בעקבות כך שלא לשתף יותר איש בקורה עמה בתוך ביתה ובכך להפוך לקורבן חסר הגנה.
לבסוף, ציין בית משפט קמא כי הדרך היחידה להבטיח כי הקטינה לא תיפגע בתוך ביתה בשלב זה, היא רק על ידי הוצאתה ממשמורת הוריה בצו משמורת זמני עד לסיום הליך ההוכחות ומתן פסק דין סופי במסגרת הבקשה להכריז על הקטינה כנזקקת ולקביעת דרכי טיפול.
- בערעור מעלה המערערת טענות והשגות רבות ומגוונות. לדידה, שגה בית משפט קמא עת החליט להוציא את הקטינה ממשמורת הוריה, הן משום שהוטעה על ידי העו"ס לחוק הנוער שלא ציינה לפניו דברים מפורשים שנאמרו על ידי העו"ס גב' ט' ; הן משום שלדידה העו"ס גב' ז' שיקרה בתצהיר שתמך בבקשה; הן משום אי דיוקים מצד המשיבה והעובדות הסוציאליות; הן משום שתהליך האבחון הסתיים ואין צורך בהמשכו והן משום שהוצאה חוץ ביתית לא הייתה מידתית, והיא אף מסוכנת. מאידך, המשיבה מס' 1, כך גם האפוטרופוס לדין שמונה לקטינה – עו"ד גרונפלד, תומכים בהחלטתו של בית משפט קמא וסומכים ידם עליה.
- לאור הפסיקה עליה עמדתי לעיל, ובשים לב לעובדה כי טרם נתקיימו חקירות של מי מבין העדים, ובין היתר העובדות הסוציאליות ושאר גורמי הרווחה, הרי שבשלב זה נראה כי יש להתעכב במסגרת ערעור זה על אותן ראיות לכאורה שהוצגו במסגרת ההליכים השונים לפני בית משפט קמא, ולבחון האם יש באלה כדי לבסס לכאורה נזקקות על פי סעיף 2 לחוק הנוער. לאחר בחינה זו יש לגשת לשאלה הנוספת – האם אותו צעד בו נקט בית משפט קמא היה כה הכרחי ובלעדי, וכי אין אמצעי אחר פוגעני פחות שניתן היה לנקוט בו בנסיבות דנן, נוכח הנזקקות לכאורה.
- באשר לעילת הנזקקות הנטענת, נראה כי החלופות המתאימות מבין סעיפי המשנה שבס' 2 לחוק הנוער הן אלה שבסעיף קטן 2 ו-6 (וכך נטען בבקשת הנזקקות), לאמור, כי האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה, וכי שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת.
- ואלה הן, וביתר פירוט, הנסיבות הצריכות לענייננו כאן:
הקטינה התלוננה בעבר כנגד הוריה, המערערת והמשיב מס' 2, בגין פגיעה בה מבלי שנמצאו ממצאים ברורים כי עברה פגיעה, אך בה בעת מבלי שנתאפשר לשלול זאת. תלונותיה של הקטינה החלו עוד בתקופת מגוריה עם אמה ב-----, והם לא פסקו גם לאחר המעבר ל----. התלונות בדרום נתקבלו בשנת 2012, והקטינה דיווחה כי קבלה מכות מהוריה. היא הגיעה לבית הספר עם חבלה בפניה, והחבלה כוסתה בצורה מקצועית לדבריה, על ידי איפור. בהמשך אותו יום (12/11/12), ומשנשאלה על ידי המחנכת האם כואב לה, השיבה "הנעל כאבה" וסיפרה שאביה זרק עליה נעל בגלל שהעירה את אחותה הקטנה משינה. נערכה חקירה משטרתית בעקבות כך (בגין חשד לתקיפת קטין על ידי אחראי והדחה בחקירה- פל"א----------). חוקר הילדים מצא כי הקטינה מהימנה בעדותה, שם מסרה כי מקבלת מכות מאמה, כי הוכנסה כעונש לאמבטיה וכי היא רצה לאמבטיה כדי לא לקבל מכות. עוד ציינה כי אמה מרביצה יותר חזק מאבא וכשהיא שמה אותה בעונש היא מתפללת לאלהים. עוד ציינה שאביה אמר לה לא להגיד את האמת ולא לספר.
הליך פלילי כנגד הוריה לא נפתח. תהליך אבחון אצל מטפלת משפחתית ב---- החל בינואר 2013 (גב' ג' ..), ובדוח שערכה צוין כי נראה שהסמכות ההורית מושגת בבית על ידי עונשים או על ידי שיחוד, כי הדרישות מהקטינה מצד הוריה אינן מותאמות, כך למשל הדרישה להשגיח על אחיה התאום שאובחן כ------. עוד ציינה כי קיימת תחרות בין הילדים על תשומת לב ההורים והקטינה אינה מרוצה מהמצב הקיים ולא פעם מורדת ומשלמת על זה מחיר.
ב-9/6/13 נתקבל דיווח חריג נוסף מבית הספר בו למדה הקטינה ב-----, לפיו היא הגיעה צולעת ועם סימנים על לחיה השמאלית. ההורים נעצרו, בוצעה חקירת ילדים (פעם שניה), ובחקירתה ניסתה הקטינה לשמור על סוד שאינה רוצה לספר, כן דיברה על אלימות שהופעלה עליה מצד הוריה.
המחנכת בבית הספר בו למדה ב---- ציינה בדוח שכתבה, כי לקטינה קושי ביצירת קשרים חברתיים, וכי בפעילויות כופה את עצמה על אחרים במשחק, וצורחת אם לא מתמלא רצונה עד התערבות מבוגר ואז היא פורצת בבכי למשמע העונש.
עוד ציינה המחנכת בדוח כי הקטינה הגיעה פעמים רבות לא מסורקת, מוזנחת, עם בגד קרוע או מלוכלך, ללא ציוד בסיסי ללימודים וכי לא נעשו לילדה חיסונים.
כאמור, הקטינה עברה עם הוריה להתגורר ב-------באוגוסט 2013 כשההורים מופנים לטיפול אצל גב' ט' ב.ח. לטיפול משפחתי בינואר 2014. על פי דיווחה של גב' ט' , המשפחה הגיעה בתחילת הטיפול כל שבוע, ולאחר מכן הגיעה פעם בשלושה שבועות. מאותו דיווח עולה כי האם הביעה כבר בהתחלה חוסר רצון לקבל הדרכה הורית וחשה כי התהליך הטיפולי מוצה במקום מגורי המשפחה ב----. מאידך, האב הסכים להגיע לטיפול ושכנע את האם להגיע לקבלתו. גב' ט' ציינה בדוח שהגישה כי מדובר בזוג הורים מעורבים ואכפתיים, אשר רוצים בטובת ילדיהם ולהערכתה מתכונת ההדרכה ההורית מוצתה.
באשר לתפקודה בבית הספר, דווח לעו"ס לחוק הנוער גב' פ' על קשיים בתפקודה של הקטינה, אי הבאת ציוד לימודי, אי הבאת אוכל, אי הגעה בזמן לבית הספר, ואי הגעה סדירה אליו. הקטינה איחרה לבית הספר ולעיתים לא הגיעה כלל. במקביל דיווחה הקטינה לצוות בית הספר כי מכריחים אותה לישון בצהריים, ובלילה הולכת לישון מאוחר. על פי יועצת בית הספר, האם לא שיתפה פעולה עם מחנכת הכיתה בניסיון להרחיב את המעגל החברתי של הקטינה, לא הסכימה שתגיע לחברים ולא הסכימה שתארח חברים בביתה.
גם לאחר שעלתה הקטינה לכיתה ג', המחנכת החדשה שלה אף היא הביעה דאגה ממצבה והייתה מוטרדת ממצב רוחה של הקטינה ומחוסר המוטיבציה שלה. גם הפעם דווח על הגעה ללא אוכל, ציוד ומבלי שתכין את שיעורי הבית.
ביני וביני, הקטינה סודרה במועדונית מטעם שירותי הרווחה. בינואר 2015 ביקשה עו"ס לחוק הנוער לסגור את תיק החקירה שנפתח כנגד ההורים במחוז---- משום שחל שיפור במצב הילדים, ולאחר שהמשפחה שיתפה פעולה.
בזמן שהייתה של הקטינה במועדונית היא דיווחה על התנהגויות אלימות נוספות מצד אמה כלפיה, והביעה פחד לחזור לבית אם יספרו להוריה.
לעו"ס לחוק הנוער דווח על קשיים חברתיים של הקטינה כשהיא מנסה להשיג תשומת לב של ילדים באמצעות הצקות, נוטה לסכסך בין הילדים, ואף לשקר. בחודש יולי 2015 נעדרה הקטינה יומיים מהמועדונית וכשהגיעה אליה סיפרה למדריכה שאמה הכריחה אותה לקחת תרופה והיא לא הסכימה. משכך, לקחה האם כף ודחפה לה בכוח את הכף על הלחי. הקטינה סיפרה שהלחי כואבת לה מאוד. בהמשך ביקשה לשבת בצד ולכתוב על דף, שם ציינה שאמה שמה לה סבון נוזלי בפה, חונקת אותה בצוואר, ומרביצה לה עם חגורה. עוד ציינה שמאז גיל 4 אמא מכה אותה, "נותנת בוקס וכאפה", עוד ציינה שגם אביה הרביץ לה באחת הפעמים, אך בעיקר אמא היא שמרביצה, שאמא שמה עליה "מייק אפ" שלא יראו את המכות והיא נוהגת לקלל ולהעליב אותה.
בחקירת ילדים שנערכה לקטינה בעקבות אותם דיווחים היא שתקה. אלא שמיד ובתום החקירה, כשהאחראית על המועדונית מלווה אותה, היא סיפרה לה על התעללויות ואלימות שחווה מהוריה. בעקבות כך הוצאה הקטינה בצו חירום מרשות הוריה ובהמשך ניתנו ההחלטות עליהן עמדתי לעיל.
הוצא צו חירום והקטינה הושמה במרכז החירום "אהבה". לדברי העו"ס לחוק הנוער הכוננית אשר ביקרה אצל ההורים ודיווחה להם על העברת הקטינה למרכז החירום, אלה לא שאלו היכן נמצאת בתם, מתי יוכלו לראותה, וכי אם זה מה שהילדה רוצה אז שתצא לפנימיה. נתקבלו בהמשך דיווחים ממרכז החירום, בין היתר כאלה שעל פיהם הקטינה ביקשה שלא יספרו להורים כי היא אמרה שמרביצים לה. יחד עם זאת צוין כי הביעה כעס על המדריכות במועדונית שבגללן היא הוצאה ואמרה ש"סתם אמרה להן את הדברים". באותם דיווחים צוין שהקטינה נמצאת כצמאה לקשר ומגע כשהמגע שלה נחווה לעיתים כלא מותאם, חודרני ולא נעים. עוד צוין כי היא נצפית עסוקה בתכנים מיניים.
באשר להורים, דווח שהם מבקרים בצורה קבועה את הקטינה כשהמפגשים תוארו על ידי אנשי המרכז כדרוכים ועם מתח, וכי ישנה תחושת האשמה של ההורים כלפי בתם. הקטינה ניסתה לומר להורים שלא הובנה בדברים שאמרה ושהיא רוצה לשוב הביתה.
- כאן חשוב להדגיש כי להחלטה נשוא הערעור קדמו שתי החלטות, האחת מיום 23.7.15 בה אישרה השופטת קמא צו חירום וצו משמרת זמני, והשניה מיום 28.7.15 אשר ניתנה בעקבות בקשת המשיבה מס'1 להוצאת צו משמורת זמני מכוחו תשהה הקטינה במרכז חירום לשם אבחון. בהחלטה השניה נאמר:
"עו"ס לח"ן מבקשת כי ינתן צו משמורת זמני מכוחו תשהה הקטינה במרכז חירום לצורך אבחון. הקטינה הוצאה למרכז חירום בצו חירום אשר אושר וזאת לאחר שהעלתה טענות בדבר היותה מוכה ע"י הוריה....בנסיבות העניין, לאחר ששמעתי את כל הצדדים, אני סבורה כי יש לברר את כל הטעון ברור ובמיוחד לאבחן את מצבה של הקטינה.
היה ומדובר בתלונות אמת מצד הקטינה בוודאי שיש לערוך אבחון במקום מוגן כדי לגבש המלצות טיפוליות.
היה ומדובר בתלונות שווא של הקטינה כנגד הוריה כטענת המשיבה גם אז יש צורך לערוך אבחון במקום ניטרלי כדי שניתן יהיה לאמוד את מצבה הרגשי והנפשי האמתי של הקטינה ולגבש המלצות טיפוליות.
... מובהר בזאת כי יתכן והאבחון לא יסתיים במועד הדיון ומדובר בדיון מעקב וזאת כדי למנוע הצורך בלתת צו ארוך מבלי לדעת מה יעלה בגורל האבחון בהמשך.
על כן אני מורה על קיום דיון ב-9/9/15".
- באשר להחלטה מיום 10/9/15, זו ניתנה לאחר קיום דיון ביום 9/9/15 ובה נקבע כי יש להאריך צו המשמורת של הקטינה במרכז החירום למשך חודשיים נוספים וזאת לשם השלמת האבחון ולאחר שגורמי הטיפול במרכז החירום טרם סיימו את התצפיות אחר הקטינה, וההליך הטיפולי מול ההורים בפועל לא החל, כאשר החזרתה למשמורת ההורים משמעותה החזרתה למקום ממנו היא באה ללא כל שינוי.
- בטרם אסקור בקצרה את ההמלצות שנתקבלו באבחון שנערך לקטינה, ראוי לציין כי ב-7/10/15 אושר להורים לצאת עם בתם ממרכז החירום למשך שעתיים וללא פיקוח. לאחר שחזרה הקטינה דיווחה על אירוע חריג וחשפה פגיעה פיסית שנגרמה לה עם גוון בעל אופי מיני. בעקבות כך הוגשה תלונה במשטרה ובקשה לחקירת ילדים. וכך צוין בדיווח על אירוע חריג שנערך על ידי עובדת של מרכז החירום י': "... שאלתי את ג.(הקטינה) איך היה בבית/בביקור וסיפרה לי שקבלה נעלי ספורט שהן קטנות עליה – אבא אמר שזה בסדר, אבל זה לוחץ עליה.. ואז התנשמה מאוד בכבדות שאלתי מה קרה: אמא מאוד כעסה עלי שהלכתי איתך (י') לרופא אמא לוקחת את הבת שלה ולא י' היא לא אמא שלך. הקטינה: י' היא דואגת לי ומבינה והיא כמו רופאה: הקטינה : אם אספר לך משהו את לא תספרי? ברור שאמרתי לה שכל מה שהיא אומרת לי ... הקטינה סיפרה בין היתר שאבא שלה פעם נתן לה מכות בחגורה "בפושפוש" כי השתוללתי ועשיתי בלגאן, העיניים מלאות בדמעות. הקטינה סיפרה עוד שאבא מידי פעם בדק אותה ונגע בה במקום הפרטי לא בפראיות (לדבריה) אלא מאוד בעדינות והסבירה לי בצורה של ליטוף עדין והמחישה לי כשהיא מלטפת את עצמה זה לא חריג נכון? ... אני אספר לך עוד משהו ואת נשבעת שלא תספרי... "
הדיווח לא הסתיים שם, ויש לו המשך, אולם לא ראיתי טעם להוסיף ולפרט את הדברים שנאמרו שם. יש לציין כי באותו דיווח מסרה הקטינה כי דוד שלה – הבעל של הדודה איים עליה בסכין וכי הוא גם "תקע סכין בגב של דודה שלי". בהקשר זה אומר כי נראה שהסברי ההורים שנמסרו במהלך הדיון בפני נשמעים הגיוניים יותר שכן הקטינה שמעה את הוריה מדברים על אותו דוד ומייחסים לו "תקיעת סכין בגבה של הדודה", שלא במובן המילולי.
- באשר לאבחון ולמסקנות שנתקבלו בעקבותיו, נאמר בין היתר: "ייצוג הבית מקושר עם חרדה וחוסר יציבות, מתקבל הרושם שלתפיסתה מקום זה מאופיין במתח ואין בו מקום לגמישות והתפתחות ..." "הדמויות ההוריות לא נוכחות דיין בעולמה הפנימי של ג.... הן נחוות כחסרות יכולת לשמור על ילדים באופן שעונה על צרכיהן והן חסרות משאבים לספק פתרונות הולמים לסיטואציות של קונפליקט...".
"קיימים קשיים רגשיים משמעותיים והיא (ג. - ס.ג'.) לא מממשת את כוחותיה ומשאביה. מתקבל הרושם שהתפתחותה הרגשית והאישיותית בסכנה וקיים חשש שהיא לא תגבש דפוסים שיאפשרו להתמודד עם האתגרים בהם תתקל בעתיד...".
במקום אחר נאמר: "ג. נמצאת במתח ובאי שקט תמידיים והיא מביעה מחאה על כך... לאורך התהליך ההורים לא גילו אכפתיות למה שג' מעלה אלא חרדה לפירוק התא המשפחתי. העובדה שלא שיתפו בקשיים לגופו של עניין מקשה עלינו לדעת מה קרה בבית אך אנו מגיעים להבנה שמה שקרה בתא המשפחתי פוגע בג' לאורך כל הקשר עם ההורים הם המשיכו לבקש מג' ציות וסודיות למה שקרה בבית. הם שבו וביקשו שליטה וציות אל הקוד המשפחתי..." (עמ' 4 לדוח האבחון).
עוד נאמר בפרק דיון והמלצות (עמ' 5): "לאורך התהליך ההורים עקביים בהכחשה ובהתעלמות מקשיים שהעלינו לגבי הקשר שלהם עם ג'.... נתברר לי כי יש היעדרות בולטת של דאגה, סקרנות ואכפתיות מצד ההורים לגבי ג' במקום זאת ההורים לא הפסיקו ללחוץ עליה לציית להם ולשמור על סודיות".
בסופו של הדוח הומלץ כי לאור המסקנה שהתעלמות מהפגיעה ומהלחץ שמופעל על ס. לשמירת סודיות אינו נכון, ונכון להיום ההורים לא עשו תזוזה בכיוון של לגלות סקרנות, דאגה או תחילתה של הבנה למצבה של הקטינה. על כן החזרתה אל ביתה תהיה בבחינת הקרבתה והעמדתה בסיכון.
עוד צוין שם כי עולה חשש שהחזרתה לבית תדכא את המחאה שהיא מבטאת על הפגיעה שחוותה. חשוב לציין כי בדוח גם נאמר: "העובדה שאיננו יודעים בפירוט איזו פגיעה פיסית הייתה הוא אינדיקציה לא לכך שלא הייתה פגיעה, אלא להסתרה שלה. לא פחות מכך, ההתנהלות שנחשפנו אליה מבטאת את פגיעה נפשית בג' במידה שאינה פחותה מפגיעה פיזית".
על כן, ולאור כל מה שצוין בדוח הומלץ על הוצאתה של הקטינה אל מסגרת חוץ ביתית כאשר יש לבדוק בשלב ראשון משפחת אומנה טיפולית, ובשלב שני מסגרת של פנימיה טיפולית.
- עד כאן סקרתי בתמציתיות את תולדות המקרה, את הדיווחים שנתקבלו בעניינה של הקטינה לרבות ממצאי והמלצות מרכז החירום בו שהתה ובמסגרתו עברה את האבחון במשך תקופה של למעלה מחודשיים. כל שצוין לעיל מדבר בעד עצמו ומקים בעיני תשתית ראייתית לכאורית בדבר נזקקות הקטינה והצורך בקביעת דרכי טיפול, נקיטת אמצעים זמניים ואמצעי חירום, על פי סעיף 12 לחוק הנוער.
- אמנם, מתוך אותם דיווחים שנתקבלו לאורך תקופה ארוכה, הודעות או הערות של מחנכים ומחנכות ודוחות שערכו, לרבות תסקירים ודיווחים מטעם הרווחה, ניתן גם למצוא דווחים המציגים את ההורים באור חיובי. יחד עם זאת, יקשה בשלב זה לראות באלה כמי שמפקיעים את משקלן של שאר הראיות, האבחונים והדיווחים עליהם עמדתי לעיל. רוצה לומר, כי התמונה העולה מן המכלול הינה עגומה, ובכל מקרה, מזו מתחייבת המסקנה כי הקטינה חוותה אירועים לא מיטיבים, בלשון המעטה, זאת במהלך השנים האחרונות, בהיותה בחיק משפחתה, מבלי שמציאות חייה השתנתה עקב כך. בשלב זה, גם אם לא קיימים ממצאים ברורים כי עברה פגיעה מצד הוריה, הרי שבאותה נשימה גם לא ניתן לשלול זאת. מכל מקום, נתון אחד אינו מוטל בספק – הקטינה רואה בהוריה כמי שפוגעים בה והם האחראים, כך בעיניה, גם אם הדברים לא נאמרו מפורשות על ידה, לאותה מצוקה וסבל נפשי אליהם נקלעה.
- משבאנו לכאן, וראיות בדבר נזקקות לכאורה הובאו למכביר, והם הונחו לפני בית משפט קמא, כל שנותר הוא לבחון האם היה מקום להורות בשלב מוקדם זה על הוצאת הקטינה ובאופן זמני ממשמורת הוריה. על הקושי המובנה במתן החלטה על דרכי טיפול בהתקיים מחלוקת לגבי העובדות כשבית משפט לנוער עתיד עדיין לשמוע ראיות בעניין, עמד בית משפט קמא במסגרת ההחלטה והיטיב לתאר זאת בסעיף 14 להחלטה. גם בהתקיים קושי זה, סבר בית משפט קמא ובצדק, כי "מעבר למציאות המשפטית ניצבת לפנינו אותה מציאות של החיים עצמם, מציאות המחייבת קבלת החלטה מידית להיכן תעבור הקטינה ממרכז החירום – לביתה או למסגרת חוץ ביתית".
- בהגיעו למסקנה כי המשך סידור הקטינה במסגרת חוץ ביתית, הוא הצעד הנדרש, החיוני והמתבקש שאין בלתו, ציין בית משפט קמא את כל אלה:
א. העובדה כי ההורים לא עברו כל הליך טיפולי ולא חל אצלם כל שינוי. בית משפט קמא סבר כי בהינתן עובדות אלה הרי החזרת ג. לבית הוריה משמעותה החזרתה לאותם תנאים מהם הוצאה בצו החירום.
ב. המלצות גורמי הטיפול המכירים את הקטינה היכרות קרובה הייתה ברורה ולפיה אין להחזירה למשמורת הוריה.
ג. אין כל דרך לשמור על הקטינה בבית הוריה, ואין כל דרך לוודא שהיא לא תשוב ותיפגע שם.
ד. החזרת הקטינה להוריה כיום עלולה לגרום לה שלא לשתף יותר איש בקורה עמה בתוך ביתה ובכך תהפוך לקרבן חסר הגנה.
- תמים דעים אני עם קביעותיו ומסקנותיו האמורות של בית משפט קמא ולא מצאתי כי נפלה שגגה באלה. במקרה שלנו, המלצות מרכז החירום שערך לקטינה אבחון דיאגנוסטי, היו ברורות וחד משמעיות, כך גם עמדת שאר גורמי הרווחה וגם עמדת האפוטרופוס לדין. כולם המליצו על הוצאת הקטינה ממשמורתם של הוריה. אמנם, בשלב מקדמי זה יקשה להתעלם מעמדתם של אלה. יחד עם זאת, גם אם נתעלם ממנה, נראה כי מכלול הנתונים והראיות שלכאורה אשר מניתי לעיל, התנהלות ההורים והתלונות הבלתי פוסקות מצד הקטינה, הרי שמכל אלה מתחייבת המסקנה כי לא חל כל שינוי בתוך המשפחה בכל הנוגע לקטינה, שינוי שיש בו ולו כדי להעמיד לפנינו סיכוי קל שבקלים כי הקטינה לא תשוב ותיפגע שם. נראה כי במקרה דנן אותן נסיבות, תלונות, דיווחים ועוד, הקימו מעין חזקה בדבר הישנות הפגיעה אצל הקטינה אם וכאשר תוחזר לבית הוריה.
- לנוכח האמור לעיל, נראה כי על ההורים היה להוכיח לכאורה כי חל שינוי בתוך המשפחה, ולו במובן זה שעל אף הכחשתם תלונות הקטינה, הרי שלצד עמדה זו קיימת הנכונות והרצון להבין את מצוקתה, להכילה, ולהתחיל תהליך טיפולי שיאפשר להם להתמודד בצורה נכונה עם אותה מצוקה ואותם קשיים. תחת זאת, ההורים לא הצביעו על כל שינוי שבא מצידם וניתן לומר כי הם מצפים לשינוי אצל בתם ולא סבורים כי השינוי צריך לבוא מהם.
תעיד על כך לכאורה אותה התנהלות אל מול הקטינה באותו ביקור מיום 7/10/15, והדיווח על אירוע חריג מאותו יום.
- בטרם סיום אציין כי עיינתי בפרוטוקול הדיון החסוי שהתקיים לפני בית משפט קמא והמתעד שיחה שניהל עם הקטינה בנוכחות האפוטרופוס לדין. מטעמים ברורים לא ארחיב בדבר, וממילא לא מצאתי כי יש בשיחה זו כדי לשנות מהתמונה הכוללת.
לאור כל המקובץ, שוכנעתי כי הוצאת הקטינה בצו משמורת זמני התחייב בנסיבות דנן והיה בבחינת צעד הכרחי שיש לנקוט בו באופן מידי אף במסגרת החלטת ביניים על פי סעיף 12 לחוק הנוער.
- סיכומו של דבר - לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ומשלא נפלה כל טעות בגדריה.
אשר על כן אני דוחה את הערעור.
מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ו, 04 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.