ד' נ' ב'

פסק דין זה עוסק בשתי תובענות הדדיות שבכותרת ביחס לדירה בת שני חדרים ברחוב אבן גבירול 93 בתל אביב – יפו, הידועה כחלקה 436/19 בגוש 6215 (להלן: "הדירה"). הנתבעת בה"פ 43835-10-17 והתובעת בת"א 52174-01-18 (להלן:"ז'") – היא אמו הביולוגית של ר' ד' ב' ז"ל (להלן: "הבן"). התובעת בה"פ 43835-10-17 והנתבעת בת"א 52174-01-18 (להלן: "מ'") - היא האם המאמצת של הבן והיורשת היחידה של עזבונו.

ז' סבלה מקשיים שונים שבעטיים העבירה לבן את הדירה במתנה, תוך רישום הערת אזהרה המעגנת את זכותה להמשיך ולהתגורר בדירה משך כל ימי חייה. לימים, אומץ הבן על ידי מ', לאחר ששימשה כמשפחת אומנה בעבורו. בהיותו בן 28 שנים לערך, הלך הבן לבית עולמו וניתן צו ירושה לפיו מ' תירש את רכושו.

ז' טוענת, כי יש להצהיר על ביטול עסקת המתנה ביחס לדירה וכפועל יוצא - לקבוע כי היא זו הזכאית להירשם כבעלי הזכויות בה. למולה, טוענת מ', כי יש להצהיר על זכאותה להירשם כבעלי הזכויות בדירה מכוח צו הירושה של הבן, אף ללא הסכמת ז' ובכפוף להותרת זכותה של האחרונה להתגורר בדירה.

צו הירושה שניתן לטובת מ', כיורשת יחידה של עזבון הבן, אינו במחלוקת מלפניי. כך אף הליך האימוץ של הבן ואישור עסקת המתנה, שהסתיימה ברישום, על ידי בית המשפט לענייני משפחה. במוקד המחלוקת ניצבות השאלות שעוררה ז' - האם נפלו פגמים בעסקת המתנה שמכוחה העבירה את הדירה במתנה לבן; האם מדובר במתנה על תנאי – לפיו העברת הדירה במתנה הותנתה בכך שהבן יוכל להשתמש בה לאחר מות ז' והאם מדובר בעסקה למראית עין. כך, יש לבחון האם הוכח חסם מפני זכאות מ' להירשם כבעלת הזכויות בדירה מכוח צו הירושה.

רקע

1. עובר לנסיבות שביסוד המחלוקת, הייתה ז' בעליה של הדירה. בשנת 1988 נולד הבן. בשנת 1993, בהיותו בן חמש, הועבר הבן למסגרת אומנה אצל מ', שלימים הוכרה כאמו המאמצת (ר' חוות דעת סוציאלית מיום 9.11.17 שצירפה ז' כנספח 2 לתובענתה).

    

2. ביום 17.12.96, חתמה ז' על תצהיר להעברת זכויותיה בדירה במתנה לידי הבן (להלן: "התצהיר" - ראו נספח א' לתובענת מ'). התצהיר נחתם מחמת חשש שז' תאבד את זכויותיה בדירה, על רקע התמכרות קשה להימורים, שיפוט לקוי בהקשרי התנהלות כלכלית והתמודדות עם קשיים תפקודיים ונפשיים וכן, בשל רצונה להבטיח קורת גג לבן. בד בבד, בעסקת המתנה נכלל תנאי לטובת ז' המבטיח את זכותה להוסיף ולהתגורר בדירה למשך כל חייה, ללא תשלום דמי שימוש, למעט הוצאות אחזקת הדירה.

    

3. נוכח שהעברת הזכויות בדירה לבן עוד בהיותו קטין הצריכה את קבלת הסכמת בית המשפט המוסמך, הוגשה בקשה תואמת ובית המשפט לענייני משפחה, בגדרי תיק 80860/96, אישר את העברת הזכויות המבוקשת ואף הסמיך את ז' לחתום בשם הבן על כל מסמך שיידרש לשם כך. בהתאם, נחתם שטר מכר 13594/97 (ראו נספח ב' לתובענת מ') וביום 14.4.97 הועברו זכויות הבעלות בדירה מז' לבן ונרשמו על שם הבן בלשכת רישום המקרקעין. באותו מעמד, נרשמה גם הערת אזהרה לטובת ז' בדבר זכותה להתגורר בדירה, בהתכתב עם סעיפים 4 ו- 5 לתצהיר (ראו אישור רשם המקרקעין בדבר רישום הערת אזהרה לטובת ז' ונסח רישום מקרקעין שצורפו לתובענת מ' וסומנו ג' ו- ד').

    

4. בחלוף כ- 12 שנים, ביום 28.1.09, ניתן צו אימוץ בתיק אמ"צ 000042/08, לפיו מ' תהא אמו המאמצת של הבן וכן כי שמו המלא יהיה ר' ד' ב' (ראו נספח ה' לתובענת מ' – עותק מצו האימוץ).

    

5. למרבה הצער, ביום 1.6.16 נטל הבן את חייו.

    

6. ביום 9.8.17, ניתן צו ירושה בתיק 230830, לפיו מ' היא היורשת היחידה של הבן (ראו עותק מצו הירושה שצורף לתובענת מ' וסומן באות ו').

    

7. מ' פנתה ללשכת רישום המקרקעין בבקשה לרשום את צו הירושה ולהעביר את הדירה על שמה. לנוכח הערת האזהרה, מ' התבקשה לצרף את הסכמת ז' כתנאי לרישום צו הירושה (ראו נספח ז' לתובענת מ'). ז' לא השיבה לפניותיה של מ' לחתום על כתב הסכמה ובנסיבות אלו הוגשה תובענת מ'.

   תמצית טענות ז'

8. ז' טוענת, כי יש לבטל את עסקת המתנה, מחמת פגמים שנפלו בכריתתה וכן מחמת היותה עסקה למראית עין והיותה מותנית בתנאי לפיו הבן יוכל ליהנות מהדירה, לאחר אריכות ימיה.

    

9. ביחס לפגמים שנפלו בכריתת עסקת המתנה, טוענת ז' כי רב הנסתר על הגלוי בהקשרי המחלוקת, הצדדים, הבן ובפרט - עו"ד אליהו מזור (להלן: "עו"ד מזור") – שערך את התצהיר והחתים אותה עליו, תוך שמודגשות טענות בדבר מעורבותו האינטנסיבית בנושא וניגוד ענייניים השזור בהתנהלותו. ז' מוסיפה על כך ומפרטת את נסיבותיה האישיות, על מצבה הרפואי הנטען, שלא ארחיב בנושא מחמת צנעת הפרט. עוד נטען, כי המתנה ניתנה תחת עושק וכפייה ובהיעדר גמירות דעת, משלא הוסברו כראוי הן השלכות המהלך והן משמעות החתימה על התצהיר.

    

10. ביחס לתנאי שבו הותנתה הענקת הדירה במתנה, מבהירה ז' כי תכלית עסקת המתנה ואומד הדעת שעמד ביסודה נלמדים ממכלול נסיבות העניין ונועדו להבטיח את זכויות הבן בדירה וקורת גג מעל ראשו לאחר פטירתה. מכאן, מבקשת ז' ללמוד על קיומו של תנאי מפסיק, לפיו במידה שהבן נפטר לפניה – מסוכלת תכלית העסקה ופוקע התנאי שמתנה את עסקת המתנה בתוצאה לפיה הבן יוכל להשתמש בדירה לאחר פטירתה. כן נטען, כי מדובר במתנה שבטלה מאחר והיא מתנה מחמת מיתה, שאמורה לעבור למקבל המתנה בפועל רק לאחר פטירת המקנה ולא לאלתר וכי מתנה לאחר מיתה נוגדת את הוראות סעיף 8(ב) בחוק הירושה התשכ"א – 1965 (להלן: "חוק הירושה"). ז' שבה ומדגישה כי, לשיטתה, הנסיבות מלמדות שאין המדובר במתנה שהוקנתה לאלתר אלא במתנה שאינה תקפה ושהתבקשה הקנייתה לאחר מותה. כך נטען, כי אומד דעתה של ז' במועד העברת הדירה היה להעביר את זכויותיה בדירתה לטובת הבן רק לאחר מותה. העברת זכויות הבעלות בדירה עוד בחייה, נועדה למראית העין בלבד, מחמת החשש מהתנהלותה ובהינתן הקשיים האישיים והנפשיים שמהם סבלה.

     

11. ז' מוסיפה על כך וטוענת, כי במעמד המתנה על תנאי, היא הייתה היורשת החוקית היחידה של הבן. אז, טרם החלו הליכי האימוץ ולא הוסברו לה אפשרות שכזו והשלכותיה המשפטיות ואף לא נודע על כך לאחר האימוץ. הודגש, כי יש לראות בעובדה שצו האימוץ שניתן נעשה לאחר היותו של הבן בגיר, כחריג קיצוני לאומד דעתה של ז' . לגרסתה, ככל שבמעמד המתנה היא הייתה מודעת לקיומה של אפשרות שהבן יאומץ בהיותו בגיר, ללא ידיעתה וללא צורך באישורה - היא לא הייתה פועלת להעברת הדירה על שמו, או שהייתה מעגנת את זכויותיה באופן שלא היה מותיר אותה "מול שוקת שבורה" במצבה כיום. ז' מסכמת הקשר זה בסברה, כי עם אימוצו של הבן בהיותו בגיר וללא ידיעתה, חל שינוי נסיבות בלתי צפוי המביא לביטול המתנה.

     

    לבד מכך, ז' טוענת, כי יש להורות על ביטול עסקת המתנה ולהכיר בה כבעלים הבלעדי של הדירה מכוח דיני תום הלב, הצדק וההגינות. לגרסתה, יש לקבוע שעסקת המתנה בטלה גם לאור הוראות סעיף 8(ב) בחוק הירושה ולהשיב את רישום הבעלות בדירה על שמה באופן המשקף את המצב לאשורו.

    תמצית טענות מ'

12. מ' נסמכת על נתוני הרקע הנזכרים, שאינם במחלוקת של ממש ולאורם היא עותרת למתן צו הצהרתי, לפיו היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה מכוח צו הירושה, אף ללא הסכמת ז' ובכפוף להותרת הערה הרשומה לזכותה על כנה. מ' הוסיפה וטענה, כי אין לשעות לטענות ז' ביחס לקיומם של פגמים במהלך העברת הדירה במתנה לר', או ביחס להתניית העברת הדירה בתנאי.

13. התייחסות לטענות נוספות שהוצגו תובא בגוף הדיון.

    דיון והכרעה

14. בתימוכין בטענות מ', העידו היא עצמה, עו"ד מזור והגב' דליה גילידוני – עובדת סוציאלית במועצה לילד החוסה. בתימוכין בטענות ז' , נשמעה אך גרסתה שלה.

15. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מראיותיהם ומאותות האמת שנתגלו במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעת ז' ולקבל את תובענת מ'.

    הצדדים העלו טענות קשות זו כלפי זו ביחס לאחריות למצבו של הבן, לנסיבות חייו, להתנהלות כלפיו במהלך השנים, למערכת היחסים ביניהן, להשכרת הדירה לדיירי משנה ולצו האימוץ, כפי שניתן. שוכנעתי כי טענות אלו אינן רלוונטיות להכרעה בסוגיות שבמחלוקת, על אף תעצומות הרגש שהן עוררו ורוחב היריעה הכתובה שנדרש על מנת לתארן. מצאתי לנכון למקד את הדיון בנסיבות חתימת התצהיר וכפועל יוצא - בטענות ז' בדבר בטלות המתנה ובשאלה האם נותרת עילה מוצדקת לסירובה לחתום על הסכמה לרישום זכויות מ' בדירה מכוח צו הירושה.

    על אף הנסיבות הקשות שפקדו את מישורי חייה השונים של ז' ובכללן אילוצה להתמודד עם פטירת הבן בטרם עת, שוכנעתי כי לא די בנסיבות אלו כדי להטות את הכף לעבר העדפת גרסתה על פני נוסח התצהיר וחתימתה עליו, רישום עסקת המתנה לאחר אישורה על ידי בית המשפט המוסמך וגרסאות אחרות כפי שנשמעו.

    בתמצית אציין, כי שוכנעתי שעסקת המתנה בוצעה מתוך מודעות וגמירות דעת מלאה של ז' ביחס למשמעותה ותוצאותיה, לפיהן הדירה תועבר מבעלותה לידי הבן, מחמת קשייה שלה. לא הוכח מלפניי כי נפלו פגמים בתהליך כריתת עסקת המתנה, או כי מדובר בעסקה למראית עין. אשר לסברת ז' כי המתנה הותנתה בתנאי שפקע, שוכנעתי כי אין המדובר בתנאי יחיד, כנטען, בדמות הבטחת קורת גג לבן, אלא כי תכליתה העיקרית של עסקת המתנה הייתה להבטיח קורת גג לאם עצמה ותכלית זו עודנה מתקיימת. לא מצאתי די בעדותה היחידה של ז' , כדי לגבש ממצאים עובדתיים מושכלים המצדיקים הסקת מסקנות שונה.

16. טענות ז' מסווגות לשני תחומים משפטיים. האחד, עוסק בפגמים שנטען כי נפלו בכריתת עסקת המתנה ואשר מצדיקים את ביטול המתנה. השני, עוסק בקיומו של תנאי, המתנה את תוצאותיה המשפטיות של המתנה בכך שהבן יוכל ליהנות ממנה לאחר פטירת ז' . כבר על פני הדברים, נחזה כי טענות ז' עולות כדי 'דבר והיפוכו', שעה שמחד גיסא, היא מנסה להיבנות מקיומו של תנאי בעסקת המתנה ומאומד הדעת שביסודה, בעוד שמאידך גיסא, היא טוענת להיעדר גמירות דעת לפגמים בכריתה, השוללים את תוקף המתנה מיסודה. טענתה השלישית, לפיה מדובר בעסקת מתנה למראית עין, סותרת את שתי טענות הסותרות הקודמות. טענות אלו, כמתכונתן, עלולות להקים השתק שיפוטי כנגד ז' ואף להיחשב כעשיית שימוש לרעה בערכאות (ראו ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (8.3.05); בע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון אלמוטראן (17.09.2007)). על אף סתירה פנימית זו, אפנה לבחינת טענות ז' בראי הוראות הדין והתשתית העובדתית שהוצגה מלפניי.

    פגמים בכריתת עסקת המתנה

17. אני סבור כי חתימת התצהיר נעשתה תחת הבנה מלאה של ז' את תוצאת המסמך – שמשמעותה עסקת מתנה תקפה ומידית לטובת הבן. על אף שאיש לא צפה, כמובן, את פטירתו המצערת של הבן, הדירה הועברה במתנה כדי הוצאתה מידי ז' בנסיבות התקפות גם היום, כשהיורשת היחידה של הבן היא מ'. ז' לא נשאה בנטל הראייתי החל עליה להוכיח כי התקיימו התנאים המצדיקים הימנעות ממתן המשמעות המתבקשת לחתימתה על התצהיר, באופן המפקיע את תוצאות עסקת המתנה.

     

18. יש להסיר מעל הדרך מהמורה שהציבה ז' בכל הנטען למעורבותו הפסולה והחסרה של עו"ד מזור בנוסחו של התצהיר ובחתימתה עליו. טענות אלו לא הוכחו ולא מצאתי בהן ממש. ז' מדגישה, כי הופעלו עליה לחצים רבים מצד מ' ואף מצד עורך דינה של מ' דאז - עו"ד מזור, להעביר את הדירה – רכושה היחיד, על שמו של הבן. נטען, כי ז' הבינה דאז וכפי שהוסבר לה, שמדובר בהליך פורמאלי בלבד, שנועד על מנת להבטיח שכמי שהייתה מכורה להימורים, היא לא תפסיד את רכושה היחיד, כמו גם שלבן יהא מקום מגורים משלו. ז' שבה והדגישה כי היא מעולם לא העלתה רעיון זה על דעת עצמה והיא נאותה לעשות כן לאחר "מכבש לחצים" ושכנועים מצד מ' שהפנתה אותה לעו"ד מזור לשם ביצוע ההעברה. עוד נטען, כי בהיות ז' מיוצגת על ידי עורך הדין של מ', הלה פעל בניגוד ענייניים וכשל בייצוגה ובהבטחת זכויותיה, כדי רשלנות מקצועית. ז' גורסת, כי דבר מצבה הנפשי היה ידוע היטב למ' ולעו"ד מזור, שהיה מעורה בכל פרט. לשיטתה, ספק רב נותר ביחס לשאלה אם היא הבינה את ההשלכות הנובעות מחתימתה על התצהיר. מודגש, כי טיפול משפטי נאות, הכולל את הבטחת זכויותיה, היה מביא לתוספת הוראות שונות בתצהיר אשר היו מונעות את עצם המחלוקת.

     

19. עו"ד מזור, בתצהירו, הבהיר כי ז' הופנתה אליו על ידי מ', לאחר שמסרה לה מיוזמתה כי ברצונה להעביר את הדירה לבנה על רקע החשש שתאבד את הדירה מחמת הימוריה (ראו תצהירו של עו"ד מזור, בפס' 3א'-3ג'). עו"ד מזור הוסיף על כך וציין, כי גם לאחר שהגיעה אליו ז' , היא מסרה לו בעצמה על נוהגה להמר באופן כפייתי, עם אנשים קשוחים, "אכזריים ללא כל רגשות, וכאלה שאינם מתחשבים באיש". מכאן, החשש כי היא "עלולה להיסחף בהימורים ולהפסיד כספים בסכומים גבוהים, וכי במהלך הימורים אלה היא עלולה אף למשכן ו/או למכור את דירתה, כך שלא יהיה לה מקום מגורים, וכמובן, שאף לא יהיה לה מה להוריש לבנה" (שם, בפס' 4א'-5ג'). גרסתו זו של עו"ד מזור מתיישבת עם מכלול הנסיבות והראיות ולא הונח כל טעם שלא לייחס לה משקל ראייתי משמעותי. גרסתו לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. הובהר, כי לאור ייצוג משפטי שסיפק לבני משפחתה של ז' המאמצת, הפך עו"ד מזור לידיד המשפחה, תוך הדגשת העדר שחר לטענות בדבר יחסים אחרים (ר' פרו' עמ' 6 שו' 13-14; עמ' 7 שו' 1-2). לעובדת קיומה של ז' נחשף עו"ד מזור באמצע שנות ה- 90', לאחר שמ' מסרה לו שהיא משמשת כאומנה לבן (שם, שו' 4-7). מ' תיארה לעד כי ז' מעוניינת להעביר את הדירה על שם הבן מחמת התמכרותה להימורים והוא נשאל אם יוכל לייצג את ז' , או לעזור לה לעשות זאת. לאחר מספר ימים ז' התקשרה לעו"ד מזור וקבעה עמו פגישה על מנת לספק לו נתונים נוספים. בפגישה זו נכחו רק שניהם (שם, שו' 14-32).

     

    לשאלה מדוע לא נערך הסכם מתנה מעבר לתצהיר, ציין העד היעדר צורך שכזה, לבד מהתצהיר בעת נתינת המתנה. אפנה לדברי העד בנוסחם המלא לאור חשיבות גרסתו המקובלת עלי בתימוכין בגרסת מ', בזו הלשון: "הנתונים היחידים שהיו מצאו את ביטויים בתצהיר עליה היא חתמה הנתבעת בפניי... שבפועל, שהיא אמרה לי שהיא רוצה להעביר את זכויותיה לבנה... החלטתי.... גם אם יפנו אלי להעביר זכויות אני אפצל את הזכויות בין זכויות הבעלות בנכס לבין זכויות השימוש והחזקה בנכס, ולכן כשהיא (ז' – א' י') ביקשה ממני להעביר את הזכויות בדירה ייעצתי לה לפצל את זכויותיה אחד בבעלות ואחד בחזקה כי חששתי מהמקרה הקודם שהזכרתי, שהבן ... יגיע לגיל 18 יוכל לנפנף את אמו או אם הוא יתחתן עם מישהי עם "קלפטע" שתבקש להעיף את אמו מהדירה, כל המטרה שלה הייתה שמירה על מקום מגורים שיהיה לה, ולכן אמרתי לה שאני מייעץ לה ומוכן לבצע את העברת הבעלות בכפוף לכך שתשמר זכותה להשתמש בדירה כל ימי חייה מבלי לשלם שכר דירה או דמי שימוש ראויים ובלבד שתישא בכל ההוצאות הנלוות להחזקת הדירה כמו צריכת חשמל, מים תשלום לוועד הבית וכו'. אז היא הסכימה ושמחה מאוד להצעה זו. אותם התנאים מצאו ביטויים באותו תצהיר של העברת הזכויות" (ר' פרו' עמ' 8 שו' 5-22).

     

    לשאלה האם נשקלה גם האפשרות שז' תידרש לטיפול רפואי יקר ולשם כך תיאלץ לממש את הדירה, השיב העד תשובה סבירה, שלא נסתרה, כך: "כל הסכם כזה צריך להיות מאושר על ידי בית משפט כי מדובר בקטין, שום בית משפט לא היה מאשר הסכם למראית עין שמתי שהיא תרצה היא תקבל את זה בחזרה, זה מין שותפות כדי לסדר את הנושים או את בעלי החוב, פעם זה כן רכוש שלי ופעם זה לא רכוש שלי. עוד יותר מזה, נניח באופן תיאורטי שהייתה אפשרות מעין זו שהיא תחזיר לעצמה את הזכויות אליה מאיזשהי סיבה – גם פה אם היא מכורה להימורים אז היא עלולה להתפתות אם יש לה אפשרות למכור את הדירה במצב מסוים, על פי אותה אופציה שחברי אומר, או שהעובדה הזאת גם מזמינה לחץ עליה מפני המהמרים שאין להם לב בעניין הזה, אם מהמר ידע שהיא מחזיקה את המפתח אם יש לה אפשרות להחזיר את זה לבעלותה אז בוודאי שהם ילחצו עליה או שהיא תתפתה והיא תמכור את הדירה או שהיא לא מנעה את הלחץ החיצוני מאותם גורמים שמהם היא פחדה" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 1-8).

     

    לשאלה האם מטרת העברת הדירה הייתה אחת ויחידה – הגנה על הדירה מפני נושים פוטנציאליים, השיב העד באופן המשתלב עם יתרת הראיות, כך: "זו הייתה המטרה כאשר לאותה מטרה יש מספר תוצאות המטרה הייתה לשמר על הדירה כדירה אם כתוצאה מכך ר' (הבן – א' י') ייהנה מהעברה זו אז עד רבה ועד רבה [צ"ל "אדרבה" – א' י']. בשנת 96 שעה שנחתם התצהיר התובעת הייתה רק אומנה ואז... הייתה קיימת אפשרות שאם הנסיבות שבגינן לקחו את הדירה מהנתבעת ישתנו או יבטלו יכול להיות שיחזירו לה את זה אם אין לה דירה לא יחזירו לה, היא הייתה צריכה לשמור על הדירה גם בשבילה וגם אם ר' יוחזר לה לחזקתה יהיה לה איפה לשים אותו" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 11-16). עוד ציין העד כי ביסס את התרשמותו מז' גם על כך שבפגישות והשיחות עמו היא "דיברה ככל האדם ודיברה לעניין ולא הרגשתי שום סטייה מהנורמה ומההתנהגות הכללית של האדם" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 25-29).

     

20. אין בידי לקבל את טענות ז' ביחס לקיומם של פגמים בכריתת עסקת המתנה, בין אם מקורם בהיעדר גמירות דעת מטעמה ובין בטיב הייעוץ המשפטי שניתן לה על ידי עו"ד מזור. לבד מכך שלא הוכח דופי בייעוץ המשפטי שקיבלה, גם התרשמותי שלי במהלך הדיונים מלפניי מהתנהלותה של ז' ומאישיותה, היא כהתרשמותו של עו"ד מזור. אין ניתן לומר ולו בריחוק שמדובר באדם המנותק כלשהו מהמציאות. ז' נחזית כאסרטיבית והיא מבינה היטב את מהלך הדברים. התרשמות זו תומכת בחזקה כי ז' הבינה את מעשיה ואת תכליתם בעת חתימתה על התצהיר. המסמכים שהציגה בצירוף לסיכומיה בדבר מצבה הנפשי הנטען, אינם מלמדים על היותה מוגבלת באופן כלשהו בעת עריכת מסמכי המתנה. על אף שיכול שטרם חתימת התצהיר היא נמצאה במצב הכולל רקע של התמכרות קשה להימורים, שיפוט לקוי בהקשרי התנהלות כלכלית והתמודדות עם קשיים תפקודיים - לא הוכח העדר הבנה, או מניעה מיכולת לגבש מודעות למהלכיה.

     

21. עדותה של ז' מלפניי, שמטה את האפשרות לאתר אינדיקציה בתימוכין בטענותיה בדבר קיומם של פגמים בכריתת עסקת המתנה, היעדר גמירות דעת ואופן הבנתה את מעשיה. כך, לשאלה במה "מאשימה" ז' את עו"ד מזור השיבה, כי הוא רוצה להוציאה מהדירה וכי זרק את הבן (ר' פרו' עמ' 18 שו' 1-10; סעיף 15 לתצהירה). אין בכך די, לצד התרשמותי מגרסת עו"ד מזור, כדי לבסס טענה משמע נפל פגם בנסיבות עריכת עסקת המתנה. עסקה זו מתכתבת, אכן, עם רצונה של ז' להגן על בנה אך לנוכח מודעותה המלאה לקשייה – גם עם הצורך להגן עליה מפני עצמה. גם בטענה בחקירתה החוזרת לפיה לא קראה את הכתובים שהונחו מלפניה ורק חתמה וכי הפגישה עם עו"ד מזור ארכה "ממש חמש או עשר דקות" - אין די כדי שתועדף גרסתה על פני גרסאות מ' ועו"ד מזור. נוסף על כך, התרשמתי כי די בפגישה קצרה כדי להסביר את מהות התצהיר, שעיקר הרשום בו עוסק מתיישב עם מצבה הנטען ועם הבטחת זכויותיה (ר' סעיפים 4(א) ו- 5(ב) לתצהיר).

     

    לא מצאתי ממש אף בטענת ז' בתשובותיה בחקירתה החוזרת לשאלת בית משפט בדבר מטרת הפגישה וחתימתה על התצהיר. ז' טענה, כי הוסבר לה שמטרת הפגישה הייתה להעביר את הדירה על שם הבן. לשאלה אם נמסר לה מדוע, השיבה: "הם חושבים בכאילו שאני אלך למכור את הדירה וזה לא נורמאלי". ז' נשאלה מדוע חתמה בנסיבות אלו והשיבה, שזו השפעה של מ' ו:"אם אני מתה בשביל מה אני מורישה, הוא היורש שלי ואני לא ידעתי שהוא ימות לפניי... חששתי שר' לא יהיה ברחוב ואני לא מאמינה למשפחות אומנה היא יכולה לזרוק אותו כמו שהיא זרקה אותי" (ר' פרו' עמ' 19 שו'20-32; עמ' 20 שו' 1-2). מגרסת ז' יוצא כי גם תכלית זו של הגנה עליה עצמה הוסברה לה בגדרי מטרת אותה פגישה. גרסתה הנוכחית לפיה "זה לא נורמאלי" נכבשה מבלי שניתן הסבר סביר לכבישתה והיא אינה מתיישבת עם יתרת הראיות, עם עצם חתימה על התצהיר, עם אישור העסקה בבית המשפט לענייני משפחה ועם המשמעות המרכזית שיש לייחס לעצם סיום עסקת המתנה ברישום.

     

22. לא איתרתי בגרסת הגב' גילדוני תימוכין בגרסת מי מהצדדים. רק אציין כי בחקירתה הנגדית, הובהר כי הבן הוצא מרשות ז' והושם בפנימייה על ידי המחלקה לשירותים חברתיים מחמת תפקוד הורי חסר (ר' פרו' עמ' 11 שו' 26-27).

     

23. גרסת מ' לא נסתרה בחקירתה הנגדית ועיקריה התיישבו עם גרסתו של עו"ד מזור ועם הגיונם של דברים. מ' העידה אשר לנסיבות האומנה, להיכרותה את ז' בשנת 95' ולרעיון להעביר את הדירה על שם הבן. הובהר, כי ז' מסרה למ' שהיא מבקשת למכור את הדירה בסכום של 40,000 דולר ושאלה אם זו מעוניינת ברכישתה. לנוכח התרשמותה של מ' מהסכום "האפסי" כלשונה ביחס לשווי הדירה, הציעה לז' כי חלף זאת תרשום את הדירה על שם הבן תוך הבטחת זכותה לחיות בה למשך כל חייה וכדבריה: "אני גם מכסה אותה והיא גם דואגת לבן. זה היה תנאי עיקרי שהיא יכולה לגור כל החיים בדירה". וכן "חששתי שהיא הולכת למכור את הדירה והיא תהיה ברחובות". לשאלה אם ז' תיארה למ' את הסיבה שהיא רוצה למכור את הדירה בסכום זה, השיבה: "בגלל שהיא הייתה חייבת כספים והיא מהמרת כפייתית את זה היא אמרה לי... מה שהצעתי ובכוונה טובה מאוד אין לי שום אינטרס בכלל... אני אפילו לא אימצתי אותו בכלל ואני חושבת שעוד לא הייתי משפחה אומנה... היא קיבלה זאת באהבה, היא שמחה מאוד אפילו" (ר' פרו' עמ' 13 שו' 8-32).

     

24. גם לאורם של נתונים אלו שלא נסתרו, לא איתרתי דופי מוכח בייעוץ המשפטי שקיבלה ז' , או בנסיבות כריתת עסקת המתנה. כך, על אף שמ' לא זכרה מי שילם את שכר טרחתו של עו"ד מזור עבור עסקת המתנה (ר' פרו' עמ' 14 שו' 16-22). טענות בדבר כפייה ועושק – אכן, כטענת מ', לא פורטו. לא שוכנעתי כי הוכחו רכיבי כפייה מצד מי מהנוגעים בדבר – מ' ועו"ד מזור. כהבהרתה של מ', לא נודע כל מניע פסול לכפות על ז' את עסקת המתנה בהינתן מעמדה של מ' כאומנה בלבד בשלב זה ומבלי שתקבל דבר. כנזכר, איש לא צפה כי הבן ילך לעולמו לפני ז' , שאינה מפרטת כיצד נעשקה וכיצד נכפה עליה מהלך הדברים.

     

25. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את הטענות ביחס לקיומם של פגמים בכריתת עסקת המתנה. טענות אלו, לא נתמכו בראייה מהימנה והן נסתרו בהשוואתן החיצונית לגרסאות עו"ד מזור ומ', אותן מצאתי כמהימנות וכן בהשוואתן הפנימית לעדותה של ז' עצמה.

     

26. חזקה על אדם החותם על מסמך, שקרא אותו, הבין את תוכנו והסכים לו. על המבקש לשלול חזקה זו מוטל נטל הוכחה כבד. עליו להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו למשל: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור (18.5.65); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו ואח' (12.6.00); ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פד"י כה' (1), 648). חזקה זו תחול ביתר שאת, ככל שמדובר במסמכים מהותיים, כגון הסכמי הלוואה ושטרי משכנתה (ראו ע"א1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי (15.12.15); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (12.6.00); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן (21.7.02)(.

     

27. הוראת סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 מאפשרת הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי, כשיש "סיוע לעדות זו, ובהתקיים "נימוקים מיוחדים שירשמו", כגון הגיונם של דברים (ראו למשל: ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 048, 55, (1980); ת"א (ת"א) 22273-03-12 אבידן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (13.8.13)). כפי שציינתי, ז' הסתפקה בהצגת עדות יחידה מטעמה, שלא נמצאו לה תימוכין בממצאים ראייתיים נוספים שהונחו מלפניי, בגרסתה שלה ובהגיונם של דברים. בנסיבות העניין, אני סבור כי אין די בגרסת ז' כדי להרים את נטל הראייה הנדרש לביסוס קיומם של פגמים בכריתת עסקת המתנה, או בסתירת החזקה לפיה אדם מודע לתוכנם ולמשמעותם של מסמכים עליהם הוא חותם.

    מתנה על תנאי

28. אני סבור כי בהינתן נסיבותיו הייחודיות של המקרה הנדון, עסקת המתנה לא נועדה להגשים תכלית אחת בלבד - בדמות השימוש שייעשה הבן בדירה לאחר פטירת ז' , כטענתה. שוכנעתי, כי התכלית העיקרית שעמדה ביסוד עסקת המתנה היא הבטחת זכות המגורים של ז' בדירה ושמירתה מפני האפשרות שתימצא מושא לעסקאות הימורים ולהבטחת חובות הימורים ומפני הגורמים המעורבים באותם הימורים, העלולים להפוך לנושים פוטנציאליים. תכלית זו מוסיפה להתקיים גם כיום. אימוץ הבן, פטירתו וצו הירושה - אינם גורעים הימנה.

     

29. המטרה הנוספת, שיכול כי עמדה לנגד עיני ז' , בדמות הרצון להבטיח קורת גג לבן, לאחר אריכות ימיה, אינה עולה כדי תנאי מפסיק אחד ויחיד, שסיכולו מפקיע את עסקת המתנה מעיקרה.

     

    האפשרות להעניק מתנה בתנאים, מעוגנת בהוראת סעיף 4 בחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה"), שזו לשונה:

    "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".

     

30. הוראה זו, מחייבת להבחין בין 'מתנה על-תנאי', לבין 'מתנה בחיוב'. מתנה על-תנאי, מותירה בספק את תוצאות העסקה. חוק המתנה אינו קובע את דיניו של התנאי ובעניין זה תחולנה הוראות חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), המבחינות בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק. כאשר מדובר בחוזה מתנה הכולל תנאי מתלה – תוצאותיו המשפטיות תתממשנה רק עם קיום התנאי. כאשר מדובר בחוזה מתנה הכולל תנאי מפסיק – תוצאותיו המשפטיות מתממשות עם כריתתו, או על פי הוראותיו, אך עם התרחשות התנאי – חדל החוזה מלהתקיים והוא מחייב בהשבה.

     

    לעומת זאת, מתנה בחיוב, המכונה גם 'מתנה בנטל', מחייבת את מקבל המתנה לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, אך ביצוע החיוב אינו תנאי לתוצאותיה המשפטיות של המתנה. הנטל אכן מחייב את מקבל המתנה והנותן רשאי לנקוט באמצעים על מנת לאכפו, אך הוא אינו מתלה, או מפסיק את תוצאותיה המשפטיות של המתנה (ראו ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים (28.10.03); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר (16.9.82); א' מ' ראבילו, המתנה (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי), התשנ"ז-1996 (להלן: "ראבילו"), בעמ' 301-303).

     

31. התניית מתנה בתנאי מחייבת פירוש הגלוי גם למקבל המתנה. עם זאת, יש נסיבות בהן ניתן ללמוד על קיומו של תנאי מכללא (ראו ראבילו, בעמ' 299; ת"א 1624/75 אנרט נ' מויאל פס"מ תשל"ט (2) 397, 404; ת"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב דויטש 28.9.97) (להלן: "עניין מלק")). על קיומו של תנאי מכללא וכן על קיומו של חיוב בעסקת מתנה, ניתן ללמוד, בין היתר, גם באמצעות בחינת אומד דעתם של הצדדים בכור ההיתוך שבמשפט עצמו ובכלל זה, נתונים שהוחלפו ביניהם בכתב ובעל-פה (ע"א 343/87 פרי נ' פרי (8.4.90) (להלן: "עניין פרי")). כאשר נטען לקיומו של תנאי מכללא לאחר פטירתו של מקבל המתנה, מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל (ראו עניין מלק).

     

32. ובהתאמת הדברים לנסיבות המקרה הנדון; כנזכר, שוכנעתי כי התכלית שנועדה להבטיח את זכות ז' להתגורר בדירה ולהגן עליה מפני האפשרות שתימצא מושא לעסקאות הימורים, או להבטחת חובות הימורים – היא התכלית העיקרית שלשמה נועדה עסקת המתנה. משתכלית זו עודנה מתקיימת, נוצר קושי מובנה לז' לטעון אחרת. לעומת זאת, התכלית האפשרית הנוספת, שנועדה להבטיח קורת גג לבן לאחר אריכות ימיה של ז' , שימשה, לכל היותר כתכלית צדדית. לא הוכח כי תכלית צדדית זו מגעת כדי תנאי מפסיק שפקע, המצדיק את ביטול עסקת המתנה.

     

33. אינדיקציה מרכזית המלמדת כי הרצון להבטיח קורת גג לבן לא היה התכלית העיקרית שביסוד עסקת המתנה - נעוצה בעובדה שעסקת המתנה לא כללה כל תנאי או חיוב האוסר על הבן מלהעביר את הדירה לצד שלישי, למשכן אותה או לבצע בה כל פעולה משפטית אחרת - כל עוד נשמרת זכות ז' להתגורר בה. זאת, על פני שנים ארוכות - גם לאחר שהבן בגר וגם לאחר שאומץ על ידי מ'. ככל שאכן מרכז הכובד הוא ברצון להבטיח את מגורי הבן בדירה לאחר אריכות ימיה של ז' , ברי כי היו מוטלות עליו מגבלות כלשהן ביחס לפעולות שיוכל לבצע בדירה. ברי, כי היה מובטח שאכן הדירה תשמש אותו למטרת מגורים, תוך שלילת אפשרות לבצע בה פעולות למטרות אחרות, העלולות להתאפיין בסיכונים עסקיים.

     

    אין עוררין על כך שלדירה נשקפה סכנה מפני הימורי ז' ואורח חייה, כך שממילא, אין כל אפשרות להבטיח את זכותו של הבן להשתמש בדירה במועד כלשהו, מבלי שיוסר אותו חשש מרכזי בדבר הסכנה שנשקפה לדירה. נתון זה מחזק את התרשמותי בדבר התכלית העיקרית הנזכרת. בלעדי תכלית זו, אין כל אפשרות להבטיח שהבן יוכל לעשות בדירה שימוש כלשהו.

     

34. מסקנתי בדבר התכלית העיקרית שעמדה ביסוד עסקת המתנה (הבטחת מגורי ז' ושמירת הדירה מפני הימורים ונושים), נתמכה אף בעדותו הנזכרת של עו"ד מזור, לפיה הציף את החשש מפני התנהלות הבן בבגרותו (ראו פרו' עמ' 8 שו' 5-22). עוד ציין עו"ד מזור כי: "... נניח באופן תיאורטי שהייתה אפשרות מעין זו שהיא תחזיר לעצמה את הזכויות אליה מאיזשהי סיבה – גם פה אם היא מכורה להימורים אז היא עלולה להתפתות אם יש לה אפשרות למכור את הדירה במצב מסוים, על פי אותה אופציה שחברי אומר, או שהעובדה הזאת גם מזמינה לחץ עליה מפני המהמרים שאין להם לב בעניין הזה, אם מהמר ידע שהיא מחזיקה את המפתח אם יש לה אפשרות להחזיר את זה לבעלותה אז בוודאי שהם ילחצו עליה או שהיא תתפתה והיא תמכור את הדירה או שהיא לא מנעה את הלחץ החיצוני מאותם גורמים שמהם היא פחדה" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 1-8). כנזכר, עו"ד מזור הבהיר כי הבטחת קורת גג לבן, לאחר אריכות ימיה של ז' , הייתה תכלית משנית - מעין פועל יוצא, בבחינת 'בונוס' של עסקת המתנה ולא התכלית העיקרית שביסודה (ר' פרו' עמ' 9 שו' 11-16).

     

35. גם מ' ציינה שז' חזרה ואישרה כי העברת הדירה לבן נועדה להבטיח שלא תאבד את הדירה מחמת התמכרותה להימורים ועל מנת שתיוותר לבן קורת גג. בחקירתה הנגדית מלפניי, מסרה מ', כי: "...הסיבה הייתה לדאוג לכך שיהיה לה בית שהיא תוכל לחיות כל החיים בדירה ולא להיות ברחובות, ולכן רשמנו הערת אזהרה שאף אחד לא יכול לפגוע בה שהיא תהיה בדירה. רציתי להיות הגונה כלפיה וכלפי הילד" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 7-14). גרסת מ' מהימנה בעיני והיא מהווה תימוכין בכוונתה הברורה של ז' להעניק מתנה חלוטה לבן על מנת להבטיח קורת גג, גם לנותן וגם למקבל.

     

36. גם ז' הבהירה בסיכומיה כי החלטתה להעביר את הדירה על שם הבן עוד בחייה נועדה להגן עליה מפני נושים פוטנציאליים ועל מנת להקנות לבן קורת גג לעתיד. ז' מכנה זאת "שני טעמים השזורים זה בזה" (ר' סעיף 10 לסיכומיה). התצהיר אינו כולל סייג כלשהו התומך בטיעוני ז' למעט זכות מגוריה, הנחזית כגוברת גם על כל קושי אחר שיכול ויקרה בדרכה. הדוגמה שהציגה ז' משמע יכול שתידרש למכירת הדירה מחמת כורח רפואי, אינה מתכתבת עם השאלה המתבקשת לא פחות, היכן תגור לאחר התכתבות כלכלית עם אותו כורח.

     

37. מקובלת עליי טענת ז' לפיה על אף שלא נערך הסכם מתנה, ניתן ללמוד על תכנו ותכליתו מהנסיבות הקשורות בחתימת התצהיר כדי תימוכין בפרשנותו. ברם, אין המדובר בעסקה נעדרת כתב שכן התצהיר מפורט דיו, הוא חתום על ידי ז' והרחבתי בדבר התרשמותי כי היא הבינה את משמעות הדברים. הנסיבות הקשורות במועדים שטרם עסקת המתנה (קשייה המוכחים של ז' ) ולאחריה (התנהלות הצדדים למול אישור עסקת המתנה ורישומה) - תומכות אף הן בתכליתה המרכזית של העסקה.

     

38. עדות ז' לפרוטוקול הדיון התמקדה בעיקרה בתכלית הצדדית שבבסיס עסקת המתנה בדמות טובתו של הבן. גרסתה לא התיישבה עם גרסתה האחרת ביחס לאותה תכלית דואלית וכן עם העובדה שגרסתה לא מצאה את ביטויה בכתובים, בעדותו של עו"ד מזור, או באינדיקציה ראייתית אחרת. לא ניתן הסבר מספק לניסיון להלך בין הגרסאות ולהדגיש בכל עת תכלית אחת מבין השתיים.

     

    ז' תיארה לפרוטוקול הדיון נסיבות אישיות שאינן קלות (ר' פרו' עמ' 16 שו' 18; שו' 30; עמ' 17 שו' 15-18) וציינתי שלא ארחיב בהקשר זה מחמת צנעת הפרט. התרשמתי כי אותן נסיבות עדיין מתקיימות כיום ודי אם אפנה לגרסת ז' לפיה היא "... גם לא מבחינה לפעמים בטוב ורע" (שם) - באופן שיש בו כדי לחזק את חלותו העדכנית של התנאי שנועד להבטיח את המשך מגוריה בדירה. אומנם ז' הכחישה חובות, רצון למכור את הדירה בסכום שציינה מ' והתמכרות עדכנית להימורים - אך הבהירה מצב כלכלי שאינו קל, התמכרות להימורים בסמיכות, למצער, למועד עריכת התצהיר והעדר ראייה מהימנה כי מצב הדברים השתנה.

     

    ז' אף לא תקפה את זכויות מ' בדירה לפני ולאחר אימוץ הבן ולפני ולאחר פטירתו ודמי השכירות שנגבו הועברו למ' והתנהגותה מהווה חיזוק לטענותיה של מ' בדבר משמעות עסקת המתנה.

     

39. אין בידי לקבל את הטענה לפיה צו האימוץ עלה כדי שינוי נסיבות קיצוני שיש בו כדי לשלול את תכלית עסקת המתנה. טענה זו אינה מתיישבת עם התכלית העיקרית שביסוד עסקת המתנה, הנלמדת ממכלול הראיות שהונח מלפניי ושלא נסתר. כמו כן, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שצו האימוץ ניתן כבר ביום 28.1.09, בעוד שז' לא פעלה להבהרת תנאי עסקת המתנה ולא עתרה לביטולה במשך השנים שחלפו מאז.

     

40. הטענה לפיה מדובר היה בעסקה בלתי חוקית שנועדה להתממש לאחר פטירתה של ז' , באופן שאינו מתיישב עם הוראות חוק הירושה, אינה מתיישבת עם התכלית העיקרית שלשמה נועדה עסקת המתנה, בדמות הבטחת מגורי ז' בדירה במהלך חייה. טענה זו אף אינה מתיישבת עם טענתה האחרת, לפיה דובר בשני טעמים "שזורים", או עם עדותו של עו"ד מזור.

     

41. ז' הפנתה לאסמכתאות בתימוכין בטענותיה. כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו הייחודיות ולא ראיתי כיצד ניתן לגזור גזרה שווה לענייננו מהאסמכתאות אלו.

     

    בעניין מלק, נקבע כי לא הייתה הסכמה מפורשת ולו בעל-פה, בין נותן המתנה (מלק) לבין הרב, על כך שהמתנה ניתנה למשך חיי המקבל בלבד. עוד נקבע, כי מלק הועמד על-ידי עורך-דינו על הצורך בקביעת הסדר חוזי ברור אשר יבטיח את השבת הדירה לידיו לאחר פטירתם של הרב ואשתו, אך סירב לעשות כן. בד בבד, התנאי שבו הותנה ההסכם, אשר עניינו באיסור עסקאות מכל סוג שהוא על-ידי הרב או אשתו, זכה לעיגון מקיף בהסכם, בעוד שמלק לא עמד על כך שייקבע מנגנון חוזי אשר יבטיח את השבת הדירה לידיו לאחר מות המקבל. בהינתן אלו, התקבל הערעור ונדחתה הטענה להכרה בקיומו של אותו תנאי מפסיק בדמות פטירת מקבל המתנה ורעייתו.

     

    בע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס (11.8.91), נקבע כי אופן עריכת העסקה אינו משנה ממהותה. שם, נמצא כי הבעלות נרשמה על שם המקבלים, בהיותם קטינים, ללא אישור בית המשפט ובעוד שהבעלות עצמה, בהיותה "הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה" - נותרה בידי מעניקת המתנה. מכאן הסיק בית המשפט כי מדובר במתנה שנועדה להתממש לאחר פטירתה של מעניקת המתנה ולכן היא בטלה, בהתאם להוראת סעיף 8(ב) בחוק הירושה. במקרה הנדון, עסקת המתנה נגמרה ברישום, בהיות המקבל (הבן) קטין ולאחר שאושרה על ידי בית המשפט. במקרה הנדון, אף לא הובאה כל אינדיקציה להגבלת זכותו של הבן בדירה, כך שלא ניתן לגרוס כי מדובר היה במתנה שאמורה להתממש לאחר פטירת הנותן.

     

    בעניין פרי, נקבע כי אכן ניתן ללמוד על תנאים בעסקת מתנה, או על חיובים, גם על ידי בחינת אומד דעתם של הצדדים בכור היתוך של המשפט עצמו ובכלל זה נתונים שהוחלפו ביניהם בכתב ובעל-פה. גם במקרה הנדון, בחינת הנסיבות שביסוד עסקת המתנה אפשרו להכיר בקיומה של תכלית נוספת בדמות הבטחת דירה לשימוש הבן, לאחר פטירת ז' . ברם, הבהרתי מדוע אני סבור כי תכלית זו היא תכלית צדדית, בבחינת פועל יוצא של התכלית העיקרית של עסקת המתנה - שמירת הדירה מידי הסיכונים הטמונים בהימורי ז' ובקשייה האישיים. לא ניתן לגרוס, אפוא, כי הרצון להבטיח את הדירה לבן, לאחר פטירת ז' , עולה כדי תנאי מפסיק.

     

    בע"א 202/92 עזבון המנוח גרניצר נ' גרניצר (29.9.94), הכיר בית המשפט בתנאי מכללא, לפיו התכוונה מעניקת המתנה - סבתו של המקבל (קטין) - כי במקרה של "אפשרות טראגית" שהקטין לא יגיע לגיל שבו יהא רשאי לקבל את הכספים - יושבו הכספים לידיה, חלף העברתם לעיזבונו. בשונה מענייננו, שם המתנה לא נגמרה, משהכספים לא הועברו לידי המקבל עובר לפקיעת התנאי המפסיק וכפי שציינתי, במקרה הנדון התכלית העיקרית של המתנה הייתה להגן על הדירה מפני אורח חייה וקשייה של ז' , תוך הבטחת זכותה להתגורר בה למשך כל חייה. תכלית זו, בעינה עומדת.

    התצהיר אינו חוזה למראית עין

42. אין בידי לקבל את עמדת ז' לפיה עסקת המתנה לא הייתה אלא למראית העין. נטען, כי מטרת העברת הדירה הייתה לשם שמירת בעלותה של ז' בה לצורך קורת גג שלה עצמה כמו גם לצורך הבטחת פתרון דיור לבן לאחר פטירתה. ז' סבורה, כי משהוכח שהעסקה נעשתה למראית עין בלבד, היא בטלה מעיקרה ומכוננת חובת השבה על פי סעיף 13 בחוק החוזים.

     

43. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם יתרת טענותיה של ז' , לפיהן מדובר היה בעסקת מתנה עם תנאי מפסיק וכן להיעדר גמירות דעת או לניגוד עניינים שבו פעל עו"ד מזור שביצע עבורה את עסקת המתנה. כנזכר, עצם העלאתן של טענות סותרות, באופן היורד לשורשו של ההליך, מציב קושי ממשי לייחס את המהימנות המתבקשת לגרסת ז' .

     

44. גם בהקשר זה, הגישה שמעלה ז' לפיה מדובר היה בעסקה למראית עין, אינה מתיישבת עם העובדה שהיא לא פעלה לשינוי המצב או להבהרת תנאי העסקה, לאחר שהבן הפך בגיר, או לאחר מתן צו האימוץ. הפניית ז' לפסק הדין שניתן בתא (ת"א) 34116-05-13 גרדג'י נ' באשה (11.12.16), אין בה משום תנא דמסייע בעבורה, שכן שם דובר על נאשם בהליך פלילי, שהעביר את דירתו במתנה לאחיו בעיצומו של ההליך הפלילי, באמתלה לפיה קיים ביניהם "קשר רגשי אמיתי" ומתוך "כבוד משפחתי", באופן שאינו מתיישב עם עלויות מחיית משפחתו ועם עלויות ניהול ההליך הפלילי. מכאן, הוסק כי המטרה שעמדה ביסוד אותה מתנה, הייתה ניסיון לחמוק מתשלומי פיצוי שיושתו עליו, כפועל יוצא מההליך הפלילי. לא ראיתי כיצד יכולות נסיבות אלו לשמש בסיס להשוואה לנסיבות שמלפניי. במיוחד כך, שעה שבעדותה לפרוטוקול הדיון, הכחישה ז' כי בעת העברת המתנה היו לה חובות (ר' פרו' עמ' 16 שו' 31). ככל שנותר צורך, אוסיף על כך ואציין כי הטענה בדבר מראית עין, אינה מתיישבת עם גרסתה האחרת של ז' לפיה העסקה נועדה להבטיח קורת גג, גם לבן.

     

    סוף דבר

     

45. המתנה מושא הדיון הושלמה ברישום לפני למעלה משני עשורים, לאחר שאושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בגדרי פסק דין חלוט. ביסוד עסקת המתנה עמדו שתי תכליות. העיקרית מביניהן - הבטחת טובת ז' ושמירת קורת הגג מעל ראשה עד אריכות ימיה, היא העיקרית מבין השתיים והיא נותרת בעינה. התכלית הנוספת - הבטחת טובתו של הבן לאחר פטירת ז' , היא תכלית נוספת הקשורה בתכלית הראשונה ומהווה פועל יוצא שלה. תכלית נוספת זו, אינה מתקיימת עוד, אך לא ניתן להכיר בה כתנאי מפסיק, בהיותה תכלית צדדית היונקת את כוחה מהתכלית הראשית של המתנה.

     

    טענותיה הנוספות של ז' , ביחס לפגמים נטענים בכריתת עסקת המתנה ובהיותה עסקה למראית עין, עומדות בסתירה חזיתית האחת כנגד רעותה ושתיהן מנוגדות לתנאי המפסיק הנטען. טענות ז' לא נתמכו באדנים של ראיות והיגיון. לא הורם הנטל המוגבר הנדרש לשם שלילת החזקה הנלמדת מהחתימה על התצהיר, לשם קביעת קיומו של תנאי מפסיק מכללא, ולשם הסקת מסקנה בדבר היות העסקה למראית עין, או בדבר פגמים בכריתתה.

     

46. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי. לאור המקובץ - מתקבלת בזאת תובענת מ'. אני מורה כי הדירה תירשם על שמה של מ', אף ללא צורך בהסכמתה של ז' , יחד עם הותרת הערת האזהרה לטובת ז' המבטיחה לה זכות מגורים בדירה למשך כל חייה. תביעתה של ז' נדחית.

     

47. על אף התוצאה אליה הגעתי, בהינתן מכלול נסיבות העניין, על מצבה הכללי הנחזה של ז' והקשר שלא ימחה הקיים בין שני הצדדים לבין הבן ז"ל - לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

    המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין. 

    זכות ערעור – כדין.

     

    ניתן היום, ט"ו חשוון תש"פ, 13 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.